ע.א. 711/72 - נפתלי מאיר נגד הסוכנות היהודית
* תביעת פיצויים נגד נותן שוחד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בת.א. 4274/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הינו קבלן לביצוע עבודות מים ובשנים 1963, 1965 זכה במספר מכרזים לעבודות ברשת המים הארצית של המשיבה. מנהל מדור המים של המשיבה באותה תקופה קיבל שוחד מהמערער ובמשפטו הפלילי הודה המערער במתן שוחד בסך 5000 ל"י. עתה תבעה המשיבה כי המערער יפצה אותה בסך 5000 ל"י שהוא השוחד ששילם לעובד הנ"ל. התביעה הושתתה על שתי עילות: עשיית עושר ולא במשפט ונזיקין. ביהמ"ש קיבל את התביעה על שתי עילותיה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. זה מקרה ראשון מסוגו בארץ של תביעה כזו אך הוא מכוסה היטב בתקדימים האנגליים הצריכים להנחות בסוגיה זו. לענין עשיית עושר ולא במשפט ההלכה היא שענף זה יובא למשפט בארץ דרך סימן 46 לדבר המלך במועצה ואשר לעוולת הנזיקין פקודת הנזיקין עצמה מפנה למשפט האנגלי כמקור לפרשנות.
ב. באנגליה נקבעו מספר חזקות לאחר שהתובע הוכיח את מתן השוחד. בין החזקות האמורות קיימת ההנחה כי הנזק שנגרם לשולח ע"י מתן השוחד לשליח עולה לפחות בסכום השווה לסכום השוחד. חזקות אלה חלות על כל מקרה של הפרה חובת נאמנות, לרבות הפרת אימון מצד עובד כלפי מעבידו.
ג. בתי המשפט באנגליה לא קבעו בודאות במה נעוצה עילתו של התובע, אם בדיני מעין חוזים או בדיני נזיקין ובשני המקרים חלים אותם הכללים ואותן החזקות בדרכי ההוכחה של מידת הנזק.
ד. העובדה שעיסקת השוחד נתגלתה לפני שהגיעה לסיומה והסכום ששולם הוא רק חלק מסכום השוחד ואין יודעים בדיוק עבור איזו עיסקה בוצע התשלום אינה גורעת מן החזקה שהנזק הינו כסכום השוחד. זאת גם אם השוחד ניתן עבור משוא פנים בדרך כלל.
ה. בתובענות מסוג זה הדרישה היחידה המופנית לתובע היא להוכיח מתן שוחד בסכום קצוב. יש להקל על התובע את נטל הראיה בדבר גובה הנזק ולשם כך נוצרו החזקות האמירות לטובתו ובהן החזקה בדבר גובה הנזק. גם בהנחה שהחזקה בדבר שעור הנזק אינה חלוטה וניתנת לסתירה, על הנתבע נטל הראיה שהנזק לא עלה כדי סכום השוחד. דבר זה לא הוכיח המערער לפנינו.
ו. גם אם העילה היא בנזיקין, ועל אף העובדה שבנזיקין אין אדם יכול לזכות בפיצוי אלאאם סבל נזק ממון, הרי גם במקרה כזה חלה החזקה בדבר שעורו של הנזק העולה לפחות כדי סכום השוחד.
ז. הודאת המערער במשפט הפלילי שנתן שוחד בסך 5000 ל"י כוחה יפה לגבי התביעה הנוכחית לא פחות מכוחה של כל הודאה אחרת הניתנת ע"י צד במשפט אזרחי מחוץ לביהמ"ש הדן בתביעה האזרחית.
ח. לטענת המערער כי תשלום פיצויים למשיבה הוא מעין "הענשה חוזרת" לאחר שנענש במשפט הפלילי - ביהמ"ש כבר נתן בעבר ביטוי לסלידתו ממעשי שחיתות של מתן שוחד המהווים סכנה ממשית לדמותו של השירות הציבורי ולאופיה של החברה בישראל. אין במשפט הפלילי שהיה נגד המערער ובעונש שנענש כדי להשפיע על התביעה האזרחית בקשר להטבת נזקה של המשיבה.
השופט קיסטר:
בתי המשפט בארץ אינם צריכים לנהוג בתביעות אזרחיות נגד נותן שוחד ע"פ הכללים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט באנגליה. באנגליה הרחיקו לכת וקבעו את תשלום הפיצויים של המשחד והמשוחד לניזוק בצורה ההופכת למעשה לתשלום עונשי, דבר שאין לאמצו אצלנו. קיימת אפשרות של מתן שוחד במטרה למנוע גרימת נזק ע"י הפקיד המקבל את השוחד ולא במטרה לגרום נזק כלשהו לשולח או למוסד המעסיק את המשוחד. במקרה כזה אין לאמר כי החזקה היא טובה אף לכאורה. ברם בעניננו אין הדבר כן. כאן ערך העבודות מסתכם במאות אלפי לירות ורווחי המערער נעו בסביבות עשרה אחוז מערך המכרז וכל עוד לא הובאה הוכחה אחרת ע"י אחד מן הצדדים מותר להשתמש בהנחה לכאורה כי המשוחד הטיב עם המערער ע"ח הסוכנות בסכום של לפחות 5000 ל"י שהוא סכום השוחד.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. עו"ד י. רסלר למערער, עו"ד ר. רהב למשיבה. 7.1.74).
ע.א. 13/73 - צבי ריבק נגד חברת חלקה... בע"מ
*בקשה לפרק ע"י ביהמ"ש חברה המתפרקת מרצון.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2140/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
החברה המשיבה החליטה להתפרק מרצון ולאחר מכן דרש פרקליט המערער מאת המפרקת שנתמנתה להסדיר חוב שהחברה חבה למרשו, לטענתו, מזה 10 שנים. על כך נענה במכתב בו נתבקש להודיע מה החוב שמרשו הובע. לאחר מספר חודשים דרש פרקליט המערער מאת המפרקת תשלום חוב של מאה עשרים אלף ל"י וכמחצית שנה לאחר מכן שיגר המערער לחברה הודעה עפ"י סעיף 149 (א) לפקודת החברות בה דרש תשלום של 372 אלף ל"י עבור ביצוע עבודות תכנון לחברה. משלא נענה הגיש בקשה לפרק את החברה ע"י ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ונימוקו כי אין מפרקים חברה בשל המנעות למלא אחר דרישת תשלום שנשלחה עפ"י סעיף 149 (א) הנ"ל כאשר החברה כופרת בחוב בתום לב ומטעם של ממש. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. המערער, שהוא אדריכל, הכין את התכניות לחברה בשנים 1959 ו- 1960 ובמשך כ- 10 שנים לא בא לחברה בדרישות תשלום. על כל פנים עד למרץ 1972 לא נקב בשעור החוב המגיע לו ורק אז תבע את הסך של מאה העשרים אלף ל"י ואחרי חצי שנה עלה שעור החוב לסך 372 אלף ל"י.
ב. הכלל שאין מפרקים חברה כשהיא כופרת בחוב בתום לב נועד למנוע נזק שאין לו תקנה לחברה. אם אכן קיימת מחלוקת כנה לגבי החוב או שעורו אין לכפות על החברה תשלום עקב האיום בפירוק ורצונה של החברה להמנע מפירוק העשוי להרוס אותה לחלוטין. שיקולים אלה מאבדים ממשקלם כאשר בעלי המניות החליטו לפרק את חברתם מרצון. כאן אין חשש שצו פירוק יהרוס חברה בעלת כושר פרעון וישים קץ לניהול עסקיה, אולם גם כאן אין השיקולים האמורים מתבטלים כליל, חברה שהחליטה להתפרק היא בעצמה בוחרת במפרק וניהול הפירוק הוא בידיה כדרך שניהול עסקיה היה בידיה לפני התחלת הפירוק.
ג. כאשר המערער הזניח את תביעת החוב במשך שנים רבות, כאשר שעור החוב שנוי במחלוקת והמערער לא עשה דבר כדי להוכיחו, אין יסוד לתרעומת של המערער על כך שביהמ"ש סירב למלא את בקשתו לפרק את החברה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, מני. עו"ד מ. רימל למערער, עו"ד י. כרמי למשיבה. 3.12.73).
ע.א. 266/73 - מפעלי ע. שנפ ושות' נגד מפעלי א. הסס בע"מ ואח'
*מימוש אופציה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהמרצת פתיחה 1416/72 (השופט בכור) - הערעור נתקבל) .
העובדות:
המערערת רכשה אצל המשיבה מפעל בטריות וכן שכרה מהמשיבה את החצרים שבה נמצא המפעל. בחוזה השכירות לגבי החצרים ניתנה למערערת ברירה לרכוש מהמשיבה את כל זכויותיה במקרקעי המפעל ובלבד שתתן הודעה על כך למשיבה לא יאוחר מששה חדשים לפני תקופת השכירות. הוסכם על הסדר שלפיו יקבע מחיר המקרקעין ובין היתר ע"י מנוי שמאים ע"י כל אחד מהצדדים ושמאי מכריע. על ההסכם חתם גם המשיב השני, מנהל החברה ובעל המניות שלה, וגם היא קיבל על עצמו התחייבויות שונות. המערערת החליטה להשתמש באופציה וכתבה מכתב למשיב לפני תום המועד שנקבע בחוזה. ההודעה היתה מופנית אל המשיב והכתובת היתה של המשיבה, המערערת שלחה למשיב על חשבון המקרקעין המחאה על סכום של עשרה אחוז מהמחיר המוצע על ידה בהתאם להסכם. המשיב הסב את השיק למשיבה וזו גבתה אותו. לאחר מכן נאחז המשיב בטענה כי ההודעה כוונה אליו אישית ולא אל המשיבה, המתין עד שעבר מועד הברירה שניתן למערערת, ולאחר שעבר המועד הודיע למערערת כי הוא איננו מקבל את הצעתה כיון שלא כוונה לכתובת הנכונה. המערערת פנתה לביהמ"ש שיחליט על פירוש החוזה ויצהיר על זכויותיה הנובעות ממנו. ביהמ"ש המחוזי בא לכלל דעה כי המערערת לא השתמשה בזכות הברירה שניתנה לה באשר פנתה למשיב ולא למשיבה ודחה את בקשתה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אמנם המשיב היה והינו מנהלה של המשיבה ובעל כמעט כל מניותיה והחברה היא שלו ואולם המשיב והמשיבה הם שני גופים משפטיים נפרדים ומה שנדרש מן האחד אין השני מחוייב לעשותו.
ב. השאלה המתעוררת הינה למי הופנה מכתב המערערת שבו היא מודיעה על השימוש באופציה. השאלה היא שאלת עובדה למי כוונה הודעת המערערת ושאלה של חוק כיצד יש לפרש את ההודעה לפי תכנה ומהותה ולאור כל נסיבות הענין. משתי בחינות אלה אין ספק כי ההודעה כוונה למשיבה ולא למשיב, כי כל הדרישות המוקדמות שהיו צריכות להתלוות למתן ההודעה על מימוש האופציה נתמלאו ועל כן היא תופשת ומחייבת את המשיבה.
ג. גם המערערת לא נהגה בתום לב במינוי השמאים. כתוצאה מכך לא נערכה שומת המקרקעין עד היום. אין לאמר כאן כי נכשל הליך השומה ושעל כן האופציה אינה ניתנת למימוש. אין כאן מקרה שנקבעו שמאים בשמותיהם ושהם מסרבים למלא את פעולת השומה ואז אין אפשרות לבצע את השומה. כאן הוחלט על מינוי שמאים ואם אותם שמאים שמונו נבצר מהם לבצע את השומה יכולים הצדדים למנות שמאים אחרים. עם זאת כיון שהשומה
לא בוצעה באשמת המערערת על השמאים להעריך את מחיר הנכס לפי מחירו כיום או לפי מחירו בתאריך מינוי השמאים הכל לפי מחירו הגבוה יותר.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. עו"ד צ. טויסטר למערער, עו"ד ד"ר פ. קלוג למשיבים, 10.1.74).
ע.פ. 263/72 - גבריאל רענן נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן הצהרת הון כוזבת במטרה להתחמק ממס.
ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט פרידמן) בת.פ. 314/71 - הערעור על ההרשעה נדחה ואילו העונש הוקל במקצת).
העובדות:
המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי במסירת הצהרת הון כוזבת במזיד ובכוונה להתחמק ממס, עבירה עפ"י סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, ונדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל ולתשלום קנס בסך 150,000 ל"י וכן בעוד שתי עבירות שבאחת מהן נקנס לתשלום 50,000 ל"י ובשניה למאסר חודשיים חופפים למאסר הראשון. הערעור הוא על ההרשעה במסירת הצהרת הון כוזבת ועל חומרת העונש.
החלטה - השופט אשר:
א. לטענת המערער כי לא ידע בחותמו על הצהרת ההון על מה הוא חותם שכן ההצהרה הוכנה ע"י מנהל חשבונות שלו - סעיף 144 לפקודת מס הכנסה קובע חזקה חלוטה כי כל החותם על דו"ח, אמרה או טופס, הנחזים כניתנים לפי פקודת מס הכנסה רואים אותו כמי שיודע כל ענין שבהם. זו חזקה שאיננה ניתנת לסתירה ואין להביא הוכחות כי האיש שחתם על הדו"ח לא ידע מה נאמר בו. ברם בעניננו לא סמך ביהמ"ש המחוזי על החזקה החלוטה האמורה והגיע למסקנה כי אכן ידע המערער על מה הוא חותם. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנתו לאחר שלא האמין למערער בענין הנדון ובהסתמך על ראיות נסיבתיות.
ב. לענין ההרשעה לפי סעיף 220, שהדו"ח הכוזב נמסר במזיד ובכוונה להתחמק ממס - כוונותיו של המערער נובעות בבירור מן העובדות שנקבעו, המערער ידע שזוהי הצהרה כוזבת ושבמציאות הונו גדול בסכום של מאות אלפי לירות, המערער ידע שהצהרת הון נועדה לשמש כלי עזר בידי פקיד שומה בעזרתו יוכל לבדוק נכונות דוחותיו של המערער לשתי שנות הכנסה שקדמו להגשת הצהרת ההון. בתיתו הצהרת הון כוזבת ידע המערער כי בעטיה לא יוכל פקיד השומה לקבוע את הכנסתו הנכונה ועל כן יש לאמר שהצהרת ההון הכוזבת באה למנוע מפקיד השומה לקבוע את הכנסת המערער, מדובר בסכום של כ- 170 אלף ל"י לפחות, שלגביו לא נתן המערער הסבר כלשהו להגדלת ההון, וסכום זה לפחות חייב להחשב כהכנסה שהועלמה ע"י המערער כאמור. אשר לעונש - עבירות מס הכנסה הן כאלה שיש להטיל בהן עונש חמור להרתיע עבריינים מסוג זה, בענינים אלה אין להתחשב יתר על המידה בנסיבותיו האישיות של הנאשם. עם זאת נראה כי לנוכח הקנס הגבוה שהוטל על המערער ניתן להקטין את העונש משמונה עשר חודשי מאסר ל- 12 חודשי מאסר.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. עו"ד י. דויד למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 27.12.73).
ע.פ. 61/73 - אברהם שמואלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעילה באימון ע"י קצין משטרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.פ. 43+60/72 - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער היה קצין במשטרת ישראל, הואשם בעבירות על פקודת התעבורה בכך שהרשה לנהג לנהוג במשאית שלו בלי שהיה לנהג רשיון נהיגה תקף; במעילה באימון אגב מילוי תפקידו הרשמי; בנסיון להשפיע על שופט תעבורה שיקל בדינו של הנהג האמור י במתן הוראה לתובע המשטרתי לנהוג בקולה במשפטו של אותו נהג. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של ששה חודשי מאסר והערעור על ההרשעה בעיקרה ועל גזר הדין נדחה, הנשיא אגרנט סקר בפסק דין מקיף את חומר הראיות שהובא בפני ביהמ"ש מצד אחד ואת החוקים השונים הנוגעים לענין מאידך. אשר לעונש הרי אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ד. בניש למשיבה).
ע.פ. 353/73 - שמואל חנינוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס הכנסה) המערער החזיק במפעלו הנהלת חשבונות מדויקת אך בהופיעו בפני פקיד השומא טען כי אינו מנהל ספרים וכי הוא בעל הכנסה נמוכה. במשך שלוש שנים השמיט בכל שנה כמאה אלף ל"י מדו"ח ההכנסה והצהיר על הכנסה של 50 אלף ל"י בלבד. המערער נדון ל- 6 חדשי מאסר ולתשלום קנס של 70 אלף ל"י וערעורו על חומרת העונש נדחה. בעבירה של השמטת הכנסות בזדון כדי להתחמק מתשלום מס, חטאו של הנאשם לא יכופר בקנס.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. עו"ד רזומוב למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 24.12.73) .
=ע.פ. 583/73 - אהרן זינקובסקי נגד מדינת ישראל
*החזקת רכוש גנוב סמוך למעשה הפריצה בחיפושים שנערכו ע"י המשטרה במקום מגוריו של המערער נמצאו חפצים גנובים זמן קצר לאחר שאלה נגנבו בהתפרצויות שביצען אדם אחר. אותו פורץ העיד כי השתתף אתו עוד אדם אך טען שהמדובר לא במערער אלא באדם אחר שאינו זוכר את שמו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהתפרצויות שבהן נגנבו החפצים ודן אותו לשנתיים מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה. משהוברר שהחפצים הגנובים נגנבו תוך כדי התפרצות וכי היו בחזקתו של המערער סמוך לאחר ההתפרצויות הרי שנוצרה חזקה משפטית כי המערער השיג את החפצים כמתפרץ או כשותף להתפרצות ועליו לתת הסבר מניח את הדעת כיצד הגיעו החפצים אליו ולנער עצמו מן האשמה. המערער לא הצליח במשימתו זו והרשעתו בדין היתה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. כהן- צידון למערער, עו"ד גב' ביניש למשיבה. 1.1.74).
ע.פ. 465/73 - נפתלי שמע נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשי אינוס) המערער הורשע בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה ללא רשיון נהיגה, גניבה ושני מעשי אינוס, הוא נדון ל- 8 שנות מאסר בגין מעשי האינוס ולשנת מאסר מצטברת בגין העבירות האחרות. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער נטל מכונית פרטית ללא רשות הבעלים, הסיע, יחד עם חברו, שתי טרמפיסטיות, ובתחבולות ערמה הצליח לבודד את שתי הבחורות זו מזו ולקח אותן בזו אחר זו למקומות נידחים ואנס אותן. עבירות אלה הן חמורות ויש להטיל בגינן ענשי מאסר כבדים. בעניננו המערער
טרם מלאו לו 20 שנה בשעת המעשה וזו הפעם הראשונה שנשלח למאסר. נראה כי ישנה הפרזה לחומרה בשליחתו בפעם הראשונה למאסר ממושך של 9 שנים. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון כי מתוך תקופה זו יהיו 3 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י, כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד כ. צידון למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 20.12.73).
ע.פ. 442/73 - אברהם חפץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) בעקבות ריב שכנים תקף המערער את שכניו ופגע בהם. אחד הנפגעים קיבל שבר בראשו ובמשך כשבועיים היה באיבוד הכרה ולעיתים במצב אנוש. המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ענשו הוקל ע"י ביהמ"ש העליון. אכן העונש כשלעצמו איננו חמור אך בנסיבות האישיות של המערער די בכך אם ענשו יהיה שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד שיוביץ למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 24.12.73).
ע.פ. 215/73 - מדינת ישראל נגד יעקב רייכמן
*קולת העונש (עבירות לפי החוק לעשיית דין בנאצים) המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם בגין עבירות שעבר בתקופת השואה כאשר גרם לחבלות חמורות לשני אנשים בהיותו אחראי למחסן פחמים בגיטו. הוא נדון לתשלום קנס של 500 ל"י. המערער ערער על הרשעתו והמדינה ערערה על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים לנדוי וברנזון נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן. השופט לנדוי עמד על מהות העבירות שנעברו ע"י המערער והגיע למסקנה כי למרות גילו של הנאשם, שהוא בן 66, הזמן הרב שעבר מעת ביצוע העבירות ויתר נסיבותיו האישיות אין לכפר על העבירות בעונש כספי בלבד ועל כן יש להטיל עונש של 3 חדשי מאסר. השופט ח. כהן מאידך עמד על ההבחנה בעבירות אלה בין המזידים והרשעים מחד שעליהם להיות מחוץ למחנה ודינם מאסר לעומת כאלה שעברו את העבירות כאשר הם עצמם היו נרדפים ונכשלו בעבירות. אי לכך די אם יוטל על הנאשם עונש של יום אחד מאסר שיסתיים עם סיום ישיבת בית המשפט.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן, עו"ד גב' ז. לויצקי למערערת, עו"ד ח. יעקובי למשיב. 26.12.73).
ע.פ. 481/72 - יוסף אשכנזי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וגניבה המערער יחד עם אחר יצאו במכונית מת"א והגיעו יחד לחיפה ובחיפה נעשתה פריצה ונגנבו נירות ערך. המכונית שבה נהג המערער נעצרה ע"י ניידת משטרה אך תוך כדי בירורים התניע המערער את מכוניתו עקף את מכונית המשטרה ובמהירות החל לנסוע במסלולים מימין לשמאל כשהוא עוקף מכוניות שהיו בדרך. תוך כדי נסיעה נזרקה חבילת נירות הערך ע"י הנאשם השני שישב ליד המערער ולבסוף נעצרו השניים. המערער הכחיש כל ידיעה בקשר לנירות הערך אך ביהמ"ש הרשיעו בפריצה וגניבת נירות הערך, בהכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו ובנהיגה בצורה מסוכנת וגזר עליו 30 חודשי מאסר וכן הפעיל נגדו שלוש שנות מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל. בדחותו את הערעור על ההרשעה ציין ביהמ"ש העליון כי העובדות ששני הנאשמים יצאו עם המכונית מת"א והיו כל הזמן ביחד ובוצעה הפריצה באותו זמן בחיפה; המערער שנהג במכונית היה מוכן לסכן חיי אדם כדי לברוח מהמשטרה: נירות
הערך נזרקו ע"י הנאשם השני כשהוא ישוב ליד המערער בתוך המכונית; מצביעות כי הפריצה והגניבה נעשו ע"י שניהם, אשר לעונש - בהטילו את עונש המאסר של שלוש שנים במצטבר ציין ביהמ"ש המחוזי שהמאסר על תנאי הוטל על המערער בגין עבירת שוד, בו בזמן שהוא לא הורשע בעבירה זו אלא בקשירת קשר לשוד שהעונש המירבי הוא 7 שנות מאסר בלבד. בנסיבות אלה יש להתחשב בעובדה זו ולקבוע כי 15 חודשים מהמאסר שהופעל יהיו חופפים ו- 15 חדשים מצטברים.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. קידר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 13.12.73).
ע.פ. 365/73 - יוסף אסולין נגד מדינת ישראל
*נסיון לשדל לעבור עבירה בחודש ינואר 1973 הוגשה למשטרה תלונה, בין היתר, ע"י שושנה ברזילי שלפיה הותקפה ע"י המערער שגרם לה חבלה גופנית. משהחל משפטו של המערער סירבה המתלוננת להעיד בביהמ"ש, באה עדות כי המערער איים על המתלוננת ודרש ממנה להעיד עדות שקר במשפט התקיפה. בגין כך הואשם המערער בעבירה של נסיון להדחה לעדות שקר, האישום נשוא הערעור דנא. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי לא ברור אם אמנם הותקפה המתלוננת ע"י המערער ועל כן לא הוכח נסיון להדיח את המתלוננת לעדות שקר. על כן הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של הדחה לבצע עבירה לפי סעיף 120 לפח"פ, היינו מסירת הודעות סותרות בענין אחד במשטרה ובביהמ"ש. הרשעה זו ביסס ביהמ"ש על סעיף 23 (4) לפח"פ אשר לפיו המשדל אדם לעבור עבירה דינו כדין מבצע העבירה. ביהמ"ש העליון החליט כי לא היה מקום להרשיע את המערער לפי סעיף זה שכן שידול עפ"י סעיף 23 אשמים בו רק אם משדלים סוכן חף מפשע, כגון ילד שאיננו בר עונשין. עם זאת ניתן להרשיע את המערער בעבירה של נסיון לשדל לעבור עבירה לפי סעיף 31 לפקודה. כאן ניסה המערער לשדל את המתלוננת למסור הודעות סותרות בנגוד לסעיף 120 לפח"פ. למרות החלפת סעיף ההרשעה, החליט ביהמ"ש שלא לשנות את העונש שהוטל על המערער, חמישה חודשי מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, וזאת בהתחשב בעברו של המערער וכן כי העבירה שעבר היא אחת העבירות החותרות תחת מנגנון הצדק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן, עו"ד שביט למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 16.12.73) .
=ע.פ. 483/73 - עמרם אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש המערער הורשע בארבע עבירות של פריצה והוטל עליו עונש מצטבר של שלוש וחצי שנים וכן הופעל מאסר על תנאי של ששה חדשים מצטברים. ערעורו של המערער על הרשעה באחת מארבע העבירות נתקבל ובעקבותיו הוקל במקצת עונשו והועמד על שלוש שנות מאסר יחד עם המאסר על תנאי. נגד המערער עמדה בעיקר עדותה של אשתו של נאשם אחר שהודה בביצוע אותן פריצות, אכן היו סתירות בדברי עדה זו בין עדותה במשטרה לבין עדותה בביהמ"ש אך ביהמ"ש הסביר סתירות אלה ברצון העדה בשעת מסירת ההודעה במשטרה לחפות על בעלה. אין מקום להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את העדים וקובע אם להאמין לדבריהם ואם לאו. העדה הנ"ל לא היתה שותפה לעבירות שיוחסו למערער ואף אם ניתן לראות בה מעורבת בעבירות, הרי היו ראיות נוספות אשר היה בהן כדי לחזק את האימון שנתן ביהמ"ש בדברי העדה. ברם לגבי אחת מארבעת העבירות לא היה בדברי העדה כדי להרשיע את המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ע. סיון למשיבה. 2.1.74).
ע.פ. 593/73 - בדרט ועקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת רכוש גנוב וחומרת העונש המערער הורשע בעבירה של קבלת רכוש גנוב, בידעו שנגנב בדרך של פשע ונגזר עליו עונש מאסר של שנתיים וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים באופן מצטבר. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל וביהמ"ש הקל בעונשו של המערער. אשר להרשעה - היתה התפרצות לחנות לכלי נגינה ובעלת החנות העידה כי היתה התפרצות לחנותה ונגנבה הסחורה. הפורץ העיד שהוא שפוט על התפרצות וגניבת הסחורה שמכר למערער והמערער בהודעתו במשטרה אמר כי הוא לא פרץ "אולם ידעתי שזה גנוב בפריצה". חזקה על אדם מן הישוב שהוא יודע באופן כללי התפרצות לרכוש זר מהי וגם הפקודה לא דיברה בענין זה אלא בלשון בני אדם. על כן לא היה צורך להוכיח את היסוד של התפרצות לבנין. כמו כן כשהעידו על פריצה לחנות הכוונה היא לפריצה לבנין ולא לחנות שבדוכן. אדם פשוט יודע להבחין בין דוכן מחוץ לבנין לבין חנות שהיא בדרך כלל מצויה בבנין, כאשר המערער רכש את הסחורה וקיבל אותה לרשותו השלים את ביצוע העבירה ולא תועיל לו טענתו כי לאחר ששילם על החשבון חזר בו מן העסקה וסירב לשלם את העודף. אשר לעונש - המאסר על תנאי של שנתיים שהוטל עליו בשעתו היה עקב בעילת קטינה וגרימת חבלה חמורה אך לאחר מכן התחתן עם אותה נערה ולבני הזוג נולדו שני ילדים. כיון שכך די אם אחת משתי שנות המאסר שהופעלו תהיה מצטברת והשניה תהיה חופפת לעונש החדש.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. קידר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 13.1.74).
ע.פ. 419/73 - יוסף שוורץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה וטענת הגנה עצמית בין המערער לבין המתלוננת התעורר סכסוך לגבי מקום חניה בשוק הכרמל בת"א. המתלונן דחף, לפי טענת המערער, את המערער ובתגובה היכה את המתלונן שתי מכות אשר גרמו לשבר בלסת והמתלונן הועבר לביה"ח ובוצע בו ניתוח, המערער הורשע בעבירה עפ"י סעיף 238 לפח"פ והערעור על כך נדחה. המערער טען כי הגיב מתוך הגנה אך טענתו לא נתקבלה. מעשה התקיפה ע"י המתלונן תם ונשלם כשאר נתן את הדחיפה למערער והמכות שבאו לאחר מכן לא היו בגדר הגנה אלא תוך מניע להשיב למתלונן מנה אחת אפיים. אך אפילו נניח שהמערער פעל תוך הגנה גם אז ניתן להרשיעו בעבירה על סעיף 238 לפח"פ, כאשר אדם שנדחף מגיב על כך בשתי מכות הגורמות לשבר בעצם הפנים, ברור שהוא עשה יותר ממה שדרוש באופן סביר להגנתו והנזק שהוא גרם אינו עומד בשום יחס לנזק שהוא חפץ למנוע והסייג שבסעיף 18 לפח"פ אינו חל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. עו"ד פיקהולץ למערער עו"ד גודלמן למשיבה. 24.12.73).
ע.א. 656/72 - צפור מפעלי הנדסה בע"מ נגד אברהם גרינוולד בע"מ
*סדרי הדין בערעור על החלטת רשם הפטנטים בערעור על החלטת רשם הפטנטים ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי, המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ללא נטילת רשות ועל כן נדחה ערעורה. בהתאם לחוק הפטנטים והתקנות שהותקנו על פיו יושב ביהמ"ש המחוזי כבימ"ש לערעורים על החלטת רשם הפטנטים ודין ערעור כזה כדין ערעור על פס"ד בימ"ש השלום. מכאן שערעור נוסף לביהמ"ש העליון צריך לבקש רשות להגישו.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד כהן- צדק למערערת עו"ד גבריאלי למשיבה. 6.1.74).
ע.א 92/73 - מנחם הורביץ נגד יואל סלומון
*תביעה מעזבון ופסיקת ריבית המערער הוא דודו של המנוח ד"ר וורצל שמצא את מותו בנסיבות טרגיות. המנוח הסתבך בעניני כספים ומדי פעם לוה כסף מהמערער וגם מאנשים אחרים בתווכו של המערער. בתמורה היה המנוח כותב למערער שיקים מאוחרים ואחרי מותו תבע המערער מהמשיב מנהל עזבונו של המנוח, תשלום יתרת החוב. המערער הגיש את השיקים כהוכחה לקיום החוב אך לא תבע על יסוד השיקים. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי חלק מהעיסקאות היו נגועות בריבית מופרזת ולאחר שערך חשבון של החוב גופו קבע את סכום החוב ו- 9 אחוז ריבית מיום הגשת התובענה בלבד. טענת המערער נגד אי פסיקת מלוא הריבית ומתחילת תקופת ההלוואה נדחתה, לא מדובר כאן בריבית על שיקים שכן התביעה לא היתה על בסיס השיקים גופם אלא על עיסקות הלואה ועל כן החיוב בריבית נובע מחוק פסיקת ריבית. לפי חוק זה פסיקת הריבית היא ענין שבשיקול דעת ביהמ"ש ואין לאמר שבעניננו לא היה יסוד לשיקול הדעת שלפיו פעל ביהמ"ש. אשר לתביעת חוב של 10,000 ל"י על יסוד שיק נוסף שנדחתה - השיק הזה נשאר בין ניירותיו של המנוח ועל כן קמה לכאורה החזקה שהשיק נפרע אם הוצא בכלל. על המערער היה לשכנע את השופט בצדקת גרסתו שקיבל את השיק מהמנוח תמורת כסף והשיב את השיק למנוח לשם החלפתו. המדובר בתביעה נגד עזבון ובענין כזה חייב ביהמ"ש לנהוג משנה זהירות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. 30.12.73).
ע.א. 441/73 - צרפתי... בע"מ נגד צפורה דוברובסקי ואח'
*הזמנת צד שלישי העשוי להפגע בהליך של צו מניעה המשיבים רכשו דירה אצל המערערת ובמהלך הבניה התברר להם כי המערערת מקטינה חדר אחד מדירתם ומגדילה את הדירה של השכן הצמודה לדירה זו, המשיבים השיגו צו מניעה זמני נגד המערערת שלא תמשיך בבניה והערעור על כך נתקבל. לפי הנתונים בענין דנא לא היה מקום לתת את צו המניעה המונע למעשה את בניית דירתו של צד שלישי בלא שהלה הוזמן גם הוא למשפט. לפיכך בוטל צו המניעה הזמני והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיזמין את בעל הדירה השכנה כצד למשפט.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר, עו"ד בנימין למערערת, עו"ד א. לין למשיבים. 3.1.74).
ע.א. 87+88/73 - מדינת ישראל נגד הרמן סירוטה
*תביעות נזיקין הדדיות המשיב החזיק קרקע כחוכר מטעם המדינה ובשנת 1962 עלו אנשים הפועלים מטעם המדינה על חלק הקרקע, ללא פס"ד, וגרמו נזקים למשיב. לאחר מכן, בשנת 1968, הוגשה תביעה לפינוי המשיב מחלקת קרקע שעוד נותרה לו והוא פונה ממנה. המשיב טען כי המדינה גרמה לו נזקים כאשר עלתה על חלק מן הקרקע ללא רשות בכך שהרסה מבנים וגרמה נזק לצנורות וכדומה ואילו המדינה טענה כי המשיב הביא כמויות גדולות של אדמה כדי להרים את פני הקרקע בשטח שנותר בידו, ללא רשות המדינה, ויש צורך בהוצאות גדולות כדי להסיר את הקרקע שהובאה. ביהמ"ש המחוזי העריך את הנזקים, אלה מול אלה, וקבע את הנזק שנגרם למשיב בסך חמשים ושלושה אלף ל"י, והנזק למדינה נאמד בכשלושים אלף ל"י, ועל כן על המדינה לשלם למשיב כעשרים ושלושה אלף ל"י, שני הצדדים ערערו על פסה"ד ושני הערעורים נדחו, לגבי ערעורו של המשיב - בכל פניותיו לא הגיש שום חשבונות מפורטים על נזקיו, עדיו העידו על אומדן נזקים בלבד והוא עצמו העיד באופן כללי. ענין הערכת הנזק הוא ענין מובהק של אומדנת השופט ואין לביהמ"ש שלערעור להתערב בכך. אשר לערעורה של המדינה - זו טענה כי העליה על הקרקע לא נעשתה ע"י שלוחיה או ע"י עובדי מדינה. ביהמ"ש העיר כי מוטב היה לב"כ המדינה
שלא לבוא בטענה זו לנוכח המקרה ונסיבות הענין, ברור שסולל בונה שעלתה על הקרקע פעלה מטעם המדינה לפי חוזה שלא יכול היה להיות ידוע לתובע ואין זה הוגן מצד המדינה להכחיש באופן סתמי את טענות התובע ולא לגלות כי סלע המחלוקת הוא מי ביצע את העבודה ואז יכול היה המשיב לצרף את סולל בונה כנתבע.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד גירון למערערת, עו"ד קרסנר. למשיב. 17.1.74).
ע.א. 554/72 יחיאל רופמן נגד יוסף יבלונסקי ואח'
*ביטול כתב הגנה בשל אי מתן תשובה לשאלון המערער יחד עם אחרים חתמו על אופציה למשיב לרכישת חלקות קרקע מסוימות והמשיב ניצל את האופציה. בהתאם לאופציה צריכים היו החותמים עליה לחתום על חוזה עם המשיב ואכן חלק מהם חתמו ואילו המערער סירב לחתום. לביהמ"ש המחוזי הוגשו שאלונים שהמערער לא חתם עליהם ולאחר התפתחויות שונות החליט ביהמ"ש למחוק את כתב ההגנה עקב אי הגשת תשובה לשאלון. היו לאחר הליכים נוספים אך לבסוף סירב ביהמ"ש לבטל את החלטתו למחוק את כתב ההגנה ונתן פס"ד מחוסר הגנה המחייב את רשם המקרקעין לרשום את המקרקעין ע"ש המשיב, הערעור על כך נדחה, אכן היו פגמים שונים בהליכים בביהמ"ש המחוזי שהיו מצדיקים ביטול ההחלטה אולם בינתיים הוצא פסה"ד לפועל ומתוך עיון בתצהיר המערער שניתן בתשובה לשאלון נחה דעתו של ביהמ"ש העליון שלמעשה אין בפני המערער כל הגנה בפני התובענה העשויה להועיל לו במשפט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. לוי למערער, י. מזר למשיב. 14.1.74).
ב"ש 196/73 - גורנו ליאון נגד אהרן נגר ואח'
*הארכת מועד ביום 16.9.73 ניתן פס"ד במעמד ב"כ המבקש ולאחר תום המועד להגשת הערעור, היינו ביום 2.11.73, הוגשה בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה, המבקש מסביר את האיחור בכך שתוך תקופת הערעור פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא שקע בדאגה לגורל בנו המשרת בצה"ל ובנוסף לכך גוייס גם פרקליטו לשירות מילואים. אכן אין להקל במשקלם של הנימוקים אך אלה אינם מספיקים כדי "טעם מיוחד" הדרוש להארכת המועד. פרקליטו של המערער אמנם גוייס אך אשתו שהיא עורכת דין עובדת יחד איתו, והיא יכלה לדאוג לקשר עם המערער על מנת להגיש את הערעור במועד, גם אילו היה קושי להתקשר עם המבקש אפשר היה להגיש את הבקשה להארכת המועד תוך המועד להגשת הערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. 11.1.74).
בר"ע 177/73 - מאירסון ברונו ואח' נגד ברדא חברה קבלנית בע"מ ואח'
*ביטול צו מניעה עקב אי מתן ערבות בדיוק כפי שנדרש ע"י ביהמ"ש.127
עשרה תובעים תבעו יחדיו את המשיבה למתן צו מניעה וביהמ"ש העליון החליט בשעתו כי על כל התובעים "יחד ולחוד" לחתום על התחייבות כדי להבטיח תשלום נזק העלול להגרם לנתבעת. תוך המועד שנקבע חתמו רק שבעה מעשרת התובעים, כיון שהתנאי האמור לא נתקיים פקע צו המניעה ובדין דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה לכפות את הצו על המשיבים מכח סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 9.1.74).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 711/72 -..............................118 ─ * תביעת פיצויים נגד נותן שוחד.
─* ע.א. 13/73 - .................................119 ─ * בקשה לפרק ע"י ביהמ"ש חברה המתפרקת מרצון.
─* ע.א. 266/73 - ...........120 ─ * מימוש אופציה.
─* ע.פ. 263/72 - ................................121 ─ * הרשעה במתן הצהרת הון כוזבת במטרה להתחמק ממס.
─* ע.פ. 61/73 - ................................122 ─ * הרשעה במעילה באימון ע"י קצין משטרה.
─
─* ע.פ. 353/73 - חומרת העונש (עבירות מס הכנסה)..............................122─* ע.פ. 583/73 - החזקת רכוש גנוב סמוך למעשה הפריצה..........................122─* ע.פ. 465/73 - חומרת העונש (מעשי אינוס)...................................122─* ע.פ. 442/73 - חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה).............................123 ─* ע.פ. 215/73 - קולת העונש (עבירות לפי החוק לעשיית דין בנאצים).............123 ─* ע.פ. 481/72 - הרשעה בהתפרצות וגניבה......................................123─* ע.פ. 365/73 - נסיון לשדל לעבור עבירה.....................................124 ─* ע.פ. 483/73 - הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש................................124─* ע.פ. 593/73 - הרשעה בקבלת רכוש גנוב וחומרת העונש.........................125 ─* ע.פ. 419/73 - הרשעה בתקיפה וטענת הגנה עצמית..............................125─* ע.א. 656/72 - סדרי הדין בערעור על החלטת רשם הפטנטים......................125 ─* ע.א. 92/73 - תביעה מעזבון ופסיקת ריבית...................................126 ─* ע.א. 441/73 - הזמנת צד שלישי העשוי להפגע בהליך של צו מניעה...............126 ─* ע.א. 87+88/73 - תביעות נזיקין הדדיות.....................................126─* ע.א. 554/72 - ביטול כתב הגנה בשל אי מתן תשובה לשאלון.....................127 ─* ב"ש 196/73 - הארכת מועד..................................................127─* בר"ע 177/73 - ביטול צו מניעה עקב אי מתן ערבות בדיוק כפי שנדרש ע"י ביהמ"ש.127 ─
─
─
─
─
─