ע.א. 552/72 - דוד חג'ג' נגד משה חסן ואח'
*היוון הפסד השתכרות ופסיקת ריבית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 1801/67 ואח' - הערעור נתקבל).
החלטה - השופט ברנזון:
א. בגין הפסד השתכרות בעתיד, בתביעת נזיקין, לפרק זמן של כ- 30 שנה קבע ביהמ"ש המחוזי הפחתת הוון בשעור של 60 אחוז וצודק המערער כי האחוז גבוה מדי, לכל היותר צריך אחוז ההיוון להיות בשעור של 50 אחוז, אחוז ההיוון איננו דבר שרירותי הנתון ללבו של כל שופט והוא צריך להיות קרוב לאחוז שנתקבל במשך הזמן כמתאים למקרה הנדון. טוב יעשו בתי המשפט אם ישתמשו בטבלאות נתונות דוגמת הטבלאות הידועות של בננסון.
ב. בחישובי הרבית חייב ביהמ"ש המחוזי את הנתבעים לשלם למערער רבית נמוכה מזו שצריך לשלם עפ"י הפסיקה. על הנתבעים לשלם למערער רבית בשעור 5,5 אחוז עד יום פסה"ד עבור הפסד ההשתכרות לתקופת הבינים בין יום הגשת התביעה ליום מתן פסה"ד; רבית חוקית של 11 אחוז מיום הגשת התביעה על סכומי הפיצויים המניעים עד ליום הגשת התביעה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, אשר. עו"ד ל. ליאור למערער, עו"ד א. מישר למשיבים. 21.2.74).
ע.פ. 400/73 - ישראל גיאת נגד מדינת ישראל
*חזקה של חיים על רווחי זונה גם כאשר זו אשתו של הנאשם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בת.פ. 603/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הכיר בשנת 1963 בחורה שעסקה אז בזנות וכעבור חודשים מספר החלו השניים לגור ביחד. לאחר מכן נולדו להם שני ילדים ובשנת 1968 התחתנו. בשנים 1970 ו- 1971 התלוננה האשה על בעלה בפני המשטרה והוגש נגד המערער כתב אישום המיחס לו תקיפת האשה ומחייה על הרווחים שבאו לה מעיסוקה בזנות מ- 1963 ועד 1971. בתיאור העובדות של כתב האישום צויין בסעיף אחד כי מ- 1963 ועד 1971 היתה מחייתו של הנאשם על רווחיה של הזונה; וסעיף שני ציין כי מאז חודש 1970 גרים הנאשם ואשתו (היצאנית) יחדיו. בביהמ"ש לא העידה האשה נגד בעלה וחזרה בה מעדותה במשטרה, ברם ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהתחשב עם ראיות אחרות שבאו בפניו בצירוף החזקה הקבועה בחוק שלפיה חזקה על גבר הגר עם זונה שהוא חי על רווחיה אלא אם הוכח הפוכו של דבר. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשלוש וחצי שנות מאסר. על ההרשעה וחומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. היו הוכחות מספיקות הן לעובדה שהאשה עסקה בזנות מ- 1963 ועד להגשת כתב האישום והן לכך כי המערער חי עם האשה מאז 1963 ועד לאחרונה.
ב. בהצהרת העובדות בכתב האישום צויין כי המגורים המשותפים היו בתקופה מיולי 1970 ואילך ולא נאמר שהם התחילו ב- 1963. צדק ב"כ המערער כי כאשר התביעה מסתמכת
על חזקה הקבועה בחוק צריכה היא להרצות בתיאור העובדות את כל הפרטים היוצרים את החזקה, ולפיכך צריכה היתה התביעה להביא את העובדות של הסנגורים יחדיו במשך כל התקופה שלגביה היא מבקשת ליצור את החזקה שהוא חי על רווחיה. אם רוצה הקטגוריה להסתמך על החזקה שבחוק עליה גם לטעון וגם להוכיח את העובדות המולידות את החזקה. ברם עפ"י סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי ביהמ"ש להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום. בעניננו הוכחו מגוריו המשותפים של המערער עם האשה משנת 1963 ולנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן נגד גירסה זו.
ג. את החזקה האמורה ניתן להחיל גם על בעל ואשה. אף באלה ניתן לסמוך על החזקה שהוא חי על רווחיה. אכן יכול הגבר שגר עם הזונה להוכיח שהוא לא חי על רווחיה ויתכן שלבעל קל יותר מאשר גבר זר להסביר את המגורים המשותפים ולשכנע את ביהמ"ש שאין בהם סימן לשותפות ברווחי הזונה.
ד. המערער ידע כי הישיבה שבה נסתיים המשפט נועדה לגמר ההוכחות ולסיכומים ועל כן צריך היה להזמין את עדיו באמצעות ביהמ"ש, אם לא עשה כן אין לו מה להלין על ביהמ"ש שסירב לדחות את המשפט בגלל אי הופעת העדים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. עו"ד קנת למערער, עו"ד סיון למשיבה. 19.2.74).
ע.פ. 496/73 - פלוני נגד מדינת ישראל
*החובה למסור למשטרה על פשע העומד להתבצע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: סלונים, פרידמן, פורטונה) בת.פ. 103/73 - הערעור נדחה ברוב דעות, נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן).
העובדות:
המערער הועמד לדין בעבירות שונות נגד בטחון המדינה בכך שנפגש עם מחבלים שבקשו לגייס אותו לשורותיהם אך הוא סירב. ביהמ"ש המחוזי זיכה אותו מן העבירות הבטחוניות ברם הרשיע אותו על יסוד העובדות שנתגלו בעת המשפט בעבירה על סעיף 33 לפח"פ, שלפיו מי שיודע שאדם אחר זומם לעשות פשע ואינו נוקט אמצעי סביר למנוע עשייתו אשם בעוון ועונשו עד מאסר שנתיים, ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של שנתיים מאסר. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
א. אין המחוקק בא לדרוש מאום להיות מלשין ולמסור למשטרה ידיעות על פשעים שבוצעו הידועים לו. אין אדם גם צריך לבוא ולמסור ידיעות על פלוני שהוא פורץ או גנב אם כי ע"י מעצרו של ואותו גנב ושודד ניתן למנוע כל מיני מעשים של גניבה ושוד. סעיף 33 מחייב לבוא ולגלות למשטרה על מעשה פשע העומד להתבצע כאשר סכנתו של הפשע היא מיידית וממשית. זאת בלבד. את סעיף 33 יש לפרש על דרך הצמצום וההקפדה למען לא לפתוח פתח לחובת מלשינות.
ב. כשקיימת סכנה מיידית וממשית לבטחון המדינה, כגון כשנוצר מגע בין סוכני האויבלבין פלוני המוסר להם ידיעות חיוניות, או כשקיימת סכנה מיידית וממשית לביצוע פשע, כי אז צריך אדם לעשות הכל על מנת למנוע מעשים אלה. העובדה שהמערער ידע שהאנשים עמם נפגש נמנים על המחבלים המסוגלים, ואף עלולים, לבצע מעשה חבלה אין בה כדי
להטיל עליו שום חובה כל עוד שאין הם זוממים לבצע פשע מסוים שאותו צריך למנוע בעוד מועד.
ג. אפילו תאמר שעצם החברות והפעילות בארגון מחבלים מהווה פשע הרי אין זה פשעשניתן למנוע ביצועו. ראשית, אין זה מעשה מסוים חד פעמי שניתן למנעו; ושנית, מפני שעבירה נמשכת היא שאינה תלויה במעשים אלא במעמד וסכנתה איננה לא מיידית ולא ממשית אלא פוטנציאלית בלבד.
השופט י. כהן (דעת הרוב):
ההשתייכות לארגון חבלה ופעילות בו היא פשע. המערער ידע היטב כי האיש שנפגש עמו מתכוון להמשיך בהשתייכות לארגון חבלה והוא ידע על פעילותו של אותו אדם בעבר ובהווה ועל זממו להמשיך באותה פעילות בעתיד. אין לראות כל הבדל בין פשע נמשך, היינו פשע שאדם מבצע אותו כל יום מחדש, ובין פשע ע"י מעשה חד פעמי. כשם שיש צורך למנוע פשע חד פעמי מסוים כך חובה למנוע את הפשע הנמשך.
אשר לעונש - הרי בהתחשב בכך שהמערער למעשה דחה את הנסיונות לצרפו לארגון חבלה די בכך אם מאסרו יעמוד על התקופה שהיה כבר במאסר וישוחרר ממאסרו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד רוזובסקי למערער, עו"ד ביניש למשיבה. 27.2.74).
ע.א. 179/73 - בחן חברה לבטוח בע"מ נגד בנימין ליבוביץ
*הגדרת המונח פריצה "שבכח ואלימות" המופיעה בפוליסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.א. 3471/69 - הערעור נתקבל ברוב דעות, נגד דעתו החולקת של השופט ברנזון).
העובדות:
המשיב, בעל חנות לדברי הלבשה, ביטח את סחורותיו אצל המערערת נגד כל נזק בעקבות פריצה או גניבה במחתרת, ובתנאי שאלה לא נגרמו ע"י אדם שנמצא בשירותו של המשיב. המונחים פריצה וגניבה במחתרת הוגדרו בפוליסה כגניבה שבוצעה לאחר כניסה ממשית "בכח ואלימות" לאותו מקום. המשיב התקשר עם חברת שמירה לשמירת המקום וזו העסיקה שומר לילה. הלה היו לו מפתחות שונים ולאחר שניסה כמה מפתחות הצליח באחד המפתחות לפתוח את המחסן ובמשך תקופה של שנתיים גנב סחורות בסכומים ניכרים. המשיב תבע את המערערת עפ"י הפוליסה וזו טענה כי הגנב, השומר, עבד בשירותו של המשיב שכן הועסק ע"י חברת שמירה שעבדה עבור המשיב. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. טענה אחרת העלתה המערערת כי פתיחת הדלת ע"י מפתח אינה מהווה כניסה "בכח ואלימות", טענה זו העלתה שתי שאלות: מה פירושה של כניסה "בכח ואלימות" והאם כניסתו של השומר לעסקו של המשיב היתה כניסה בכח ואלימות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא מספיק שיהיו כח ואלימות קונסטרוקטיביים ודרושים כח ואלימות ממשיים. ברם בשאלה השניה קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין זה מתקבל על הדעת, לנוכח העדויות, שהשומר לא השתמש בכלל בכח, עצם הפתיחה במפתח שאיננו של אותו מנעול מצריכה שימוש בכח ע"י נענוע המפתח. בזה בלבד די להכניס את המקרה למסגרת של כח ואלימות. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר (דעת הרוב):
א. אין לפרש המונחים של הפוליסה על פי מילון, כשם שאין לפרש מונחים שבחוק עפ"י המילון. כמו כן אין דופי בהחלטת ביהמ"ש המחוזי להעזר בפסיקה האנגלית לשם קביעת משמעותה של כניסה בכח ואלימות בפוליסת ביטוח. כמו כן אין להחיל בפוליסה את הפירושים שניתנו לפריצה בכח ואלימות במשפט הפלילי.
ב. כאשר הפעולה היא רגילה ומקובלת אין לדבר על כח ואלימות למרות שביצוע הפעולה דורש כמות מסוימת של כח מאידך אם הפעולה היא בלתי רגילה הבלתי מקובלת, אפילו כמות הכח איננה ניכרת, תהיה זו כניסה בכח ואלימות.
ג. אפילו היה צורך בכח מסוים של נענוע המפתח לפתיחת המנעול אין בכך בלבד כדי להפוך את פתיחת המנעול לכניסה בכח ובאלימות. כמות הכח שבה משתמש הנכנס למקום איננה קובעת והקובע הוא אופי הפעולה. כאשר הפעולה היא פתיחת מנעול בעזרת מפתח, אפילו בעזרת מפתח מקרי, אין לפתיחה כזו אופי של פעולה החורגת מן הרגיל והרי זו פעולה רגילה שאינה מכניסה את הפעולה למסגרת של כח ואלימות, נסיון הסרק הראשון שנעשה במפתחות לא מתואמים גם הם אינם מכניסים את הפעולה למסגרת של כח ואלימות ואין לקשור את הנסיונות האלה עם הפעולה הממשית של פתיחת הדלת.
השופט ברנזון (דעת מיעוט):
יש להסתייג מהזדקקות לפסיקה האנגלית לצורך פרשנות חוקים ומסמכים הכתובים עברית אם כי ניתן להעזר בפסיקה האנגלית. ביהמ"ש חופשי לפתח כללי פרשנות משלו כשהוא רואה צורך בכך, יש לחשוף את כוונתם האמיתית של הצדדים הטמונה במלים או במושגים שהשתמשו בהם ובעניננו אין ספק כי כוונת הצדדים היתה שבמקרה של גניבה גם ע"י פתיחת המנעול במפתח תכסה הפוליסה את הגניבה, יש גם לראות את הכניסה הסופית כפרשה אחת שהתחילה עם נסיון הסרק הראשון להכנס עם מפתח שלא התאים. אין לאמר על השימוש במפתחות שונים עד שנזדמן המפתח הנכון שזו דרך רגילה ומובנת, אלא דרך בלתי רגילה המקובלת רק על גנבים ופורצים כאחת משיטות הפעולה שלהם. על דבר כגון זה נעשה הביטוח ועל המערערת לשאת באחריות.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר. עוה"ד י.א. שלוש ור. עבדי למערערת, עו"ד נ. קנת למשיב. 26.2.74).
ע.א. 663/72 - מימון יעקב נגד חבר אברהם ואח'
*חבות משותפת של מזיקים בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בת.א. 1085/68 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב השלישי (להלן - התובע) הוסע על קטנועו של המערער ואירעה התנגשות בין הקטנוע לבין אוטובוס נהוג בידי המשיב הראשון (להלן - הנתבע), התובע הגיש תביעה נגד הנתבע ע"ס 50,000 ל"י דמי נזיקין, והנתבע שלח הודעת צד ג' למערער ובה תביעה לשיפוי בשיעור של 10,000 ל"י. המערער התגונן בטענה כי המשיב הוא האחראי לתאונה, אך לא טען נגד סכום הנזקים הנתבעים ע"י התובע. לאחר מכן הגיעו התובע והנתבע לכלל פשרה שלפיה ישלם התובע לנתבע סכום של כ- 14,000 ל"י, אך התביעה בין הנתבע לבין המערער נמשכה, ביהמ"ש המחוזי מצא כי המערער אחראי ב- %60 אחוז והנתבע ב- %40 אחוז וכך חילק ביניהם את החיוב בפיצויים. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. סעיף 64 (1) (ג) לפקודת הנזיקין האזרחיים המורה כי כל מזיק האחראי לאותו נזק יכול לגבות דמי השתתפות מכל מבצע האחראי באותו נזק עצמו, חל גם כאשר שני המזיקים גורמים בנפרד לאותו נזק אם כי אינם מזיקים במשותף, ואין לקבל את טענת המערער כי סעיף זה חל רק כאשר שני המזיקים מזיקים במשותף.
ב. אין לקבל את טענת המערער כי מכיון שהנתבעים התפשרו עם התובע הרי הסכום ששילם הנתבע שולם בהתנדבות ולכן אין לחייב את המערער בשיפוי הנתבע. הסכום ששולם לא שולם בהתנדבות שהרי בסופו של דבר מצא ביהמ"ש את הנתבעים אחראים לתאונה ומשום כך גם אחראים להטבת הנזק של התובע.
ג. מאידך, צודק המערער בטענתו שהנתבעים לא הוכיחו כי הסכום ששילמו לתובע הינו סביר בהתחשב בהיקף נזקיו ומשום כך אין הם זכאים לחזור על המערער בתביעת שיפוי. העובדה שהמערער לא הכחיש שהסכום של 14,000 ל"י שולם לתובע אינה אומרת שהסכים כי היה מקום לשלם סכום זה. נכון גם שהמערער לא הכחיש את סבירות הפשרה בכתב הגנתו אך בהודעת צד ג' לא נטען שהפשרה היתה סבירה ולכן לא היה מקום להכחיש דבר שלא נטען ע"י המשיבים. בכתב ההגנה גם לא חלק המערער על סכום תביעתו של התובע נגד הנתבעים, אך בכל מה שנוגע לשעור דמי הנזק, החוק הוא כי לעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת זולת אם הודו במפורש והודאה כדין לא היתה.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, אשר. עו"ד אונהיים למערער, עו"ד ש. לברון למשיבים).
ע.פ. 307/72 - ציון עמיאל נגד מדינת ישראל
*החובה למנות סניגור לנאשם בעבירות הקבועות לכך בחוק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: גולן, עדן והלוי) בת.פ. 246/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער, ביחד עם אדם אחר, הועמדו לדין באישום של עבירה על סעיף 152 לפח"פ ומשנשאל המערער אם ברצונו שימנו לו סניגור השיב בשלילה, לנאשם השני מינה ביהמ"ש סניגור ולאחר גביית הראיות הורשעו שני הנאשמים. בערעור טען המערער כי העבירה שבה הואשם הינה מן העברות המפורטות בסעיף 13 (א) (1) לחוק סדר הדין הפלילי ועל כן חובה היא על ביהמ"ש למנות סניגור לנאשם אפילו הודיע לביהמ"ש שאינו רוצה בכך. בערעורו הסתמך המערער על פסיקתו של ביהמ"ש העליון שקבע כי חובה היא להעמיד סניגור לנאשם בעבירות כאלה ואילו ב"כ המדינה ביקש מביהמ"ש לסטות מן ההלכה האמורה.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. אכן חובה היא על ביהמ"ש למנות סניגור בעבירות המנויות בסעיף הנ"ל ברם אם הנאשם אינו חפץ בסניגור יכול הוא למעשה למנוע את מינויו, ע"י כך שלאחר המינוי לא ישתף פעולה עם הסניגור, לא יפגש ולא ידבר איתו, ואז אין עוד חובה על ביהמ"ש למנות סניגור חדש.
ב. הבעת רצונו של הנאשם להגן על עצמו אינה פוטרת את השופט ממינוי סניגור ובודאי אין עליו לשאול את הנאשם אם הוא חפץ בסניגור כאשר מדובר בעבירות האמורות. עם זה יתכנו מקרים בהם יצדק השופט, אם על אף לשונו המצווה של סעיף 13 הנ"ל, ימנע ממינוי סניגור. זאת כשמדובר בנאשם המצוי בכל סדרי הדין והשופט רואה כי לא יעזור מינוי סניגור וכי הנאשם ינצל את זכותו להתגונן לבד ע"י שיסרב לשתף פעולה עם הסניגור שנתמנה. על כן יש לקיים ברור עם הנאשם לפני מועד המשפט ואם יתברר ללא ספק שהנאשם לא ישתף פעולה עם סניגורו רשאי השופט להמנע ממינוי סניגור.
ג. בעניננו לא נהג ביהמ"ש המחוזי לפי מצוות החוק ואין לאמר שאילו מינה ביהמ"ש סניגור כי אז היתה זו פעולת סרק והנאשם היה מסרב לשתף פעולה עם הסניגור. ברם ביהמ"ש העליון יכול להשתמש בסמכות הנתונה בידו מכח סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי ולקיים את ההרשעה, הואיל ולא נגרם למערער עוות דין. הנאשם ניהל את הגנתו ביעילות רבה, חקר בכשרון את עדי המדינה ועשה כל שניתן היה לעשות בכשרון שאינו נופל מכושרו של פרקליט.
השופט קיסטר: מסכים.
השופט ברנזון:
ביהמ"ש חייב תמיד בעבירות המנויות בסעיף 13 הנ"ל למנות סניגור לנאשם גם כאשר הנאשם מודיע שאינו רוצה סניגור ולא ישתף אתו פעולה. אין לדעת אם לאחר שימונה סניגור ימנע הנאשם מלשתף אתו פעולה.
יתכן שאילו היה עומד בפני ביהמ"ש רק אופן הניהול היעיל של המשפט ע"י המערער צריך היה לקבל את הערעור בגין אי מינוי סניגור שכן לעולם אין לדעת כיצד היה סניגור מנהל את המשפט, ברם כאן היו שני נאשמים ולשניהם היה קו טיעון אחד: להד"ם. הסניגור של הנאשם השני חקר חקירה מלאה את העדים כך שבעקיפין נהנה גם המערער מייצוג משפטי ועל כן יאשר ביהמ"ש את ההרשעה על אף הפגם שבאי מינוי סניגור.
השופט עציוני:
אין לסטות אף כמלוא הנימה ממצוות המחוקק למנות סניגור בעבירות האמורות לעיל, ברם ,בעניננו ניתן לקיים את ההרשעה ע"י השימוש בסמכות לפי סעיף 195 הנ"ל ולדחות את הערעור למרות הפגם הרציני שבאי מינוי סניגור, זאת מאחר שלא נגרם למערער בנסיבות המקרה הנוכחי עוות דין.
השופט י. כהן מסכים שיש לדחות את הערעור על יסוד סעיף 195 הנ"ל, ומצטרף לדברי השופטים ברנזון ועציוני בענין חובת מינוי סניגור לפי חוק סדר הדין הפלילי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר, עציוני, י. כהן. עו"ד יאיר למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 19.2.74).
ע.א. 434/73 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד יעקב ברנט
*ברנט * נטל השכנוע בתביעת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.
(ערעור על החלטת ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת הכירה בנכותו של המשיב בחמישים אחוז ומתוך 50 אחוז אלה ייחסה 25 אחוז לרדיפות הנאצים ו- 25 אחוז לסיבות גיל. המשיב ערער בועדת העררים וזו ביטלה את החלטת המערערת וקבעה כי כל 50 האחוז של נכות יש לייחס לרדיפות הנאצים. ועדת העררים נתנה שני נימוקים להחלטתה: נימוקה הראשון, כי על המערער נטל השכנוע שהמחלה נבעה בחלקה מפאת גיל ולא כולה מרדיפות הנאצים; נימוק שני, כי רק הועדה הרפואית בבואה לקבוע את דרגת הנכות יכולה לקחת בחשבון ענינים הקשורים לגיל בעוד שהמערערת הקובעת את הנכות אינה יכולה להשתית את החלטתה על שיקולים הקשורים לגילו של האדם. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. לענין נטל השכנוע - בהליכים שבין תובע תגמול לבין הרשות המוסמכת מוטל נטל השכנוע בדבר קיום קשר סיבתי בין נכותו של התובע לבין רדיפתו בידי הנאצים על התובע. הכלל כי נטל השכנוע חל על המוציא מידי חברו חל גם יחסים שבין תובע תגמול והרשות
המוסמכת. נוסף לכך, גם מבחינה עובדתית, עולה מעדויות הרופאים המומחים שיש לייחס מחצית מן המחלה להתפתחות הקשורה בגילו של המשיב.
ב. המערערת רשאית לצורך קביעת הזכאות בתגמול לדון בכל הענינים הקשורים לענין וכולל עניני גיל פרט לקביעת דרגת הנכות שהיא ענין לועדה הרפואית.
ג. המשיב ערער על כך שלא נקבעו לו הוצאות בועדת העררים ובענין זה אמר ביהמ"ש העליון כי ברור שאם זוכה מערער בועדת העררים מגיע לו תשלום הוצאות.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד פ. אלבק למערערת, עו"ד א. זיינפלד למשיב. 27.2.74).
ע.א. 480/73 + 264 - תריסול בע"מ ואח' נגד דבורה בן - טל ואח'.
*פירוש הסכם בערעור זה התעוררה שאלה של פירוש סעיף בהסכם ובתקנות של חברה בדבר מינוי מנהלים וביהמ"ש המחוזי קבע כי עפ"י לשון התקנות יכולה המשיבה למנות מנהל בזכות המניות שבידה ככתוב בתקנות. הסעיף הקובע אומר כי "הבעלים של כל 100,000 מניות ... באמצעות מר בן - טל, יכלו למנות מנהל אחר בחברה". הגב' בן - טל טענה כי מכיון שהיא בעלת 100,000 מניות יכולה היא למנות מנהל. ביהמ"ש המחוזי פסק כי אכן כך הדבר והערעור על כך נדחה. הלשון האמורה אין בה מתן זכות למר בן - טל למנות מנהלים, אלא יש לראות במלים אלה מעין יפוי כח והרשאה לייצג את בעלי הזכות וכאשר המרשים רוצים לבטל את ההרשאה יכולים הם לעשות זאת.
(בפני השופטים : ויתקון, עציוני, אשר. החלטה . השופט ויתקון. עו"ד י. מוסקונה למערערים, עו"ד ד. יעקובזון למשיבה. 28.2.74).
ע.א. 731/72 - פלוני נגד פלונית
*איסור על הבעל להכנס לדירת בני הזוג בתביעת מזונות של האשה נגד בעלה בפסקו מזונות בסכום מסוים לאשה וכן נפסק לה סכום כסף למגורים באשר אינה יכולה לחיות עם בעלה בדירה המשותפת לבני הזוג. לאחר שהאשה עברה לגור בדירה שכורה עזב הבעל את הארץ וחדל לשלם לה דמי מזונות ומגורים. כיון שכך ביקשה האשה מביהמ"ש המחוזי כי יאסור על הבעל להכנס לדירה המשותפת שאליה חזרה לגור. בקשתה ניתנה לה והערעור על כך נדחה. אין לאמר שתיק המזונות כבר היה סגור ושעל כן לא היה מקום להגיש בדרך המרצה את הבקשה לאסור על הבעל להכנס לדירה. תיק מזונות איננו מסתיים, שכן פסק מזונות איננו פסק סופי ותמיד ניתן לפנות לביהמ"ש ולבקש את שינוי ההחלטה. כמו כן אין לקבל את טענת הבעל שהצו האוסר כניסה למקרקעין נתון לסמכות בימ"ש השלום. המדובר הוא במדור הנחשב כחלק ממזונותיהשל האשה ואין חולקין כי תביעת מזונות היא בגדר סמכותו הענינית של ביהמ"ש המחוזי, אשר לשאלה מי מבין בני הזוג ישאר לגור בדירה צדק ביהמ"ש המחוזי כשהורה על הבעל לעזוב את הדירה.
(בפני השופטים : ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד קנת למשיבה).
ע.א. 539/73 - קרן המושבים בע"מ ואח' נגד עירית ת"א
*חוקיות חוק עזר לענין הנחות במס עסקים המערערות הן חברות המשתייכות לגופי ההתישבות החקלאית, שנדרשו לשלם מס עסקים לעירית ת"א. עפ"י הפריט המחייב את המערערות חייבות הן לשלם סכומים מסוימים, אך בסוף הפריט הנדון שבחוק העזר צויין כי חברות או ארגונים של גופי התיישבות חקלאית ישלמו
50 אחוז מהמס. עירית ת"א סירבה להעניק את ההנחה בטענה שעפ"י תקדים של בימ"ש מחוזי בענין אחר חרגה העיריה מסמכותה כאשר קבעה את ההנחה הנ"ל לחברות עפ"י סעיף 3 לפקודה הרשויות המקומיות (מס עסקים), הערעור על כך נתקבל. בלי להכנס לשאלה אם מוסמכת העיריה עפ"י סעיף 3 להתקין תקנה, הנותנת הנחה של 50 אחוז לגוף מסוים, הרי רשאית העיריה, לפי סעיף 4 לפקודת הרשויות המקומיות הנ"ל להפחית סכום מס או לוותר עליו מטעמים שונים ובאישור שר הפנים. בעניננו החליטה העיריה להפחית את המס לגופים חקלאיים ושר הפנים אישר את הסעיף הנ"ל בחוק העזר ועל כן הסעיף הנ"ל תקף. (בפני השופטים : מני, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד א. דיאני למערערת, עו"ד ש. הרציג למשיבה. 12.3.74).
ע.פ. 563/72 - ג'וזיף בשוטי נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים בהצטלבות בככר בלפור שבבת - ים ארעה תאונה בה התנגש רוכב אופנוע במכונית נהוגה בידי המערער, ורוכב האופנוע נהרג. המערער הורשע בגרימת מוות תוך נהיגה רשלנית, ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה והערעור על כך נדחה. המערער נכנס מרחוב שבו עליו היה לתת זכות קדימה למנוח. לפי נתוני הארוע צדקו בתי המשפט דלמטה כי המערער לא ראה את המנוח מן הטעם שלא נתן את לבו במידה מספקת לרכב שבא מאותו כיוון ואשר מחובתו היתה לתת לו זכות קדימה. היו עדויות במידה מספקת לממצא זה. גם המנוח היה אשם בתאונה, אך במשפט פלילי אין בכך כדי לשמש הגנה למערער.
(בפני השופטים : ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד י. שלוש למערער, עו"ד ביניש למשיבה. 27.2.74).
ע.א. 367/73 - מבורך מוני נגד ג'רסי הנרי ואח'
*תביעה ע"י שותף אחד במקום תביעת השותפות בדחותו ערעור זה קבע ביהמ"ש העליון ביד היתר כי אין שומעים שלא במועדה טענת נתבע כי צריך היה לצרף את פלוני כתובע ולא כנתבע שכן אילו נטענה במועד יכול היה התובע להוכיח כי אותו פלוני מסרב להצטרף כתובע ואז עפ"י דין ניתן לצרפו כנתבע; כי אפילו תאמר ששותפות בלתי רשומה יכולה לתבוע, דבר המוטל בספק, על כל פנים אין הדבר גורע מזכות התביעה של השותפים עצמם.
(בפני השופטים : ח. כהן, קיסטר, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. טוקר למערער, עו"ד א. קוזלובסק למשיב. 13.3.74).
ע.א. 386/73 - אברהם ארטשוק נגד ארנו ארטשוק ואח'
*גובה מזונות לאח נצרך ע"י אחיו האמידים המערער הינו בן 81 ומפאת גילו ומחלותיו אינו יכול לפרנס את עצמו, אין לו מקורות הכנסה ושני המשיבים שהם אחיו הינם אנשים אמידים ויש ביכולתם לזון את המערער. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים לשלם למערער 500 ל"י לחודש וערעורו של המערער נתקבל, וביהמ"ש העליון העלה את סכום המזונות ל- 700 ל"י. זאת בהתחשב בכך שהמערער מחוסר כל ואין לו הדברים ההכרחיים לניהול חיים תקינים ומפאת מצב בריאותו וגילו הגבוה צרכיו מרובים יותר מבחינת תקציב.
(בפני השופטים : ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ד. וישקין למשיבים, 28.2.74).
ב.ר.ע. 19/74 - פלוני נגד פלונית ואח'
*איסור על הבעל להכנס לדירת בני הזוג .בתיק מזונות שבין הצדדים ניתנה החלטה בהמרצה לצו מניעה זמני האוסר על המבקש, הבעל, להכנס לדירת בני הזוג. הבקשה לרשות ערעור על החלטה זו נדחתה. הבעל חבל באשה בצורה כזאת שהיה צורך להבהילה לביה"ח ולאחר מכן הוחזרה באמבולנס הביתה עם הוראה למנוחה במשך 8 ימים. במקרה כזה יש צורך להפריד בין בני הזוג כדי למנוע
מעשי אלימות נוספים. אשר לטענה כי לא היה זה מסמכותו של ביהמ"ש לתת צו להפרדה ולהוציא את המערער מתוך ביתו - לא מדובר כאן בענין של אישות הקשור לגירושין הנתון לסמכות בי"ד רבני אלא מדובר כאן בצו אשר במהותו איננו צו "הפרדה" אלא סוג של צו שניתן לא פעם הן בביה"ד הרבני והן בביהמ"ש על מנת למנוע סכנות של תגרות בין בני הזוג.
(בפני: השופט קיסטר. 7.3.74).
המ' 13/74 - פאן לון בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הוכחת תקן ע"י תעודה חתומה בידי פקד מכון התקנים המבקשים הועמדו לדין בגין עבירה על חוק התקנים ולהוכחת האישום הביאה המדינה לפני בימ"ש השלום תעודה חתומה בידי עובד של מכון התקנים הישראלי והסתמכה על הוראת סעיף בחוק כי תעודת בדיקה שניתנה תשמש ראיה לתכנה כל עוד לא יוכח הפוכו של דבר. בבימ"ש השלום הוברר כי הפקידה שחתמה על התעודה לא ערכה בעצמה את הבדיקה במכון התקנים וחתמה על המסמך כאחראית למחלקה שבה נבדק החומר ע"י עובדים אחרים. כיון שכך שיחרר בימ"ש השלום את המבקשים מלהשיב על כתב האשמה וביהמ"ש המחוזי ביטל את פסק דינו בהסתמכו על התעודה האמורה, הבקשה לרשות ערעור נדחתה, תעודה בכתב שניתנה ע"י המכון מהווה, לכאורה, מכח סעיף 12 לחוק התקנים, ראיה ואין צורך בכך שאדם שחתם על התעודה יהיה אותו אדם שערך את הבדיקה, זאת לכאורה, שכן לגופו של דבר תוכל ההגנה להעלות את הטענה שהתעודה צריכה להיות חתומה בידי האיש שערך את הבדיקה בערעור לביהמ"ש המחוזי אם תורשע המערערת בעבירה הנ"ל.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ז. פייש למבקשים, עו"ד לויצקי למשיבה. 12.3.74).
המ' 119/74 - מדינת ישראל נגד ציון משאט
*שחרור בערובה ביום 5.2.73 הוגש נגד המשיב כתב אישום בו הואשם בעבירה של נסיון לרצח והחזקת חשיש ומפאת חומרת העבירה ניתן צו מעצר עד סיום ההליכים, עפ"י החוק פוקע צו מעצר כזה בתום שנה מיום נתינתו. משפטו של הנאשם נמשך למקוטעין במשך השנה, בניגוד למצוות המחוקק שיש לשמוע את העדויות יום אחר יום עד גמירא, וב -29.1.74 ביקשה התביעה להאריך את צו המעצר מכיון שהמשפט לא נגמר, ומ"מ הנשיא זוסמן נתן אורכה של חודש ימים עד יום 4.3.74, על מנת לסיים את ההליכים במשפט, גם במשך חודש זה לא נסתיים המשפט וביום 4.3.74 צווה מ"מ הנשיא על שחרורו של המשיב בערובה, מ"מ הנשיא ציין כי מתגלית פרשה עגומה ומכאיבה של ליקויים בדיון פלילי המתנהל בביהמ"ש המחוזי בת"א. נסיבות הפרשה אינן מותירות ברירה אלא למנוע גרימת עוות דין למשיב -י ע"י הארכת מעצרו הגם שהוא עומד לדין באישום של פשע חמור. כוחו של ביהמ"ש לעצור אדם שקול כנגד חובתו לנהל את המשפט כדין. כאשר ביהמ"ש אינו מנהל את המשפט כדין פג כוחו לעצור. משקבע המחוקק תקופת שנה להפקעת תוקפו של צו מעצר מוקנית לאסיר זכות להשתחרר אם לא נתברר דינו משך אותה תקופה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' לרנר למבקשת, עו"ד מ. אלוני למשיב, 5.3.74).
ב"ש 32/74 - אביגדור יונה נגד דוד מרינה
*הארכת מועד ניתן פס"ד במעמד הצדדים בביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש לערעורים והמועד להגשת הערעור לביהמ"ש העליון הוא 15 יום. ב"כ המבקשת סברה כי המועד הינו 30 יום ואיחרה ביום אחד את המועד של 30 יום ועל כן ביקשה הארכת מועד, כמסתבר המועד הוא 15 יום והרשם דחה את הבקשה להארכת מועד. האיחור חל למעשה כתוצאה. מטעות שבחוק והלכה פסוקה היא כי טעות בחוק של עו"ד איננה כשלעצמה טעם מיוחד להארכת מועדים.
(בפני : הרשם ברטוב. עו"ד גב י. כהן למבקשת, עו"ד ד. הררי למשיב. 6.3.74).
ב"ש 19/74 - בנימין זעפרני ואח' נגד רחל קקון
*העברת דיון בתאונה שקרתה בירושלים נפגעה המשיבה, התאונה נחקרה ע"י משטרת ירושלים ונגבו עדויות מעדים הגרים בירושלים. עתה הגישה המשיבה את תביעתה נגד המבקשים בבאר - שבע שבה היא מתגוררת, ולטענתה תביא עדים שמקום מגוריהם שם. הבקשה של המבקשים להעביר את הדיון לירושלים נתקבלה. זאת משום שהעדים גרים בירושלים המאזן הנוחיות הוא בעד קיום המשפט בעיר זו. נכון שבביהמ"ש בבאר - שבע יגיע תורה של התובענה להתברר יותר מהר אך נימוק זה איננו מצדיק שינוי מקום דיון.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ב. זינגר למבקשים, עו"ד עמית למשיבה. 1.3.74).
ב"ש 49/74 - מדינת ישראל נגד יוסף הלר ואח'
*שחרור בערובה שני המשיבים, בני 18, הואשמו בביהמ"ש המחוזי בבאר - שבע בקשירת קשר להצית מקומות קדושים לנצרות והוצתה חנות לדברי קדש לעדת הנוצרים באשדוד. המדינה ביקשה מעצר המשיבים עד לסיום ההליכים נגדם, אך ביהמ"ש המחוזי שחרר את המשיבים בערובה והערעור על כך נדחה. אכן החלטת ביהמ"ש לשחרר את המשיבים מוטעית מיסודה ויש להתפלא על כך שביהמ"ש התעלם מהאפקט הציבורי של החלטתו וראה בפשע חמור זה דבר של מה בכך המאפשר לשחרר את הנאשמים בערובה. גם כשמדובר באנשים צעירים שעברם נקי הרי חומרת העבירה מחייבת, נוכח המציאות בארץ, שהנאשמים יוחזקו במעצר עד לבירור דינם. אולם המשיבים הודו בעבירה והודו באשמה בעת משפטם, וכל מה שמעכב עכשיו את סיום ההליכים הוא הצורך בהשגת חוות דעתו של קצין מבחן. אי לכך אין מקום לשנות החלטתו של שופט ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד יאראק למבקשת, עו"ד מ. שכטר למשיב הראשון, עוה"ד רגב ואטינגר למשיב השני. 1.3.74).
ב"ש 20/74 - ג'ורג' שאחדה ואח' נגד אחים מטר
*הארכת מועד במעמד ב"כ התובעים ובהעדר הנתבעים (המבקשים) ניתן פס"ד נגד המבקשים. אלה בקשו לבטל את פסה"ד שניתן בהעדרם ובקשתם נדחתה. עתה הם מבקשים להאריך את המועד להגשת ערעור על פסה"ד. בקשתם נדחתה. אין לקבל את טענת המבקשים כי המועד לערעור על פסה"ד מתחיל מעת שניתנה ההחלטה בבקשה לביטול פסה"ד. המועד לערעור על פסה"ד המקורי מתחיל בעת שהומצא פסה"ד ואין יכולים לחזור ולערער על פסה"ד המקורי כשתם המועד הקבוע לכך אלא אם מועד זה הוארך. אשר לדחיית הבקשה לביטול פסה"ד, הרי זו החלטה אחרת שעליה מערערים ברשות והמשיבים לא הגישו בקשה לרשות לערער על החלטה זו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ק. דאהר למבקשים, עו"ד מ. טנוס למשיבה. 15.2.74).
ב"ש 43+44/74 - עבדללה קבטאן ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה ארבעה אנשים נעצרו כחשודים בעיסוק במכירת חשיש ובתקיפת שוטר. הוגשו כתבי אישום נגד הנאשמים וביהמ"ש המחוזי שחרר את אחד הנאשמים בערובה ואילו את השלושה האחרים הורה לעצור עד לגמר דינם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין ביהמ"ש בשלב מוקדם זה יכול לבדוק את חומר הראיות ולקבוע אם הוא קלוש אם לאו שכן זה צריך לקבוע בעת המשפט. בשלב זה, כך סבר ביהמ"ש המחוזי צריך הוא לראות כאילו קיימות ראיות לכאורה מעצם עובדת הגשת כתב האישום ושיקולו של פרקליט המחוז לגבי בקשת המעצר.הערר על כך נתקבל. הגשת כתב האישום אינה פוטרת את השופט מלבדוק מה ראיות יש בידי המדינה להוכחת האישום. אין זו צריכה להיות בדיקה יסודית אך השופט צריך לעיין בהודעות שנגבו ע"י המשטרה ולהתרשם מבדיקתן אם יש בהן כדי להוכיח את האישום
בהנחה שיתקבלו בשעת הדיון. בעניננו קיים זיהוי של שוטר שהוא מסופק, וקיימת הודעה של העורר סעיד מטר, המסבך לא רק את עצמו אלא גם את שני הנאשמים האחרים. מכיון שלסעיד עצמו 11 הרשעות קודמות וביניהן אחת הקשורה בסמים אין לשחררו בערובה. מאידך נגד שני העוררים האחרים העבירות הקודמות שלהם הן מזמן רב ובהתחשב בכך שהראיה לכאורה נגדם הינה חלשה, יש לשחרר אותם בערובה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד הרצברג לעוררים, עו"ד יאראק למשיבה. 3.3.74).
בג"צ 70/74 - מרים ברקמן נגד מדינת ישראל ואח'
*אי מילוי פס"ד בי"ד לעבודה כלשונו העותרת שהיא עובדת מדינה פוטרה מעבודתה וביה"ד האיזורי שאליה פנתה מצא כי הפיטורין לא היו כדין וכי העותרת זכאית לחזור לעבודתה. משלא הוחזרה לתפקיד שלפני פיטוריה פנתה לבג"צ אך עתירתה נדחתה. שאלה גדולה היא אם בכלל ענין הוצל"פ של פס"ד של בי"ד, הוא מענינו של בג"צ ולו גם פס"ד נגד המדינה שאינו ניתן להוצל"פ בדרך הרגילה. אולם אין צורך לפסוק בשאלה זו שכן ממילא אין לבג"צ כל אפשרות להתערב ולעשות משהו למען העותרת. עפ"י הוראות שירות המדינה ניתן להעביר עובד ,4מתפקיד לתפקיד ואף ממקום אחד למשנהו בשירות המדינה ואם הדבר נעשה לא תוך מילוי אחרי הוראות התקשי"ר, אין בג"צ יושב על מנת לדאוג למילוי הוראות אלה וזה ענין פנימי של כל משרד ממשלתי. עובד שנפגע מהפרת הוראות התקשי"ר יכול לפנות לממונים ולהביא את ענינו לבירור. על כל פנים יכולה העותרת לפנות לביה"ד לעבודה ולבקש ממנו להבהיר את פסק דינו ולאמר את דברו באם הוא מקוים הלכה למעשה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ו. רוזנבוים לעותרה. 4.3.74).
בג"צ 53/74 - בנימין שווילי נגד שר הקליטה ואח'
*המלצה לקבלת רשיון למונית לעולה חדש העותר הינו עולה חדש שעפ"י תקנות התעבורה יש לו תנאים מיוחדים לקבלת רשיון למונית. בהמלצת הסוכנות היהודית נעשה למענו סדור מיוחד להפעלת מונית למשך שנה. תוך אותה שנה הסתבך בפלילים ע"י מסירת תעודותיו מחו"ל לאנשים אחרים כדי שגם הם יוכלו לקבל רשיון נהיגה במונית כאמור. על המערער הוטל קנס כספי בלבד בשל אותו מעשה מרמה שממנו לא הפיק תועלת חמרית. בתום השנה ביקש רשיון למונית ולצורך כך צריכה לבוא המלצתו של שר הקליטה שימליץ בפני המפקח על התעבורה. השר נמנע מלהמליץ על הענקת רשיון מונית לעותר והעתירה נגד החלטת השר נדחתה. אמת, על שר הקליטה להצטמצם בענינים שהוא מופקד עליהם, היינו בעניני עליה וקליטה, 4.ולא בענינים של עבירות פליליות שעליהם מופקדות הרשויות במשרד התחבורה. ברם כאן לא היתה סתם עבירת מרמה שאין לה קשר עם הענין הנדון, כי אם סיוע לעבירת מרמה הקשורה בקבלת רשיון למונית שעליה צריכה לבוא המלצת השר. כיון שכך יכול השר בצדק לאמר שאינו מוכן להמליץ עוד על העותר.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד סער לעותר. 24.2.74).
בג"צ 315/73 - אסעד טאנוס ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון מחוז הצפון ואח'
*סדרי דין בועדות המקומיות בענין רשיון בניה המשיבים 4,3 (להלן - המשיבים) קיבלו רשיון בניה. משהחלו לבנות פנו העותרים לבימ"ש השלום והשיגו צו מניעה זמני נגד הבניה. עד שנסתיים המשפט עברו מספר שנים ומשבוטל צו המניעה עברה בינתיים תקופת הרשיון. המשיבים בקשו לחדש את רשיון הבניה, והועדה המקומית התנתה תנאים חדשים לעומת הרשיון הקודם. הענין עבר לועדה מחוזית ובסיכומו של דבר הורשו המשיבים להמשיך בבניה כמתוכנן מראש. עתירת העותרים נגד חידוש הרשיון נדחתה. ביהמ"ש העליון עמד על ההליכים השונים בפני
הועדות השונות, וכולל הפרוצדורה של הזמנת הצדדים לדיונים למתן הרשיון ולדיונים בהתנגדות, והגיע למסקנה כי הרשויות נהגו בהתאם לחוק בענינים אלה. בג"צ אף העיר כי לכאורה צריך היה חידוש הרשיון להיות כמעט כדבר שבשגרה ובאין שינוי יסודי במצב התכנון מעיקרו לא היה מקום לפתוח מחדש את הדיון ברשיון הבניה שבקשו המשיבים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד לשם ובן-דוד לעותרים, עוה"ד בלטמן וגורני לועדה המחוזית, עו"ד א. אבו-חנא למשיבים. 20.2.74).
ע.א. 591/73 - עוזיאל בשיסט נגד אגודת הכורמים של יקבי ראשון לציון בע"מ
*בוררות עפ"י תקנות האגודה המשיבה ניתן למסור לבוררות סכסוכים שבין החברים מצד אחד ובין האגודה מצד שני. הכורמים מרחובות בקשו למנות בורר בסכסוך שבינם לבין האגודה בדבר תשלומים שמשלמת האגודה למספקי ענבים מסוג מסוים וביהמ"ש המחוזי סבר כי סמכות האגודה היא "סמכות שלטונית" ועל כן אין מקום למנות בורר. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי לא ברור מנין לקח ביהמ"ש המחוזי את הקביעה כי קיימים ענינים הנקראים שלטוניים באגודה ואשר לא ניתנים לבוררות. כל עניני האגודה יכול שיהיו מובאים לבירור בפני בוררים. כל דבר שניתן לבירור בפני ביהמ"ש ניתן לבירור גם בפני בוררות אלא אם כן החוק מונע זאת במפורש.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ב. כהן למערער, עו"ד א. לשם למשיבה. 13.3.74).
ע.א. 97/73 - פקיד השומה ירושלים נגד המכונים הבריטיים להוראה בע"מ
*מס הכנסה בגין הסכם לרכישת חוזה החברה המשיבה רכשה בי"ס הנותן שעורים לתלמידים באמצעות הדאר, שילמה סכום מסוים עבור רכישת ביה"ס, ובהתאם להסכם שבינה לבין המוכרת היא גם גבתה את התשלומים שהתלמידים נשארו חייבים למוכרת וסיפקה לאותם תלמידים את השעורים כפי שהתחייבה המוכרת. המשיבה טענה כי תשלומים אלה שקיבלה מהתלמידים אינם הכנסה שבפירות, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה והערעור על כך נתקבל. המדובר הוא ברכישת חוזה שטרם בוצע לאספקת שירותים שבאספקתו עוסקים הצדדים, וכתוצאה מכך יש לראות בהכנסה שבאה לזו שרכשה את החוזה כתוצאה מרכישה זו הכנסת פירות החייבת בתשלום מס.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד ע. נתן למערער, עו"ד מ. שרף למשיבה. 13.3.74).
ע.פ. 83/73 - הנדסת חימום בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מס עקב דחיית רישום הכנסה משנה לשנה המערערים ניהלו ספרים והשמיטו בשתי שנות מס, הכנסות בסכומים של עשרות אלפי לירות. למעשה לא העלימו את ההכנסות אלא דחו אותן לשנה מאוחרת יותר. המערערים הורשעו בקיום פנקסי חשבונות כוזבים במזיד ובכוונה להתחמק ממס וערעורם נדחה. מאחר שניהלו את החשבונות לא על בסיס מזומנים אלא לפי שיטה מסחרית צריכים היו לרשום את ההכנסות בתאריך שבו נוצרה הזכות לקבל את ההכנסה. כיון שביהמ"ש שוכנע שהמערערים ידעו על חובתם זו ובמזיד התעלמו ממנה הורשעו כדין בסעיף האמור. מנהל החברה נדון לעונש של מאסר בפועל וביהמ"ש העליון ציין כי אילו היתה העבירה האמורה היחידה, היינו דחיית החיוב משנה לשנה, לא היה מקום להטיל מאסר בפועל על המערער. ברם הוא הורשע גם בכך שהוא ביצע עבודות פרטיות בביתו בסכום של כ- 6000 ל"י והוצאה זו נרשמה כהוצאה של החברה. כיון שכך אין לבטל את העונש שהוטל על המערער, 3 חדשים מאסר בפועל ו- 9 חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד שמרון למערערים, עו"ד וגנר למשיבה. 20.2.74).
ע.פ. 560/73 - אברהם אלוני נגד מדינת ישראל
*החזקה של חיים על רווחי זונה המערער הורשע בעבירות של תקיפה וחיים על רווחיה של זונה, היא אשתו, בידעו שהיא עוסקת בזנות. הוא נדון ל- 6 חודשי מאסר בעבירות התקיפה ו- 24 חודשי מאסר בגין עבירת זנות כששני העונשים מצטברים. הערעור על ההרשעה ועל העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה עפ"י חומר הראיות לקבוע כי האשה עסקה בזנות וכי הבעל ידע שהיא עוסקת בזנות. כיון שכך יכול היה ביהמ"ש לסמוך על החזקה שבסעיף 1 (ג) של החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות), שלפיה גבר הגר עם אשה בידיעה שהיא עוסקת בזנות חזקה עליו שהוא חי על רווחיה זולת אם הוכח היפוכו של דבר. כשהוכחו בדרכי ההוכחה המקובלות היסודות הדרושים להפעלת החזקה, היינו מגורי הגבר עם האשה הזונה וידיעתו שהיא עוסקת בזנות, אז באה החזקה שהוא חי על רווחיה ולכך אין צורך בסיוע כלל. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד גורני למשיבה. 25.2.74).
ע.פ. 292/73 - כשיוף אמנון נגד מדינת ישראל
*קבלת רכוש שהושג בדרך של מרמה למערער חנות למכשירי חשמל בת"א בה הוא עוסק גם במכירת מקלטי טלויזיה. המערער קשר קשר עם אחרים ואלה היו רוכשים באשראי כשהם מוסרים שמות בדויים, מכשירי טלויזיה מסוחרים ומביאים אותם למערער והלה היה מוכר אותם בו ביום ללקוחותיו. את המכשירים רכש מהחבורה במחצית המחיר. המערער הורשע בדין ונדון לשנתיים מאסר והערעור על כך נדחה. עובדת רכישת המקלטים מאת המוכרים במרמה הוכחה דיה. היה גם יסוד בחומר לקביעה כי המערער ידע שהמכשירים הושגו בדרך מרמה. החשאיות שאפפה את מכירתם של מכשירים אלה ע"י המערער; העובדה שמכר אותם בו ביום כשקיבל אותם; העובדה שהשמיד את תעודות האחריות שניתנו ע"י הסוחרים האחרים וכן המחיר הזול שבו רכש את המכשירים, כל אלה, בנוסף לעדות של אחד מאנשי החבורה כנגד המערער, מצדיקים את הרשעתו. אשר לעונש, אין הוא חמור מדי בהתחשב בעברו של המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גלעד למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 11.2.74).
ע.פ. 223/73 - מאיר לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) בליל ראש השנה הגיע המערער למועדון של עולי בריה"מ, נכנס עם חבריו לתוך המועדון והתגרה בנמצאים שם, ולבסוף שבר בקבוק ותקף בו את המנוח, דקר אותו בצוארו וגרם למותו. המערער העמד לדין באשמת רצח, הורשע בעבירת הריגה ונדון למאסר של 7 שנים. בהתחשב בנסיבות המקרה ובהרשעותיו הקודמות של המערער אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד סיון למשיבה. 14.2.74).
ע.פ. 376/73 - חסין חסנין ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המנוח היה ידוע למערער כמי שמסר למשטרה מידע מודיעיני על המערער ומשפחתו וכתוצאה ממנו נעצרו המערער וגם אביו. המערער החליט להרוג את האיש והכין את עצמו לכך, נטל את המנוח ונסע איתו למקום מבודד אחרי שהצטייד באקדח, ובאותו מקום הודה הקרבן בפני המנוח שאמנם מסר ידיעות למשטרה כפי שחשד בו. מיד אחרי כן ירה בו המנוח יריה אחת בראשו ועוד שלוש יריות בגופו והרג אותו. המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה והערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערער שלפיה הודאת הקרבן במעשה ההלשנה היה בה משום קנטור ושכתוצאה מקנטור זה לא בוצעה ההריגה בקור
רוח אפילו קדמו למעשה החלטה והכנה. אין צורך לדון כאן בשאלה אם בכלל יתכן מקרה שבו "ביטל" כביכול הקנטור את ההחלטה וההכנה שקדמו לקנטור. כאן ברור שלא היה בהודאת הקרבן, דבר שבין כה וכה היה ידוע למערער, קנטור כלשהו לא מבחינה אובייקטיבית ולא מבחינה סובייקטיבית.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד צבר למערערים, עו"ד ע. סיון למשיבה. 20.2.74).
ע.פ. 581/73 - עבדול רחום גוהגאה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירת זנות) המערער הורשע בעבירת זנות שהעונש המירבי עליה הינו חמש שנות מאסר וביהמ"ש הטיל עליו את העונש המירבי האמור. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע את העונש האמור נוכח העובדה שכבר בשנת 1969 הורשע המערער בעבירה דומה ולאחר כשנה ומחצה מאז יצא מבית הסוהר שוב עבר אותה עבירה. אמנם זוהי נסיבה מחמירה אך לא עד כדי כך שמן הדין יהיה למצות את הדין עם המערער עד תומו. על כן די אם שלוש שנים מתוך החמש יהיו מאסר בפועל והשתיים האחרות מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. המערער לעצמו, עו"ד ע. סיון למשיבה. 20.2.74).
ע.פ. 160/73 - אדיב ג'ערה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) המערער הוא בעל בית מלאכה לייצור נעליים וקיבל רכוש גנוב בשתי הזדמנויות בשווי של עשרות אלפי לירות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקבלת רכוש גנוב ודן אותו ל- 9 חודשי מאסר ותשלום קנס בסך 3000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירה של קבלת רכוש גנוב, חומרתה אינה נופלת מעצם הגניבה ואולי אף עולה עליה, כי המקבלים הם חולייה חשובה ביותר והם המעודדים ומקדמים את הגניבות והפריצות הנפוצות כל כך בארץ. אמנם זו עבירתו הראשונה של המערער אך אעפ"כ אין להתערב בעונש שהוטל עליו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד זלצמן למערער, עו"ד עדיאל למשיבה. 6.3.74).
ע.פ. 596/73 - חמזי מחאמיד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ביגמיה)
למערער אשה שאינה יכולה ללדת וזו הסכימה כי ישא אשה נוספת. משעשה כן הואשם בעבירת ביגמיה והוטל עליו עונש של שלושה חדשי מאסר בפועל וקנס של 3,000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. השופטים ויתקון ואשר סברו כי עבירת הביגמיה הינה כזו שיש להטיל בגינה עונש מאסר. יהיו אשר יהיו נסיבות העבירה, עדיף השיקול הצבורי הנועד למנוע עבירה זו. ברם מכיון שבמקרה קודם החליט ביהמ"ש העליון שאין להטיל מאסר בפועל בנסיבות זהות שבו העדיף הנאשם לשאת אשה שניה, לבקשת אשתו הראשונה, במקום לגרש את זו בגין אי לידת ילדים, מן הדין שלא לשלוח גם את המערער דנא לבית הסוהר. השופט ח. כהן חזר בפסק דין זה והצדיק את ההחלטה במקרה הקודם שלא להטיל מאסר. הוא עמד על האספקטים השונים של איסור הביגמיה והטעים כי הטלת מאסר במקרה כזה מהווה למעשה הפליה של בן העדה המוסלמית על פני בן העדה היהודית. שכן בעוד שיהודי זכאי לקבל היתר נישואין אם אשתו לא ילדה לו ילדים תוך עשר שנים מיום נישואיה והיא מסרבת לקבל גט, אין היתר כזה למוסלמי.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, אשר. עו"ד ד. ברמן למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 14.3.74).