ע.פ. 161/72 - מוסטפה סרסור ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה עפ"י עדות שותף לדבר עבירה. *הכוונה הפלילית של השותף.(ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים רווה ארליך ובייסקי) בת.פ. 243/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
על סמך עדותו של שותף לדבר עבירה וראיות סיוע שונות הכוללות הודאות שנמסרו על ידי המערערים במשטרה, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בהריגה לפי סעיף 212 לפח"פ של המנוח ישי חממי ודן כל אחד מהם לשמונה שנות מאסר. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. לטענת הגנה עצמית - המנוח הוציא אקדח ואיים על המערערים, ועוד 2 אחרים, להורגם ואז המערער הראשון הכה על ידו והפיל את האקדח, ותפס את המנוח בידו ובצווארווכופף אותו, והשני דקר אותו מספר דקירות. אשר לדוקר - אפילו נניח שהדקירה הקטלנית היתה דקירה ראשונה, הרי זו באה כאשר האקדח היה כבר על האדמה והשני אחז את המנוח בצווארו וכתפו. על כן אין לראות בדקירה בצוואר תגובה סבירה על הסכנה שעמדה בפני הדוקר. אשר למערער הראשון - אין ספק שהלה פעל כחוק כאשר הפיל את האקדח ותפס את המנוח. ברם, אפילו אם הדקירה הראשונה גרמה למוות, הרי העובדה שזה המשיך להחזיק בקרבן כאשר כבר שכב על הארץ דקור, והשני המשיך לדקור, יוצרת חזקה שהכוונה הפלילית קיננה בו עוד בהתחלה וחזקה זו הופכת להוכחה כל עוד לא המציא הסבר להתנהגותו זו, וניתן להאשימו בשותפות לעבירה.
ב. עד המדינה, שותף לדבר עברה, היה עד יחיד ובית המשפט המחוזי מציין כי לא התעלם מן ההלכות המצוות על משנה זהירות בהערכת עדותו של שותף לעבירה. אך לא די "במילת הקסם" שבית משפט מזהיר את עצמו. לפיכך יש לבדוק כאן את שקוליהם של השופטים על שום מה נתנו אמון בעדותו של עד המדינה.
ג. עד זה שיקר במשטרה והיו סתירות בדברי עדותו בביהמ"ש, אך ביהמ"ש המחוזי הסביר את הסתירות ונימק מדוע הוא מוכן לסמוך על העדות על אף הסתירות. ביהמ"ש רשאי להרשיע עפ"י עדות שותף לעבירה גם אם לא האמין לו בתחילה אך נוכח לדעת שהוכחות הסיוע מצביעות על כך שיש להאמין לגירסת השותף.
ד. לענין שיטת החקירה של המשטרה - אין ספק שהמערער נחקר ארוכות ויש להסתייג מצורת החקירה אשר במקרה מסוים נעשתה בעל פה ולא בכתב ורק לאחר שנסתימה נרשם "זכרון דברים" ועליו סמך ביהמ"ש כראיה. אך לצורה זו של החקירה נתנו החוקרים הסבר מתקבל על הדעת. אשר לאי מתן אזהרה לפני החקירה המסיימת - המערער ידע מהחקירות הקודמות את זכותו שלא להשיב והפגם של אי אזהרה לפני חקירה זו אינה פוסלת.
ה. לענין סיוע לעדותו של שותף לעבירה - הצורך בסיוע כזה נקבע בהלכה, אך אין להגזים בשימוש בה. יש להעריך את הסיוע הנדרש בהתאם לנסיבות הענין. עתים צריך סיוע חזק ביותר ועתים מספיק סיוע קל ערך בלבד. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על השקרים שהשמיעו שני המערערים בביהמ"ש, והתייחס להודאות שלהם במשטרה כהפרכת אליבי המשמשת כסיוע. מבלי לדון בשאלה אם השקרים של המערערים בביהמ"ש יכולים לשמש סיוע, ניתן לומר שיש סיוע אחר בעובדות ששני המערערים הודו במשטרה כי היו במקום הפשע, היתה להם ההזדמנות לבצע את מעשה הפשע, ולא נתנו כל הסבר מדוע נקלעו
למקום, עקרונית ניתן לקבל גם שקר הנאמר בביהמ"ש כסיוע אם כי יש לנקוט זהירות כשבאים להעריך את שקריו של הנאשם בביהמ"ש. קיימים תנאים מסוימים לשימוש בשקריו של הנאשם בביהמ"ש לצורך סיוע ותנאים אלה נתמלאו כאן.
השופט לנדוי העיר כי קיימות כאן ראיות סיוע מסויימות ולענין הפרכת אליבי נראה כי זו יכולה לחזק ראיות נגד הנאשם אך לא לשמש סיוע במובן הטכני.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד קאזיס למערער הראשון, עו"ד הניגמן למערער השני, עו"ד דננברג למשיבה. 29.4.74).
ע.א. 181/73 - ישראל שטוקמן נגד אקראם ספיטאני ואח'
*זכותו של קונה נכס נגד בעל חוב שלטובתו מושכן כשהמשכון לא נרשם.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמ' 39/73 (השופט י. כהן) - הערעור נדחה).
העובדות:
בחודש יוני 1972 קנה קאסיס מכונית ומסר למוכר שטרות בערבות המערער. להבטחת המערער משכן לו קאסיס את המכונית אך לא רשם את המשכון בזמן, ובינתיים מכר קאסיס את המכונית למשיב. כשבועיים לאחר שנמכרה המכונית למשיב נרשם המשכון. המערער הגיש תביעה נגד קאסיס ונגד המשיב למימוש המשכון לאחר שהוא צריך היה לשלם את סכום השטרות, שני הנתבעים לא התגוננו וניתן פס"ד מחוסר הגנה. לאחר מכן ביקש המשיב לבטל את פסה"ד וביסס את בקשתו על כך שהמשכון לא נרשם כמצוות סעיף 4 לחוק המשכון אלא לאחר שהמשיב קנה את המכונית ועל כן אין כוחו של המשכון יפה כלפיו. משהעלה המשיב טענת הגנה הראויה לבירור החליט ביהמ"ש להשתמש בשיקול דעתו וביטל את פסה"ד. ומכאן הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. אם נכונה סברת השופט שחוסר הרישום של המשכון פוגם את זכות המערער כל אז השתמעו כיאות בשיקול דעתו עפ"י תקנה 227 כאשר ביטל את פסה"ד שניתן מחוסר הגנה.
ב. עפ"י חוק המשכון נוצר המשכון בהסכם שבין החייב לבין הנושה ובין שני אלה אין תוקפו של המשכון תלוי ברישום. הצורך ברישום נוגע לנושים אחרים של החייב ועליהם אין הלה רשאי לאכוף את זכותו העדיפה כנושה מובטח אלא אם נרשם המשכון, זולת אם ידע או חייב היה לדעת הנושה על המשכון.
ג. אין לקבל את טענת המערער כי המשיב איננו בחזקת נושה של החייב. צדק השופט כי גם משקנה את הנכס אין זכותו העדיפה של בעל המשכון שלא נרשם טובה כלפיו.
ד. צדק ביהמ"ש בדחותו את טענת המשיב המסתמך על תקנת השוק מכח סעיף 34 לחוק המכר. קאסיס אינו עוסק במכירת מכוניות וממילא לא מכר במהלך הרגיל של עסקיו והסעיף הנ"ל לא חל עליו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד ש. ברליני למערער, עו"ד א. קדמי למשיב. 24.4.74).
ע.א. 103/73 - קונדיטוריה סימון בע"מ נגד פקיד השומה ת"א
*פסילת ספרים ע"י פקיד שומה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בעמ"ה 973/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת היא בעלת קונדיטוריה ועיקר תוצרתה נמכרת בקמעונות פרט לכמות קטנה הנמכרת בסיטונות ל"כל בו" הנמצא בשכנות מקום לקונדיטוריה. פקיד השומה פסל את ספרי הנישומה מכמה נימוקים ושם אותה לפי מיטב שפיטתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את רוב נימוקי פקיד השומה אך קיבל אחד מהם. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. נימוקו הראשון של המשיב לפסילת ספרי הנישומה היה שספרי הקופה משנים מסוימות וכרטיסי חשבונות חסרים אך נתברר שספרים אלה נתפשו ע"י מחלקת החקירות של מס הכנסה ואבדו כשהם ברשות המשיב. על כן אין זה מצדיק פסילת הספרים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והנימוק לכך הוא שהמערערת מוכרת כמות זעומה של עוגות בסיטונות ועל כן היא נתפשת בהוראה המחייבת ניהול כרטסת מלאי והמערערת לא ניהלה כרטסת כזו. זו תוצאה עגומה באשר עיקר התוצרת נמכרת בקמעונות ורק חלק קטן ביותר נמכר בסיטונות אף אין ברירה אלא לאשר מסקנה זו.
ג. ביהמ"ש גילה פגמים שונים בדרך התחשיב שהשתמש בה פקיד השומה והחזיר את הענין לפקיד השומה לעשות שומה חדשה כיאות ובכך צדק ביהמ"ש.
ד. נכון שאפילו צודק המשיב שהוא רשאי לשום את הנישומה לפי מיטב השומה עדיין פתוחה בידי הנישום הדרך להראות שהשומה היתה מוגזמת. זוהי משימה קשה ביותר ורשאי ביהמ"ש לקבל את ההסברים מפי הנישום אך בעניננו נמנע ביהמ"ש מלקבל את ההסברים של הנישום המצדיקים את הדו"ח כפי שהגיש וביהמ"ש שלערעור לא התערב בכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד עמיר למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 5.5.74).
ע.א. 548/73 - נוי ברוניסלב נגד עזבון המנוח א. נוימן ואח'
*בקשה לביטול מתנה לאחר מות מקבל המתנה.(ערעור על החלטת ביהמ"ש בת"א (השופט רובין) בהמ' 661/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת היתה הבעלים של קרקע בנתניה שהעבירה ללא תמורה לאחיה המנוח. משנפטר האח ניתן צו ירושה שלפיו היורש היחידי של המנוח הינו בנו והמערערת ביקשה מביהמ"ש שיקבע כי נתנה את החלקות לאחיה לא כמתנה גמורה אלא על תנאי כי יוחזרו לה כאשר תרצה זאת. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת ונתן צו הירושה כאמור ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לא הובאה כל ראיה על כוונות המערערת כאשר רשמה את החלקות ע"ש אחיה ואין ראיה לדבריה. יתירה מזו, מתוך המסמכים וחילופי המכתבים שבין המערערת ואחיה עולה כי נתנה למנוח במתנה את החלקות.
ב. הרישום של החלקות ע"ש המנוח מהווה, לפחות, ראיה לכאורה שהמנוח היה הבעל של החלקות ועל המערערת לסתור ראיה זו. נטל זה אינו קל בדרך כלל וכבד במיוחד במקרה דנא כשהתביעה הוגשה לאחר שהמנוח הלך לעולמו והיא מכוונת נגד העזבון.
ג. על מתנה זו חלות הוראות למג'לה ולפיכך העברת החלקות בספרי האחוזה מהווה מסירה ונטילה ע"י מקבל המתנה, ועם ביצוע ההעברה הושלמה המתנה. לא היו ראיות לביסוס טענת המערערת שהחלקות נשארו בחזקתה.
ד. משנקבע שהמערערת נתנה את החלקות במתנה לאחיה ממילא ברור שאין היא יכולה לחזור בה מהמתנה ואין בכוחו של ביהמ"ש להרשות לה לעשות כן. ראשית, המתנה ניתנה לאח, דבר המהווה מניעה לחזרה מהמתנה לפי המג'לה; ושנית - מקבל המתנה נפטר ועובדה זו מהווה מניעה לחזרה לפי המג'לה.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. עו"ד מ. אוריאן למערערת, עו"ד א.ד. אקר למשיבים. 30.4.74).
בג"צ 132/74 - טלפרו אינטרנשיונל נגד שר התקשורת
*הפעלת טלביזיה פרטית העותרת ביקשה רשיון להפעיל תחנת טלביזיה פרטית ומשרד התקשורת הודיע לה כי המשרד דן בנושא מכל צדדיו אך טרם הגיע לכלל החלטה מה הדרך הטובה ביותר לביצוע הפרוייקט. עד כה טרם החליט המשרד בנושא ועתירת העותרת נדחתה. שאלת הקמת תחנה כזו היא ענין של מדיניות ממשלתית הנתונה להכרעת הרשויות המוסמכות. אם אלה טרם החליטו בדבר אין לחייב אותן לקבל החלטה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. 31.4.74).
בג"צ 156/74 - קדוש מיכאל ואח' נגד משרד השיכון
*טענת הפליה למשרד השיכון תוכנית עזרה לשיכון דיירים במושבים. לפי התוכנית מתחלקים המתישבים לשני סוגים: כאלה המרחיבים בניה קיימת בבניה סטנדרטית, דבר המבוצע על ידי המשרד ועל חשבונו; כאלה הבונים לעצמם לפי תוכנית משלהם, והם מקבלים הלוואה בלבד. העותרים מבקשים לבנות בעצמם ולטענתם מופלים לטובה אלה שהמשרד בונה עבורם. עתירתם נדחתה. אין לדבר על הפליה כאשר ניתנת לכל אחד הברירה לבחור תוכנית כרצונו וכאשר כל אחת מהתוכניות פתוחה לכל אחד ואחד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. 30.4.74).
בג"צ 124/74 - פאני אבן חיים נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*עתירה נגד ביה"ד לעבודה העותרת עבדה כמורה ועקב נישואיה רצתה לעבור ממחוז עבודתה למחוז אחר. בעיקבות הנ"ל ועל יסוד התפתחויות שונות, הגיע הענין לבית הדין לעבודה שבו הפסידה העותרת בתביעתה לתשלום שכר מולן וערעורה לביה"ד הארצי לעבודה נדחה. עתירתה נגד ביה"ד נדחתה. בג"צ אינו יושב כבית משפט לערעורים על פסקי דין ביה"ד לעבודה והוא רשאי להתערב במלאכתו של ביה"ד לעבודה רק במקרים נדירים, היינו, כשבית הדין חרג מסמכותו או שנתפס לטעות בהלכה, אשר מפני חשיבותה מן הראוי לבחון אותה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. 21.4.74).
ב.ש. 87/74 - מדינת ישראל נגד ניסים זגורי ואח'
*מעצר עד סיום המשפט הנאשמים מוחזקים זה למעלה משנה במעצר באישום של שוד ושל אינוס. תוקפו של צו המעצר עמד לפוג ביום 25.4.74. המשפט נמשך בתאריכים שונים מחודש מאי אשתקד
ועתה כבר נסתיים ונשמעו הסיכומים אך טרם ניתן פסה"ד. בהתחשב בכך ששמיעת המשפט היתה בתאריכים מרוחקים זה מזה, דבר המקשה על בית המשפט ומצריך עיון לכתיבת פסה"ד, וכן בחומרת העבירות, החליט מ"מ הנשיא להאריך ב- 15 יום את צו המעצר על מנת שבתוך זמן זה ינתן פסה"ד.
(בפני מ"מ הנשיא זוסמן. 23.4.74).
ב"ש 30/74 - מדינת ישראל נגד שרה ריטרסקי
*הארכת מועד בביהמ"ש המחוזי ניתן פסה"ד נגד חברת עמידר ועורכת הדין מטעם המדינה שלחה מכתב לחברת עמידר וביקשה הוראות להגשת ערעור. המכתב כנראה לא הגיע לעמידר ועורכת הדין היתה טרודה בבעיות משפחתיות, ובין היתר גיוס בעלה לשירות מילואים, ולא הקדישה תשומת לב לענין זה. נוסף לכך נתגלו קשיים בחברת עמידר בשל גיוס חלק מן העובדים ובכך שובש הקשר בין עורכת הדין מטעם המדינה ובין עמידר ולא הוגש ערעור במועד. הבקשה להארכת המועד נדחתה. עורכת הדין יכלה להתפנות ולגלות ענין בגורלו של הערעור ומאידך לא כל עובדי עמידר גוייסו וניתן היה לקיים את הקשר בענין הערעור. חשיבותה של הבעיה שעליה מבקשים לערער כשלעצמה, אינה משמשת טעם מיוחד אם לא נמצאו טעמים מספיקים בשאר הנימוקים שהועלו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד גולדמן למבקשת, עו"ד רוט למשיבה. 1.5.74).
ד.נ. 11/74 - עמרם זראי נגד אדוארד צדקה ואח'
*ניכוי ריבית בפסה"ד על פיצויי נזיקין המשיבים חוייבו לשלם למבקש סכומים שונים כפיצויי נזיקין וביהמ"ש העליון קבע את שיעורי הריבית לתקופות השונות. בסוף פסה"ד קבע ביהמ"ש העליון כי מהפיצויים יש לנכות את סכום הגימלאות של הביטוח הלאומי וזאת מן החוב הנושא רבית לתקופה הארוכה ביותר. בקשה לקיים דיון נוסף בענין זה נדחתה. המוסד של דיון נוסף לא נוצר כדרגת ערעור על פסקי דין של ביהמ"ש העליון בכל ענין. דיון נוסף יש לקיים כאשר נפסקה הלכה אשר בגלל חשיבותה, קשיותה, או חידושה מצדיקה דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים. מצב כזה אינו קיים כאן.
(בפני: השופט אשר. עו"ד א. רון למבקש, עו"ד מ. זליגמן למשיבים. 2.5.74).
בר"ע 36/74 - מפעלי פלדה ישראליים בע"מ נגד יעקב לזימי
*תשובה לשאלון המשיב עבד מטעם שותפות מסוימת בביצוע עבודה אצל המבקשת ונפגע ע"י עגורן של המבקשת שעבר במקום. לאחר הגשת כתב הגנה שלח המשיב שאלון למבקשת, ביהמ"ש חייב את המבקשת לענות על כל השאלות וביהמ"ש העליון קיבל בחלקו את ערעורה של המבקשת. אין המבקשת חייבת לענות לשאלות אשר למעשה חוזרות על טענות שנטענו בכתב התביעה ואשר המבקשת לא כפרה בהן בכתב הגנתה. טענות שאינן מוכחשות בכתב ההגנה הרי הן כאילו הודה בהן הנתבע. אשר לשאלה אם מפעיל העגורן קיבל הודעה מוקדמת על המצאו של אדם בשטח בו פעל העגורן - על כך חייבת המבקשת להשיב. המשיב לא ביקש כי אדם מיוחד מטעם המבקשת ישיב ומכיון שכך על המזכיר של התאגיד להשיב לשאלון. עליו לגלות לבעל הדין לא רק מה שידוע לו בתור מזכיר אלא כל מה שידוע לחברה מפקידיה וסוכניה, ועל המזכיר לחקור את העובדים והסוכנים ולהשיב מה שידוע להם, וכולל מה ידוע למפעיל העגורן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. מזר למבקשת, עו"ד ד. וייס למשיב. 8.5.74).
בג"צ 56/74 - פלוני נגד פלונית ואח'
*החזרת ילד עפ"י פס"ד בימ"ש בחו"ל העותר היה גר בברלין והמשיבה בארץ וכשנשאו עברה האשה לגור עם העותר בגרמניה. לאחר נישואיהם הסתכסכו והאשה הגישה תביעת גירושין לבית משפט בברלין.
בד בבד השיגה האשה זכות הדאגה לשני הילדים שנולדו לבני הזוג ועל יסוד החלטה זו של ביהמ"ש יכלה האשה לקחת אתה את הילדים ללא הסכמת הבעל והיא באה אתם לישראל. לאחר מכן בא הבעל לישראל, הושג שלום בית והאשה חזרה עם הילדים לברלין וביטלה את תביעתה לגירושין. שוב הסתכסכו בני הזוג והאשה עמדה ועזבה את ברלין לישראל עם הילדים ללא אישור חדש של ביהמ"ש. עתה פנה הבעל לביהמ"ש בברלין והשיג החלטה מביהמ"ש בברלין שלפיה נמסרה זכות הדאגה לילדים לבעל, זאת מן הטעם שהאשה יצאה עם הילדים לחו"ל והפסיקה בכך את הקשר בין האב לילדיו. עתירת העותר לצוות על המשיבה להחזיר את הילדים לברלין נתקבלה. הלכה פסוקה היא שמשפסק בימ"ש מוסמך אפילו הוא יושב בחו"ל, בענין הנוגע בהחזקת ילדים יכבד בג"צ את פסקו ולא יסייע בידי מי שמפר את פסק דינו של בימ"ש בחו"ל. אכן ביהמ"ש לא יעשה דבר שאינו מתיישב עם טובת הילדים, אולם בעניננו לא שוכנע בג"צ כי ביצועו של פסה"ד הזר עלול להסב נזק לילדים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. עו"ד ישראלי לעותר, עוה"ד מרינסקי ומני למשיבים. 24.4.74).
בג"צ 117/74 - חברת נאות מצפה בע"מ ואח' נגד מנהל מרכז ההשקעות ואח'
*הקמת מפעל מאושר העותר השני, אדי מלכה, והחברה הגישו בקשות שונות להקמת מפעל מאושר במצפה רמון וקבלת הלוואות ואכן אושרה הקמת המפעל המאושר אך האישור הוגבל לסכום קטן יותר משביקשו העותרים וכן הותנו תנאים שונים ועתירת העותרים נגד המשיבים נדחתה.אין יסוד לטענה שהחלטת השרים הנוגעים בדבר נובעת משיקולים זרים, היינו מתוך כוונה להפלות את העותרים לרעה הן בשל השתייכותם העדתית והן בשל עמדתם באופוזיציה לממשלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. אדי מלכה לעותרים. 15.4.74).
ע.פ. 377/72 - יונה מורדוך נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המנוח, אחד סלמן תומן, בא לביתו של המערער וכאשר המערער דרש מן המנוח שיחזיר לו הלואה, השיב שאינו יכול להחזיר והמערער יכול לעשות מה שהוא רוצה. בסופו של דבר הרג המערער את המנוח והורשע ברצח. ערעורו נדחה. ביהמ"ש יכול היה לסמוך את הרשעתו על הודאתו של המערער במשטרה סמוך לאחר הרצח כאשר הופיע וסיפר כי רצח את האיש וכאמור תיאר לאחר מכן כיצד רצח אותו. העובדה שהמערער הוא בעל מנת משכל נמוכה של 80 אינה פוגמת באמירותיו במשטרה. אכן זו נורמה שהיא בהרבה מתחת לנורמלי אך עדיין אין האיש בבחינת מפגר. כאשר הובא המערער בפני שופט שלום להשגת צו מעצר אמר לשופט כי כל מה שקצין המשטרה אמר בביהמ"ש הוא נכון וביהמ"ש המחוזי רשאי היה להסתמך על כל האמירות של המערער. המערער נתן בעיטה לקרבן במקום רגיש ולאחר שהתעלף קשר סביב גרונו סמרטוט ועזב את המקום ומכאן מסקנה הגיונית שכוונתו היתה להרוג את הקרבן שכן זו התוצאה הנובעת ממהלך הענינים הרגיל של המעשה. כמו כן אין לקבל כקנטור את אמירתו של המנוח שאינו מוכן לשלם את החוב למערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד הייק וזילברמן למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 15.4.74).
בר"ע 37/74 - כללבים (סוכנות בטוח) בע"מ נגד רמד בע"מ ואח'
*אישור פסק בורר החברה המבקשת הוציאה פוליסת ביטוח למכונות של המשיבות ואלה כללו סעיף על הסכם בוררות. קרתה תאונה והמשיבות דרשו מהמבקשת למנות בורר ומשסירבו מינה
ביהמ"ש בורר עפ"י צד אחד מאחר שהמבקשת לא התייצבה. הבורר הזמין מספר פעמים את המבקשת לדין ומשזו לא הופיעה שמע את עדי המשיבות על הנזק שנגרם להן וחייב את המבקשת בסכום הנזקים. לאחר מכן בקשו המשיבות מביהמ"ש המחוזי לאשר את פסק הבורר והמבקשת הוזמנה פעמיים לשמיעת הבקשה ומשלא התייצבה ניתן פסק לאישור פסק הבורר. בינתיים, לפני שאושר פסק הבורר פנתה המבקשת אל הבורר עצמו בבקשה לבטל את פסקו בהסתמך על סעיף 15 לחוק הבוררות. הבורר התנה תנאי מסוים שלא נתמלא ע"י המבקשת ועל כן דחה את בקשתה לביטול פסק הבורר. עתה מבקשת המבקשת לערער על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שאישר פסקו של הבורר ובקשתה נדחתה. העובדה שבפני הבורר היתה בקשה לביטול פסקו אין בה כדי לפגום בהחלטת ביהמ"ש לאשר פסקו של הבורר. אילו לאחר מכן היה הבורר מבטל את פסקו יכלה המבקשת למצוא דרך ולבטל את החלטת ביהמ"ש שאישר את פסקו של הבורר.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גנס למבקשת, עו"ד מ. ברואטבר למשיבות. 28.4.74).
ע.א. 707/72 - פנחס פלאי ואח' נגד הרב דוד נשר ואח'
*פירוש צוואה המנוח, הרב צבי הירש כהן, התגורר בדירה חכורה מהמינהל ובאחד החדרים קיים בית כנסת, בשם שערי ירושלים. המנוח ערך צוואה ובין יתר הוראותיה נמצא סעיף האומר "אני מצווה כי בית הכנסת "שערי ירושלים" שבדירתי ימשיך לשמש מקום תפילה ומקום לימוד תורה". ביהמ"ש המחוזי קיים את הצוואה והמערערים נתמנו כמנהלי עזבון. עתה עמדו ודרשו מן המתפללים לפנות את בית הכנסת. המשיבים פנו לביהמ"ש כמתפללים בבית הכנסת, ובקשו להצהיר כי חלק הדירה המשמש כבית כנסת מהווה נכס הקדש לצרכי צדקה בהתאם לצוואה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבים והערעור על כך נדחה. אין ספק בפירושו של הסעיף האמור בצוואה שכוונת המנוח היתה, כי המצב כפי שהיה בחייו, שאותו חלק של הדירה ששימש בית הכנסת, יוסיף להיות שריר גם לאחר פטירתו. נוסח הצוואה אינו הבעת משאלה אלא לשון צוואה. לטענת מנהלי העזבון שהדירה היתה חכורה עפ"י תנאי החכירה מהמינהל היא צריכה לשמש למגורים בלבד - הפרת סעיף זה הינה ענין שבין המינהל לבין החוכר ולא בין הצדדים למשפט זה. כמו כן אין מניעה להקדיש לצרכי צדקה נכס המוחזק בחכירה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד טל למערערים, עו"ד חובב למשיבים. 14.3.74).
ע.א. 531/73 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד משה שיבר
*תחולת התקנות החדשות בענין אגרות העברה בטאבו תקנות המקרקעין החדשות הנהיגו הקלות באגרות העברה של דירות למגורים ובלבד שלא היו חייבות בתוספת מס בתאריך הקודם לתאריך שבו הוחלו ההקלות. המשיב רכש דירה לפני התאריך הקובע והמערער סבר כי על הרכישה חל חיוב בתשלום תוספת מס ועל כן אין המשיב יכול להנות מן ההנחות שבתקנות החדשות. ביהמ"ש המחוזי דחה את עמדת המערער והערעור על כך נדחה. השאלה המתעוררת היא אם היה המשיב חייב לשלם תוספת מס בגין הסכם הרכישה שעשה לפני תחילת התקנות החדשות והתשובה לכך היא שלילית. אין תוספת המס מוטלת על הסכמי מכירה סתם אלא על מכירה שאיננה נרשמת בפנקסי המקרקעין. מטרת תוספת המס אינה אלא למנוע התחמקות מתשלום האגרה ע"י אי רישום העיסקה. מאידך כאשר אין המנעות מרישום העיסקה אין חבות בתשלום תוספת המס.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. בן-זאב למערער, עו"ד מ. אגולסקי למשיב. 28.4.74).
ע.א. 29/74 - פלוני נגד היועהמ"ש לממשלה
*אימוץ ילד כשהאם מסרבת לגלות שמו של האב המערערים קיבלו ילדה לאימוץ ולאחר שנעשו הצעדים הפורמליים הדרושים הוגשה הבקשה לביהמ"ש שיאשר את האימוץ. המדובר בילדה שנולדה לפנויה וזו סירבה לגלות את זהותו של אבי התינוקת הן בחקירותיה ע"י פקידות הסעד והן בחקירה ע"י השופטת כאשר היא הופיעה אישית וביחידות בפני השופטת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי במקרה כזה אין לעקוף את הצורך בקבלת הסכמת האב למוסרה לאימוץ כאשר זה מקרה שהאב יכול להביע דעתו לענין האימוץ והערעור על כך נתקבל. בפסק דין מקיף עמד ביהמ"ש העליון על האספקטים השונים הנוגעים לגילוי זהות האב והחששות מפני התוצאות העלולות לנבוע מחמת אי גילוי הזהות והגיע למסקנה שיש ללכת לפי השיטה המקילה ובענין כמו דנא אין לדחות בקשת אימוץ מן הטעם שהאם מסרבת לגלות את זהותו של האב.
השופט קיסטר בדעת הרוב סבר שיש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי ולגבות ראיות מפקידת הסעד אשר תברר אם היו חיפושים אחרי הילדה בבתי החולים מטעם אדם כלשהו ואם לאו ברור שאין מי שמעונין לראות את הילדה כבתו. כמו כן יקבל ביהמ"ש פרטים שמהם ניתן יהיה להסיק את כשרותו של האב, היינו אם לא היה פסול בעצם היחסים שבין האב והאם. מאידך סבר השופט עציוני כי אין כלל להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי ויש לאשר את האימוץ כמו שהוא.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, אשר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ב. מיכאלי למערערים, עו"ד פ. אלבק למשיב. 23.4.74).
ע.א. 729/72 - בתיה פורת נגד ז'ק שטיינפלר
*פירוש הסכם הלואה ומכר בעלה של המערערת היו לו עסקים עם המשיב ובין היתר לווה ממנו כ- 500 אלף פרנקים בלגיים ויחד עם הריבית שהוסכם עליה הפך הסכום ל- 600 אלף פרנק. לאחר מכן ביקש המשיב ערבויות והמערערת הסכימה, כאשר כל הצדדים התגוררו בבלגיה, למכור למשיב דירה שהיתה בישראל בסכום של 650 אלף פרנקים בלגיים. בהסכם אישרה המערערת שקיבלה מהמשיב את הסכום של 650 אלף פרנקים ולמעשה קיבלה מהמשיב שטר, המעיד על החוב של בעלה, בסך 600 אלף פרנקים וסכום נוסף של 50 אלף פרנק. לבסוף לא הועברה הדירה ע"ש המשיב והכסף לא הוחזר לו ואז הגיש המשיב תביעה נגד המערערת להשבת הסכום של 650 אלף פרנק. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעת המשיב והערעור על כך נדחה. אפילו נניח שהכסף ברובו הגדול לא נכנס לכיסה של המערערת שכן כל שקיבלה היה שטר על אותו סכום הרי היא חייבת בהשבת הסכום. מה שנעשה הוא שהחוב הועבר לזכותה של המערערת והיא קיבלה אותו בערכו המלא ואישרה קבלת הסך של 600 אלף פרנק. לטענת המערערת שכל העיסקה היתה רק ענין של ערבות ולא עיסקת מכר - אפילו כך הדבר הרי על המערערת לכבד את ערבותה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. המערערת לעצמה, עוה"ד ארזי ופישרמן למשיב. 3.4.74).
ע.א. 70/74 - יצחק קונפינו נגד אברהם דורם ואח'
*שכרו של רואה חשבון שמונה ע"י נאמנים בפשיטת רגל שני המשיבים הראשונים נתמנו כנאמנים בפשיטת רגל וביהמ"ש קבע כי המשיב יעסיק רואה חשבון לבירור הענינים הקשורים לצו פשיטת הרגל והלה יקבל את שכרו מתוך המימוש .המערער, רואה החשבון סיים את מלאכתו בתחילת 1971 ולאחר מכן נתקיימה סידרה ארוכה של דיונים לגבי שכר טרחתו שנקבעה בסכום של 7500 ל"י ואף זאת כשנתיים לאחר ביצוע העבודה, ללא ריבית ולאחר שהמערער עוד צריך היה להופיע לישיבות רבות בביהמ"ש. ביהמ"ש העליון קבע כי למרות שהמערער ידע שיקבל את שכרו מן המימוש הרי לא צריך היה להניח שזה יהיה ענין של שנים ואף לא היה צורך להטריחו כל כך הרבה לביהמ"ש. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון שיש לשלם למערער גם ריבית מיום
שהגיש את הבקשה לביהמ"ש לקבוע את שכר טרחתו וכן תשלום של 1000 ל"י נוספות על כך שנאלץ להופיע בביהמ"ש מספר פעמים מבלי שהיתה הצדקה של ממש לכך.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן, החלטה - השופט י. כהן. 6.5.74).
ע.א. 239/73 - פלונית נגד פלוני
*מזונות ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם למערערת, בתו הקטינה, מזונות בסך 350 ל"י לחודש ועל כך ערערו המערערת והמשיב בערעור נגדי והערעורים נדחו. קביעת שעור המזונות הוא ענין לשיקול דעתו של השופט ששמע את הראיות ורק במקרים היוצאים מגדר הרגיל יתערב וביהמ"ש שלערעור בהחלטתו. הדבר העיקרי שצריך לתקן הוא שסכום המזונות שנפסק יהיה צמוד למדד יוקר המחיה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר, עו"ד פתבג למערערת, עו"ד קרנטר למשיב. 23.4.74).
ע.א. 222/73 - יחיא דהאן נגד ישעיהו סופר ואח'
*גובה שכ"ט ושעורי ריבית המערער נפצע והגיש תביעה נגד המשיבים וביהמ"ש פסק לו סכומי כסף שונים, שכ"ט עו"ד וריבית. הערעור על סכומי הפיצויים ושכה"ט נדחה ואילו בענין הריבית נתקבל הערעור. לענין שכ"ט - דבר זה נתון לפסיקת ביהמ"ש שבפניו מתנהל ההליך המשפטי וביהמ"ש לערעורים יתערב בפסיקתו רק אם תתברר טעות הנראית לעין בקביעת הסכום. בענין הריבית צודק המערער בטענותיו כי יש לפסוק את הריבית כדלהלן: 11 אחוז על כל הנזקים שבשלו בחום הגשת התביעה החל בתאריך הגשת התביעה; נזקים שנתהוו בתקופת הביניים בין הגשת התביעה ובין פסה"ד - 5.5 אחוז מהגשת התביעה ומתאריך פסה"ד ואילך 11 אחוז. (זה המצב שהיה קיים בעת פסה"ד ובינתיים הועלו שעורי הריבית והחלוקה של שעורי הריבית תהיה שונה).
(בפני השופטים: ויתקון עציוני, אשר. עו"ד חרלפ למערער, עוה"ד א. כספי למשיבים. 23.4.74).
ע.א. 475/73 - פלוני נגד פלוני
*אבהות ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא אביו מולידו של המשיב שנולד מן הפנויה והערעור על כך נדחה. היתה בפני ביהמ"ש עדות מספקת של האם שהאמין בה בעוד שלא האמין לעדי המערער. כמו כן היה הסיוע הדרוש לקבוע שהמערער הוא אבי המשיב. המערער עצמו הודה בקיום יחסי מין עם האם, הודה שהלך עמה לרופאים לעשיית הפלה וכיו"ב דברים וביהמ"ש יכול היה לסמוך מסקנתו על יסוד כל הראיות שבאו לפניו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. שלוש למערער, עו"ד א. שפירא למשיב. 6.5.74).
ע.א. 98/74 - פלוני נגד פלונית
*סירוב לתת תשובה לשאלה במשפט אבהות המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה להצהיר על המערער כעל אבי הילד שילדה. לטענתה, הרתה למערער שלוש פעמים והפילה את הולד עד שנולד הילד. על דוכן העדים גילתה המשיבה בחקירה הנגדית את שם הרופאה שביצעה שתי הפלות אך סירבה לגלות מי היה הרופא שביצע את ההפלה השלישית וזאת משום שהבטיחה לרופא שלא תגלה את שמו ולא תגרום להסתבכותו, ביהמ"ש המחוזי התיר את הצגת השאלה אך משסירבה המשיבה להשיב דחה ביהמ"ש את בקשת המערער כי התביעה של המשיבה תמחק או כי ביהמ"ש יכפה על העדה לענות עפ"י סעיף 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש. הערעור על כך נדחה. ענין ההריון השלישי וההפלה אינו שייך במישרין לנושא המחלוקת וכל שהמערער רוצה הוא להוכיח כי המשיבה, כדבריו, משקרת. על כן אמנם צריך היה להתיר את השאלה אך הסירוב לתת תשובה אינו מצדיק נקיטת אמצעים. אין כל סימוכין המצדיקים עיכוב דיון בתובענה כאשר התובע מסרב להשיב על שאלה בחקירה הנגדית וכל שניתן לעשות הוא למחוק את
עדותה הראשית, של המשיבה או לכפות עליה מתן תשובה. אינו דומה המקרה דנא שבו עמדה המשיבה בחקירה נגדית מיגעת וענתה לכל השאלות, פרט לשאלה אחת שלגביה נתנה נימוק סביר לסירובה לענות, למקרה שבו נמסרה עדות ראשית ולא היתה אפשרות לחקור את העד חקירה נגדית, אשר בו יש והשופט מתעלם מהעדות הראשית. אין השופט חייב למחוק עדות ראשית כאשר העד מסרב להחקר חקירה נגדית. ובעניננו כאשר המניע של המשיבה הוא סביר צדק ביהמ"ש במסקנתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. רסלר למערער, עו"ד א. אסא למשיבה. 2.5.74),
=ע.א. 224/73 - שמואל פיגנבוים ואח' נגד חנה מיס ואח'
[פ"ד כח (1) 337]*פירוש הסכם המערערים הם בעלים רשומים של חנות והם מכרו אותה בשנת 1959 לקונים, אלה מכרו אותה לאחרים ב- 1960 ושוב נמכרה החנות ב- 1963 למשיבים וב- 1966 ערכו המשיבים הסכם עם המערערים שלפיו שבו ומכרו למערערים כמחצית החנות, בהסכם האחרון נאמר "כי כל ההוצאות הקשורות בהעברת הזכויות או ביצוע הסכם זה ישאו הצדדים בחלקים שוים". טענו המשיבים כי על המערערים לשאת בכל ההוצאות הקשורות בכל ההעברות שלא נרשמו החל מהמכירה הראשונה שמכרו המערערים ועד לרכישה האחרונה שרכשו המערערים את המחצית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים והערעור על כך נתקבל. המובן הפשוט של ההתחייבות הינה שהמערערים ישאו במחצית ההוצאות הקשורות בהעברה האחרונה ולא בכל השלבים של ההעברות שלא בוצעו כל הזמן. אילו התכוונו הצדדים שהמערערים ישאו בכל ההוצאות והמסים, מסי העברה ומסי מס שבח של כל ההעברות היו כותבים זאת במפורש בהסכם.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד שניאור למערערים, עו"ד פרבר למשיבים, 18.4.74).
ע.א. 96/74 - פלוני נגד פלונית
*מחיקת תביעה שכנגד בין הצדדים התנהל משפט בענין אבהות על ילד וכנגד תביעת המשיבה הגיש המערער תביעה שכנגד. ביהמ"ש המחוזי החליט למחוק את התביעה שכנגד עפ"י תקנה 66 לתקנות סדר הדין והערעור על כך נדחה. אין צורך להחליט אם הוגשה בקשת המשיבה למחיקת התביעה שכנגד לפני תום המועד הקבוע להגשת התשובה בתביעה שכנגד, הואיל וכל שצריך עפ"י התקנה הוא שהבקשה להפרדת הדיון תקדים את הגשת התשובה בתביעה שכנגד אפילו הוגשה התשובה באיחור ובעניננו קדמה הבקשה להגשת התשובה. לגוף הענין אין דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בשיקול דעת השופט המטיב מאחרים לקבוע דרכי דיון בענינים המתבררים בפניו, אשר לטענת המערער שניתן היה להפריד את הדיון ולא צריך היה למחוק את התביעה שכנגד, הוא יכול להגיש את התביעה מחדש וכל ההבדל איננו אלא זה שיצטרך לשלם סכום פעוט של אגרה בפעם השניה ובנסיבות הענין אין בכך עילה להתערב בשיקול דעת השופט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. החלטה . מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. רסלר למערער, עו"ד א. אסא למשיבה. 2.5.74).
ע.פ. 393/73 - חיים סבן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פציעה) המערער העסיק עובדים וכתוצאה מסכסוך דרש מאחד העובדים לעזוב את העבודה ומשסירב נטל אקדח מתוך מכוניתו וירה יריה אחת לעבר אותו עובד אך לא פגע בו, ולאחר מכן ניגש אליו ובקת האקדח הכהו בראשו ופצעו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש מאסר של ששה חודשים בפועל וששה חודשים על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל בחלקו. העונש כשלעצמו איננו חמור מדי ברם ולאחר המעשה התפייס המערער עם האיש שנפגע והלה חזר לעבודה וקיבל פיצויים מהמערער. מאז עברו למעלה משנתיים וחצי
והמערער שירת במלחמת יום הכיפורים ושוב הוא מגוייס לשירות מילואים, אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על שלושה חודשים בתוספת קנס של 10,000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד לנדאו למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה, 2.5.74).
ע.פ. 15/74 - מדינת ישראל נגד ראובן וגנר
*חומרת העונש (החזקת נשק) המשיב הורשע בהחזקת תת מקלע עוזי, שלוש מחסניות, שמהן שתיים טעונות 42 כדורים, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. המשיב הוא עבריין מועד בעל הרשעות קודמות מסוגים שונים ולרוב בעלות אופי של אלימות ונזק לרכוש. לנוכח ריבוי המקרים של ביצוע עבירות תוך שימוש בנשק חם ובהתחשב בכך שהמשיב מעורה בחיי העולם התחתון ומהווה סכנה רצינית לציבור העונש שהוטל עליו הינו קל מדי. אי לכך הועמד העונש על שלוש שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד גב בייניש למערערת, עו"ד א. שטרנברג למשיבה, 1.5.74).
ע.פ. 537/73 - מרדכי דהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה שבוצעה ע"י שותף לעבירה המערער הציג את עצמו בפני תייר על מנת לקנות ממנו דולרים, לאחר דין דברים הביא חבר והחבר נתן חבילת כסף שאמורה היתה להיות סכום של 450 ל"י תמורת דולרים שקיבל המערער מאת המתלונן. לאחר שקיבל את חבילת הכסף אמר החבר למתלונן שרצוי שיספור את הכסף והחבר אף פרש את שתי ידיו על מנת שהמתלונן יספור לתוכו את כספו ואכן הוא ספר כך את הכסף ולאחר הספירה קיבל בחזרה את כספו. משנפרד משני האנשים התברר לו כי היו בידיו 250 ולא 450 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות גניבה וערעורו על כך נדחה, חברו של המערער לא נעצר ברם אין לאמר שהעבירה בוצעה ע"י החבר בלבד. על יסוד חומר הראיות עולה כי המערער עם חברו עשו יד אחד נגד המתלונן. המערער הוא שהביא את חברו למתלונן לצורך ביצוע העיסקה וההצעה לבצע את העיסקה באה אף היא מהמערער. על יסוד עדות המתלונן שלא נסתרה היה מקום להרשיע את המערער בעבירות הגניבה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן, עו"ד אסולין למערער, עו"ד מישייקר למשיבה, 21.4.74).
ע.פ. 62/74 - שחאדה מטר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מתן סעד למסתננים) המערער נדון לחמש שנות מאסר בגין מתן סעד למסתננים שבאו מלבנון בשני מקרים וערעורו על חומרת העונש נדחה. חותנו של המערער שהוא תושב לבנון וחבר בארגון אלפתח בא אליו עם מחבלים אחרים וכולם היו מזוינים והביאו עמם חומרי חבלה לשם ביצוע פיגועים בישראל, והמערער סיפק להם מזון וליוה אותם לדרכם. אכן מדובר בסיוע לקרובים והמערער כשלעצמו דחה את ההצעה שגם הוא יצטרף לארגון המחבלים, אך אעפ"כ אין לאמר שהעונש חמור מדי. הקירבה המשפחתית כשלעצמה יכולה להיות שיקול מסוים להקלה בעונש אך המערער הרחיק לכת וסייע לשתי קבוצות של מחבלים מזוינים שהסתננו לארץ על מנת לפגוע בתושביה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד דבאח למערער, עו"ד גב ז. לויצקי למשיבה 6.5.74).
ע.פ. 56/74 - חיים שושן נגד מדינת ישראל
*הארכת מאסר על תנאי המערער הורשע בעבירות שונות והוטל עליו עונש מאסר של 18 חודשים וכן הופעלו נגדו שני עונשי מאסר על תנאי של 26 חודשים וביהמ"ש קבע כי חלק מהמאסר החדש יהיה
חופף באופן שהמערער ישב במאסר שלוש שנים. הערעור על כך נדחה. גם קצינת המבחן וגם המערער עמדו על הנסיבות המצדיקות שלא ישלח לכלא אולם עפ"י מצוות המחוקק אין מנוס מהפעלת המאסרים על תנאי. סעיף 22 לחוק דיני עונשין קובע במפורש שאין להשתמש בסמכות להאריך את המאסר על תנאי כאשר העבירה הנוספת שבה הורשע הנאשם איננה הראשונה שלאחר הטלת המאסר על תנאי ולפי ההלכה זהו המצב גם כאשר הורשע הנאשם בפעם הנוספת ביותר מעבירה אחת, כפי שקרה בעניננו. אכן ביהמ"ש בהזדמנות אחרת מצא פתרון בכך שהאריך את המועד להגשת ערעור על גזר הדין שהטיל בשעתו את המאסר על תנאי וקיבל את הערעור באופן שאותו מערער לא הלך לבית הסוהר אך זה היה מקרה יוצא דופן. על כן לא נותר אלא להפעיל את המאסרים על תנאי עפ"י מצוות המחוקק וכן אין מקום להפוך את העונש החדש שיהיה כולו חופף למאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד חרלף למערער, עו"ד גב לויצקי למשיבה. 28.4.74).
בג"צ 455/73 - צלאח כעבייה נגד שר הפנים ואח'
*מינוי העותר כ"נאמן" לענין שבט בדואי בשעתו נתמנה העותר לתפקיד של נאמן לעניני השבט הבדוי שעליו הוא נמנה אך שירותו לא חודש בגמר תקופת החוזה האחרון ואחר נתמנה במקומו. עתירתו נגד שר הפנים בענין זה נדחה. הכל מודים שאין חוק המסדיר את תפקידו של נאמן בשבט בדוי, מינויו והפסקת שירותו. זהו סידור שמשרד הפנים נוהג לפיו כשהדבר נראה לו למועיל. לנאמן אין מעמד לפי הדין ואין בינו לבין השלטון אלא יחסים חוזיים לתקופה קצרה. יחסים אלה אינם מקנים זכות כלשהי להמשיך בתפקיד.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד יעקבי לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים. 6.5.74).
ע.פ. 428/73 - יוסף אללו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהשתתפות במהומות וחומרת העונש המערער הורשע בעבירה של השתתפות במהומות לאחר מתן הוראת פיזור ע"י המשטרה ונדון לתשלום קנס בסך 1000 ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - היו ראיות למכביר שהזמן שניתן להתפזרות היה סביר והמשטרה נכנסה לפעולה רק לאחר שהיה סיפק בידי המתקהלים להתרחק מהמקום ואילו רצה בכך המערער יכול היה אף הוא לעזוב את המקום. לעומת זאת העונש של 1000 ל"י חמור בהתחשב בכך שהנאשמים האחרים שהורשעו בעבירות חמורות על תקיפת שוטרים, הפרעה וגרימת נזק למבנים נקנסו אף הם באותו קנס אם כי הוטל עליהם גם מאסר על תנאי. מאחר שחלקו של המערער נפל בהרבה מחלקם של אחרים אין להענישו בקנס באותו סכום. אי לכך הועמד העונש על תשלום קנס בסך 500 ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. עו"ד י. גלעד למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 7.5.74) .
=המ' 164/74 - מימון ציון נגד אילוז מאיר
*בקשה לרשות ערעור פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בסכסוך שבין הצדדים ניתן ברוב דעות ונוכח פני עובדה זו היה למבקשים סיכוי גדול יותר לקבל רשות להגשת ערעור שני מאשר במקרה בו ניתן פסה"ד פה אחד. ברם, בלי לחוות דעה אם צדקו שופטי הרוב אם לאו, הרי לצורך הגשת ערעור שני יש להראות שביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור עסק בשאלת חוק בעלת חשיבות עקרונית הראויה להתברר בערעור נוסף. בעניננו לא נתעוררה שאלה כזו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד עלדור למבקש, עו"ד בורלא למשיב. 30.4.74).
בר"ע 29/74 - נציגות הבית המשותף... נגד מרדכי בביוף
*סדרי הבאת ראיות בדיון על ביטול צו שניתן במעמד צד אחד המבקשת הגישה למפקח לפי חוק המקרקעין תביעה נגד המשיב והשיגה צו עפ"י צד אחד. הבקשה היתה מבוססת על תצהיר. לאחר מכן הגיש המשיב בקשה לבטל את הצו
וגם בקשתו היתה נתמכת בתצהיר. כשעמד המפקח לדון בענין החליט כי זכותה של המבקשת הינה לחקור תחילה את המצהיר מטעם המשיב באשר עומדת לדיון בקשתו של המשיב לבטל את הצו, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע שהמצהיר מטעם המבקשת, שהיא התובעת, צריך להחקר תחילה, הבקשה לרשות ערעור נדחתה, בענין דנא חלות תקנות סדר הדין האזרחי. בהתאם לתקנות אלה לא ידון ביהמ"ש בבקשה במעמד צד אחד אלא במקרים מיוחדים ובמקרה כזה מי שנפגע ע"י הצו רשאי לבקש את ביטולו. הדיון בבקשת הביטול הינו המשך הדיון בבקשה המקורית. עם התייצבות המשיב לדיון בבקשת ביטול הצו, היה על המפקח לפתוח בדיון מחדש ולהחזיר את המשיב למצב בו היה אלמלא נתן למבקשת בזמנו צו עפ"י צד אחד. על כן רשאי המשיב לחקור את מצהיר המבקשת ראשון וזכותה של המבקשת לחקור את המצהיר מטעם המשיב לא תקום עד שלא תסיים את פרשת ראיותיה, והמשיב יביא את תצהירו בפני המפקח כאחת מראיות ההגנה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. גורן למבקשת, עו"ד ר, שמיר למשיב. 29.4.74).
המ' 213/74 - יעקב דויק נגד יוסף סברדלוב ואח'
*בקשה לרשות ערעור בשנת 1967 הוגשה תובענה נגד המבקש בבימ"ש השלום והדיון בה התחיל. עד סוף חודש יוני 1969 הספיק השופט לשמוע את העדים של שני הצדדים, שלושה עדים בסך הכל, ואז הורה השופט על הגשת סיכומים בכתב. הסיכומים הוגשו באפריל 1970 ופסה"ד ניתן כעבור 30 חודש ובו חוייב המבקש לסלק ידו מן הנגריה של התובעים. הוגש ערעור ובמרץ 1974 נדחה הערעור. הבקשה לתת רשות לערעור נוסף נדחתה, טענת המבקש הינה שעברו למעלה משלוש שנים למן שמיעת העדים ועד למתן פסה"ד ושופט השלום לא יכול היה, לאחר זמן כה רב, לקבוע את מהימנות העדים שבאו לפניו, טענה זו אינה מצדיקה הגשת ערעור נוסף.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד נחושתן למבקש, עו"ד מאק למשיב. 7.5,74).
המ' 237/74 - פטרזייל דניאל ואח' נגד שטמר אריה ואח'
*בקשת רשות ערעור כאשר למעשה זכתה המבקשת בערכאה הקודמת המשיב הגיש תביעה נגד המערער וחברת בטוח ציון ותבע פיצויים על נזק שנגרם לו בתאונת דרכים. בימ"ש השלום קבע שהמשיב זכאי לפיצוי כדי 75 אחוז מנזקו בהיותו אשם ברשלנות תורמת של 25 אחוז. המשיב הגיש ערעור על חיובו ברשלנות תורמת והמבקשים הגישו ערעור על החיוב, יומיים לפני שהערעור עמד להשמע חתם המשיב על כתב קבלה ושחרור ובו אישר שקיבל מאת חברת ציון סכום כסף לסילוק מלא וגמור של כל תביעותיו בתיק האזרחי שהגיש לבימ"ש השלום נגד המבקשים, אעפ"כ הופיעו הצדדים בערעור שנשמע יומיים לאחר מכן וביהמ"ש המחוזי שמע את טענות הצדדים וקבע שהמשיב איננו אשם ברשלנות תורמת ורק בשלב זה הרגיש ביהמ"ש שלמעשה הדיון מיותר שכן כבר קיבל המשיב את מלוא תביעותיו וחתם על כתב קבלה וויתור לחברת ציון. על כן לא העלה את הסכום שנפסק. עתה מבקשים המבקשים רשות ערעור על הקביעה שהמשיב איננו אשם ברשלנות תורמת. הבקשה נדחתה. מאחר שהמחלוקת בין הצדדים יושבה לחלוטין לא היה מקום לדון בערעור וביהמ"ש המחוזי צריך היה לדחותו על אתר. אין מקום לתת לנתבעים רשות ערעור מאחר שלמעשה נדחה ערעורו של המשיב וביהמ"ש לא הגדיל את הסכום שבו חוייבו הנתבעים בפסה"ד. פסה"ד של בימ"ש השלום לא שונה לרעתם של המבקשים ועם סילוק החוב בטל גם ענינם של המבקשים. הלכה פסוקה היא שנימוקי פס"ד הם לבדם אינם מבססים טענת מעשה בי"ד ולכן כל כה שאמר ביהמ"ש המחוזי לענין שעור האחריות אמר לא רק שלא לצורך אלא גם מבלי שניתן לבסס על דבריו טענת מעשה בית דין.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד קריצמן למבקשים, עו"ד י. קמין למשיבים. 7.5.74).
ע.א. 172/74 - שלמה אשכנזי ואח' נגד האוניברסיטה העברית בירושלים
*עדיפות בקבלת חיילים משוחררים לאוניברסיטה המערערים שהינם חיילים משוחררים תבעו בביהמ"ש המחוזי כי האוניברסיטה תקבל אותם לפקולטה למשפטים מכוח החוק בדבר עדיפות קבלת חיילים משוחררים ללימודים. בקשתם נדחתה והערעור על כך נדחה. אין ספק כי עפ"י החוק האמור לא היה מקום לקבל לפקולטה חיילים משוחררים על חשבון אלה שכבר נתקבלו לפני המלחמה, מתן פירוש אחר לחוק, כפי שבקשו המערערים, יהיה פירוש לא סביר ולא הוגן כלפי אלה שכבר נתקבלו לפני כן. אכן, האוניברסיטה קבלה לאחר המלחמה שלושים תלמידים נוספים לאלה שאושרו לפני כן. אולם התלמידים החדשים היו כולם חיילים משוחררים ורשאית היתה האוניברסיטה מבין החיילים המשוחררים, להעדיף את בעלי הציונים הגבוהים יותר על פי ההנחיות שהיו לגבי קבלת תלמידים לפני המלחמה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ד. אבי- יצחק למערערים, עו"ד א. שפאר למשיבה. 12.5.74).
המ' 95/74 - עמליה חברה לספנות בע"מ נגד מגדל בנין חברת לבטוח בע"מ ואח'
*התישנות חברות בטוח הגישו תובענה נגד המבקשת בגין נזק שארע לסחורה שהובילה אוניה שבבעלות המבקשת. על פי שטר המטען מתישנת תובענה על נזק באניה תוך שנה מיום ארוע הנזק. החברה המבקשת, שהיא הנתבעת, רשומה בקפריסין ועל כן צריך היה לקבל מביהמ"ש היתר להמציא את ההזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט. התביעה נגד המבקשת הוגשה תוך תקופת ההתישנות, היינו, לפני תום השנה, ברם ההיתר למסירת ההזמנה לחו"ל ניתן ע"י ביהמ"ש לאחר שעבר מועד ההתיישנות. ביהמ"ש דלמטה סבר כי התביעה לא התישנה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בימ"ש אינו מוסמך לדון בענין עד שלא הומצאו לנתבע הזמנה כדין כדי להביאו לפניו וזאת הן בנתבע המתגורר בתוך תחום השיפוט והן בנתבע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט שאפשר להזמינו רק לאחר נטילת היתר. בין כך ובין כך מחובת ביהמ"ש להזמין את הנתבע כדין לפני שיטול לידו את הכוח לדון בענינו.. ואולם, בין אם צריך להמציא הזמנה בארץ ובין אם צריך להמציא הזמנה בחוץ לארץ, אם התביעה הוגשה לביהמ"ש המוסמך לדון בתביעה, וכזה המקרה שלפנינו, הרי ברגע שהתביעה מוגשת נפסק מרוץ ההתישנות והעובדה שההזמנה הוגשה לאחר תום תקופת ההתישנות אינה גורמת לכך שנאמר כי התביעה התישנה. אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה אם תפקע זכות התביעה לחלוטין כאשר הוגשה התובענה לבימ"ש חסר סמכות, שכן גם בימ"ש כזה רשאי להעביר את התובענה אל בימ"ש המוסמך לדון בה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד שרויאר למבקשת, עו"ד אשר למשיבים. 23.4.74).
ע.א. 415/73 - פלונית ואח' נגד פלוני.
*מזונות
המערערות הן בנותיו הקטינות של המשיב וביהמ"ש המחוזי פסק להן מזונות בסכום של 550 ל"י מיוני 1973 וכן הפרשי הצמדה ממרץ 1974 בהתאם לעלית המדד עד מרץ 1974. הערעור על סכום המזונות נתקבל. אכן, רק לעיתים רחוקות יתערב בימ"ש שלערעור בפסיקת מזונות, ברם ביהמ"ש המחוזי פירט את הסכומים השונים שהמערערות נזקקות להם בציינו כי סכומים אלה הכרחיים ואין אפשרות לוותר עליהם ובעוד סכומים אלה מסתכמים בסך 620 ל"י קבע 550 ל"י בלבד. אי לכך יש להעמיד את סכום המזונות על 620 ל"י בתוספת הצמדה כאמור, וכן יש לקבוע כי המזונות יגדלו גם לאחר אפריל 1974 בהתאם לעלית המדד. לענין ההוצאות - ביהמ"ש המחוזי לא פסק הוצאות ואולם המשיב הסכים לשלם למערערות רק 200 ל"י לחודש ונפסק לטובתן 550 לירות, אי לכך יש לחייב את המשיב בהוצאות ושכר טרחת עורך דין של ביהמ"ש המחוזי בסכום של 500 ל"י לחודש וכן הוצאות ערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד קורץ למערערות, עו"ד אליגון למשיב. 6.5.74).