תקציר סביר כרך ח' חוברת 21

בג"צ 122/73- אלברט עבאדי ואח' נגד שר הפנים ואח'

*חלות תיקון בחוק למפרע על תביעה נגד רשות ציבורית שהתישנה.
(התנגדות לצו על תנאי- הצו בוטל ברוב דעות השופטים אשר ומני נגד דעתו החולקת של השופט ויתקון).

בערעור זה התעוררה שאלה אם תיקון בחוק התכנון והבניה, המאפשר לשר הפנים להאריך זכות להגיש תביעה על פי החוק האמור חל למפרע גם על תביעה שכבר נתיישנה כאשר התיקון לחוק נכנס לתקפו.
השופט ויתקון בדעת מיעוט סבר שהחלטת השר להאריך מועד כזה על אף ההתישנות היתה כדין, ואילו השופט אשר, בדעת הרוב, סבר שהארכת המועד לא היתה כדין וכי צדקה הועדה המקומית כאשר דחתה את התביעה מחמת התישנות.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. עו"ד מ. נסים לעותרים, עוה"ד צ' טרלו וגב' שטיין למשיבים. 13.5.74).

ע.פ. 107/74 - אדנאן אבו מחסן נגד מדינת ישראל

*גביית עדות תביעה שלא בפני הנאשם
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט:סלונים) בת.פ. 214/73- הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער הואשם בבצוע מעשה מגונה בכוח ותקיפה של המתלוננת שהיתה תיירת מאנגליה. עדותה של המתלוננת נשמעה לפני המשפט ושלא בפני המערער או פרקליטו מאחר שעמדה לעזוב את הארץ. הארוע נשוא התלונה ארע ב- 16.5.73, המשטרה העבירה את תוצאות החקירה לפרקליטות ביום 11.6.73, כעבור יומיים הוגש כתב אישום ועורך הדין של המערער הוזמן ל- 14.6.73 לשמיעתעדותה של המתלוננת שעמדה לעזוב את הארץ יומיים לאחר מכן, עוה"ד הודיע שהוא עסוק ואילו למערער לא הגיעה ההזמנה, ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעתו על עדותה של המתלוננת שנגבתה כאמור ועל ראיות סיוע, ועל כך הערעור.
החלטה- השופט ברנזון:
א. אין ספק כי בנסיבות הענין היה מקום לגבות את עדותה של המתלוננת לפני המשפט בהתאם לסעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי. ברם העדות אינה עומדת במבחן סעיף 107 לחוק המחייב את גבייתה, במידת האפשר, בפני הנאשמים. נוכחותם של נאשם וסניגורו בכל שלבי המשפט היא דבר מובן מאליו בשיטת המשפט שלנו המבוססת על חקירת העדים. אכן מותר במקרה מתאים לשמוע עדות ללא נוכחות בעלי הדין וללא נוכחות הנאשם או סניגורו, אך זה רק במקרים נדירים בעלי דחיפות בלתי רגילה שבשום פנים ואופן אין אפשרות להזמין בעל דין להיות נוכח בעת גביית העדות. במקרה שלפנינו הודיעה המתלוננת למשטרה חודש ימים מראש שהיא עומדת לשוב לביתה ביום 16.6.73, ואעפ"כ התנהלה החקירה באיטיות עד ל- 13 בו והזמן לשמיעת העדות נקבע למחרת היום.
ב. יש לתת שהות לנאשם להכין עצמו למשפט ולחקירה נגדית של עדים ואין להודיע לו ברגע האחרון על המשפט ועל שמיעת העדות. אילו לפחות הוזעקו הנאשם וסניגורו כבר ביום הגשת כתב האישום והתייצבו למחרת בבוקר ניתן היה להכשיר את העדות. יתירה מזו עדיין ניתן היה לדחות את שמיעת העדות למחרת היום ולעשות הכל שהסניגור והנאשם יהיו נוכחים.
ג. ברור כי בדרך גביית העדות נגרם עוול רציני למערער. שלילת הזדמנות מן הנאשם לחקירה הוגנת של העדים די בה להביא לביטול ההרשעה המבוססת על עדות הנגועה בפגם כזה. זאת בהגבלת זכות החקירה הנגדית ועל אחת כמה וכמה ע"י שלילתה לחלוטין.
ד. ביהמ"ש דלמטה ציין עדויות סיוע שונות לעדות המתלוננת ואלה היו ראויות לשמש סיוע אילו נתקבלה העדות הבסיסית. אך בהעדר עדות בסיסית אין ראיות הסיוע יכולות להרעיל.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד בנימין למערער, עו"ד ביניש למשיבה. 20.5.74).

ע.א. 598/73 - מכוניות הדר...בע"מ נגד דסנקה באואר

*הענקת סעד מן הצדק בפינוי עקב צורך עצמי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: שרשבסקי, י. כהן, לנדא) בע.א. 60/71 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערערת הינה בעלת מבנה שבו היא מנהלת את עסקיה ובאותו מבנה דירה בת חדר המוחזקת ע"י המשיבה כדיירת מוגנת. בעלת הבית מבקשת להרחיב את מקום העסק והגישה תביעת פינוי בעילה של צורך עצמי לפי סעיף 131 (7) לחוק הגנת הדייר. בימ"ש השלום קבע שהוכח צורך עצמי וגם בעלת הבית מוכנה להעמיד לרשות הדיירת סידור חלוף ברם, השופט סבר כי יש מקום להעניק לדיירת סעד מן הצדק לפי סעיף 132. עם זאת קבע השופט כי במקרה שבערעור יקבע שלא היה מקום לסעד מן הצדק הרי פיצויים של 22,000 ל"י יהיו סידור חלוף נאות. ביהמ"ש המחוזי ברובדעות השופטים שרשבסקי ולנדא אישרו את החלטת בימ"ש השלום ואילו השופט י. כהן סבר כי לא היה מקום להעניק סעד מן הצדק, אד עם זאת יש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום שיקבע מהו סידור חלוף נאות לאחר שעבר זמן רב מעת פסה"ד ועד לערעור. על החלטת הרוב נסוב הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין לקבל את טענת בעלת הבית שהדיירת זנחה את בקשתה לסעד מן הצדק כאשר בסיכומיה בבימ"ש השלום לא חזרה על דרישה זו. הבקשה לסעד כזה פורשה בכתב ההגנה, כל העובדות הצריכות לענין היו לפני ביהמ"ש והמנעות מלחזור על הדרישה בסיכומים אינה מהווה ויתור על בקשה זו.
ב. לגופו של ענין אין מקום להעניק סעד מן הצדק כאשר עילת הפינוי הינה צורך עצמי של המשכיר. במקרה כזה קיים איזון אינטרסים של שני הצדדים כאשר המשכיר זקוק למושכר לצורך עצמי ואילו הדייר היוצא מקבל סידור חלוף. ודאי יש מקרים שבהם סידור חלוף לא יכול למנוע מהדייר את אי הצדק שבפינויו אך בעניננו אין המקרה כזה.
ג. לענין סידור חלוף הרי הוא צריך לעמוד לרשות הדייר בזמן שעליו לפנות את המושכר. ברור שאין הדייר רשאי שלא לציית לפסק פינוי ולערער עליו ללא יסוד או לסחוב את הענין בכל דרך שהיא ואחר כך לטעון שהסידור החלוף שהיה מתאים בזמן פסה"ד אינו מתאים עוד. בעניננו זכתה הדיירת לדחית התביעה והערעורים הוגשו ע"י בעלת הבית. אי לכך אין מנוס מהחזרת התיק לבימ"ש השלום שיחליט מחדש מה הסידור החלוף המתאים כיום.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. עו"ד א. לוי למערערת, עו"ד י. קובו למשיבה. 28.4.74).

ע.א. 16/73 - עתמי חוגי נגד דוד צדקה

*פיצוי על גרימת אי נוחות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת: שמיר) בת.א. 2573/69- הערעור נדחה).

.
העובדות:
המערער הינו קבלן בנין שהתחייב לבצע עבודת בניה מסוימת עבור המשיב. הוא לא ביצע את העבודה עד הסוף והמשיב נאלץ להזמין קבלן אחר לגמר העבודות המשיב תבע את הנזק הממשי שנגרם לו היינו ההבדל שבין המחיר שהוסכם עליו עם המערער, לבין הסכום שהוצא בפועל בעקבות הפרת ההסכם על ידי המערער, וכן 3,000 ל"י שנקבעו כפיצויים בהסכם, ולחילופין פיצוי בעד הסבל ואי נוחות שנגרמו לתובע ומשפחתו. ביהמ"ש המחוזי מצא כי הנזק הממשי הינו 4,000
ל"י ועל כך ערער המשיב וסכום זה נשאר כמו שנקבע. כן מצא ביהמ"ש המחוזי כי הסכום של 3,000 ל"י הקבוע בחוזה הינו למעשה קנס ולא פיצוי ועל כן לא ניתן לתובעו ומסקנה זו אושרה גם היא.
נוסף לכך מצא ביהמ"ש המחוזי כי אכן מגיע לתובע פיצוי בעד סבל ואי נוחות, אך לא קבע פיצוי לפי עילה זו אלא קבע עוד סכום של 3,000 ל"י עבור נזק ממשי אם כי לפי חשבונותיו בתחילת פסה"ד לא היה אלא נזק ממשי של 4,000 ל"י. על כך הערעור.
החלטה- השופט אשר:
א. כאשר קבע ביהמ"ש המחוזי על פי חשבונותיו כי הנזק הממשי היה 4,000 ל"י בלבד לא היה מקום לפסוק עוד 3,000 ל"י כנזק ממשי.
ב. רשאי המשיב אם כן לחזור לתביעה החילופית בדבר פיצוי בעד סבל ואי נוחות. אין ספק בזכות תובע לפיצוי בעד סבל ואי נוחות על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אך חוק זה אינו חל למפרע. ברם ניתן למצוא בסיס לתביעה גם בחוק הקודם שחל במשפט הישראלי וניתן לחייב פיצוי עבור אי נוחות שנגרמה לתובע מפני שנמנע ממנו השימוש בביתו אף כי לא סבל נזקי ממון. אי לכך ניתן לראות את הסכום הנוסף של 3,000 ל"י שנפסק כפיצוי לפי עילה זו.
ג. משנקבע בחוזה סכום של פיצויים קבועים מראש, הרי אם קובע ביהמ"ש שהסעיף אינו חל באשר הינו קנס ולא פיצויים, יכול ביהמ"ש לפסוק פיצוי העולה על הסכום הקבוע בהסכם.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני. אשר עו"ד צברי למערער, עו"ד חזון למשיב. 4.4.74).

ע.א. 318/73 - הארגז בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים

מס מהכנסה עקב קבלת רווחים על כספים שהופקדו בקופת פנסיה.
המועד שבו יש לזכות את המעביד ברווחים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.מ.ה. 116/71 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערערת חברה בקופת גמל כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה. בקופה זו הפקידה המערערת סכומים לצורך פיצויי פיטורין לעובדיה. עפ"י פקודת מס הכנסה הסכומים המועברים לקופת הגמל לצורכי פיצויים מוכרים כהוצאה הפטורה ממס והם מהווים הוצאה בשעת הפקדתם בקופה, היינו לגבי הוצאות אלו חלה שיטת המזומנים. על פי הפקודה רשאי המפקיד להחזיר לעצמו,לאחר תקופה מסויימת, את הסכומים אך בשעה שהוא מחזיר אותם לעצמו יש לראותם כהכנסה. הסכומים המופקדים בקופה נושאים רווחים ובסוף כל שנה קיבלה המערערת הודעה מהקרן על הריבית ועל הפרשי ההצמדה שנזקפו לזכות חשבונה. בסוף השנה עשתה המערערת פעולה פנקסניתהודיעה לקופה כי היא מושכת את כספי הריבית והפרשי ההצמדה ומאידך היא משתמשת בסכומים אלה כתשלום לקופה עבור העובדים כפיצויי פיטורין. פקיד השומה סירב לנכות תשלום זה מההכנסה החייבת במס של המערערת, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. זיכוי חשבון המפקיד ברווחים ובהפרשי ההצמדה מקנה בידי זה זכות תביעה לכספים אלה. הקופה אינה גוף משפטי נפרד מחבריה ודין כל חבר בקומה כדין שותף. על כן אין ספק שכספי הקרן והרווחים הם כספי המפקידים הזכאים לקבלם מהקופה ברגע שברצונם להפסיק את הפקדתם ומשנזקפו הפרשי ההצמדה והריבית לחשבון המערערת בקופה עברו סכומים אלה לרשותה והיא כאילו קיבלה את ההכנסה.
ב. התשלומים לקופה מהווים כאמור הוצאה הפטורה ממס אם משלמים אותם בפועל וכאשר הקופה מחזיקה בכספי המעביד והוא עושה שימוש בכספים לשם ביצוע ההפקדה אין לפקפק בכך שההפקדה נעשתה במזומנים.
ג. אשר לכספי ההפרשים - אילו היתה זו הכנסה החייבת במס הכנסה היה מקום לחייב עבור סכומים אלה מס הכנסה אך אין לראות בהפרשים אלה סכומים שמקורם בתשלומי המעביד לאותה קופה החייבים במס כאשר המעביד מקבל אותם בחזרה כמו כן מהוים הם הכנסה הונית ועל כן אין ההפרשים חייבים במס כשלעצמם.
ד. נשארת רק טענת פקיד השומה שלפי התקנות, חייב המעביד להפקיד את השתתפותו לקופה תוך 30 יום מתשלום המשכורת ואילו בעניננו נעשתה הפעולה הפנקסנית בסוף השנה. ברם, נימוק זה לא הועלה בנימוקי השומה ועל כן אין להתייחס אליו.

(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. הגין למערערת, עו"ד ג. לב למשיב. 9.5.74).

ע.פ. 600/73 - קורץ שמשון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת מוות בתאונה המערער נהג במכונית פרטית בשעת לילה מוקדמת בכביש בין- עירוני הוא נסע באורות מעבר כאשר ממולו באו כלי רכב ובמהירות מועטת. לפתע הבחין במכשול על הכביש, בלם אך התנגש במכשול שהיה לפניו, עגלה ריקה ואחת מנוסעות המכונית נהרגה. בימ"ש השלום לא מצא פסול בדרך נהיגתו של המערער עד להבחנתו במכשול וגם לא בכך שלא סטה שמאלה וזאת הן משום שהתקרב רכב ממול והן באשר גם אם טעה בשקול דעתו אין למצוא דופי בשיקול דעת ברגע קריטי. אעפ"כ הרשיע ביהמ"ש את המערער בגרימת מוות ואת רשלנותו ראה בכך שלא בלם בלימת חירום מיד עם ראותו את המכשול. הערעור על כך נתקבל מתוך כל נסיבות המקרה אין לקבל את המסקנה שהמערער לא בלם בלימת חירום. אפילו צודק ביהמ"ש דלמטה כי בד"כ במצב קריטי בולם נהג בלימת חירום באופן אינסטינקטיבי בלי להפעיל שיקול דעת הרי אין כי סיבה ליחס למערער חוסר פעולת בלימה אינסטינקטיבית או מכוונת. מדובר כאן בזמנים קצרים ביותר שברי שניה ובמצב כזה אין לדקדק עם נהג כחוט השערה וביחוד במשפט פלילי שבו יש להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר.

(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר, החלטה - ברנזון. עו"ד נ. אליעד למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 14.5.74).

ע.פ. 425/73 - בודינגר אריה נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח המערער הורשע ברצח המנוחה אסתר חזקיה לפי סעיף 214 (ג) לפח"פ, וערעורו על הרשעתו נדחה. המערער קבע פגישה עם המנוחה העלה אותה אל המכונית והוציא אותה אל מחוץ לעיר בתואנה שהוא נוסע לתקן את המכונית ובדרך ניסה להטפל אליה וזו החלה לצעוק וניסתה לקפוץ מהמכונית ואז תפס אותה המערער וריתק אותה למקומה ולפי סיפורו התמוטטה ונפלה ללא רוח חיים. גופתה של המנוחה נמצאה למחרת היום בשדה כשהיא חרוכה בפניה ובחלקי גוף אחרים. על פי כל הסימנים שנמצאו במקום עולה שכאשר הגופה הובאה למקום היתה בחיים. ברור מכל הממצאים כי המערער ניסה לעשות במנוחה מעשה מיני. על פי הסעיף שבו הורשע המערער אין צורך בהוכחה חיובית שנעשה מעשה מיני ודי בכך שהגורם את המוות בזדון מתכונן לעבור עבירה או עושה את מעשיו כדי להקל על ביצועה. אשר לטענה כי לא הוכחו יסודות ההכנה וההחלטה להרוג- יסודות אלה אינם חלק מן הסעיף 214 (ג).

(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר. עו"ד א. קרון למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 14.5.74).

ע.פ. 54/74 - ביטון חלפון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יריות) בשרתו במשמר הגבול ירה המערער מתת מקלע, בענין של מה בכך, בחברו, היריות החטיאו את מטרתן והמערער הורשע ונדון לשלוש שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, גם אם מביאים בחשבון שהמדובר באדם צעיר שאין לו הרשעות קודמות ושנעשתה "סולחה" בינו לבין החבר אין העונש חמור כלל ועיקר. אולם באה המלצת קצינת המבחן המבוססת על בדיקה רפואית יסודית האומרת שיש לנסות ולהעמיד את המערער במבחן. יהיה זה צעד בלתי רגיל להעמיד במבחן אדם שירה מתת מקלע בחברו ובנס לא גרם למותו אך בהתחשב בהמלצת קצינת המבחן ובנכונותה לדאוג למערער ולנסות לשקמו ניתן להמיר את שארית המאסר במאסר על תנאי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד קנת למערער, עו"ד ע. סיון למשיבה. 5.5.74) .

=ע.פ. 334/72 - אורי פוקס נגד מדינת ישראל
[פ"ד כח (2) 241]*גניבה ממעביד וחומרת העונש המערער עבד אצל מעביד פרטי ולאחר זמן יסד המעביד ביחד עם אחרים חברה בע"מ. המערער המשיך לעבוד במשרדה של החברה ועסק שם בעבודה בעניני כספים אך המעביד הקודם המשיך לשלם לו את המשכורת כיון שהוא בא אל החברה כאיש אמונים של אותו מעביד. לאחר מכן עזב המעביד את החברה ואילו המערער המשיך לעבוד בה. במשך הזמן לפני שהמעביד עזב את החברה ולאחר מכן בצע המשיב שורה של עבירות והוא הורשע בזיוף שיקים בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה וגניבה ממעביד ונדון לשנתיים מאסר. התעוררה שאלה אם העבירות שבוצעו לפני שהמעביד עזב את החברה באות בגדר סעיף 275 לפח"פ וזאת באשר המערער קיבל את משכורתו מהמעביד ולא מהחברה. על כך השיב ביהמ"ש המחוזי בחיוב מן הטעם שהמערער היה "מנהל" של החברה אך נימוק זה לא נתקבל על דעת ביהמ"ש העליון. המערער לא שימש כמנהל החברה במובנו המקובל. אולם יש לראותו כעובד החברה גם אם קיבל את משכורתו לא מהחברה. תשלום משכורת אינו תנאי ליצירת יחס הנאמנות אשר הפרתו מחייבת החמרת העונש בשל גניבה ממעביד. אשר לעונש- אכן עבירות כאלה מחייבות עונש חמור וכולל מאסר של ממש ואולם בעניננו לא יהיה זה צודק לכלוא את המערער וזאת מן הטעמים הבאים: המערער החזיר את הכספים עוד לפני הגשת כתב האישום; העבירות בוצעו לפני כחמש שנים והמערער שהוא בעל משפחה ומטופל בארבעה ילדים עשה מאמצים נמרצים כדי להשתקם; מעבידים קבלוהו לעבודה אחראית ונתנו בו את אמונם למרות שידעו על דבר העבירות שבוצעו והמערער לא חזר עוד לסורו; במלחמת יום הכפורים שירת המערער תקופה ממושכת בצבא ובצע פעולות מבצעיות מעבר למוטל עליו. על כן אין לשלוח אותו כיום למאסר ממש. העונש הועמד על שנה אחת מאסר על תנאי וקנס של 10,000 ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עוה"ד נ.אמיתי וב. אופי למערער, עו"ד ע. סיון למשיבה. 5.5.74).

בג"צ 58/74 - ראובן פסחוביץ נגד שר הפנים ואח'

*הליכי הסגרה בביהמ"ש המחוזי מתנהלים הליכי הסגרה נגד העותר לפי בקשת ממשלת שוויץ. העותר שהוא אזרח ישראלי העלה טענה בדבר חוסר הדדיות בכללי ההסגרה בין מדינת ישראל לבין הנוהג בשוויץ באשר זו האחרונה איננה מסגירה אזרחי שוויץ. הצו על תנאי נגד המשיבים בוטל. שר המשפטים עפ"י שיקול דעתו הורה להתחיל בהליכי ההסגרה ואין לומר ששר המשפטים נהג שלא כדין בשיקול הדעת המסור לו. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין להפסיק את הליכי ההסגרה באשר קיימת הדדיות ביחסים בין שתי המדינות בכך שבשוויץ מעמידים לדין על עבירות שבוצעו במדינות אחרות כך שאזרח שוויצרי שאיננו
מוסגר יכול לתת את הדין על העבירה בשוויץ. הרי זו החלטת ביניים אשר ניתן לשנותה ואף להעלות ערעור נגדה בעת הערעור על החלטתו הסופית של ביהמ"ש אם יחליט על הסגרה והעותר ירצה לערער.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד רווה לעותר, עו"ד ע. נתן למשיבים. 8.5.74) .

=ע.א. 405/73 - אילוק חנניה נגד ביטן ארמונד ואח'
*חלוקת האחריות בתאונת דרכים המערער נסע על קטנוע באחד הרחובות בהר כנען, הגיע לצומת קיבוץ גלויות ונכנס לתוך רחוב קיבוץ גלויות בלי להסתכל למרות שיש שם שטח מת. המערער נכנס בצד ימין של הכביש, ומשאית נהוגה בידי המשיב שנסעה בתוך רחוב קיבוץ גלויות היתה בחלקה בצד השמאלי של הכביש. התאונה ארעה במרחק של כ- 35 מ' מהצומת. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות שווה בשווה בין שני הנהגים והערעור על כך נדחה. המשאית אמנם לא שמרה על הצד הימני אך מכיון שמתוך הצומת לא ניתן לראות מה התרחש ברחוב הזה צריך היה המערער לצפות מראש אפשרות של סכנה ולהסתכל בנעשה בדרכו. כאשר אינו יכול לראות את הנעשה ואת המשך דרכו חייב היה להאיט ולעצור. ענין מידת הרשלנות התורמת היא שאלה שבעובדה וביהמ"ש העליון לא יתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי אלא אם הן מופרכות או שאין להן אחיזה בחומר הראיות. כמו כן יכול היה ביהמ"ש לקבוע את שעור הנכות %35 כאשר היתה מחלוקת בין המומחים ואחד קבע אותה ב- %50 והשני ב-%20 מאידך נתקבל ערעורו של המערער ביחס להפסד השתכרות בעתיד ובעוד שביהמ"ש המחוזי העריך את התקדמותו המקצועית של המערער שהיתה צפויה ב- %20 יש להעמידה על %40

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני. עו"ד ענבר למערער, עו"ד ריבק למשיבים. 16.5.74).

ע.א. 162/73- חברה לפתוח חוף ים המלח ... בע"מ נגד "שרביב" חברה לעבודות ביוב ... בע"מ.

*פירוש הסכם

המערערת הזמינה אצל המשיבה עבודה של חפירות ולאחר גמר העבודה התעוררה שאלה של פירוש וההסכם ואם העבודה העודפת שבוצעה ע"י המשיבה יש לשלם עבורה וכן אם ניתן לומר שעבודה זו בוצעה באישור המערערת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה והערעור על כך נדחה ביהמ"ש העליון פירש את סעיפי החוזה השונים ובאשר לענין אישור העבודות הנוספות ציין כי המהנדס שפיקח על העבודה של המשיבה הועמד מטעם המערערת והלה הורה למשיבה על העמקת החפירות וכו' ואין לומר כי העבודה נעשתה ללא אישור. כלל אוניברסלי בדיני חוזים הוא שכל צד לחוזה יפעל בהגינות ובתום לב לשם בצועו ואם כי צד לחוזה יכול לעמוד על זכויותיו ולנצל כל הוראה בחוזה אפילו בעלת אופי פורמליסטי הרי ניצול הגינותו ותום לבו של הצד שכנגד כדי לזכות ביתרון אינו במסגרת עמידה על זכויות לגיטימיות. המערערת ידעה כי המהנדסים המפקחים מטעמה דורשים העמקת חפירות והרחבת העבודה וידעה שהמשיבה רואה במהנדסים אלה את נציגיה של המערערת והיא לא הזהירה את המשיבה שלא למלא את הוראות המהנדסים.