בג"צ 63/74 - איזמירו מחמוד סעוד ואח' נגד ביהמ"ש המחוזי ת"א ואח'
*עתירה נגד פס"ד בערעור בחירות.
(עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה)
העובדות:
העותר נבחר למועצה המקומית קלנסווה כאשר רשימתו קיבלה קול אחד יותר מרשימה אחרת שבה היה מועמד המשיב השמיני (להלן - המשיב). בעקבות קול זה נכנס למועצה העותר ולא המשיב. המשיבים הגישו ערעור בחירות לביהמ"ש המחוזי ובפניו הובאו עדויות של שני תושבי הכפר שזכות ההצבעה נשללה מהם שלא כדין ולדבריהם, אילו ניתן להם להצביע, היו מצביעים עבור רשימתושל המשיב ואז הוא היה נבחר ולא העותר. ביהמ"ש המחוזי שמע עדויות, ולפני שהעידו עדים מטעם העותר, הפסיק ביהמ"ש את העדויות וכתב פס"ד שבו הורה על ביטול הבחירות ועריכת בחירות חדשות. השופט ציין בפסק דינו כי הוא נאלץ באי רצון רב להורות על בחירות חדשות מכיון שלא מצא דרך אחרת. מיד לאחר קריאת פסק הדין הופנתה תשומת לבו של השופט ע"י ב"כ המשיב כי הוא רשאי להכריז כי אחד הנבחרים לא נבחר כדין וכי אדם אחר נבחר תחתיו ואין הוא חייב לבטל את הבחירות. לאחר מכן השמיעו באי כח הצדדים טענות נוספות לענין זה ולבסוף כתב השופט פס"ד אחר שכינה אותו "החלטה משלימה" ובפסק דין זה חזר בו מההחלטה הקודמת על ביטול הבחירות והחליט להחליף את בחירתו של העותר הראשון כחבר המועצה בבחירתו של המשיב וזאת כתוצאה מצירוף קולותיהם של שני הבוחרים כאמור. על כך העתירה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. פס"ד של בימ"ש מחוזי בערעור בחירות הוא סופי ואיננו נתון לערעור נוסף בדרך הרגילה לביהמ"ש העליון ובדרך כלל אין גם אפשרות להעביר פס"ד כזה תחת שבט בקורתו של בג"צ. בכל זאת הלכה פסוקה היא שכאשר בימ"ש פועל ללא סמכות או חורג מסמכותו החוקית, בין היתר ע"י פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, ואין להשיג על פעולתו בכל דרך אחרת יש סמכות לבג"צ להושיט סעד. יצויין גם שבפסקי הדין שניתנו מבחין בג"צ בין החלטה של בימ"ש שניתנה ללא סמכות חוקית לבין החלטה הנגועה בטעות משפטית גרידא ובמקרה האחרון לא יתערב בג"צ.
ב. ביהמ"ש, לאחר שקרא את פסה"ד הראשון וחתם עליו מוסמך לתת בו במקום פס"ד המשנה את תוכנו של פסה"ד הראשון. תהא זו נוקשות מיותרת לשלול משופט את האפשרות לתקן פס"ד מיד לאחר נתינתו ובפרט בענין שהוא משמש כערכאה אחרונה שאין עליה ערעור.
ג. לטענה כי עיקרי הצדק נפגעו בכך שלא שמעו את עדי התובעים, אשר אולי היו מיותרים לגבי ההחלטה לקיים בחירות חדשות עקב אי סדרים, אבל לא היו מיותרים לגבי ההחלטה השניה כאשר השאלה אם שני המצביעים הצביעו בבחירות או, לא הפכה להיות שאלה מכרעת - טענה זו יש לדחות מסיבה דיונית גרידא. כאשר נפתח הדיון הנוסף לאחר קריאת פסה"ד הראשון צריך היה ב"כ העותר להעמיד את ביהמ"ש על כך שעדויות שטרם הושמעו נעשו בעלות חשיבות ממשית ולבקש להשמיע את העדויות. משלא עשה כן אינו יכול להלין על השופט כי אם על עצמו בלבד.
ד. לטענות אחרות של העותרים שביהמ"ש טעה מבחינה משפטית כאשר החליט שאותם שני מצביעים לא הצביעו ונאות לסמוך על עדותם איך היו מצביעים - כל אלה יכלו להיות טענות טובות בערעור אך לא בפניה לבג"צ.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. עוה"ד י. מוריץ ויעקובוביץ לעותרים. 22.3.74).
ד.נ. 20/73 - יעקב שמע נגד נחמה סדובסקי ואח'
*זכותו של בעל דירה בבית משותף לשנות את השימוש בדירה ממגורים לעסק.
(דיון נוסף על ערעור אזרחי 666/72 (השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני) שפורסם בפד"י כ"ז(ב) 219 -החלטת ביהמ"ש העליון שונתה ברוב דעות).
העובדות:
המבקש החל להשתמש בדירתו כבית עסק והמשיבים התנגדו לכך ופנו למפקח לפי חוק בתים משותפים, הם טענו כי עפ"י סעיף 2 של התקנון המצוי אין בעל דירה רשאי לעשות בדירתו שינויים או תיקונים הפוגעים בדירות אחרות או ברכוש המשותף ולדעתם גם שינוי שימוש במשמע ולאו דוקא שינוי בגוף המבנה. המפקח מצא כי השינוי בשימוש של הדירה מפחית מערכן של הדירות האחרות ועל כן הורה להחזיר את השימוש למגורים. ביהמ"ש המחוזי הפך את צו המפקח וקבע כי התקנון אוסר על שינוי בגוף המבנה ולא בשימוש של הדירה. ביהמ"ש העליון בדיון הקודם ברוב דעות השופטים ויתקון וח. כהן הפך פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וסבר שגם שינוי בשימוש נאסר ע"י התקנון אם הוא פוגע בערכן של הדירות האחרות, בעוד שהשופט מני בדעת מיעוט סבר כי רק שינוי של המבנה נאסר ע"י התקנון המצוי. על כך נתקיים הדיון הנוסף.
החלטה: מ"מ הנשיא זוסמן (דעת הרוב):
א. בעילת נזיקין של מטרד לא נפסק דבר לא ע'"י המפקח ולא ע"י ביהמ"ש המחוזי שכן סמכות ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת המפקח היא כסמכותו של המפקח והלה לא היה מוסמך לדון בעילה זו. על כן יכולים עדיין הצדדים לפנות לביהמ"ש בעילת נזיקין אם אמנם השינוי של הדירה לבית עסק יש בה משום מטרד.
ב. זכות הקנין של כל בעל דירה בבית משותף אינה שונה מזכות קנין של אדם ברכוש שלו פרט לענינים שחוק בתים משותפים והתקנון באו להסדיר. לגבי כל דירה נוהג בה השותף כבתוך שלו ואין דינו ישונה מדין בעליו של בית אחר.
ג. האסיפה הכללית מוסמכת לקבוע את דרכי השימוש ברכוש המשותף אך לענין קביעת השימוש בדירה גופה אין כל אסמכתא בתקנון המצוי וזאת משום שלגבי דירה של פלוני אין לו לבעל הדירה שותפים וכל הבעלים כפופים להלכות הדין הכללי.
ד. התקנון המצוי האוסר שינויים בדירה העשויים לפגוע בדירות אחרות כונתו לשינויי מבנה בגוף הדירה שבעטיים ניזקה דירה אחרת או הרכוש המשותף, אך לא שינויים לגבי השימוש שנעשה בדירה.
השופטים י. כהן ומני - מסכימים.
השופטים ויתקון וח. כהן בדעת מיעוט חזרו על דברי ההסבר להחלטתם הקודמת שהתקנון אוסר גם שינוי שימוש הפוגע בערכן של דירות בבית משותף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן , ויתקון , ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד כספי למבקש, עו"ד ברטלר למשיבים. 10.3.74).
ע.א. 373/72 - גבי טפר ואח' נגד מדינת ישראל
*הכרה בנשואין פרטיים של יהודי ונוצריה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלוצקי) בת.א. 1300/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים הם יהודי ונוצריה אשר נישאו בטקס פרטי בקיבוץ דליה ופנו לביהמ"ש המחוזי
בבקשת הצהרה שהם נשואים זה לזו, לטענתם אינם יכולים להנשא בטקס דתי יהודי וכיון שאין גם מוסד חילוני המוסמך לסדר להם טקס נישואין, בקשו לראות בהתקשרותם "נישואין לפי המשפט המקובל" ולהכיר בהם כנשואים. ביהמ"ש דחה את בקשתם ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. כאשר נערך טקס פרטי בין שני יהודים כשלא היתה מניעה בעדם לבוא בברית הנשואין לפני הרשות הרבנית אין ביהמ"ש מכיר בנישואין פרטיים כאלה. מאידך, כאשר נערך טכס נישואין פרטי כשנבצר מבני הזוג היהודיים להנשא לפני רבנים והנישואין כשלעצמם תופשים לפי דין תורה הכיר ביהמ"ש החילוני בנישואין כאלה.
ב. בעניננו אין הדבר כך שכן מדובר בנישואי תערובת. נותרה איפוא טענה אחת בלבד והיא שבהעדר חוק בישראל המאפשר נישואין כאלה יש למלא את החסר מתוך זיקה למשפט המקובל האנגלי ולהכיר בנישואין כ"נישואי המשפט המקובל". טענה זו אין לקבל.
ג. אין להרשות הקמת מוסד של טקס נישואין פרטי הנוגד את השקפותיה של חברה בת זמננו המבוססת על סדרי שלטון ומשפט. במושגים של מינהל תקין ודרישות החברה המודרנית אין להרשות הווצרותו של מעמד נישואין ע'"י אקט פרטי ללא גושפנקא של רשות ממלכתית חילונית או רשות דתית.
השופטים עציוני וכהן הסכימו לפסק דינו של השופט ויתקון. באימרת אגב ציין השופט ויתקון כי בתי המשפט בישראל מזמן הכירו בתוקפם של נישואי תערובת בין יהודי ללא יהודי אשר נערכו במקום שנשואין כאלה תופשים. על כך ,העיר השופט כהן כי בפסיקה עד כה לא הכירו בתי המשפט בנישואין כאלה אם כי ביהמ"ש קבע שפקיד הרישום אינו זכאי למנוע רישום נישואי תערובת שנערכו מחוץ לישראל.
(בפני השופטים: ויתקון , עציוני, י, כהן. עו"ד ש. מינצר למערערים, עו"ד פ. אלבק למשיבים, 21.3.74).
ע.פ. 244/73 - אורי רבר נגד מדינת ישראל
*טענת "כבר נשפטתי".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: שמיר, חלימה, לוין) בת.פ. 421/72 - הערעור נדחה).
בינואר 1971 אירעה תאונת דרכים שבה פגע אוטובוס נהוג בידי המערער במכונית פרטית ושני נוסעי המכונית הפרטית נפצעו. המערער לא הודה באשמה ושמיעת המשפט נדחתה אך לפני שהגיע מועד המשפט ביקש המערער להקדים את המשפט ובהופיעו בפני ביהמ"ש לתעבורה הודה המערער באישום של נהיגת רכב באי זהירות והורשע בעבירה זו. אותה שעה לא היה ידוע לתובע וגם לא לביהמ"ש, אך היה ידוע למערער, כי אחת הפצועות נפטרה חודש לפני מתן פסה"ד. משנודע על פטירת הפצועה הועמד המערער לדין באשמה של גרימת מוות מחוסר זהירות וכאן טען "כבר נשפטתי". בימ"ש השלום נענה לטענה הטרומית וביטל את האישום. ביהמ"ש המחוזי הפך את פסק דינו של בימ"ש השלום וקבע כי יש מקום להעמיד לדין את המערער באשמה החדשה. הערעור על כך נדחה, בפס"ד מקיף של השופט אשר, שעמד על מכלול הענינים המתעוררים בטענה "כבר נשפטתי". זאת הן כאשר זוכה והן כאשר הורשע הנאשם וההבחנה בין האישום בעבירה הראשונה לבין אישום בעבירה השניה של אותו מכלול מעשים והשוני שביסודות העבירות השונות. ביהמ"ש העליון עמד גם על כך שהמערער "חטף" פס"ד בטרם ייוודע על פטירתה של הפצועה ועל כן אין בידו של המערער לטעון כי הקטיגור לא נהג בחריצות סבירה לפני פסה"ד הראשון כדי להעמיד אותו לדין בעבירות כולן. זאת ביחס לאספקט של מדיניות בתיהמ"ש שלא להרשות פיצול אישומים נגד הנאשם.
(בפני השופטים:ויתקון , י. כהן, אשר. עו"ד ש. איל למערער, עו"ד ע. סיון למשיבה. 20.3.74).
בג"צ 40/74 - מיכה ברקול נגד שר החנוך והתרבות ואח'
*מכרז לקבלת משרה ממשלתית העותר זכה במכרז במשרד החנוך למשרת מנהל מחוז המרכז של המשרד ונשלחה אליו הודעה ע"י נציבות שירות המדינה כי נתקבל לתפקיד ואף דובר על המועד להתחלת העבודה. העותר התפטר מתפקידו כמנהל בי"ס אך עד שעמד להתחיל בעבודתו התברר כי ארגוני המפקחים במחוז מתנגד להעסקתו, ואף כי המשרד משלם לו את משכורתו החודשית לא נמסר לו התפקיד עד כה. עתירתו נגד המשיבים נתקבלה והצו על תנאי הפך להחלטי, ביהמ"ש הגבוה לצדק ציין כי למעשה מסכימה המדינה להעסקת העותר ומשרד החינוך אף הודיע כי הוא מוכן להעסיק את העותר וכי הסכסוך נטוש בין העותר והמדינה מזה לבין ארגון המפקחים מזה. כיון שכך אין סכסוך בין העותר לבין המדינה ובאין סכסוך לא מתעוררת כאן שאלה של סמכות, היינו אם הענין הוא בסמכות ביה"ד לעבודה או לאו. יחד עם זאת, בג"צ החליט כבר לא פעם לפי סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט, להכניס תחת כנפי חסותו ענין הנתון אמנם בסמכות בימ"ש או בי"ד אחר, כאשר הסעד שאפשר לצפות לו שם אינו יעיל או מהיר במידה מספקת. כמו כן נראית גם טענת העותר כי למרות שהוא מקבל משכורת הרי כל זמן שלא נתמנה כדין אין עדיין יחסי עובד ומעביד בינו לבין המדינה ועל כן אין הענין נתון לסמכות ביה"ד לעבודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' ד. ברקול לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 17.3.74).
ע.פ. 179/73 - יצחק חן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד עקב קבלת הלואה ללא ריבית וכד' המערער שימש כמזכיר המועצה המקומית רמת השרון. כשהחל לשמש בתפקידו היה תושב גדרה ומדי יום ביומו היה נוסע למקום עבודתו. לצורך נסיעתו למקום קיבל בשבועות הראשונים רכב מאת המתלונן ששימש במועצה המקומית רמת השרון כקבלן בעבודות ביוב, לאחר מכן קיבל ממנו הלואה של 3500 ל"י בלי רבית ובלי שנקבע מועדה להחזרת ההלואה. המערער הורשע בעבירה של קבלת שוחד וערעורו על כך נדחה. הלכה פסוקה היא שקבלת הלואה ע"י עובד ציבור על מנת להחזירה אבל בלי רבית וללא קביעת מועד לסילוקה, ולא כל שכן קבלת שימוש במכונית ללא תשלום שכר, הן בגדר טובת הנאה במובן החוק, השאלה רק אם טובות הנאה אלה היו בקשר למילוי תפקידו והאם נתנו ונתקבלו בכוונה פלילית. נסיבות הענין מצביעות על הכוונה הפלילית שבקבלת טובות ההנאה והעובדה שהמערער חלש על כל המחלקות בתוקף היותו מזכיר המועצה, ותפקידו לפקח על ביצוע חוזים של הקבלנים, מצדיקות את המסקנה שטובות ההנאה ניתנו למערער בקשר למילוי תפקידו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד טריינין למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 13.3.74).
ע.פ. 413/72 - יוסף ליבוביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה המערער הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה וערעורו על ההרשעה נדחה. עפ"י האישום בעט המערער ברגלו של המתלונן ושיבר לו את עצם השוק. יכול היה ביהמ"ש להאמין לגירסת המתלונן ולמצוא סימוכין בעדות אשתו של המתלונן. זו באה למקום המקרה מיד לאחר התקרית ומצאה את בעלה שוכב וצועק "הוא בעט בי". עדות זו של האשה על קריאת בעלה מיד לאחר המקרה קבילה בתורת "רס ג'סטה", וברור שבצעקה התכוון המתלונן למערער כי מלבדו לא היה איש במקום.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד דוברונסקי למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 11.3.74).
ע.פ. 181/72 - חיים רוזנבלט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס המערער השמיט מהצהרת הון שלו סכומים של מאות אלפי לירות ועיקר האישום היה השמטת חוב שחב לו משרד הדאר בגין עבודות שביצע. הערעור על ההרשעה נדחה. בעקבות פסקי דין קודמים ציין ביהמ"ש העליון כי בשיטת הנהלת חשבונות מסחרית ההכנסה מעבודה מסוימת נצמחה באותה שנת המס שבה נגמרו העבודות ונמסרו למזמין גם אם החשבונות טרם אושרו ע"י המזמין. בעניננו נגמרו העבודות בשנת המס שלפני הגשת הצהרת ההון ועל כן בדין הורשע המערער בהגשת הצהרת הון לא נכונה. אשר לקביעה כי הסכום הושמט במזיד ומתוך כוונה להתחמק ממס - בנסיבות הענין יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה זו. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן, החלטה - ,השופט י, כהן. עוה"ד טוניק וצימרמן למערער, עו"ד שטינברג למשיבה. 11.3.74).
ע.פ. 546/73 - מדינת ישראל נגד יוסף רפפורט
*הרשעה בגרימת מות וטענת ניתוק הקשר הסיבתי המערער הגיע עם רכבו לצומת ועל מנת לעבור את הצומת המרומזרת הגביר את המהירות של רכבו ועלה במידה נכרת על המהירות המותרת. בסופו של דבר נכנס לצומת באור צהוב כאשר האור נתחלף לאדום, אותו זמן נכנס לצומת ממולו כאשר גם באותו צד היה אור אדום, ילד רכוב על אופניו, ונהרג. בימ"ש השלום הרשיע את המשיב בגרימת מוות לפי סעיף 218 לפח"פ, ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב מעבירה זו והרשיעו בעבירות אחרות עפ"י תקנות התעבורה והערעור על הזיכוי נתקבל ברוב דעות השופטים ח. כהן וקיסטר נגד דעתו החולקת של השופט מני. ביהמ"ש המחוזי קבע שהקשר הסיבתי בין רשלנות המשיב שנכנס לצומת בשעה לא לו, לבין מות המנוח הופסק ע"י המנוח עצמו אשר גם הוא נכנס לצומת כשהאיר אור אדום. בקבלו את הערעור על מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי ציין השופט ח. כהן כי בכגון דא חל מבחן הצפיות ושום ניתוק אפשרי של הקשר הסיבתי לא יועיל אם המזיק הראשי צריך היה לחזות מראש שהתאונה עלולה לקרות עקב רשלנות שלו, הנכנס לצומת כאשר הרמזור אוסר כניסתו חייב לחזות מראש שעלולים להכנס לתוך מסלולו כלי רכב לכוונים ומכוונים שונים, וחייב לדעת שעלול הוא להתנגש בכלי רכב הבאים מכוון אחר. אין נפקא מינה אם כלי רכב אחרים נכנסו בהיתר או באיסור.
השופט מני בדעת מיעוט סבר כי כניסתו הפתאומית של המנוח למסלול נסיעתו של המערער בנסיבות המקרה, היתה פעולה כה בלתי צפויה וכה רשלנית עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי שבין רשלנות המערער לאירוע התאונה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד מ. לרנר למערערת, עו"ד לויתן למשיב. 14.3.74).
ע.פ. 502/73 - יהושע שוורצברג נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס המערער הורשע בשלוש עבירות על פקודת מס הכנסה, שתיים בגין השמטת הכנסה מדו"חות לשתי שנות מס, ועבירה אחת בגין מסירת תרשמת כוזבת בהצהרת הון, והכל במזיד ובכוונה להתחמק ממס. הוא נדון לחדשיים מאסר וקנסות כספיים בסכום כולל של 14,000 ל"י והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. באשר להרשעה - קיימת החזקה האמורה בסעיף 144 לפקודת מס הכנסה שלפיה דו"ח החתום ע"י אדם רואים אותו כמי שיודע כל מה שכתוב בדו"ח. המערער חתם על דוחו"ת ההכנסה שלו ועל כן רואים אותו כמי שיודע כל ענין שבהם. כיון שהשמיט הכנסות בדוחו"ת אלה אין לקבל טענותיו שלא ידע מה כתוב בדוחו"ת. המערער טען כי במשך שנים נהג להגיש דוחו"ת למס הכנסה אשר למעשה לא נתקבלו ולא שימשו בסיס לקביעת הכנסתו הממשית, ובכל שנה לאחר הגשת הדו"ח הוצאה שומה לפי מיטב השפיטה ובעקבותיה באה התדיינות בין המערער לבין פקיד השומה, וע"כ אין לראות בכך הגשת דוחו"ת לא נכונים. טענה זו לא נתקבלה, מבחינה
משפטית אין בכל זה כדי לנקות את המערער מאשמה. החוק הוא חוק ועל האזרח לקיימו ולעמוד בדרישותיו. אשר לשאלת הזדון להתחמק ממס - הכוונה היא דבר הנתון ללבו של אדם הניתן להוכחה ע"י ראיות נסיבתיות ובתחום זה של מסירת דו"ח לא נכון קל הוא מצבה של התביעה הכללית, שכן הכוונה להתחמק ממס מתבקשת מעצם המעשה של הפחתת ההכנסה המוצהרת אלא אם בפי הנאשם הסבר למעשה אשר יכול לעורר ספק בלב ביהמ"ש בכוונה הפלילית, אשר לעונש - בנסיבות הענין אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ברנזון, אשר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מזן למערער, עו"ד שטרנברג למשיבה. 26.3.74),
=ע.פ. 107/73 - נגב בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
[פ"ד כח (1) 640]*הרשעה בעבירה של מכירת בנזין בניגוד לתקן המערערים הינם בעלי תחנת דלק ובאחד הימים נלקחו בתחנה דוגמאות בנזין משתי משאבות שלפי הסימון מכילות בנזין בעל 91 אוקטן ובבדיקה נמצא כי הבנזין בעל 89 אוקטן. המערערים הועמדו לדין בעבירות של מכירת מצרך בלתי מתאים לתקן שפורסם ועבירות אחרות לפי חוק התקנים, פקודת סימני סחורות ועבירות מרמה. הנאשמים העלו טענות משפטיות אשר על פיהן זוכו בבימ"ש השלום אך ביהמ"ש המחוזי הפך את החלטת בימ"ש השלום והרשיע את המערערים והערעור על כך נדחה. שר המסחר והתעשיה רשאי היה להעביר לממונה על התקינה את סמכויותיו לפי חוק התקנים. כאשר הגבלי חוק התקנים העברת הסמכות להתקין תקנות ע"י השר לאחר לא התכוון לתקנות במובן הרחב, לפי פקודת הפרשנות, הכולל אכרזה בת פועל תחוקתי, אלא לתקנות במובן צר כמקובל בשפת הבריות. סעיף אחר באותו חוק מסמיך את השר להתקין תקנות בכל הנוגע לביצוע החוק וכאן ברור שהכוונה לתקנות ממש במובן הרגיל, והכלל הוא שכאשר המחוקק משתמש באותו מונח מספר פעמים באותו חוק חזקה עליו שהתכוון לאותו דבר בכל הפעמים. אשר לטענה כי חוק יסוד הממשלה קובע שסמכות שר להעביר סמכויותיו לעובד ציבור אינה כוללת תקנות בנות פועל תחיקתי - לפי סעיף 21 לחוק התקנים הוסמך השר במפורש להעביר לממונה כל סמכות מסמכויותיו פרט לסמכות להתקין תקנות, ומאחר שכאמור הכוונה לתקנות ממש הרי שהעברת כל סמכות אחרת לממונה בדין יסודה. חוק התקנים הוא חוק מיוחד ועל כן עדיף הוא על חוק יסוד הממשלה שהוא חוק כללי, כמו כן אין לקבל את טענת המערערים שיש לפרסם ברשומות את התקן עצמו, ודי בכך שמתפרסמת הודעה על הכנת תקן.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קליינר למערערים, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 24.2.74).
ע.פ. 1/74 - נאג'ה אגרביה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער נמצא אשם בעבירת התפרצות ונדון לחמש שנות מאסר וערעורו על חומרת העונש נתקבל. אכן המערער כבר הורשע בעבר בעבירות שוד ונדון לשלוש שנות מאסר ואז הופעל גם מאסר על תנאי של 18 חדשים בחופף לעונש החדש, הקלה זו עם המערער לא הועילה והמערער חזר וביצע עבירה נוספת, אעפ"כ ניתן להקל עמו במקצת ויהא זה לטובתו ולטובת הציבור אם חלק מהעונש יהיה מותנה. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על שלוש שנים ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י, כהן, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד מ. לינר למשיבה. 28.2.74).
ע.פ. 446/73 - יעקב אייזנר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפגיעה בשחקן יריב במשחק כדורסל
המערער הורשע בפגיעה בשחקן יריב כאשר שיחק במשחק כדורסל והערעור על ההרשעה נדחה. לפי כתב האישום הלם המערער במתלונן במתכוון ברם ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער התנהג בפחזנות שיש עמה משום כוונה פלילית והרשיעו בעבירה עפ"י סעיף 238 לפח"פ. הערעור נדחה. אין זה נכון כי משנקבע שהמערער לא התכוון לפגוע במתלונן היה מן הדין לזכותו מאשמה בכלל באשר מקובל ונהוג לשחק משחקי כדורסל באופן מהיר ותוקפני תוך הפעלת כח כלפי הזולת. הכללים שנקבעו בחוקה מורים שיש למנוע במידת האפשר פגיעה בשחקן יריב וכאן עלה מחומר הראיות, ועפ"י הודעת המערער במשטרה, כי הניף ידיו סביבו מתוך מטרה להפעיל כח כלפי שחקן של קבוצה יריבה ובכך יש חריגה מכללי המשחק. היה יסוד למימצא של ביהמ"ש שהמערער היה אדיש כלפי התוצאות של הפגיעה. אשר לטענה כי לא ניתנה למערער הזדמנות להתגונן מפני הרשעה באישום של פחזנות או לא איכפתיות - מכתב האישום עולה שמיחסים למערער פגיעה רצינית ולא מקרית וכזו הוכחה ונקבעה. ההרשעה מבוססת על חומר הראיות שהובא בפני ביהמ"ש ובפני החומר שהובא התגונן המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה, 5.3.74).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 63/74 - ....................190 ─ * עתירה נגד פס"ד בערעור בחירות.
─* ד.נ. 20/73 - ..............................191 ─ * זכותו של בעל דירה בבית משותף לשנות את השימוש בדירה ממגורים לעסק.
─* ע.א. 373/72 - ...............................191 ─ * הכרה בנשואין פרטיים של יהודי ונוצריה.
─* ע.פ. 244/73 - ...................................192 ─ * טענת "כבר נשפטתי".
─
─* בג"צ 40/74 - מכרז לקבלת משרה ממשלתית.....................................193 ─* ע.פ. 179/73 - הרשעה בקבלת שוחד עקב קבלת הלואה ללא ריבית וכד'.............193 ─* ע.פ. 413/72 - הרשעה בגרימת חבלה חמורה....................................193─* ע.פ. 181/72 - הרשעה בעבירות מס...........................................194 ─* ע.פ. 546/73 - הרשעה בגרימת מות וטענת ניתוק הקשר הסיבתי...................194 ─* ע.פ. 502/73 - הרשעה בעבירות מס...........................................194─* ע.פ. 107/73 - הרשעה בעבירה של מכירת בנזין בניגוד לתקן....................195 ─* ע.פ. 1/74 - חומרת העונש (התפרצות וגניבה).................................195─* ע.פ. 446/73 - הרשעה בפגיעה בשחקן יריב במשחק כדורסל...................... 196─
─
─
─
─
─
─