ע.א. 155/72 - שמואל שרון נגד אסתר ליבוב ואח'
*טענת הורשה שלא בדרך צוואה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.א. 4037/71 - הערעור נדחה)
העובדות:
המנוח, אביה של המשיבה, הפקיד בחשבון בבנק סכום של כ-15,000 ל"י אך החשבון היה חשבון משותף על שם המנוח ועל שם המערער. כל אחד מן השניים רשאי היה עפ"י תנאי ההפקדה למשוך כספים מן החשבון ובזמן פטירת האחד רשאי הנשאר בחיים למשוך מן החשבון המשותף ולא יורשי הנפטר. עם פטירת המנוח ביקש המערער למשוך כספים אך המשיבה שהיא היורשת טענה נגד זכויות המערער בכספים וביהמ"ש ציין כי יש להבדיל בין זכויות בעלי החשבון כלפי הבנק לבין זכויותיהם של שני המפקידים בינם לבין עצמם. כיון שאין חולקים כי הכסף כולו שלהמנוח, סבר ביהמ"ש המחוזי כי הכסף שייך ליורשי המנוח ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. גם לפי דברי המערער עצמו כוונת המנוח בשעת הפקדת הכסף היתה להשאיר את הכסף למערער רק אחרי פטירתו. כיון שההפקדה לא נערכה לפי אחת הצורות הקבועות לצוואה בחוק הירושה אין לראות את מסמך ההפקדה כצוואה. חוק הירושה קבע מפורשות כי אין שום דרך אחרת להוריש למי שאינו יורש אלא בדרך של צוואה כפי שנקבע בחוק ועל כן אין לקבל כל צורה של הורשת כסף לזולת בדרך שאינה קבועה בחוק.
ב. המערער ניסה לבסס את ערעורו על טענת מתנה, היינו מתנה בלתי מסוייגת לאלתר. אך בודאי שלא נתמלאו תנאי המתנה לאלתר באשר לא היתה גמירת הדעת של המנוח לתת מתנה כזאת. גם לפי גירסת המערער אמר לו המנוח בעת פתיחת החשבון כי הוא משאיר לו את הכסף לאחר הפטירה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד ינאי למערער, עו"ד פלומנבוים למשיבה. 6.6.74).
ע.א. 33/72 - ל. פרומין ובניו בע"מ נגד מנהל המכס והבלו
*תביעה להחזרת מס בולים ששולם עפ"י שומה סופית שלא ערערו עליה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט כהן) בהמ' 196/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת הגישה למשיב דו"ח על הקצאת מניות הטבה לשם שומת מס בולים והוא קבע את המס והמערערת שילמה אותו. לאחר כשנתיים נתקבל פס"ד בביהמ"ש העליון בענין אחר שלפיו מסמך מהסוג הנדון איננו חייב במס בולים. עתה פנתה המערערת למשיב ובקשה החזרת תמורת הבולים שנגבתה ממנה שלא כדין. המשיב סירב ובביהמ"ש המחוזי ביסס המשיב את סירובו על שני נמוקים: הראשון, כי השומה הפכה לסופית לאחר שהמערערת לא מיצתה את תרופות הערעור המצוינות בחוק; והשניה, כי על פי תקנות מס בולים על מסמכים מס בולים ששולם בטעות וכו' ניתן לבקש החזרתו תוך שנה מיום ביול המסמך. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אכן עברה תקופת השנה ועל כן דחה את התביעה ולא התייחס לנמוקו הראשון של המשיב, על דחיית התביעה נסב הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. התקנה בדבר החזרת מס בולים הותקנה על פי סעיף 20 לחוק מס בולים המסמיך את השר להתקין הוראות בדבר החזרת המס. יתכן והיה מקום לטענת המערערים כי הגבלת התקופה של החזרת מס לשנה (או לשנתיים בהתאם לתקנה החדשה) חורגת מן הסמכות
או גם סותרת את חוק ההתישנות. ברם, אין צורך לדון בשאלות אלה שכן יש לדחות את תביעת המערער מנמוקו הראשון של המשיב.
ב. הלכה פסוקה היא כי שומה שנעשתה סופית אין אחריה ולא כלום. אין להרהר אחרי החוב המובלע בשומה כזאת. מקום שנמנע אדם מלערער על דרישת המנהל והזמן להגשת ערעור עבר אין ולא כלום אחרי מעשה המנהל שכמוהו כמעשה בית דין.
ג. אין לקבל את הטענה כי משהוברר היום שהמסמך לא היה טעון ביול כלל אין השומה אלא מעשה אפס שנעשה ללא סמכות. לא רק החלטה על חבותו של מסמך אלא גם החלטה על אי חבותו במס בולים נתונה לסמכות המנהל.
ד. אין לקבל את פירושה של המערערת לחוק מס בולים כי בפני האזרח גם דרך של ערעור לצורר החזרת מס וגם דרך של פניה לממונה לצורך החזרת מס באותם ענינים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד האוזנר למערערת, עוה"ד ע.רובין וע. נתן למשיב. 11.6.74).
ע.א. 350/73 - "גד" חברה להפצה בע"מ נגד שלום כהן
*טענת חוסר יריבות.
* נקיון כפים בבקשת צו הצהרתי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט וולך) בהמרצת פתיחה 2048/73 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב העביר לאורי אבנרי מניות בחברות העולם הזה והעולם החדש, ובין היתר הוסכם כי נכס מסויים יועבר על שמו של המשיב. משבא המשיב להעביר את הנכס על שמו, כאשר בידיו היה יפוי כוח בלתי חוזר להעברת הנכס, התברר כי על הנכס רשומה משכנתא לטובת המערערת אשר גם בה שולט אורי אבנרי. לידיעת המשיב היתה המשכנתא צריכה להמחק מכבר מאחר והחוב אשר אותה משכנתא באה להבטיחו נפרע במלואו. המערערת סרבה למחוק את המשכנתא והמשיב תבע בהמרצת פתיחה הצהרה כי חוב המשכנתא נפרע. המערערת לא כפרה בכך שהחוב נפרע אך טענה כי אין יריבות בינה לבין המשיב. בסיכומו של דבר נתן ביהמ"ש את ההצהרה שהמשכנתא נפרעה והוסיף הצהרה נוספת, אשר לא נתבקשה בתובענה, וזאת על מנת למנוע התדיינות נוספת, כי המשיב יהיה זכאי להופיע בלשכת רישום המקרקעין ולחתום על כל מסמך הדרוש להעברת הנכס על שמו לרבות מסמכים לפדיון המשכנתא. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. לענין טענת חוסר יריבות בין המשיב למערערת - אכן לא נקשרו יחסים חוזיים בין המערערת למשיב ואפילו אם ההסכם שבין אורי אבנרי למשיב ויפוי הכוח לא העניקו זכויות חפציות בנכס, הרי לצורך היריבות בתובענה להצהרה אין צורך להוכיח קשר חוזי או זכות חפצית במקרקעין. אין הגבלה בקשר להיקף של הצהרות שביהמ"ש מוסמך לתיתן כל עוד ההצהרה המבוקשת איננה ענין אקדמי בלבד וכל עוד למבקש ענין משפטי בקבלת הסעד. אין זה נכון שהסכסוך האמיתי הוא בין המשיב למוכרת. העובדה שהמשכנתא כבר סולקה לחלוטין מתייחסת למערערת דווקא ועל כן קיים סכסוך ממשי בין המשיב למערערת.
ב. לטענה של העדר נקיון כפיים מצד המשיב - הטענה נוגעת לענין אחר הקשור בנכס ולא לענין הסכסוך דנא שבין המשיב לבין המערער. שאלה היא אם מתן צו הצהרתי מהווה סעד מן היושר אך אפילו כך הוא הדבר הרי ביהמ"ש מתייחס להתנהגותו של המבקש סעד רק בקשר לענין הנדון בפניו.
ג. לטענה שאין לתת סעד הצהרתי בקשר למקרקעין באשר סעיף 161 לחוק המקרקעין קובע שאין זכות במקרקעין אלא לפי חוק - אין שחר לטענה זו. על פי סעיף 161 לא תוכרנה זכויות מהותיות במקרקעין מעבר לאלה שנקבעו בחוק. במקרה שלנו לא נתבקש ביהמ"ש בכלל להצהיר על קיומה של זכות כלשהי אלא על עובדה שחוב מסויים שהובטח במשכנתא סולק ואיננו קיים עוד. אין בין בקשה זו לבין סעיף 161 ולא כלום.
ד. ביהמ"ש יכול היה לתת גם את ההצהרה שהמשיב רשאי לפעול על פי יפוי הכוח לצורך מחיקת המשכנתא. פירושו של יפוי הכוח מראה כי ניתנה בו גם סמכות כזו. על כל פנים לא היה כלל מקום למערערת להעלות טענות בענין יפוי הכוח והיקפו באשר היא לא היתה צד ליפוי הכוח.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. עו"ד זכרוני למערערת, עו"ד ח. ליטוינסקי למשיב. 5.6.74).
ע.א. 388/73 - מ.ג. קבלנים בע"מ נגד פיאר נסר
*הענקת סידור חלוף בתביעת פינוי לצורך עצמי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: י. כהן, לנדא, הדיה) בע"א 82/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת הינה בעלת נכס שעליו עומד בנין ובאחת מדירותיו מתגורר המשיב. בדירה גרו גם דיירים אחרים והשירותים היו משותפים להם ולמשיב אך אלה קיבלו דמי מפתח מהמערערת ועזבו את הדירות כך שלאחר הפינוי משתמש המשיב לבד בשירותים. המערערת מבקשת לבנות על המגרש ולשם כך להרוס את הבנין והציעה למשיב סידור חלוף ע"י תשלום של 10,000 ל"י. המשיב סירב והמערערת פנתה לבימ"ש השלום והלה הורה על פינוי המשיב. הקושי הכרוך במציאת סידור חלוף למשיב נובע מכך שלדירה צמודים מחסנים שבאחד מהם משתמש המשיב להחזקת כלי עבודה לעסק של תיקון מכוניות, שהוא מבצע ברחוב סמוך, שהוא ללא מוצא, ועסק זה הוא מקיים כבר כעשרים שנה. בימ"ש השלום קבע למשיב סכום של 30,000 ל"י למציאת דירה דומה באזור, סכום של 5,000 ל"י למחסן, עוד סכום של 5,000 ל"י עבור ההפסדים שיגרמו למשיב בעבודתו עקב ההעברה ועוד סכום של 5,000 ל"י הוצאות ההעברה וכדומה. בביהמ"ש המחוזי הציע השופט לנדא לאשר את פסק דינו של בימ"ש השלום אך השופטים כהן והדיה קבעו ברוב דעות כי על המערערת לתת למשיב בבנין החדש שהיא תבנה דירה ומחסן. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הסידור החלוף המגיע למשיב יכול להתיחס אך ורק לזכויותיו החוקיות לפי חוזה השכירות, היינו דייר משותף עם שירותים משותפים אם כי לאחר שהמערערת פינתה דיירים אחרים משתמש המשיב לבד בדירה ובשירותים.
ב. לענין הסידור החלוף לדייר בדירת מגורים צריך ומותר להביא בחשבון שיקולי פרנסה, עסק או עבודה הקשורים בדירה או בסביבה וזאת עד גבול ידוע.
ג. ההגיון והצדק מחייבים שאדם הגר במקום פלוני ומבסס את עצמו בקרבת מקום מבחינת הפרנסה ועקירתו עשויה לגרום לו נזק כי הדבר ילקח בחשבון בבחינת התאמתו של הסידור החלוף המוצע לו. זכות הדייר במקרה כזה עדיפה וקודמת לזכות בעל הבית לקבל בחזרה את רכושו עד שזכויות הדייר יבואו על תיקונן.
ד. בחומר הראיות שבא לפני בימ"ש השלום לא נמצא צידוק לסברה שהעלה ביהמ"ש המחוזי כי העתקת מקום מגוריו של המשיב תפגע קשות במטה לחמו. הוצעו למשיב דירות
בקירבת מקום וסירב לקבל. גם לפי עדות המשיב עצמו אם לא ירחיק נדוד לא תפגע קשות פרנסתו. לפי טיב העסק הרי אם ימצא המשיב מגורים בקרבת מקום יוכל לשקם את עסקו. אי לזאת יש להחזיר על כנו את פסק דינו של בימ"ש השלום. מכיון שבינתיים עברו מספר שנים ומדד דמי מפתח הוכפל יש להעמיד את הסכום שעל המערערת לשלם למשיב על סך 100,000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד ברקלי למערערת, עו"ד נ. רז למשיב. 28.5.74).
ע.א. 394/73 - נחום הוך נגד שאול סטריקובסקי ואח'
*ביטול מכירה שבוצעה ע"י כונס נכסים ולא אושרה ע"י ראש ההוצל"פ.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בהמ' 2428/73 - הערעור נתקבל).
העובדות:
ביום 16.11.72 הגישה המשיבה השניה שהיא חברה בע"מ (להלן - "המשיבה") בקשה בתיק הוצאה לפועל לבצוע שלושה שיקים על סך 21,000 ל"י שנמשכו ע"י המערער לפקודתה. ביום 8.5.73 בקשה המשיבה למנות כונס נכסים על המניות שיש לחייב (המערער) בחברה המשיבה. ראש ההוצל"פ מינה כונס נכסים כמבוקש ובצו המינוי קיבל הכונס סמכות למכור את המניות של החייב. ביום 24.5.73 הגיש המערער תצהיר בו התנגד למינוי כונס נכסים בכלל ובמיוחד הכונס שנתמנה באשר לדבריו מתכוונים לנשל אותו מזכויותיו בחברה. ראש הוצל"פ החליט לתת לחייב אורכה של חמישה עשר יום לתשלום החוב ואם ישולם יבוטל מינוי כונס הנכסים. ביום 25.5.1973 הגיש הכונס לראש ההוצל"פ מכתב בו הוא אומר כי פרסם מודעה בעתונים "דבר" ו"הצופה" בדבר מכירת המניות והוצע סכום של 95,000 ל"י במזומן והוא בקש הוראות איך לנהוג בתמורה שהופקדה.על מכתב הכונס האמור רשם ראש ההוצל"פ החלטה ביום 25.5.73 להתרות בחייב כי אם ישלם את החוב עד ה-30.5.73 המכירה של המניות תבוטל. ביום 29.5.73 נתן ראש ההוצל"פ אורכה למערער להמציא את סכום החוב ואז ידחו הליכי ההוצל"פ לעשרה ימים. המערער קיים את ההחלטה והפקיד את סכום החוב. ביום 4.6.73 הגישו שני המשיבים, הקונה של המניות והנושה, בקשה בדרך המרצה לביהמ"ש המחוזי בחיפה ובה בקשו לקיים את מכירת המניות המעוקלות כפי שבוצעה ע"י הכונס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבים והכריז כי המניות נמכרו ועל כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. מתצהירי המערער ומטענותיו וכן מהתנהגות כונס הנכסים עולה כי כל הטיפול מצד הכונס בענין היה מוזר וכי הכוונה היתה לנשל את המערער ממניותיו. כמסתבר היה התאריך האחרון להגשת הצעות 25.5.73 שעה 12.00 אך כבר יום לפני כן שולמה מלוא התמורה ע"י המשיב והבקשה לאישור המכירה הוגשה בו ביום לביהמ"ש. יש טעם לפגם בכל החיפזון שבמכירה. גם תמוה הדבר מדוע לצורך גביית חוב של 23,000 ל"י צריך היה למכור את כל המניות של המערער. לא פחות תמוה שהכונס מכר את המניות ללא כל הערכה מוקדמת של שווין.
ב. המשיבים לא תקפו כלל את החלטתו של ראש ההוצל"פ מיום 25.5.73 שלפיה ניתנה ארכה למערער לשלם את החוב עד ה-30.5.73. על כן אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי ביום 25.5.73 היתה המכירה שרירה וקיימת. המשיבים בבקשתם הסתמכו על ההחלטה מיום 25.5.73 ואילו כדי לקיים את המכר צריך להכריז על החלטה זו כבטלה. כיון שהמשיבים לא ביקשו הכרזת ההחלטה כבטלה חרג השופט מסמכותו כשעשה זאת.
ג. על פי חוק ההוצל"פ ניתנה לראש ההוצל"פ סמכות להשהות הליכים עפ"י בקשת
החייב ומסמכותו לעשות כן. ניתן לומר כי לראש ההוצל"פ סמכות לפקח על המכירות שמבצע כונס הנכסים ומכירות אלה טעונות אישורו. לכן גם אם החלטת ביהמ"ש המחוזי כי ההחלטה מיום 25.5.73 בטלה הרי שראש ההוצל"פ רשאי לבטל את המכירה שלא קבלה את אישורו. לראש ההוצל"פ היתה סמכות לתת ארכות למערער ואדם הרוכש נכס מכונס נכסים חייב לדעת שרכישה זו טעונה תמיד אישור ראש ההוצל"פ. הוא היה מוסמך גם לתת ארכות נוספות וסמכות זו נתונה לביהמ"ש מטבע ברייתו אפילו איננה מפורשת בחוק או בתקנות.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. עו"ד ד. בר רב האי למערער, עו"ד א. זר למשיבים. 29.5.74).
ע.א. 571/73 - דוד קוינט נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.
*פסיקת הוצאות בתביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים המערער זכה בעררו לפני ועדת העררים בענין בקשתו להארכת מועד להגשת תביעה לתגמולים וכתוצאה מכך שולמו לו תגמולים בעד תקופה של חמש עשרה שנה בסכום של למעלה מששת אלפים ל"י. מאידך, נדחתה תביעתו להכיר במחלות נוספות. בהתאם לקבוע בחוק קבעה הועדה כי המערער ישלם לפרקליטו שכר בסך 150 ל"י אך לא חייב בסכום זה את המשיבה. הערעור על כך נתקבל. מן הדין שהועדה תקבע לא רק את הסכום שעוה"ד זכאי לקבל ממרשו כשכר טרחה אלא, במקרה מתאים, גם את חבותה של הרשות לשפות את הנכה בגין תשלום שכר הטרחה לפרקליטו. כאן זכה הנכה בסך 6,000 ל"י שנשלל ממנו שלא כדין ועל כן זכאי הוא להוצאותיו. נכון שהוא תבע תגמולים גם בגין מחלות אחרות שלא זכו להכרה, אך אין לראות שבכך סובכו הדיונים עד כדי כך שיש להביא שקול זה בחשבון נגדו.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. זיינפלד למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 10.6.74).
ע.א. 218/73 - מכוניות הדר בע"מ נגד נסיך הדרום בע"מ
*טענת הפרת הסכם חוזה שנעשה בין בעלי הדין בוטל ע"י המערערת בטענה שהופר ע"י המשיבה. ביהמ"ש המחוזי מצא שההפרות לא היו יסודיות המצדיקות ביטול החוזה ועל כן מהווה בטול החוזה ע"י המערערת משום הפרת החוזה וחייב את המערערת בתשלום 15,000 ל"י פיצויים על נזקי המשיבה. הערעור על כך נדחה. טענת המערערת מתבססת על כך שלא צריך היה להתעורר ענין ההפרה היסודית באשר יש בחוזה תניה גורפת שלפיה זכאית המערערת לבטלו בשל כל הפרה שהיא, צדק ביהמ"ש שגם תניה גורפת שכזו טעונה פירוש סביר שהרי יש להעמיד את בעלי החוזה בחזקתם שלא התכוונו להתנות ביניהם אלא תניות סבירות בלבד. זאת ועוד, בבדיקת טענות המערערת עולה שהמשיבה כלל לא הפרה את ההסכם לא הפרה יסודית ולא הפרה אחרת כלשהי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד בלומנפלד למערערת, עו"ד אברהמוב למשיבה. 2.6.74).
ע.א. 130/74 - רחמן שאדי ... בע"מ נגד שלמה הילל
*בצוע בעין במכירת מקרקעין המשיב ושנים אחרים נתבעו ע"י המערערת לבצוע בעין של זכרון דברים למכירת מקרקעין. על זכרון הדברים חתומים המערערת, המשיב ונתבעת נוספת אשר לטענת
המערערת חתמה בשמה ובשם בעלה הנתבע השני. המשיב לא התגונן בתביעה ואילו הנתבע, הבעל, טען כי לא ייפה את כוחה של אשתו להתחייב בשמו כפי שעשתה. מכיון שהמשיב לא התגונן בקשה המערערת פס"ד נגד המשיב לגבי חלקו במקרקעין מחוסר הגנה. ביהמ"ש סירב לתת פס"ד חלקי והערעור על כך נתקבל. עפ"י תקנה 102 מקום שנדרש נתבע להגיש כתב הגנה ולא הגישו נותן ביהמ"ש פס"ד שלא בפני הנתבע על יסוד כתב התביעה בלבד. כאשר התביעה איננה על סכום כסף קצוב רשאי השופט לדרוש הוכחה מהתובע אך כאן לא דרש הוכחה כזאת וכאשר התובענה סומכת על מסמך בכתב קשה להלום איזו הוכחה ניתן לדרוש עוד. הנתבע שנמנע מלהגיש כתב הגנה רואים אותו כמודה בעובדות שנטענו בכתב התביעה והתובע זכאי לפס"ד על יסוד כתב התביעה אם העובדות המפורשות בכתב התביעה מעמידות עילה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' צ. עלדור למערערת. 2.6.74).
המ' 772/73 - מדינת ישראל נגד זיאד עירקי ואח'
*הארכת מועד נגד המשיבים התנהל משפט פלילי ולאחר שלא הודו באשמה היה המשפט ארוך ומסובך ועבר זמן רב עד לפסק הדין. ביהמ"ש הטיל על המשיבים עונש קל בהתחשב בכך שעבר זמן רב מבצוע העבירה ועד פסק הדין. המדינה בקשה לערער על קולת העונש אך איחרה ביום אחד בהגשת הערעור והבקשה להארכת המועד נדחתה. המדינה מבקשת לבטל את נימוק ההתחשבות בעבירת הזמן הרב לצורך הקלה בעונש, באשר יוצא מכך כי עבריין שהודה מיד בעבירה יוטל עליו עונש חמור ואילו עבריין שיאריך את המשפט יהיה נימוק לקולא בכך שעבר זמן רב. אולם זו שאלה הקשורה לא רק במדיניות הענישה אלא גם בהנהגת סדרי נוהל תקינים בבתיהמ"ש והענין דנא איננו הענין המתאים לבירור השאלה האמורה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' לרנר למבקשת, עו"ד מ. רודיטי למשיבים. 21.5.74).
המ' 293/74 - שמואל טסלר ואח' נגד הפניקס הישראלי בע"מ
*הארכת מועד ביהמ"ש המחוזי דחה תביעה שהוגשה נגד המשיבה על דרך של הודעה לצד שלישי. המבקשים סברו כי זו החלטה שיש צורך ברשות ערעור כדי לערער עליה והגישו בקשה למתן רשות ערעור. הבקשה נדחתה מאחר שביהמ"ש סבר כי ההחלטה האמורה מסיימת את הדיון לגבי המשיבה ועל כן היא פסק דין הניתן לערעור בזכות. בינתיים עבר המועד להגשת ערעור בזכות והמבקשים בקשו הארכת מועד. בקשתם נדחתה. הטעות שגרמה לאיחור היא טעות שבחוק והלכה פסוקה היא שטעות שבחוק של עורך דין שגרמה לאיחור אינה משמשת, בדרך כלל, טעם מיוחד להארכת המועד אלא אם כן עומד ותלוי כבר באותו ענין הליך אחר בביהמ"ש.
(בפני: הרשם ברטוב. עוה"ד שלוש ועבדי למבקשים, עוה"ד שפיר וקרסו למשיבים. 29.5.74)
ע.א. 95/73 - דורה שוורץ נגד המועצה המקומית זכרון יעקב
*ביטול מתן הנחה ממסים עירוניים ראש המועצה המקומית נתן הנחה למערערת בתשלום המסים העירוניים לצורך מתן אישור לטאבו בהעברת הנכס שלה ולאחר מכן ביטל את מתן ההנחה בנימוק שהמועצה לא אישרה את מתן ההנחה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בדין פעלה המשיבה והערעור על כך נתקבל. ראשית, אין זה בטוח כי היה צורך באישור המועצה למתן ההנחה בהתחשב בנימוק שהדריך את ראש המועצה לתת את ההנחה. ברם אפילו היה צורך באישור המועצה הרי לפי הנתונים יש לומר כי בדיעבד נתנה המועצה אישור מכללא למתן ההנחה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גוטשלג למערערת. עו"ד נחליאלי למשיבה. 2.6.74).
ע.א. 222/73 - יעקב איגר נגד תופיק עיסא דיאב ואח'
*סתירת מסמך בכתב בהסכם מכר שבין הצדדים נאמר כי המערער מכר למשיב משאית במחיר של 24,000 ל"י ומועדי התשלום הם - 6,000 ל"י במזומן ביום ההסכם והיתרה בהמחאות ושטרות שונים. למעשה שולם ביום המכירה בהמחאה סכום של 10,000 ל"י. לאחר מכן התעוררה מחלוקת בין הצדדים על המחאה שהיתה בידי המערער. הוא טען כי מחיר המשאית למעשה היה 28,000 ל"י ועל כן שולם ביום הראשון הנזק על סך 10,000 ל"י במקום 6,000 ל"י כפי שנקבע בהסכם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי למעשה צודק המערער שהמחיר היה 28,000 ל"י, ברם מכיון שקיים מסמך על מחיר של 24,000 ל"י אין להוכיח בעדות בעל פה דבר הסותר תוכנו של מסמך בכתב והערעור על כך נתקבל. אין כל מניעה משפטית להגיע למסקנה המתבקשת שהמחיר היה 28,000 ל"י. המשיב הודה כי שילם 10,000 ל"י ולא 6,000 ל"י וההפרש מכסה את ההפרש שבין שני המחירים. כיון שהמסמכים בכתב לא שונו והתשלומים האחרים נשארו כפי שהיו והמשיב לא נתן הסבר להפרש בתשלום, הרי זו הודאה עקיפה מצידו שמחיר המשאית היה 28,000 ל"י. יתר על כן, המסמך המדבר על מחיר של 24,000 ל"י תוקן והושלם ע"י מסמך בכתב אחר, היינו השיק על סך 10,000 ל"י שניתן במקום התשלום המופיע במסמך הראשון על 6,000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד שחאדה למשיב. 4.6.74).
ע.א. 560/73 - אליאס גולדשטיין נגד כונס הנכסים הרשמי
*ביטול צו קבלת נכסים מס הכנסה תבע מהמערער סכום של 20,000 ל"י ולבקשת המערער ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי צו קבלת נכסים נגדו והוכרז כפושט רגל. באותו צו חוייב המערער, בהסכמתו, לשלם לכונס הנכסים 30 ל"י לחודש לסילוק חובותיו. לאחר כמחצית השנה ביקש כונס הנכסים הרשמי לבטל את צו פשיטת הרגל שניתן נגד המערער בנימוק שהלה ניצל לרעה הליכים אלה. ביהמ"ש ביטל את צו פשיטת הרגל בהיותו סבור כי אין להשתית הליך פשיטת רגל כאשר אין החייב חב אלא את החוב למס הכנסה. הערעור על כך נדחה. אכן על פי ההלכה רצונו של חייב להמלט מאימת מאסר בגלל חוב יכול שיצדיק מתן צו קבלת נכסים. אך בעניננו אין הדבר כך ומס הכנסה אינו מתכוון להפעיל מאסר אלא לגבות מהמערער כל שניתן לגבות חוץ מאותו סכום שעל פי דין צריך להשאר בידי המערער לקיומו. גם בצו קבלת נכסים ניתן לגבות מהמערער כל הכנסה שיש לו העודפת על המינימום שחוק ההוצאה לפועל מחייב להשאיר בידיו. אין להניח כי חיוב של 30 ל"י לחודש בלבד יוכל להשאר בעינו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. פוגל למערער, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 22.5.74).
ע.א. 269/73 - פלוני ואח' נגד פלוני
*אימוץ אמו של קטין פלוני נשואה למערער והשניים מבקשים צו לאמוץ הקטין בעוד שאביו הטבעי של הקטין, המשיב, מתנגד. ביהמ"ש המחוזי מצא כי לא נתקיימו התנאים שבהם מאפשר חוק האימוץ לצוות על אימוץ בניגוד להסכמת ההורה והערעור על כך נדחה. ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי כי האב לא הפקיר את הילד ולא נמנע מלמלא חובותיו כלפיו הינם ממצאים עובדתיים שבימ"ש שלערעור לא יתערב בהם.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד ש. הדרי למערערים, עו"ד מ. שייבר למשיבים. 29.5.74).
ע.א. 551/73 - MARIOCA וכו' נגד סלע חברה לבטוח בע"מ ואח'
*סמכות בית המשפט הימי בעיקול אניה בערעור זה נדונו שאלות סמכות וסדר דין הנוגעות לעקול אניה ע"י בימ"ש לימאות וע"י ביהמ"ש המחוזי והחלטת ביהמ"ש המחוזי בעניני העקול אושרה. בין היתר נטען ע"י המשיבות כי משהומר בהסכמת הצדדים העקול על האניה במתן ערבות בסך 50,000 ל"י אין המערערות יכולות עוד לטעון חוסר הסמכות בענין העקול וע"י כך לבטל את הערבות. טענה זו נדחתה. גם משהומר העקול בערבות הרי אילו הוכח שהעקול ניתן מחוסר סמכות מתבטלת גם הערבות. ברם, כאמור, לגופו של ענין נדחתה טענת המערערות בדבר חוסר סמכות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. עציוני למערערות, עו"ד פ.ג. נשיץ למשיבות. 8.5.74).
ע.א. 233/73 - בנק ברקליס בע"מ נגד טרימקס בע"מ ואח'
*תמצית חשבון בנק כהוכחה נגד בעל החשבון המשיבה חתמה על כתב לפתיחת חשבון עו"ש אצל המערער ובהתחייבותה נאמר כי חשבון הבנק יהווה הוכחה לנכונותו אם לא תבוא עליו השגה תוך חמישה עשר יום. המשיבים האחרים חתמו על כתב ערבות אשר לפיו כל תמצית חשבון יהווה הוכחה מוחלטת. בהתאם לכתב פתיחת החשבון התחייבה המשיבה לשלם גם ריבית הנהוגה מזמן לזמן בבנק בשיעור החוקי המותר. המערער הגיש תביעה על סכום של 23,000 ל"י נגד המשיבים, ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה לשלם סכום של 13,000 ל"י בלבד ואת הערבים לא חייב בכלל והערעור על כך נתקבל. על המשיבה היה להוכיח כי ההפרש של 10,000 ל"י הוא הפרשי ריבית שלא היתה חייבת בהם ועמלה שלא היתה חייבת בה והיא לא הוכיחה זאת. אשר לערבים הרי חתמו על כך שתמצית חשבון תהווה הוכחה כלפיהם ועל כן היה מקום לתת פסק דין נגדם.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אלגואטי למערער, עו"ד לפיד למשיבים. 3.6.74).
ע.א. 419/73 - יצחק ופליציה שטרן נגד מרדכי צלניקר
*סדר דין מקוצר המערערים השכירו למשיב מושכר ובחוזה התחייב המשיב לשלם 40 ל"י ליום עבור כל יום של איחור בפינוי המושכר. המערערים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב והלה טען כי בפסק דין קודם הושגה פשרה ששינתה את הסעיף של 40 ל"י ליום. ביהמ"ש סבר כי הסכם הפשרה שבדיון הקודם אכן ביטל את הסכום הקצוב הנ"ל ועל כן אין התביעה ניתנת לבירור בסדר דין מקוצר. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש ערבב ענין שבתביעה עם ענין שבהגנה. תביעת סכום כסף קצוב מכוח חוזה שיש עליה ראיה בכתב היא בת סדר דין מקוצר ואין הדבר לא מעלה ולא מוריד במה מתגונן הנתבע. על השופט לראות מה נאמר בכתב התביעה ואם על פי כתב התביעה נתקיימו התנאים הדרושים לדיון מקוצר. טענות המשיב נגד החוזה יכול שיצדיקו מתן רשות להתגונן אבל אין בהן למנוע דיון בסדר דין מקוצר. זאת גם ביחס לטענת המשיב שהסכום הנקוב הינו קנס. אף טענה זו יכולה רק להצדיק מתן רשות להתגונן, ולא למנוע סדר דין מקוצר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. קנטי למערערים, עו"ד פ. קניר למשיב. 26.5.74).
ע.א. 583/73 - קבלני קרים בע"מ ואח' נגד פרקש טיבריו ואח'
*פירוש חוזה ענינו של ערעור זה הוא פירוש סעיף הצמדה בחוזה בין המערערים לבין המשיבים ובעוד שביהמ"ש המחוזי פירש את הסעיף לטובת המשיבים בלבד, החליט ביהמ"ש העליון
לקבל את הערעור לגבי חלק מסכום התשלום שהצמידות תחול עליו. לחוזה שבין המשיבים, רוכשי דירות, לבין המערערות, מוכרי דירות, צורף חוזה שבין המערערות לבין העיריה המסדיר מכירת הדירות לזוגות צעירים וביהמ"ש נתן דעתו על היחס שבין שני החוזים לענין פירוש החוזים וחיוב לפיהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד תוסיה- כהן למערערות, עו"ד מ. זילבר למשיבים. 28.5.74).
ע.א. 555/73 - חברה לנאמנות של בנק לאומי בע"מ ואח' נגד משה שפירא ואח'
*השתתפות הנהנה ממנה עפ"י צוואה בתשלום מס העזבון המנוח חיים פרלין השאיר אחריו צוואה ובה ציווה בין היתר סכומי כסף שונים לאחותו, מורשתם של המשיבים. אלה טענו כי את סכומי הכסף הם צריכים לקבל לאחר ניכוי מס עזבון, המערערים טענו כי גם מהמנה של המשיבים יש לנכות את מס העזבון היחסי, ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיבים והערעור על כך נתקבל. על פי הוראות חוק מס עזבון מוטלת החובה לשלם את מס העזבון על הנהנים ורק אם יש בצוואה התנאה ברורה על הוראות החוק ינהגו בהתאם להוראות הצוואה. בצוואה היה סעיף בדבר תשלום הוצאות הקשורות לסידור עניני העזבון והנהלתו לפני חלוקת הרכוש, וביהמ"ש המחוזי פירש זאת כמתייחס גם למס עזבון. הערעור על פירוש זה נתקבל כאמור.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. 6.6.74).
המ' 459/73 - יעקב בן חיים ואח' נגד שמעון ויסמן ואח'
*הוכחת בזיון בית המשפט כאשר ניתן צו ע"י ביהמ"ש להמנע מבצוע עבודות מסוימות במקרקעין והעבודות בוצעו, הרי לצורך פקודת בזיון ביהמ"ש, שינויים שנעשו, חזקה שנעשו ע"י הבעלים של הקרקע או המחזיק בה. המבקש לאכוף את צו המניעה אינו צריך להעיד כי ראה במו עיניו מי ביצע את העבודה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד טריינין למבקשים, עו"ד גיל למשיבים 4.6.74).
ע.א. 111/73 - יצחק יהודה, קטין ואח' נגד אלכסנדר דוד ואח'
*ניכוי טובת הנאה הצומחת לתלויים עקב מות המפרנס אביהם של שני המערערים הקטינים נהרג בתאונת עבודה בשנת 1963 ואחרי מותו קבלו שאריו, האם המנוחה והמערערים, קיצבת שאירים מהמוסד לבטוח לאומי. האם קבלה קצבת יסוד חודשית של 30 ל"י ושני הילדים תוספת של 27 ל"י ביחד. לאחר מכן נהרגה האם בתאונת דרכים והמערערים הקטינים הגישו תביעה לפיצויים. לאחר מות האם בא הילד הראשון במקום האם לצורך קיצבת השאירים מהבטוח הלאומי ומקבל 30 ל"י לחודש והילד השני מקבל תוספת של 15 ל"י כך שביחד הם מקבלים 45 ל"י. במקום 27 ל"י ששניהם קבלו לפני מות האם. ההפרש המהוון בקצבת השאירים הינו כ- 8,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי החליט לנכות סכום זה מהסכום הכולל של הפיצויים בקבלו את טענת המשיבים כי הפרש זה הינו טובת הנאה חומרית הצומחת לתלויים בגלל מותו של המפרנס. הערעור על כך נתקבל. מבחינה מספרית גרידא גדלה קצבת המערערים אבל מבחינה מהותית אולי אף הצטמקה. לאמיתו של דבר יש לראות בסכום של קצבת השאירים כולם קופה משותפת לכיסוי ההוצאות הכלליות של המשפחה וההוצאות האישיות של כל אחד. באופן מציאותי קבלו לפני כן שלוש נפשות 57 ל"י דהיינו כל נפש 19 ל"י ועתה כשנותרו שניים מקבל כל אחד 22 וחצי ל"י. כך שלמעשה לא צמחה למערערים טובת הנאה ממשית עם גידול קצבת השאירים ואין מה לנכות מן הפיצויים המגיעים להם.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. נסים למערערים, עו"ד טויסטר למשיבים. 13.6.74).
ד.נ. 14/74 - המועצה המקומית "יסוד המעלה" נגד אורי מילוסלבסקי
*הסכם בוררות בדיון הקודם של ביהמ"ש העליון, בענין שבין הצדדים, ההלכה שנקבעה היתה כי בהסכם בוררות אין צורך שהצדדים יחתמו על כתב הבוררות, ודי בכך כי ההסכמה לתנאי הסכם הבוררות שהועלה על הכתב הוכח ע"י עדות חיצונית. זו ההלכה העיקרית ואין היא הלכה חדשה אשר מפאת קשיותה חידושה וכו' יש להצדיק בה דיון נוסף.
(בפני: השופט ברנזון. 6.6.74).
בג"צ 190/74 - ניסים שרעבי נגד שר פנים ואח'
*מינוי ועדת בחירות למועצה מקומית הבחירות למועצה המקומית אור יהודה בוטלו. נתמנתה ועדה לניהול עניני המועצה ולשם קיום הבחירות החדשות הוקמה ועדת בחירות. על פי החוק ימנה שר הפנים את ועדת הבחירות בהתחשב ככל האפשר בתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת בתחומי אותה רשות מקומית. ועדת הבחירות הורכבה מנציגים שונים ובכללם נציגי רשימות מקומיות שלא השתתפו בבחירות לכנסת בעוד רשימת העותר לא קיבלה יצוג בועדת הבחירות. עתירת העותר נדחתה. אכן, ועדת הבחירות מונתה תוך סטיה מהוראות החוק באשר ההרכב של הועדה אינו משקף את תוצאות הבחירות לכנסת. ברם, גם אילו נהג שר הפנים כחוק לא היו העותר ולא רשימתו זוכים בייצוג בועדת הבחירות, בהתחשב בתוצאות הבחירות לכנסת, הואיל והעותר לא קופח, כאמור, לא יתערב בג"צ במעשי השר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיבים. 29.5.74).
בג"צ 223/74 - ז'קלין בע"מ נגד שר המשטרה ואח'
*התערבות המשטרה כאשר רוכש דירה תפס את החזקה ללא רשות המוכר העותרת מכרה דירה למשיבים 2 ו- 3 (להלן - "המשיבים") ששלמו על חשבון המחיר רבע מיליון ל"י ונשארו חייבים 20,000 ל"י. הדירה לא נמסרה בזמן למשיבים וגם כשכבר היתה גמורה סרבה העותרת למסור להם את החזקה אם כי הדירה נרשמה על שם המשיבים במשרד רושם הקרקעות. המשיבים עשו דין לעצמם ונכנסו לדירה בלי רשות ומבלי לשלם את יתרת המחיר. העותרת בקשה התערבות המשטרה לפינוי המשיבים, המשטרה סירבה להתערב ועתירת העותרת נדחתה. אין לבוא בטרוניה עם המשטרה שנמנעה מלהתערב בענין שלכאורה הוא סכסוך אזרחי על יסוד של חוזה מכר עם טענות ומענות משני הצדדים.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד בר-שלום לעותרת. 10.6.74).
בג"צ 62/74 - מאיר יוסף נגד ועדת העררים לעניני מוניות ואח'
*רשיון למונית
בעתירה זו התעוררה שאלה אם הצליח העותר להוכיח שקיים את התנאי הנדרש לקבלת רשיון מונית בכך שעבד תקופה מסויימת לפני הגשת בקשתו כנהג מונית. בין היתר דרשו המשיבים מן העותר הגשת אישור פקיד שומה בדבר ההכנסות ומקורותיהם שעליהם הצהיר העותר בפני פקיד השומה. בסכומו של דבר הגיעו המשיבים למסקנה שהמבקש לא הוכיח גירסתו שמקור פרנסתו העיקרי היה מנהיגת מונית ועתירת העותר נתקבלה. על פי הנתונים היה מקום להגיע למסקנה כי העותר מילא אחרי התנאי הנדרש. (בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד בן-נר לעותר, עו"ד עדיאל למשיבים. 29.5.74).