ע.א. 307/72 - ברטלד מוך נגד פקיד השומה ירושלים
*הגדרת "תעשיה" בחוק מס הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בקר) בע.מ.ה. 46/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הינו בעל מכבסה בירושלים שבה 9 סוגים של מכונות המבצעות תשעה תהליכי עבודה. חוק מס הכנסה (תוספת פחת על נכסים עסקיים) קובע תוספת פחת בעד נכסים עסקיים והשאלה שהתעוררה בין הצדדים היתה אם המכונות והציוד שבמכבסה הן "מכונות וציוד המשמשים לתעשיה" לפי הגדרה של המונח "נכס עסקי" שבחוק הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה שאין "תעשיה" ללא ייצור ואין להרחיב את המושג "תעשיה" כדי לכלול בו "תעשית שירותים". על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. בפסקי הדין שניתנו עד כה ע"י ביהמ"ש העליון טרם הוכרעה השאלה אם מפעל כמו המפעל דנא יכול להכלל במונח תעשיה ואם לאו, ובמלים אחרות, האם מפעל שאיננו מייצר דבר, כמו מכבסה, יכול להכלל בתחומי "תעשיה". אכן גם לא כל מפעל יצרני נכנס לתחומי תעשיה, ולדוגמא, חייט התופר חליפות בביתו אינו עוסק "בתעשיה" ולעומת זאת ביח"ר המעסיק מספר ניכר של פועלים בתפירת בגדים לכל הדעות נחשב "תעשיה". אותה פעולה בנסיבות מסוימות יכולה להחשב כתהליך תעשייתי ובנסיבות אחרות תיראה כפעולה מסחרית גרידא.
ב. המונח "תעשיה" לא הוגדר בחוק ואין זה מונח חד משמעי, ניתן להכליל '"בתעשיה" גם מפעלים שאינם מייצרים, בעניננו יש להתייחס לדברים שנאמרו בכנסת ביחס לשאלה איך להבין את הביטוי "תעשיה" בחוק. בשם ועדת הכספים נאמר לכנסת מפורשות שהועדה החליטה להרחיב את המושג תעשיה, לעומת הצעת החוק כפי שהובאה על ידי האוצר, באופן שיכלול גם תעשיית שירותים, כגון בתי חרושת לניקוי בגדים. זו היתה דעת ועדת הכספים ולדעה זו היה שותף גם משרד האוצר וכך נראו פני הדברים לכנסת. אמנם עפ"י רוב מפעלי תעשיה הם מפעלים יצרניים אך המונח הנ"ל לפי פירושו הרחב יכול לכלול גם מפעלים שאינם מייצרים אך מבחינת היקפם, דרכי פעולתם והציוד שהם משתמשים בו יכולים להחשב כתעשיה בלשון בני אדם. דברי הכנסת הם מקור כשר של פרשנות להתרת ספקות בדברי חקיקה.
השופט ויתקון: מסכים.
השופט אשר:
צדק ביהמ"ש המחוזי כי במובנה המקובל של המילה "תעשיה" מפעל שאין בו ייצור אינו יכול להחשב כמפעל תעשייתי. ברם בעניננו קיים מצב מיוחד במינו שכן אם כי המחוקק לא הבהיר במלים מפורשות את כוונתו שגם תעשיית שירותים תהנה מתוספת פחת, הרי הכוונה באה לידי ביטוי בדברי חברי הכנסת וסביר להניח שחברי הכנסת אימצו לעצמם כוונה זו בשעת הצבעתם. משנתבררה כוונתו המיוחדת של המחוקק לגבי החוק האמור אין לפרש את המונח "תעשיה" בדרך המנוגדת לכוונה זו.
(בפני השופטים:ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד א. לוי למערער, עו"ד ע, רובין למשיב. 14.1.74).
ע.א. 697/72 - שמעון ויטמונסקי נגד מרכבים מפעלי מתכת בע"מ
*מרכבים מפעלי מתכת בע"מ * אחריות לתאונה והכלל של "הדבר מעיד על עצמו".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט א. מני) בת.א, 812/69 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער עבד במפעל המשיבה ואירעה תאונה כאשר גוף זר חדר לעינו הימנית של המערער ופגע בכושר הראיה שלה. לטענת המערער מלגזה עברה במקום העבודה והגלגל העיף רסיס שפגע בו. לחילופין טען המערער כי יתכן שהרסיס בא ממשחזה שפעלה בקרבת מקום ואשר לא היתה מגודרת. באלה ראה המערער את רשלנותה של המשיבה ומכל מקום טען כי חל כאן "הדבר מעיד על עצמו" ועל המשיבה לנקות את עצמה מאחריות. כן טען כי המשיבה הפרה חובה חקוקה של גידור לבטח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא יתכן שהרסיס עף בנסיעת המלגזה, ובאשר לאפשרות שעף רסיס מהמשחזה שעבדה בקרבת מקום סבר כי תתכן אפשרית כזו אך הפגיעה יכלה להיות כאשר המערער התקרב לעבר המשחזה עד למרחק מסוכן. אם כך הדבר נופלת האחריות על המערער שלא הרכיב משקפי מגן שסופקו לו ע"י המפעל ושנועדו להגנה מפני אפשרות כזו. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין האפשרות שהרסיס עף עקב נסיעת המלגזה - יכול היה ביהמ"ש המחוזי שלא לסמוך על עדותו של המערער ועל עדותם של שניים מעובדי המפעל. אמנם המשיבה מסרה הודעה לביטוח הלאומי על התאונה ובה צויין כי גוף זר עף כתוצאה מנסיעת המלגזה. הודעה זו על כל פרטיה אף שמקורה במה שאמר המערער לממונה על ענינים אלה מטעם המשיבה, היא בבחינת הודאה מצד המשיבה על נכונות הפרטים הנתונים בה. אך המשיבה רשאית להוכיח כי לאמתו של דבר האמור בהודעה אינו נכון ונרשם בטעות או מבלי משים. במשימה זו עמדה המשיבה כאשר המומחים מטעמה העידו כי לא יתכן שחלקים שהועפו ע"י גלגלי המלגזה יכלו לפגוע בעינו של המערער בעצמה כזו.
ב. אשר למסקנת ביהמ"ש המחוזי לגבי רסיס שעף מהמשחזה - אין כל אחיזה בחומר הראיות כי בזמן התאונה התקרב המערער אל המשחזה קירבה מסוכנת. ברם אפילו התקרב המערער אין הוא אשם. משקפי המגן שסופקו לא נועדו להרכבה במקרה זה ואיש לא העיד שבעבודה שהמערער היה עסוק בה היה צריך להרכיב את המשקפים. להיפך, נאמר כי בעבודה מסוג זו של המערער לא היה צורך להרכיב משקפים. המשחזה היתה נטולת כל מגן או סוכך מפני מעופם ופגיעתם של רסיסים וחובת הגידור לבטח של מכונה מסוכנת משתרעת לגבי כל עובד במפעל ואין נפקא מינה אם נפגע כאשר עבד ליד המכונה או עבר לידה או נמצא בקרבתה.
ג. חל כאן גם הכלל "הדבר מעיד על עצמו" והמשיבה לא השכילה לנקות עצמה מאחריות. גם אם נאמר שהרסיס לא בא לא מהמלגזה ולא מהמשחזה, ואין יודעים מאין בא, על כל פנים ברור שהוא לא בא ממקור חיצוני ואיש לא טען כך. משהוכח קשר בין הפגיעה ובין המעשה או הרכוש של הנתבע חל הכלל הנ"ל. גם אם לא יודעים מהו המקור בתוך מפעל המשיבה שממנו בא הרסיס ואין יודעים בדיוק מהי רשלנות המשיבה נשאר הדבר בגדר תיקו והנתבעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. עוה"ד ד. סרנגה וא. קריספין למערער, עו"ד י. מזור למשיבה. 10.1.74).
ע.פ. 515/73 - מאיר דהן נגד מדינת ישראל
*דבר מה" הנוסף הדרוש להודאה שניתנה מחוץ לכתלי ביהמ"ש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.פ. 71/73 - הערעור נדחה ברוב דעות) .
העובדות:
המערער הואשם בעבירות של התפרצות לדירה וגניבה, והורשע עפ"י עדות יחידה, העד סיפר כי הוא מכיר את המערער וכי המערער גילה לו שביצע את הפריצה ושגנב מתוך הדירה רשמקול ומעיל וכי את הפריצה עשה יחד עם שני אחרים שאת שמותיהם מסר העד. הרי זו הודאה של נאשם מחוץ לכתלי ביהמ"ש הדורשת "דבר מה נוסף" כדי להרשיע על פיה. המערער כפר באשמתו והכחיש מכל וכל שמסר הודאה כזו בפני העד אך ביהמ"ש האמין לעד וקיבל את העדות כעדות על הודאה מחוץ לביהמ"ש ואת הדבר מה הנוסף מצא בכך שאותו מעיל שנגנב הובא לסנדלר שיעשה ממנו מגפיים, ע"י האיש אשר לדברי העד סיפר לו המערער כי השתתף בפריצה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
א. ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם על סמך עדותו של עד יחידי, ויהא זה אפילו עד מפוקפק כמו העד בענין דנא, ובלבד שימצא כי העדות ראויה לאימון.
ב. כאשר קיימת עדות שהשופט נתן בה אימון אין צורך בדבר מה נוסף לאימות עדות זו, אלא הדבר מה הנוסף דרוש כדי להראות שהנאשם בהודאתו לא בדה את סיפורו מלבו אלא שהוא יודע פרטים אשר הגיעו לידיעתו מפני שהוא אשר ביצע את העבירה. לאחר שביהמ"ש האמין לעד כי הנאשם מסר בפניו את ההודאה הרי ההודאה מונחת בפני ביהמ"ש כאילו כתב אותה המערער ואין חולק על כך שהיא ניתנה. במצב זה אין לשאול עוד אלא שאלה אחת אם תוכן ההודאה היה אמת או פרי דמיונו של המודה. משהוברר שאכן נגנב המעיל והועבר לסנדלר לעשיית מגפיים ע"י אחד מאלה שעליהם מסר המערער יש בזה די והותר כדי לאמת את ההודאה מבחינת תוכנה.
השופט אשר: מסכים.
השופט עציוני (דעת מיעוט):
לפעמים דרוש דבר מה נוסף שערכו הראייתי הוא קל ביותר ולפעמים דרוש דבר מה שיהיה בו משקל רב יותר. הכל תלוי בנסיבות הענין. כאשר הודאת הנאשם נמסרה בפני המשטרה וביהמ"ש מקבל אותה כמי שניתנה מרצונו הטוב של המודה, כי אז די בדבר מה קל ביותר להוכיח שהמודה לא בדה את הדברים בלבו. ברם כאשר עצם ההודאה שנויה במחלוקת ומעיד עליה עד מפוקפק ובעל עבר פלילי, וקיימות טענות כבדות שלעד היה ענין במסירות עדות על ההודאה, וקיימת אפשרות שהפרטים שעליהם העיד שכאילו נמסרו לו ע"י הנאשם הגיעו לידיעת העד ממקורות אחרים, צריך שהדבר מה יסמוך לא רק באמיתות הדברים שנאמרו בהודאה אלא בעצם העובדה שהודאה זו נמסרה מפי הנאשם.
(בפני השופטים:ויתקון, עציוני, אשר. עו"ד י. קצנק למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה, 15.1.74).
ע.א. 339/72 - חרס קרמית בע"מ ואח' נגד מנחם קולטון
*חזקת ההרשאה להשלים שטר.
* בטלות ההרשאה עם מות המורשה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בת.א. 4545/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
אביו של המשיב נפטר ובין נירותיו של המנוח נמצאו שלושה שטרות של אלף ל"י חתומים ע"י המערערים מבלי ששם הנפרע ותאריך הפרעון מולאו בהם. שניים מתוך שטרות אלה נגבו
מידי המערערים ולגבי היתר ביקשו תחילה דחיית מועד הפרעון ומשלא נפרעו השטרות הגיש המשיב שקיבל חלק מהשטרות, תביעה נגד המערערים. זאת לאחר שמילא בשטרות את שמו כנפרע ומועדי פרעון. המערערים קיבלו רשות להתגונן וטענו כי השטרות נמסרו למנוח כבטחון בלבד ללא תמורה, ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדויות המערערים וקבע שלא הצליחו להוכיח את גרסתם. בערעור טענו שחובת ההוכחה כי ניתנה תמורה בעד השטרות לא היתה מוטלת עליהם.
החלטה - השופט אשר:
א. הלכה פסוקה היא שמסמכים בלתי מושלמים כנ"ל מהווים "שטרות" לצורך הסעיף 19 (א) לפקודת השטרות, הקובע כי כאשר השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו.
ב. שם הנפרע כשהוא חסר בשטר הינו פרט חיוני ותאריך הפרעון הינו פרט מהותי ועל כל פנים כל פרט חיוני הינו פרט מהותי.
ג. אין חולקין שהמשיב החזיק בשטרות ולכן יש להסיק מסעיף 19 הנ"ל כי הרשות להשלים אכן ניתנה, ברם הרשות האמורה הינה רשות לכאורה בלבו הניתנת לסתירה, ועל המערער היה לסתור את חזקת ההרשאה שנוצרה לטובת המשיב. נסיונם של המערערים לטעון כי לא היתה הרשאה כזו, שכן השטרות נמסרו לבטחון בלבד נכשל אך בזה לא תם הענין. השאלה היא אם ההרשאה שניתנה למנוח לא פקעה עם מותו של המנוח ולכן לא יכלה לעבור למשיב.
ד. הרשות להשלמת המסמך הניתנת לפי סעיף 19 (א) מבוססת על ההרשאה החוזית שניתנה, לכאורה, ע"י עושה המסמך ,והרשאה זו מתבטלת במות המורשה כדרך שמתבטלת הרשאה הניתנת מפורשות.
ה. מדובר בהרשאה שנוצרה אחרי חוק השליחות ובהתאם לסעיף 14 לחוק זה מסתיימת השליחות ע"י מותו של השלוח, אלא אם ניתנה הרשאה לשם הבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו, וזכות זו תלויה בביצוע נושא השליחות. לכן בעניננו עברה ההרשאה ליורשי המנוח אם היא נועדה להבטיח זכויותיו של המנוח, היינו אם ניתנה תמורה עבור השטר.
ו. כאשר החסר בשטר הינו מהותי, אך לא חיוני, עומדת לנפרע החזקה לכאורה של סעיף 29 (א) לפקודת השטרות שחותמי השטרות נעשו צד בעד ערך ואם הם טוענים את ההיפך עליהם עול השכנוע, אולם כשהפרט החסר הוא פרט חיוני שבלעדיו המסמך אינו מהווה שטר חליפין, אז לא נוצר עדיין שטר לצורך הפקודה ולכן גם החזקה המיוחסת בסעיף 29 (א) לשטר אינה חלה על המסמך החסר, באין חזקה כזו, על היורש להוכיח שבזמנו ניתנה ההרשאה להשלים את המסמך לשם הבטחת זכותו של המנוח או זכותו של אדם אחר.
ז. בעניננו הצליח המשיב להוכיח כי השטרות ניתנו בעד ערך. לפי עדות המשיב לא כפרו המערערים בחבותם עפ"י השטרות, לא עוררו כל טענות נגדם ויתירה מזו אף הספיקו לשלם תמורת שני שטרות. מכאן הוכחה לכאורה לטענת המשיב שהשטרות ניתנו בעד ערך והוכחה זו הפכה לסופית אחרי שנדחתה גירסת המערערים המנוגדת לטענת המשיב. ההוכחה שהשטרות ניתנו בעד ערך מצטרפת לחזקה החוקית הקיימת לטובת המחזיק עפ"י סעיף 19 (א) ואין צורך בחזקת התמורה עפ"י 29 לפקודה.
(בפני השופטים:ויתקון, מני, אשר. עו"ד א. ליזרע למערערים, עו"ד גלברד למשיב. 15.1.74).
ע.א. 51/72 - עובד בן עמ"י נגד פקיד השומה נתניה
*טענת "השתק עקיף" של הכרעת אגב בענין של סמכות נגררת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 6523/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הגיש בשעתו ערעור על שומות מס הכנסה שהוצאו לו ולבסוף הגיעו לידי הסכם פשרה בביהמ"ש המחוזי שבו נקבע חובו של המערער עד לתאריך הפשרה בסך 350 אלף ל"י שישולם בתשלומים. כשנה לאחר מכן דרש המשיב מהמערער תשלום רבית של 9 אחוז מיום מתן פסה"ד שבפשרה, המערער סירב והמשיב נקט בהליכי הוצל"פ כדי לגבות את הרבית. המערער פנה לבג"צ שפסק כי בהתאם לתנאי הפשרה חייב המערער לשלם רבית אלא ששעור הרבית לא נקבע בפשרה ועל כן אסר בג"צ על המשיב לנקוט בהליכי הוצל"פ כל עוד אין בידו פס"ד של ביהמ"ש המחייב את המערער לשלם את הרבית ולקבעה. בעקבות פסה"ד הנ"ל של בג"צ פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי וביקש הצהרה כי מגיעה לו רבית וכן ביקש לקבוע את שעור הרבית. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער יהיה מנוע מלטעון שלא הסכים לתשלום רבית, שכן החלטת בג"צ האמורה מהווה השתק לטענה שלא היה חייב רבית. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. סמכותו של בג"צ אינה חלה על פירוש הסכמים שבין הצדדים שכן ענין של פירוש הסכמים נמסר ע"י חוק בתי המשפט לסמכות ייחודית של בתי המשפט המחוזיים והשלום וממילא אינם נמצאים בגדר סמכותו הישירה של בג"צ.
ב. אשר לסמכות נגררת של בג"צ - משהוגשה העתירה לבג"צ בענין שמסמכותו לדון בו, היינו הטענה נגד הפעולה השלטונית של הפניה להוצל"פ, רשאי הוא, עפ"י סעיף 35 לחוק בתי המשפט להכריע גם בענין שאינו בסמכותו הייחודית היינו בשאלת פירוש ההסכם. ברם מכיון שענין הפירוש הוא ענין המתעורר דרך אגב יכול בג"צ להכריע בשאלה כזו רק לצורך אותו ענין שהובא בפניו, היינו בשאלה אם המשיב, מבחינת סמכויותיו השלטוניות, רשאי היה לפנות להוצל"פ נגד המערער.
ג. גם העובדה שהמערער העלה את השאלה אם הסכם הפשרה מחייב אותו בתשלום רבית בפני בג"צ אינה הופכת את החלטת בג"צ בענין זה להשתק עקיף, הענין אשר בגינו פנה המערער לבג"צ היה ענין צעדיו השלטוניים של המבקש, ובדרך אגב צריך היה להעלות גם את ענין פירוש ההסכם. לפי סעיף 35 הנ"ל הכרעת ביהמ"ש בענין שאינו נתון בסמכותו ואשר ההכרעה בו דרושה לבירור הענין שבסמכותו, אינה מהווה השתק עקיף.
(בפני השופטים: קיסטר, י. כהן, אשר. עו"ד ר. וולפסון למערער, עו"ד ע. רובין. למשיב. 17.1.74).
ע.פ. 536/73 - יעקב אבוצ'י נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים וחומרה העונש המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירת הריגה לפי סעיף 212 לפח"פ בכך שבהיותו נוהג במכוניתו נכנס לצומת באיזור ת"א כאשר האור ברמזור היה אדום ופגע בהולך רגל וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנתיים מאסר ופסל אותו לנהיגה לתקופה של 15 שנה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש יכול היה להאמין לעד שהעיד כי המערער נכנס לצומת כאשר אור אדום בכוון נסיעתו וזאת בהסתמך
על כך כי העד שהגיע לצומת מכוון אחר היה לו אור ירוק בכוון נסיעתו. כמו כן יכול ביהמ"ש לבסס את העובדה כי המנוח נפגע בתוך מעבר חציה. שתי עובדות אלה סותמות למעשה את הגולל על הערעור שכן אין ספק שאם נהג נוהג במהירות כפי שנהג המערער, כ- 80 קמ"ש, בצומת דרכים, בתוך העיר, בנגוד לאיסור המפורש, עליו מזהיר האור האדום, לא יכולה להיות אי אכפתיות גדולה מזו המהווה יסוד להרשעה לפי סעיף 212 לפח"פ. העונש איננו חמור מדי, לעומת מצבו האישי של המערער צריך להעדיף את טובת הצבור המחייבת להטיל עונש של ממש שירתיע גם אחרים המזלזלים בחוקי התנועה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד סהר למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 9.1.74).
בג"צ 9/74 - יצחק בוכבזה נגד פקיר הבחירות אור יהודה ואח'
*טענה לפסלות בחירות מקומיות העותר, תושב אור יהודה, ביקש להורות למשיבים לבטל אישור רשימות מועמדים שונות שהוגשו לבחירות למועצה המקומית ולפסול את הבחירות שנתקיימו. העתירה נדחתה. משנסתיימו הבחירות עומדת הזכות לכל אדם שזכאי היה לבחור למועצה להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי והוא יוכל לבטל את תוצאות הבחירות. כיון שכך אין לבג"צ להזקק לעתירה זו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. 14.1.74).
בג"צ 398/73 - חברת אחים בראשי בע"מ נגד ועדת המכרזים שליד עירית י-ם ואח'
*איחור בהגשת הצעה למכרז העיריה פירסמה מכרז לעבודות של סלילת כבישים ונקבע תאריך פלוני להגשת הצעות עד השעה 12.00 בצהריים. העותרת הגישה הצעה והתעוררה שאלה אם מנהלה הגיע לחדר הנדון בעיריה לפני השעה 12.00 או אחרי השעה 12.00. העותרת טענה כי בהגיע מנהלה למקום בו הוצבה תיבת המכרזים היה החדר ריק מכל אדם ועל כן הוגשה ההצעה לאחד הפקידים דקות מספר לאחר השעה 12.00. מאידך הוגשו תצהירים של פקידי העיריה כי הם ישבו בחדר עד אחרי השעה 12.00 וכיון שכך הגיע מנהל העותרת למשרד רק אחרי השעה 12.00 שאז היה החדר ריק. העיריה לא קיבלה את הצעת העותרת בין ההצעות שהוגשו והעתירה לבג"צ נדחתה, זו שאלה שבעובדה באיזו שעה הגיע מנהל העותרת לחדר האמור ונטל השכנוע מוטל על העותרת שכן הרישום על פני המעטפה מוכיח, שההצעה הוגשה באיחור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. עו"ד לומברוזו לעותרת, עו"ד ברסלע למשיבה. 6.1.74).
בג"צ 486/73 - שמואל גרסטנפלד ואח' נגד עירית חדרה
*הבא לבג"צ צריך לבוא בידים נקיות העותרים באו בתלונה על המשיבה שאינה מאפשרת להם לנהל בחנותם עסק של מכולת, בנוסף לעסק המעדנים שהם כבר מנהלים בה. העתירה נדחתה, ללא שקיבלו רשיון החלו העותרים למכור במקום דברי מכלת ואף הוגש נגדם משפט פלילי וניתן צו סגירה לפני שנה וחצי אך העותרים ממשיכים למכור דברי מכלת ללא רשיון. כלל גדול הוא שאדם המבקש את עזרתו של בג"צ חייב לבוא אליו כשהוא נקי כפיים ושומר חוק וסדר בענין שהוא נשוא עתירתו. אדם העושה דין לעצמו ומפר את החוק אינו יכול לבקש את עזרת בג"צ.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט ברנזון. 22.1.74).
ע.פ. 497/73 - אהרון מלינקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זנות) נגד המערער הוגש אישום בארבע עבירות של בעילת קטינה, שידול למעשי זנות, סרסרות במעשי זנות ומעשה מגונה בילד. לאחר שנשמעו מספר עדים ביקש המערער לחזור בו מכפירתו והודה בשתי עבירות בלבד של מעשה מגונה ושל סרסרות למעשי זנות. הוא הורשע בעבירות אלה ונדון ל- 18 חדשי מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל. המערער טען כי לפני שהודה בא להסכם עם נציג הפרקליטות כי במידה ושירות המבחן ימליץ להעמידו במבחן לא יתנגד לכך נציג התביעה. ברם לקראת מתן גזר הדין הופיע פרקליט אחר מטעם הפרקליטות ודרש עונש של מאסר בפועל. הערעור על הטלת המאסר נתקבל. ביהמ"ש העליון חזר וציין כי הסכם בין הפרקליטות לבין הסנגוריה בדבר סוג העונש אינו מחייב את ביהמ"ש אם כי במקרה כזה רצוי להרשות למערער לחזור בו מהודאתו. ברם בעניננו אין צורך להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי שכן היה מקום בנסיבות הענין להעמיד את המערער במבחן.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד סוכר למשיבה 15.1.74).
המ' 592/73 - פואד איראני ואח' נגד מדינת ישראל
*בנק הדאר - כבנק לענין חוק הגנת הדייר
תקנות הגנת הדייר הוציאו מכלל מושכרים ששעורי מקסימום חלים לגביהם, בתי עסק המשמשים מוסד בנקאי כמשמעותו בחוק בנק ישראל. התעוררה שאלה אם מושכר שבו נמצא בנק הדאר נכלל במסגרת הבנקים ששעורי המקסימום לא חלים לגביהם וביה"ד לשכירות וכן ביהמ"ש המחוזי קבעו כי בנק הדאר אינו נכלל במסגרת מוסדות בנק כאלה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה, חוק בנק ישראל מגדיר מוסד בנקאי כמוסד המאוגד כחברה או אגודה שיתופית. אכן בנק הדאר עוסק בעסקאות כמו כל עסקי בנק ברם הוא לא הואגד בתור חברה ולא בתור אגודה שיתופית אלא הוקם עפ"י חיקוק ועל כן אין הוא נכלל במסגרת מוסד בנקאי כמשמעותו בחוק בנק לישראל.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 15.1.74).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 307/72 - ...........................130 ─ * הגדרת "תעשיה" בחוק מס הכנסה.
─* ע.א. 697/72 - .מרכבים מפעלי מתכת בע"מ.................131 ─ * אחריות לתאונה והכלל של "הדבר מעיד על עצמו".
─* ע.פ. 515/73 - ...................................132 ─ * "דבר מה" הנוסף הדרוש להודאה שניתנה מחוץ לכתלי ביהמ"ש.
─* ע.א. 339/72 - ........................132 ─ * חזקת ההרשאה להשלים שטר.
─ * בטלות ההרשאה עם מות המורשה.
─* ע.א. 51/72 - .................................134 ─ * טענת "השתק עקיף" של הכרעת אגב בענין של סמכות נגררת.
─
─* ע.פ. 536/73 - הרשעה בהריגה בתאונת דרכים וחומרה העונש.....................134 ─* בג"צ 9/74 - טענה לפסלות בחירות מקומיות...................................135 ─* בג"צ 398/73 - איחור בהגשת הצעה למכרז.....................................135─* בג"צ 486/73 - הבא לבג"צ צריך לבוא בידים נקיות............................135─* ע.פ. 497/73 - חומרת העונש (זנות).........................................136─* המ' 592/73 - בנק הדאר - כבנק לענין חוק הגנת הדייר........................136─
─
─
─
─
─