ע.א. 385/73 - אברהם פרידמן ואח' נגד אפרים זהבי ואח'
*מתן סעד זמני לשמירת המצב הקיים.
* טענת שיהוי בתביעה לביצוע בעין של מכירת מקרקעין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 3268/73 - הערעור נתקבל).
העובדות:
למערערים חלקת קרקע הסמוכה לחלקת קרקע של המשיבים 1, 2 (להלן המשיבים) וכאשר בנו המערערים מבנה על החלק שלהם חדרו לשטח של המערערים ותפשו רצועה צרה. ב- 1965 הגיעו הצדדים לידי הסכם שלפיו המשיבים מכרו למערערים את רצועת הקרקע וקיבלו את מלוא התמורה. כדי להבטיח את העברת הרצועה ע"ש המערערים נתנו יפוי כח בלתי חוזר, אך אף על פי כן לא בוצעה ההעברה עד עתה. בינתיים העבירו המשיבים את חלקתם למשיב השלישי, בנם, ללא תמורה והלה התקשר עם קבלן ומכר לו את החלקה, כולל גם הרצועה שנמכרה למערערים. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי ובקשו סעד זמני למנוע העברת החלקה כולה לאחר, ותבעו ביצוע בעין של העברת רצועת הקרקע על שמם. ביהמ"ש המחוזי סירב להעניק למערערים סעד זמני באשר לדעתו השהו המערערים את הגשת תביעתם במשך 17 שנה ובינתיים הועברה החלקה לבן וזה התחייב להעבירה לקבלן, על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. סעד זמני נועד למנוע מהנתבע שבמשך תקופת הביניים, מהגשת התביעה ועד למתן פסה"ד, ישנה את המצב. לא רק התובע מעונין בשמירת המצב הקיים אלא גם לביהמ"ש ענין שלא יובא שינוי בנכס המריבה ביוזמתו של אחד הצדדים ושביהמ"ש לא יועמד בפני עובדות מוגמרות לפני שהספיק לסיים את תפקידו.
ב. בעקבות ההסכם שבין הצדדים משנת 1955 נוצר לטובת המערערים קנין שביושר לגבי שטח המריבה והם זכאים לכאורה לכפות על המוכרים ביצוע בעין של הסכם המכר והעברת הקנין החוקי על שמם.
ג. זכותם של המערערים הינה גם כלפי בנם של המוכרים שעל שמו הועברה הקרקע ללא תמורה. כשרכש אדם זכות שביושר בנכס שבמקרקעין מכח מכר, אזי אפילו העביר המוכר את הקנין לאחר יהיה הקונה הראשון זכאי לביצוע בעין אם הקונה האחר קיבל את הנכס בלי תמורה או שידע בזמן ההעברה כי לקונה הראשון זכות שביושר.
ד. אשר לענין השיהוי - אכן כלל הוא שבסעד של צו מניעה זמני יבדוק ביהמ"ש את סיכויי ההצלחה של תביעת התובע, אך ספק בלבד בקיום הסיכוי אינו מספיק כדי למנוע מתן סעד, בשלב זה די שהמבקש יראה שיש לו סיכוי לכאורה לזכות בתביעתו. טענת שיהוי במשך 17 שנה בתביעת ביצוע בעין בודאי ממעיטה בהרבה מסיכויי התובע, אך אינה מבטלת את זכותו לחלוטין. קיימים יוצאים מהכלל, האחד מהם הוא המקרה שבו התובע קיבל את החזקה בממכר. אין צורך להכריע בשלב זה אם השיהוי מבטל את זכות המערערים אם לאו ואת זאת יכריע ביהמ"ש בתביעת המערערים לגופה.
ה. לנימוקו של ביהמ"ש כי צו מניעה יפגע בזכות צד שלישי תמים - עדיין לא ברורה עובדה זו, ועל כל פנים הקבלן טרם קיבל את הרישום במשרד ספרי האחוזה על שמו, ולפי חוק המקרקעין העיסקה עם הקבלן שטרם נגמרה ברישום, רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה וזכויותיהם של המערערים קודמת ועדיפה על זכותו של הקבלן.
ו. לענין מאזן הנוחיות - אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה אם התחשבות במאזן הנוחיות שלטובת הנתבע הינה רק כאשר קיים ספק לגבי זכותו של התובע או גם כאשר ברורה זכותו של התובע, שכן בעניננו אין לאמר שמאזן הנוחיות נוטה לטובת המשיבים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. עו"ד י. גינדי למערערים, עו"ד נ. לאונר למשיבים. 13.3.74).
ע.א. 190/73 - ראובן חזקיהו ואח' נגד יעקב שרף
*סדרי חלוקת מקרקעין משותפים שאינם ניתנים לחלוקה בעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: כהן, ארליך, אבבור) בע.א. 2ד/255 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
המערערים, שהם קבלנים ובעלי אמצעים, רכשו מחצית חלקת קרקע אשר מחציתה השניה היתה בידי המשיב מזה למעלה מ- 20 שנה והציעו למשיב לרכוש גם את חלקו או למכור לו את חלקם. משלא הגיעו לידי הסכם הגישו המערערים תביעת חלוקה בבימ"ש השלום. בימ"ש השלום קבע שהחלקה איננה ניתנת לחלוקה בעין והורה על מכירת החלקה בין הצדדים לבין עצמם בדרך של מכירה תחרותית לכל המרבה במחיר. ביהמ"ש מצא דרך זו "יעילה וצודקת" כאמור בסעיף 40(ב) לחוק המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב ופסק שלא היה מקום להחליט על מכירה תחרותית אלא עפ"י בקשת אחד מבעלי הדין שנומקה והוכחה ולא מיוזמת ביהמ"ש ועל דעת עצמו בלבד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מן הדין לבצע את החלוקה בדרך הרגילה הקבועה בחוק, היינו באמצעות מכירה כמו בהוצל"פ, על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני (דעת הרוב):
א. סעיף 40 לחוק המקרקעין קובע כי חלוקת מקרקעין, כאשר המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה, תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצל"פ, אלא אם כן ביהמ"ש רואה דרך אחרת יעילה וצודקת. המכירה הפומבית היא הדרך הרגילה למכירת נכסי דלא ניידי מעוקלים.
ב. עפ"י חוק המקרקעין בוטל השלב הראשון בפירוק שותפות במקרקעין שהיה נהוג לפני כן היינו מכירה בין השותפים. כיום הדרך הרגילה היא כאמור מכירה פומבית, אכן קיימת אפשרות לנקוט בדרך שונה אם היא נראית יעילה וצודקת בנסיבות הענין, אך מי שמבקש לנהוג בדרך זו עליו חובת ההוכחה שדרך זו יעילה וצודקת יותר ממכירה פומבית. בעניננו, כאשר צד אחד הוא בעל אמצעים והצד השני איננו בעל אמצעים אין לאמר שמכירה בין השותפים בדרך תחרותית היא יעילה וצודקת.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
ההליכים שנקט בימ"ש השלום כשרים היו למהדרין ולא באה למשיב כל תקלה המצדיקה או המחייבת את ביטולם. היו לפני השופט נתונים מספיקים לניהול מכירה בדרך תחרותית, זאת על בסיס המחיר ששולם ע"י המערערים לבעל המחצית השניה זמן קצר לפני שהציעו לקנות את חלקו של המערער והעובדה שהציעו למערער למעלה מכפול מהמחיר ששילמו לפני כן, אכן לאחר שבימ"ש השלום קבע שהנכס אינו ניתן לחלוקה צריך היה לשמוע טענות בעלי הדין מהי הדרך הטובה ביותר לביצוע מכירת הנכס, אך לאחר שהשופט הגיע למסקנה שהדרך היעילה והצודקת היא מכירה תחרותית וביצע את המכירה בדרך זו, לא יחזיר בימ"ש שלערעור את הגלגל אחורנית, אם לא שוכנע שהדרך שהלך בה השופט לא היתה יעילה ולא היתה צודקת.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד א. בדיחי למערערים, עו"ד ש. פוגל למשיב. 24.3.74).
ע.א. 613/72 - הנרי זנו נגד אריה חן ואח'
*אחריות בתאונת דרכים.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 890/70- הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
בתאונת דרכים שאירעה על כביש החוף בשעת לילה בקטע כביש שרוחבו הוא 7 מטר נפצע המערער קשה. הוא נסע על קטנוע והתנגש עם מכונית פרטית הנהוגה בידי המשיב שהגיע ממולו. אין חולקין כי המערער סטה מהמסלול שלו ונכנס למסלולו של המשיב שהתנגש בו. אעפ"כ הטיל ביהמ"ש המחוזי על שני הנהגים את האחריות לתאונה. עם זאת מצא שמחצית הנזק שנגרם למערער, שבה חייבים המשיבים לשאת, סולקה כולה ע"י התשלומים שהמערער קיבל ועתיד לקבל מביטוח לאומי. בערעור טוען המערער על אופן חישוב הפיצויים ואילו המשיבים טענו כי בכלל אין להטיל על המשיב אחריות כלשהי לתאונה.
החלטה - השופט י. כהן:
א. המשיב נסע במהירות של 70- 80 קמ"ש בקטע דרך שבו המהירות המכסימלית היא 80 קמ"ש. אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי מהירות זו היתה מופרזת בנסיבות המקרה היינו בזמן חשיכה ובכביש צר יחסית כשהתקרב קטנוע מול המכונית, רוחב הכביש היה 7 מטר ולרשות הקטנוע עמד מסלול של 3.5 מטר כשהוא כולו פנוי. רוחב המכונית שבה נהג המשיב היה מטר וחצי ובנסיבות אלה אין לאמר שנהיגה במהירות של 80 קמ"ש מהווה רשלנות, אמנם קטנוע איננו רכב יציב כמו מכונית אך המשיב לא חייב היה לחזות מראש שנהג הקטנוע לא ישלוט על רכבו עד כדי סטיה למסלול הנגדי.
ב. אין לקבל גם את המסקנה כי בנוסעו באורות מעבר צריך היה המשיב לנסוע באיטיות שיוכל לעצור את הרכב בתחום המואר. לענין טווח אורות המעבר ההלכה איננה כפי שסבור היה ביהמ"ש המחוזי, על כל פנים לא היה כל קשר סיבתי בין טווח האורות לבין אירוע התאונה כי כל אחד מהנהגים ראה את אורות הרכב הבא ממולו ממרחק מספיק.
ג. אין גם לקבל את המסקנה שהמשיב אשם בכך שלא נסע בימין הקיצוני של הכביש אלא במרחק מה מהשוליים הימניים ובכך הפר תקנה המחייבת לנהוג בצד הימני. לפי עדות הבוחן היתה המכונית עובר לתאונה במרחק של מטר אחד מהשוליים הימניים ואין לראות בנסיבות המקרה רשלנות בנהיגה במרחק כזה מהשוליים. התקנה בדבר נסיעה בצד הימני איננה מחייבת לנסוע ממש צמוד לשוליים שבצד ימין.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. רון ול. ליאור למערער. עו"ד י. ולנט למשיבים. 12.3.74).
ע.פ. 573/72 - עמיאל חבורה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת קשר כאשר הנאשם השני הורשע בעבירה אחרת ולא בעבירת הקשר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: גביזון, מני ובנטל) בע.פ. 433/71 - -אי הערעור נדחה).
העובדות:
המערער נהג במכונית והסתכסך עם נהג אחר. הוא איים על המתלונן שיבוא עם חבריו ויחדיו יכו את המתלונן. שעה לאחר מכן הופיעו המערער וחברו והחבר תקף את המתלונן בבקבוק שבור וגרם לו לפצעים ולצלקת שנותרה בפניו. בבימ"ש השלום הואשמו המערער וחברו בקשירת קשר לביצוע עוון וכן בתקיפה. המערער הודה באישום של קשר ולפיכך הסכים ב"כ התביעה לבטל את האישום של תקיפה נגדו וביהמ"ש דן אותו לתשלום קנס של 1000 ל"י בצירוף של 4 חודשי מאסר על תנאי. לאחר מכן הודה חברו של המערער בעבירת התקיפה והורשע בה ובהסכמת התביעה זוכה מהאישום של הקשר. עתה טען המערער כי יש לזכות גם אותו מעבירת הקשר שכן לקשר צריכים שניים וכאשר השני זוכה אין הרשעתו יכולה לעמוד, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער על הרשעתו ומכאן הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. לעבירת קשר צריכים שניים או יותר שעשו הסכם והתקשרו למטרה פלונית שהיא בעיני החוק מטרה בלתי כשרה. מכאן שעבירת הקשר שהיא עבירה אחת מספר המשתתפים בה הוא לפחות שניים. אפילו הודה אדם בעבירת קשר, הודאתו אינה תופשת אם לא היה לו שותף שאיתו עשה את הקשר, כפי שאין אדם יכול להרשיע עצמו ע"י שיודה במה שאינו עבירה.
ב. אין צורך שיובא לדין גם השותף לקשר. יכול ואחד מן השניים האשמים בקשר יובא לדין ויורשע אף אם השני לא הועמד לדין מכל סיבה שהיא. הוא הדין אם האישום בעבירת הקשר היא שהיו יותר משני אנשים, כי אז יכולים להרשיע אדם אחד אף אם נאשם שני זוכה והאנשים הנותרים לא הועמדו לדין.
ג. הכלל האמור שאם זוכה השותף לקשר יש לבטל גם את הרשעתו של מי שהורשע בקשר, בא למנוע סתירה בין שני פסקי דין הדנים באותה פרשה כאשר בפס"ד אחד נקבע שהיה קשר ומפסה"ד של הנאשם השני יוצא שלא היה קשר, כאשר השני זוכה מאשמת הקשר. לפיכך אין נוהגים עפ"י הכלל הזה אלא אם טעמו עמו. הרשעתו של קושר בעינה עומדת כל עוד זיכויו של השני אינו משמיט את הקרקע מתחתיה. הדבר תלוי בכך אם הרשעתו של אחד מתיישבת עם זיכויו של האחר. השאלה היא אם כן אם עובדת זכויו של השני מאשמת הקשר מצביעה בעליל על כך שזה שהורשע לא קשר קשר.
ד. בעניננו אמנם זוכה חברו של המערער מאשמת הקשר, ברם העובדות הן שהמערער איים על המתלונן שיבוא עם חברו ויתקוף אותו ולאחר מכן אכן בא עם חברו והחבר תקף את המתלונן והחבר אף הורשע בעבירת התקיפה. אין לך ראיה טובה מזו לעשיית הקשר מן העובדה כי העבירה שהם הסכימו לבצעה בוצעה בפועל. זיכויו של החבר מאישום של קשר, כשהוא מלווה הרשעה בעבירת התקיפה, אינו עומד בסתירה להרשעתו של המערער אלא אפילו מוסיף לה תוספת חיזוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. עו"ד א. בראון למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה, 27.3.74).
ע.פ. 118/73 - חיים בוסיס נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח לפי סעיף 214 (ד).
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: גביזון, לוין, א, מני) בת.פ. 646/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער פרץ יחד עם אדם אחר לתוך דירה על מנת לגנוב שם ובהיותם בתוך הדירה הגיעו למקום שוטרים ואחד השוטרים ניסה לפתוח את הדלת אך השניים חסמו בפניו את הכניסה. לבסוף פרץ השוטר, שהיה לבוש אזרחית, לתוך הדירה כשאקדח שלוף בידו ואז ירה המערער שלוש יריות וגרם למותו וברח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות פריצה וגניבה וכן בעבירת רצח לפי סעיף 214(ד) לפח"פ ועל כך הערעור.
החלטה:
א. אחד מיסודות העבירה לפי סעיף 214(ד) הינו שבוצעה עבירה ע"י המערער ויסוד זה הוכח באשר המערער הורשע בעבירה של פריצה וגניבה.
ב. אשר ליסוד השני של הרצון לגרימת מוות - אין צורך להוכיח שהנאשם רצה במותו של המנוח ודי בכך שהנאשם ידע שמעשהו עלול לגרום למוות. אין ספק, לפי נסיבות הענין,
כי המערער ידע שהיריות שהוא יורה עלולות לגרום למותו של המנוח ואף אם לא רצה באותה תוצאה הרי לא היה איכפת לו אם תוצאה זו תבוא. מצב זה דיו לגבי היסוד השני של העבירה.
ג. הוכח גם קיומו של יסוד אחר של העבירה והוא שהמערער רצה במעשהו להבטיח את מנוסתו.
ד. לטענת המערער כי המנוח היה לבוש בגדים אזרחיים ועל כן לא ידע כי הוא שוטר ופעל מתוך הגנה עצמית כאמור בסעיף 18 לפח"פ - חובת הראיה לגבי ההגנה לפי סעיף 18 מוטלת על הנאשם הטוען אותה ובמקרה דנא המערער בכלל לא העיד.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר. עו"ד אלטלף למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה).
ע.פ. 371/73 - יעקב מיבר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהוצאת כסף במרמה וחומרת העונש המערער זייף שטרות בסכום של 500.000 ל"י ע"י שחתם עליהם בשם אחר ומסר השטרות לאדם בשם סימון והלה השתמש בהם כדי לקבל כסף מבנק במרמה לאחר שהמציא לבנק בנוסף לשטרות גם ערבות בנקאית מזויפת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות ודן אותו לשלוש שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין חולק על כך כי אותו סימון לא היה מצליח לקבל את הכסף מהבנק בשטרות המזויפים בלבד ונזקק גם לערבות הבנקאית ברם אין בעובדה זו כדי להפחית מאחריותו של המערער. הוא ידע שהשטרות דרושים לסימון לשם קבלת כסף או אשראי ולמטרה זו הוא מסר לו את השטרות. אין נפקא מינה שבנוסף לשטרות המזויפים היו דרושים עוד דברים נוספים כדי להגיע למטרה הנכספת. אשר לנסיבות המחמירות של הזיוף הרי חומרת הנסיבות יכול ותהא מוכחת מעצם היקף העיסקה בלבד וזיוף שטרות בסכום של חצי מליון ל"י אינו יכול להיות אלא זיוף בנסיבות מחמירות ויהיו אשר יהיו הנסיבות האחרות אשר באות להוסיף או לגרוע. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בטיב העבירות ובהיקפן. צדק ביהמ"ש דלמטה שבעבירות חמורות כאלה אין להתחשב בגורמים האישיים ואין אלה יכולים להוות משקל שכנגד לגבי עונש שיש להטיל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד י. מלמן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 21.2.74).
ב"ש 54/74 - מדינת ישראל נגד ר. ששון
*העברת דיון נגד המשיב הוגש כתב אישום ובהיותו עובד בביהמ"ש שבמחוזו הוגש כתב האישום ביקשה המדינה להעביר את דינו לבימ"ש במחוז אחר. הבקשה נדחתה. למשיב עומדת לכאורה זכותו לבירור דינו במקום שנקבע בחוק סדר הדין הפלילי. אכן במהלך עבודתו הגיע המשיב להכרה אישית עם שופטי ביהמ"ש אך ישנם שופטים חדשים בבימ"ש זה אשר נתמנו לא מכבר לכהונתם וחזקה על נשיא ביהמ"ש המחוזי שיביא עובדה זו בחשבון בקבעו את ביהמ"ש שידון בענינו של המשיב.
(בפני: מ"מ הנשיא זו0מן, 26.3.74).
ב"ש 46/74 - חנה זוילי נגד אלי זוילי ואח'
*העברת דיון תובענת נזיקין הוגשה ע'" המבקשת נגד המשיבים בת"א והיא מונחת כבר שנים כאבן שאין לה הופכין. המבקשת היא שבחרה את ביהמ"ש המחוזי בת"א להגשת תביעתה אעפ"י שהתאונה אירעה באיזור שיפוט באר- שבע וגם רוב העדים מתגוררים שם. עתה מבקשת המבקשת להעביר את התביעה לבאר שבע ששם יוקדם הדיון אך המשיבים מתנגדים ולאחר שעברו שלוש שנים מיום הגשת התובענה אין צידוק לשנות את מקום הדיון.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. עמית למבקשת, עו"ד חרל"פ למשיבים, 26.3.74).
ב"ש 63/74 - שבי נתן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה בחודש פברואר השנה בוצע שוד והעורר הואשם בביצוע השוד ולאחר שהוגש נגדו כתב אישום ניתן צו לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. הערר על צו המעצר נדחה. חומרת העבירה המיוחסת לעורר היא כשלעצמה מחייבת החזקתו במעצר עד לבירור דינו ובלבד שיש בידי המדינה לבסס את האישום על ראיות העשויות להספיק כדי הרשעתו. ישנה עדת ראיה המזהה את העורר והשאלה אם עדות זו תתקבל ע"י ביהמ"ש או שמא ישאר ספק בלבו שיביא לזיכוי העורר אין לדון בה בהליכים אלה. מקומה של טענת ההגנה כי הראיה אינה מספקת לביסוס ההרשעה שעתה תגיע כאשר ידון האישום בביהמ"ש המחוזי.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד מ. לרנר למשיבה. 26.3.74).
בג"צ 410/73 - שלום ביקשו ואח' נגד שר הפנים ואח'
*מכירת קרקע ללא מכרז עירית ת"א החליטה למכור חלקת קרקע ללא מכרז ושר הפנים סירב לאשר את המכירה. הרוכש הגיש עתירה נגד שר הפנים ומאידך הגיש העותר עתירה נגד העיריה על מכירת הקרקע ללא מכרז. עתירת הרוכש נדחתה ועתירתו של העותר נתקבלה. הרוכש לא היה המעונין היחידי ברכישת המגרש וחייב להיות שוויון של סיכוי לכל אלה המעונינים לרוכשו. שיקולי שר הפנים היו כאלה שבג"צ יסמוך עליהם את ידיו. המינהל התקין מחייב שאזרחים יהיו שוים בפני החוק ורשות ציבורית המוכרת מנכסיה תתן לכל אזרח הזדמנות שוה להציע מחיר ולהיות בין המועמדים לרכישתם. העובדה שנחתם חוזה בין הרוכש ובין העיריה אינה מעלה ואינה מורידה שכן התקנות אינן דורשות משר הפנים לאשר או לא לאשר חוזה, אלא לפני עריכת חוזה צריכה העיריה לקבל את אישורו של שר הפנים למכירה ללא מכרז ואחרת אין החוזה חוזה כל עוד לא התנהלו הליכי המכרז כדין.
(בפני השופטים: ח. כהן מני, קיסטר. 21.3.74).
בג"צ 312/73 - יוסף לוי נגד שר המשטרה
*פינוי ע"י המשטרה סמוך לפלישה למקרקעין העותר התגורר בצריף בשכונת הארגזים ובשנת 1972 פרצה דליקה בצריף ועזב את המקום. עתה חזר למקום והחל לבנות צריף חדש והמינהל הגיש נגדו תביעה לפינוי וכן הגיש תלונה למשטרה על השגת גבול פלילית. עתירת העותר לבג"צ כדי שהמשטרה לא תפנה אותו לאחר הפלישה הטריה למקום נדחתה. העותר איננו טוען לזכות כלשהי במקום ולא הראה כל עילה חוקית להשארתו במקום. הענין נמצא בידי בימ"ש מוסמך ואין צורך בהתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד שגיא לעותר, עו"ד עדיאל, למשיבים. 19.3.74).
בג"צ 466/73 - מחמד עבו גרביה ואח' נגד שר הפנים ואח'
*בקשה לישיבת קבע בישראל העותרים הם משפחה של 10 נפשות שלפני מלחמת ששת הימים התגוררה בירושלים המזרחית. עתה באה המשפחה במסגרת התוכנית לביקורי קיץ לביקור בירושלים תוך התחייבות לחזור בתום תקופת הביקור לירדן, וכאן בקשו רשות לישיבת קבע ומשנדחתה בקשתם עתרו לבג"צ. עתירתם נדחתה. שר הפנים שקל את בקשת העותרים על כל בחינותיה והחליט לא להענות לה כיון שהיא חורגת מן המדיניות הנקוטה בענין זה, ולא נמצאו נסיבות מיוחדות אשר תצדקנה סטיה מן הכלל שלפיו פועל המשרד. הענין מסור לשיקול דעתו המוחלט של שר הפנים ואין בידי בג"צ להתערב בו. העותרים טוענים שהם מופלים לרעה בהשוואה למקרים אחרים, אך בהחלטות מסוג זה, בהן ניתן שיקול דעת מוחלט לא תופשת בכלל טענת הפליה ומכל מקום המקרים האחרים שהוזכרו אינם דומים למקרה הנדון.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בייניש לעותרים, פרקליט המדינה ג. באך למשיבים. 25.3.74).
בג"צ 277/73 - אומטיסו (ישראל) בע"מ נגד מנהל אגף המכס והבלו ואח'
*רשיון למקום ממכר טובין ללא מכס העותרת מיבאת שעונים מזה שנים ואלה נמכרים בארץ ובין היתר בחנויות הפטורות ממכס. עתה ביקשה העותרת רשיון למקום למכירת שעונים ללא מכס בשדה התעופה לוד, בקשתה נדחתה ע"י המשיב ועתירת העותרת נגד המשיבים נתקבלה. המשיב נימק את התנגדותו בכך שמדיניותו היא לאפשר לנוסעים היוצאים לרכז את קניותיהם באותו מקום ולמנוע את התרוצצותם בין מקומות ממכר שונים. שיקולים אלה אינם יכולים לעמוד במבחן הבקורת. מדובר בענין מכס שעל ביצועו מופקד המשיב והשיקולים הקובעים צריכים להוות אותם שיקולים שהנהלת המכס ממונה על מימושם, היינו למנוע הברחות ולהשגיח על גביית מסי המכס כדין אין זה מענינו של מנהל המכס למנוע התחרות בין יבואנים או בין סוחרים או להעניק לאדם אחד זכות ייחודית לעסוק במכירת טובין לתיירים ושיקולים כיו"ב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד פינק לעותרת, עו"ד גולווטר למשיבים, 24.3.74).
ע.פ. 299/73 - מחמוד אגבריה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות זנות) המערער הורשע בעבירות זנות ונסיון חטיפה ונדון למאסר שלוש שנים. ערעורו על חומרת העונש נדחה בהתחשב בחומרת העבירות. המערער היה מיוצג בביהמ"ש המחוזי ע"י עו"ד והגיש את הערעור בעצמו אך פרקליטו הוזמן ע"י מזכירות ביהמ"ש העליון ואעפ"כ לא הופיע לשמיעת הערעור. ביהמ"ש העליון ציין כי לפי סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי חובה על עוה"ד להופיע ולייצג את המערער גם בערעור בין אם המערער הגיש את הערעור באמצעות עוה"ד ובין אם הוא הגישו במישרין, על כן ציוה ביהמ"ש העליון להמציא העתק מפסה"ד ללשכת עורכי- הדין.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. המערער לעצמו, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 25.3.74).
ע.פ. 176/73 - אחמד הוארי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגין אי מסירת אינפורמציה למשטרה על נסיון לגיוס לארגון חבלה ערבי מארגון חבלה ניסה לגייס את המערער לארגון חבלה ונפגש עמו מספר פעמים. המערער לא הצטרף לאותו ארגון אך גם לא יצא ידי חובתו לפי סעיף 5(א) לחוק דיני עונשין (בטחון המדינה) המטיל עליו חובה לפעול באופן סביר לשם מניעת העבירות שלידיעתו זממו אנשי אותו ארגון, .ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק
ודן אותו לשלוש שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער טען שלא רצה להלשין הן מפחד של מעשי נקמה והן מפני שלא רצה להיות "בוגד" אך אלה שיקולים שודאי עמדו לנגד עיני המחוקק ובכל זאת הטיל על האזרח החובה למנוע מזימות מן הסוג הנידון. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי, נכון שבמקרים אחרים הסתפקו בתי המשפט בעונש קל מזה אך אין בידי ביהמ"ש לעמוד על הנימוקים שאולי השפיעו באותם מקרים לקולא. אין מקום להתערב בגזר הדין הנראה הולם את חומרת העבירה רק בשל כך שבמקרה אחר נתמזל מזלו של עבריין והוטל עליו עונש קל יותר.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. עו"ד ר. עלי למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 20.3.74).
ע.פ. 3/74 - מדינת ישראל נגד יונה מזרחי
*קולת העונש (עבירות שוד) המשיב נמצא אשם בשתי עבירות של שוד וגניבה והוטל עליו עונש של שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. בדרך כלל ביהמ"ש בשבתו בערעור לא בנקל יקבל את ערעור המדינה גם כשהוא סבור שהעונש שהוטל קל יתר על המידה וזאת כאשר העבריין כבר ריצה את עונשו ועזב את בית הכלא. זהו הכלל אך יש יוצאים מן הכלל והמקרה שלפנינו הוא אחד מהם. למשיב כ- 10 הרשעות קודמות, בחלקן עבירות אלימות, וכל העונשים הקלים לא הרתיעו אותו מלחזור לדרך הפשע. מעשה השוד בוצע כאשר המשיב נכנס לחנות שהכיר את בעליו ואיים בסכין על בעל החנות, זקן בן 65, לקח ממנו את כספו קשר את עיניו ואת פיו ולאחר מכן הלם בו בראשו עד שהזקן איבד את הכרתו. הרי זה מעשה אלימות מתועב ואכזרי ואין למצוא עילה לקולת העונש, לפיכך יש להחמיר בעונש באופן שהעונש יועמד על 30 חודשי מאסר בפועל ו- 30 חודשי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר, עו"ד סוכר למערערת, עו"ד גרובר למשיב. 14.3.74).
ע.פ. 180/73 - ישראל מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשוד מזוין שבוצע בסניף בנק ע"י קבוצת אנשים ובעבירה של התפרצות לבית מגורים וגניבה כששתי העבירות נעברו תוך כמה ימים. בביהמ"ש העליון הסכימה התביעה כי במקום ההרשעה בעבירת שוד לפי סעיף 288 לפח"פ תבוא הרשעה לפי סעיף 309 לפקודה, המבוססת על כך שהמערער קיבל את הטובין שנשדדו מתוך ידיעה שהם נשדדו, ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 12 שנות מאסר בגין עבירת השוד ו- 5 שנות מאסר בגין ההתפרצות כששתי התקופות חופפות. משהוחלף סעיף האישום מעבירה שדינה 20 שנות מאסר לעבירה שדינה 7 שנות מאסר הומר גם העונש ע"י ביהמ"ש העליון. עם זאת ציין ביהמ"ש שגם אחרי החלפת העבירה עדיין המקרה הוא חמור ביותר. החומרה שמיחסים היום לעבירות שוד מזוין בבנקים ובמוסדות משפיעה גם על היחס לעבירתו של מי שקיבל לידיו את השלל שנשדד תוך ידיעה שבדרך זו הושג אותו שלל. בקבלו את השלל מסייע המקבל לריבוי מעשי שוד, אי לכך יש להטיל על המערער 5 שנות מאסר בגין כל אחת מן העבירות שבהן הורשע ומכיון שהעבירות בוצעו תוך תקופה קצרה של כמה ימים אין העונש צריך להיות מצטבר אלא חופף.
(בפני השופטים: ויתקון, מני. אשר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' בייניש למשיבה. 27.3.74).
ע.פ. 7/74 - שלמה עדני ומיכאל רגב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות ונשיאת נשק) שני המערערים, אחד מסגר לפי מקצועו והשני סמל במשטרת ישראל, ביחד עם אחרים, ניהלו במשך חודשיים בת"א וסביבותיה ארגון של פריצות וגניבות. המערער השני שימש ביום כסמל במשטרה ובשעות הלילה עסק בעניני פשע. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערים
עונש של 6 שנות מאסר מזה 4 וחצי שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הראשון הרשעות קודמות וכאן הורשע בהחזקת נשק ובנשיאתו ללא רשות, גניבות, פריצות וקבלת רכוש גנוב ושלוש עבירות של תקיפה. אי לכך עונשו אינו חמור מדי. למערער השני אין הרשעות קודמות אך גם הוא הורשע בהחזקת נשק ונשיאתו, עבירות גניבה עבירות פריצה, עבירות של קבלת רכוש גנוב ועבירה אחת של תקיפה, המעשים שבהם הורשע חמורים מאד ובמיוחד בהתחשב בכך שהמדובר באדם שהיה ממונה על שמירת החוק והציבור בטח בו והוא מעל באימון והצטרף אל עולם הפשע. זאת וחומרת העבירות מצדיקים את העונש שהוטל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, אשר. עו"ד קנת למערער 1, עו"ד בן זאב למערער 2, עו"ד גב' גורני למשיבה. 13.3.74).
ע.פ. 287/71 - מדינת ישראל נגד אפרים טסלר
*ביטול כתב אישום לאחר שהמדינה לא דאגה להבאת הנאשם לדין במשך שנתיים בשנת 1968 הוגש נגד המשיב כתב אישום בעבירת פריצה וגניבה ובדצמבר 1968, מועד בירור האישום, לא התייצב המשיב בביהמ"ש. המשפט נדחה להוכחות אך המשיב לא התייצב בביהמ"ש ולא ניתן היה לאתרו וביהמ"ש קיים 13 ישיבות. הוצאו צוי מעצר נגד המשיב אך המשטרה לא הצליחה לגלות את עקבותיו. בפברואר 1971 הודיע השופט על דחיה נוספת של המשפט וקבע כי אם לא יבוא הנאשם לישיבה זו יבטל את כתב האישום. במאי 1971 הובא הענין בפני השופט והשופט החליט לבטל את כתב האישום תוך הבעת סברה שהביטול לא יהיה בבחינת זיכוי. הערעור על החלטה זו נדחה. טענת המדינה היא שביטול כתב האישום עשוי להוות טענה בפי המשיב כי הדבר מהווה מעשה בית- דין והגנה מפני הגשת אישום חדש, למרות שהשופט סבר שהביטול אינו מהווה זיכוי. בין אם כך הדבר ובין אם לאו הרי ענין זה יתברר אם וכאשר יוגש כתב אישום חדש. מכל מקום על התביעה היה להמציא את מענו של הנאשם שבלעדיו לא ניתן להזמינו. משלא עשתה כן וביהמ"ש קיים 13 ישיבות יכול וצריך היה היועהמ"ש להפסיק את ההליכים בתוקף סמכותו, דבר שבודאי לא היה מונע הגשת כתב אישום חדש. כתב אישום שהוגש אינו צריך להיות מונח כאבן שאין לה הופכין ומשעבר זמן סביר והוברר כי לא ניתן לברר את דינו של הנאשם מחובת המדינה היה לשים קץ להליך ומה שהמדינה נמנעה לעשות עשה השופט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. עו"ד מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד ח. ספיר למשיב. 20.3.74).
ע.פ. 463/73 - מרדכי אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת חשיש בחיפוש בחצר שעל יד הצריף שבו מתגורר המערער מצאה המשטרה כמות של 23 ק"ג חשיש טמון בפח שבבור שנחפר בתוך האדמה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת החשיש ודן אותו לשנתיים מאסר בפועל, הערעור על כך נדחה. כדי להרשיע את המערער בעבירה צריך היה להוכיח שהוא החזיק את החשיש ביודעין, וניתן היה להסיק את "ידיעתו" מממצאים אלה: היו סימנים באדמה שהפח נטמן באדמה זמן קצר לפני שנמצא; המערער אמנם נכנס לגור במקום כשבוע לפני זה אך הוא עסק כשבועיים לפני כן בהכשרת המקום ולא יתכן שמישהו חפר את הבור בלי שהמערער ירגיש בכך; אין זה סביר להניח שאדם זר יניח כמות כזו של חשיש במקום שאין לו שליטה עליו; אין זה סביר להניח שאדם שרצה להכשיל את המערער, כטענת המערער, יקריב למטרה זו כמות גדולה ובעלת ערך כספי רב של חשיש. אשר לעונש - אין חמור כלל ועיקר. מתוך תקופת המאסר יש לנכות כחודש ימים שבהם היה המערער נתון במעצר, אך אין להביא בחשבון, כבקשת המערער, תקופה שבה היה משוחרר ממעצר אך אסור היה לו לצאת מהבית בשעות הלילה.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, אשר. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 18.3.74).
ע.פ. 482/73 - עזרא סלח ויעקב כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע שוד וחומרת העונש ביוני 1972 בוצע שוד מזוין בבנק דיסקונט ע"י ארבעה אנשים. שניים ברחו בטנדר שהיה נהוג בידי המערער כהן ושהיה שייך לו. לאחר מירדף של המשטרה שהיה מלווה חילופי יריות נעצרו שני המערערים. סלח הורשע בשוד מזוין ובנסיון לרצח בכך שירה על האנשים שרדפו אחריו וערעורו נדחה. באו ראיות מספיקות כי היריות נועדו לפגוע באלה שרדפו אחריו ולא רק להפחידם. גם ערעורו של כהן על הרשעתו נדחה, גירסתו שהוזמן לבוא עם הטנדר שלו למקום למטרה אחרת אינה מתקבלת על הדעת. לא יתכן שאנשים ההולכים לבצע שוד יזמינו לצרכי בריחה אדם שאינו שותף לשוד. כמו כן לא העלה המערער את גירסתו במשך כל המשפט עד לקראת סוף המשפט. אשר לעונש - על סלח הוטל עונש מצטבר של 20 שנות מאסר ועל כהן 18 שנות מאסר. אלה אמנם עונשים חמורים אך אין מקום להקל בעונש. המעשה הינו חמור וזה אחד המקרים המחרידים ביותר שקרו אי פעם בישראל. כנופיה של גנגסטרים השתוללה ברחוב וירתה לעבר שוטרים וסיכנה אזרחים שלוים ורק בנס לא היו קרבנות. כשאלה הם השיקולים לקביעת העונש ממילא אין כמעט כל משקל לשיקולים שבמצוקת המשפחה של העבריין.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד יצחקי למערער 1 עו"ד טויסטר למערער 2, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 18.3.74).
ע.פ. 611/73 - מדינת ישראל נגד בני קדר
*הפעלת מאסר על תנאי כמאסר חופף למאסר החדש ביהמ"ש המחוזי הטיל על הנאשם מאסר של שנה אחת בשל עבירות שונות והפעיל נגדו מאסר על תנאי של שנה אחת בהוסיפו "ברור הוא שעונשי המאסר חופפים", ערעורה של המדינה על קביעת העונשים כחופפים נתקבל. קיימת הוראה מפורשת בחוק כי תקופות מאסר כאלה מצטברות זו לזו ואינן חופפות זו לזו, זולת אם ביהמ"ש ציוה אחרת מטעמים שרשמם בגזר דינו, בעניננו לא נרשמו טעמים כאלה ואין גם בנמצא טעמים המצדיקים סטיה מן הכלל הקבוע בחוק. (פרקליטו של הנאשם שייצג אותו בביהמ"ש המחוזי הוזמן להתייצב בערעור ולא התייצב וביהמ"ש החליט להביא ענין זה לידיעת לשכת עורכי- הדין).
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד ע. נתן למשיבה. 21.3.74).
ע.פ. 44/73 - שלמה בן הרוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס המערער הורשע בעבירת אינוס ובעילת קטינה וערעורו על ההרשעה נדחה. המתלוננת שהיתה למטה מגיל 16 סיפרה בעדותה בביהמ"ש כי המערער לא סיים את מעשה האונס. אך בשלב השני של עדותה, לאחר הפסקת הדיונים עקב דחיית המשפט, שינתה את גירסתה והעידה כי אכן נאנסה, הסתירה בעדותה מצביעה על הצורך להתייחס בזהירות מירבית לעדותה ואולם היא הסבירה לביהמ"ש על שום מה סטתה מגירסתה הראשונה ונימוקיה נתקבלו על דעת השופטים שראו אותה על דוכן העדים ושמעו את דבריה. לעדותה של המתלוננת נמצא סיוע למכביר בשאר הראיות שבאו בפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד כרמי למערער, עו"ד בייניש למשיבה. 3.3.74) .
=ע.פ. 418/73 - דוד גבאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד וחומרת העונש המערער היה מנהל סניף עמידר באשדוד והורשע בקבלת שוחד על מנת למסור דירות לאנשים שלא היו זכאים לקבל דירות אלה. הוא נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וקנס בסך 4000 ל"י. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. העדות העיקרית נגד המערער היתה של שותף לדבר עבירה בשם ביטון וביהמ"ש המחוזי סמך על
עדות זו ונתן בה אימון. טענת המערער כי השופט שישב בדין צריך היה לפסול את עצמו שכן שמע את העד ביטון במשפטים קודמים בפרשת השוחד וכבר חיווה דעתו על מהימנתו וסמך על דברי עד זה להרשעת נאשמים אחרים. אין ממש בטענה זו. מדובר כאן בשופט שמקצועו בכך וחזקה עליו שהוא שוקל את מהימנות העדים ללא כל דעה קדומה או משוא פנים לפי חומר הראיות שבפניו במשפט שהוא דן. אין כל חשש שנגרם איזה שהוא עוות דין למערער, אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר, החלטה - השופט י. כהן, עו"ד שילנסקי למערער, עו"ד גב' מ. לרנר למשיבה. 28.2.74).
ע.א. 348/73 - המכללה לאלקטרוניקה נגד מרולטה... ליכטנשטיין
*פינוי דייר בלתי מוגן המערערת שכרה מאת המשיבה מושכר כאשר השכירות אינה מוגנת לפי החוק, בחוזה השכירות הוסכם כי אם בתום תקופת השכירות תבקש המשכירה להמשיך ולהשכיר את המושכר יש זכות קדימה לשוכר להמשיך בשכירות. טענה המערערת בפני יו"ר ההולצ"פ, שבפניו נפתחו הליכי פינוי, כי המושכר ממשיך לעמוד להשכרה ועל כן יש לה זכות קדימה. יו"ר ההוצל"פ וביהמ"ש המחוזי דחו את הטענה וצדק ביהמ"ש המחוזי שאפילו קמה לה למערערת "זכות קדימה" באשר המשיבה ממשיכה להשכיר את המושכר, אין בכך להעניק למערערת זכות מעין קנינית או זכות מוגנת עפ"י החוק, להחזיק במושכר על אף פקיעת החוזה והדרך פתוחה לפניה לתבוע סעדה על הפרת החוזה בביהמ"ש המוסמך. בביהמ"ש העליון העלתה המערערת טענה שליו"ר ההוצל"פ לא היתה סמכות לצוות על הפינוי אך מאחר שטענה זו לא בא זכרה בהודעת הערעור לא נזקק לה ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. שלו למערערת, עו"ד א. פוליאן למשיבה. 18.3.74).
ע.א. 108/73 - בנימין שוסטיק נגד תנובה בע"מ
*חיוב ערב עפ"י שטרות וטענה שהחוב נפרע המערער היה מנהל חברה וזו נתנה שטרות למשיבה והמערער חתם על השטרות כערב. החברה היתה חייבת למשיבה סכום ניכר בעד אספקת חלב ולא היתה מסוגלת לפרוע את חובותיה ונתמנו עליה כונסי נכסים. אלה מכרו את הנכס לחברה אחרת שהסכימה לשלם למשיבה את החוב ומסרה לה שיקים על כ- 200 אלף ל"י, שיקים אלה לא כובדו ואז חזרה המשיבה ותבעה את סכום השטרות המקוריים מאת המערער כערב. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום והערעור על כך נדחה. השיקים שנמסרו ע"י רוכשי החברה נתקבלו על ידי המשיבה על תנאי שיכובדו וכשאלה לא כובדו אין לומר כי החוב נפרע למשיבה, טענה אחרת העלה המערער במשפט, טענה שלא נטענה בבקשתו לרשות להתגונן, כי החוב י- הומחה. טענה זו לא נתן ביהמ"ש המחוזי לעורר מכיון שלא נטענה בבקשה לרשות להתגונן והטענה גם אינה נכונה לגופה. היה ברור שככל שהמשיבה היתה מוכנה לקבל את כספה מהחברה שקנתה את העסק מעולם לא ויתרה על החייבים המקוריים לפי השטרות והרי אין ספק כי אין להמחות חוב בלי הסכמת הנושה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר, החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. סלומי למערער, עו"ד כ. דלל למשיבה).
ע.א. 40/74 - פלונית נגד פלוני
*צו מניעה נגד בעל שלא יכנס לדירת בני הזוג המערערת הינה אשתו של המשיב ולשני בעלי הדין דירה ומקרקעין אחרים. בביהמ"ש המחוזי תלויה ועומדת תובענה לפירוק השותפות שבין בעלי הדין בדירה הנדונה ובמקרקעין. לבקשת האשה ניתן צו זמני במעמד צד אחד האוסר על המשיב להכנס לדירה המוחזקת ע"י אשתו, אך לאחר מכן ביטל ביהמ"ש את הצו ונימוקו כי אין לו סמכות לפעול למען
מניעת אלימות או עבירות בדרך כלל, ללא קשר עם שמירה על זכויות הנמצאות לדיון בפניו. הערעור על כך נתקבל. חוק המקרקעין מסמיך את ביהמ"ש לתת צו זמני בדבר שימוש במקרקעין משותפים עד לסיום הליכי הפירוק ובהתאם לאותו חוק זכות השימוש במקרקעין שיש לשותף אינה מצדיקה כשלעצמה שימוש שיש בו כדי לגרום אי נוחות לאחר. על כן היתה הסמכות לביהמ"ש לתת צו זמני כמבוקש והענין הוחזר לביהמ"ש לדון אם בנסיבות הענין יש מקום לתת צו כזה.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, אשר, עוה"ד וקס וניוביץ' למערערת, עו"ד א. רוט למשיב. 6.3.74).
ע.א. 691/72 - הסתדרות ויצו ואח' נגד ג'קלין פילוסוף
*בקשה לביטול תביעה עקב אי מתן תשובה לשאלון המערערים הם שניים מן הנתבעים בתובענה שהגישה המשיבה לתשלום פיצויים בשל מות תינוקה שנגרם לטענתה ע"י רשלנות הנתבעים. המערערים הגישו למשיבה שאלון ובו נשאלה על שם של רופא שביצע הפלה לפני המקרה של לידת התינוק נשוא המשפט. הרשם הרשה את השאלה, אעפ"י שלכאורה אין היא רלבנטית, המשיבה סירבה לענות על השאלה, ואז בקשו המערערים מביהמ"ש לפי תקנה 136 לתקנות סדר הדין לדחות את התביעה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה באשר לדעתו לא צריכה היתה האשה לענות על השאלה הזאת. הערעור על כך נדחה, מבלי להתייחס לטענת המערערים כי הדין מחייב אחד מן השניים: או שהמשיבה תשיב על השאלה, או שתביעתה תדחה, שאפשר להשאירה פתוחה לעת מצוא, הרי בעניננו רשאית המשיבה לסרב לענות על השאלה תוך כדי תביעת חסיון מפני הפללת עצמה, ההפלה שנעשתה היא לכאורה עבירה לפי סעיף 175 לפח"פ ולפי כל הסימנים שותפה המשיבה לעבירתו של הרופא.
(בפני השופטים: ח. כהן קיסטר, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. לוי למערערים עו"ד מ. פז למשיבה. 6.3.74).
ע.א. 69/73 - פרוספור פרץ וחברת הביטוח צור נגד יעקב בנבנישתי ואח'
*אחריות בתאונת דרכים בסמטה צרה מצוי בי"ס ולאורך הסימטה נמשכת גדר. נהוג שבגמר הלימודים יוצאות הכיתות בצותא ולכל כיתה צמודה מורה ההולכת בראש הכיתה עד לאוטובוס שהיה ממתין על מנת להסיע את התלמידים. שתיים מן הילדות פגרו לאחר הכיתות ובמקום עברה משאית. התלמידות נצמדו לגדר, בהתאם להדרכה שקיבלו להתנהגות במקרה כזה, אך נהג המשאית לא ראה אותן ופגע בהן כשהוא לחץ אותן לקיר. המערערים חוייבו בתשלום פיצויים אך הם צרפו לתביעה ארבעה צדדים נוספים ובהם המורות ומנהל ביה"ס ומדינת ישראל בתורת מעבידה שלהם. תביעת השיפוי נדחתה והערעור על כך נדחה. קשה לראות איזו רשלנות אפשר לייחס למורות ולמנהל ביה"ס. אין לראות רשלנות בכך שהמורות התקדמו עם הכיתות עד לאוטובוס בלי להבחין בילדות שנותרו ואין לראות רשלנות בכך שלא הוצב מורה גם כמאסף לכל כיתה. אין גבול לאמצעי זהירות שאפשר לנקוט בהם בכל מקרה, אבל מה שהחוק דורש הוא אמצעי זהירות סבירים. בנקיטת האמצעי הכפול שנקטו במקרה זה, היינו העמדת מורה משגיחה לכל כיתה והדרכת התלמידים בזהירות הנדרשת מהם כשהם מהלכים לבדם בסמטה, יצאו המשיבים ידי חובת ההשגחה המוטלת על מורים כלפי תלמידים בנסיבות הנתונות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד מישר למערערים, עו"ד לוי למשיבים. 10.3.74).
ע.א. 398/73 - פלוני נגד פלונית
*מזונות הצדדים הם זוג נשוי שיש להם ילדים מבוגרים. בני הזוג חיים באותה דירה אך בנפרד וביהמ"ש המחוזי מצא כי האשה, זכאית לחיות בנפרד, וחייב את הבעל לשלם מזונות בסך 450 ל"י לחודש. ערעורו של המערער נגד עצם החיוב ונגד גובה המזונות נדחה. אשר לפירוד שבין הצדדים, יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שהאשה צודקת בסרבה לחיות יחד עם בעלה. אשר לגובה המזונות, אין ספק שהסכום שנפסק הוא קטן ובמיוחד בהתחשב בכך שהאשה היתה מאושפזת בביה"ח ואיננה יכולה לעבוד. המערער טוען שאין לו אמצעים לשלם סכום זה, באשר הוא משתכר בממוצע כ- 500 ל"י לחודש. עבודתו היא עבודה קבלנית והשופט לא שוכנע כי הוא אינו משתכר עוד מעבודות נוספות ועל כל פנים לא הוברר שאיננו יכול לקבל עבודות נוספות כדי לפרנס את אשתו כפי שהוא חייב לעשות. ענין של מזונות הוא ענין של אומדן בדרך כלל ואין יסוד להתערב בהחלטת ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, אשר. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד סיני למשיבה, 18.3.74).
ע.א. 293/73 - פלונית נגד פלוני
,י[פ"ד כח (2) 29]*דין פיצויי פיטורין ביחס לכלל של "מזונות כנגד מעשי ידיה" המערערת נשואה למשיב. היא הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות והמשיב חוייב במזונות זמניים. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון סכום כסף שקיבלה האשה כפיצויי פיטורין וניכה סכום זה מהמזונות שחייב בעלה לשלם לה, בסברו כי פיצויי פיטורין דינם כדין שכר עבודה של האשה והכלל הוא שמזונות האשה הם כנגד מעשי ידיה. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש קבע בפס"ד מקיף כי אין דין פיצויי פיטורין כדין שכר עבודה ועל כן לא חל בפיצויי פיטורין הכלל של מזונות האשה כנגד מעשי ידיה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר, עו"ד א. וירניק למערערת, עו"ד מ. קשת למשיב. 21.3.74).
ע.א. 477/73 - פלוני נגד פלוני
*חיוב הבן במזונות אביו המערער הינו אביו של המשיב והוא תבע מבנו מזונות עפ"י חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות).
ביהמ"ש המחוזי חייב את הבן לשלם לאביו סכום של 100 ל"י לחודש לפרנסתו ועל כך הוגשו שני ערעורים. האב טען כי הסכום מועט והבן טען כי יש לפטור אותו ממזונות אביו מחמת התנהגות מחפירה של האב כלפיו כאמור בחוק הנ"ל. שני הערעורים נדחו. ביהמ"ש העליון קבע כי הוכחה התנהגות מחפירה של האב כלפי בנו, ברם אעפ"כ אין להתערב בפסיקת המזונות של ביהמ"ש המחוזי. התנהגות מחפירה איננה מחייבת שלילת מזונות אלא מסמיכה את ביהמ"ש לפטור אדם מחובות מזונות בכלל או ממקצת המזונות אם הוא סבור שמן הצדק והיושר לעשות כן. המקרה דנא איננו כה חמור עד כדי הצדקת פטור מחובת המזונות כולן, ודי בפטור במקצת מחובת המזונות, וכך למעשה עשה השופט כאשר חייב את הבן לשלם סכום של 100 ל"י בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ד. ישראלי למשיב. 19.3.74).
ע.א. 32/72 - חנה מזרחי נגד דוד מזרחי ואח'
*דחיית ערעור מחמת חוסר מעש הערעור נקבע לשמיעה באוקטובר 1972 אך נדחה מאחר שהמערערת נפטרה ימים אחדים קודם לכן. בינואר 1973 נדרש פרקליט המערערת לגלות רצונו לגבי המשך ההליך והדרישה נשארה ללא מענה. במרס אותה שנה ניתנה הודעה לפי תקנה 489 לפיה ידחה
הערעור מחוסר מעש. על כך השיב פרקליט המערערת כי ביקש תגובת היורשים וממתין להחלטתם. לאחר מכן הודיע כי היורשים מתכוונים להמשיך בערעור אך ביקש אורכה של חודש וחצי להסדרת הייצוג. עברו כששה חודשים ולא נעשה דבר ובפברואר 1974 נשלחה הודעה נוספת לפי תקנה 489 ללא הועיל. על כן החליט ביהמ"ש העליון לדחות את הערעור מחוסר מעש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. עו"ד י. שטינמן למערערת, עו"ד י. בארי למשיב. 27.3.74).
ע.א. 562/73 - פולו בע"מ ואח' נגד הועדה מקומית לתכנון ובניה רמת- גן
*סמכות בימ"ש מחוזי לדון בתביעה להצהרה שדרישת מס עירוני לא חוקית המערערות נדרשו לשלם "כופר קרקע" ומס השבחה על מקרקעין שיש להן בתחום המשיבה ופנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה שיצהיר כי דרישת התשלום איננה חוקית. ביהמ"ש סבר כי הסמכות לדיון בבקשת המערערות נתונה לבג"צ והערעור על כך נתקבל. המערערות לא בקשו צו עשה נגד רשות שלטונית אלא הצהרה על מצב עובדתי מסוים היינו כי התשלום הוא בלתי חוקי. אמנם ואם ישיגו המערערות את ההצהרה המבוקשת בדבר אי חוקיות הדרישה לאותם תשלומים ממילא יתבטל התנאי שהתנתה המשיבה למתן היתר בניה המבוקש ע"י המערערות אך אין זו אלא תוצאת לואי. הסכסוך העומד לדיון והסעד המבוקש ענינם אך ורק חוקיות התשלומים הנדרשים ובענין כזה מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון. (בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. יחיאל למערערים, עו"ד י. ברוש למשיבים, 19.3.74).
ע.א. 98/73 - צבי טרופה נגד מרגיט בלאושטיין
*פיצויים עקב הפרת פטנט
המערער עבד אצל המשיבה כסוכן למכירת חגורות שייצרה המשיבה לפי פטנט שלה. תוך כדי עבודתו אצלה החל המערער לייצר חגורות לפי הפטנט הזה, תוך כדי הפרת הפטנט של המשיבה, וכמויות המכירה של מוצרי המשיבה ירדו. משנודע הדבר למשיבה הגישה נגד המערער תביעה אך לא הביאה פירוט על הנזקים שנגרמו לה, אלא חשבון גס, וביהמ"ש קיבל את חשבונה ופסק לה פיצוי בסך 60 אלף ל"י, ערעורו של המערער נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן ואשר, כנגד דעתו החולקת של השופט ויתקון, השופט ויתקון בפסק דינו ציין נסיבות שונות המצדיקות את מסקנת ביהמ"ש המחוזי ובהן העובדה שהמערער שימש כסוכן המשיבה והכיר את לקוחותיה ומכר להם את סחורתו; ככל שהיתה עדות המשיבה דלה וסתמית היא צריכה עדות מצד המשיב והלה לא העיד כלל על מנת להחליש את עדותה; המשיבה ועדה לא נחקרו חקירה נגדית.
לעומת זאת סבר השופט כהן כי לנוכח עדותה של המשיבה וחוסר פרטים מצדה, וכן לנוכח נסיבות הענין וחשבון המכירות לפני הפרת הפטנט, בשעת הפרתו ולאחר שהוצא צו מניעה נגד המערער, די בכך שסכום הפיצויים יעמוד על סך 20,000 ל"י בלבד.
ביהמ"ש העיר כי פס"ד חלקי לפי תקנה 214 ניתן במאי 1972 ובו נפסק כי המערער הפר את הפטנט וניתן נגדו, צו מניעה קבוע. רק כ- 7 חודשים לאחר מכן ניתן פס"ד סופי שבו נקבעו הפיצויים. כיון שפסה"ד מחודש מאי קבע סופית זכות המערערת לצו מניעה, צריך היה המערער לערער על פס"ד זה, ומשלא ערער אז אין הוא זכאי לערער עתה על הקביעה שהוא הפר את הפטנט והוא יכול לערער רק על סכום הפיצויים.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד א. גבריאלי למשיבה. 24.3.74).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 385/73 - ......................198 ─ * מתן סעד זמני לשמירת המצב הקיים.
─ * טענת שיהוי בתביעה לביצוע בעין של מכירת מקרקעין.
─* ע.א. 190/73 - .............................199 ─ * סדרי חלוקת מקרקעין משותפים שאינם ניתנים לחלוקה בעין.
─* ע.א. 613/72 - ..................................200 ─ * אחריות בתאונת דרכים.
─* ע.פ. 573/72 - ................................200 ─ * הרשעה בעבירת קשר כאשר הנאשם השני הורשע בעבירה אחרת ולא בעבירת הקשר.
─* ע.פ. 118/73 - .................................201 ─ * הרשעה ברצח לפי סעיף 214 (ד).
─
─* ע.פ. 371/73 - הרשעה בהוצאת כסף במרמה וחומרת העונש........................202 ─* ב"ש 54/74 - העברת דיון...................................................202─* ב"ש 46/74 - העברת דיון...................................................203 ─* ב"ש 63/74 - שחרור בערובה.................................................203─* בג"צ 410/73 - מכירת קרקע ללא מכרז........................................203─* בג"צ 312/73 - פינוי ע"י המשטרה סמוך לפלישה למקרקעין......................203 ─* בג"צ 466/73 - בקשה לישיבת קבע בישראל.....................................204 ─* בג"צ 277/73 - רשיון למקום ממכר טובין ללא מכס.............................204─* ע.פ. 299/73 - חומרת העונש (עבירות זנות)..................................204─* ע.פ. 176/73 - הרשעה בגין אי מסירת אינפורמציה למשטרה על נסיון לגיוס ─ לארגון חבלה................................................204─* ע.פ. 3/74 - קולת העונש (עבירות שוד)......................................205 ─* ע.פ. 180/73 - הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש..............................205─* ע.פ. 7/74 - חומרת העונש (פריצות ונשיאת נשק)..............................205─* ע.פ. 287/71 - ביטול כתב אישום לאחר שהמדינה לא דאגה להבאת הנאשם ─ לדין במשך שנתיים...........................................206 ─* ע.פ. 463/73 - הרשעה בהחזקת חשיש..........................................206─* ע.פ. 482/73 - הרשעה בביצוע שוד וחומרת העונש..............................207 ─* ע.פ. 611/73 - הפעלת מאסר על תנאי כמאסר חופף למאסר החדש...................207 ─* ע.פ. 44/73 - הרשעה בעבירת אינוס..........................................207─* ע.פ. 418/73 - הרשעה בקבלת שוחד וחומרת העונש..............................207─* ע.א. 348/73 - פינוי דייר בלתי מוגן.......................................208 ─* ע.א. 108/73 - חיוב ערב עפ"י שטרות וטענה שהחוב נפרע.......................208 ─* ע.א. 40/74 - צו מניעה נגד בעל שלא יכנס לדירת בני הזוג....................208 ─* ע.א. 691/72 - בקשה לביטול תביעה עקב אי מתן תשובה לשאלון..................209 ─* ע.א. 69/73 - אחריות בתאונת דרכים.........................................209─* ע.א. 398/73 - מזונות.....................................................210 ─* ע.א. 293/73 - דין פיצויי פיטורין ביחס לכלל של "מזונות כנגד מעשי ידיה"....210 ─* ע.א. 477/73 - חיוב הבן במזונות אביו......................................210─* ע.א. 32/72 - דחיית ערעור מחמת חוסר מעש...................................210─* ע.א. 562/73 - סמכות בימ"ש מחוזי לדון בתביעה להצהרה שדרישת מס עירוני ─ לא חוקית...................................................211 ─* ע.א. 98/73 - פיצויים עקב הפרת פטנט.......................................211─
─
─
─
─
─