ע.א. 282/73 - פקיד השומה נגד צבי אריסון
*הפסקת התעסקות" לצורך סעיף 3 לפקודת מס הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט פרידמן) בתיק עמ"ה 228/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
במשך עשרות שנים ניהל המשיב עסק של סוכנות אוניות וזה היוה את מקור הכנסתו. חשבונות העסק נוהלו על בסיס של מזומנים. בשנת 1970 ייסד המשיב חברה פרטית שהוא ובני משפחתו היו בעלי המניות שבה. לאחר יסוד החברה מכר המשיב את עסקו לחברה ומאז נוהל העסק על ידי החברה ואילו המשיב עבד כשכיר של החברה ומשכורתו היתה מקור להכנסתו היחיד. בהתאם להסכם שבין המשיב לבין החברה שולמו למשיב אותן עמלות שנבעו מפעולותיו עד למכירת עסקו לחברה ואשר טרם נגבו עד אותו תאריך. עמלות אלה הסתכמו בסכום של כ- 127 אלף ל"י ופקיד השומה ראה בסכום זה הכנסה עיסקית רגילה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וקבע כי יש לראות בסכום הנ"ל תקבול "שלאחר הפסקת התעסקות" עפ"י סעיף 3 (ו) לפקודת מס הכנסה ולהטיל עליו מס בשעור מוקטן כמצוות סעיף 125 (א) לפקודה. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. כיון שהמשיב הפסיק את עסוקו הקודם שבו עסק כעצמאי, הרי אעפ"י שכעת הוא מבצע אותן פעולות עצמן בתוקף היותו מנהל שכיר של החברה, יש לראות בשינוי שחל משום הפסקת התעסקותו של המשיב במובן סעיף 3 הנ"ל. זאת גם אם הוא ובני ביתו הם בעלי החברה.
ב. ביהמ"ש המחוזי צריך היה לפרש את המלים "נפסקה התעסקותו" ולשם פרושן אין הוא צריך לסמוך על הגדרות שבמילון אם כי הגדרות כאלה יכולות לעזור למשפטן. המילה שמובנה בשפת הבריות מוסבר במילון מקבלת גוון אחר כאשר משתמש בה משפטן והגוון יכול להשתנות מחוק לחוק, ומענין לענין. יש לפרש את מובן הביטוי תוך שיקול גורמים שונים לרבות הקשר שבו השתמש המחוקק בביטוי זה ובמטרתו של החיקוק העומד לפירוש. כן מותר לו לביהמ"ש להזקק במלאכת הפירוש למקורות חיצוניים כגון דברים שנאמרו בכנסת או הסברים שניתנו ע"י השלטונות בשעת הגשת החוק. זאת דעת רוב השופטים בביהמ"ש העליון אם כי קיימים שופטים הסבורים אחרת.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, אשר. עו"ד יאראק למערער, עו"ד פלפל למשיב. 18.3.74).
בג"צ 230/73 - ש.צ.מ. בע"מ נגד ראש עירית ירושלים
*סרוב למתן רשיון עסק מחשש לסכנה לשלום הצבור.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך למוחלט).
העובדות:
העותרת ביקשה רשיון לפתוח משרד בירושלים, בחדר בקומה שניה, שבו תקויים תצוגה של מוצרים ותכשירים הקשורים לעניני מין וכן ספרות לענינים אלו ואפשרות להזמין את כל המוצרים באמצעות הדאר. עירית ירושלים סירבה להעניק לעותרת את הרשיון ובעוד שבנימוק הסירוב נאמר כי עסק למכירת מוצרי היגיינה אינו מופיע ברשימת השימושים באיזור מסחרי בתכנית מתאר עיר ירושלים, הרי משבא הדבר לפני בג"צ נזנח נימוק זה וניתן נימוק שונה בתכלית והוא כי מתן רשיוןלעסק כזה יפגע בסדר הצבורי, בשלום הציבור וברווחתו ויפגע באיכות הסביבה.
החלטה - השופט עציוני:
א. איך להבין במה עלולה איכות הסביבה להפגע בפתיחת המשרד הנ"ל. אם הכוונה היא לאיכות במובן המוסרי, הרי לשום רשות מקומית אין סמכות טבעית לשים עצמה שומרת על המוסר של תושביה והדאגה בכגון אלה חייבת להתבסס על סמכות שמקורה בדין.
ב. אשר לטענה העיקרית של המשיב בדבר מניעת סכנה לשלום הצבור - שיקול זה הוא כמובן שיקול לגיטימי כשר ויש לו יסוד בחוק לרישוי עסקים. ברם כאשר מדובר בהגבלת חופש העיסוק יחמיר ביהמ"ש עם רשות וישמור על כך כי החלטת הרשות תהיה מעוגנת בחומר העובדתי שיצדיק את השימוש בשקול דעתה. בעניננו לא היה בפני המשיב חומר שיצדיק את המסקנה כי המשרד יפגע בסדר הצבורי ובשלום הצבור וברווחתו. בתצהיר המשיב אין כל בסיס עובדתי לטענה כי פתיחת המשרד עלולה לסכן את שלום הצבור. מה שניתן להבין מטענות המשיב היא לא שהמקום עצמו יהיה מוקד משיכה לאלמנטים פליליים, אלא שחלק מאוכלוסית העיר, והוא החלק הדתי הקיצוני, עלול לראות במשרד פגיעה ברגשותיו ולנקוט בצעדי אלימות. חשש מהפגנות חלק של הצבור איננו מצדיק סירוב למתן רשיון.
השופט י. כהן:
יתכן שתוצאות עתירה זו היו שונות אילו המשיב היה מגלה לעותרת כבר בהתחלה את הנימוק האמיתי לסירוב, המעוגן בחשש של סכנה לשלום הצבור והיה מביא בפני בג"צ ראיות של ממש על סכנות לשלום הצבור. במניעת סכנות לשלום הצבור לא התכוון המחוקק לשמירה על ערכי המוסר אלא לעניני בטחון פשוטו כמשמעו. אכן גם במובן מצומצם זה ניתן להצדיק מניעת רשיון לעסק אשר מעצם טיבו פוגע קשות ברגשות הצבור בסביבה שבה מתכוונים לפתוח את העסק, כגון פתיחת מועדון לילה במאה שערים, או בית מרזח בשכונה מוסלמית דתית. ברם על הרשות להראות שהעסק פוגע קשות ברגשות רובו של הצבור בסביבה שבה רוצים לנהלו. ראיות כאלה לא הובאו בענין דנא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. עו"ד י. אריה לעותרת, עו"ד י. ברסלע למשיב. 15.4.74).
ע.א. 328/73 - צ'רלס וקסלבאום ואח' נגד משה ראשי
*טענת אי חוקיות בתביעה לאכיפת חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 2705/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים קבלו הלואה מהמשיב וכבטחון מסרו יהלומים כמשכון בידי המשיב. למשכון היהלומים ניתנו בהזדמנות מאוחרת יותר שיקים ע"י המערערים למשיב ובסיכומו של דבר הגיש המשיב תביעה על יסוד השיקים נגד המערערים לאחר שהשיקים חוללו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ההלואה ניתנה בלירות ישראליות ועל כן היא חוקית ודחה טענת הגנה כי עצם ההלואה נגועה באי חוקיות. כמו כן דחה את הטענה כי העיסקה נגועה באי חוקיות מחמת מסירת יהלומים כמשכון. לעצם השאלה אם עדיין קיימים יהלומים בידי המשיב אם לאו לא הגיע ביהמ"ש המחוזי לכלל החלטה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההלואה לא ניתנה בדולרים אלא בלירות ישראליות אם כל החשבונות נערכו בדולרים, ועל כן עיסקת ההלואה לא היתה בלתי חוקית ובקביעה זו שיש לה יסוד בחומר הראיות אין עילה להתערב.
ב. טוענים המערערים כי אף אם העיסקה ביסודה לא היתה נגועה באי חוקיות הרי ההסכם הנוסף של משכון היהלומים, שהיה בלתי חוקי, צריך למנוע את המשיב מלגבות את החוב אפילו לא על דרך של מימוש המשכון. טענה זו אין לקבל בנסיבות עובדות המקרה.
ג. התובע יכול לפעמים לזכות בתביעתו כל עוד אין הוא נזקק להעלאת מעשה בלתי חוקי כדי לבסס זכותו. מאידך, לפעמים ביהמ"ש אינו אוכף חיוב המבוסס על יסודות לא חוקיים גם אם אי החוקיות אינה מתגלית מיניה וביה על פי כתב התביעה שלא יהא חוטא נשכר. על כן יש לדון בטענת המשיבים שהמעשה הלא חוקי מחייב את דחיית התביעה למרות שאי החוקיות אינה עולה מכתב התביעה.
ד. כאשר חוזה מקורי היה נגוע באי חוקיות, והצדדים חזרו ועשו חוזה חדש כדי ליתן תוקף להתחייבות, הפסול שבעיסקה המקורית הולך ומתפשט גם על החוזה השני. על כן העובדה שהשקים נחתמו ע"י המערערים כאשר בידי המשיב לא היו היהלומים שמושכנו לו באורח לא חוקי אין בה כשלעצמה כדי למנוע את הפגם של אי חוקיות. אולם עצם המשכון הבלתי חוקי אינו מונע את אכיפת החיוב. מקום שעיסקה קשורה רק בעקיפין ומרחוק במטרה בלתי חוקית והתביעה עצמה איננה נשענת על מעשה בלתי חוקי הרי העיסקה ניתנת לביצוע. מכיון שמתן ההלואה כשלעצמו היה מעשה כשר הרי כשביהמ"ש אוכף את תשלום ההלואה איננו מקדם כל מטרה בלתי חוקית. התובע אינו מבקש להפרע מהמשכון הלא חוקי. ככל שהאי חוקיות מתרחקת מן העיסקה שהיא נושא התביעה פוחת הצורך לפסול את הקשר החוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד נ. אמיתי למשיב, עו"ד י. טוניק למשיב. 27.3.74).
ע.א. 617/73 - עמנואל נתנאל נגד יוסף זנגורי
*העברת דיון מהמרצה לסדר דין רגיל.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בהמ' 7228/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה וביקש להצהיר כי מסמך שנחתם ע"י הצדדים איננו הסכם סופי ומחייב למכירת מקרקעין, וביקש למחוק הערת אזהרה שנרשמה בספרי האחוזה עפ"י אותו מסמך. שני הצדדים הגישו תצהירים ובשעת הדיון התנגד המשיב לבירור התביעה בדרך המרצה והשופט נעתר לו, הורה על דיון בדרך הרגילה ויחד עם זאת החליט כי תצהיר המערער ישמש כתב תביעה אלא אם יגיש כתב תביעה אחר והתצהיר שכנגד של המשיב ישמש כתב הגנה אלא אם יוגש כתב הגנה אחר. בנוסף לכך נתן רשות ערעור לביהמ"ש העליון וקבע מועד של 15 יום.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. אין זה רצוי שבתיתו החלטת ביניים שאיננה ניתנת לערעור אלא ברשות יתן ביהמ"ש גם רשות ערעור לביהמ"ש העליון. די בכך שהשופט יתן את החלטתו ומי שמבקש לערער יפנה לשם כך לביהמ"ש העליון ואם יהיה צידוק לערעור יש בידי ביהמ"ש העליון לדון בבקשה כאילו הוגש הערעור ובכך יחסך זמן רב.
ב. אם נותן ביהמ"ש רשות לערער הרי המועד להגשתו קבוע בתקנות ואל לו לביהמ"ש לציין בהחלטתו את המועד. בעניננו המועד שניתן תואם את המועד הקבוע בתקנה אך כבר היו ענינים שבהם קבעו השופטים מועדים אחרים להגשת הערעור והדבר אינו בסמכותם ועלול לסבך את בעלי הדין.
ג. הענין שהמערער רצה לבררו ניתן להביאו לביהמ"ש בדרך המרצה אך הרשות להביאו כאמור בדרך המרצה כפופה לכוחו של ביהמ"ש להורות כי הדיון יתנהל בדרך הרגילה. החלטה כאמור מסורה לשיקול דעתו של השופט ובדרך כלל לא יתערב בכך בימ"ש של ערעור. אולם בהשתמשו בשיקול דעתו חייב השופט ליתן דעתו על ההבדל בין דיון בהמרצה לבין דיון בכתב תביעה שאם לא כן אין בידו לקבוע אם יהיה הדיון בדרך המרצה ואם לאו.
ד. הדיון בהמרצה משתנה מדיון אחר בשניים אלה: אין בעלי הדין מגישים כתבי טענות אלא השופט שואב את העובדות מתצהיריהם; התצהירים כשרים לראיה ואין בעל דין רשאי להעיד עדים זולת אם קיבל רשות לכך. מכאן שיש צידוק לסרב לדון בענין בדרך המרצת פתיחה אם העובדות לא נתבררו לשופט די הצורך מן התצהירים או אם סבור הוא שתקופח זכותו של בעל דין ע"י צמצום דרכי הראיה.
ה. במקרה דנא היה השופט מוכן לראות את תצהירי הצדדים ככתבי טענות ומכאן שהללו הבהירו מהן העובדות אשר עליהן נטושה המחלוקת. לא היה מקום איפוא לסירוב לדון בהמרצה אלא אם סבר השופט שהבאת התצהירים כראיה תפגע באחד מבעלי הדין וקשה לאמר שאכן היה מי מהם נפגע. אפילו נניח שאחד הצדדים היה רוצה להעיד עדים יכול היה גם במסגרת של דיון עפ"י המרצה להשיג רשות מביהמ"ש להביא עדים בע"פ.
ו. נותרה רק טענת המשיב שחפץ להגיש תביעה שכנגד לאכיפת אותו הסכם שהמערער מבקש הצהרה על ביטולו. אם כך הדבר השאלה היא על שום מה המתין ועד עכשיו לא הגיש בקשה רגילה לביצוע ההסכם ואז ניתן היה לבררה יחד עם המרצת המערער. אולם בינתיים צירף המשיב לכתב הגנתו תביעה שכנגד לאכיפת ההסכם וכיון שכך מוטב לנהוג עפ"י החלטת השופט, אם כי הנימוקים אשר נראו לו לצוות על שינוי בסדרי הדין אינם נראים לביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. עו"ד מ. מלצר למערער, עו"ד א. לין למשיב. 31.3.74).
ע.פ. 143/73 - מדינת ישראל נגד מיכאל זיידל
*הרשעה במתן הצהרות כוזבות לפקיד שומה.
* כוונה להתחמק מתשלום מס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת בן-עתו) בת.פ. 656/71 הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות מס הכנסה ובין היתר בשתי עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בזדון בכוונה להתחמק ממס. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב מאישומים אלה ונימוקו כי הדרישה, שבעקבותיה הגיש המשיב הצהרת הון כוזבת והשיב על שאלות פקיד השומה תשובות לא נכונות, יצאה מאת פקיד שומה המשמש בחוליית חוקרים, לפי יוזמתה של מחלקת החקירות במשרד מס הכנסה, והדרישה לא באה כדי להגיע לידיעה מלאה בדבר הכנסתו של המשיב כאמור בסעיף 135 לפקודת מס הכנסה, אלא כדי להביא את המשיב לפלילים. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. בשיטת המשפט הנהוגה אצלנו צריך השופט להתרכז בטענות שהועלו ע"י בעלי הדין ולא לסטות ממסלול זה. הנימוק שעליו ביסס ביהמ"ש את זיכוי המשיב לא נטען ע"י הסניגור ואם רצה ביהמ"ש מיוזמתו לעשות שימוש בנימוק זה צריך היה להפנות תשומת לב הצדדים לכך.
ב. האיש שדרש מן המשיב את הפרטים נתמנה כדין לשמש פקיד שומה ולכן רשאי היה מכח סעיף 135 לשגר אל המשיב דרישה להצהרת הון ומסירת פרטים. אכן לא היה זה פקיד השומה המטפל בדרך כלל בעניני המשיב והפעם עבר הענין לידו לפי בקשת מחלקת החקירות, אך אין בכך כל פסול. בפקודת מס הכנסה אין כל מעמד למחלקת החקירות ואין הבחנה בין המחלקות השונות של המשרד.
ג. מטרתו של סעיף 135 לפקודת מס הכנסה הינה להגיע לידיעה מלאה בדבר הכנסתו של אדם וכדי לברר הכנסתו האמיתית יכול פקיד שומה לדרוש וחייב הנישום לספק את הידיעות הנדרשות אפילו תתגלה אגב כך עבירה פלילית, עבירה על פקודת מס הכנסה או עבירה אחרת. אכן אם ישתמש פקיד השומה בכוחו שלא למטרת גילוי הכנסתו של הנישום כי אז נהג שלא בתום לב ומעשהו יהיה פסול ונישום שלא השיב לא יתחייב בדין. בבוא ביהמ"ש לדון בשאלה אם פעלה הרשות לצורך שלמענה ניתן הכח בידה מעמידים עובד ציבור בחזקתו שכדין פעל והטוען להפוכו של דבר עליו הראיה.
ד. אשר לשאלה אם עשה המשיב את מה שעשה בזדון ובכוונה להתחמק ממס - אכן אין המדינה צריכה להוכיח אלא שכלל הנסיבות האובייקטיביות מראות את כוונת הנאשם להתחמק ממס. לרוב עולה מסקנה זו מעצם העובדה שנאשם מסר הודעה כוזבת. ברם בנסיבות המיוחדות של הענין דנא נשאר ספק אם אכן התכוון המשיב להתחמק ממס. במשך שנים נהג המשיב להגיש דוחו"ת והצהרות אשר לבסוף שלטונות מס הכנסה לא התחשבו בהן ונועדו להכשיר את הקרקע למו"מ ולעמידה על מקח עם פקיד השומה. יתכן שגם בשנה זו חשב כך המשיב והיה בטוח שבסופו של דבר תקבע ההכנסה לא לפי הדוחו"ת שהגיש אלא עפ"י המו"מ שינהל ועל כן אין להסיק כי מסר את ההצהרות הכוזבות מתוך כוונה להתחמק ממס ויש להרשיעו לפי סעיף 217 לפקודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד גב' ביניש למערער, עוה"ד רוטמן ויולוס למשיב. 21.3.74).
ע.א. 82/73 - ד"ר מ. וולף, עו"ד ואח' נגד בנק ישראלי לתעשיה ובנק לאומי
*סדרי עדיפות של נושים במניות ששועבדו ולא נרשם השעבוד אצל רשם החברות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעור נגד בנק ישראלי לתעשיה נדחה ונגד בנק לאומי לישראל נתקבל).
המערערים הם כונסי נכסים של חברת "הרמן הולנדר בע"מ" (להלן החברה) אשר לה מניות בבנק הישראלי לתעשיה. החברה נשארה חייבת כספים לבנק הישראלי לתעשיה ולבנק לאומי לישראל וכן לנושים אחרים. המערערים בקשו לממש את המניות שיש לחברה בבנק ישראלי לתעשיה לפרעון חובות לכל הנושים ואילו בנק לאומי טען שיש לו שעבוד על המניות המופקדות בידיו ועל כן מגיעים לו כספי המניות, ואילו הבנק לתעשיה. שגם לו חייבת החברה כספים טען שהוא זכאי להפרע מן המניות שכן לפי תקנות הבנק זכאי הוא להפרע מן המניות השייכות לבעלי המניות השונים בגין החובות שבעלי המניות חייבים לבנק. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לבנק לאומי שעבוד ראשון על המניות, בניגוד לבנק הישראלי לתעשיה ושניהם עדיפים על נושים אחרים. ביהמ"ש
העליון שינה את סדר העדיפויות. בפס"ד מקיף נסקרו הפעולות השונות הנדרשות בשעבוד בחברה וכולל רישום השעבוד אצל רשם החברות; שאלות הנובעות ממשכון מניות והשלכת המישכון על חובת הרישום וכן העדר הצורך לרישום שעבוד אצל רשם החברות כאשר המדובר במניות השייכות לחברה החייבת וכאשר החברה הנושה שבמניותיה מדובר קובעת בתקנותיה את השעבודים על אותן מניות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד מ. וולף למערערים, עו"ד ג. קריב לבנק ישראלי לתעשיה, עו"ד י. שפירא לבנק לאומי לישראל. 31.3.74).
ע.א. 585/72 - ארנה פינצ'בסקי נגד עו"ד כוגן ואח'
*שכ"ט עו"ד בגין ניהול רכוש כאפוטרופוס המערערת היתה קטינה כאשר אביה נפטר והמשיב יחד עם אדם בשם לנדאו מונו כאפוטרופסים עפ"י הצואה. הרכוש שנפל בחלקה של המערערת, לאחר תשלום מס עזבון, הסתכם בסכום של 300 אלף ל"י וכאשר הגיעה לגיל בגרות היה ערך הרכוש כמליון ו- 200 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי פסק לעו"ד כגן 50 אלף ל"י שכר והערעור על גובה הסכום נדחה. ביהמ"ש העליון ציין כי כדי לנהל רכוש כזה ולשמור על ערכו הריאלי דרושה עבודה מרובה, עמל, בקיאות ושיקול דעת. לא תמיד מעריכים אצלנו כראוי את ערכה של עבודתו המקצועית של עו"ד, עבודה מקצועית המשתרעת על מספר שנים ומתייחסת לרכוש ניכר והיא מלאה אחריות וכאן אף היתה מוכתרת בהצלחה. אין כל סיבה מדוע לא יהא שכרה של העבודה בצדה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. עציון למערערת, עו"ד ב. כוגן למשיבים. 19.3.74).
ד.נ. 22/73 - יגאל בן שחר נגד יוסף מחלב
*הענקת סעד במקרה של אי מילוי תנאי פשרה שניתן לה תוקף של פס"ד בע.א. 597/72 (פד"י כ"ז (2) 449) נפסק כי בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד, יכול ביהמ"ש להעניק לאחד הצדדים סעד אף שלא קיים את הנאמר בהסכם שהפך לפס"ד, וזאת אם חלה התפתחות שנבצר היה לחזותה מראש. ובעניננו כאשר האיש שהתחייב לבצע את התשלומים בהסכם פשרה חלה בשתוק ולא ביצע את התשלומים במועד. פסה"ד כפי שניתן בערעור בדיון הקודם אושר מחדש ע"י ביהמ"ש העליון והפעם, פה אחד.
בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני, י. כהן, אשר. עו"ד עליאש למבקש, עו"ד בצלאל למשיב. 4.4.74).
ע.פ. 391/73 - יהושע אליהו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) המערער הורשע בעבירת התפרצות וגניבה מבית מגורים ונדון למאסר שנתיים וכן הופעל נגדו במצטבר מאסר על תנאי של 21 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בעבירה הנדונה עמד לדין יחד עם המערער נאשם נוסף אשר נדון למאסר על תנאי בלבד ולטענת המערער יש כאן קיפוח בין השניים. טענתו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. השאלה היא אם בנסיבות הענין ונסיבותיו האישיות של המערער העונש חמור יתר על המידה. לשאלה זו התשובה היא שלילית. השיקולים שהניעו את ביהמ"ש לנהוג אחרת עם הנאשם השני אינם עומדים לעיון ולבדיקה ואילו השיקולים שהניעו אותו להטיל את העונשים על המערער באו לידי ביטוי בגזר הדין והם מצדיקים את העונש שהוטל על המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד בירגר למערער, עו"ד סיון למשיב. 3.5.74).
ב"ש 57/74 - יעקב מנדלבאום ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה שלושת העוררים הואשמו בעבירות הקשורות בגניבת כסף ממכונית משוריינת של חברת ברינג וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד לתום ההליכים נגדם. הערר על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין כנימוק לצו המעצר את העובדה כי אם ישבו הנאשמים במעצר יתברר המשפט יותר מהר אך נימוק זה איננו נימוק כשר להחזקת נאשמים במעצר. על ביהמ"ש לתת דעתו על חומרת העבירה, על עברו של הנאשם ועל אפשרות השפעה על עדים וכדומה. בעניננו עברם של העוררים נקי ואין טוענים שהם עלולים לסכל את הליכי החקירה והמשפט. מסיבות אלה ניתן היה לשחררם בערובה אלמלא חומרת העבירה. מדובר כאן בגניבה ממעביד בסכום של למעלה מ- 400 אלף ל"י תוך ניצול מעמדם המיוחד של העוררים והרי זה משווה חומרה מיוחדת לאישום. מטעם זה יש לקיים את צו המעצר שהוצא נגד העוררים.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד לאונר, לוריה, סטרוגולד ושהרבני למבקשים, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 12.3.74).
ב"ש 79/74 - מדינת ישראל נגד משיח פוזיילוב
*שחרור בערובה המשיב הואשם בעבירות של סחיטה בכוח, איומים וגרימת נזק לרכוש והמדינה ביקשה לעצרו עד לסיום ההליכים נגדו. ביהמ"ש המחוזי סירב לצוות על המעצר מן הנימוק שהמשטרה לא חקרה את עדי ההגנה. לאחר מכן הוגשו מטעם הסניגור תצהירים של אנשים שונים והענין הובא שוב בפני ביהמ"ש. גם עתה סבר ביהמ"ש, לאחר העיון בראיות, כי קיימים ספיקות לגבי אופי העבירה המיוחסת לנאשם ועל כן ציווה לשחררו בערובה. הערר על כך נתקבל. השאלה היא אם יש בידי המדינה ראיות לכאורה בדבר עבירות המיוחסות לנאשם שמקצתן הן עבירות חמורות. נטען כי הוא איים על מנהל מחסן המכירות בשוק הסיטונאי בת"א שיהרוג אותו אם לא ימכור לו סחורה במחיר זול ובהזדמנות אחרת כשלא נתן לו מבוקשו זרק את הטלפון של אותו עובד וגרם נזק לסחורה ואף פגע במנהל המכירות עצמו. בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת אישומים אלה, ואפילו אם צודק המשיב כי בשוק הסיטונאי קיים משטר של אפליה, שוחד וטירור אין בכך לגרוע מכוחן של ראיות המדינה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' בייניש לעותרת, עו"ד ח. משגב למשיב. 4.4.74).
בר"ע 179/73 - דוד קלעי ... בע"מ נגד בן ציון יצחקי ואח'
*סמכות בימ"ש לצוות על בורר להגיש לו אבעיה משפטית בין הצדדים מתנהלת בוררות ובמהלך הבוררות בקשו המבקשים מהבורר להגיש אבעיה לגבי שאלה משפטית לביהמ"ש. הבורר סירב ואז פנו המבקשים לביהמ"ש שיורה לבורר להגיש בפניו את האבעיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. עפ"י פקודת הבוררות ניתן לביהמ"ש הכח להורות לבורר להגיש לפניו אבעיה מיוחדת בשאלת חוק שנולדה במהלך הבוררות, ברם לפי חוק הבוררות והתוספת לחוק אין עוד סמכות לביהמ"ש להורות על בורר להגיש לו אבעיה כאמור. השינויים שהוחקו בחוק הבוררות לגבי הגשת האבעיה אינם משאירים ספק בכוונת המחוקק שלא להסמיך עוד את ביהמ"ש להורות לבורר להעביר שאלת חוק להכרעת ביהמ"ש.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. אדמוביץ למבקשים, עו"ד ע. יפו למשיבים. 1.4.74).
על"ע 3/73 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין
*הסכם של עו"ד עם ארגון להפנות אליו לקוחות תמורת שכר שנתי קבוע המערער עשה הסכם עם ארגון הגנת הדייר שלפיו קיבל תשלום שנתי ע"י הארגון ונתן "ייעוץ ראשון" חינם לחברי הארגון שנשלחו אליו ע"י הארגון. אולם אם העניין לא נסתיים ביעוץ ראשון היה הפונה אל המערער נהפך ללקוחו ומשלם לו שכ"ט. ביה"ד
המשמעתי הרשיע את המערער בעבירת משמעת, ביה"ד המשמעתי הארצי דחה ברוב דעות את ערעורו והערעור על כך נדחה. אכן אין כל פסול בעצם הסכמתו של המערער למסירת מכתבי הפניה אליו שכן מותר לעו"ד לשמש יועץ לחברי הארגון אף אם השכר שולם ע"י הארגון עצמו. ברם קיים פסול בכך שהטיפול בחבר הארגון נסתיים במתן יעוץ ראשון וההפניה שימשה ליצירת היכרות עם עוה"ד ובאמצעותה רכש זה לקוחות בשכר.
אגב קבע ביהמ"ש העליון כי תקדים של ביהמ"ש העליון מחייב את ביה"ד המשמעתי. אם כי הדבר איננו כתוב בספרי החוקים הרי הוא ענין שבנוהג.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. ליפשיץ למערער, עו"ד ש. גוטמכר למשיב. 20.3.74).
המ' 5/74 - יעקב לינצר נגד מדינת ישראל
*החמרת העונש והחזרת אדם לכלא לאחר שכבר ריצה את עונשו המבקש, נהג טנדר, עקף רכב שעצר לפני מעבר חציה ופגע בהולך רגל בתוך מעבר החציה וגרם למותו. בימ"ש השלום הטיל עליו עונשים שונים ובין היתר עונש מאסר לששה חודשים שמחציתם מאסר בפועל ומחציתם מאסר על תנאי. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש אך עד שהגיע ערעורה של המדינה להשמע בפני ביהמ"ש המחוזי הספיק המבקש לרצות את עונש המאסר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה וקבע כי כל ששת חודשי המאסר יהיו מאסר בפועל. הערעור על כך נתקבל. בקבלו את ערעורו של המבקש ציין ביהמ"ש העליון כי התלבט אם להעתר לערעור אם לאו. מצד אחד הרי אפילו העונש של ששה חודשי מאסר הוא עונש קל לגבי חומרת העבירה, אך מאידך רק בנסיבות מיוחדות יגדיל בימ"ש לערעורים עונש שהיה מופרז לקולא כאשר הדבר יגרור החזרת עבריין לבית הסוהר. במקרה דנן יש להעדיף את השיקול האחרון. ראשית, צריך היה לגרום לכך כי ערעורה של המדינה ישמע בתוך שלושת החודשים שבהם ישב המערער בכלא ואם לא ניתן היה להעשות לא צריך הנאשם לסבול מכך. שנית, ברור שלפעמים אין מנוס מהגדלת העונש והחזרת העבריין לבית הסוהר, אך זה בדרך כלל רק במקרה שלא רק העונש המקורי היה מופרז בקולתו אלא גם העונש שהוטל בערכאת הערעור היה עונש לתקופה נכרת. בעניננו יתכן שהיה מקום להטיל על המבקש מאסר לתקופה יותר גדולה מששה חודשים, אך משהוטל עליו עונש של שלושה חודשים נוספים ואם ינוכה מכך שליש, ההבדל יהיה של חודש מאסר בלבד, אין מקום להשיב את העבריין לבית הסוהר לריצוי עודף כל כך קצר.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. רוזנברג למבקש, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 28.3.74).
בג"צ 109/74 - שלמה מערבי ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ת"א ואח'
*עתירה נגד הפקעת מקרקעין העותרים בקשו הוצאת צו על תנאי נגד המשיבים בגין הקצאת שטחים לבניני ציבור בתכנית בנין עיר מסוימת. העתירה נדחתה. העותרים הרואים עצמם מקופחים בהשוואה לבעלי קרקעות אחרים בתחום התכנית שמהם הפקיעו רק חלק קטן מקרקעותיהם, אך לעולם יראה בעל קרקע מופקעת נפגע בהשוואה עם אחרים, וכל עוד אין בידו להוכיח שהדבר נעשה מתוך שחיתות ושרירות לב לא יתערב בג"צ. תכנונו של שטח יש בו שיקולים משיקולים שונים וחזקה על רשויות התכנון ששקלו את כל השיקולים הנוגעים לענין.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד פלדמן לעותרים. 4.4.74).
בג"צ 128/74 - שמואל גונן נגד ועדת החקירה - למלחמת יום הכיפורים ואח'
*נוכחות בדיון ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים העותר ביקש צו נגד הועדה לביטול אותו חלק במסקנותיה הנוגע אליו, מן הטעם שלא הוזמן לפני הועדה עפ"י סעיף 15 לחוק ועדת החקירה. עתירתו נדחתה. בלי להכנס
לשאלה אם צדקה הועדה בפירוש סעיף 15, שאינה צריכה להזמין את האדם העלול להפגע ממסקנותיה, כאשר היא מבססת את מסקנותיה על עדותו הוא עצמו, הרי הועדה טרם סיימה את עבודתה ולגבי העותר הגישה המלצות זמניות בלבד ולא ברור עדיין מה החומר ששימש לועדה יסוד למסקנותיה ומה יהיו המסקנות של הועדה בדו"ח הסופי שלה. כמו כן עדיין יכול העותר לפנות לועדה ולבקש ממנה לעיין בחומר הראיות שהוא חפץ להביא לפניה נוסף על מסמכים שנתקבלו על ידו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד ב. שגיא וי. ליבנה לעותר. 14.4.74).
בג"צ 441/73 - עומר עסולי נגד הנהלת בית סוהר רמלה ואח'
*ניכוי שליש מתקופת מאסר העותר הורשע בשלוש עבירות חמורות של חברות בארגון אל-פתח והחזקת מסמכים בעלי ערך צבאי ונדון ל- 6 שנות מאסר. משעברה תקופה של שני שליש הובא העותר בפני ועדת השחרורים אך זו סירבה להמליץ על שחרורו. העתירה נגד הועדה נדחתה. הועדה דנה בענין ושמעה את גורמי הבטחון אשר לדעתם העותר עדיין מהווה סיכון בטחוני ואין מקום להתערב במסקנות הועדה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד גב' לרנר למשיבים. 3.4.74).
בג"צ 104/74 - פלונית נגד פלוני
*מסירת ילד להורה הצדדים היו נשואים והתגרשו בפריז בשנת 1964. ילדם של הצדדים נשאר אצל העותרת והמשיב עלה לישראל. לאחר מכן עלתה העותרת עם הילד לישראל וכאן גרה יחד עם המשיב עד ששוב עזבה אותו וחזרה לצרפת. עתה מבקשת העותרת מבג"צ שיורה שהמשיב יחזיר לה את בנה. עתירתה נדחתה. אמנם לפי פסה"ד הצרפתי ניתנה לעותרת הרשות להחזיק בילד אך חסר כאן אותו יסוד הנותן מקום להתערבות בג"צ, היינו חטיפה. הילד הובא לישראל בהסכמת כל הצדדים והעותרת היא זו שניתקה עצמה מהחזקתה בילד. אם יש לה טענה שצריך למסור את הילד להחזקתה עליה להגיש את תביעתה לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. עו"ד ניוביץ' לעותרת. 27.3.74).
בג"צ 384/73 - בינקון בע"מ נגד עירית ירושלים ואח'
*פסילת מכרז כאשר ההצעות עלו על האומדן המוקדם עירית ירושלים פרסמה מכרז לבניית בית ספר והאומדן המוקדם של מחלקת מהנדס העיר היה כי העבודות צריכות לעלות כ- 3,2 מליון ל"י. הוגשו מספר הצעות ומתוך אלה שנותרו היתה הצעת העותרת בסך 3,8 מליון ל"י, ההצעה הזולה ביותר. ועדת המכרזים המליצה בפני מועצת העיריה שלא למסור את ביצוע העבודה לעותרת ואחד הנימוקים היה שהצעתה של העותרת עולה ביותר מ- 600 אלף ל"י על האומדן של מחלקת מהנדס העיר. העתירה נגד העיריה נדחתה. תקנה 26 לתקנות בדבר מכרזים בעיריות מורה כי הועדה תמליץ על ההצעה הזולה ביותר ובלבד שהמחירים המוצעים הם הוגנים בהתחשב עם האומדן המוקדם. מתקנה זו ברור שועדת המכרזים היתה רשאית להתחשב באומדן המחירים המוקדם ולהשתמש בו כבסיס להערכת הצעת העותרת. המשיבה היתה על כן רשאית לא לקבל הצעה זו ולבטל את המכרז כולו ולהוציא מכרז חדש.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. החלטה - השופט מני, עו"ד רווה לעותרת, עו"ד ברסלע למשיבים. 27.3.74).
ע.פ. 431/73 - אלברטו בלום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד וחומרת העונש המערער הורשע בעבירה של לקיחת שוחד בהיותו מנהל איזור אילת של עמידר וטענתו היתה שהמתלונן, נותן השוחד, העליל עליו עלילות שוא. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדות של המערער ומאידך האמין לעדותו של המתלונן כי נתן למערער שוחד בסך 500 ל"י כדי שיסדר לו מגורים. ביהמ"ש דן את המערער ל- 9 חדשים מאסר בפועל ו- 12 חדשים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. כאשר ביהמ"ש דלמטה קבע מפורשות שהמערער לא דיבר אמת ואין הוא ראוי לאימון ומאידך אין לו הסוסים לגבי מהימנותם של המתלונן ואשתו הרי הסיכוי של טענה כי המתלונן העליל עלילה להתקבל בבימ"ש שלערעור. קלושים הם ביותר. בענין העונש קבע ביהמ"ש כי לוקחי שוחד מבין עובדי הציבור דינם למאסר ממושך ועל כן אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד ד. לידסקי וא. פפקין למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 4.4.74).
ע.פ. 320/73 - דן ברזילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת רכוש גנוב המערער הורשע בעבירה של קבלת רכוש גנוב וערעורו על הרשעתו נדחה. המערער סיפר שאדם שאינו מכירו הציע לו מכונת חישוב במחיר של 3,000 ל"י והוא התענין בחנות ונאמר לו שמחירה 4,000 ל"י. לאחר מכן נטל המערער את המכונה ומכר אותה לאחר. צדק ביהמ"ש המחוזי כי לפי נסיבות הענין כאשר מכונת החישוב לא הוצגה בפומבי והמוכר החזיק אותה בתוך מכונית; כי הנאשם לא שאל למקור המכונה או לזהות המוכר; כי הנאשם סיפר לקונה כי המכונה היא של עולה חדש ושיקר לו שמדובר במספר מכונות שאחת מהן כבר נמכרה; כל אלה יכלו להביא לידי מסקנה שהמערער ידע כי מדובר ברכוש שהושג שלא כחוק. אין גם לקבל את הטענה כי המערער רק תווך בעיסקה שכן המערער לא יצר קשר בין המוכר לבין הקונה, אלא המערער הוא שקיבל את המכונה מהמוכר והוא שהביאה לקונה והוא שנטל את מחיר המכונה מהקונה והעבירו למוכר.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד זלצמן למערער, עו"ד עדיאל למשיבה. 6.3.74).
ע.פ. 612/73 - שריף טבעני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הסתננות)
המערער עבר עבירה על החוק למניעת הסתננות בכך שבספטמבר 1972 הסתנן לירדן ובנובמבר 1973 חזר לישראל והכל ללא רשיון. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 18 חודשי מאסר וערעור על חומרת העונש נדחה. השופט ח. כהן בפסק דינו ציין כי לדעתו צריך היה להפחית במידה ניכרת את העונש שהוטל על המערער וזאת בהתחשב בכך שרוח השלום התחילה להיות נושבת אצלנו ואם היו תקופות שבהן צריך היה להחמיר בעונשים על מסתננים הרי היום המצב שונה. המדיניות הרשמית בענין התנועה לירדן ומירדן היתה מזה כמה זמן להקל ולא להחמיר. ברם מכיוון שיום לפני כן אישר ביהמ"ש העליון עונש של 18 חודשי מאסר לאדם שהסתנן מלבנון, הרי שביהמ"ש מצווה לשמור במידת האפשר על אחידות העונשים בשל עבירות זהות ויש לקיים את גזר הדין. השופט י. כהן חלק על דעתו של השופט ח. כהן כי רוחות הרגיעה והשלום אכן הגיעו לאזורנו. לדעת השופט י. כהן לא הגיע הזמן לשנות את מדיניות הענישה בתחום זה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד סוכר למשיבה. 4.3.74).