ע.א. 602/72 - שלום הלוי ואח' נגד מוכתר כדורי
*גמירות הדעת של הצדדים בזכרון דברים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט וולך) בת.א. 1818/72 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערים מכרו למשיב נכס מקרקעין במחיר של 1.6 מליון ל"י, נעשה בין הצדדים זכרון דברים ונקבעו בו סדרי התשלומים. עפ"י זכרון הדברים שילם המשיב למערערים סכום של 20,000 ל"י דמי קדימה. בזכרון הדברים נאמר כי הוא נחתם "עד שיוכן חוזה מכירה... וחוזה המכירה יבואבמקום זכרון דברים זה", ההסכם לא נחתם בין הצדדים, המשיב לא המשיך בתשלומים ע"ח העיסקה ולבסוף מכרו המערערים את הנכס בהפסד של כ- 350 אלף ל"י. עתה תבע המשיב החזרת דמי הקדימה ששילם והמערערים בקשו רשות להתגונן והעלו שתי טענות: שהמשיב ויתר, במפורש אך מכללא, על דמי הקדימה: שהם רשאים לקזז את סכום דמי הקדימה נגד ההפסד שנגרם להם בשל הפרת ההסכם ע"ח המשיב, ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים להרשות להם להתגונן ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. ביהמ"ש המחוזי התעלם שלא כדין מטענת הויתור שהועלתה ע'"י המערערים, טענה זו לא נתגלתה על פניה כחסרת כל יסוד ואם תוכח כנכונה תועיל למערערים.
ב. גם טענת הקיזוז ראויה להשמע, לשם כך צריכים המערערים להוכיח כי זכרון הדברים הוא חוזה תקף, ולכאורה, לפחות, ניתן לאמר שיש לפנינו חוזה. אינו דומה זכרון דברים זה למקרים אחרים שבהם נאמר כי זכרון הדברים "כפוף לחוזה מכירה". כאן חתמו הצדדים "עלזכרון דברים זמני זה עד שיוכן חוזה המכירה" ומשמעות לשון זו שרצון הצדדים הוא שזכרון הדברים יכנס לתוקף מיידי ויוחלף לאחר מכן בחוזה ומכירה. גם תשלום דמי הקדימה הוא עובדה המוכיחה את רצינות כוונותיהם של הצדדים, כי בנוהג שבעולם משמש תשלום כלשהו ע"ח המחיר כסימן חיצוני לגמירות דעתם של הצדדים.
ג. טענות הצדדים בדבר כוונתם בעת חתימת זכרון הדברים, לראות בו הסכם או לאו, אין מקומן בשלב זה של הדיון אלא לאחר שניתנת רשות להתגונן ובינתיים צריך להניח שהטענות העובדתיות אמת הן.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד פ.ג. נשיץ למערערים, עו"ד צ. דרזנר למשיב. 29.1.74).
ע.א. 211/73 - אמין שורפה נגד ווקסלר פימה
*מתן רשות להתגונן והגשת כתב הגנה.
* סמכות הוצל"פ בישראל לדון בביצוע שטר נגד תושב השטחים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק ע.א. 87/73 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הינו תושב עזה והמשיב תושב ישראל. המערער נתן שיק שנמשך על בנק הפועלים בעזה לאדם שהוא תושב רמאלה והלה מסר את השיק בתמורה בת"א למשיב. המשיב הגיש את השיק להוצל"פ ובסיכום הליכים שונים קבע ביהמ"ש המחוזי כי לביהמ"ש בישראל סמכות לדון בענין מכח סעיף 6 לחוק ההוצל"פ הנותן סמכות בידי כל לשכת הוצל"פ בישראל לבצע שטר, על כך הערעור.
החלטה:
א. בימ"ש השלום הרשה למערער להתגונן וקבע כי התצהיר יהפוך לכתב הגנה זולת אם יגיש המערער כתב הגנה אחר. נוהג זה אין ללכת לפיו. אין זה רצוי להרשות לנתבע כדבר שבשגרה להגיש כתב הגנה. הליכי סדר דין מקוצר נועדו להגביל את ההגנה לאותן הטענות
שהנתבע מוכן לאשרן בשבועתו בתצהיר וברגע שמאפשרים לו להגיש כתוב הגנה אין הוא מוגבל כבר לטענות שאישר אותן בשבועה בתצהיר.
ב. בקשה לביצוע שטר שמגישים יש לטעון בה כל הטענות המשמשות עילה לבקשה. עם הגשת התנגדות הופכת בקשת הביצוע לכתב תביעה בסדר דין מקוצר ועל כן יש לנסח את המסמך כך שיתקיימו בו כל התנאים הדרושים כדי להראות את עילת התובענה, יש לציין בו כי השוק הוצג, כי חוללו וכי ננקטו כל ההליכים הדרושים, או כי לא היה צורך בהליכים אלה ואחרים.
ג. המערער הינו תושב עזה וסמכותו המקומית של בימ"ש השלום בבת-ים, שאליו הוגשה התובענה, אינה משתרעת על עזה. אילו הגיש המשיב את התביעה נגד האיש שמסר לו את השיק ונגד המערער היה לביהמ"ש סמכות מקומית שכן נגד מוסר השיק היתה סמכות מקדמית לבתי המשפט בת"א ובבת-ים.
ד. מכח תקנות סדרי הדין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים) בימ"ש בישראל ממציא כתבי בית-דין לשטחים המוחזקים כדרך שהוא ממציאם בישראל וההמצאה אינה מותנית בהיתר ביהמ"ש כהמצאה אחרת מחוץ לתחום השיפוט.
ה. אולם כדרך שביהמ"ש בישראל מוגבל בסמכות מקומית כללית כך הוא מוגבל בתובענה נגד אדם המתגורר בשטחים. הוא הדין ביחס ללישכת ההוצל"פ. סעיף 6 לחוק הוצל"פ מרשה לנושה לפנות לכל לשכת הוצל"פ בישראל לשם ביצוע שטר, כשם שניתן לפנות לכל לשכת הוצל"פ לביצוע פס"ד גם אם ניתן בבימ"ש בעיר אחרת. התנאי הוא שפסה"ד ניתן ע"י בימ"ש בן סמך בישראל. על כן שטר שאיננו "שטר ישראלי" אינו בכלל זה, לפי שאינו דומה לפס"ד של בימ"ש ישראלי. משהוגשה התנגדות להליך הביצוע הופך ההליך לסדר דין מקוצר ואז יש להעביר את הענין לביהמ"ש המוסמך ולגבי תושב השטחים המוחזקים אין בימ"ש בעל סמכות מקומית בישראל.
(בפני השופטים: מ"מ זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד צבר גור למערער, עו"ד שבתאי דרך למשיב. 28.1.74).
ע.א. 533/73 - חנה כהן נגד רמי הררי ואח'
*חלוקת האחריות כאשר התאונה אירעה במעבר חצייה.
* חישוב פריטי הנזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בנטל) בת.א. 437/69 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המערערת נפגעה בתאונת דרכים כאשר חצתה מעבר חציה בת"א בשעת לילה במקום מואר היטב כששדה הראיה בלתי מופרע לאורך כל הרחוב. היא הלכה יחד עם עוד כמה אנשים שמהם הספיק אחד להשלים את מעבר החציה והמערערת עצמה הספיקה לעבור שני שליש מרוחב הכביש כאשר נפגעה ע"י אופנוע שהיה נהוג ע"י המשיב. מהירות הנסיעה של האופנוע היתה גדולה ועל כל פנים לא האיט המשיב את מהירות נסיעתו לפני מעבר החציה כדי לאפשר להולכי הרגל שהיו כבר במעבר החציה לעבור ללא תקלה. המערערת לא הסתכלה לכוון נסיעת האופנוע כאשר חצתה את הכביש. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערת 20 אחוז רשלנות תורמת. על הטלת חלק מן האחריות על המערערת וכן על קביעות שונות בסעיפי הפיצויים נסב הערעור.
החלטת השופט ברנזון:
א. לא היה מקום להטיל על המערערת חלק מן האחריות ואפילו ניתן היה ליחס לה רשלנות כלשהי הרי היא פעוטה בהשוואה לרשלנות המשיב ויש להתעלם ממנה, חובה רבתי מוטלת על נהג בכלי רכב כלפי הולך רגל במעבר חציה ועל הנוהג לכבד לחלוטין את זכות הקדימה של הולך הרגל. אכן גם הולך הרגל צריך להיות ער לנעשה בכביש לפני רדתו מן
המדרכה למעבר חציה, ובשעת החציה, אך בעניננו החלה המערערת בחצית המעבר זמן רב לפני שהמשיב הגיע אליו. אפילו הסתכלה המערערת וראתה את המשיב במרחק גדול מן המעבר יכלה לסמוך על כך כי יתן לה לחצות את המעבר בבטחה. לא היה איפוא קשר סיבתי בין אי הסתכלותה של המערערת לכוון הרכב המתקרב לבין הפגיעה.
ב. המערערת נפגעה בראשה, ביד וברגל ימין, קיבלה זעזוע מוח ושכבה מספר ימים. מאז היא סובלת כאבי ראש, סחרחורות, עצבנות, וכו'. ביהמ"ש פסק לה 3500 ל"י עבור כאב וסבל ויש להתערב בקביעה זו אף כי בדרך כלל אין בימ"ש שלערעור מתערב באומדן פיצוי על כאב וסבל. הסכום שנתבע בסך 7500 ל"י אינו מוגזם כלל ויש לפוסקו בראש נזיקין זה.
ג. הרופא מטעמה של המערערת קבע את נכותה בשעור של 15 אחוז, הרופא מטעם המשיבים קבע לה נכות של 5 אחוז והשופט קבע עשרה אחוז. ביהמ"ש המחוזי הפחית 5 אחוז מאומדן הגבוה של רופא המערערת משום שלדעתו יתכן שעצבנות התובעת מתחזקת עקב הטיפול בחמשת ילדיה. נימוק זה אינו עומד בפני הבקורת. גם לפני התאונה היתה המערערת אם לחמישה ילדים והיתה שקטה ורגועה. רגישותה ועצבנותה נובעים לא במעט מאשיותה ומחוסר יכולתה להתגבר על תוצאות התאונה, אך המזיק חייב לקבל את הניזוק כמות שהוא על מעלותיו ומגרעותיו ולפצותו על כל הנזק שנגרם לו בשל כך.
ד. לענין הריבית - ביהמ"ש פסק ריבית בשעור של 12 אחוז ללא הנמקה וצריך היה לפסוק רבית של 15 אחוז לפחות מיום פרסום הצו בדבר שעורי הרבית. מאין סיבה מיוחדת המצדיקה הפחתת שיעור הרבית יש לפסוק את הרבית החוקית המירבית.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד י. קונפינו למערערת, עו"ד י. אלמוג למשיבים. 21.1.74).
ע.א. 393/73 - אגודת העתונאים בירושלים נגד אי.אס.אל. בע"מ
*התחייבות חייב של צד ג' כלפי חברת אשראי על מנת שזו תתן אשראי לצד ג'
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 1739/70 - הערעור נדחה)
העובדות:
אגודת העתונאים בירושלים (להלן - האגודה) הזמינה ריהוט אצל חברה לייצור רהיטים (להלן - היצרן), לשם ביצוע העבודה היה היצרן זקוק לאשראי והוא פנה למשיבה, שהיא חברת מימון, לקבלת אשראי. חברת המימון דרשה בטחונות ולשם כך המציא היצרן למשיבה מכתב מאת האגודה המופנה אל המשיבה ובו מאשרת האגודה כי הזמינה אצל היצרן את הריהוט וכי "אנו נותנים בזה את הסכמתנו להעביר את הסכומים... לטובת חברת אי.אס.אל. וזאת בתנאי שכל הפרטים הנזכרים... יתקבלו בבית אגודת העתונים... במועדים שנקבעו לשביעות רצונם של המזמינים. על סמך התחייבות זו נתנה המשיבה את האשראי ליצרן. לאחר מכן לא עמד היצרן בתנאי הזמנת הסחורות של האגודה, לא בענין המועדים ולא בטיב הסחורה אך לבסוף הסכימו הצדדים על קבלת הסחורה כפי שסופקה והאגודה שילמה ליצרן את סכומי הכסף שהגיעו לו ושכחה את דבר ההתחייבות למשיבה. זו תבעה מאת האגודה את יתרת החוב שהיצרן נשאר חייב לה, ביהמ"ש המחוזי חייב את האגודה בתשלום הסכום למשיבה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. אין חשיבות לשאלת סווגה של התחייבות האגודה למשיבה ואין זה משנה אם חבותה על פי המסמך שכתבה כחבותו של ערב עפ"י הסכם ערבות או כחבותו של מתחייב עפ"י הסכם מיוחד במינו שאינו ניתן לסווג כערבות. צדדים יכולים להתקשר בכל קשר חוזי כרצונם ובלבד שהתקשרות כזו איננה בלתי חוקית ואיננה נוגדת את הסדר הציבורי.
ב. אין לקבל את הטענה כי מכתבה של האגודה למשיבה היה בבחינת הצעה שהיתה דרושה קבלה מצד המשיבה, דבר שלא נתקיים כאן. חוזה איננו צריך להיות דו צדדי, היינו
הצעה וקבלה, וקיימים גם חוזים חד צדדיים מחייבים כשצד א' מתחייב כלפי צד ב' כדי להניעו לבצע פעולה מסויימת וצד ב' מבצע את הפעולה.
ג. אכן ההתחייבות היתה מותנית בתנאי מפורש כי היצרן יספק את הריהוט במועד שנקבע ולשביעות רצונה של המזמינה, דבר שלא קויים ע"י היצרן. אולם הספקת הריהוט במועד היה חלק מהסכם שבין האגודה לבין היצרן ובידי שני הצדדים היה הכח להכניס בו שינויים. שינויים כאלה נעשו וברור מהתנהגות הצדדים שהסכימו לשינוי במועדי ההספקה ובטיב הריהוט ועל כן אין עוד מקום לעמוד על המועדים והתנאים הקודמים ביחס לחברת המימון המשיבה.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, אשר. עו"ד א. לנקין למערערת, עו"ד ד. שלמון למשיבה. 22.1.74).
ע.א. 69/72 - מטמון דוד בע"מ נגד יורן פרידמן ואח'
*תביעת נזקים בגין הפרת חוזה שכירות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בהמ' 1289/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת השכירה למשיבים למשך שנה אחת מועדון לילה בשכירות חודשית. בתום השנה הוארך החוזה לשנה נוספת, עד 15.3.71. הותנה כי השכירות תתבטל אם ינתן צו קבלת נכסים או שיתמנה מפרק לשוכר או לעסקיו. ביוני 1970 נכנס העסק של המשיבים לקשיים ומונה כונס ע"י ביהמ"ש ולבסוף נסגר העסק ביום 15.7.71. כאשר נודע הדבר למערערת הודיעה למשיבים על ביטול השכירות ותבעה להחזיר לה את המועדון תוך שמירת זכותה לתבוע פיצויים עקב הפרת החוזה. הענין הגיע לביהמ"ש המחוזי ובו לא תבעה המערערת תשלום שכה"ד עד לסוף תקופת החוזה, שכן למעשה הפעילה היא את המועדון לפני תום תקופת החוזה, אך טענה כי נגרמו לה נזקים רבים והיא העריכה את הנזקים בסכום של 30.000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים בתשלום סכום של כ- 8000 ל"י בקבעו כי אין המערערת יכולה לתבוע פיצויים אלא על הנזק שנגרם לה עד לביטול החוזה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. כאשר לפי תנאי שכירות צריך השוכר לשלם שכר חודשי, והשוכר מפגר בתשלום אחד או שני תשלומים, ואין בהתנהגות השוכר משום התכחשות מוחלטת לחוזה, כי אז אם המשכיר מודיע על ביטול חוזה השכירות אין הוא זכאי לתשלום עבור נזק שנגרם לאחר ביטול חוזה השכירות וקבלת המושכר בחזרה לידיו.
ב. אין ההלכה הנ"ל דומה לעניננו. כאן לא ביטלה המשכירה את החוזה אלא החוזה בטל בהתאם לחוזה השכירות הקובע מפורשות כי החוזה יגיע לקיצו והשכירות תתבטל במקרה של צו קבלת נכסים נגד השוכרים, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה. במקרה שלפנינו, שבו נערו המשיבים את חוצנם מן החוזה וגרמו את ביטולו, חלים הכללים אשר לפיהם רשאי המשכיר להודיע על ביטול החוזה והוא זכאי לפיצויים גם עבור נזק לעתיד, היינו נזק שלאחר ביטול החוזה, על בסיס ההנחה שהנזק לעתיד הוא תוצאה של ההפרה ולא תוצאה של ביטול החוזה.
ג. בעניננו אין המערערת תובעת תשלום דמי השכירות בעד התקופה שלאחר ביטול החוזה באשר קיבלה חזרה את המועדון והמשיכה לנהלו בעצמה. ברם על השוכרים לשפות את הנזק הנובע מכך שהמועדון הוחזר במצב לא תקין ועבר זמן עד שהמערערת יכלה להשתמש במועדון. אי לכך חייב ביהמ"ש העליון את המשיבים לשלם למערערת פיצוי של 10,000 ל"י, נוסף על הפיצוי שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ר. צ'קרוב למערערת, עוה"ד י. לנדאו וב. לוינבוק למשיבים. 30.1.74).
ע.א. 607/72 - מדור... בע"מ נגד הממונה האזורי על מס רכוש וקרן פיצויים המרכז
*שומת מס רכוש של מקרקעין שעומד עליה בנין שאינו ניתן למגורים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ש. אשר) בתיק ע.ש. 10/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת רכשה חלקת אדמה במרץ 1963 כשעליה בנוי מבנה מגורים. עד לאותו זמן שימש המבנה למגורים של בעלי החלקה ולאחר הרכישה ע"י המערערת נעזב המבנה, הדלתות והחלונות הוסרו ממנו ונותקו המים והחשמל. שומת הנכס לפי חוק מס רכוש לא שונתה עד 1970. בהודעת השומה לשנת 1970/71 נמשכה שומת הנכס כבנין אך גובה השומה הוגדל. על שומה זו הוגשה השגה ובה נטען כי הנכס הוערך בצורה מוגזמת, כי מצבו של הבנין ירוד והוא מנותק ממים וחשמל, הוא פרוץ ללא דלתות וחלונות ואינו ראוי למגורים. כיון שכך עמד המשיב ושינה את השומה משומת בנין לשומת קרקע הגבוהה יותר. על החלטה זו הוגש ערר, הערר נדחה, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. ערעור על שומת מס מוגש לביהמ"ש המחוזי בצורת בקשה בדרך המרצה ודרך זו מאפשרת למערערת לצרף תצהיר לבקשה, אולם התצהיר על צירופיו יכול לבוא בחשבון רק בקשר לבעיות משפטיות המתעוררות בערעור ולא לשם שינוי קביעותיה העובדתיות של ועדת הערר.
ב. המערערת טענה נגד כשרותו של אחד מחברי ועדת הערר אשר בעבר שימש כמנהל שומה אצל המשיב ובשנת 1963 אף טיפל בשומת הנכס הנדון, טענה זו איננה טענה לא מבחינת העיתוי ולא לגופה. טענה בדבר פסלות אישית של חבר בגוף שיפוטי או מעין שיפוטי יש להעלותה בתחילת הדיון - במידה והפסלות ידועה באותו זמן. כאן לא הועלתה הטענה לפני שועדת הערר החליטה מה שהחליטה. לו היה מדובר בפסול אישי הנובע משחיתות, או מנגיעה אישית בנשוא הדיון, או במשוא פנים ממשי וגלוי לעין אז ניתן להעלות את הטענה גם בשלבים מאוחרים של הדיון. המקרה שלפנינו איננו כזה. העובדה שחבר הועדה טיפל בשעתו בשומת הנכס כפקיד שומה ואין בה שמץ של חשש של משוא פנים.
ג. המשיב רשאי היה לתקן את השומה תוך כדי דיון בהשגתה של המערערת על גובה השומה אם נוכח לדעת כי טעה בשומתו.
ד. לגוף הענין צדק המשיב כאשר העריך את הנכס כקרקע ולא כבנין. העובדה שהיה פעם בנין בנוי על הנכס אינה מחייבת לשום את הנכס תמיד כבנין. כל מה שהיה פעם בנין יכול לחדול מלהיות בנין במובן החוק. נכון שמבנה שאיננו מיושב ואינו בשימוש אינו חדל להיות בנין אך זאת רק אם הוא עדיין ראוי לשימוש.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד מ. שוב למערערים, עו"ד רובין למשיבה. 21.1.74).
ע.פ. 528/73 - מתתיהו לוי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה באינוס קטינה וחומרת העונש המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של אינוס, מעשה מגונה וגרימת חבלה גופנית ע"י מעשה של אינוס ונדון ל- 9 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה והעונש הוקל במקצת. לענין האינוס נדחה הערעור, ראיות הסיוע שבאו בפני ביהמ"ש דלמטה די היה בהן כדי להרשיע את המערער על יסוד עדותה של הקטינה. אשר לעונש - אין למערער הרשעות קודמות, הוא גדל בבית הרוס ונתמכר לשתיית אלכוהול, ולא אבדה התקוה
להחזירו למוטב. לפיכך, למרות החומרה שבמעוטה, די בכך אם יוטל על המערער עונש של 7 שנות מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד קנת למערער, עו"ד סיוון למשיבה. 31.1.74).
ע.פ. 389+444/73 - מאיר בן לולו ואח' נגד מדינת ישראל.
*סיוע הדרוש לעדות שותף לדבר עבירה שני המערערים הורשעו בשוד מזויין וזאת עפ"י עדותו של שותף לדבר עבירה. הערעור על הרשעתם נתקבל. ביהמ"ש המחוזי אמנם האמין לעד התביעה, אולם עדותו של שותף טעונה סיוע לא רק כשנשאר ספק בלב השופטים באמינותו של העד השותף, אלא גם כשעדותו של השותף היא כשלעצמה, מתקבלת כאמת לאמיתה. כשמדובר בשותף שקיימים פגמים באישיותו, והיו לו פיתויים להעליל צריך שיהא הסיוע מהותי ולא פורמלי בלבד. ביהמ"ש המחוזי ראה סיוע בכך שהמכונית שבה בוצע השוד נמצאה לאחר מכן במקום מסוים שבקרבתו נראו המערערים. נוכחות חשודים ליד המקום שבו ניטש רכב ששימש לביצוע העבירה עשויה לשמש סיוע אך ניתן גם להסבירה. בעניננו ההסבר הוא פשוט שכן במקום שבו נמצאו המערערים שם מקום עבודתם ומקום מגוריו של אחד מהם. פסה"ד ניתן מפי השופט ויתקון והשופט י. כהן העיר כי אילו השותף לדבר עבירה היה מוסר את עדותו סמוך לאירוע השוד ניתן היה למצוא סיוע מספיק לעדותו בעובדה ששני המערערים נמצאו קרוב למקום שבו נמצאה המכונית זמן קצר אחרי נטישתה. ברם עדותו של השותף נמסרה חודשים לאחר ביצוע השוד ויתכן שנודע לו כי המערערים היו באותו זמן במקום שבו נמצאו ויכול היה לבדות את הפרטים על אופן בריחת השודדים מהמקום על מנת לסבך את המערערים בענין זה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד קידר והגלר למערערים, עו"ד שרטר למשיבה, 23.1.74).
ע.פ. 235/73 - מדינת ישראל נגד שמואל ברזילי.
*קולת העונש (עבירות תעבורה שגרמו למוות) המשיב גנב מכונית וללא שהיה בידו רשיון נהיגה וביטוח נסע בה במשך ימים אחדים, באחת הנסיעות הסיע שתי חיילות וחייל אחד וכתוצאה מנהיגתו הרשלנית התהפכה המכונית ושתי החיילות נהרגו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 18 חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 3,000 ל"י ופסילה מלקבל רשיון נהיגה למשך 10 שנים, הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי ביהמ"ש המחוזי טעה בשיקול דעתו בהטילו על המשיב עונש קל כזה, היה גורם למותן של שתי נערות ע"י נהיגה מרושלת וזוהי רשלנות פושעת שאין למעלה ממנה. כדי לשים קץ להרג בדרכים יש להטיל עונשים חמורים על נהגים מחוסרי אחריות ומצפון. עם זאת משרת המשיב מאז יום הכיפורים בצבא ומפקדיו הגישו המלצה חמה המעידה עליו שמילא את תפקידיו הצבאיים באמונה ובמסירות. נוכח פני עמדה זו, ומסיבה זו בלבד, יסתפק ביהמ"ש בהטלת עונש קל של 6 חודשי מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, ויתר העונשים יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד קאזיס למשיב. 28.1.74).
ע.פ. 503/73 - מוחמד אלשריף נגד מדינת ישראל.
*הרשעה על יסוד טביעת אצבעות ארון בשולחנו של בעל חנות במחנה יהודה נפרץ ונגנב ממנו כסף בסך 2400 ל"י ושיקים בסכום של למעלה מ- 40,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער, שעבד בתור סבל בחנות בגניבה והערעור על כך נדחה. הראיה העיקרית לביסוס ההרשעה היתה טביעת אצבעו של המערער שנמצא ליד מנעול שבארון שנעקם והוצא החוצה. המומחה לטביעת אצבע העיד, כי היתה זו טביעה טריה, שנגרמה ע"י לחיצה על הארון. משנתגלתה טביעת
אצבעו של המערער צריך היה לתת הסבר כיצד קרה הדבר שבא במגע עם החפץ סמוך לביצוע העבירה. המערער נתן שלושה הסברים שאינם מתיישבים זה עם זה ועצם הסתירה בין הגירסות השונות מוסיפה חיזוק לגירסת המדינה. ההסבר העיקרי של המערער הופרך והסבריו האחרים לא עמדו במבחן ההגיון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 21.1.74).
ע.פ. 490/73 - מרקו גרשון נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירות זנות) המערער הורשע בעבירות של סרסרות למעשה זנות, איומים והטרדת עדים ובעילת קטינה הנדון למאסר שלוש שנים וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של 15 חודשים באופן שתקופת מאסר של 10 חודשים תהיה חופפת ו- 5 חדשים יצטברו. הערעור על חומרת העונש נדחה. גם לענין עבירות הזנות וגם לענין הטרדת העדים גילה המחוקק דעתו שיש להחמיר בעונשים וביהמ"ש לא מיצה עם המערער את חומרת הדין אלא התחשב בכל הנסיבות המקילות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 28.1.74).
ע.פ. 509/72 - רוזה שושן נגד מדינת ישראל.
*רשלנות בנהיגה המתבטאת באי הפעלת בלם יד המערער נהג משאית בכביש מצפה רמון לירוחם ולפני הסיבובים שבירידה איבד את הבלמים. הוא ניסה לשלוט על ההגה ולעבור את הסיבובים בשלום, אך הדבר לא עלה בידו ובסיבוב השישי התהפכה המשאית ושניים מנוסעיה ניספו. בימ"ש השלום זיכה את המערער מעבירה ולפי סעיף 218 לפח"פ, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה זו והערעור על כך נדחה. רשלנותו של המערער התבטאה בכך שלא משך את בלם היד שהיה מסוגל להאיט את מהירות הרכב בזמן הירידה. כנהג סביר בעל כושר מקצועי סביר, חייב היה המערער למשוך את בלם היד מיד כשהרגיש שאבדו לו מעצורי הרגל, היינו עוד בטרם התחילו הסיבובים שבכביש. מחדל זה היוה מעשה רשלנות ולא רק טעות בשיקול דעתו ועל כן בדין הורשע המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. עו"ד אלמוג למערער, עו"ד גורני למשיבה. 20.1.74).
ע.פ. 576/73 - עבדול דיאב נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (אינוס) המערער הורשע במעשה אינוס בצותא ובשימוש בכח ובאיומים כאשר תקף צעירה מתנדבת מחו"ל. הוא נדון ל- 7 שנות מאסר והערעור על כך נדחה. אכן אין למערער הרשעות קודמות אך נוכח חומרת העבירה אין עילה להתערב במידת העונש. היו מקרים בעבר שבהם הוטלו עונשים של 7 שנים ויותר על עבירה חמורה זאת. אכן במקרה אחר הטיל ביהמ"ש העליון עונש מאסר ל- 5 שנים בלבד, במקרה שהיה חמור אף הוא, אך שם הוטל עונש זה בערעורו של היוהמ"ש על קולת העונש ובמקרה כזה אין דרכו של ביהמ"ש שלערעור למצות את הדין עד תומו.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. עו"ד שחאדה למערער, עו"ד סיוון למשיבה 27.1.74).
ע.פ. 448/73 - אלברט בוגנים נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת רצח המערער הורשע בעבירת רצח בכך שדחף את הקרבן ממעקה של גג ביפו לתוך בור שעומקו כ- 3 מטר וגרם למותו של הקרבן. הערעור על ההרשעה נדחה. ביהמ"ש יכול היה לקבל את הודאת המערערת שמסר למשטרה. הדבר מה הנוסף הדרוש לתמיכה בהודאת המערער נמצא למכביר. לו רק בתגובת המערער כאשר ביקר את משפחת הקרבן ביקור ניחומים ושאל כיצד גילו כל כך מהר את הגופה. אלמלא היה המערער האיש שדחף את
הקרבן כיצד ידע היכן היתה הגופה ומה לו להתפלא על גילויה המהיר. היו עדויות בפני ביהמ"ש על מחלת הנפש של המערער ברם חוות הדעת הרפואיות היו כי המערער ידע להבדיל בין טוב ורע במעשיו ולא בא במסגרת סעיף 14 לפח"פ, לענין פטור מאחריות עקב מחלת נפש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ברנזון, י.כהן. עו"ד ש. גראטש למערער, עו"ד ד. בייניש למשיבה. 14.1.74).
ע.פ. 368/73 - אלה אמתי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת תנועה כאשר הנאשמת לא נחקרה שתי וערב על גירסתה המערערת הועמדה לדין בגין גרימת תאונת דרכים שבה נחבל ילד חבלה של ממש ואי מסירת הודעה על התאונה לתחנת המשטרה הקרובה. גירסת המערערת היתה כי הילד שנפגע נפל על הכביש ולא נפגע כלל ע"י מכוניתה ואילו גירסת התביעה היתה כי הילד נפגע ע"י המכונית. בבימ"ש השלום העידה המערערת על גירסתה ולא נחקרה בחקירה נגדית ע"י התביעה. מאידך היו עדויות אחדות שתמכו בגירסת התביעה וביניהן העובדה שהמכונית היתה פגועה במקום שלפי גירסת התביעה נפגע הילד, והמערערת בחקירתה ע"י הבודק המשטרתי אמרה במפורש שלא היתה לה כל תאונה שיכולה להסביר את הפגיעה במכונית. בימ"ש השלום קיבל את גירסת התביעה והרשיע את המערערת, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת והערעור על כך נדחה, הטענה העיקרית של המערערת היתה כי מסרה את גירסתה בביהמ"ש ולא נחקרה עליה שתי וערב ע"י ב"כ התביעה על כן חייב היה ביהמ"ש לזכותה על סמך הגירסה שלה שהוכיחה את חפותה מכל אשמה. בכך הסתמכה על ע.פ. 38/61 (פד"י ט"ז 614) שבו הוחלט לזכות נאשם מחמת הספק כאשר בפני ביהמ"ש היתה עדות אחת של התביעה ועדותו הנגדית של הנאשם אשר לא נחקר עליה. טענה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון. במקרה שנדון בתקדים האמור היתה עדות אחת מול רעותה והשופט אמנם היה מוכן להאמין לעדות המרשיעה אך לא עשה כן בקבעו שאי חקירת הנאשם מעוררת ספק ואפשרות שהקטגוריה אינה כופרת בגרסתו של הנאשם, בעניננו אין עדות יחידה מול עדות הנאשם אלא עדויות רבות ושונות, מהן ישירות ומהן נסיבתיות, הנוגדות את גירסת המערערת ואף גירסתה היא אינה עקבית וחד משמעית. השופט דלמטה שוכנע מעל לכל ספק בנכונות גירסת התביעה ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד לברון למערער, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 13.1.74).
ע.פ. 338/73 - עזרא, ארגון נוער חרדי בא"י נגד מדינת ישראל.
*הגדרת "מועדון נוער" כ"בית חינוך" המערער מקיים מועדון נוער בבית הנמצא באיזור מגורים ב' אשר בו מותר לקיים, בין היתר, בתי חינוך. בתי המשפט דלמטה סברו כי קיום מועדון נוער אינו נכלל במסגרת בתי חינוך ועל כן הרשיעו את המערער בשימוש במבנים ובקרקע למטרה שלא הותרה עפ"י תכנית בנין ערים החל על המקום. ערעורו של המערער נתקבל. בתי חינוך המותרים באיזור מגורים ב' אינם מצטמצמים לבתי ספר בלבד, שכן אלה נימנו כסוג שימוש בפני עצמו המותר באיזור זה. מועדוני נוער מיועדים להעניק חינוך, המשלים את חינוך הילד כפי שניתן לו בבית ההורים ובבית הספר, העובדה שצורת החינוך הניתן ע"י המועדונים שונה מצורת החינוך הניתן בבתי הספר אין בה כדי לגרוע מערכה החינוכי של פעולת מועדונים אלה.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר, עו"ד פינקלמן למערער, עו"ד אלירז למשיבה. 27.1.74).
ע.פ. 586/72 - עזרא ענטר נגד מדינת ישראל.
*הרשעה ברצח המערער ועוד בחורה נמצאו אשמים בעבירת רצח לפי סעיף 214(ב) לפח"פ וערעורו של המערער נדחה, בהתאם לגירסת התביעה תכננו השניים את רצח הקרבן, רצח מרושע
ואכזרי, ובהתאם לתכנית השקתה הבחורה את הקרבן בכמות מופרזת של אלכוהול, לאחר מכן חנקו השניים את הקרבן וקברו אותו. עפ"י חומר הראיות רשאי היה ביהמ"ש לקבל את עדותה של הבחורה בדבר חלקו של הנאשם ברצח והיו ראיות סיוע למכביר שביהמ"ש יכול היה לסמוך עליהן. כידוע עדות מסייעת אינה חייבת להשתרע על כל חוליות השרשרת של מעשה העבירה ודי לה אם היא מחזקת בפרט מהותי את העדות האחרת הצריכה סיוע, אשר לטענה כי כאשר השניים חנקו את המנוח היה כבר למעשה מת כתוצאה משתיית בקבוק ערק, צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין חשיבות לדבר אם המנוח כבר היה מת בעת החנק או היה אז רק שיכור. החשוב הוא כי לפי תכנית שתכננו השניים מראש גרמו למנוח להשתכר עד לאיבוד חושים ואח"כ עשו מעשה שהם על כל פנים חשבו שהוא חניקה וקברו את הקרבן. אין זה משנה באיזה שלב של המעשים המשותפים האלה מת הקרבן. שניהם גרמו למותו של אדם צעיר אחרי שקודם לכן תכננו את מותו ועשו את ההכנות הדרושות הן למעשה והן להעלמת עקבותיו של הקרבן.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. החלטה - השופט מני. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד מ. שרטר למשיבה. 7.2.74.)
ע.פ. 290/73 - מאיר אודלסון נגד מדינת ישראל.
*חובותיו של נהג כלפי הולכי רגל במעבר חצייה מרומזר המערער, נהג אוטובוס, נכנס לצומת מרומזר באור ירוק, אך עד שחצה את הצומת והגיע לצד השני פגע בילדה שהיתה בתוך מעבר חציה, בתי המשפט דלמטה הרשיעו את המערער בגין נהיגה בחוסר זהירות שגרמה לפגיעה והערעור על כך נתקבל, אין חולקים על כך שהמערער נכנס לצומת באור ירוק ואין לקבל את המסקנה של ביהמ"ש המחוזי כי המערער צריך היה לדעת שהוא נכנס לצומת ברגע האחרון שבו מותר היה לו להכנס באור ירוק וכי לכן צריך היה להזהר. אין כל סיבה שהנהג ידע באיזה שלב של אור ירוק הוא נכנס לתוך הצומת. לאחר שנכנס לצומת, חייב היה עפ"י תקנות התעבורה לפנות אותו מיד. אין להחיל את הדין הנוהג באחריותו הכמעט מוחלטת של נהג בהתקרבו למעבר - חציה רגיל על מצב שבו הוא מתקרב למעבר חציה מרומזר. כאשר מדובר במעבר חציה מרומזר, הרי בעיני הנהג פנוי הוא מהולכי הרגל כאשר קיים אור אדום להולכי רגל ואור ירוק לנהג. ביהמ"ש ציין גם את הליקוי ברמזור והאור הצהוב אינו נותן מספיק זמן לרכב שנכנס באור ירוק לסיים את נסיעתו בצומת ולפנותו, ומפעיל מוקדם מדי את האור הירוק להולכי הרגל. במצב דברים זה אין לאמר שהמערער נהג בחוסר זהירות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד לברון למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 7.2.74).
ע.א. 84/73 - בנק ישראל בע"מ נגד פונדק דיס בע"מ ואח'.
*מהו "שינוי מהותי" במסמך הפוסל אותו הבנק המערער נתן אשראי לחברה המשיבה ולהבטחת תשלום חובותיה נחתם כתב ערבות ע"י המשיב השני (להלן - המשיב) ועוד אדם, שניהם מנהלים בחברה. כאשר לא פרעה החברה את חובותיה הוגשה התביעה נגד המשיב עפ"י ערבותו האישית לאחר שהחברה נכנסה לכינוס נכסים. המשיב טען בין היתר כי בכתב הערבות הוספו המלים "ללא הגבלת סכום" לאחר שהוא חתם על כתב הערבות ועל כן אין הכתב תקף. הטענה נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי שסבר כי הוספת המלים "ללא הגבלת סכום" ללא הרשאה מהווה שינוי מהותי בלתי מורשה במסמך הפוסל אותו כליל. הערעור על כך נתקבל. אין לאמר כי התוספת הכניסה שינוי מהותי במסמך דנא, שינוי מהותי הוא כזה המשנה את התוקף או התוצאה המשפטית של המסמך אך אין הדבר כך בעניננו. כאן נאמר בכתב ערבות "אנו הח"מ... ערבים בזה... בעד התשלום לבנק של כל סכומי הכסף... שיגיעו אל הבנק... ומתחייבים בזה לשלם... את כל הסכומים הללו עד לסכום כולל של... ל"י", לפני המלה ל"י
הוספו המלים "ללא הגבלת סכום". כיון שגם בלי הוספת מלים אלה, כאשר לא הוכנס כל סכום, חיבים הערבים, עפ"י לשונו של כתב הערבות כל סכום, הרי שהתוספת לא הוסיפה כלום ולא שינתה במאומה את משמעות הערבות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד א. פולק וא. מעוז למערער, עו"ד א. פלומנבום למשיב. 6.2.74).
ע.א. 303/73 - אסתר יעקובוב נגד מדינת ישראל ואח'
*התערבות בימ"ש שלערעור בשיקול דעת בענין הענקת סעד מן הצדק ותנאיו המשיבים השכירו דירה למערערת ובהסכם נאסר על השוכרים לשנות את המושכר, להוסיף עליו וכו' וכן נאמר בו כי תנאי זה הוא אחד מן התנאים המעניקים לבעל הבית זכות לתבוע פינויו של הדייר. המערערת סגרה מרפסת והפכה אותה לחדרי מגורים ובכך הוסיפה בניה במושכר. המשיבים הגישו תביעת פינוי בהסתמכם על סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר, בימ"ש השלום מצא שהוכחה עילת התביעה אך העניק למערערת סעד מן הצדק בתנאי שתשלם למשיבים 700 ל"י פיצוי. ביהמ"ש המחוזי החליט לקיים את ההחלטה בדבר הענקת סעד מן הצדק, אך במקום התנאי של תשלום הפיצוי התנה את הסעד מן הצדק בהריסת תוספת הבניה והשבת המצב לקדמותו, הערעור על כך נדתה, בימ"ש שלערעור רשאי לשקול מחדש מסקנת בימ"ש בערכאה קודמת להעניק סעד מן הצדק או לא להעניקו וכן רשאי הוא לשקול את התנאים שבהם היתנה הסעד מן הצדק. אכן בימ"ש שלערעור ישתמש בסמכות זו רק בהתקיים נימוקים חזקים ומבוססים לכך. בעניננו, כאשר הדייר נטל לעצמו רשות לשנות את המושכר ללא הסכמת בעל הבית, ברור שאין להסתפק בפיצוי כספי. זכותו של בעל הבית להתנגד לשינויים במושכר, והיו טעמיו אשר יהיו, ואל לו לביהמ"ש לתת ידו להנצחת מצב השולל בפועל מבעלי הבית זכותם להתנגד לשינויים ברכושם.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד פ. קלינר למערערת, עו"ד ש. ליפשיץ למשיבות. 3.2.74).
ע.א. 406/73 - תשלובת מפעלי טמפו בע"מ נגד אריעד מחצבים בע"מ.
*הבאת ראיות להוכיח כוונת הצדדים בניסוח הסכם בוררות שאינו ברור בין בעלי הדין היו קיימים קשרי מסחר ולימים פרץ סכסוך ביניהם. הענין הועבר להכרעתו של בורר. לאחר מתן פסק הבוררות נתגלעה מחלוקת חדשה בין הצדדים והפתרון של המחלוקת תלוי בפרשנות סעיף בהסכם הבוררות. ביהמ"ש המחוזי סבר שהסכם הבוררות מגלה על פניו סתירה והרשה להעיד עדים על מנת שהעדויות יסירו את אי הבהירות שבה לוקה המסמך: הערעור נדחה. ההסכם לוקה בחוסר בהירות ועל כן אין הצדדים מנועים להביא ראיות כדי לחשוף כוונתם האמיתית. אמנם אין להעיד עד שיעיד על כוונה שהיתה בלבו עת שנסחו את ההסכם, והשופט חייב לשאוב את כוונת הצדדים מן הכתב, עפ"י משמעות הדברים כמו שהבריות מבינות אותם. אך רשאים הצדדים, נוכח הקושיות העולות מן הכתב, להוכיח את הנסיבות הסובבות שהביאום לעשות את ההסכם, ובכך להבין את כוונת הצדדים לצורך פרשנותו של הסעיף האמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. בר - שלום למערערת, עו"ד נ. מזור למשיבה. 7.2.74).
ע.א. 278/73 - יונה דאי נגד תכנון ויצור ... בע"מ
*הצורך בציון הנימוקים להסתמכות על עדות יחיד של בעל דין המערער הזמין אצל המשיבה מבנה עם ציוד להתקנת ביתן למכירת דברי מאכל. המחיר הכולל נקבע בסך 10,000 ל"י והמשיבה סיפקה למערער חלק מהדברים שהוזמנו, המערער שילם למשיבה ע"ח ההזמנות סכום של כ- 6,000 ל"י ולבסוף לא סיפקה המשיבה למערער את כל מתקני הביתן. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה להשיב לו את ההפרש שבין הסכומים ששילם למשיבה ובין ערך הפריטים שקיבל וכן פיצויים בעד הפרת חוזה וביחד כ-15,000 ל"י והמשיבה תבעה את תשלום יתרת הסכום, השאלה שהתעוררה בפני ביהמ"ש
היתה מי מבין הצדדים הפר את ההסכם, כאשר המערער מעיד עדות יחיד מצד אחד ומנהלי המשיבה מעידים מצד שני. בימ"ש השלום האמין למערער, לא נתן אמון בעדות עדי המשיבה, חייב את המשיבה להחזיר את ההפרש שתבע המערער וכן סכום של 2000 ל"י פיצויים על הפרת ההסכם מצד המשיבה, ביהמ"ש המחוזי החליט בערעור לדחות את תביעת המערער ומאידך חייב את המערער לשלם למשיבה את יתרת המחיר שתבעה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו על כך כי לפי מצוות סעיף 54 לפקודת הראיות לא רשאי היה בימ"ש השלום לפסוק לפי עדות המערער ללא סיוע אלא אם פירט בהחלטתו מה הניעו להסתפק בעדות יחידה של בעל דין ואת זאת לא עשה שופט השלום. כן סבר ביהמ"ש המחוזי כי יש לתת אימון בעדות עדי המשיבה. הערעור על כך נתקבל. אכן צדק ביהמ"ש המחוזי בנימוקו של היה מקום לחייב את המשיבה בתשלום כלשהו למערער, אך מאידך לא היה יסוד מספיק להתערבות ביהמ"ש המחוזי בהערכה השלילית של מהימנות עדי המשיבה. התוצאה היא שאף אחד משני הצדדים לא הוכיח את גרסתו ואין לחייב אף אחד מהצדדים לשלם לצד השני תשלום כלשהו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. עמית למערער, עו"ד ר. פניו למשיבה. 7.2.74).
ע.א. 322/73 - סלמונה יוסף נגד שלמה בליזובסקי.
*התישנות בערעור זה נפסק כי תביעה שלא התיישנה לפני חוק ההתיישנות תשי"ח חלות עליה כל הוראות החוק החדש וכולל הסעיף הקובע כי ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. עובדות שהפסיקו את מרוץ תקופת ההתיישנות לפי הדין שהיה קיים לפני חוק ההתיישנות אין בהן משום הפסקת מרוץ ההתישנות כאשר על הענין חל כבר החוק החדש, אם כי העובדות המפסיקות את מירוץ ההתיישנות חלו לפני תחילת החוק החדש, על כן נדחה הערעור.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ש. דרזנין למערערת, עו"ד ח. נועם למשיב. 31.1.74).
ע.א. 332/73 - זמיר יעקב ואח' נגד נתן שלום ואח'
*הגבלת העברת מניות בחברה פרטית בשנת 1970 נרשמה חברה ובתקנותיה הוגבלה זכותם של בעלי המניות להעביר מניותיהם, בתנאי של קבלת אישור מוקדם בכתב של המנהלים להעברת המניות, ואלה מוסמכים לתת אישור זה או לסרב לתיתו לפי שקול דעתם בלבד". החברה מנהלת משרד לקבלת עבודות מכל סוג למכוניות משא וקיימים 30 בעלי מניות שמהם 28 עוסקים בהובלת משאות בלבד ואילו לשני המערערים משאיות המצוידות גם ברשיון להולכת נוסעים. המערערים בקשו להעביר את מניותיהם לאחרים, אך אלה שהוצעו לא תהיה להם הזכות להסיע נוסעים. המנהלים סירבו לאשר את העברת המניות, ביהמ"ש המחוזי דחה אח בקשת המערערים להצהיר כי הם זכאים להעביר את המניות והערעור על כך נדחה. כאשר מנהלי החברה מסרבים להעביר מניות יש לבדוק מה אומרות התקנות ובעניננו מוסרות התקנות לשקול דעתם של המנהלים להסכים או לסרב להעברת המניות. כאשר התקנות מפקידות בידי המנהלים סמכות כה רחבה לא יצר ביהמ"ש צעדיהם זולת אם המנהלים ישתמשו בסמכותם לא בתום לב ולא הניחו טובת החברה נר לרגליהם. כאן הצליחו המשיבים להראות כי העובדה שמקבלי המניות לא יהא להם רשיון להסעת נוסעים ויזדקקו גם הם להובלת משאות, תפגע בכמות העבודה של הובלת משאות המתחלקת בין בעלי המניות האחרים, נמצא שהמנהלים דואגים לאינטרסים של בעלי המניות ולא הוכח כל שימוש לרעה בשיקול הדעת של המנהלים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. הרצוג למערערים, עו"ד י. בן-ציון למשיבים. 24.1.74).
ע.א. 294/73 - יצחק אהרון ואח' נגד אריך פרידלנר ואח'.
*חישוב פיצויי נזיקין בתאונת דרכים נפצע המשיב ונקבעה לו נכות של 30 אחוז. המשיב הינו הבעלים של 1/3 במוסך משגשג והוא יחד עם שני השותפים האחרים בחברה, שלה שייך המוסך, משכו כל חודש 1500 ל"י מרווחי החברה ויתרת הרווחים הושקעה בהרחבת המפעל. ביהמ"ש המחוזי לא עשה את אחוז הנכות בסיס לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד וקבע סכום גלובלי של 60 אלף ל"י בראש נזיקין זה. במסגרת שיקוליו ראה ביהמ"ש את האפשרות שהחברה הפרטית תתחסל ואז קשה למשיב להקים חברה אחרת או לעבוד במקצוע אצל מעביד אחר.כאשר מדובר בבעל מקצוע מעולה, כל פגיעה בכושר העבודה שלו עלולה להיות כבדת משקל מבחינה כספית. הערעור על מסקנת ביהמ"ש המחוזי נדחה. אין לדרוש בענין כגון זה שמירה על אחידות הפסיקה ואין להקיש ממקרה אחד למקרה אחר. המקרים שהובאו ע"י ב"כ המערערים אינם דומים למקרה שלפנינו. כשפוסקים סכום גלובלי עבור הפסד השתכרות בעתיד לא יחטט בימ"ש שלערעור בכל פרט ובכל חישוב ויבחון רק את האומדן של ביהמ"ש דלמטה באספקלריה של הנימוקים שניתנו על ידו, האם אין בהם דופי, או אם הסכום שנפסק אינו מוגזם לכאן או לכאן, אין מקום להתערבות של ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' ולנט למערערים, עו"ד חן למשיבים. 30.1.74).
ע.א. 323/73 - מוסטפה אל עלמי נגד נאילה אל חוסיני ואח'.
*בקשה לביטול מכירת נכס בהוצל"פ בירושלים הירדנית בשנת 1966 נמכרו מקרקעין בעיר העתיקה בירושלים ע"י לשכת ההוצל"פ הירדנית והמשיבה נרשמה כבעלים, פעולות המכירה התחילו שנה לפני כן במימוש משכנתא שהיתה רשומה על הנכס, המערער הגיש התנגדות לביצוע המכירה בטענה שהוא הבעלים של הנכס העומד למכירה ויו"ר ההוצל"פ דחה את ההתנגדות בקבעו שעל המערער להביא את דברו בפני ביהמ"ש. אף על פי כן לא פנה המערער לביהמ"ש כפי שנצטווה על מנת להביא בפניו את ההתנגדות לביצוע המכירה ורק כחמש שנים אחרי סיום פעולות המכירה פנה בשנת 1971, לביהמ"ש בירושלים וביקש לבטל את יישום הנכס על שם המשיבה. תביעתו נדחתה על הסף והערעור על כך נדחה, סעיף 17(2) לחוק הירדני אוסר על בתי משפט להזקק לתביעות לזכויות במקרקעין אשר יוגשו לאחר ההעברה המחולטת של הנכס, אם לא היתה מניעה חוקית אשר מנעה מהתובע להגישה במשך תקופת הוצאת הנכס למכירה פומבית. צידוק כזה לא הובא בפני ביהמ"ש ועל כן צדק ביהמ"ש כאשר דחה את התביעה על הסף באשר זמנה עבר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. חסון למשיבה. 24.1.74).
ע.א. 862/72 - רפאל יוחננוב נגד יוסף כהן ואח'
*השלמת שטרות בניגוד להרשאה בערעור זה התעוררו אותן השאלות שנדונו בע.א. 115/72 פד"י כ"יי(2) 684, וההחלטות שניתנו כאן זהות לאלה שבתיק השני. בשאלה העיקרית של השלמת שטרות ע"י אדם שנמסרו לו, תוך מעילה בתנאי ההרשאה, חזר ביהמ"ש ופסק כי מכיון שאותו אדם רשאי היה להשלים את החסר במסמכים כדי שיהיו שטרות, הרי כאשר השטרות נמצאים בידי מי שנטל אותם בתום לב ובעד ערך כשהם שלמים ותקינים עפ"י מראיהם אין לפסול את השטרות מחמת השלמתם בניגוד להרשאה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד משה ח. כהן למערער, עוה"ד ע. שיצר וא. חרוץ למשיבים. 15.1.74).
ע.א. 145/73 - חיים שנלינג נגד משה סגל ואח'.
*שכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר המערער השכיר למשיבים דירה ובחוזה השכירות שהציג בפני ביהמ"ש צויין כי המשכיר משכיר את הדירה לשוכרים לתקופה קצובה מאחר שבנו, הזכאי למגורים בדירה, נמצא בבי"ח לריפוי ועומד לחזור לגור בדירה. על יסוד סעיף 16 לחוק הגנת הדייר ביקש המערער פינויים של המשיבים מן הדירה, ברם התברר כי החוזה שהוצג משנת 1969 לא היה החוזה הראשון שבין הצדדים וכי למעשה הושכרה הדירה למשיבים, בשנת 1965. בחוזה הראשון שבין אבי המערער ומורישו לבין המשיבים גם נאמר כי הדירה מושכרת לתקופה קצובה שבה יגור המשכיר מחוץ לדירה. באותו חוזה עוד שנת 1969 לא היו חוזים ועל כל פנים לא הוצגו חוזים כאלה בביהמ"ש. בימ"ש השלום סבר כי המערער לא הוכיח את דרישות סעיף 16 לחוק הגנת הדיין ודחה את תביעת הפינוי, לעומת זאת סבר וביהמ"ש המחוזי כי מבחינה עובדתית הוכיח המערער את דרישות הסעיף הנ"ל, אלא שמבחינה משפטית עליו לדחותאת הערעור, באשר לדעתו אחד מתנאיו היסודיים של סעיף 16 הוא שהמשכיר יגור במושכר לפני השכרתו לאחר, על מנת "לחזור" אליו לאחר התקופה הקצובה של השכירות וכאן לא גר המשכיר עצמו בדירה לפני השכרתה, ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המערער מן הטעם שהוא לא הצליח להוכיח את התנאים שבסעיף 16 הנ"ל. באשר לשאלה אם צריך שהמשכיר יגור בדירה לפני השכרתה סבר השופט עציוני, באימרת אגב, כי אין הוא צריך באופן ממשי לגור בדירה לפני השכרתה וגם אילו היתה זו דירה חדשה שטרם גר בה אדם יכול היה להתנות את התנאים שלפי סעיף 16. מאידך סברו השופטים י. כהן ואשר, שאין להתייחס כאן לשאלה זו באשר ממילא לא הוכיח המערער מבחינה עובדתית את דרישות החוק.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. קובלר למערער, עו"ד א. הברמן למשיבים. 23.1.74).
ע.א. 439/72 - שרה מיכשווילי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*פיצויים על נזק הנובע מהפקעת מקרקעין המערערים הם בעלים של מספר חלקות אדמה חקלאיות הגובלות עם כביש בית דגון ראשון לציון. לפי פקודת הדרכים ומסילת הברזל הופקעה מן החלקות הללו לאורך הכביש רצועת קרקע ברוחב של כ- 20 מטר ומכיוון ששטח הרצועה אינו עולה על 25 אחוז משטח החלקה שממנה נלקח אין המדינה חייבה לשלם פיצויים בגין הקרקע שהופקעה, לאחר שהמדינה תפשה החזקה בקרקע והרחיבה את הכביש, הוקמה גדר המפרידה בין הכביש ובין אדמות המערערים באופן שהמערערים נותרו ללא גישה מוכרת ומובטחת להם כדין לאדמותיהם והם מגיעים לאדמות אלה בדרך עקלתון באדמות הזולת ללא זכות חוקית, על פגיעה זו במקרקעין שלהם ביקשו המערערים פיצוי הולם מהמדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם והערעור על כך נדחה. קרקע מופקעת שהשלטונות קנו בה חזקה לפי הפקודה הנ"ל קמה לקנין לממשלה כשהיא חופשית מכל שעבוד, וכולל זכות מעבר שהיתה למערערים בקרקע המופקעת, על כן במדה שאינם זכאים לפיצוי על אובדן הבעלות בקרקע המופקעת אינם זכאים לפיצוי גם עבור כל זכות אחרת שגם היא אבדה ואיננה עוד. הזכות לקבל פיצויים קבועה בפקודה ומחוץ לזכות הקבועה בפקודה אין לבסס זכות תביעה לפיצויים. נזקים הנגרמים ע"י השימוש כקרקע שהופקעה אינם נזקים שנגרמים ע"י ההפקעה גופה, אשר אותם קובעת הפקודה שיש לפצות, אלא הם תוצאה מהשימוש שעושה הרוכש בנכס שהופקע ושימוש כזה העלול לגרום נזק לבעלי הקרקע שהופקעה כמו לבעלים אחרים שבקרבת מקום אין על המדינה לפצות.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. כספי למערערים, עו"ד גודלמן למשיבים. 29.1.74).
ע.א. 379/73 - עמרם זראי נגד אדואר צדקה ואח'
*חישוב פיצויי נזיקין המערער נפצע בתאונת דרכים והפך לנכה מאה אחוז, מוחו פגום ואיבד רגל. ביהמ"ש המחוזי פסק לתובע סכום של למעלה מ- 300,000 ל"י הערעורים ההדדיים נדחו בעיקרם. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור החייבים ביחס לתשלום הפסד הכנסה, החליט כי ההוון על הסכומים צריך להיות %40 ולא קרוב למחצית כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי; בענין תשלום עבור תנאים סוציאלים ופנסיה - אין מקום לשלם גם עבור פנסיה שאבדה לתובע וגם על אובדן תשלומי מעביד לצורך רכישת זכות הפנסיה גם יחד. ברם מכיון שבסעיפים אלה נקבע ביחד סכום של 100,000 ל"י שהוא פחות מ- %20 של הכנסתו ברוטו של התובע מתקופת פציעתו ולהבא אין להתערב בסכום שנפסק; פיצוי על כאב וסבל תבע התובע 75,000 ל"י וביהמ"ש המחוזי פסק 70,000 ל"י, ויש להוסיף את הסך 5000 ל"י על הסכום שנפסק, רבית יש לשלם %15 ולא %11 כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי; תקופת הרבית מתחילה, באין נסיבות מיוחדות, ביום הגשת התביעה ולא מיום מתן פסה"ד. אכן מיום הגשת התביעה ועד למתן פסה"ד נושא הסכום המהוון של הפסד ההשתכרות בעתיד רק מחצית משיעור הרבית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד אורי רון למערער, עו"ד קריצמן למשיבים).
בג"צ 25/74 - ברוניסלבה אבנר נגד ביה"ד הארצי לעבודה.
*עתירה נגד החלטת בי"ד לעבודה העותרת הועסקה ע"י המדינה עפ"י חוזה מיוחד ופוטרה מעבודתה בנימוק של אי התאמה. ביה"ד לעבודה וכן ביה"ד הארצי לעבודה אישרו את פיטוריה ועתירתה לבג"צ נדחתה. אין ביהמ"ש הגבוה לצדק יושב כבימ"ש לערעורים בפסק הדין של ביה"ד הארצי של העבודה. הוא יתערב רק במקרים שבהם יש טעות משפטית ברורה וגלויה לעין או שנעשה עוול הדורש התערבות בג"צ. בעניננו אין הצדקה להתערבותו של בג"צ. (בפני השופטים: ברנזון, כהן, אשר. החלטה - השופט ברנזון. העותרת לעצמה. 6.2.74)
בג"צ 349/73 - לוי צבי ואח' נגד אפרים בן אפרים ואח'
*דיון בפני ועדת הקנסות לפי חוק המועצה לענף הלול
חוק המועצה לענף הלול מאפשר למועצת ענף הלול להטיל קנסות על מגדל עופות המפר הוראה מהוראות החוק או הוראה שניתנה מכוחו. העותרים הובאו בפני ועדת הקנסות עפ"י כתב תובענה ולטענתם המסמכים שהוגשו נגדם אינם קבילים כראיה. עתירתם נדחתה. עפ"י החוק ניתן לערור על החלטת ועדת הקנסות בפני ועדה שבראשה יושב שופט האם הראיות אינן קבילות ניתן לטעון זאת בערר. אין הענין שונה מענין פלילי שבו נטען שראיה של התביעה נתקבלה שלא כדין ועל קבלת ראיה כזו ניתן לערער בעת הערעור ולא בהליך ביניים.
(בפני השופטים: מ"מ זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד נמרוד לעותרים. 14.1.74).
בתוכן
* ע.א. 602/72 - ........................... 138 ─ * גמירות הדעת של הצדדים בזכרון דברים.
─* ע.א. 211/73 - ............................... 138 ─ * מתן רשות להתגונן והגשת כתב הגנה.
─ * סמכות הוצל"פ בישראל לדון בביצוע שטר נגד תושב השטחים.
─* ע.א. 533/73 - ................................ 139 ─ * חלוקת האחריות כאשר התאונה אירעה במעבר חצייה.
─ * חישוב פריטי הנזיקין.
─* ע.א. 393/73 - ...................... 140 ─ * התחייבות חייב של צד ג' כלפי חברת אשראי על מנת שזו תתן אשראי לצד ג'
─* ע.א. 69/72 - ....................... 141 ─ * תביעת נזקים בגין הפרת חוזה שכירות.
─* ע.א. 607/72 - ................... 142 ─ * שומת מס רכוש של מקרקעין שעומד עליה בנין שאינו ניתן למגורים.
─* ע.פ. 528/73 - הרשעה באינוס קטינה וחומרת העונש .......................... 142 ─* ע.פ. 389+444/73 - סיוע הדרוש לעדות שותף לדבר עבירה ..................... 143 ─* ע.פ. 235/73 - קולת העונש (עבירות תעבורה שגרמו למוות) ................... 143 ─* ע.פ. 503/73 - הרשעה על יסוד טביעת אצבעות ............................... 143 ─* ע.פ. 490/73 - חומרת העונש (עבירות זנות) ................................ 144 ─* ע.פ. 509/72 - רשלנות בנהיגה המתבטאת באי הפעלת בלם יד ................... 144 ─* ע.פ. 576/73 - חומרת העונש (אינוס) ...................................... 144 ─* ע.פ. 448/73 - הרשעה בעבירת רצח ......................................... 144 ─* ע.פ. 368/73 - הרשעה בעבירת תנועה כאשר הנאשמת לא נחקרה שתי וערב ─ על גירסתה ................................................ 145 ─* ע.פ. 338/73 - הגדרת "מועדון נוער" כ"בית חינוך" ......................... 145 ─* ע.פ. 586/72 - הרשעה ברצח ............................................... 145 ─* ע.פ. 290/73 - חובותיו של נהג כלפי הולכי רגל במעבר חצייה מרומזר ......... 146 ─* ע.א. 84/73 - מהו "שינוי מהותי" במסמך הפוסל אותו ....................... 146─* ע.א. 303/73 - התערבות בימ"ש שלערעור בשיקול דעת בענין הענקת סעד ─ מן הצדק ותנאיו ........................................... 147 ─* ע.א. 406/73 - הבאת ראיות להוכיח כוונת הצדדים בניסוח הסכם בוררות ─ שאינו ברור ............................................... 147 ─* ע.א. 278/73 - הצורך בציון הנימוקים להסתמכות על עדות יחיד של בעל דין .... 147 ─* ע.א. 322/73 - התישנות .................................................. 148 ─* ע.א. 332/73 - הגבלת העברת מניות בחברה פרטית ............................ 148─* ע.א. 294/73 - חישוב פיצויי נזיקין ...................................... 149 ─* ע.א. 323/73 - בקשה לביטול מכירת נכס בהוצל"פ בירושלים הירדנית ........... 149 ─* ע.א. 862/72 - השלמת שטרות בניגוד להרשאה ................................ 149 ─* ע.א. 145/73 - שכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר .......................... 150 ─* ע.א. 439/72 - פיצויים על נזק הנובע מהפקעת מקרקעין ...................... 150─* ע.א. 379/73 - חישוב פיצויי נזיקין ...................................... 151 ─* בג"צ 25/74 - עתירה נגד החלטת בי"ד לעבודה .............................. 151 ─* בג"צ 349/73 - דיון בפני ועדת הקנסות לפי חוק המועצה לענף הלול ........... 151 ─
─
─
─
─
─