בג"צ 233/73 - מדן חברה לקבלנות ... בע"מ ואח' נגד המועצה המקומית יבנה ואח'
*ביטול רשיון לשפיכת זבל במזבלה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרים הם קבלנים אשר בשנת 1965 התקשרו בהסכם עם המועצה המקומית יבנה שלפיו הוקצב להם שטח בתחום המועצה לשפיכת אשפה. הם התחייבו להביא לשם חינם אין כסף את האשפה מיבנה ותמורת זאת הותר להם להביא גם אשפה ממקומות אחרים ובעיקר מרחובות. בהתאם לכך פעלו העותרים עד שנת 1973 ובשנה זו סירב ראש המועצה להוציא להם רשיון לפי חוק רישוי עסקים והוציא נגדם צו הפסקה מינהלי. על כך העתירה.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אין ענין לביהמ"ש בזכויות העותרים לפי ההסכם משנת 1965. זכויות כאלה מקומן ושעתן בבימ"ש אחר. בפני בג"צ עומדת שאלה אחת, והיא אם העותרים זכאים לקבל מראש המועצה את הרשיון לפי חוק רישוי עסקים.
ב. עירית רחובות ביקשה להצטרף לבג"צ כמשיבה על מנת לתמוך בעתירת העותרים. בקשתם נדחתה כיון שבג"צ לא ראה מה יוסיף הצירוף המבוקש ליעילות הדיון ולבירור הענין, אין מקום לצרף כמשיבים כל אלה הטוענים שהם מעוניינים בהצלחתו של עותר. ספק רב אם יש לרחובות זכות עמידה לשם עתירה משלה וצירופה כמשיבה עלול רק לסבך את ההליכים.
ג. אין בג"צ צריך לברר עד תומן את כל הטענות וטענות שכנגד בענין טיב העבודה המבוצע בידי העותרים. העותרים לא הצליחו לשכנע את ביהמ"ש כי המזבלה כפי שהיא מופעלת על ידם אינה, ואינה יכולה, להיות מטרד. מטבע הדברים שעסק כזה מועד להיות מטרד. גדולה מזו, ככל שהמזבלה גדולה יותר כן גדולה הסכנה לבריאות העם.
ד. כל הדברים, בריאות העם, קיום תנאים תברואתיים תקינים ומניעת מטרדים כגון אלה מוטלים עפ"י החוק על הרשות המוסמכת ולה שיקול דעת רחב לתת או לסרב לתת רשיון. רשיון בענין שלפנינו אינו ניתן כדבר שבשגרה.
ה. המשיבים רשאים להתנגד לכך שהמזבלה במקום תקלוט אשפה לא רק של אנשי המקום אלא של אוכלוסיה יותר גדולה. המשיבים צריכים לדאוג לתושבי המקום ולא לתושבים שמחוץ לתחום שיפוטם.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד גרוסמן לעותרים, עו"ד חמן שלח למשיבים).
ע.פ. 242/72 - כמאל אחמד שחאדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: סלונים, פרידמן, ופורטונה) בת.פ. 268/71 -הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערער הואשם והורשע בנסיון לרצח ובעבירות זנות ונגזר עליו עונש של 12 שנות מאסר בשל הנסיון לרצח ושלוש שנות מאסר חופף בשל עבירות הזנות. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי היתה
המתלוננת, בת 21, חיה עם המערער, עסקה בזנות והוא חי על רווחיה. בזמן הסמוך למעשה החליטה המתלוננת לעזוב את המערער ואז תקף אותה, דקר אותה בסכין בחלקי גופה השונים וכן חתך את פניה ורק בדרך נס ניצלה ממוות. על ההרשעה נסב הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לענין ההרשעה לפי סעיף 222 (א) - בהתחשב עם המקומות בגוף המתלוננת שאליהם כיוון המערער את דקירותיו (הבטן והצואר), הרי הכוונה לקטול מוכחת מתוך עצם הפגיעה במקומות רגישים כאלה ודקירות שכל אחת היתה עלולה לגרום למוות.
ב. לענין יצירת כוונת הזדון - המערער העיד שהיה מסומם עד כדי כך שהוא לא ידע מה הוא עושה אך עדות זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש. טענת אי שפיות דעת לא הועלתה. מתוך התנהגות המערער לפני המעשה, בשעת המעשה ומיד אחריו עולה ברורות שידע את מה שהוא עושה ושהיה מסוגל ליצור את הכוונה המיוחדת לקטול.
ג. עבירות הזנות שבהן הואשם המערער היו טעונות סיוע בנוסף לעדות המתלוננת וביהמ"ש המחוזי ראה כעדות סיוע מכתב שכתבה המתלוננת למערער ואליו צירפה 30 ל"י "כספי משכורת שלה" מהכביש. למכתב זה אין ערך מבחינת דיני הראיות הפורמליים שכן הוא מהווה אישור עצמי של המתלוננת. עם זאת מותר להסתמך על עדות המתלוננת לבדה לצורך הרקע למעשה הדקירות.
ד. זיכוי המערער משתי עבירות הזנות אינו מצדיק הפחתת עונש המאסר שהוטל עליו בגין עבירת הנסיון לרצח. היה זה מעשה שפל שביהמ"ש היה חייב להגיב עליו בכל חומרת הדין.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד גילאון למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 10.9.73).
ע.א. 115/72 - רפאל יוחננוב נגד הלל סלומון ואח'
*חיוב על פי שטרות
* הצורך בהצגת השטרות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 5788/67 הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער עשה עיסקה עם אחד בשם דורסט ונתן לו שטרות שבהם חתם את שמו על החלק אך רשם את סכום השטרות, תוך התחייבות שהשטרות יועברו לחברה אשר תוקם ע"י הצדדים. דורסט מסר את השטרות לשותף אחר, כדיר, שבינתיים פשט את הרגל והלה מילא את שמו כנפרע וסיחר את השטרות למשיב. בינתיים חתם המערער על שטרות נוספים בסך 30,000 ל"י כדי להגדיל את העיסקה, ושוב לא מילא את שם הנפרע וזמני הפרעון. כאשר השטרות הראשונים לא נפרעו ע"י המערער הסכים המערער עם דורסט כי השטרות מן הסדרה השניה יימסרו למשיב תמורת השטרות הישנים ודורסט הסכים על כך עם המשיב, ואז נתן דורסט למשיב את השטרות ובנוכחות המשיב מילא את השטרות. על שטרות בסכום של 3000 מהסדרה השניה הוגשה התביעה. אף על פי שהשטרות לא הוצגו בבנק שהוזכר בשטרות כמקום הפרעון חייב ביהמ"ש המחוזי את המערער בתשלום השטרות ועל כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. יש לקבל כעובדה כי משהובאו השטרות מן הסדרה השניה בפני המשיב עדיין היו חתומים על החלק ובאותו מעמד מילאו את פרטי השטרות.
ב. מילוים של הפרטים המהותיים נעשה ברשות, ומסקנה זו מתחייבת מן ההנחה הלכאורית הנזכרת בסעיף 19 לפקודת השטרות אשר לא נסתרה.
ג. לגופו של ענין צדק ביהמ"ש המחוזי שהמערער חייב בתשלום ארבעת השטרות הנדונים. הוכח באורח פוזיטיבי כי לגבי השטרות המקוריים היה המשיב אוחז כשורה, היינו נטל אותם בתום לב וכנגד תמורה כספית, בעוד שהיו שלמים ותקינים על פי מראיהם ולפני שחלו זמני פרעונם.
ד. כאשר טורפי השטרות המקוריים הוצאו ע"י המערער כשהם חתומים על ידו היה בכוונתו שהם ייהפכו לשטרות סחירים והכוונה היתה שימסרו לחברה שתוקם ע"י הצדדים. כיון שכך הוצא מסמך שלגביו קיימות זכויות של אוחז כשורה. על כן, אם מעל דורסט באימון כשמסר את השטרות לאחר, כדי שיגלגלם בשוק לאלתר, ולא חיכה לרישום החברה, אין בכך כלום. שכן לטובת המשיב, שהיה אוחז כשורה, עמדה, באשר להשלמת הפרטים החסרים, החזקה של סעיף 19 לפקודת השטרות, ובאשר לכשרותה של כל מסירה קודמת - החזקה החלוטה לפי סעיף 10 (ב).
ה. אין כאן מקרה של "גניבה ע"י סוכן" ואין זה מקרה של מסמך לא שלם שנגנב הפוגם בתביעתו של אוחז כשורה.
ו. כיון שהמשיב היה אוחז כשורה במסמכים המקוריים הרי כשבוצעה עיסקת ההחלפה לא נפגמה אחיזתו כשורה בשל העובדה שהוא נטל מסמך לא שלם. משמעות עיסקת ההחלפה היתה שהמשיב נתן למערער אורכה לשלם את חוב השטרות המקוריים והמערער מושתק מלעורר כלפי המשיב את הטענות שהיו בקשר לשטרות המקוריים אפילו אם הלה כבר ידע עליהם בזמן ההחלפה.
ז. מאידך יש לקבל את הערעור מן הטעם שהשטרות הנדונים לא הוצגו במקום הפרעון שצויין בהם, העובדה שבמשפט התברר שהנחתו של האוחז כי השטר יחולל לכשיוצג היתה נכונה אינה משחררת מחובת ההצגה, כיון שהשטרות לא הוצגו הרי גורל התובענה להכשל והתובע יוכל עדיין להציג את השטרות לפרעון ולאחר מכן לתבוע על פיהם אם לא ייפרעו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי. עו"ד משה ח. כהן למערער, עו"ד י. שרון למשיב, עו"ד א. חרוץ לכונס הנכסים. 12.9.73).
ע.א. 117/73 - מפעלי בני ברית בירושלים נגד אברהם אדלשטיין
*מפעלי בני ברית בירושלים נגד אברהם אדלשטיין * תביעת פינוי עקב השכרת משנה בשכירות גבוהה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: שרשבסקי, בן פורת והדיה) בת.א. 105/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב שכר שתי דירות מאת המערערת ובאחת מהן גר בחדר אחד והשכיר חלק מהדירה בשכירות משנה, ואילו את השניה השכיר כולה בשכירות משנה. בחוזים עם המערערת היתה לו זכות להשכיר בשכירות משנה, המערערת הגישה נגד המשיב תביעת פינוי, ובין היתר טענה
שהיה לו רווח בלתי הוגן במובן סעיף 36 (6) לחוק הגנת הדייר. בימ"ש השלום נתן צו לפינוי שתי הדירות. ביהמ"ש המחוזי ביטל את צו הפינוי לגבי הדירה שהושכרה כולה בשכירות משנה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להעלות מיוזמתו את ההבחנה בין המושגים רווח סביר ורווח בלתי הוגן ולקבוע, בניגוד לדעתו של בימ"ש השלום, שאף רווח העולה על 100 אחוז, אם כי הוא בלתי סביר איננו בלתי הוגן.
ב. לענין המבחן אשר ידריך את ביהמ"ש בקביעת רווח בלתי הוגן מהו - ביהמ"ש יבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו. אין לקבוע גבול כי רווח העולה על 100 אחוז הינו בכל הנסיבות בלתי הוגן אם כי על פי סעיף 13 (א) רווח העולה על 100 אחוז איננו סביר.
ג. לצורך קביעת הרווח של הדייר המשכיר בשכירות משנה אין מניעה לקחת בחשבון את הרווח הנקי מהשכרת המשנה לאחר ניכוי מס הכנסה שעל הדייר לשלם מהשכירות שהוא מקבל מדייר המשנה.
השופט קיסטר:
אכן אין להקיש מרווח בלתי סביר לרווח בלתי הוגן וההגבלה לענין רווח סביר איננה אמת מידה לקביעה מהו רווח הוגן. בעניננו יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שהרווח שהושג לא היה בלתי הוגן. עם זאת אין לנכות מדמי השכירות שהשוכר מקבל מדייר המשנה את סכומי מס הכנסה כשבאים לקבוע אמת מידה לרווח בלתי הוגן. כוונת המחוקק הינה לרווח שמפיק הדייר בלי להתחשב בכך אם הלה התחייב בתשלום מס הכנסה ובאילו סכומים.
השופט מני הצטרף לפסק דינו של השופט קיסטר.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד מ. אליעש למערערת, עו"ד ח. גירון למשיב. 17.9.73).
ע.א. 716/72 - זהבה רוזנשטרייך נגד חברה א"י לאוטומובילים בע"מ
*זהבה רוזנשטרייך נגד דברה א"י לאוטומובילים בע"מ * עדיפות "תקנת השוק" על רישום שעבוד אצל רשם החברות ורישום משכון
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בתיק המ' 3848/72 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת קנתה מאת חברת דיס בע"מ מכונית והרכישה נרשמה במשרד הרישוי. חברת דיס הנ"ל עוסקת בין היתר במכירת מכוניות והמכירה הנדונה בוצעה במהלך הרגיל של עסקיה. כמסתבר משכנה חברת דיס את המכונית למשיבה והשעבוד נרשם אצל רשם החברות ולא נרשם במשרד הרישוי. המשיבה פתחה בהליכי הוצל"פ למימוש השעבוד ואילו המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן פס"ד הצהרתי כי השעבוד אינו תופש לגביה. המערערת הסתמכה על סעיף 34 לחוק המכר הדן ב"תקנת השוק" ואשר קובע כי נכס נד שנמכר ע"י מי שעוסק במכירת נכסים כאלה והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו תופשת המכירה כשהיא נקיה מכל שעבוד ובלבד שהקונה פעל בתום לב. בעניננו פעלה המערערת בתום לב במובן זה שלא ידעה ולא היתה לה סיבה לחשוב כי המכונית משועבדת למשיבה. אולם ביהמ"ש
המחוזי ייחס למערערת ידיעה קונסטרוקטיבית השוללת את תום הלב באשר השעבוד היה רשום אצל רשם החברות. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. השאלה העיקרית היא אם ניתן להחיל על "תקנת השוק" לפי סעיף 34 לחוק המכר את עקרון הידיעה הקונסטרוקטיבית והאם מתיישב עקרון זה עם "תקנת השוק".
ב. יהא זה משגה חמור ביותר להרכיב על עיסקות רגילות במטלטלין שבהן חלה "תקנת השוק" את העיקרון של הידיעה הקונסטרוקטיבית. העיקרון של תקנת השוק מטרתו להביא לכך שיהיה סחר חופשי ושוטף במקומות העסק שנועדו לכך, ללא צורך בחקירות ובבדיקות כלשהן, אלא אם נסיבות המקרה עשויות לעורר חשש והקונה עוצם את עיניו.
ג. תום לב מובנו יושר לב כמוגדר בחוקים שונים, כלומר, על הקונה לנהוג בהגינות ברכישת הממכר, זאת ותו לא. לעולם תום לב הוא ענין סובייקטיבי והרישום במשרד רשם החברות של שעבוד אינו עומד בפני "תקנת השוק" המהווה סייג חשוב לכלל שרישום במשרד רשם החברות משמש הודעה לכל על השעבוד.
ד. גם משכון הנרשם לפי חוק המשכון לא יעמוד כנגד רוכש בתום לב לפי תקנת החוק. כוחו של משכון רשום בנכסים נדים יפה כלפי נושים אחרים של החייב, אבל אין פירוש הדבר שמשכון רשום כוחו יפה כלפי כולי עלמא. אדם הקונה רכב בודק את נירות הרכב והרישומים במשרד הרשוי ובדרך כלל סומך עליהם, אין יסוד להניח שדרכו של קונה רכב ללכת לרשם החברות ולבדוק אם רשום אצלו שעבוד. אך אפילו אם נאמר שהמערערת התרשלה בכך שלא עשתה בדיקה כזו הרי כלל הוא שאין רשלנות רגילה, ואף רשלנות רבתי, מפקיעה את תום הלב הנדרש. רשלנות רבתי יכולה להוות ראיה לחוסר תום לב ורשלנות כזאת אין לייחס למערערת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. עו"ד מ. פיינר למערערת, עו"ד י. בן-שאול למשיבה. 13.9.73).
ע.א. 81/73 - שמעון יוסף נגד חברה א"י לאוטומובילים בע"מ
*שמעון יוסף נגד חברה א"י לאוטומובילים בע"מ * עדיפות תקנת השוק על רישום שעבוד אצל רשם החברות ורישום חשבון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בנטל) בהמ' 6695/72 - הערעור נתקבל).
בערעור זה, כמו בע.א. 716/72 הנ"ל התעוררו אותן שאלות בשינוי מספר נסיבות. אף כאן מדובר ברכישת מכונית מחברת דיס אשר נרשם עליה שעבוד להבטחת תשלום שהיתה חייבת למשיבה. בעניננו היו מספר עסקות ביניים כך שהמכונית נמכרה מספר פעמים, אך גם בפעם האחרונה נרכשה המכונית במגרש למכירת מכוניות. אף כאן קבע ביהמ"ש העליון כי זכויות שרוכש הקונה עפ"י "תקנת השוק" אינן נפגמות בגין רישום של השעבוד בפנקס רשם החברות ואף לא ברישום לפי חוק המשכון.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. עו"ד מ. שטרית למערער, עו"ד י. בן-שאול למשיבה. 13.9.73).
בג"צ 342/73 - דור מלמדוביץ ואח' נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השמינית
*שידורי הבחירות הוגשו שני בגצי"ם - האחד שכוונתו היתה לחייב את ועדת הבחירות לכנסת ואת רשות השידור להקצות זמן לשידורי בחירות לרשויות מקומיות לרשימות שאינן מיוצגות בכנסת והעתירה השניה, לאסור על שידורי בחירות לעיריה לאותן רשימות המיוצגות בכנסת. שתי העתירות נדחו. העתירה הראשונה - משום שאין סמכות לועדת הבחירות לחייב את רשות השידור להקצות זמני שידור לרשימות המיוצגות בבחירות לרשויות המקומיות בלבד, והעתירה השניה - משום שאפילו אם שידור תעמולת בחירות לרשויות מקומיות הוא בלתי חוקי, אין לערער על החלטת יו"ר ועדת הבחירות שקבע שאין לו סמכות לאסור על שידורים כאלה. ערעור לביהמ"ש על החלטת יו"ר ועדת הבחירות
הינו רק בענינים הנקובים בחוק.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד ינובסקי ורסלר לעותרים, עו"ד חשין לרשות השידור. 18.9.73).
בג"צ 309/73 - גסאן חביב נגד מדינת ישראל ואח'
*בחירות בנצרת אחד מחברי מועצת עירית נצרת הגיש עתירה לבג"צ לחייב את שר הפנים לקיים את הבחירות למועצת עירית נצרת יחד עם הבחירות לשאר מועצות העיריה, העתירה נדחתה. הבחירות למועצת עירית נצרת נערכו שנה לאחר הבחירות ברשויות אחרות ובהתאם לחוק מוענק שיקול דעת לשר הפנים לדחות את מועד הבחירות לעיריה עד תום ארבע שנים לבחירת המועצה הנוכחית. העותר לא הראה כי שר הפנים השתמש שלא כדין בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד דראוושה לעותר. 5.9.73).
בג"צ 370/73 - ברברה שפע נגד מנכ"ל משרד החינוך והתרבות ואח'
*רישום ילד בבית ספר זוהי עתירתו של נער, המיוצג ע"י אמו, להעברתו לחטיבת ביניים בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית. העתירה נדחתה מחמת שיהוי. ההורים קיבלו את סירובו של משרד הפנים עוד ביוני 1973 ופנו לבג"צ רק בתחילת הלימודים בחודש ספטמבר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד א. כץ לעותרת. 11.9.73).
בג"צ 307/73 - שמחה ניר נגד נשיא ביה"ד הארצי לעבודה
*התערבות בהחלטת בי"ד לעבודה בקשתו של העותר לרשות ערעור בפני ביה"ד הארצי לעבודה על החלטת ביה"ד האיזורי לעבודה נדחתה ע"י יו"ר ביה"ד והעתירה על דחייה זו נדחתה. נשיא ביה"ד הארצי נתן החלטה מנומקת לסירובו להרשות ערעור בשלב הדיונים בביה"ד האיזורי. כדרך שביהמ"ש העליון אינו מעודד פיצול משפטים וריבוי ערעורים כך נהג נשיא ביה"ד הארצי לעבודה ואין פסול בהחלטה זו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. העותר לעצמו. 6.9.73).
בג"צ 344/73 - שמחה ניר נגד רשות הרישוי במשרד התחבורה
*הצורך לפנות לרשות לפני פניה לבג"צ עתירתו של העותר לבג"צ בענין הנוגע לרשות הרישוי במשרד התחבורה נדחתה מן הטעם שהעותר לא פנה תחילה לרשות המוסמכת לכך. הבא בטענות לבג"צ על שרשות
מרשויות המדינה קיפחה את זכותו, חייב להראות שהביא תחילה דברו בפני אותה רשות. כל זמן שהעותר לא פנה בדרך הנאותה לרשות אין לו לבוא לבג"צ ולהתלונן על מעשיה או מחדליה של אותה רשות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. העותר לעצמו. 6.9.73).
בג"צ 330/73 - ישראל שחר נגד מדינת ישראל משרד השיכון
*פניה לבג"צ להשיג צו מניעה נגד המדינה העותר נרשם לרכישת דירה במשרד השיכון, איחר באחד התשלומים, ומשרד השיכון החליט למכור את הדירה שלו. הוא פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש צו זמני למניעת מכירת הדירה עד לבירור תביעתו. בקשתו נדחתה באשר לפי החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) אין בכוחו של ביהמ"ש לתת הסעד של צו מניעה נגד המדינה. עתירת העותר נגד משרד השיכון נדחתה. כאשר אין סמכות לביהמ"ש מחוזי להעניק צו מניעה נגד המדינה אין גם בכוחו של בג"צ, בדרך כלל, לתת סעד של צו עשה או לא תעשה נגד רשויות המדינה. עילתו של העותר היא ביחסים חוזיים שקשר עם המדינה ועליו להסתפק בצעדים שהחוק העניק לו במקרה כזה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מימוני לעותר. 10.9.73).
בג"צ 304/73 - ה.ג. פולק בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*מכרז לרכישת מוצרים העותרת השיגה צו על תנאי נגד המשיבים בענין מכרז לרכישת מוצרים מסוימים. הצו על תנאי בוטל ע"י ביהמ"ש משני טעמים: האחד, משום שהעותרת לא גילתה פרט חשוב בעתירה אשר אילו היה ידוע לביהמ"ש מלכתחילה לא היה מוציא את הצו על תנאי; והשני, שהעותרת צירפה להצעתה במכרז הסתייגות שלפיה כפופה הצעתה לשינוי רשמי במחיר מרכיבי הייצור, ותנאי כזה לא נכלל במכרז, להיפך, במכרז נאמר במפורש שהמחירים
צריכים להיות קבועים מראש ולא ניתנים לשינוי.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קרן לעותרת, עו"ד עדיאל למשיבים. 10.9.73).
בג"צ 284/73 - הנס צויגר מנהל המכס והבלו
*עתירה נגד הטלת מס נסיעות עתירת העותר נגד הטלת מס נסיעות חייו נדחתה. טענתו הראשונה של העותר שהטלת המס מכח חוק מס נסיעות חוץ עומדת בסתירה לאמנת שקגו שאושרה ע"י מדינת ישראל - האמנה מהווה אמנם התחייבות שבין מדינת ישראל לבין מדינות אחרות ואולם אין היא בחזקת דין שבתי משפט בארץ מוסמכים לאכוף על הרשות. לטענה השניה שבהתאם לחוק אין השר רשאי לקבוע את שיעורי המס על הכרטיסים השונים - טענה זו מופרכת מעיקרה. כשנמנעה הכנסת לקבוע בעצמה שיעור קביעת המס לסוגי הכרטיסים ואמרה שאלה ייקבעו ע"י שר האוצר, הרי ששר האוצר הוא שמוסמך לקבוע את סוגי הכרטיסים ושיעורי המס לגביהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד ז. טריינין לעותר. 5.9.73).
ע.פ. 275/73 - שלום צלניקר נגד מדינת ישראל
*שימוש בכח למעלה מהצורך נגד הסגת גבול דיירת של המערער הזמינה טכנאי שהתקין אנטנה לטלויזיה מחוץ לדירתה בחצר השייכת למערער, המערער דרש מהטכנאי לסלק את האנטנה ומשסירב החל לטלטל
את האנטנה בידיו, הטכנאי אמר לו כי הוא עלול לשבור את האנטנה אך הוא המשיך לטלטל אותה ושבר אותה. בימ"ש השלום קבע כי השבירה היתה "בכח ובפראות ומתוך רוגז" כך שאף אם הכוונה לא היתה לשבור את האנטנה, הרי לפחות היא נעשתה מתוך יחס של אי אכפתיות, והרשיע את המערער בגרימת נזק בזדון ושלא כדין. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה והערעור על כך נדחה. הגנת המערער שהנזק נגרם כדין באשר היה רשאי להשתמש בכח במידה סבירה כדי לסלק את מעשה השגת הגבול שנעשה ע"י הדיירת נדחתה. המערער הוזהר שהאנטנה עלולה להשבר והמשיך לטלטל אותה בעוד שהיתה לפניו דרך אחרת לסלק את האנטנה ללא גרימת נזק והוא לא הלך בדרך זו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד ג. לאונר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 2.9.73)
ע.פ. 157/73 - נאזם נאיף מנסור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות המערער נעצר בכביש תל-ברוך יחד עם אשה פרוצה ובכיסו נמצא סכום של כ- 85 ל"י, הוא הודה במקום שזה כספה של האשה. כן הוכח שבמשך חודש ימים חיו האשה והמערער יחדיו במלון בת"א, ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של חיים על רווחי זונה וקבלת כסף ביודעין שניתן בעד מעשי זנות והערעור על כך נדחה, היה יסוד מספיק בעדויות לעובדות הנ"ל וכן עמדה נגד המערער החזקה הנובעת מחיים יחדיו עם פרוצה לפי החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות).
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 2.9.73)
ע.פ. 409/73 - דן מזרחי נגד מדינת ישראל
*על חומרת העונש (עבירות פגע וברח) המערער הורשע לפי הודאתו בעבירות של הפקרת נפגע אחרי פגיעה ואי הגשת עזרה רפואית וכן נהיגת רכב שלא היה לו רשיון תקף. המדובר בפגיעה בילדה בת 10 בירושלים, כשהיא חוצה את הרחוב ובעזיבת מקום התאונה, למרות שהבחין כי פגע בילדה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים וחצי מאסר ולפסילה במשך שלוש שנים. בפני ביהמ"ש העליון הוכח שההרשעה בנהיגת רכב שלא היה לו רשיון תקף היתה בטעות וכי למעשה היה רשיון תקף לרכב. רק בהתחשב בכך החליט ביהמ"ש העליון להפחית את עונש המאסר משנתיים וחצי לשנתיים בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קצבורג למערער,
עו"ד ר. סוכר למשיבה. 9.9.73).
ע.פ. 542/72 - יצחק לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות סמים) המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשלוש עבירות על פקודת הסמים המסוכנים ונדון לארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן כמות הסמים שהחזיק המערער לא היתה גדולה: בשני האישומים הראשון והשני היתה הכמות 26 גרם ובאישום השלישי רק פירורי חשיש מעורבים בטבק, ובשל החזקת כמות כזו לצריכה עצמית לא היה ביהמ"ש מטיל עונש מאסר לתקופה ארוכה. ברם בעניננו לקח ביהמ"ש בחשבון שלוש נסיבות מחמירות: לנאשם שהוא יליד 1946 יש 165 עבירות קודמות; לפי פרטי האישום הראשון הורשע המערער בכך שנתן את הסמים בידי נערים קטינים דבר המהווה מעשה חמור לאין ערוך מצריכת הסם ע"י בגיר; לאחר
שהמערער נעצר באישום של עבירה אחת ושוחרר בערובה ביצע את העבירות האחרות.אי לכך אין להקל בעונשו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 11.9.73).
ע.פ. 287/73 - יצחק לניאדו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה מינית ללא סיוע המערער הואשם והורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של שכיבה עם אדם אחר שלא כדרך הטבע וזאת על יסוד עדותה של המתלוננת. הערעור על ההרשעה נתקבל. ביהמ"ש המחוזי הגדיר את המתלוננת כבחורה בעייתית הסובלת מהפרעות נפשיות חמורות, כיון שמדובר בעבירה מינית, אין מרשיעים אדם אלא אם היה סיוע לעדות המתלוננת, על אחת כמה וכמה בעניננו שמדובר בבחורה בעייתית. סיוע כזה לא היה ולא היה צידוק להרשיע את המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ר. רוטמן למערער, עו"ד רובין למשיבה. 13.9.73).
ע.פ. 251/73 - פנחס קוזישאווילי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) שלושת המערערים הורשעו עפ"י הודאתם בעבירות על סעיפים 212, 250 לפח"פ בכך שתקפו בנצרת אשה שנראתה עם גבר זר והיכו את הגבר הזר וגרמו למותו אם כי לא התכוונו לכך. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער הראשון 5 שנות מאסר, על המערער השני 4 שנות מאסר, ועל המערער השלישי 18 חודשי מאסר, הערעור על חומרת העונש נדחה. אלמלא נגרם המוות בשגגה מן ההכרה היה להטיל על המערערים עונש יותר חמור. אך גם כך, מעשה ברוטלי זה של המערערים, שבעקבותיו קיפח אדם את חייו לא יכופר ע"י הטלת עונשים קלים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, מני. עו"ד מ. נהיר למערערים, עו"ד ביניש למשיבה. 4.9.73)
ע.פ. 134/73 - יעקב בוגנים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (וחומרת העונש) המערער עבד בעירית אשדוד כראש מחלקת המים ובתור שכזה שלט על מסירת עבודות לשיפוץ רשת המים העירונית, הוא הורשע בשתי עבירות שוחד בכך שמסר את העבודה לאנשים תמורת תשלום. ביהמ"ש העליון אישר את ההרשעה בפרט אחד של קבלת שוחד אך מצא שהפרט השני לא הוכח דיו, אעפ"י שביהמ"ש זיכה את המערער מאחת העבירות שהורשע בהן, החליט לאשר את העונש של שלושים חודשי מאסר וקנס של 3000 ל"י. ביהמ"ש העליון הטעים כי מדובר במעשה שחיתות חמור שבוצע ע"י פקיד בכיר בעיריה אשר השתמש לרעה בתפקידו כמנהל מחלקה ומעל באימון הציבור. לגבי מעילה של אדם במעמדו של המערער אין נפקא מינה שבעקבות הסכם לקבלת שוחד קיבל פעם אחת 1000 או אם דרש נוסף לכך תשלום נוסף של 1000 ל"י ולא קיבלם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד מ. בסוק למערער, עו"ד רובין למשיבה. 5.9.73).
ע.פ. 82/73 - אברהם הדרי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש ביום 9.4.72 בוצע שוד במשרדה של חברה בת"א כאשר שני אנשים רעולי פנים נכנסו למשרד והצליחו לשדוד סכום של למעלה מ- 20,000 ל"י. שני המערערים אותרו לאחר מכן, בעקבות זיהוי האופנוע שעליו ברחו, ונדונו המערער הראשון לתשע שנות מאסר והמערער השני, יוסף עודני, לשבע שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - היה די בראיות שהובאו לפני ביהמ"ש כדי לקשור את המערערים למעשה
הפשע. אשר לעונש - הרי בהתחשב בנסיבות האישיות של המערערים ובחומרת העבירות אין להתערב בעונש שהוטל על המערערים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עוה"ד א. קידר ופ. קלינר למערערים, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 11.9.73).
ע.א. 30/73 - עו"ד אשר א. רוט נגד פקיד השומה חיפה
*מס הכנסה מתשלומים לפי חוק שרות מילואים פקיד השומה, ובעקבותיו ביהמ"ש המחוזי חייבו את המערער בתשלום מס הכנסה על תשלומים שקיבל עקב שירותו במילואים, לפי חוק שירות מילואים תגמולים. מאידך קבעו פקיד השומה וביהמ"ש המחוזי שאין לראות כהוצאה לצורך הכנסה, אותם תשלומים ששילם המערער לקרן השואה של הביטוח הלאומי אשר ממנה קיבל את התשלום לאחר מכן. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המערער לענין חיובו במס עבור התשלומים שקיבל אך מאידך קיבל את ערעורו בדבר ניכוי הסכומים ששילם לקרן השוואה מהכנסתו. את החיוב במס על התשלומים ביסס ביהמ"ש העליון, כמו פקיד השומה, על סעיף 2 (1) לפקודת מס הכנסה כהכנסה מעסק או משלוח יד. אשר להכרה בתשלומים לקרן ההשוואה כהרצאות ביצור ההכנסה, ציין ביהמ"ש העליון שלא כל מס ולא כל תשלומי מס אחרים אסורים לניכוי. יש מסים שהם ללא ספק הוצאות שהאדם עומד בהן לייצור הכנסתו והם משתלבים במהלכו הרגיל של עסקו. אכן התשלום לקרן ההשוואה נקבע באחוז מסוים מההכנסה החייבת במס הכנסה, אך עובדה זו כשלעצמה אינה מונעת הכרה בתשלום זה כהוצאה לצורך מס הכנסה. אילו רצה המחוקק לעשות הוצאה כזאת לבלתי ניתנת לניכוי היה עושה זאת בלשון ברורה ומפורשת כפי שעשה במקרים אחרים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. המערער לעצמו, אין הופעה למשיב. 10.9.73).
ע.א. 91/73 - צ. לוציאן פסקרו נגד פקיד השומה ת"א
*מס הכנסה מתשלומים לפי חוק שרות מילואים כמו בע.א. 30/73 התעוררה גם כאן השאלה אם התשלומים לפי חוק שירות המילואים (תגמולים) נחשבים כהכנסה החייבת במס וכן אם ניתן לנכות את הסכומים ששולמו לקרן ההשואה מן ההכנסה החייבת במס. כמו בערעור הקודם, כך גם כאן, החליט ביהמ"ש העליון לדחות את ערעורו של המערער לענין חיובו במס על התשלומים שהוא קיבל ולקבל את ערעורו לענין התרת ניכוי התשלומים שהוא שילם מההכנסה החייבת במס. (בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. המערער לעצמו, אין הופעה למשיב. 10.9.73).
ע.א. 250/73 - פלוני נגד פלונית ואח'
*צו ביניים האוסר על הבעל לגור בדירת הזוג בעלי הדין נשואים ולהם שתי בנות קטינות הגרות עם אמן בדירה בת"א. שלום הבית הופר ובאחת הקטטות האשה הוכתה והמשטרה נאלצה להתערב. האשה ובנותיה ביקשו ליתן צו מניעה זמני נגד הבעל האוסר עליו לגור בדירה ולהכנס אליה אלא בשעות קבועות לשם בקור אצל הבנות, שופט ביהמ"ש המחוזי נתן צו זמני והערעור על כך נדחה. מבלי להכנס למכלול העובדות שבמחלוקת בין הצדדים, הרי מדובר בתחום של סעד ביניים ובשלב זה לא צריך היה השופט לקבוע ממצאים לגופו של הסכסוך. די לו בעובדה שהדירה משמשת קורת גג לשלוש המשיבות ואין המערער יכול לגור במקום זה בלי לגרום סכנה חמורה מיידית לקטטות ותקריות בין בני הזוג. כאשר מדובר בסדור זמני נתון הדבר לשיקול דעת השופט ובענין כזה אין לצפות להתערבות הערכאה הערעורית.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. נוה למערער, עו"ד ש. פרוידנברגר למשיבות. 6.9.73).
ע.א. 253/73 - דן אולמן ואח' נגד יוסף שמחוני
*חובות ערבים לשטר המערערים היו חתומים כערבים על שטרות שהוצאו למשיב ע"י חברה שהם היו מנהליה. החברה נתפרקה והשטרות לא שולמו והמשיב תבע את המערערים על פי השטרות. המערערים חוייבו בתשלום סכומי השטרות והערעור על כך נדחה. לטענה שהנתבעים לא קיבלו תמורה בעבור חתימתם - אפילו היה צורך בתמורה כדי להחיב את הערב לשטר, תמורה שניתנה לחייב העיקרי דיה. הטענה העיקרית בכתב ההגנה הינה ביסודה למעשה טענה שהחייב העיקרי פרע את השטרות. הוכחת טענה זו היתה מוטלת על המערערים ולא הוכיחוה. (בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. ינובסקי למערערים, עו"ד מ. שרביט למשיב. 13.9.73).
ע.א. 452/72 - בחן חברה לבטוח בע"מ נגד מאיר אייזברג ואח'
*אחריות ברשלנות של מוסך שערך בדיקות רישוי רשמיות בספטמבר 1966 נסעה משאית בכביש חיפה-חדרה ופתאום סטתה שמאלה, פגעה במכונית פרטית קטנה שבאה מכוון נגדי וכתוצאה מכך נהרגו שניים מנוסעי המכונית הפרטית ונפצע נוסע שלישי. הוברר שהסטיה הפתאומית באה כתוצאה מפגם חמור במערכת הקפיצים ובלמי הזעזועים שבמשאית. המשאית נבדקה ע"י בעלי מוסך זמן קצר לפני התאונה לצורך רישוי, בתור מוסך מורשה מטעם משרד התחבורה, ובעלי המוסך התרשלו במילוי תפקידם ולא גילו את הליקויים למרות שלפי העדויות יכול וצריכים היו לגלות את הליקויים. חברת הביטוח חוייבה לשלם פיצויים לנוסע שנפגע וערעורה נסב על כך שבעלי המוסך, אשר לפי מסקנות ביהמ"ש המחוזי התרשלו במילוי תפקידם, לא חויבו לפצות את התובע על נזקו. הערעור על כך נדחה, ביהמ"ש המחוזי סמך על ההלכה שנפסקה בע.א. 110/65 (פד"י (1) 163), וד"נ 6/66 (פד"י כ (4) 617), אשר לפיה כשמשרד הרישוי ופקידיו עוסקים במבחן כלי רכב עפ"י דיני התעבורה אין הם חבים ברשלנות. אכן בעניננו נעשתה הבדיקה לא ע"י אחד הבוחנים של משרד הרישוי אלא ע"י מוסך פרטי שמשרד הרישוי נזקק לשירותיו אך אין להבדיל בין שני המקרים. מוסך שהוא מורשה מטעם רשות הרישוי לבצע עבורה בדיקות של רכב, אין לו קשר חוזי עם בעל הרכב. הקשר הוא עם הרשות בלבד. יהא זה מלאכותי לקבוע דין אחד למקרה שבו מבצעת הרשות את תפקידה באמצעות פקידים ודין אחר למקרה שבו נזקקת היא למוסך מורשה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופטת ויתקון. עו"ד ש. לוי למערערת, עוה"ד שטרן ודרוקר למשיבים. 23.9.73).
ע.א. 14/73 - שרה נחמיה... בע"מ נגד עירית ת"א
*שיעור מס עסקים עירוני למחסן מכירות למערערת מחסן בת"א למכירת תוצרת מביח"ר שלה הנמצא מחוץ לת"א, ובעוד שלטענתה הפריט במס עסקים החל לגביה, הינו פריט 76 הקובע סכום קטן של מס, קבעה המשיבה תשלום מס לפי פריט 11 שהוא יותר גבוה. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת המשיבה והערעור על כך נדחה. כאשר מדובר במקום שמבצעים עבודות פנימיות ומחוץ לאותו מקום קיימים סוכנים שונים המבצעים גם עיסקות מכירה, אין להחיל על המקום נשוא הדיון פריט אחר, אלא יש להתחשב במה שנעשה במקום נשוא הדיון. בעניננו הוברר כי באותו מחסן נעשות גם פעולות מכירה והמערערת עצמה הגדירה בפרסומים שלה את המקום כמשרד מכירות. ברור שהמשרד אינו משמש לעבודות פנימיות גרידה. אשר לטענה כל בשנים קודמות פסקו בתי המשפט לטובת המערערת - הלכה פסוקה היא שבענין פיסקלי אין לטעון מעשה בי"ד לגבי שנת מס אחרת.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. מי-זהב למערערת, עו"ד א. רמרז למשיבה. 31.7.73).
ע.א. 17/73 - ארקן חברה לבניה בע"מ ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*מס עסקים שתי המערערות עשו ביניהן הסכם שלפיו התחייבה אחת מהן למכור לחברתה חלקת אדמה במחיר של 120,000 שמהן שולמו תשעים אלף ואילו העודף הובטח בערובה בנקאית. לקונה ניתן יפוי כח בלתי חוזר. אין ספק שעיסקה זו חייבה את המוכרת בתשלום מס שבח ואת הקונה בתשלום תוספת מס. אלא שהעיסקה לא בוצעה. נתעוררו סכסוכים בין הצדדים ואז נעשה "חוזה לביטול ההסכם" ובו בוטלה ההתחייבות של המוכרת ובוטל יפוי הכח והמוכרת החזירה לקונה את הכסף ואת הערובה הבנקאית. המוכרת גם שלמה פיצויים לקונה מאחר שבגללה לא יצא ההסכם אל הפועל. לטענת המערערות יש לראות בחוזה השני ביטול ההסכם הראשון כך שאף אחד מהם, לא ההסכם הראשון ולא החוזה השני, אינו חייב לא במס שבח ולא בתוספת מס. מאידך סבר מנהל מס שבח כי החוזה השני מהווה "וויתור" מצד הקונה על זכויותיה כלפי המוכרת עפ"י ההסכם הראשון, והרי זו מכירה עפ"י החוק. ועדת הערר קיבלה את עמדת מנהל מס שבח והערעור על כך נתקבל. קשה להעלות על הדעת ביטול מכירה שאין למצוא בה גם ויתור על זכות זו או אחרת וברור שויתור כזה כשלעצמו אין בו משום "ויתור" על זכות, החייב במס לפי חוק מס שבח, אלא ביטול עיסקה קודמת גרידא, וביטול עסקה משחררת את הצדדים מתשלום מס עפ"י חוק מס שבח.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. חייט למערערים. 10.9.73).
ע.פ. 524/72 - פוקה הירש נגד מדינת ישראל
*חובת נחקר למסור ידיעות לפי תקנות ההגנה תקנה 11 (1) ו-(2) לתקנות ההגנה כספים 1941 יש בה כדי לחייב אדם הנחקר ע"י חוקרים מטעם הרשות למסור ידיעות ולענות על שאלות שהוא נשאל ולאו דוקא להראות ספרים ומסמכים. התקנה מחייבת לענות על שאלות הנשאלות גם אם התשובות עשויות להפליל. מטרת התקנה לאפשר לאיש רשות להציל מפי אדם ידיעה העשויה לגלות עבירה, ואין נפקא מינה בכך אם עשויה הידיעה להרשיע אדם בעבירה על אותן תקנות או בעבירה אחרת. די בכך שקיים יסוד לחשוד בנאשם שעבר עבירה על התקנות ושאיש הרשות השתמש בסמכותו לפי תקנה 11 בתום לב, אם במהלך מסירת הידיעות מתגלית עבירה אחרת, חלה גם עליה הוראת תקנה 11 והידיעה יכולה לשמש נגד האיש שמסר אותה.
בעבירה לפי סעיף 11 הנ"ל הוראת העונשין שעל פיה יש לנהוג הינה תקנה 10 לתקנות הנ"ל וללא סעיף 32 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו וצודקת המדינה בערעורה כי ביהמ"ש המחוזי לא צדק כאשר השתמש בהוראות העונשין של סעיף 32 הנ"ל.
אעפ"י שתקנה 10 שהיא הוראת העונשין במקרה דנא קובעת מאסר 3 שנים, בנגוד לסעיף 32 (ב) הנ"ל שאינו קובע עונש מאסר, הרי בעניננו די בעונש של 1000 ל"י קנס שהוטל על המערער וזאת בהתחשב בשני טעמים: גם לענין תקנה 10 יש משקל מסוים להשקפת המחוקק לגבי סעיף 32 לחוק שלא קבע עונש מאסר; כאשר נעצר הנאשם בוצע הדבר בצורה החורגת מן הנוהל של חקירה פלילית, הוזמנו אנשי טלוויזיה והדבר הובא בפני הצבור כאילו היתה זו הצגה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד י. טוני, ש. נאור וי. בטט לנאשם, עו"ד ביניש למדינה. 19.9.73).
ע.א. 78/73 - בנימין שוסטיק נגד המועצה לענף החלב בע"מ ואח'
*פירוש מכתב ערבות חברה שהמערער היה מנהלה קיבלה הלוואה מבנק ובתור ערבות נתנה לבנק מכתב שכתבה למשיבה ובו הוראה למשיבה לתת לבנק סכום כסף בעקבות קבלת ההלוואה מהבנק. המשיבה אישרה קבלת ההוראה על גבי המכתב על דרך הסתם ולא נאמר בו שביצוע התשלום יהא תלוי בכך שיגיע לחברה מן המשיבה אותה שעה סכום כסף. המשיבה טענה כי התחייבותה כלפי הבנק היתה רק במקרה שיהיו בידיה כספים שהיא צריכה לשלם לחברה ואילו המערער טען שהתחייבות המשיבה היא בכל מקרה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה והערעור על כך נדחה. המערער מושתק מלטעון שכתב ההתחייבות אינו כולל סיג שהמשיבה תשלם רק אם תהיה לחברה זכות אצלה וכי אין לקרוא בכתב התחייבות אלא מה שמצא בו ביטוי מפורש ואין המתחייב רשאי לקרוא לתוך הכתב דברים על מנת להתפטר מחבותו. המערער היה מנהל החברה והוא ידע שהמשיבה אינה יכולה להדרש להתחייב בתשלום כספים שאין היא חבה בתשלומם.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. סלומי למערער, עו"ד מ. פתאל למשיבה. 19.9.73).
בג"צ 392/72 - אמא ברגר נגד הועדה המחוזית לתכנון ואח'
*הפקעת שטח במניעים לא חוקיים בעתירה זו החליט ביהמ"ש העליון לבטל הפקעת שטח בזכרון יעקב באשר אחת הסיבות לתכנית ההפקעה היתה לא כשרה והיא - למנוע מהעותרת, שהיא נוצריה מסיונרית, לרכוש את פנסיון דורה שוורץ בזכרון יעקב. השופטים ברנזון ועציוני ראו את החלטות המשיבות כפסולות מעקרן והשופט י. כהן העיר כי אין להכנס לשאלה המוסרית של ההפקעה. אולם המטרה של מניעת המסיון אינה חוקית בשיקולים הצריכים להדריך את המשיבים ועל כן אף כי קיימים גם שיקולים אחרים, יש לפסול את ההפקעה.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י, כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. גוטשלק לעותרת, עוה"די. ברסלע ומ. נחליאלי למשיבים. 19.9.73).
ע.א. 42/73 - אליאס חנא סלפיטי נגד בנימין פרנק
*ביטול הסכם בוררות בין בעלי הדין נעשה הסכם שלפיו הזמין המשיב אצל המערער עבודות בניה שונות. אחד מסעיפי ההסכם קבע העברת סכסוכים לבוררות. נתגלעו סכסוכים וחילוקי דעות בין הצדדים ובמאי 1971 דרש המשיב מן המערער למנות בורר בהתאם להסכם, על כך לא נענה, בדצמבר 1971 כתב המערער למשיב כי הוא רואה את המשיב כמי שהפר את ההסכם וביקש ממנו למנות את הבורר מצדו, על כך ענה המשיב ובין היתר קבע כי אינו קשור בסעיף הבוררות. לאחר מכן התקיימו מגעים בין ב"כ הצדדים והוסכם ביניהם בע"פ להמיר את בוררות הזבל"א שלפי ההסכם, בבוררות של בורר יחיד. בינתיים החליף המערער את ב"כ -9י וזה הודיע למשיב על ביטול הבוררות. המערער הגיש תביעה לביהמ"ש וביהמ"ש קיבל את טענת המשיב שיש להפסיק את ההליכים ולהחזיר את הענין לבוררות. הערעור על כך נתקבל. המדובר בעניננו בהסכם שלא חל עליו עדיין חוק החוזים החדש כך שהמערער לא היה צריך להודיע למשיב שהוא מקבל את הצעת ביטול הבוררות. הסרוב לקיים בוררות מהווה הפרה יסודית של הסכם והלכה פסוקה היא כי במקרה כזה רואים את הצד המקיים כמי שבחר בביטול ההסכם אלא אם כן הודיע במפורש לצד השני על רצונו לקיים את ההסכם. כיון שכך יש לראות את הסכם הבוררות כבטל. ההסכם שהושג לאחר מכן למנות בורר יחיד היה הסכם בע"פ. לא היה זה הסכם לשנות את הסכם הבוררות הקודם אלא הסכם למנות בורר יחיד ומכיון שזה היה הסכם בע"פ אין הוא מחייב את הצדדים.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד א. גור למערער, א. אלמוגי למשיב. 17.9.73).
ע.פ. 243/73 - מרדכי רויטמן נגד מדינת ישראל
*הרשעות בעבירות מס הכנסה ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשורה של עבירות מס הכנסה והטיל עליו מאסר בפועל של 8 חדשים, מאסר על תנאי של 12 חודש, וקנסות בסך 83 אלף ל"י. ביהמ"ש העליון בפסק דין מקיף קיבל את ערעורו של המערער בחלק מן העבירות ומאידך השאיר את ההרשעה בחלק אחר של העבירות. אי לכך שינה את גזר הדין והטיל על המערער עונש של 3 חודשי מאסר וקנס בסך שלושה עשר אלף ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, מני. עו"ד מ. נהיר למערערים, עו"ד ביניש ורובין למשיב. 12.9.73).
ע.פ. 347/73 - מילאדה דיבי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הוצאת כסף במרמה) שני המערערים, בשותפות עם אחרים, נהגו במשך תקופה ממושכת למדי ללכת לסוחרים לצרכי חשמל, לרכוש טלויזיות ומכשירי חשמל יקרים אחרים כשאחד מהם הוא הקונה ושנים אחרים הם הערבים, משלמים חלק מהמחיר נותנים שטרות על היתרה ומיד מוכרים את המכשירים במחיר למטה משווים ולא משלמים את היתרה. המערערת היתה הרוח החיה בפרשה זו ובמשך כמחצית השנה הצליחה הכנופיה להונות שמונה סוחרים ולהוציא מהם מכשירים בשווי של כ- 60,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל 18 חודשי מאסר על המערערת ו- 12 חודשי מאסר על המערער השני והערעור על כך נדחה. על אף הנסיבות האישיות הקשות למדי של שני המערערים אין מנוס מלהגן על הציבור כנגד מעשי מרמה כאלה. עם זאת התריע ביהמ"ש העליון על כך שלמרות שהשיטה הזו של הוצאת דברים במרמה איננה חדשה, מתפתים סוחרים ומוכרים לאנשים בלתי מוכרים טובין בשווי של אלפי לירות באשראי חלקי, בלי לוודא את זהות הקונים ואת מהימנותם. בלהיטותם של סוחרים כאלה להפיץ את תוצרתם הם מסייעים שלא בכוונה בידי רמאים ונוכלים למיניהם לבצע את זממם. ביהמ"ש העליון נדרש כאן להגן על ציבור סוחרים אשר ע"י ניהול מרושל ובלתי יעיל עשו את עצמם קרבנות מוכנים למעשה מרמה. ביהמ"ש העליון העיר כי יש לתת פומבי לפס"ד זה כדי להביאו לידיעת הציבור.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. המערערים לעצמם, עו"ד עדיאל למשיבה. 2.8.73).
ע.פ. 302/73 - חביב ברידאלסלמי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה וחומרת העונש המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בשוד ארנקה של המתלוננת ובגרימת חבלה תמורה למתלוננת כאשר הוא יחד עם שניים אחרים התנפלו עליה עקב סכסוך כספי והיכו אותה וחבלו בה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למתלוננת בענין השוד מפני "ספק מזערי" אשר ממנו נהנה המערער, אך מאידך האמין לה בענין החבלה והרשיע את המערער בגרימת חבלה, וגזר עליו עונש של שנה אחת מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. עדות המתלוננת נתמכה בעדות נוספת שממנה לא הסתייג ביהמ"ש המחוזי בכלל. לענין עדות המתלוננת אין לאמר שעם נפילת עדותה על השוד חייבת היתה ליפול גם העדות על התקיפה. אשר לעדות הנוספת הרי התרשמות מעדות העד היא ענין לביהמ"ש השומע את העד ולא לביהמ"ש שלערעור לקבוע אם עדותו מהימנה או לא. העונש של מאסר שנה אחת איננו חמור מדי
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד קנת למערער, עו"ד לרנר למשיבה. 13.8.73).