תקציר סביר כרך ח' חוברת 23

ע.א. 14/74- פלוני נגד עו"ד אשר אפוטרופוס על החסויה פלונית

רכוש משותף של בני הזוג.
יפוי כוח "בלתי חוזר".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת מ. שמיר) בהמ' 9075/73 - הערעור נדחה ברוב דעות).

העובדות:
המערער ואשתו נישאו בשנת 1957 כאשר לשניהם כבר היו בנים בגירים מנשואין קודמים. בשעת הנשואין היו לאשה שלושה חלקים מתוך עשרה בביתה שבת"א. שלושה חלקים מתוך עשרה שבבית היו שייכים לבעלה הקודם של האשה ולאחר הנשואין עם המערער רכשה האשה חלקים אלה ללא תמורה. עוד ארבעה חלקים מתוך עשרה היו שייכים לקרוב משפחה של האשה והמערער רכש אותם לאחר הנשואין והרישום נעשה מחצית על שם המערער ומחצית על שם האשה. כך שכיום הרשום הוא 8/10 על שם האשה ו- 2/10 על שם הבעל המערער. האשה חלתה במחלת נפש והוכרזה פסולת דין אף כי היא מתגוררת בבית עם המערער והמשיב נתמנה אפוטרופוס לחסויה. עתה פנה המערער לביהמ"ש ובקש הצהרה כי הרישום של הבית אינו משקף את הבעלות על הנכס וכי הבית שייך לו ולאשתו בחלקים שוים וכן בקש הצהרה שההכנסה משלוש דירות בבית שייכת לו וכי הוא בלבד זכאי לטפל בעניני הבית. בידי המערער יפוי כוח בלתי חוזר מאשתו לעשות ברכוש כראות עיניו והוא בקש גם כי יוצהר שהוא רשאי לפעול עפ"י יפו"כ זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשותיופרט לכך שקבע כי המערער השקיע כספים בבית ועל האשה לשאת בחלקה בהוצאות אלה. על כך הערעור.
החלטה- השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
א. המערער לא הצליח להוכיח שלפי כוונתם של בני הזוג היה הבית צריך להיות רכושם המשותף. לא באה ראיה כלשהי שהחלקים שהיו בידי האשה לפני הנשואין ואלה שרכשה ללא תמורה אחרי הנשואין לא היו צריכים ומכוונים להשאר רכושה שלה. המערער הוסיף לה על ששת חלקיה אלה עוד שני חלקים מתוך הארבעה שהוא רכש ובין אם התכוון לתת לה אותם במתנה, כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, ובין אם בעצם הרישום גילה המערער דעתו שהוא הועיד ארבעת החלקים שרכש להיות רכוש משותף, הרי לאשה שמונה חלקים ולמערער שני חלקים מתוך עשרה.
ב. אשר להשקעות שהשקיע המערער בדירות- על האשה לשאת בחלקה בהוצאות אלה, ובדין פסק כך ביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר ליפוי הכוח אשר על פיו רוצה המערער להוסיף ולנהל את עניני הבית גם בשם אשתו- כאן לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע שיפוי הכוח איננו בלתי חוזר. יפוי הכוח נושא את הכותרת "בלתי חוזר" ואם כי כותרת כזו כשלעצמה אינה ראיה לכך שאמנם קיימת זכותו של אחר שיפוי הכוח בא להבטיחה הרי הטוען שיפוי כוח כזה הינו למעשה בלתי חוזר עליו הראיה.
השופט קיסטר (דעת הרוב):
יש לדחות את ערעורו של המערער גם לענין השימוש ביפוי הכוח, אם מעיינים ביפוי כוח זה מוצאים שהוא כללי ביותר ואין בו כל רמז שהוא נמסר כדי להבטיח בצועה של עסקה מסויימת וכי זכויותיו של אדם שלישי או של המערער קשורות בו. גם המערער בתצהירו לא הצביע על שום אינטרס ושום עיסקה שיפוי כוח זה בא להבטיחם. ביפוי כוח בלתי חוזר מצויינת בד"כ הזכות או העסקה שאותן בא יפוי הכוח להבטיח וכל זמן שהעסקה לא בוצעה או הזכות לא מומשה אין המרשה יכול לחזור בו מהרשאתו. אם היתה זכות כלשהי על המערער היה להוכיח כי היתה זכות כזו וכן עליו להוכיח שלמימוש זכות זו דרוש עוד שימוש ביפוי הכוח ע"י המערער.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. גורבן למערער, עו"ד ד.אשר למשיב. 22.4.74).

ע.א. 237/73 - זאב קרמפף נגד בידור שבת

הסרת עיקול שהוטל על דירה לאחר שנמכרה לאחר.
תחולת טענת התישנות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בהמ' 1845/73- הערעור נדחה).

העובדות:
בפברואר 1961 הוטל עקול על דירה בהליך שהמשיבה לא היתה צד בו. המשיבה הגישה בשנת 1973 בקשה לביהמ"ש להסיר את העקול ובתצהיר שצרפה לבקשה נאמר כי רכשה את הדירה מבעליה, שילמה את מלוא התמורה וקבלה את החזקה בדירה לפני הטלת העקול. הדירה טרם נרשמה על שם המשיבה. ביהמ"ש המחוזי מחק את העקול ועל כך הערעור.
החלטה- השופט ברנזון:
א. כדי שהמשיבה תשיג את מבוקשה הלה עליה להוכיח ששלמה את מלוא מחיר הדירה וקבלה את החזקה בה לפני הטלת העקול. על זאת הצהירה בתצהיר שצורף לבקשתה, מלבד התצהיר ועדותה בחקירה הנגדית לא הגישה המשיבה מסמכים להוכחת תשלום התמורה אלא צילום של הסכם ולא המקור. אך די בעדות המשיבה שהיתה נאמנה על השופט כדי להוכיח מה שהיה טעון הוכחה על ידה ולא היה צורך בהגשת מסמכים המאמתים עובדות אלה.
ב. המערער טען כי מכיון שהעקול הוטל בשנת 1961 והבקשה לבטולו הוגשה רק בשנת 1973 חלה כאן התישנות. אין צורך לדון בשאלה אם תביעה להסרת עיקול ממקרקעין היא תביעה במקרקעין לענין חוק ההתישנות או לאו שכן ממילא טענת התישנות אין לה תחולה כאן. להתישנות נתונה תביעה לקיים זכות כלשהי ואילו כאן אין המשיבה מבקשת לקיים זכות כנגד המערער אלא להכריז שמעשה העקול אינו בר תוקף. כמו כן לא הובאה ראיה שהמשיבה ידעה או יכלה לדעת על הטלת העקול, המשיבה, שהיא בעלת זכות בלתי רשומה בנכס, לא קבלה הודעה על הטלת העקול והתובענה שבגינה הוטל העקול לא כוון כלפיה אלא כלפי בעלי הנכס והקבלן שהקים את הבית. אין לצפות מהמשיבה שתבדוק מפקידה לפקידה את מצב רישומו של הנכס. הוא הדין ביחס לטענת שיהוי שהעלה המערער, השיהוי בהגשת הבקשה להסרת העקול לא פגע במשהו בזכויותיו או בכושר התגוננותו של המערער מחמת עבור הזמן.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. עו"ד מ.ח. כהן למערער, עו"ד נועם למשיבה. 3.6.74).

ע.פ. 73+295/73/250 - דאוד תורכי ואח' נגד מדינת ישראל

הרשעה בסיוע לאוייב.
הפעלת טלויזיה במשפט.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד וגזרי דין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: סלונים, פרידמן,פורטונה) בת.פ. 29/73- הערעורים נדחו).

העובדות:
חמשת המערערים הובאו לדין בביהמ"ש המחוזי בחיפה בכתב אישום הכולל אישומים רבים לפי הוראות חיקוק שונות ומרובות ונדונו לעונשי מאסר שונים אם כי לא לעונשי מאסר מירביים.בין יתר העבירות שבהן הורשעו היתה עבירה לפי סעיף 9 לחוק בטחון המדינה הנוגע לעשיית מעשים בכוונה לסייע לאוייב במלחמתו נגד ישראל ואשר העונש המירבי הינו מיתה או מאסר עולם. סעיף זה כולל בהגדרת סיוע מסירת ידיעה בכוונה שתגיע לידי האוייב או ביודעין שהיא עשוייה להגיע לידי האוייב גם אם בעת מסירתה לא התנהלה מלחמה, המעשים שנעשו ע"י המערערים היו הקמת התאגדות וגיוס חברים וכן הקמת קשר בין ההתאגדות לבין האוייב באמצעות סוכן זר וקביעת הסדר עם האוייב שלפיו ישלחו מישראל חברי ההתאגדות לשם אימונים צבאיים
בסוריה והכשרתם לבצוע פגועים בישראל וכן מסירת ידיעות לאוייב. ביהמ"ש העליון לא התייחס לאישומים בכל העבירות אלא לעבירת הסיוע לאוייב שהיא החמורה ביותר.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. פומביות הדיון אינה מחייבת מתן רשות כניסה לכל אדם לאולם ביהמ"ש גם כשהאולם מלא. הרשות בידי השופט להגביל או לאסור את הכניסה לאולם כאשר האולם מלא או לערוך סידורים מוקדמים כאשר מצפים לאנשים רבים שיבואו למשפט.
ב. שגה ביהמ"ש כאשר הירשה צילום המשפט לטלויזיה ומעשה כזה מהווה פגיעה בזכויות הנאשם. משפטי ראווה המוצגים לעין כל, כמותם כמשפטי סתר המועלים מעין כל, מהווים סימן הכר לשלטון טוטאליטארי. ברם לא נגרם לנאשמים עיוות דין ע"י מעשה זה ועל כן אין זה מספק עילה לקבלת הערעור.
ג. אוייב יכול להיות צד המקיים למעשה מצב מלחמה נגד ישראל או צד, ובתנאי שמדובר במדינה, המכריז על עצמו שהוא מקיים מצב מלחמה נגד ישראל. אכן רק מדינה יכולה לקיים מצב מלחמה נגד ישראל אך הסיוע לאוייב אינו צריך להנתן למדינה בתור שכזאת ודי אם הדברים נמסרים לסוכנים גלויים או סמויים של המדינה. מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה שארגוני החבלה עושים מעשים רבים ומגוונים לסייע למדינות האויבות והסוכן שגייס את המערערים היה איש ארגוני החבלה ובמעשי ארגונים אלה יש משום סיוע לאוייב במלחמתו בישראל. זאת ועוד, באו ראיות שהסוכן פעל לא רק כאיש ארגון חבלה אלא גם כסוכן של ממשלת סוריה וממשלה זו הכריזה על עצמה שהיא מקיימת מצב מלחמה עם ישראל.
ד. הסיוע הנובע ממסירת ידיעות יכול להחשב כסיוע לאוייב רק אם נמסרה בכוונה שתגיע לידי האוייב או ביודעין שהיא עשויה להגיע לידי האוייב ובעניננו ידעו המערערים לפחות זאת שהידיעות עשויות להגיע לידי האוייב.
ה. לענין קיום מלחמה- הקובע הוא המצב העובדתי עפ"י נתונים אובייקטיביים וכשאוייב מכריז כי הוא מקיים מצב מלחמה נגד ישראל ושהוא מתכונן להשמידה הרי יש בכך ראיה ניצחת שניתן לסייע לו בתוכניות המלחמה שהוא רוקם. סיוע אינו צריך להיות ע"י שירות בפועל בכוחות האוייב ויכול להיות גם לא במסגרת פעולה צבאית או שירות בכוחות המזויינים של האוייב. סיוע יכול להעשות גם בין מלחמות, בשעת שביתת נשק או בשעת הפרדת כוחות.
ו. את הכוונה לסייע לאוייב ניתן ללמוד מתוך המעשים עצמם. מתוך מעשיהם של המערערים, היציאה לסוריה ואימונים וקבלת נשק לפעולת חבלה בישראל ניתן ללמוד על הכוונה לסייע לאוייב.
ז. לענין יחוס כוונת בגידה למערערים- טיב העבירה המכונה בגידה או כוונת בגידה נקבע באופן אובייקטיבי והשאלה אם מעשה פלוני נכנס לגדר בגידה היא שאלה של פירוש החוק ולא שאלה ערכית מוסרית. על כן אין זה חשוב מה הם המניעים של המערערים.
ח. אשר לעונש- אין לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש בכך שלא הופעל העונש המכסימלי. היו נסיבות שהצדיקו אי הפעלת העונש המכסימלי. מאידך גם אין להתערב בעונשים הכבדים שהטיל ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ח. כהן , עציוני, י. כהן. עוה"ד הגלר, ברגמן, תוסיה- כהן, זמל, כספי, ענבל למערערים. עוה"ד י. גרבלי, א. רביד למשיבה. 3.4.74).

ע.א. 72/74 - רפאל שומר נגד אפרים דוד ואח'

*ביצוע בעין של מכירת מקרקעין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולך) בהמ' 4973/73 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבים חתמו על מכתב המופנה אל המערער ואשר נושאו התחייבות למכירת קרקע. במכתבו נאמר כי "אנו הח"מ" הבעלים של חלקת אדמה מיפים את כוחו של (המערער) למכור את הקרקע בתמורה מסויימת. המשיבים הוסיפו התחייבות לחתום על חוזה בהתאם לנ"ל. מתחת לתוכן המכתב מסומן מקום לארבע חתימות של הבעלים של הקרקע ולמעשה חתמו רק שנים, המשיבים. המקום המיועד לשני החותמים האחרים נשאר ריק. לאחר מכן הודיע המערער למשיבים כי מכר את הקרקע והוא דורש חתימה על הסכם וסמוך לאחר מכן הודיע כי למעשה הוא חפץ לקנות לעצמו את הקרקע, המשיבים סרבו, המערער תבע מהמשיבים לבצע את המכירה או פיצויים, תביעתו נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. התעוררו שאלות שונות בביהמ"ש דלמטה ובכללן אם המכתב האמור מהווה מסמך בכתב, אם המערער יכול היה לרכוש לעצמו את הקרקע, ואם רשאים היו המשיבים לבטל את התחיבותם לאחר שלא קבלו תמורה אך אין צורך להכריע בכל אלה.
ב. בנוסף לנמוקיו האחרים ביסס ביהמ"ש את החלטתו על הנמוק כי חזותו של המסמך מעידה על כך שהיה מיועד לחתימה ע"י ארבעה אנשים ורק שנים מהם חתמו עליו. בין אח הארבעה היו צריכים להתחייב ביחד ובין אם ביחד ולחוד, דין הוא שאם לא התחייבו כולם, התחיבותם של אלה שחתמו איננה התחיבות כל עוד לא הצטרפו אליה כל המתקשרים. ג. אכן הכלל הנ"ל הוא רק לכאורה ורשאי הצד. שכנגד לסתור אותו ולהוכיח שאלה שהתקשרו עשו כן תוך קבלת חבות גם מבלי שהיתר יצטרפו לקשר אך כאן לא נטען הדבר ולא הוכח.
ד. רשאי היה ביהמ"ש לדחות את התביעה על הסף ולא רק למחוק אותה, סמכות זו נתונה בידו. מקריאת כתב התביעה והחוזה ניתן לראות שאין למערער כל סיכוי ולו הקטן ביותר לזכות בתביעה. בבואו לדון בבקשה למחוק כתב תביעה מחוסר עילה רשאי הרשם לעיין לא רק בכתב התביעה עצמו אלא גם בכל המסמכים המצורפים לו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. עו"ד ב. לנדה למערער, עו"ד מרים מלצר למשיבים. 22.5.74).

ע.פ. 67/74 - מדינת ישראל נגד סלימן אל בחרי

*קולת העונש (אינוס) המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירת אינוס בכך שהוא, יחד עם שנים אחרים, תוך איום בנשק על בחורה שעסקה בזנות, אנסו את הבחורה בצורה אכזרית. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער חמש שנים מאסר שמתוכן רק שמונה עשר חודשים בפועל והיתרה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. הסיבה היחידה שהיתה בפני ביהמ"ש המחוזי לקולת העונש היתה עבר נקי. אכן, גם ביהמ"ש העליון בבואו לשקול את העונש הראוי למערער יביא זאת בחשבון. ואולם, בהתחשב בחומרת המעשה ובעובדות שהאינוס נעבר ע"י שלושה אנשים בצותא בצורה המראה על אכזריות וחוסר מעצורים הרי גם העונש של חמש שנות מאסר הוא קל למדי וזה העונש שיש להטיל במקרה זה.
העובדה שקורבן ההתעללות היתה בחורה שעסקה בזנות אין להביאה בחשבון להמתקת הדין. גם חייהן של נשים אלה אינם הפקר והן זכאיות להגנת ביהמ"ש כמו כל אשה אחרת.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד סוכר למערערת, עו"ד מ.הוכמן למשיב. 30.5.74).

ע.פ. 197/73 - אלי מלכה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות) המערער נסע ברכב בצומת שבו היתה לו זכות קדימה לעומת רכב שבא מימינו. רכב שבא מימינו נכנס לתוך הצומת בלי לתת לו זכות קדימה, ארעה תאונה ושני הנהגים הורשעו בעבירה לפי סעיף 218 לפח"פ. על המערער הוטל עונש של שני חודשים מאסר בפועל וארבעה חודשים מאסר על תנאי, קנס כספי ופסילה בפועל. הנהג השני נדון לארבעה חודשי מאסר בפועל, ארבעה חודשים מאסר על תנאי, קנס כספי ופסילה בפועל. ערעורו של המערער על חומרת העונש נתקבל. אכן, במידה שגם המערער התרשל ותרם בכך לקרות התאונה מוטלת גם עליו אשמה אך זו קטנה בהרבה מאשמת הנהג השני. ההבדל באשמה בין השנים לא מצא ביטוי נאות בעונשים שהוטלו על המערער. אי לכך יש לבטל את עונשי המאסר והפסילה בפועל ולהמירם במאסר ובפסילה על תנאי.

(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד י. מישקייר למשיבה. 29.5.74).

ע.פ. 72/74 - מדינת ישראל נגד גדעון נשאוי

*קולת העונש (התפרצות וגניבת נשק) המשיב הורשע עפ"י הודאתו בשלוש פריצות למחנה צבאי, גניבת תת מקלעים, כדורים ונשק אחר וכן פריצות לבתים שונים ובגין כל העבירות נדון לשמונה חודשי מאסר על תנאי וכן הועמד בפיקוח קצין מבחן. הערעור על קולת העונש נדחה. אכן, אין להתעלם מחומרת העבירות ברם ביהמ"ש לא התעלם מכך אך היו לו נמוקים לקולת העונש שאין להתערב בהם. המשיב היה כבן 17, עברו נקי, העבירות נעשו תוך זמן קצר, הוא הודה בכל האשמות, הביע חרטה כנה והעיקר דו"ח שירות המבחן היה כלפיו חיובי ביותר. המשיב עובד כבר למעלה משנה ומשקיע מאמצים להשתלב במקצוע והתקדם ועל כן אין להתערב בקביעת העונש.

(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני, עו"ד גב' ביניש למערערת, עו"ד בן יקר למשיב. 30.5.74).

ע.פ. 87/73 - דוד שמואלי נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי בעבירת "פשע" המערער הואשם בעבר בעבירות התפרצות וגניבה ונדון לשנתיים מאסר על תנאי ואחד התנאים היה שהמאסר יופעל אם יעבור עבירה שהיא פשע. תוך תקופת התנאי ביצע המערער עבירה על פקודת הסמים המסוכנים ונדון בשל כך לשנה אחת מאסר וכן הופעל נגדו המאסר על תנאי לשנתיים. בפקודת הסמים המסוכנים צויין במפורש כי כל עבירה לפי הפקודה תהיה פשע ודינה עשר שנות מאסר. ברם, בפקודה קיים סייג שלפיו ניתן להעמיד לדין בעבירה על הפקודה גם לפני בימ"ש שלום אלא שאם יורשע בפניו הנאשם לא יוטל עליו עונש העולה על שלוש שנות מאסר. בעניננו הועמד המערער לדין בפני בימ"ש השלום. לפי פקודת הפרשנות עבירה היא פשע אם דינה למעלה משלוש שנים מאסר וכן קובע חוק בתיהמ"ש כי בימ"ש השלום מוסמך לדון באישום של עוון, היינו עבירה שדינה עד שלוש שנים מאסר. טענת המערער היא כי כיון שבביהמ"ש השלום אי אפשר היה לדון אותו על עבירת הסמים אלא למאסר עד שלוש שנים הרי אין לומר שעבר עבירה שהיא פשע ואין להפעיל את המאסר על תנאי. טענתו לא נתקבלה. אכן, בדרך כלל נוכח האמור בפקודת הפרשנות ודיני הסמכות בחוק בתיהמ"ש התוצאה היא שאדם שהורשע בבימ"ש השלום לא הורשע בעבירה על פשע. אולם, בענין מיוחד זה של החזקת סמים מצות המחוקק היא לפי פקודת הסמים המסוכנים כי כל עבירה על הפקודה תהיה בחזקת
פשע. הוראה זו, בהיותה הלכת חוק מיוחד, דוחה את ההגדרה של פקודת הפרשנות. ההוראה בפקודה שמותר להעמיד נאשם לדין בפני בימ"ש שלום לא באה לשנות את מהות העבירה שהיא פשע אלא את ענין הסמכות וקביעת העונש בבימ"ש השלום.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 16.5.74).

ע.פ. 510/73 - יוסף הייט נגד מדינת ישראל

*סיוע הדרוש להרשעה באינוס המערער הואשם ביחד עם שנים אחרים באינוס המתלוננת. אחד מן השנים האחרים, פאול זלפטי, עזב את הארץ לפני המשפט והאישום נגדו נמחק. המערער הורשע בעבירת האינוס ונדון לשש שנות מאסר ואילו הנאשם הנוסף נמצא אשם בעשית מעשה מגונה בנערה. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה. היו ראיות מספיקות לכך שהנאשמים חברו יחד לבצוע האינוס לפי סעיף 154(א) לפקודה. המערער ופאול היו בתחילה בבית קפה שם פגשו במתלוננת. כאשר פאול הוריד את המתלוננת למרתף בו בוצעה העבירה כבר נמצא שם המערער והרי סוף מעשיהם מעיד על מחשבתם תחילה. אשר לסיוע הדרוש לעדות המתלוננת כי נאנסה גם ע"י המערער- מצבה של המתלוננת לאחר המעשה ולמחרת היום מהוים סיוע לעובדה שנאנסה. אולם כיון שאין חולק על כך שנאנסה ע"י פאול כי אז המצב בו היתה המתלוננת לאחר המקרה יכול להיות תוצאה של אותו אינוס וצריך סיוע מיוחד לכך שגם המערער אנס אותה באותו זמן. סיוע מיוחד כזה היה בפני ביהמ"ש ועל כן היתה ההרשעה בדין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. עו"ד מ. מרום למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 12.5.74).

עש"מ 1/74 - מנחם פישר נגד פרקליטות מחוז ירושלים

*חומרת העונש (שוחד) המערער הורשע ע" ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בעבירת שוחד וביה"ד למשמעת הטיל עליו עונש פטורין מידיים משירות המדינה תוך תשלום %75 מפצויי הפטורין עד למועד בצוע העבירה, שלילת קצבת פרישה ופרסום תמצית החלטת ביה"ד. הערעור על חומרת העונש נדחה. בדיון בערעורים על פס"ד של בתיה"ד למשמעת, השקולים של ביהמ"ש צריכים להיות דומים לאותם שקולים, שמפעיל כרגיל ביהמ"ש לערעורים בענינים פליליים, היינו שהעונש נתון לשקול דעתו של ביהמ"ש קמא ורק אם זה הנחה את עצמו בשקולים פסולים או הפריז במידה רבה לקולא או לחומרא יתערב ביהמ"ש בערעור בשקול דעת זה.

(בפני: השופט י. כהן. 21.5.74).

המ' 244/74 - מחמיץ בי"ח לאציד קרבוניק נגד תעשיות אבן וסיד בע"מ.

*פסיקת הוצאות ע"י הרשם בדיון שבין הצדדים בקשה המשיבה בביהמ"ש העליון רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי והרשות ניתנה, לאחר מכן הסכימו ביניהם הצדדים כי המשיבה תוותר על הגשת הערעור אך הודתה בכך שהמערערת זכאית להוצאות בשל הדיון בבקשה לרשות ערעור והערעור לא הוגש. סכום ההוצאות לא נקבע ע"י הצדדים ובהסכם נאמר כי שעור ההוצאות נתון לשקול דעתו של ביהמ"ש. המערערת הגישה את ההסכם האמור לביהמ"ש והרשם סירב לדון ולקבוע את שעור ההוצאות מן טעם כי לאחר שנסתיים הדיון בבקשת רשות הערעור והערעור לא הוגש אין עומד עוד בביהמ"ש כל הליך בו ניתן לפסוק הוצאות. הערעור על כך נתקבל. קביעת ההוצאות ע"י הרשם, כאשר היתה לפני כן הסכמה שהמשיבה תישא בהוצאות, היא בגדר סמכותו של הרשם המכהן מכוח סעיף 15 לפקודת הרשמים כשמאי הוצאות של ביהמ"ש.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד שור למבקשת. 7.5,74).

ב"ש 75/74 - רובחי אבו ספיארה ואח' נגד עבדל לאטיף ואח'

*העברת דיון המשיבים עמדו להגיש תביעה נגד המבקשים ואת ההליך פתחו בבקשה בפני ביהמ"ש בנצרת לדחיית תשלום האגרה. הבקשה הוגשה בדצמבר 1973 ונדונה בפברואר 1974. המבקשים הודיעו על התנגדותם לבקשה ולא גילו דעתם לבקש העברת הדיון למקום אחר. רק לאחר שהרשם דחה את תשלום האגרה והתובעים הגישו כתב תביעה מתוקן באו המבקשים ובקשו להעביר את הדיון לתל-אביב. הבקשה נדחתה. על המבקשים היה לגלות דעתם ולעשות למען שינוי מקום הדיון כבר כאשר הועלתה שאלת תשלום האגרה לדיון ואפילו תאמר שאז עדין התובענה כאילו לא הוגשה.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד הגר למבקשים, עו"ד בורשטיין למשיב. 26.5.74).

בר"ע 66/74 - כללביט בע"מ נגד "רמד" בע"מ ואח'

*ביטול אישור פסק בורר פסק בורר הוגש ע"י המשיבות לאישור ביהמ"ש והמבקשת שהוזמנה לדין לא הופיעה וביהמ"ש אישר את פסק הבורר. המבקשת פנתה לבורר שיבטל את פסק הבורר ועל כן, כאמור, לא התנגדה לבקשת האישור. המבקשת פנתה לאחר מכן לביהמ"ש המחוזי מכוח תקנה 227 לתקנות סדר הדין ובקשה הארכת מועד וביטול החלטת האישור. בקשתה נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה אף היא. צדק ביהמ"ש המחוזי שתקנה 227 הנ"ל נוהגת גם בהליכי בוררות. אפילו מוסמך ביהמ"ש המחוזי להעתר לבקשת ביטול לאחר שבקשת רשות ערעור על ההחלטה לאשר את פסק הבוררות נדחתה, אין המבקשת יכולה לצפות לביטול ההחלטה מכוח תקנה 227 אלא אם יש בפיה הסבר סביר מדוע נמנעה מלהגיש בקשת ביטול בתוך המועד הקבוע לכך וכן שיש לה סיכוי להצליח בבקשת הבטול אם תורשה עכשיו להגישה, המבקשת ישבה בחיבוק ידים ואין לה כל הסבר מדוע לא הגיבה על הבקשה לאישור פסק הבורר וכמו כן אין לה כל סיכוי להצליח בבקשת הביטול של פסק הבורר. על כן צדק ביהמ"ש שלא האריך את המועד להגשת בקשה לבטול פסק הבורר וכן כשסירב לבטל את החלטת האישור.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. גנס למבקשת, עו"ד פ. בראוטבר למשיבות. 17.5.74).

בג"צ 438/73 - פד'ל פרג נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*מכירת קרקע ע"י המינהל חדר ששטחו כ- 30 מ"ר נמצא בין חלקת אדמה השייכת לעותר ובין חלקת אדמה השייכת למשיב מס 3. המינהל החליט למכור את החדר למשיב ועתירת העותר נדחתה, לאף אחד משני היריבים אין זכות עדיפה על השני. לדרישת העותר כי יערך מיכרז עפ"י החלטת הממשלה בענין מדיניות הקרקעות ניתן לשחרר את המינהל מחובת מסירת קרקע עפ"י מכרז ושחרור כזה ניתן כאן. המינהל הסביר מדוע העדיף את המשיב על פני העותר והדברים הם דברים של טעם. בנוסף לכך השהה העותר את פנייתו לבג"צ במשך כמה שנים.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד חורש לעותר, עו"ד עדיאל למינהל, עו"ד מחרז למשיב, 20.5.74).

בג"צ 142/74 - יצחק גבאי נגד ביה"ד הצבאי לעבירות תנועה ואח'

*סמכות ענישה בבי"ד צבאי בהיותו חייל בצה"ל ביצע העותר מספר עבירות תנועה והועמד לדין בפני דן יחיד בגין שלוש עבירות. עפ"י חוקת השיפוט הצבאי יכול בי"ד צבאי לעבירות תנועה היושב בהרכב של דן יחיד להטיל אותם עונשים שבי"ד צבאי מחוזי מוסמך להטיל, אמנם דן יחיד אינו יכול להטיל אלא עונש מאסר של ששים יום. בעניננו הטיל השופט שישב כדן יחיד ששים יום מאסר בגין עבירה אחת ושלושים יום מאסר בגין עבירה אחרת כששני העונשים מצטברים. העותר טען בעתירתו כי דן יחיד אינו יכול להטיל יותר מששים
ימי מאסר גם אם מדובר במספר עבירות וההגבלה של ששים יום איננה מכוונת לעונש של כל עבירה לחוד אלא לעונש הכללי ששופט כזה מוסמך להטיל. טענת העותר נדחתה. אין ספק כי כוונת הסעיף האמור היא שאין דן יחיד יכול להטיל בגין עבירה אחת יותר מששים ימי מאסר. אך אם מדובר במספר עבירות יכול הוא להטיל בגין כל עבירה ששים ימי מאסר. הסעיף הנ"ל ברור ואין כל ספק בפירושו הנכון ועל כן אין לקבל את טענת העותר כי במקרה שהסעיף אינו ברור יש לפרשו לטובת הנאשם.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. רובין לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים. 28.5.74).

בג"צ 113/74 - מיכאל חרותי נגד ועדת העררים לעניני מוניות ואח'

*רשיון למונית העותר בקש רשיון למונית אך הועדה לא שוכנעה בנכונות טענתו כי במשך שמונה שנים היה נוהג במונית כעיסוק עיקרי כאמור בתקנות, עתירתו נגד הועדה נדחתה. לפחות לגבי שנה אחת משמונה השנים שבהן, לטענתו, היה עיסוקו העיקרי נהיגת מונית לא הצליח להוכיח שהנהיגה היתה עיסוקו העיקרי. לגבי אותו פרק זמן עולה כי עבד לפני הצהרים כטכנאי והשתכר 700 ל"י לחודש ואחה"צ עבד פחות שעות כנהג מונית והשתכר 500 ל"י לחדש. כך שהן שעות העבודה והן שיעור ההכנסה רב היה יותר בעבודה האחרת מאלה של הנהיגה במונית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. עו"ד ד. בן-נר לעותר. 22.5.74).

בג"צ 170/74 - ישראל אופרמן נגד הרשם בביהמ"ש ת"א ואח'

*ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ לעותר טענות נגד יו"ר ההוצאה לפועל בגין כספים שלדעת העותר מגיעים לו ואילו ראש ההוצאה לפועל הורה כי ישארו בהוצאה לפועל וירכשו בהם נירות ערך ממשלתיים וזאת עד לפסה"ד הסופי. העתירה נדחתה. עפ"י סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל צוים והחלטות של ראש ההוצאה לפועל ניתנים לערעור, מקצתם בזכות ומקצתם ברשות, וביהמ"ש המחוזי מוסמך לכך. על העותר לפנות לבימ"ש זה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. העותר לעצמו. 22.5.74).

בג"צ 181/74 - מלכה כהן נגד שר הבטחון ואח'

*שיהוי בהגשת עתירה העותרת בקשה להשתחרר מחובת השירות בצה"ל מטעמי דת. הועדה שבפניה נדונה הבקשה דחתה את בקשת העותרת באשר לא שוכנעה שטעמים שבהכרה דתית מונעים מן העותרת לשרת בצבא. החלטת הועדה באה באוקטובר 1972, שר הבטחון דחה את פנית העותרת לשנות את החלטת הועדה בינואר 1973. לאחר שהעותרת הועמדה לדין על אי התיצבות, בינואר 1974, פנתה העותרת לבג"צ. עתירתה נדחתה. המבקש סעד מבג"צ חייב להזדרז ולפנות אליו ללא שיהוי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. עו"ד מ. הולצר לעותרת. 22.5.74).

בג"צ 169/74 - יחזקאל חייה נגד ביה"ד למשמעת של המשטרה ואח'

*מסקנות בי"ד משמעתי העותר שירת במשטרת ישראל והועמד לדין בגין עבירות שונות. בכתב האישום שבפני ביה"ד סופר כי העותר עבר בדיקת פוליגרף ומה היו התוצאות. העותר טען בטענה מקדמית בפני ביה"ד נגד הבאת הדברים בכתב האישום וביה"ד מחק מכתב האישום את הדברים הנ"ל. עתירת העותר היתה שביה"ד יפסול את עצמו מכיון שתוצאות בדיקת הפוליגרף כבר היו בידו. עתירתו נדחתה. אכן לא צריך היה להעלות את הדברים האמורים בכתב האישום ברם עצם העובדה שהתביעה העלתה את הדברים אינה פוסלת את ביה"ד. חזקה על ביה"ד שידון דין צדק עפ"י הראיות שיהיו בפניו ולא עפ"י טענת הקטגוריה
שבכתב האישום. אשר לטענת העותר כי ביה"ד אסור היה לו לסמוך מסקנותיו על עדות מסויימת- אולי ניתן להעלות טענה זו בפני ערכאת ערעור אך בג"צ אינו יושב בערעור לבדוק את חומר הראיות שבא בפני ביה"ד ולהתערב בקביעה לגבי מהימנותו של עד.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד ד. מועלם לעותר. 16.5.74).

ע.א. 414/73 - יעקב רייך נגד ד"ר סלומון ואח'

*סמכות בימ"ש בתיק פשיטת רגל להרים את המסך מעל העסקת נשוא פסק החיוב המערער חוייב בפס"ד שניתן נגדו בביהמ"ש עפ"י שטרות לאחר שלא הגיש בקשה למתן רשות להתגונן. שנה לאחר מתן פסה"ד והמצאתו למערער, הוא ביקש לבטלו, ובין היתר טען כי השטרות נכתבו בדולרים ועל כו הם פגומים באי חוקיות. הרשם סירב לבטל את פסה"ד, ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת הרשם וביהמ"ש העליון סירב בשעתו לתת רשות ערעור. לאחר מכן נשלחה למערער התראת פשיטת רגל וניתן צו לקבלת נכסים נגדו. עתה טען המערער בביהמ"ש המחוזי כי העסקה נשוא החיוב נגועה באי חוקיות וכי ביהמ"ש הדן בתיק פשיטת הרגל צריך להזקק לטענת אי חוקיות אפילו ניתן פס"ד סופי בענין החיוב. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער בקבעו כי בשבתו לדין במתן צו קבלת נכסים על יסוד חוב פסוק איננו צריך להרים את המסך מעל העסקה, שהייתה נשוא פסק החיוב, כשנטענת טענת אי חוקיות. לדעתו הגביל המחוקק את סמכותו להרים את המסך רק לשלושה מקרים- כשנטענת טענת תרמית, קנוניה או עיוות דין. מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי אושרה ע"י ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר, החלטה - השופט עציוני. עו"ד משה ח. כהן למערער, עו"ד ו. רייך למשיבה, עו"ד קליבץ לכונס הנכסים).

ע.א. 587/72 - מרדכי שטרק נגד עמנואל קופרמן ואח'

*מחיקת הגנה עקב אי ציות לצו מסירת פרטים המשיבים הגישו תביעה לתשלום פיצויים נגד המערער והלה הגיש כתב הגנה ובו רשם את מענו בכפר סבא. בהמרצה שבתיק בקשו המשיבים צו למתן פרטים. בדיון שנתקיים לא התיצב המערער והצו ניתן ולמערער נקבע מועד של חמישה עשר יום למתן פרטים. הצו הודבק בדלת ביתו של המערער בכפר סבא ביולי 1971. בדצמבר 1971 פנו המשיבים אל ביהמ"ש ובקשו למחוק את כתב ההגנה מחמת אי המצאת פרטים נוספים עפ"י הצו. גם לדיון בבקשה זו לא התיצב המערער למרות שגם כאן הודבקה ההזמנה כאמור. השופט נתן צו למחיקת ההגנה, ובמרץ 1972 ניתן פס"ד מחוסר הגנה. בינתיים התברר כי ב- 21.12.71, לפני מחיקת כתב ההגנה, הגיש המערער לביהמ"ש הודעת פרטים נוספים כנדרש בצו אך אלה לא הוכנסו לתיק הנדון. לאחר שניתן פסה"ד הגיש המערער בקשה לבטולו וטען כי כתבי בית דין שמדובר בהם לא הומצאו לו. ביהמ"ש ביטל את פסה"ד רק בחלקו והערעור על כך נתקבל, מתברר שהמערער החליף כתובת ולא הודיע לביהמ"ש על שינוי המען להמצאת כתבי בית דין. בנסיבות אלה המצאת המסמכים במקום שהוא קבע כמענו דיה, ברם, כאשר הגנת המערער נמחקה, לא היתה למעשה קיימת כל עילה למחיקתה שכן הודעת הפרטים הוגשה לפני כן. אמנם, הפרטים נמסרו באיחור, אך אין נוקטים סנקציה עונשית של מחיקת ההגנה אם הפרטים הוגשו לפני נקיטת הסנקציה. מכיון שלא היה מקום למחוק את כתב ההגנה הרי שפסה"ד נפגם פגם יסודי ויש לבטלו, כיון שהתסבוכת נובעת מרשלנותו של המערער חוייב הוא בתשלום הוצאת המשפט.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. עו"ד נקארה למערער, עוה"ד צפרירי וכספי למשיבים. 29.5.74).

ע.א. 359/73- אפרים רז ואח' נגד המפקח על התעבורה ואח'

*בקשה לפסק הצהרתי בענין שאינו בין בעלי תביעות סותרות מורישם של המערערים היה בעל רשיון למונית ומשנפטר ירשו המערערים חלק
מעזבון אביהם. ביום מתן צו הירושה הודיעו המערערים למפקח על התעבורה שהם מסכימים כי המונית תועבר על שם אמם. זאת עשו המערערים כדי שבבואם לבקש רשיון למונית יענו על התנאי שלא היו בעבר בעלי רשיון של מונית. הם באו לאחר מכן לבקש רשיון למונית ובקשתם נדחתה מן הטעם שירשו חלק במספר של מונית. המערערים פנו לבימ"ש מחוזי ובקשו פס"ד הצהרתי כי אין להם כל חלק בזכות של המונית האמורה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם בסברו כי אינו מוסמך לתת את ההצהרה המבוקשת. הערעור נדחה. אכן, ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון ולהכריע בשאלה מיהו בעל זכות במונית אך לא שאלה זו הובאה בפני ביהמ"ש. לא היתה כאן פניה של בעלי תביעות סותרות לביהמ"ש, המטרה היא קבלת הצהרה הנחוצה למערערים כדי לזכות ברשיון מהמשיב. בשאלה אם זכאים המערערים לרשיון ואם לאו מחליטים מוסדות שהמחוקק קבע אותם ואלה בעלי סמכויות מלאות בקביעה האמורה. גם אם סמכות ביהמ"ש הכללי אינה נשללת כאשר קיימת סמכות לטריבונל אחר הרי לא הראו המערערים טעם מיוחד לסטיה מהדרך הרגילה שאותה קבע המחוקק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. הורנשטיין למערערים, עו"ד ב. וינטראוב למשיב. 6.6.74).

ע.א. 99/74 - בנימין אורי נגד קצין התגמולים לפי חוק הנכים.

*טענת פציעה עקב שירות צבאי המערער שירת ביחידת צה"ל ותפקידו היה מסתיים בכל יום בשעה חמש אחה"צ ואז היה הולך אל בית הוריו בו התגורר וחזר ליחידה למחרת בבוקר. באחד הימים, בהיותו בבית, נפגע כאשר נזקק לשרותים ותבע תגמול בטענה שהחבלה נגרמה בתקופת השירות ועקב השירות הואיל ובמחנה בו שירת לא היו חדרי מגורים ועל כן הוצרך ללון בביתו. תביעותיו נדחו והערעור על כך נדחה, תאונה שארעה בביתו של החייל, אחר סיום תפקידו, איננה בחזקת נכות שבאה עקב השירות. אין כל הוראת דין המחייבת את הצבא להעמיד לרשותו של חייל אפשרות לינה בתוך מתקן צבאי. אמנם קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין העובדה שהמערער לא לן במחנה אך מאחר שהצבא לא חייב היה לדאוג ללינת החייל אין די בכך לבסוס המסקנה שהתאונה ארעה עקב השירות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. פוש למערער, עו"ד גב' גורני למשיב. 29.5.74).

ע.א. 472/73 - עודד הם נגד קצין התגמולים לפי חוק הנכים

*התפתחות מחלה רדומה עקב פגיעה בשירות צבאי

המערער נולד עם ליקוי בחולית המותנים בחוט השדרה, אך לא סבל מכך. ביולי 1969, תוך כדי נסיעה בזחל"ם, נעצר הזחל"ם באופן פתאומי, מפקד הזחל"ם נפל ופגע בברך בעמוד השדרה של המערער. מאז סבל המערער כאבים ובהיותו חבר אגד צריך היה לעבור מעבודה כנהג לעבודה פקידותית. תביעת המערער להכיר בנכות כנובעת מן השירות נדחתה והערעור על כך נתקבל. נמוקה של ועדת הערעורים היתה שהמערער נולד עם הפגם וכי הפגם לא נובע מהתאונה וכן כי ידוע שפגם כזה מלידה גורם לאחר גיל ההתבגרות לכאבים חוזרים ללא מאורעות חיצוניים. בנימוק זה שגתה ועדת הערעורים מבחינה משפטית, העובדה שלאחר גיל ההתבגרות עשויים להופיע כאבים בגב גם ללא מאורעות חיצוניים איננה המבחן המשפטי לקביעת הקשר הסיבתי בין השירות והמחלה. הנטיה הקונסטיטוציונית למחלה מסויימת איננה התחלת המחלה ורק מהווה תנאי להתעוררות המחלה. בעניננו אמנם לא מדובר על נטיה בלבד למחלה כי הפגם בחוליה היה לפני כן, אך מבחינה עובדתית לא המום פגע במערער אלא הכאבים שבאו עקב התאונה ואשר לא היו קיימים עד אז. כאבים אלה הם שמונעים מהמערער את עבודתו כיום ועל קצין התגמולים לקבוע את שעור נכותו.