ע.א. 411/73 - אסתר פירחי ואח' נגד אברהם אלטמן ואח'
*אחריות בתאונת עבודה.
(ערעורים וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בת,א. 1546/68 - כל הערעורים נדחו פרט לערעור אחד שבו הועלה סכום פיצויים שחוייבו הנתבעים).
העובדות:
קבלנים בנו בנין והעסיקו עובדים וביניהם את המנוח דוד פרחי. קבלני הבנין הזמינו אצל קבלן משנה בשם אלקבץ הכנת בטון ליציקה והלה הזמין מערבל אצל יוסף סופר אשר הביאו לבנין ביום היציקה ביחד עם אחיו עזרא סופר והוא נער בן 16 שהפעילו. ביום הנדון, לאחר גמר העבודה, עמדעזרא סופר להזיז את המערבל ממקומו, ללא נקיטת אמצעי זהירות כלשהם ואז התחלק המערבל ממקומו התדרדר למרחק 25 מטר והרג את המנוח פרחי. את המערבל הוריד בבוקר אלקבץ בטרקטור שלו ממשאית והעמידו במקומו ובסוף היום היה צריך להחזירו עם הטרקטור אך לא עשה כן. הוא ידע שיש להזיז את המערבל על מנת לשטוף אותו. ביהמ"ש המחוזי שחרר את הקבלנים מן האחריות לתאונה חייב את אלקבץ ואת האחים סופר בתשלום פיצויים וקבע רשלנות תורמת בשעור של 15 אחוז. על כך נסובים הערעורים והערעור שכנגד.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין אחריות הקבלנים - אלה החליפו מנהל עבודה והפרו חובה חקוקה המוטלת עליהם בכך שלא מסרו הודעה על המינוי למפקח העבודה האיזורי. אך אין בין הפרה זו לבין גרימת התאונה ולא כלום. בלי קשר סיבתי בין המחדלים והנזק אין אחריות.
ב. לטענה של הפרת חובה חקוקה ע"י מבצעי עבודות בניה בשטחם של הקבלנים שהם אחראים לה - העבירה היתה של העסקת נער בעבודות בלי היתר מאת מפקח עבודה איזורי. זו הפרת הוראת חוק מצד יוסף סופר ועל כן הוא נושא באחריות ישירה לתאונה כמפר חובה חקוקה וגם באחריות שילוחית בתור מעבידו של עזרא סופר. ברם תקנה 7 לתקנות הבטיחות בעבודה אינה חלה כאן לצורך הטלת אחריות על הקבלנים הראשיים. החוק רואה את הקבלנים הראשיים אחראים על הפרת החובות המוטלות בתקנות הבטיחות בעבודה ולא הפרת תקנות הקשורות בהעסקת נוער.
ג. אשר לרשלנות מצד הקבלנים - לא נטען ששיטת העבודה לא היתה כתקנה או שכלי העבודה לא היו בטוחים. אחריותם של הקבלנים כמחזיקים של המקום אינה יכולה לחול כאן כאשר לא יכלו באורח סביר לצפות את האפשרות שתקרה תקלה כגון זו שקרתה לאחר שבמשך היום עבר הכל בשלום.
ד. נותרה האפשרות שהקבלנים נושאים באחריות למעשיהם ומחדליהם הרשלניים של קבלני המשנה והעובדים מטעמם. אחריות זו יכולה לחול רק לפי אחד מחמשת היוצאים מהכלל שבסעיף 15 לפקודת הנזיקין ואין למצוא בעניננו אחיזה לכך.
ה. אחריותו של יוסף סופר - הן האחריות הישירה והן האחריות השילוחית ברורה בתכלית כאמור.
ו. אשר לאחריותו של אלקבץ - הוא נמצא אשם באחריות ישירה ושילוחית על רשלנות ובדין הוא נמצא כך. הוא ידע שבגמר העבודה יש לשטוף את המערבל ולשם כך להרחיקו מן הקיר שבסמוך לו עמד והרחקה זו היה על אלקבץ לעשות בטרקטור שלו והוא לא עשה זאת. נוסף לכך נושא אלקבץ באחריות שילוחית למעשהו של עזרא סופר "ששימש זרועו הארוכה" לביצוע חלק מהעבודה שקיבל על עצמו כלפי קבלני הבנין.
ז. בנסיבות הענין אין לראות מדוע הוטלה אחריות בשעור של 15 אחוז על המנוח ויש לבטל קביעה זו.
ח. לענין תחשיבי הפיצויים בגין הפסד עבודה הרי לפי התחשיבים לא היה מקום לקבוע את ההפסד בשיעור של 500 ל"י לחודש והיה מקום להעמידו על ממוצע של 600 ל"י.
ט. במסגרת משפט זה התנהל גם משפט בין יוסף סופר לבין חברת ביטוח שביטחה את המערבל ביטוח צד ג'. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת סופר נגד חברת הביטוח ובדין דחה את התביעה. עפ"י הפוליסה חייב היה המערער לתת הודעה בכתב לחברת הביטוח בהקדם האפשרי והוא לא עשה כן במשך חודשים מרובים. עפ"י הפוליסה התנאי הזה של מסירת הודעה, קודם לכל אחריות של החברה לתשלום לפי הפוליסה, ויש גם להצדיק זאת בכך שע"י קבלת הודעה בזמן יכלה החברה לבדוק את הנתונים ולהתגונן כנגד התביעה וכתוצאה מהאיחור לא יכלה לעשות כן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. 17.4.74).
ע.א. 545/73 - בנק אגוד לישראל בע"מ נגד תעשיות אבן וסיד בע"מ
*מילוי התנאים למימוש ערבות בנקאית.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 7021/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
בביהמ"ש המחוזי ניתן פס"ד חלקי בו חוייבו הנתבעות שבאותו תיק בתשלום סכום של 70,000 ל"י למשיבה. החייבות ערערו על פסה"ד ובקשו לעכב את ההוצל"פ עד להכרעה בערעור. ביהמ"ש נעתר לבקשה ובלבד שהמבקשות ימציאו ערבות בנקאית להבטחת החוב. החייבות המציאו התחייבות מאת המערער המופנית לראש הלשכה להוצל"פ ובה התחייבו לשלם את סכום הערבות. בכתב הערבות צויין כי זו תעמוד בתקפה עד תום 14 יום מיום מתן פסה"ד שבערעור וכי דרישה לתשלום צריכה להגיע תוך 14 יום כאמור ביחד עם העתק מאושר של פסה"ד שניתן ע"י ביהמ"ש העליון. פסה"ד של ביהמ"ש העליון ניתן ביום 11.4.73 ובו נדחה הערעור. מיד פנה ב"כ המשיבה אל הבנק, דרש תשלום החוב הפסוק וצירף העתק פס"ד של ביהמ"ש העליון אך לא אישר את העתק פסה"ד. הבנק המערער שלח תשובה למשיבה ובה הודעה כי ההתחייבות היתה לשלם לראש לשכת ההוצל"פ ולכן צריך הבנק לקבל דרישה מיו"ר ההוצל"פ. עקב כך שגרה לשכת ההוצל"פ דרישה שניה לבנק וזו נתקבלה לאחר תום 14 יום מתאריך מתן פסה"ד, כיון שכך סירב הבנק לכבד את ערבותו. ביהמ"ש המחוזי חייב את הבנק בתשלום סכום הערבות ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. לטענת הבנק כי אין יריבות בינו לבין המשיבה כי אם בינו לבין ראש ההוצל"פ - טענה זו אין לה רגליים. ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי והיא נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה. אין חולק על כך שכאן מדובר בעיסקה של ערבות והמשיבה היתה הנושה. לראש ההוצל"פ לא הגיע כל חוב מאת החייבות ופסה"ד לא יצא לטובת ראש ההוצל"פ אלא לטובת המשיבה.
ב. אשר לטענה כי דרישת התשלום לא הגיעה לידי הבנק תוך המועד הנקוב בכתב הערבות - דרישת התשלום ששוגרה ע"י פרקליט מטעם המשיבה נתקבלה בעוד מועד ודי היה בה כדי להודיע בבנק כי חבותו נכנסה לתוקפה בשל אכיפת הערבות. לא היה כל צורך בדרישה נוספת מטעם ראש ההוצל"פ.
ג. לטענה כי פסה"ד שנמסר למשימה לא היה מאושר - אכן משהותנתה תוקפה של ערבות בתנאים, הרשות בידי הבנק לעמוד על ביצועם המדויק של התנאים המוסכמים. כיון שכאן אנו דנים במסמך מסחרי וביהמ"ש צריך לתת למסמך פירוש המקיים במידת האפשר את
תוקפו, יש לאמר כי די בכך שפסה"ד יהיה מאושר ע"י עו"ד ולאו דוקא ע"י ביהמ"ש. ברם גם עוה"ד לא אישר נכונות ההעתק ובכך התרשל, ואולם מחדלו של עוה"ד אינו מסכל את זכות המשיבה. זאת משום שבתשובת הבנק לעוה"ד בו סירב לקבל את הודעתו כהודעת תשלום צויין רק הנימוק שאת התשלום צריך לדרוש ראש ההוצל"פ. מכאן יכול היה להבין פרקליטה של המשיבה כי זה הפגם היחידי שהבנק מוצא בסירובו לכבד את הערבות. ע"י שייחס את הדיבור לנימוק אחד בלבד נטש הבנק את הנימוק לשני ובכך גילה שהוא מסתפק בהעתק שצורף ע"י עוה"ד אם כי איננו מאושר.
ד. ביהמ"ש העליון סירב להתערב בגובה סכום שכה"ט שנפסק בציינו שאין מניעה שביהמ"ש יקבע שכ"ט העולה על התעריף המינימלי ובענין דנן היה צידוק לכך כדי ליתן ביטוי למורת רוחו של השופט מטיב ההגנה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ז. ברוכשטיין למערער, עו"ד מ. שליט למשיבה. 4.4.74).
ע.א. 161/73 - ארדה בע"מ נגד לאה סמסונוב ואח'
*הפרת הסכם מכר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בת.א. 1878/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביולי 1963 נחתם חוזה בין המערערת לבין המשיבה למכירת מגרש למערערת בזכרון יעקב בסכום של 28,000 ל"י. במעמד חתימת החוזה קיבלה המשיבה 7000 ל"י והעודף היה צריך להיות משולם בעת ההעברה שנקבעה לאוקטובר 1963. בחוזה המכר נקבע מי ישלם את התשלומים השונים פרט לתשלום מס שבח שלא נקבע בחוזה. התנהל ויכוח בין הצדדים מי צריך לשלם מס שבח ובתאריך שנקבע להעברה לא בוצעה העברה ולא מאוחר יותר. לבסוף הוזמנו המשיבים להופיע בלשכת רישום המקרקעין לצורך ההעברה בתאריך מסוים אך מטעם המערערת לא הופיע איש. שוב הוזמנה המערערת ושוב לא הופיעה ולאחר אזהרה נוטריונית ביטלה המשיבה את ההסכם עם המערערת. בשנת 1968 מכרה את הנכס לאחרים. במאי 1971 תבעה המערערת תשלום 14,000 ל"י - השבת דמי הקדימה ופיצויים קבועים מראש ואילו המשיבים בקשו לדחות את התובענה על הסף בטענת התיישנות ביהמ"ש דחה את הבקשה לדחות על הסף את התובענה בטענת התיישנות בקבעו כי זכות התביעה קמה למערערת בשנת 1968. לאחר מכן נתקבלה בקשת המשיבים להרשות להם להתגונן וביהמ"ש קבע כי המערערת היא שהפרה את ההסכם באשר היא היתה צריכה לשלם את מס השבח על יסוד הסכם בע"פ שהקונה תשלם את מס השבח. כן קבע ביהמ"ש שהתביעה התיישנה. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. נטען כי הראיות בע"פ בדבר החובה לתשלום מס שבח ע"י הקונה נוגד הסכם בכתב, שכן בהסכם אין זכר להוראה המטילה חובה זו על הקונה בעוד שלפי החוק מוטלת החובה על המוכר. בטענה זו מסתמכת המערערת על הוראת סעיף 80 סייפא לחוק הפרוצדורה העותומנית, אך עומדת לרועץ למערערת העובדה שבביהמ"ש המחוזי לא התנגדה כלל להבאתן ולשמיעתן של ראיות אלה בע"פ. העילות לפסילת ראיות נותנות בידי בעל דין את האפשרות להתנגד ואז יפסול השופט את הראיה או לא להתנגד ואז הראיה כשרה לכל דבר.
ב. אשר לענין ההתיישנות - העובדה שבשלג הראשון נדחתה הבקשה לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנות וביהמ"ש קבע אז שהתובענה לא התיישנה אינה מונעת קביעה בסוף המשפט כי התביעה התיישנה. הבקשה לדחיית תובענה על הסף והחלטה בה
אינה אלא החלטת ביניים וזו ניתנת עקרונית לשינוי כאשר ביהמ"ש שומע עדים ומגיע למסקנתו על יסוד חומר ראיות שלא היה בפני השופט בשלב הקודם.
ג. לגופו של ענין נולדה עילת התביעה של המערערת לא כאשר המשיבה מכרה את הקרקע לאחר, אלא כאשר נשלחה למערער התראה נוטריונית והודעה על ביטול המכר עקב הפרת ההסכם ע"י המערערת.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, עציוני. עו"ד י. קבוזצקי למערערת, עו"ד מ. נחליאלי למשיבים. 29.4.74).
ע.פ. 346/72 - מדינת ישראל נגד יצחק ביגר
*קשירת קשר להונות המשיב זוכה מאשמות שיוחסו לו בדבר קשירת קשר כדי להונות, קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה כאשר בהיותו מנהל בנק עסק יחד עם פקידים אחרים בעסקים של נירות ערך. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב מכל אשמה והערעור על כך נדחה. הזיכוי היה מושתת על אימון שנתן ביהמ"ש המחוזי בעדותו של המשיב, לעומת עדותם של עדי התביעה ובדרך כלל בימ"ש שלערעור לא יתערב בהערכת מהימנותם של עדים, ,אלא במקרים נדירים ביותר. בעניננו אין עילה להתערב במסקנה של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר, החלטה - השופט אשר. עו"ד ע. נתן למערערת, עו"ד דוידור למשיב, 3.4.74).
ע.א. 641/73 - דן רון נגד סימה חזן
*צו לאיסור יציאה מהארץ במעמד צד אחד המשיבה הגישה תביעה נגד המערער והשיגה נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ למשך שנה אחת. בתום השנה הוארך הצו לתקופה נוספת של שנה אחת ותוקפו עמד לפוג בסוף ספטמבר 1973. בסוף אוגוסט הגישה המשיבה עתירה נוספת להארכת עיכוב היציאה מן הארץ וזו הוגשה בדרך המרצה וביהמ"ש נתבקש ליתן צו עפ"י צד אחד. כיון שבתוך החודש עמד להשמע הדיון בתביעה גופה קבעה המזכירות את הדיון בהמרצה למועד שמיעת המשפט. ביום השמיעה ביקש ב"כ המערער כי ינתן לו לעיין בבקשה ולאחר מכן ביקש דחיה לזמן מינימלי כדי ללמוד את הענין, אך ביהמ"ש החליט להוציא את הצו למשך שנה נוספת כמי שדן בענין במעמד צד אחד. הערעור על סדר הדיון נתקבל. בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ יש לשמוע במעמד שני הצדדים אלא אם כן הוכח להנחת דעתו של ביהמ"ש כי ההשהיה בדיון עשויה לגרום נזק שאין לו תקנה ואז רשאי בימ"ש ליתן צו עפ"י צד אחד בעניננו לא נתקיים התנאי הזה, ב"כ המערער נכח בישיבה ובנסיבות אלה יכלו לקיים את הדיון בהשתתפות שני הצדדים. על כן הוחזר הדין לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: קיסטר, י. כהן, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. רסלר למערער, עו"ד א. אסא למשיבה. 16.4.74).
ע.א. 262/73 - פלוני נגד פלונית (קטינה)
*חסיון עדות רפואית המשיבה הגישה תביעת מזונות נגד המערער והמבקש ביקש להעיד רופא בטענה כי העדות חשובה להגנתו. הרופא שלח מכתב לביהמ"ש והמכתב תוייק בתיק וצולם בידי הצדדים. במכתב גילה הרופא את הענין שבגינו הוזמן להעיד. ברם משהופיע בביהמ"ש סירב הרופא להעיד באשר הענין הוא בגדר סוד מקצועי לפי סעיף 40(א) לפקודת הראיות.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת החיסיון של הרופא וקבע כי בנסיבות המקרה אין הוא רואה לצוות על גילוי הסוד. הערעור על כך נדחה, העובדה כי ברשלנות או מחוסר זהירות גילה הרופא את הסוד הרפואי במכתבו אינה מקנה זכות לצדדים לדרוש מסירת עדות. אשר לנימוק כי עדות הרופא חשובה למבקש להגנתו, עצם העובדה הזאת אינה מספקת כאשר האדם הנזקק לרופא אינו מוותר על החסיון. רק אם מצא ביהמ"ש כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיפה מן הענין שיש לא לגלות יצווה על גילוי סוד רפואי, ענין של שמירת סוד רפואי הוא אחד הענינים שטובת הצבור דורשת אותם כדי שאדם יוכל לפנות לרופא בענינים אינטימיים ביותר מבלי לחשוש שהדברים יבואו לידי פרסום.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, אשר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד א. ביסטרי למערער, עו"ד א. אליה למשיבים. 28.3.74).
בג"צ 152/74 - יואב נגר נגד אפרידר בע"מ
*ביטול מכרז מכירה כאשר ההצעה נמוכה מהאומדן המשיבה פירסמה מכרז למכירת מקרקעין והצעת העותר היתה הגבוהה ביותר אלא שהיתה נמוכה בכ- 20 אחוז מהאמדן המוקדם של המעריך הממשלתי. כיון שכך סירבה המשיבה למכור את החלקות לעותר והעתירה נגדה נדחתה. הלכה פסוקה היא כי גוף צבורי המפרסם מכרז אינו חייב לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר אם היא נופלת במידה נכרת מהאומדן הרשמי שנעשה לפני פרסום המרכז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון, 19.4.74).
בג"צ 311/73 - עלי אל- גני נגד נציב שרות בתי הסוהר ואח'
*לימודים בבית סוהר בעתירה זו ביקש העותר שחרור מסוים מחובת עבודה בבית הסוהר כדי שיוכל לשקוד על לימודיו ובג"צ הורה להעביר את בקשתו לועדת השחרורים שהיא המוסמכת לדון בבקשה ולא ניצב שרות בתי הסוהר שדן בבקשה ודחה אותה. עתירה אחרת של העותר כי ינתן לו להכניס ספרים שלו לכלא נדחתה. מדיניות הנהלת בית הסוהר שהכנסת ספרים מותרת רק כאשר אלה נקנים ע"י שרות בית הסוהר היא מוצדקת. מדובר באסיר שהורשע בעבירה בטחונית ואין לאמר ששקולו של מנהל בית הסוהר שלא להתיר הבאת ספרים שעברו בידי אחרים מוטעית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, העותר לעצמו, עו"ד עדיאל למשיבים. 14.4.74).
בר"ע 23/74 - פלונית נגד פלוני ואח'
*צו מניעה בסכסוך שבין בעל ואשתו לגבי זכות קנין בנכס פלוני בקשה האשה והשיגה מבית המשפט צו המורה על רישום הערת אזהרה על הנכס. לאחר מכן התברר שהנכס איננו רשום על שם הבעל ואז הורה ביהמ"ש לבטל את הצו בדבר רישום הערת האזהרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לרשום הערה על נכסיו של צד שלישי שאיננו צד להליכים המשפטיים. אם חפצה האשה יכולה היא להגיש תביעה כנגד הבעל הרשום של הנכס ולבקש סעד כפי שיראה בעיני ביהמ"ש.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. מי- טל למבקשת, עו"ד א. יונס למשיב. 17.4.74).
בר"ע 175/73 - יורשי המנוח אל- עקרי נגד עזרא מצפי ואח'
*התישנות המבקשים הגישו תביעה נגד המשיב בגין שטרות שחתם בשנת 1961 לפקודת המבקשים. במשך הזמן מאז חתימת השטרות ועד לעונת 1971 היו כל הצדדים תושבי עירק. המשיב התגונן בטענת התיישנות, טענתו נתקבלה והבקשה לרשות ערעור נדחתה, תקופת ההתיישנות
בעירק היא 4 שנים מיום הוצאת השטר וכיון שכך התיישנה התביעה בעירק. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הלכות ההתיישנות הן מן הדין הדיוני ועל כן ניתן היה לתבוע בישראל תוך תקופת התיישנות של 7 שנים ברם גם תקופה זו עברה ועל כן דחה את התביעה על הסף. המבקשים אינם יכולים להשליך יהבם על סעיף 14 לחוק ההתיישנות שכן עפ"י הראיות בפני ביהמ"ש יכלו הצדדים בעירק להגיש תביעות כך שלא היתה מניעה לממש את זכותם לתבוע לפני עבור זמן ההתיישנות.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. בר- עד למבקשים, עו"ד מ. פתאל למשיב. 11.4.74).
ב"ש 69/74 - שושנה שפיר ואח' נגד נחום בן- שלמה
*הארכת מועד בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור נדחתה ע"י הרשם. לנימוק כי בערעור הופיע עו"ד אחר מזה שהופיע בביהמ"ש המחוזי - העברת יפוי כח מעו"ד לעמיתו היא דבר מקובל ואין לאמר כי עוה"ד שהופיע בערעור לא הכיר את פרטי הענין נשוא הערעור. ההנחה היא שעו"ד המקבל על עצמו הופעה בביהמ"ש לומד את התיק מראשיתו. כמו כן הבקשה להארכת המועד הוגשה כשבועיים לאחר תום המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור ולפחות צריך היה להגיש את הבקשה להארכת המועד תוך הזמן הקבוע להגשת הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד נ. אדלר למבקשים, עו"ד ל. זיו למשיב, 24.4.74).
ד"נ 6/74 - ליובין אבשלום נגד מדינת ישראל
*הטלת קנס פי 3 משווי טובת ההנאה של הנאשם המערער הורשע בעבירות זיוף שיק והפצתו וקבלת דבר במרמה בסך 2,500 ל"י ונדון ל- 7,500 ל"י קנס. ביהמ"ש המחוזי לא כתב על סמך מה הטיל קנס זה אך ביהמ"ש העליון בדיון קודם ציין כי בודאי הוטל הקנס בסכום האמור עפ"י סעיף 29 (א) לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) הקובע אפשרות להטיל קנס פי שלוש משווי הנזק או טובת ההנאה שהושגה ע"י העבירה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. אפילו היתה זו הפעם הראשונה שהשתמשו בסעיף הזה והטילו את הקנס פי שלוש כאמור אין זו הלכה המצדיקה דיון נוסף כדי לקבוע מתי ישתמשו בסעיף זה. סעיף 29 ברור לחלוטין וכל מה שצריך לעשות כדי להפעילו הוא לקבוע שהושגה טובת הנאה ושווי טובת ההנאה. אימתי ישתמש בסמכותו להטלת הקנס פי שלוש כאמור - דבר זה נתון לשיקול ביהמ"ש היושב לדין והוא אשר יקבע מתי להטיל את הקנס המירבי ומתי לא.
(בפני: השופט ברנזון. עו"ד ש. נסים לעותר, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 24.4.74).
ע.א. 347/73 - מדינת ישראל נגד רבקה בהלול
*פיצויים בגין הפקעת מקרקעין בטבריה הופקעה חלקת אדמה בגודל של 200 מטר על שפת הכנרת ולמשיבה 9 מתוך 32 חלקי בעלות בנכס. ביהמ"ש המחוזי פסק תשלום פיצויים למשיבה בגין ההפקעה בסכום של כ- 240 אלף ל"י והערעור על כך נתקבל, אין ספק שקשה למצוא במקרה כמו שלנו דוגמאות של עסקות אחרות שבוצעו בזמן הנידון לגבי נכסים אחרים כדי לבסס עליהן את ההערכה, אולם לא היתה כל אחיזה לקביעת הסכום ומה גם כאשר הסכום עולה פי 200 על ערך נכס אחר על שפת הכנרת שנמכר. לא היו ראיות מספיקות לקביעת סכום גבוה ועל כן יש לדון מחדש בענין בביהמ"ש המחוזי וכל צד יוכל להביא ראיות חדשות.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר, החלטה - השופט ויתקון, עו"ד י. בלטמן למערערת, עו"ד י. ליבנה למשיבה, 22.4.74).
ע.א. 409/73 - יורם רדושיצקי נגד ק. פוקס בע"מ
*גובה שכ"ט עו"ד המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה בה ביקש צו ביצוע בעין לרישום דירה על שמו ולחילופין פיצויים בסך 180 אלף ל"י. לאחר ישיבה אחת בביהמ"ש העבירה המשיבה את הדירה למערער וביהמ"ש פסק לטובת המערער סכום של 3000 ל"י שכ"ט. הערעור על גובה סכום שכר הטרחה נדחה. טוען המערער כי לפי הסכם בינו לבין פרקליטו חייב הוא לשלם לו 5000 ל"י שכ"ט וסכום זה מתאים לשכ"ט לפי התעריף המינמלי. אולם לא הוכח שהסכום של 180 אלף ל"י שתבע המערער כפיצויים הוא הסכום שבו היה זוכה וכל מה שהוכח הוא שהדירה נקנתה ב- 80 אלף ל"י. קביעת סכום ההוצאות היא בשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא ולא בנקל יתערב ביהמ"ש לערעורים בשיקול דעת זה. אכן בדרך כלל יש לפסוק לטובת הזוכה שכ"ט לפי התעריף המינימלי אך אין זה חוק בל יעבור ויכול ביהמ"ש לסטות ממנו. ביהמ"ש הביע דעתו שיש לשים קץ לערעורים שענינם היחידי הוא שכ"ט עו"ד.
(בפני השופטים: קיסטר, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. בר-שלום למערער, עו"ד צ. שנידר למשיבה. 29.4.74).
ע.א. 575/72 - טובה וינר נגד אלברט איון
*גובה הוצאות שנפסקו המערערת מכרה חלקת קרקע למשיב ולאחר זמן הגישה המרצת פתיחה לביהמ"ש להצהיר כי חוזה המכר בטל, ולאחר מכן ביטלה המערערת את התביעה שלה וביהמ"ש חייב אותה לשלם למשיב סכום של 5000 ל"י שכ"ט והוצאות. הערעור נדחה. נסיבות הענין הן כאלה שהמערערת טענה בביהמ"ש דבר והפוכו ושינתה את היסוד לתביעתה וצדק ביהמ"ש בסכום ההוצאות שהטיל. מה גם שאפילו לא היתה מצד המערערת התנהגות המצדיקה הטלת הוצאות לדוגמה הרי העובדות שהמשיב הוא תושב צרפת, אדם קשיש וחולני, שנאלץ לטרוח ולבוא ארצה מספר פעמים בגין המשפט, מצדיקים את גובה ההוצאות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה השופט ברנזון. עו"ד הורביץ למערערת, המשיב לעצמו. 3.4.74).
ע.א. 307/73 - שמואל עוזרי ואח' נגד הממונה על המחוז ואח'
*טענת מעשה בי"ד נשוא הערעור הינו סכסוך ממושך בין שתי סיעות יריבות בבית כנסת המתנהל ע"י אגודה עותומנית והענינים כבר הגיעו מספר פעמים לביהמ"ש, נמסרו לבוררות ועתה חזרו לביהמ"ש, הדיונים הקודמים התנהלו בין חברים שונים באגודה. ואילו המערערים לא היו צדדים להליכים הקודמים. אעפ"כ סבר ביהמ"ש דלמטה כי ההליכים הקודמים חוסמים את הדרך בפני המערערים שלא יוכלו להתדיין בנושא החברות שלהם ושל אחרים באגודה. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי מכיון שהמערערים לא היו צדדים להתדיינויות הקודמות פתוחה בפניהם הדרך להגיש את התביעה כפי שהגישו אותה ביחס לחברות באגודה, עם זאת הורה ביהמ"ש העליון לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי להבטיח צירופם או ייצוגם של כל המעורבים, או היכולים לטעון למעורבות בסכסוך ורק לאחר מכן ידון ביהמ"ש לגופו של ענין.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד י. שטרן למערערים, עו"ד פ. הרצברג למשיבים, 3.4.74).
ע.א. 466/73 - סופיה ליטמן נגד שמואל בר- אור ואח'
*מגורי אלמנה בדירת בני הזוג המערערת הינה אלמנתו של המנוח יעקב ליטמן, היתה אשתו השניה ונישאה לו מספר חודשים בלבד לפני פטירתו. הדירה בה התגוררו בני הזוג עברה ברובה ליורשי הבעל
וחלק קטן ממנה למערערת, מכח סעיף 115 (א) לחוק הירושה נתן ביהמ"ש המחוזי בשעתו צו כי האלמנה תגור בדירה תקופה של שנה, לאחר מכן אורכה של שנה נוספת ושוב אורכהולבסוף קבע ביהמ"ש כי יש לחלק את הרכוש וכי על המערערת לפנות את הדירה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לאחר שעברו כבר ארבע וחצי שנים מיום מות המוריש יש לסיים סוף סוף את השכירות מכח סעיף 115 לחוק הירושה. הערעור על כן נדחה. אין מקום להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש שסבר כי עבר זמן מספיק כדי שימצא פתרון למגוריה של האלמנה. סעיף 115 הנ"ל נועד למצוא פתרון למגורי בני המשפחה שהתגוררו בבית המוריש ערב מותו אך אין זה מעניק להם דיור תמידי באותה דירה. ביהמ"ש הבהיר כי על הענין חל חוק הירושה וסעיף 148 של חוק הירושה אינו מוציא את נושא המגורים כאמור מגדרו של חוק הירושה .
(בפני השופטים: מני, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. נאמן למערערת, עו"ד צ. אלטר למשיב).
ע.א. 314/72 - שוריה פנחס ואח' נגד מדינת ישראל
*קביעת גובה פיצויים המנוח שלמה פנחס נפצע בתאונת עבודה בעובדו בשירות המדינה והמערערים, אלמנתו וששת ילדיו הגישו תביעת פיצויים, ביהמ"ש המחוזי קבע את סכום הפיצויים והערעור של המערערים נתקבל בחלקו ביחס לענין גובה השכר שהמנוח היה משתכר אילו היה נשאר בחיים. גם בענין גובה השכר נדחה עיקר הערעור באשר המערערים לא הביאו ראיות במידה מספקת לענין השכר שמשתכרים עובדים מאותה דרגה ואותו סוג עבודה של המנוח. ברם גם מתוך הראיות שהובאו מסתבר שביהמ"ש קבע סכום נמוך מעט ממה שצריך היה לקבוע. על כן העלה ביהמ"ש העליון בשיעור של כ- 10 אחוז את הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי בגין הפסד ההשתכרות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני).
ע.א. 432/73 - רחל טייכר ואח' נגד א. יוניש ושות' בע"מ ואח'
*הצמדת חלק מחדר מדרגות לדירה המשיבה מכרה למערערים דירה ולפי התכנית המקורית של הבנין היה שטח מסוים (להלן - שטח המריבה) חלק מהרכוש המשותף. ברם בהסכם צויין ע"י המוכרת כי הרוכשים מסכימים מראש לכל שינוי בתכנית הבניה שתאושר ע"י רשות מוסמכת. לאחר מכן מכרה המשיבה דירה למשיב השלישי (להלן - המשיב) והצמידה לדירתו את שטח המריבה. אין חולקין ששטח המריבה נכנס לגדר "חדרי המדרגות" שבהגדרת "רכוש משותף" שבחוק המקרקעין שאינו ניתן להפרדה מדירה פלונית אך בעניננו נעשו ההסכמים לפני החוק החדש, ביהמ"ש המחוזי סבר כי על הענין חל החוק הקודם וכי בהסתמך על ההסכם שבין המשיבה לבין המערערים רשאית היתה המשיבה למכור את שטח המריבה למשיב. הערעור על כך נתקבל. בין אם חל על עניננו החוק הקודם ובין אם חל חוק המקרקעין החדש אין להוציא את שטח המריבה מגדר הרכוש המשותף ולהצמידו לדירת המשיב, הדיבור "שינוי תכנית הבניה" שבהסכם בין המשיבה לבין המערערים אין כוונתו להצמדת רכוש משותף לדירה אחרת אלא מדובר בתכנית בניה ושינויים הנתונים לשיקול הקבלן והאדריכל שלו במסגרת הוראות החוק הקובעות זכויותיהם של רוכשי דירות בבית משותף ולא בניגוד להוראות אלה. גם עפ"י סעיף 40 של חוק בתים משותפים הקודם אין להביא לשינוי ברכוש משותף אלא בהסכמת כל השותפים או בהחלטת פקיד המוסמך ואין לאמר שעל אותו חלק של רכוש חל אותו סעיף בהסכם.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד ח. יניב למערערים, עו"ד י. דיאמנט למשיבים).
ע.א. 556/73 - נאות הככר ... בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'
*קביעת פריט החיוב במכס המערערת ייבאה משאיות מעודפי הציוד של הצבא האמריקאי ואלה נועדו לשמש לה כאוטובוסים לצרכי טיולים. גובה המכס קבע מכס לפי סעיף של משאיות ואילו המערערת ביקשה שיקבעו את המכס לפי סעיף אוטובוסים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להתחשב במצב של הטובין כפי שיובאו, היינו כמשאיות ולא כפי שנועדו ע"י המערערת ומשרד התחבורה לאחר שיוכנסו בהם שינויים. הערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר, החלטה - השופט אשר. עו"ד נ. וייל למערערת, עו"ד ח. גולדווטר למשיבים. 22.4.74).
ע.א. 47/73 - הרחבה אגודה שיתופית בע"מ נגד יעקב עטיה
*החלטה לבטל חברות באגודה שיתופית המערערת היא אגודה שיתופית והמשיב חבר באגודה. עפ"י תקנות האגודה נפסקת תברות של חבר אם הוא מעביר את מקום מגוריו מכפר תבור, האגודה קיימה אסיפה כללית בלי שהמשיב הוזמן אליה והוחלט בה להוציא את המשיב מן האגודה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת האסיפה הכללית והערעור על כך נדחה. הנושא לא נכלל בסדר היום של האסיפה, המשיב לא הוזמן אליה ולא ידע על קיומה. כל אלה היו בניגוד לתקנות האגודה. אין לקבל את הטענה החילופית של המערערת כי אפילו לא הוחלט על הוצאת המשיב משורות האגודה הרי חברותו נפסקה מאליה באשר הפסיק לגור בכפר, הנתונים העובדתיים אינם כאלה שהמשיב עקר את מקום מגוריו מהכפר כפי שקובעות התקנות אלא הפסיק מגוריו לזמן מה ולפי תקנות האגודה יכול להיות חבר באגודה אדם החושב להתיישב במקום ובטרם קבע בו את מושבו. ביהמ"ש עמד אגב הדיון על תחולתן של הוראות תקנות האגודות השיתופיות וכאשר קיים שוני והתנגשות בין התקנות מצד אחד לתקנון שרושמת האגודה מצד שני. ביהמ"ש קבע כי תקנות האגודות השיתופיות משנת 1950 כוחן חזק מתקנות האגודה כפי שנרשמו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ג. לשם למערערת, עו"ד א. סמואל למשיב. 15.4.74).
ע.א. 579/73 - ד"ר יהודה בן יהודה ואח' נגד גליה חב' להשקעות ואח'
*הפרת הסכם בין הצדדים נחתם חוזה שכירות שלפיו התחייבו המשיבות להשכיר למערערים דירה בבנין בת"א לתקופה של 5 שנים. עם חתימת חוזה השכירות צירפו המערערים מכתב התחייבות שלפיו ימציאו למשיבות ערבות בנקאית לתשלום סכומי שכר הדירה. לאחר שינויים במועד מסירת הדירה נמצא כי צריכים היו להמציא את הערבות 5 שנים לאחר המועד שהיו צריכים לקבל את המושכר, המערערים לא הצליחו להביא את הערבות הבנקאית והמשיבות לא מסרו להם את המושכר. לאחר שעברו מספר חודשים הודיעו המערערים שהם מבטלים את ההסכם. לאחר מכן דרשו המערערים החזרת הסכומים ששילמו על החשבון ואילו המשיבות התגוננו בטענה שהנזקים שלהם עולים בהרבה על הסכומים שקיבלו והצדדים הסכימו כי אם אמנם מגיע למשיבות סכום כלשהו יוכלו לקזז אותו כנגד הסכומים שקיבלו. לבסוף קבע ביהמ"ש המחוזי כי הסכום המגיע למשיבות עולה על הסכומים שקיבלו ועל כן דחה את תביעת המערערים והערעור על כך נדחה, משלא מסרו המשיבות למערערים את המושכר בתאריך שנקבע, הפרו בכך את ההסכם והיתה זכות למערערים לראות את ההסכם כבטל. ברם הם לא ראו את ההסכם כבטל ועדיין ניסו להשיג את הערבות הבנקאית, כך שהפרת המשיבות נמשכה 5 ימים ללא שההסכם בוטל. לאחר מכן משלא סופקה הערבות הבנקאית, הופר ההסכם ע"י המערערים שכן מתן הערבות הבנקאית מהווה תנאי יסודי בהסכמים שבין הצדדים, מאחר שהיה הסכם קיזוז ונקבע כי למשיבות נגרם נזק העולה על הסכום שקיבלו צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את התביעה.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, אשר. החלטה - השופט מני, עו"ד א. הררי למערערים, עו"ד ר. כספי למשיבות. 22.4.74).
ע.פ. 345/73 - בצלאל דייגי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהברחת יהלומים המערערים הורשעו בהברחת יהלומים לארה"ב וערעורם נדחה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבל את הודאות הנאשמים במשטרה ולסמוך עליהן את הרשעתו לאחר שההודאות נמצאו כשרות להגשה. כמו כן היה הדבר מה הנוסף הדרוש לביסוס הרשעת המערערים על יסוד הודאותיהם שנמסרו מחוץ לכותלי ביהמ"ש. אשר לעונש מאסר של 45 יום שהוטל על המערער - עבירה של הברחת דברי ערך הגורמת נזק למשק המדינה, דינה כדין עבירות כלכליות אחרות שיש להטיל בגינן עונש מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. בן- זמרה למערער, עו"ד י, עצמון למערערת, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 31.3.74).
המ' 214/74 - בצלאל דייגי נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע עונש מאסר המבקש נדון ל- 45 יום מאסר ולאחר שניתנה לו אורכה אחת לביצוע העונש ביקש אורכה שניה באשר פנה לנשיא המדינה בבקשת חנינה. בקשתו נדחתה. בקשת חנינה איננה יכולה בדרך כלל להצדיק מתן אורכה לביצוע גזר דין שאם לא תאמר כן יבקש כל נאשם להשהות את ביצוע גזר דינו בטענה שיבקש חנינה מנשיא המדינה. בדרך כלל משהורשע אדם בדין ועונשו נגזר, עליו להתחיל מיד בריצוי העונש אלא אם נדחה הביצוע בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם כדי לאפשר לו לעשות סדורים וכיו"ב דברים.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. פריימן למבקש, עו"ד גב' לרנר למשיבה. 16.4.74).
ע.פ. 238/72 - מרדכי מרקוביץ ובנו גולדנברג נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות הגניבות במשך שלושה חודשים בוצעו מספר גניבות במלון שליד טבריה. תחילה נעצר אדם שהודה במשטרה בביצוע העבירות ואף הצביע על מקומות הגניבה אך לאחר מכן חזר בו מהודאתו וטען שהודה תחת לחץ ואיומים ושוחרר. כעבור זמן נערך חיפוש אצל המערער מרקוביץ ונמצאה אצלו מצלמה שנגנבה מאותו מלון. מרקוביץ נעצר ואף הודה במשטרה ב- 4 גניבות ואת הדבר מה הדרוש להוכחת אמיתות ההודאה ראה ביהמ"ש בעצם מציאת המצלמה הגנובה בביתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אותו בגניבות והערעור על כד נתקבל. משהביאה התביעה הוכחות להרשעת המערער צריך היה המערער לעורר ספק בנכונות האשמה ולשם כך להביא הוכחות חזקות ביותר, בעניננו הביא המערער הוכחות חזקות המוכיחות כי בזמן שבוצעו הגניבות היה במקום אחר ולא יכול היה לבצע אותן. עובדת מציאות המצלמה אצלו יכולה לשמש ראיה להחזקת רכוש גנוב ובכך יש להרשיעו. אשר לעונש ניתן להטיל עליו עונש מקסימלי של 750 ל"י שהוא פי 15 מן הקבוע בסעיף 311 לפח"פ. המערער השני שאף הוא החזיק רכוש גנוב, הוטל עליו קנס של 1000 ל"י וביהמ"ש העליון העמידו על 750 ל"י שהוא הקנס המקסימלי לפי סעיף 311.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד שוסטר למערער מרקוביץ, גולדברג לעצמו, עו"ד יאראק למשיבה. 29.4.74).
ב.ש. 89/74 - מדינת ישראל נגד שמואל שילון
*מעצר עד תום ההליכים
המשיב הועמד לדין וביום 30.4.73 ניתן נגדו צו מעצר עד תום ההליכים נגדו. מסיבות שונות וביחוד בשל התנהגות המשיב עצמו טרם נסתיים המשפט והמדינה ביקשה הארכת המעצר. בקשתה נתקבלה, בהתחשב בהתנהגות המשיב מן הדין להאריך את מעצרו שלא יהיה חוטא נשכר.
(בפני: מ"מ נשיא זוסמן. עו"ד יאראק למבקשת עו"ד אורן למשיב. 30.4.74).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 411/73 - ........................226 ─ * אחריות בתאונת עבודה.
─* ע.א. 545/73 - ..............227 ─ * מילוי התנאים למימוש ערבות בנקאית.
─* ע.א. 161/73 - .............................228 ─ * הפרת הסכם מכר.
─
─* ע.פ. 346/72 - קשירת קשר להונות...........................................229 ─* ע.א. 641/73 - צו לאיסור יציאה מהארץ במעמד צד אחד.........................229 ─* ע.א. 262/73 - חסיון עדות רפואית..........................................229─* בג"צ 152/74 - ביטול מכרז מכירה כאשר ההצעה נמוכה מהאומדן..................230 ─* בג"צ 311/73 - לימודים בבית סוהר..........................................230─* בר"ע 23/74 - צו מניעה....................................................230─* בר"ע 175/73 - התישנות....................................................230─* ב"ש 69/74 - הארכת מועד...................................................231 ─* ד"נ 6/74 - הטלת קנס פי 3 משווי טובת ההנאה של הנאשם.......................231 ─* ע.א. 347/73 - פיצויים בגין הפקעת מקרקעין.................................231─* ע.א. 409/73 - גובה שכ"ט עו"ד.............................................232 ─* ע.א. 575/72 - גובה הוצאות שנפסקו.........................................232─* ע.א. 307/73 - טענת מעשה בי"ד.............................................232─* ע.א. 466/73 - מגורי אלמנה בדירת בני הזוג.................................232─* ע.א. 314/72 - קביעת גובה פיצויים.........................................233 ─* ע.א. 432/73 - הצמדת חלק מחדר מדרגות לדירה................................233─* ע.א. 556/73 -קביעת פריט החיוב במכס.......................................234 ─* ע.א. 47/73 - החלטה לבטל חברות באגודה שיתופית.............................234─* ע.א. 579/73 - הפרת הסכם..................................................234─* ע.פ. 345/73 - הרשעה בהברחת יהלומים.......................................235 ─* המ' 214/74 - דחיית ביצוע עונש מאסר.......................................235─* ע.פ. 238/72 - הרשעה בהתפרצות הגניבות.....................................235─* ב"ש 89/74 - מעצר עד תום ההליכים..........................................235─
─
─
─
─
─