על"ע 7/73 - עו"ד פלוני נגד ועדת לשכת עורכי- הדין
*חובת עו"ד לבדוק מצב משפטי של נכס לפני שהוא עורך חוזה.
(ערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי הארצי (עורכי-הדין: האז, פודהאורצר, שפירא) בתיק בצ"א 16/72 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברנזון, אשר, נגד דעתו החולקת של השופט י, כהן).
העובדות:
המערער טיפל בהעברת דירות של קבלן בבנין מסוים והספיק להעביר חלק גדול מהדירות ובחלקן נשארו בידי הקבלן. כמו כן טיפל בהטלת משכנתא על הדירות מטעם הקבלן. באחד הימים, בשעות אחה"צ, באו המתלונן, והקבלן למשרדו של המערער והלה ערך חוזה למכירת דירה למתלונן. המערער לא בדק את המצב המשפטי של הדירה ולאחר מכן התברר שעדיין רבצה על הדירה המשכנתא שנרשמה בשעתו ע"י המערער וכן היתה הדירה מעוקלת. ביה"ד המשמעתי מצא שהמערער לא ידע על דבר המשכנתא שעדיין מוטלת על הדירה, ברם לדעת ביה"ד עבר המערער עבירה על כללי האתיקה המקצועית בכך שערך חוזה לפני שבדק את המצב המשפטי של החלקה. על ההרשעה נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. חובה מוטלת על עו"ד לברר מצב משפטי של הנכס לפני שהוא עורך את החוזה ואם היתה שעת אחה"צ והמערער לא יכול היה לבדוק את מצב הנכס צריך היה לדחות את ביצוע עריכת החוזה. על כל פנים צריך היה להסביר לקונה את המצב ולהכניס לחוזה התחייבויות ספציפיות של המוכר ולא להסתפק בכך שהמוכר יתחייב להעביר את הדירה כשהיא נקיה מכל חוב, שעבוד או משכנתא.
ב. עפ"י סעיף 54 של חוק לשכת עוה"ד חייב עוה"ד לנהוג באמונה ובמסירות ללקוח ופירוש המושגים הללו נתון לביה"ד של לשכת עורכי- הדין. כללי האתיקה יחד עם פסיקת בתי הדין מהווים קודקס של התנהגות לאנשי המקצוע. בענינים מסוג זה מחובת ביהמ"ש לסמוך עד כמה שאפשר על ביה"ד וקביעותיו מהם הכללים שלפיהם צריך עוה"ד לנהוג.
ג. האמונה והמסירות שבהם חייב עוה"ד, פירושם שהאינטרס של הלקוח צריך לעמוד בראש מעייניו ודאגותיו של עוה"ד. האמת היא, שגם המערער עצמו העיד כי אם לקוח בא אליו לפני הצהריים הוא בודק את הענין בטאבו, היינו שגם לפי דעתו צריך עוה"ד לבדוק את המצב לפני עריכת החוזה.
השופט אשר:
אילו השגרה המקובלת במקצוע היתה שאין עוה"ד בודק את המצב המשפטי לפני עריכת החוזה, כי אז לא היה מקום להאשים את המערער בחוסר אמונה או מסירות ללקוח רק מפני שנשתנה טעמם של הבריות וכעת דורשים בדיקה כזאת, אם האחראים למקצוע של עריכת דין מוצאים שנוהגי העבודה הקיימים אינם תואמים עוד את דרישות הזמן עליהם להפיץ הוראות כאלה. ברם כאן נתברר מפי המערער עצמו שהשיטה הנכונה, הנהוגה גם אצלו, היא לבדוק את הרישומים בפנקסי המקרקעין לפני עריכת חוזה המכר והמערער סטה הפעם מנוהג רצוי זה וללא הצדקה מתקבלת על הדעת, ועל כן יש לקיים את החלטת ביה"ד המשמעתי.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
אם צדקו בתי הדין המשמעתיים בפסיקתם, כי אז בכל מקרה שעו"ד עורך עבור לקוחו חוזה לקניית נכס מחובתו לערוך בדיקה סמוך לפני עריכת החוזה בכל פנקס המתנהל עפ"י דין ולאו דוקא בנכס שהוא מקרקעין, כלומר שעו"ד חייב לבדוק את הרישומים אצל רשם החברות, בספרי המשכונות וכדומה. אם כי בדיקה כזו רצויה הרי אין לאמר שהעדר בדיקה כזו מהווה עבירה משמעתית.
העובדה שהמערער עצמו היה עורך בדיקות בלשכת רישום המקרקעין אם היו פונים אליו בשעות לפנה"צ אינה צריכה להיות לו לרועץ, ואין בה להצביע על נוהג כללי של אנשי מקצוע שהפרתו מהווה עבירה משפטית. המערער יצא ידי חובתו כלפי לקוחו כשכלל בחוזה הוראה לפיה התחייב הקבלן שהנכס יהיה חופשי משעבוד או עיקול בזמן ההעברה.
אם רוצים לקבוע שעל עוה"ד לבדוק לפני עריכת חוזה מה המצב המשפטי של הנכס יש לפרסם על כך כללים מיוחדים למען ידעו ויוזהרו מראש אנשי המקצוע ולא להטיל כלל כזה ע"י הרשעת אדם ללא אזהרה מוקדמת, הטלת חובת בדיקה בדרך של פסיקה בדיון משמעתי היא פסולה ואם יאושר פסה"ד של ביה"ד הארצי יופתעו הרבה עורכי- דין ישרים ומסורים ללקוחותיהם, כשיוודע להם שהם עברו על סעיף 54 של חוק לשכת עורכי- הדין המטיל עליהם חובת מסירות ונאמנות ללקוח.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר. עו"ד טורבוביץ למערער, עו"ד ל. זיו למשיב. 25.2.74).
ע.א. 64+71/73 - פלוני נגד פלונית
*שיתוף בנכסים בין בני זוג.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) - הערעור נתקבל).
העובדות:
בני הזוג נישאו בשנת 1956 בנישואין שניים כאשר לשניהם היו ילדים מנישואין קודמים. בעת הנישואין היה לבעל רכוש מסוים ובמשך שנות הנישואין רכשו בני הזוג מגרש לבניית בית מגורים שנרשם ע"ש שניהם, וכן רכשו עוד מגרש (להלן - המגרש בסביניה) אך חוזה הרכישה נעשה בשם הבעל בלבד, וכן הקים הבעל חברה פרטית שרכשה ממנו את עסקו במחיר של כחצי מליון ל"י ובחברה הקצה לאשה מניות מעטות לעומת מה שהקצה לעצמו. האשה ניהלה את משק הבית לשביעות רצון שני הצדדים במשך השנים כשחיו במשותף וכן עזרה לבעל בניהול העסק. לאחר 9 שנות נישואין חל קרע בין בני הזוג והאשה תבעה מחצית מרכוש בני הזוג על יסוד שיתוף נכסים בין בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה לגבי הרכוש אך פסק שעל הבעל לשלם לה סכום כסף מסוים כפדיון מניותיה בחברה באשר הוא מרוקן את החברה מתוכנה ומנכסיה, סכום שבכלל לא תבעה האשה. על כך הוגשו ערעורים מטעם שני הצדדים.
החלטה - השופט ברנזון:
א. העקרון המכריע לגבי סוגית הרכוש המשותף של זוג נשוי הוא שכוונת הצדדים היא הקובעת ועל ביהמ"ש לתת תוקף לכוונה זו, קיימת חזקה כי רכוש שנרכש ע"י אחד הצדדים מן המאמצים המשותפים של בני הזוג, ואין כוונה אחרת משתמעת מאופן חיי בני הזוג נחשב לנכס משותף. מאידך באשר לנכסים שרכשו בני הזוג לפני הנישואין אין חזקה כזו ויש צורך בראיה חיובית על כוונת הצדדים בדבר שיתופם גם באלה.
ב. הנכסים שיהיו לבעל לפני הנישואין נרשמו על שמו ונשארו רשומים על שמו גם לאחר הנישואין, אין ספק שלאשה אין חלק בהם באשר לא הוכחה כל כוונה מצד הבעל לשתפה בהם.
ג. הנכס שנרשם ע"ש בני הזוג הרי הוא ממילא שייך לבני בני הזוג ואין עוררין על כך.
ד. אשר למגרש בסביניה - הוא נרכש מהקופה המשותפת כאשר השלום שרר בין בני הזוג ואם כי חוזה הרכישה נעשה בשמו של הבעל בלבד הרי מחציתו שייכת לאשה. העובדה שמגרש אחד נרשם ע"ש שני בני הזוג והמגרש הזה ע"ש בן זוג אחד אינה מוכיחה על כוונת הצדדים כי מגרש זה יהיה שייך לבעל בלבד.
ה. אשר לחברה - מה שפסק ביהמ"ש לטובת האשה לא נתבע על ידה ועל כן יש לקבל את ערעור הבעל בענין זה. אשר לשיתוף של בני הזוג בכל מניות החברה - האשה הסכימה לסידורים שעשה הבעל בייסוד החברה. בהתאם להסדר זה לא זכתה למעמד שווה בחברה עם הבעל. החזקה בדבר השיתוף בנכסים בין בני הזוג נשללת ע"י ההסכם שנוצר עם ייסוד החברה והסכמת האשה לחלוקת המניות בה.
ו. לענין מסוים של דרך ההוכחה שנתעורר, צדק ביהמ"ש המחוזי, כי הנאמר בסעיף 82 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית, שמותר לשמוע עדות בעל פה נגד מסמכים בתביעה שבין בעל ואשה, חל על כל הנאמר בסעיף 80 של החוק הנ"ל הן בחלקו הראשון של הסעיף והן בחלקו השני של הסעיף.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר . עו"ד מ. נאמן למערער, עו"ד מ. הס למשיבה.).
ע.א. 650/73 - שמעון לוי נגד האניה איריני ובעליה
*חובת גילוי פרטים חיוניים בבקשת צו מניעה במעמד צד אחד.
* "איום" לחתימת התחייבות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בתיק ימאות 9/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
בין המערער לבין המשיבים נחתם שטר חכירה שלפיו התחייבו בעלי האניה להוביל עבור המערער מטען מלט לישראל. לפני שהאניה הפליגה מנמל פיראוס התעורר סכסוך בין הצדדים ולבסוף סירבו בעלי האניה להשיט את האניה לישראל עד לאחר שהמערער חתם על התחייבות כי לא יגיש תביעה נגד האניה ולא יבקש מעצרה בישראל. האניה הגיעה לישראל ב- 25.11.73, המערער השיג צו מעצר נגד האניה במעמד צד אחד ביום 5.12.73 ורק ביום 9.12.73 מסר ב"כ המערער את הצו לאניה, סמוך למועד והפריקה. בביהמ"ש המחוזי העלו המשיבים את התחייבות המערער שלא לנקוט בצעדים בהיות האניה בחיפה, המערער טען כי התחייבות ניתנה תחת לחץ שכן לנוכח התחייבויות שונות היה זקוק למלט שיגיע לישראל, והסתמך על חוק החוזים בענין ההתחייבות שאינה תופשת מחמת הלחץ. ביהמ"ש המחוזי, בלי להכריע בשאלה אם אמנם הוותה התנהגות המשיבים שסירבו להשיט את האניה לחיפה כפיה במובן החוק, סבר שאפילו אם היתה כפיה אין היא עושה את ההתחייבות לבטלה מעיקרא אלא נותנת ברירה למי שטוען כפיה לבטל את החוזה ובמקרה כזה עליו לעשות זאת תוך זמן סביר לאחר שנודע לו כי פסקה הכפיה. בעניננו פסקה הכפיה כאשר האניה הגיעה לאשדוד, וביום 25.11.73 יכול היה המערער כבר לבקש את ביטול התחייבותו ולא לחכות עד ל- 9.12.73, יום שנמסר צו המעצר למשיבים, על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. די היה בעצם העלמת העובדה שקיימת התחייבות מטעם המערער לוותר על תביעה כאשר האניה תהיה בישראל כדי לבטל את צו המעצר שניתן במעמד צד אחד ע"י ביהמ"ש לימאות בחיפה. ביהמ"ש רשאי, אך אינו חייב, להוציא צו מעצר ובעשותו זאת עליו לשקול את כל הנסיבות ובפרט כשהוא עושה זאת במעמד צד אחד. על מבקש הצו להביא לידיעת ביהמ"ש את כל העובדות שיש להן נפקות להכרעה בזכות לקבלת הצו כשהעלים המערער עובדה רלבנטית, התחייבותו להמנע מבקשת צו, הרי זו סיבה מספקת כדי לבטל את הצו.
ב. ספק אם סירוב בעלי האניה להביא את האניה לנמל ישראלי אלא אם כן יתן המערער התחייבות שלא להגיש תביעה, מהווה איום במובן סעיף 17 לחוק החוזים. אך גם אם מהווה הדבר איום צריך היה המערער לבקש ביטול התחייבותו תוך זמן סביר משבא האיום לקיצו היינו לאחר שהגיע לנמל ישראלי. משהמתין המערער כפי שהמתין עבר הזמן הסביר לצורך מתן הודעה על ביטול ההתחייבות.
ג. המערער טוען כי חוק החוזים אינו חל היות וההתחייבות האמורה אינה באה בגדר חוזה כמשמעותו בחוק, ברם המערער סמך על חוק זה בפני ביהמ"ש לימאות והוא מנוע כיום מלטעון ההיפך. מה גם שלא הוסבר מדוע אין ההתחייבות האמורה מהווה חוזה בגדר חוק החוזים.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, עציוני. עו"ד נשיץ למערער, עו"ד גוטשלק למשיבים).
ע.א. 251/73 - תרשיש רחמים נגד שיינליכט יוסף
*תחולת הגנת הדייר בדירה שנתפנתה מכל דייר ולא שולם בגינה דמי מפתח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 312/72 - הערעור נתקבל).
העובדות:
אחרי שנתקבל חוק הגנת הדייר, תיקון תשכ"ח, נתפנתה דירה כאשר בעל הבית נתן לדייר 5000 ל"י דמי פינוי. ההסכם לא הוגש לאישור ביהמ"ש או ביה"ד לשכירות. מקץ חדשים מספר הושכרה הדירה למשיב בלי דמי מפתח והוא התחייב לפנותה בסוף תקופת השכירות של שנתיים, ובחוזה נקבע במפורש כי לא שולם דמי מפתח וכי חוק הגנת הדייר לא יחול על השכירות. בינתיים, בעוד המשיב מחזיק במושכר, נפטר בעל הבית והמערער שבא לרכוש את הנכס בא בדברים עם המשיב וזה אישר כי יפנה את הדירה בתום תקופת השכירות עפ"י החוזה, בעקבות זאת רכש המערער את הדירה. בתום תקופת השכירות סירב המשיב לפנות את הדירה בטענה ששכירותו מוגנת עפ"י החוק. השאלה אם השכירות מוגנת עפ"י החוק תלויה בפירוש שיש לתת לסעיפים 8(ב) ו- 8(ד) לתיקון משנת תשכ"ח. סעיף 8(ב) קובע כי נכס שנתפנה מדייר, בין מכח פס"ד ובין שנתפנה כדין מחמת סיבה אחרת, לא יחולו על שכירות זו הוראות חוק הגנת הדייר; סעיף 8(ד) קובע כי נכס שנתפנה מכח הסכם בכתב בין בעל הבית לבין הדייר, באישור בימ"ש או בי"ד, לא יחולו על שכירותו הוראות החוק, המערער טען כי השכירות נכנסת לגדר סעיף 8(ב) באשר הדירה נתפנתה כדין ע"י זה שבעל הבית שילם דמי מפתח לדייר הקודם, ואילו המשיב טען כי הפינוי הקודם נכנס למסגרת סעיף 8(ד), באשר היה מכח הסכם בכתב בין בעל הבית לבין הדייר, ומכיון שההסכם לא אושר ע"י בימ"ש או בי"ד אין הסעיף חל והוראות חוק הגנת הדייר חלות על המושכר. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. השופט ב. כהן בדעת מיעוט סבר כי יש להחיל על מקרה של פינוי דירה ע"י תשלום דמי מפתח לדייר היוצא את הוראות סעיף 8(ב) הנ"ל, ואילו את הסעיף 8(ד) יש להחיל על מקרה שבו הדייר החדש הינו גם הדייר היוצא שקיבל את דמי הפינוי ובמקרה כזה ההסכם בין בעל הבית והדייר היוצא צריך לקבל אישור של ביהמ"ש. מאידך סברו שופטי הרוב כי על הענין חל סעיף 8(ד) ומכיון שההסכם לפינוי הדירה ע"י הדייר הקודם לא אושר ע"י ביהמ"ש, אין הנכס משוחרר מהגנת חוק הגנת הדייר ועל כן אין לפנות את המשיב, על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. סעיף 8(ב) חל כאשר הנכס נתפנה כדין, היינו אם הדייר היוצא קיבל את מלוא חלקו בדמי המפתח כפי שמחייב חוק דמי המפתח, ואז הרי זה מושכר שנתפנה כדין, ואילו סעיף 8(ד) חל כאשר הנכס לא נתפנה כדין כלומר לא שולם דמי מפתח או לא שולם דמי מפתח בסכום הקבוע בחוק דמי מפתח ואז צריך ההסכם לקבל את אישורו של ביה"ד או ביהמ"ש. אמנם הבחנה זו אינה הגיונית שכן אין להבין על שום מה יושפעו היחסים בין בעל הבית לדייר החדש ממה שקרה עם הדייר היוצא, אך לנוכח השוני בלשון הסעיפים הנ"ל אין מוצא אלא לתת להם את הפירוש הזה.
ב. בעניננו לא טען המשיב ולא הוכיח כי הדייר הקודם שיצא לא קיבל דמי מפתח, או קיבל דמי מפתח פחות ממה שמגיע לו כלומר שהפינוי לא היה כדין. על כן נכנס הפינוי למסגרת סעיף 8(ב) באופן שלא צריך היה אישור בי"ד או בימ"ש וממילא אין המשיב מוגן.
ג. לחילופין, צודק המערער גם בטענתו כי המשיב מנוע מלטעון ששכירתו מוגנת באשר הבטיח למערער לפנות את הדירה בתום תקופת השכירות לפני שהלה רכש את הבנין והבטחה זו כמוה כהודאה שאיננו דייר מוגן ושכך ינהג.
השופט עציוני:
מסכים לפירוש סעיפי חוק הגנת הדייר האמורים, אך מביע ספק אם אכן מנוע המשיב מלטעון שהוא מוגן בעקבות ההודאה שמסר למערער לפני שהלה רכש את הנכס כי הוא מוגן.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. עו"ד ס. סומך למערער, עו"ד מ. וילנקו למשיב. 14.2.74).
ע.א. 564/73 - פלוני נגד פלונית ואח'
*החזקת מעוקלים בידי נאמן שנתמנה ע"י ביהמ"ש בתביעה למזונות של המשיבים נגד המערער הוטל לפי בקשת המשיבים עיקול על מכונית שהיתה ברשות המערער ורשומה ע"ש המערער. העיקול בוצע לפי חוק ההוצל"פ ולאחר שנרשם הושארה המכונית בידי המערער כאמור בסעיף 24 לחוק ההוצל"פ כי המוציא לפועל רשאי להעמיד את החייב עצמו כנאמן על המטלטלין המעוקלים, לאחר כחודשיים נעלמה המכונית והתברר כי המשיבה נטלה אותה ללא רשותו של המערער. עתה פנה המערער לביהמ"ש במסגרת התיק הקיים ועומד בין הצדדים וביקש להחזיר לו את המכונית, ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער מן הטעם שאין לה קשר עם תביעת המזונות. הערעור על כך נתקבל. אין כאן שאלה של קשר בין ענין הבעלות על המכונית לבין ענין המזונות ולא זה השלב לקבוע למי שייכת המכונית. בפני ביהמ"ש היתה בקשתו של נתבע שאצלו עוקל נכס והושאר אצלו כנאמן ע"י המוציא לפועל ויריבו אשר ביקש הטלת העיקול נטל את הנכס בלי לקבל רשות ביהמ"ש לכך. משעוקל נכס רואים אותו כנמצא במשמרתו ובפיקוחו של ביהמ"ש ואין להתערב בהחזקתו של הנכס ללא צו של ביהמ"ש. אם יש למשיבה תובענה בגין המכונית יכולה היא להגישה לאחר שתחזיר את המכונית למערער.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, אשר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד מ. גוטליב למערער, עו"ד ש. שלזינגד למשיבים. 18.2.74).
ע.א. 550/72 - ארנסט באומל נגד פקיד השומה חיפה
*חישוב מס רווח הון ממוניטין המערער היה בעל עסק במשך 28 שנה, ומשמכר את עסקו קבע במסגרת מחיר המכירה סכום של 500 אלף ל"י עבור המוניטין של העסק. לצורך תשלום מס רווחי הון פוטר החוק מתשלום לאחר החזקה של 18 שנים וכן קובע החוק הפחתה של אחוזים במשך כל שנה מן השנים הראשונות של ההחזקה. פקיד השומה מכר כי מוניטין של עסק לא נוצרים בבת אחת אלא נדבכים נדבכים, וכל שנה נוסף נדבך וכיון שכך, ערך ממוצע של שנים כאילו כל המוניטין נוצרו במשך 14 שנה. ביהמ"ש המחוזי אישר את השיטה לפיה הלך פקיד השומה והערעור על כך נתקבל. השופט ויתקון סבר כי אמנם המוניטין משתנים מדי שנה וניתן לפצל את חשבון המוניטין לפי הרווחיות של השנים, אך נטל ההוכחה בדבר מידת
הרווחיות שמדי שנה בשנה מוטלת על פקיד השומה ולא על הנישום ופקיד השומה לא הוכיח בעניננו דבר בענין זה. השופטים י, כהן ועציוני שסברו אף הם שיש לקבל את הערעור הגיעו למסקנה כי למעשה אין לפצל את המוניטין ויש להביא בחשבון את כל שנות החזקת העסק לצורך ההפחתות ולראות את המוניטין כנכס אחד.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד ה. גולשמיד למערער, עו"ד ע. רובין למשיב. 19.2.74).
ע.א. 589/72 - א. באומל בע"מ נגד פקיד השומה
*סבירות תקנה המטילה חיוב רטרואקטיבי המשיב פירסם תקנות ב- 19.3.70 המעניקים ניכוי התחלתי לפי תקנות מס הכנסה בעד ציוד לבניה בשעור מסוים ותוקף התקנות היה לגבי מי שרכש את הציוד בין 1.10.69 לבין 30.9.70. ב- 17.1.71 תוקנו התקנות האמורות באופן שאינן כוללות ציוד שנקנה, לעבודות עפר ולעבודות אחרות שאינן עבודות בניה. התקנות החדשות תוקפן למפרע מיום תחילת תוקפן של התקנות המקוריות ב- 19.3.70, אך מי שרכש כאמור לאחר 19.3.70 לא יחולו לגביו התקנות המתקנות והוא יהנה מן הניכוי ההתחלתי. המערערת רכשה ציוד לעבודות עפר לאחר 1.10.69 אך לפני 19.3.70, כך שלפי התקנות המקוריות יש לה ניכוי התחלתי כאמור ואילו לפי התקנות המתקנות שתוקפן למפרע אינה נכנסת למסגרת ההנחות. פקיד השומה לא הכיר בהנחות לגבי המערער, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נדחה. אין כלל האוסר מיניה וביה הטלת מס בדרך חקיקת משנה בכח למפרע, אלא שלעולם ייבחן הדבר במבחן הסבירות. בעניננו אין לאמר שהתקנות המתקנות אינן סבירות. לגבי מי שפעל לפי התקנות המקוריות ורכש לאחר 19.3.70 ציוד אין התקנות המתקנות חלות, ואילו המערערת רכשה את הציוד לפני שנתקנו התקנות המקוריות ועל כן היא לא פעלה מכח התקנות המקוריות ולא הרעה את מצבה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ה. גולשמיד למערערת, עו"ד ע. רובין למשיב. 19.2.74).
ע.א. 549/73 - אנטי וינטרס ואח' נגד אלוני זמורה ואח'
*החניית רכב ברכוש משותף ברכוש משותף של בית שבו המערערים והמשיבים הינם בעלי דירות מחנים המערערים מכוניותיהם והמשיבים טענו כי אין למערערים זכות להחנות את המכוניות בחצר המשמשת רכוש משותף. תקנון הבית אינו מועיד שימוש מסוים לאותו שטח וגם אסיפת הדיירים החליטה שלא להחליט כיצד להשתמש בשטח הנ"ל. פקיד בתים משותפים ולאחריו ביהמ"ש המחוזי סברו כי אין למערערים זכות להחנות מכוניות בחצר המהווה רכוש משותף והערעור על כך נתקבל. כאשר אין החלטה של אסיפה כללית כיצד ייעשה שימוש ברכוש המשותף ואין הדבר מוסדר בתקנון רשאי כל אחד מבעלי הדירות להשתמש ברכוש המשותף שימוש סביר. במקומנו ובזמננו שימוש במכונית נפוץ וכתוצאה מכך הצורך במציאת מקום חניה למכונית נעשה חיוני ויש לראות בחניה במקום מתאים בתוך שטח הבית שימוש רגיל שהוא כורח המציאות. שימוש של אחד הבעלים באופן שאיננו מונע את השימוש מבעלי דירות אחרים, עולה בקנה אחד עם סעיף 31(א) לחוק המקרקעין, לגבי בעלים משותפים במקרקעין שאינם בית משותף, אמנם סעיף זה אינו חל על בתים משותפים אך הוא יכול לשמש מורה דרך למה שמתקבל על הדעת בבתים משותפים בענינים דומים שלא הוסדרו במפורש בחוק או על פיו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ו.א. שרויאר למערערים, עו"ד ד. שכטרמן למשיבים. 19.2.74).
המ' 409/73 - אורי זוהר ואח' נגד מדינת ישראל
*התפרעות בביהמ"ש בעת שבית משפט מחוזי ציווה על מעצר המבקשים לחקירה בעבירה של שימוש בסמים, השתוללו השנים. העליבו את השופט בקללות ובמילות גנאי גסות והתקרבו אל השופט, כאשר ניסה שוטר למנוע מעשי אלימות תקפו את השוטר בצורה ברוטלית, המבקשים נדונו בבית משפט השלום לעונשי קנס ומאסר על תנאי, ובית המשפט המחוזי החמיר בעונשם והטיל עליהם שלושה חודשי מאסר בפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. צדק בית המשפט המחוזי כי בהתחשב בצורך של אחידות העונשים אין להסתפק בעונש של קנס כאשר במקרים פחות חמורים הוטלו עונשי מאסר כדי להגן על עובדי הציבור שיוכלו למלא חובתם בבטחון ובשקט. בדוחק יצא בית המשפט המחוזי ידי חובתו למלא את השיקול הנ"ל כאשר הטיל על המבקשים רק שלושה חודשי מאסר.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד י. הגלר למבקשים, עו"ד ע. סיון למשיבה. 14.2.74).
ע.פ. 155/72 - צבי אברהמוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ניסיון לשוד)
המערער הורשע בעבירות חמורות של נסיון לשוד, נסיון לגרום חבלה חמורה, פריצה לדירה ושימוש ברכב ללא רשות, ונדון לשמונה שנות מאסר. ערעורה על חומרת העונש נתקבל בהתחשב בנסיבות מיוחדות. מאז מתן גזר הדין שינה המערער את דרכו מן היסוד ובהיותו בבית הסוהר נגמל בכוחות עצמו מן ההתמכרות לסמים, הדריך אסירים צעירים בתוך כתלי בית הסוהר לקראת התנהגות חיובית, ויש תקוה שבצאתו מבית הכלא יהפוך המערער לאזרח מועיל לעצמו ולאחרים. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על חמש שנים ושלוש שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד א. וגמן למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה. 22.2.74).
ב ת ו כ ן
* על"ע 7/73 - ..............................166 ─ * חובת עו"ד לבדוק מצב משפטי של נכס לפני שהוא עורך חוזה.
─* ע.א. 64+71/73 - .........................................167 ─ * שיתוף בנכסים בין בני זוג.
─* ע.א. 650/73 - ..........................168 ─ * חובת גילוי פרטים חיוניים בבקשת צו מניעה במעמד צד אחד.
─ * "איום" לחתימת התחייבות.
─* ע.א. 251/73 - ..............................169 ─ * תחולת הגנת הדייר בדירה שנתפנתה מכל דייר ולא שולם בגינה דמי מפתח.
─
─* ע.א. 564/73 - החזקת מעוקלים בידי נאמן שנתמנה ע"י ביהמ"ש..................170 ─* ע.א. 550/72 - חישוב מס רווח הון ממוניטין.................................170─* ע.א. 589/72 - סבירות תקנה המטילה חיוב רטרואקטיבי.........................171 ─* ע.א. 549/73 - החניית רכב ברכוש משותף.....................................171─* המ' 409/73 - התפרעות בביהמ"ש.............................................172─* ע.פ. 155/72 - חומרת העונש (ניסיון לשוד)..................................172─
─
─
─
─
─
─