תקציר סביר כרך ז' חוברת 6

ע.א. 268/71 - עזבון ד"ר ש. מרגוליס נגד מינה לינדר

*התפטרות עקב הרעת תנאי עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט א. מני) בת.א. 1269/68) - הערעור נדחה.

העובדות:
המשיבה עבדה במשרדו של עו"ד מרגוליס עד אוגוסט 1967 ובאותו חודש התפטרה בטענה כי הורעו תנאי העבודה שלה. עו"ד מרגוליס נפטר ביום 1.4.68, ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה כי התפטרה מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתה ופסק לה פיצויי פיטורין, על כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. לטענה כי המשיבה קיבלה משכורת מעל הסכום הקבוע בהסכם והסכום הנותר לא נרשם ועל כן עיסקת העבודה נגועה באי חוקיות - לא בקלות יתפש ביהמ"ש לכל טענה של אי חוקיות בעיסקה. בעצם הסכם העבודה לא נמצאה כל אי חוקיות. ביהמ"ש דלמטה לא האמין לטענה שהמשיבה קיבלה תוספת מעל המשכורת, אך אפילו היו הדברים כך, לא ידוע על סמך מה ניתנה התוספת ואם היתה עבירה על פקודת מס הכנסה, ואפילו היתה עבירה מטעם המשיבה על החוק אין בכך כדי לפסול את העיסקה העיקרית היינו - תשלום המשכורת הרגילה עבור עבודתה.
ב. לטענה כי עומדת עדותה היחידה של המשיבה נגד העזבון - המשיבה כתבה למעבידה כי היא נאלצת להתפטר עקב המצב שנוצר במשרד שבו נשללו ממנה סמכויותיה והמנוח לא השיב על מכתב זה. כלל ידוע הוא שבשתיקה ובהעדר הכחשה, כאשר ניתן היה לצפות לתשובה, יש לראות הודאה או לפחות יש בכך משום חיזוק לטענותיה של הכותבת. לנוכח היחסים הטובים ששררו בין המנוח לבין המשיבה הרי צריך היה המנוח להתרעם על טענותיה אילו היו לא נכונות.
ג. לטענת המשיבה חלה הרעת היחסים בעטיו של בן המנוח שנכנס לעבוד במשרד והוא אשר שלל ממנה סמכויותיה. בנו של המנוח לא העיד ומכיון שהממצאים בענין הרעת תנאי העבודה הינם בידיעתו הממשית של הבן, שהוא הנתבע כמנהל העזבון, ואם הוא אינו מוצא לנכון להעיד יש בכך משום חיזוק לדבריה של המשיבה.
ד. נשללה מן המשיבה הסמכות לשוחח עם לקוחות למרות שעד לתאריך כניסת הבן למשרד שוחחה עמהם באופן חופשי וכן ניטלה ממנה האפשרות לקבל את הדאר דבר המורה על חוסר אימון כלפיה, וכמו כן הוטלו עליה עבודות שעד אז לא עבדה וספק אם היה צורך בהן. התשובה לשאלה אם יש או אין הרעה מוחשית בתנאי עבודה במקרה מסוים תלויה בנסיבות כל מקרה והשופט הדן בענין יכול להעריך אם לגבי אותו עובד שינוי התנאים מצדיק את ההתפטרות. בענין דנא נראה שהמשיבה היתה צודקת בהתפטרותה.

(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. עו"ד טורבוביץ למערער, עו"ד שלמון למשיבה. 16.11.72).

ע.א. 618+621/71 - אליהו נחום ואח' נגד עירית ראשון לציון ואח'

רשלנות תורמת.
גובה פיצויים.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 122/68 - ערעור המערערים נתקבל וערעור העיריה נתקבל בחלקו).

העובדות:
התובע הינו קטין הגר בראשון לציון ובסביבת בית מגוריו הוקם מועדון נוער שנועד לילדיםבגיל רך מסוגו של התובע שהיה ביום התאונה בן שלוש וחצי שנים. התובע הלך לבית הנוער
ובהיותו ליד שער הכניסה נפלה עליו כנף של השער ופצעה אותו. ביהמ"ש קבע כי הציר שעליו היה תלוי השער היה רעוע והרוס ונתפרק ונפל על הילד. כן אמר ביהמ"ש כי השרת של המועדון, שנתבע אף הוא, ידע שילדים מסתובבים שם והיה ער לסכנה הצפויה ממצב השער ואעפ"כ לא עשה די כדי לקדם פני סכנה קרובה שהיתה ידועה לו. ביהמ"ש המחוזי פסק לתובע סכום של 25,000 ל"י עבור כאב וסבל, כיעור ופגיעה בכושר החשיבה, וסכום של 45,000 עבור אובדן כושרהשתכרות. כן הטיל ביהמ"ש המחוזי על הורי הילד אשמת רשלנות תורמת בשעור של חמישית, בקבעו כי בית ההורים נמצא מהצד השני של הכביש שהיתה בו תנועת כלי רכב והילד נשלח למועדון לבדו בלא השגחה של מבוגר שיכול היה להבחין בסכנה הנשקפת מהשער. על אשמת הרשלנות התורמת מערערים ההורים ועל סכומי הפיצויים מערערת העיריה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש בענין הטלת אחריות תורמת על הורי הילדים. היסוד לאחרירת ברשלנות הינו הצפיות של אדם סביר שיחזה כי במהלך הרגיל של הדברים עלול לקרות מה שקרה. ביחס להורים העקרון הוא שהם חייבים בהשגחה על בניהם הקטנים שלא יזיקו ולא ינזקו במעשה או במחדל שבאופן סביר ניתן לראותו מראש. במקרה דנא צריך היה הילד לעבור כביש שמתנהלת בו תנועת כלי רכב וההורים יכלו לצפות אפשרות של תאונה מכלי רכב אבל זה לא קרה. הילד עבר את הכביש בשלום ורק כשהגיע לשער המועדון שמעבר לכביש קרה מה שקרה. ההורים לא ידעו שהשער פגום ולא יכלו לדעת על כך ולא היתה כל סיבה להורים לחשוש שתקרה תקלה כלשהי מן השער הזה.
ב. לענין התשלום עבור כאב וסבל וכו', יתכן כי הסכום הוא על הצד הגבוה אך ביהמ"ש שלערעור לא יתערב בראש נזיקין זה אלא אם הסכום גבוה במידה מופרזת.
ג. אשר לפיצוי עבור אובדן כושר השתכרות, ביהמ"ש נתפש לטעות כאשר קבע כי כושר ההשתכרות של הילד הופחת ברבע מן הכושר המלא. היתה אמנם עדות שזה אחוז אובדן הכושר, אך זאת רק אם הנפגע סובל ממחלת הנפילה ואילו ביהמ"ש קבע במפורש שאינו סובל ממחלה זו. ביהמ"ש אמנם נדרש להמנע מחישובים מפורטים בענין הפסד השתכרות אך עליו לתת את דעתו באופן כללי על הדברים והענינים העשויים להשפיע על גובה ההפסד. כאשר הביא בחשבון, בטעות, גורם לא מציאותי העשוי להשפיע השפעה ניכרת על אובדן הכושר על ביהמ"ש שלערעור להעמיד הדברים על מכונם ולתקן את האומדן. כיון שכך הופחת סכום הפסד ההשכרות והועמד על 35,000 ל"י.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. עו"ד נ. לאונר למערערים, עו"ד א. בר למשיבים. 7.11.72).

ע.א. 647/71 - בנק הפועל המזרחי בע"מ נגד סטלה שמש

*מתן ערבות עקב מצג לא נכון של הבנק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כספי) בת.א. 472/70 - הערעור נדחה).

העובדות:
הבנק המערער נתן ללקוח מסוים אשראי והמשיבה שהיתה עובדת אצל מקבל האשראי הסכימה לתת את ערבותה לאשראי ומשכנה במשכון נוטריוני את מכוניתה לטובת הבנק המערער. יחד עם המשיבה היו עוד שלושה ערבים שערבו לתשלום של הלקוח לבנק. משלא שולם החוב
הגיש הבנק תביעה נגד שלושת הערבים אך התובענה נדחתה בפס"ד סופי. כן החל הבנק להוציא לפועל את שטר המשכון והמשיבה שילמה על חשבון החוב כ- 3,000 ל"י. לאחר מכן תבעה המשיבה החזרת הסכום ששילמה בטענה ששטר המשכון והערבות שנתנה הינם בטלים וביהמ"ש קיבל את טענתה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו על שני טעמים: האחד, כי עפ"י תקנות הבנק היה צורך בחתימת שני אנשים כדי לתת תוקף לשטר המשכון והיתה רק חתימה אחת; השני, כי המשיבה חתמה על שטר המשכון על יסוד מצג בלתי נכון מצד הבנק שלאשראי שהבנק עומד לתת ישנם שלושה ערבים נוספים. על כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. אין לקבל את נימוק ביהמ"ש המחוזי כי לפי תקנות הבנק היה צורך בחתימת שני אנשים. ניתן לפרש את תקנות הבנק כך שדי בחתימת אדם אחד שהמנהלים ימנוהו לצורך זה.
ב. יש לדחות את הערעור מן הטעם השני שנתן ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש התרשם, וקבע קביעה עובדתית, כי היה מצג מצד הבנק לפיו פעלה המשיבה והסכימה לערוב מתוך הנחה שישנם שלושה ערבים נוספים. התברר כי מצג זה היה כוזב ואין הדבר משנה לגבי ביטול הערבות אם המצג היה כוזב מלכתחילה או לאחר מכן, לרגל שינוי הנסיבות, בכך שהבנק ויתר על הערבים האחרים. בשני המקרים יש לפטור את המשיבה מחובתה לפי שטר המשכון. פסה"ד שדחה את תביעת הבנק נגד הערבים האחרים מוכיח לכאורה כי אמנם ערבותם נדחתה ע"י הבנק.
ג. לטענה ששטר המשכון קובע במפורש שהבנק רשאי לשחרר ולהסיר בטחונות אחרים שבידיו - טענה זו דינה להדחות, שהרי הסעיף בשטר המשכון יכול לקבל תוקף רק אם שטר המשכון חתום כדין, ואולם במקרה זה חתימתה של המשיבה אין בה לחייבה כיון שחתמה על סמך מצג לא נכון.
ד. לענין קבילותה של עדות המשיבה נגד מסמך כתוב (שטר המשכון) - ראשית, מדובר כאן במצג כוזב שניתן להעיד עליו גם במקרה כזה; שנית, עדות המשיבה לא נתקלה בכל התנגדות של ב"כ המערער ולכן יכולה היא לעמוד אף אם היא סותרת מסמך בכתב.

השופט ח. כהן (מסכים ומוסיף):
לענין נימוקו של ביהמ"ש המחוזי שמטעם הבנק היו צריכים לחתום שניים ולא אחד - שאלת כשרותה של חתימת הבנק אינה צריכה להתעורר כלל. השאלה שהתעוררה היתה אם אפשר היה לחייב את המשיבה עפ"י שטר המשכון ולא אם ניתן לחייב את הבנק על פיו. פגם בחתימת הבנק אין בו כדי לשחרר את החיוב עפ"י שטר המשכון.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד י. חביב למערער, עו"ד י. אייזנברג למשיבה 9.11.72).

המ' 449/72 - לואיס איזברג ואח' נגד דוד אנמוט

*הסכמה מכללא לשכירות למשיב הושכר מבנה ע"י אשת המבקש שהיתה אחד הבעלים המשותפים של המבנה והמבקש מעולם לא חלק על שכירות זו. ממילא יש להסיק שגם הוא הסכים לה. הוכח שמן ההתחלה משתמש המשיב גם בשטח החצר של המבנה ושטח זה אף הוא הושכר
למשיב ע"י הגב' אייזנברג וההגיון מחייב כי כשם שהמבקש הסכים לשכירות המבנה כך גם הסכים מכללא לשכירות השטח הצמוד לו. כיון שכך צדקו בתי המשפט דלמטה שלא הוכחה העילה של השגת גבול נגד המשיב ואין מקום להרשות ערעור נוסף.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד דגן למבקשים, עו"ד ב. צנעני למשיב. 17.10.72).

ב"ש 155/72 - אוירום נתיבי אויר בע"מ נגד טובה אילני ואח'

*העברת דיון בקשה להעברת דיון בתובענה של המשיבה נגד המבקשת מביהמ"ש המחוזי בנצרת לביהמ"ש המחוזי בת"א נדחתה ע"י הנשיא אגרנט. הטעמים לדחית הבקשה הינם: המבקשת עוררה את הטענה של חוסר סמכות מקומית בישיבה של קדם משפט בביהמ"ש המחוזי ובכך יש משום "התחלת הדיון" וצריך הסכמת השופט להעברת הדיון; אילו עמד הטעם הנ"ל לבד ניתן היה להסכים להעברת הדיון ובתנאי שתושג הסכמת השופט אולם הבקשה הנוכחית באה בשלב מאוחר מדי לאחר שעברו כ- 5 חודשים מיום הגשת התובענה; ובנוסף לשני השיקולים האמורים, גם השיקול, שכאשר הוא לבדו אינו מהווה שיקול, שביהמ"ש המחוזי בת"א עמוס עבודה ומשפטים מחכים לבירורם זמן רב בעוד שבנצרת יגיע בירור המשפט במועד מוקדם; כמו כן בתצהיר שהוגש ע"י המבקשת נאמר שבאיזור נצרת גרים 4 עדים לעומת שלושים עדים הגרים בתחום שיפוט של ת"א. התצהיר לא פירט מי הם העדים, על מה צריכים להעיד ואיפה מקום מגוריהם.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד עליאש למבקשת, עוה"ד חורב ועדיאל למשיבים. 31.10.72).

בג"צ 443/72 - אברהם עטר ואח' נגד בימ"ש השלום ואח'

*מתן ערובה להוצאות בקובלנה פלילית המשיבה השניה הגישה קובלנה פלילית נגד העותרים והעותרים בקשו מבימ"ש השלום שיתנה את קיום המשפט בכך שהמשיבה השניה, שהיא חברת חוץ, תפקיד ערובה להוצאותיה במקרה שיזוכו מהאישומים שבקובלנה. בימ"ש השלום לא נעתר לבקשתם והעתירה בנדון נדחתה. השופט לנדוי דחה את העתירה מן הטעם שאפילו מוסמך בימ"ש השלום לצוות על מתן ערובה ע"י הפעלת סעיף 210 של חוק סדר הדין הפלילי והחלת הוראה מתקנות סדר הדין האזרחי, הרי יוכל אולי ביהמ"ש לצוות על מתן ערובה, אך אין כל סנקציה יעילה נגד אי מתן הערובה, שכן סנקציה של זכוי הנאשם או הפסקת הדיון בקובלנה אין להטילה אלא בדרך חקיקה מפורשת ולא בדרך השימוש בשקול הנתון לביהמ"ש לפי סעיף 210 הנ"ל.
השופט ח. כהן קבע שיש לדחות את העתירה מכיון שהסמכות של ביהמ"ש הגבוה לצדק מוגבלת לפי סעיף 7 (א) לחוק בתי המשפט בענינים שאינם בסמכותו של בימ"ש אחר וענין מתן ערובה נמצא בסמכותו של בימ"ש השלום המתבקש לתת את הסעד. כמו כן סמכות בג"צ מוגבלת במתן הוראות לבתי משפט שאין החוק דן בהם, למעט בימ"ש השלום שהחוק דן גם בו ואין בג"צ יכול לצוות עליו שהוא ישתמש בשיקול דעתו.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד נ. מנשה לעותרים. 12.11.72).

בג"צ 437/72 - מלך שלוסר ואח' נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'

*התערבות בשיקול דעת היועהמ"ש העותרים הם אביו ואחיו של המנוח מרסל שלוסר שנספה בתאונת עבודה ובקשתם לצוות על היועהמ"ש כי יעמיד לדין את מנהל העבודה. העתירה נדחתה. אין בג"צ מתערב בענין כזה אלא אם קיימת סברה שהיועהמ"ש פעל בחוסר תום לב. בענין דנא אין ראיותלכך ולנוכח העדויות שניתנו בעקבות התאונה אין זה מקרה שבג"צ צריך או יכול להתערב בשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות להעמיד או לא להעמיד אדם לדין.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד דותן לעותרים. 12.11.72).

בג"צ 222/72 - שלמה משדיאן נגד שר האוצר ואח'

*הפקעת קרקע העותר היה בעלים של חלקת אדמה בשכונת שמואל הנביא בירושלים ובינואר 1968 הופקעה האדמה ע"י שר האוצר לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור).

לאחר מכן החכירה המדינה את הקרקע לחברה קבלנית הבונה דירות ומוכרת אותן לעולים. ביולי 1972 הגיש העותר עתירה נגד הפקעת הקרקע ועתירתו נדחתה. שתי סיבות לדחית העתירה: ראשית, השיהוי בהגשת העתירה; שנית, אי הוכחת הטענה של חוסר תום לב מטעם שר האוצר בעת ההפקעה. אין ספק כי המטרה של איכלוס השטח הינה מטרה ציבורית והנסיבות שבהן מאכלסים את השטח אין מקום לאמר עליהן שיש בהן משום חוסר תום לב.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ארגוב לעותר, עוה"ד קירש ונחושתן למשיבים. 31.10.72).

בג"צ 451/72 - רדי גברמרים נגד היועהמ"ש לממשלה

*גירוש מהארץ העותר הינו מאתיופיה שהגיע לישראל בנובמבר 1971 כתייר ובתום אשרת הביקור שלו סירב משרד הפנים להאריך את האשרה והוא נעצר לאחר שהוצא נגדו צו גירוש. עתירתו נדחתה. שר הפנים רשאי לפי שיקול דעתו לא להאריך רשיון אשרת תייר ואינו צריך לנמק את סירובו אך כשהוא נותן נימוק רשאי בג"צ לבדוק את חוקיות וסבירות הנימוק. בענין דנא היתה חליפת מכתבים בין פרקליטו של העותר ובין משרד הפנים ובכל חליפת המכתבים לא ניתן נימוק לאי הארכת תקופת האשרה. פרקליטו של העותר טוען, כי בשיחה נאמר לו בסוד ע"י פקיד בכיר שממשלת חבש ביקשה שלא להאריך את האשרה של מבקרים חבשים בישראל, וזו הסיבה שמגרשים את העותר מהארץ. אין בג"צ יכול להתייחס לנימוק זה שלא ניתן בחליפת המכתבים, אך אפילו קיבל בג"צ את ה"נימוק הסודי" לא היה מתערב בענין. זהו ענין בעל אופי מדיני מובהק הנתון להחלטת הממשלה על יסוד היחסים שהיא מקיימת עם מדינות אחרות, ובמדיניות אין דרכו של בג"צ להתערב.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. דוד לעותר. 21.11.72).

בג"צ 289/72 - מאיר צ'מינו נגד ועדת העררים למתן רשיונות ואח'

*רשיון למונית תקנות התעבורה קובעות כי המבקש רשיון למונית צריך להוכיח שעסק "לפחות חמש שנים רצופות בשש השנים שקדמו להגשת הבקשה". העותר הגיש בקשה לקבלת רשיון למונית אך הוא לא עסק בנהיגת מונית מסוף אפריל 1966 ועד ראשית 1968 כך שלא עבד חמש שנים רצופות בשש השנים האחרונות. ההפסקה בנהיגת מונית היתה תוצאה של תאונת דרכים שבה נפגע העותר כהולך רגל ואשר גרמה לצורך לאשפזו לתקופה ארוכה. טענת העותר היא כי מכיון שההפסקה בנהיגה היתה מסיבת כח עליון, ניתן להעניק לו רשיון על אף האמור בתקנה הנ"ל. טענתו נדחתה. לשון התקנה האמורה היא ברורה וההוראות בה הן מנדטוריות ואין בידי הרשות להענות לבקשה אלא אם נתמלאו התנאים הנקובים לעיל. הפסקה כה ארוכה בנהיגה אינה דומה להפסקה באירועים שכיחים כגון שירות מילואים או אירועים רגילים אחרים שבהם המדובר בהפסקה קצרה ושגרתית בעסוק בנהיגה ואינה פוגמת ברציפות כנדרש בתקנה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד גב' ברקול למבקש, עו"ד חשין למשיבים. 13.11.72).

בג"צ 445/72 - אריה ארנון ואח' נגד מדינת ישראל

*הזמנות לדין צבאי ע"י שוטר אזרחי העותרים נעצרו בחברון ומואשמים בבימ"ש צבאי בחברון בביצוע עבירות שונות של תעמולה עוינת וכדומה ע"י הפצת כרוזים העלולים לפגוע בשלום הציבור ובסדר
הציבורי. הם משוחררים בערבות ולקראת ישיבות ביה"ד הצבאי נמסרות להם ההזמנות ע"י שוטר ישראלי אזרחי ובהזמנה נאמר שאם הנאשם לא יופיע עפ"י ההזמנה יעצר. העותרים טוענים נגד סמכות המשטרה למסור הזמנות כאלה ולבצע מעצרים ונגד תוקפן של תקנות שעת חירום לגבי השיפוט בשטחים המוחזקים. העתירה נדחתה מבלי לדון בטענות לגופן מאחר שהעתירה הוגשה קודם זמנה. לא הובאה כל ראיה שמסירת ההזמנות לעותרים נעשית לפי הוראת היועהמ"ש ע"י שימוש בסמכויות תקנות שעת חירום שנגד חוקיותן טוענים העותרים. עד כה לא ניתן נגד העותרים כל צו מעצר ולא בוצע שום מעצר ע"י שוטר ישראלי. כיון שכך אין מקום לדון כעת מה עלול לקרות אם לא ייענו העותרים להזמנות.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד א. זכרוני לעותרים. 12.11.72).

בג"צ 393/72 - זכריה אלג'מג'ום ואח' נגד שר התיירות ואח'

*אתיקה מקצועית של מורי דרך הממונה ע"י שר התיירות היה מוסמך להוועץ במועצה המייעצת לעניני אתיקה של מורי דרך לענין רשיון מורי דרך שניתן לעותרים. זאת כיון שבתנאי ההרשאה של העותרים כמורי דרך נאמר שעליהם לפעול רק בתוך ירושלים ואילו הם שימשו מורי דרך באיזור שמחוץ לירושלים כיון שהשתמשו ברשיונותיהם בניגוד להרשאה החוקית כמורי דרך, מוסמך היה הממונה ע"י שר התיירות להוועץ במועצה והמועצה היתה מוסמכת לתת עצה לממונה בדבר הצעדים שיש לנקוט בענין דנא.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ש. תוסיה כהן לעותרים. 19.10.72).

בג"צ 453/72 - שלמה מזרחי ואח' נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'

*הבטחת חסינות לעד מדינה העותר נעצר כחשוד במכירת נשק של צה"ל לאזרחים שנוצל לביצוע שוד בבנק הפועלים באשדוד. נעשה הסכם בכתב בין העותר לבין ראש לשכת חקירות בנגב שלא יועמד לדין בתנאי שימסור פרטים מלאים ומדויקים בקשר לנשק, ולמי מכר אותו, ממי ומתי קיבל הכסף תמורתו ובכל פרט אחר הקשור במכירתו או שיכול להביא לגילוי אנשים המעורבים בפרשה, ותנאי נוסף שיעיד בביהמ"ש את כל האמת על העובדות כמפורט לעיל. בעקבות הסכם זה ניתן לעותר גם כתב חסינות ע"י פרקליט צבאי בפני העמדתו לדין בבי"ד צבאי בקשר למכירת הנשק. בכתב חסינות זה לא הוזכרו התנאים הנ"ל. העותר הובא להעיד במשפט השוד ובעדותו חזר בו מדברים שמסר למשטרה ביחס לאחד הנאשמים. כיון שכך נעצר באשמת מתן עדות שקר ובינתיים גם הוגש נגד העותר כתב אישום בבי"ד צבאי באשמת מכירת נשק. עתירת העותר נדחתה. אין זה חשוב אם העותר חזר בו בעדותו מפרטים שהיו קבילים כעדות או לאו. די בכך שהעדות ניתנה והיה בה משום חזרה מן ההודעה שנתן למשטרה. משהפר העותר את ההסכם עם המשטרה שוב אין ההבטחה שבהסכם יכולה לעמוד לו. אשר להעמדה לדין צבאי, אמנם כתב החסינות של הפרקליט הצבאי לא היה מותנה בשום תנאי, אולם מכלל הדברים משתמע ברורות שגם החסינות של הפרקליטות הצבאית היתה מותנית באותם התנאים של הפרקליטות האזרחית ודין כתב החסינות הצבאית כדין הכתב האזרחי.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד י. עצמון לעותרים, עו"ד ע. נתן למשיבים. 15.11.72).

ע.א. 208/72 - פלונית נגד פלוני

*מזונות
המערערת הינה קטינה שאומצה לבת ע"י המשיב ואמה של המערערת. במאי 1969 נפרדו ההורים המאמצים בגט פיטורין והמערערת נשארה אצל האם. באותה שנה הסכים המשיב לשלם למערערת מזונות של 200 ל"י לחודש ובמאי 1970 קבע ביהמ"ש סכום זה למזונות המערערת. באוגוסט 1971 ביקש המשיב להקטין את סכום המזונות ל- 100 ל"י לחודש והמערערת ביקשה להגדילם ל- 600 ל"י לחודש וביהמ"ש העמיד את סכום המזונות על 150 ל"י. ביהמ"ש התחשב בכך שהמשיב התחתן בינתיים עם אשה אחרת וקשה לו לקיים את עצמו ואת אשתו החדשה ולהפריש סכום ניכר לבת. הערעור על כך נתקבל. סכום המזונות של 200 ל"י לא הספיק להוצאות שהאם מוציאה על הבת והסכום החסר סופק ע"י האם עצמה. בכל נסיבות הענין, וביניהם גם עליית המחירים הכללית, לא היתה הצדקה להפחתת המזונות עד ל- 150 ל"י לחודש. השינוי הנובע מנישואי המשיב דיו כדי שלא להעלות עוד יותר את סכום המזונות אך ברור שאין מקום להפחיתם.