ע.א. 575/73 - פואד ורוזה סלח נגד סאלח ופרחה דאלו
*סמכות בימ"ש השלום לדון בתביעת חזקה כשצמודה לכך תביעה להעברת חכירה.
* תיקון כתב ההגנה וסדרי דין ערעור.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לבנברג) בע.א. 323/73 - הערעור נתקבל)
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. פסק דין של ביהמ"ש המחוזי שקבע כי אין להתחשב בכתב הגנה נוסף שהוגש בבימ"ש השלום, ניתן לערער עליו כאשר הענין מגיע בשלב שני לביהמ"ש העליון, גם אם לא הגישו עליו ערעור כאשר הענין הועבר לבימ"ש השלום עם ההוראה הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי.
ב. בערעור על החלטת בימ"ש השלום שאין לו סמכות לדון בתובענה וכי על כן יש להעבירה לביהמ"ש המחוזי יכול לדון שופט יחיד. שכן החלטה המעבירה ענין מבימ"ש השלום אל ביהמ"ש המחוזי היא "החלטה אחרת".
ג. תביעה למסירת חזקה, גם אם צמודה לכך תביעה למסירת זכות חכירה, הסמכות לדון בה הינה בבימ"ש השלום, אין כאן תובענה לבעלות במקרקעין אלא תביעת חזקה.
ד. כאשר ביהמ"ש נותן רשות לתקן כתב הגנה אין הוא מוגבל בהתרת שינויים קלי ערך באותה חזית שהוקמה לראשונה בכתב ההגנה והוא יכול להתיר גם שינוי חזיתי. על כן לא צדק ביהמ"ש המחוזי כשביטל החלטת בימ"ש השלום שהתיר שינוי חזית מוחלט בהגשת כתב הגנה מתוקן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד ר. שרון למערערים, עו"ד י. הייק למשיבים. 27.6.74).
בג"צ 101+102/74 - בינוי ופיתוח בנגב בע"מ ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*קביעת פיצויים ע"י בג"צ בהפרת מכרז.
* זכות גוף ציבורי לבצע עבודה בכוחות עצמו לאחר שפורסם מכרז.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות
משרד הבטחון פנה לעותרות ובקש הצעה למכרז בדבר סלילת כביש בסיני. העותרות הגישו הצעה כל אחת לגבי הקטעים של הכביש ולמרות הפרש ניכר בין אומדן המוקדם והמחיר המוצע זכו העותרות במכרז כשכל הצעה מסתכמת בתשעה מיליון לירות בקירוב. משרד הבטחון הודיע לעותרות כי זכו במכרז וכי החוזים נמצאים בהכנה אך לבסוף לא נמסרה העבודה לעותרות באשר מע"צ קיבל על עצמו את העבודה במחיר הנמוך בארבעה מיליון לירות לעומת הצעות העותרות, על כך העתירה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הנחת היסוד לצורך הדיון בעתירה חייבת להיות שלא נוצר קשר חוזי בין העותרות למשרד הבטחון, אחרת היה על העותרות לפנות לביהמ"ש המוסמך לדון בעילה של הפרת חוזה ולא לבג"צ. על כן אין להכנס לשאלה אם נוצר חוזה מחייב ע"י ההודעה שהצעת העותרות נתקבלה במכרז ושהחוזה נמצא בהכנה.
ב. מע"צ הינה זרוע הבצוע של הממשלה וכאשר גוף צבורי מפרסם מכרז ומוגשות הצעות ואחד המציעים אף זכה במכרז רשאי הגוף הצבורי לבצע לאחר מכן את העבודה
בכוחות עצמו. העבודה באמצעות מע"צ זולה בארבעה מיליון לירות ואין ספק שגוף צבורי חייב וזכאי לחסוך את ההוצאה האמורה ע"י ביצוע עצמי של העבודה.
ג. לשאלה אם בכוחו של בג"צ לפצות את העותרות על הנזק שנגרם להן ע"י ההשתתפות במכרז והזכיה בו ואובדן הציפיה לבצוע העבודה - התשובה היא חיובית. עפ"י סעיף ד(א) לחוק בתיהמ"ש נתונה סמכות רחבה ומקיפה לבג"צ הן ביחס לטיב הסעד שהוא יכול להושיט והן ביחס לגופים ולאישים שאת פעולותיהם הוא מעביר תחת שבט בקורתו. עד כה טרם התעוררה השאלה של פסיקת פצויים בענין המגיע לבג"צ לא כאשר העותר זוכה בעתירה ועל אחת כמה וכמה לא כאשר העתירה נדחית כמו בענין שלפנינו. אולם, אין ספק שהעותרות זכאית לפיצוי עקב ביטול מסירת העבודה. אי לכך החליט בג"צ כי על המדינה לשלם לכל אחת מן העותרות פיצוי בסך 60,000 ל"י. הפיצוי לא נקבע בהתחשב בשקולים הרגילים של תביעה אזרחית אלא עפ"י אומדן כללי בלי לדקדק יתר על המידה בפרטים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. עוה"ד יהל וגולדברג לעותרות, עו"ד חשין למשיבים. 11.6.74).
ע.א. 205/74 - ועד הנאמנים לווקף המוסלמי ביפו נגד זוהדי אחמד סיקסוק
*תיקון פגם בכתב התביעה.
* סמכויות בג"צ ובימ"ש מחוזי.
* מתן ערובה בצו מניעה זמני.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 7900/73 - הערעור נדחה בחלקו).
העובדות
המשיב הוא חבר בועד הנאמנים של הווקף המוסלמי ביפו. בועד תשעה חברים ושמונה מתוך התשעה החליטו למכור נכסי מקרקעין מסויימים לקונה בעוד המשיב לא נכח בעת ההחלטה הנ"ל. המשיב הגיש תביעה לצו מניעה נגד הועד שלא ימכור את הנכסים והשיג צו מניעה זמני עד לגמר בירור התביעה. על החלטת ביניים זו הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. הסכסוך האמיתי הינו אם החוזה בין הועד ובין הקונה נקשר כדין והוא בעל תוקף מחייב ושאלה זו ניתן להביא להכרעה לביהמ"ש המחוזי. העובדה שבירור השאלה מעורר בעיות שבתחום המשפט הצבורי אין בה כדי לשלול את סמכותו של ביהמ"ש המחוזי ולהעניקה לבג"צ.
ב. גם אם צודק המערער שהסעד שנתבקש של צו מניעה נגד הועד לאי ביצוע החוזה אינו בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי - השאלה של הסמכות התעוררה בדיון בצו ביניים כאשר ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בסכסוך לגופו של ענין וניתן להציל את התביעה של התובע ע"י תיקון שלפיו הסעד המבוקש לא יהיה צו מניעה נגד הועד אלא מתן הצהרה שהחוזה בין הועד לבין הקונה אינו בר תוקף.
ג. אין ספק שצריך היה לצרף כמשיבה את הקונה שרכשה את הנכסים אך אי צרופה אין בה לשמש עילה נגד התובענה.
ד. לטענה שהמשיב לא שילם את האגרה הנכונה - הוא שילם את האגרה שנתבקש לשלמה ע"י פקיד ביהמ"ש ודי בכך מצדו. ענין תשלום האגרה הוא ענינו של אוצר המדינה ומוטב שנתבע לא יקח בכך חלק פעיל.
ה. היתה ראיה לכאורה שהמשיב לא הוזמן לישיבת הועד ומכיון שדחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני עלולה לגרום שהמקרקעין יועברו על שם הרוכשים צדק ביהמ"ש במתן צו המניעה.
י. ביהמ"ש המחוזי לא דרש מהמשיב מתן ערובה להבטחת נזקי המערער מן הנימוק שזה ענין בין אנשי ציבור בתפקיד צבורי. נמוק זה איננו לענין. הצו הזמני עלול לגרום למערער נזקים כבדים ועל כן על המשיב להמציא ערובה על סך 300,000 ל"י להבטחת נזקי המערער ואם לא יעשה כן יבוטל צו המניעה הזמני.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. עו"ד א, גולדברג למערער, עו"ד נ. גולדברג למשיב. 25.6.74).
ע.א. 8/74 - שי לזרוביץ ואח' נגד גבריאל לייזרוביץ
*תביעה ע"י "ידיד קרוב" ומחיקת התביעה על הסף.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת פורטונה) בתיק מזונות 22/71 - הערעור נדחה).
העובדות
המשיב הצטרף לקיבוץ רמת דוד בשנת 1956 ושם פגש בצעירה חברת הקיבוץ והתיידד איתה. לבני הזוג נולדו שני ילדים שהם עכשיו בני 16 ו-12. לימים פרצו סכסוכים בין המשיב והקיבוץ והמשיב גורש מן הקיבוץ. אשתו סרבה לעזוב את הקבוץ על אף דרישת הקיבוץ ונשארה בקיבוץ עם הילדים. הקיבוץ העניש את האשה ולא העניק לה טובות הנאה שונות שמהן נהנים חברי הקיבוץ. המשיב עובד בחיפה, מבקר אצל משפחתו מספר פעמים בשבוע ונותן לאשתו כ- 350 ל"י בחודש, סכום המהווה מחצית הכנסתו. הקיבוץ הגיש נגד המשיב תביעת מזונות עבור הילדים ואת התביעה הגיש בתור "ידיד קרוב" של הקטינים בטענה שהאב זנח את הילדים. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. בידי ביהמ"ש נתון מטבע ברייתו הכוח למחוק תובענה שאינה אלא שימוש לרעה בהליך משפטי. לא פעם מחק ביהמ"ש תובענות אף שהיו בסמכותו כאשר הוברר שמנצלים לרעה את כוח שפוטו של ביהמ"ש. ביה"ד הוא אבי הקטינים ובתור שכזה מוסמך הוא למחוק הליך כאשר נחה דעתו שהידיד הקרוב פתח בדיון שאיננו לטובת הקטין.
ב. בדרך כלל ההורה הוא אפוטרופסו של הקטין והוא רשאי לתבוע בשמו ולא בנקל ירשה ביהמ"ש לאדם ליטול לידו תפקיד של ידיד קרוב. יתכנו מקרים כאלה ואולם זולת כאשר הידיד הקרוב מתכוון לטובת הקטין ולא כמו במקרה שלפנינו שלמעשה דואג הקיבוץ לעצמו ולא לקטין.
ג. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה מן הנימוק שכתב התביעה לוקה בחסר באשר לא נטען בו שהידיד הקרוב מתענין בילדים ומוכן לפעול למענם. בכך לא צדק ביהמ"ש שכן החפץ לתבוע כידיד קרוב אינו חייב להעלות בכתב התביעה את העובדות המראות ענינו בקטין. אך כאמור הפגם כאן איננו בניסוח כתב התביעה אלא מהותי ויורד לשורשו של הענין.
ד. לא היה מקום להטיל על הקטינים הוצאות סמליות של 100 ל"י ואת ההוצאות יש להטיל על הידיד הקרוב שהתימר להיות ידיד קרוב ולמעשה פעל שלא לטובת הקטינים. אי לכך חייב ביהמ"ש את הקיבוץ בתשלום הוצאות ואלפים לירות שכר טרחת עורך
דין. אם הקיבוץ לא ישלם את ההוצאות פתוחה הדרך לפני המשיב לפנות לביהמ"ש המחוזי שיטיל את ההוצאות על עורך הדין, שהגיש את התובענה, באופן אישי.
השופט ח. כהן מסכים ומוסיף:
על אף ההסדרים שקבע חוק הכשרות המשפטית לענין תביעה בשם קטין או פסול דין עדיין ניתן מעמד לידיד קרוב לתבוע בשמם של אלה. אין ידיד קרוב צריך שבימ"ש ימנה אותו אולם אם ביהמ"ש נראה לו שהידיד הקרוב איננו דואג לטובת הקטין יכול הוא למחוק את התביעה ע"י כך שהוא כאילו "מפטר" את הידיד הקרוב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד צ. רוזן למערערים, עו"ד י. וינטר למשיב. 11.6.74).
ע.א. 424/73 - מלון סטפניה בע"מ נגד מאיר מקליס ואח'
*טענת "ענין תלוי ועומד" בתביעה אחרת.
* אימתי יפוי כח הוא בלתי חוזר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קוארט) בהמ' 6496/72 - הערעור נדחה).
המשיבים 1 ו-2 (להלן - "המשיבים") היו מיופי כוח של המנוחה ליזה מילר כאשר ביפוי הכוח נאמר כי היא ממנה את המשיבים, שניהם עורכי דין, "בענין מכירת בתים... גוש וחלקה והעברה בטאבו. יתרת יפוי הכוח היה טופס רגיל של לשכת עוה"ד. על סמך יפוי כוח זה חתם המשיב בשם המנוחה, בפברואר 1972, על חוזה מכר לפיו מכר את הנכס שביפוי הכוח למערערת. בטרם הספיקו לבצע העברת הנכס בטאבו נפטרה המנוחה ויורשיה, המשיבים 3 - 5 (להלן - "היורשים"), הודיעו למשיבים על התנגדותם לבצוע המכר. אי לכך נמנעו המשיבים מלבצע העברת הנכס עפ"י יפוי הכוח והמערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי המרצה בה בקשה להכריז כי על המשיבים להשתמש ביפוי הכוח ולהעביר על שמם את הנכס. במקביל לבקשה זו הגישה המערערת תביעה נגד היורשים בתיק אחר שם בקשו בצוע בעין של חוזה המכר. בהמרצה נשוא ערעור זה נקטו המשיבים גישה ניטרלית והצהירו שיעשו כפי שיצווה עליהם ביהמ"ש ואז צורפו היורשים כצדדים להמרצה הנ"ל. המשיבים טענו מספר טענות נגד המערערת ובין היתר טענת "הענין תלוי ועומד", כיון שהמערערת תבעה את היורשים בתביעה אחרת לבצוע בעין של החוזה, כאשר יפוי הכוח משמש בתביעה זו נדבך מרכזי. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי יש לנו כאן ענין בשתי עילות שונות ובנתבעים שונים. על החלטה זו מערערת המשיבה בערעור נגדי. לגופו של ענין קבע ביהמ"ש המחוזי כי יפוי הכוח פקע במות המנוחה באשר איננו יפוי כח בלתי חוזר. ביהמ"ש קבע שלא הוכח כי יפוי הכוח ניתן להבטחת זכויות המערערים, אם כי בדיעבד זכויות המערערים תלויות ביפוי הכוח. על כך מערערת המערערת.
החלטה - השופט עציוני:
א. לטענת "ענין תלוי ועומד", רעיון זה ורעיון מעשה בית דין שלובים זה בזה, וכשם שבעקרון מעשה בי"ד תלויה הטענה בזהות העילות כך גם בעניננו צריכות העילות להיות זהות. כאן מדובר בשתי עילות שונות, האחת ביצוע בעין של חוזה מכר, והשניה סעד הצהרתי בענין תוקפו של יפוי כוח. כיון שכך אין לדחות תביעה אחת בטענת "הענין תלוי ועומד" בתביעה האחרת שעילתה שונה.
ב. כדי שיפוי הכוח יהיה בלתי חוזר צריך שבשעת נתינתו יהיה מיועד לכך שיבטיח זכותו של צד שלישי. כאשר יפוי הכוח ניתן באופן סתמי ולא הוכח כי ניתן להבטחת זכותו של צד שלישי אין הוא בלתי חוזר. בעניננו נחתם ההסכם עם המערערת לאחר שנחתם
יפוי הכוח ועל כן אפילו תלויים כיום זכויות המערערת ביפוי הכוח אין לאמר עליו שהוא בלתי חוזר. לטענת המערערת כי בעת חתימת יפוי הכח, ידעה המנוחה שמתנהל משא ומתן ועל כן נתנה את יפוי הכוח והוא נועד להגן על זכות שביושר הנובעת מניהול המשא ומתן - לאחר פרסום חוק המקרקעין בטלו זכויות שביושר שבמקרקעין ואין משא ומתן בעל פה מצמיח זכות כלשהי במקרקעין.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, עציוני. עו"ד י. פריבס למערערת, עו"ד י. סידי למשיבים, עו"ד פ. קלינר ליורשים. 23.6.74).
ע.פ. 619/73 - ליליאן גולדמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות הונאה בנסיבות מחמירות.
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט מידין) בת.פ. 164/72 - הערעור נדחה).
החלטה - השופט י. כהן:
א. לשם הרשעת אדם בקבלת דבר במרמה יש צורך להוכיח את הקשר הסיבתי שבין המרמה ובין מסירת הדבר ע"י המרומה, אך אין זה מההכרח שקשר סיבתי כזה יוכח דוקא ע"י דברים מפורשים של המרומה וניתן ללמוד על קיומו מתוך נסיבות הענין.
ב. לענין הרשעה בקבלת כסף בנסיבות מחמירות לגבי אחד הסכומים שהמערערת קבלה מהמתלוננת - המחוקק לא הגדיר מהן נסיבות מחמירות ואין לקבוע בענין זה מסמרות ולתת לכך הגדרה מדוייקת. ביהמ"ש קובע בכל מקרה אם הנסיבות עולות לכדי נסיבות מחמירות.
ג. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי ברור שכאשר המערערת נתנה למתלוננת שיקים לכיסוי החזרת כספים שקבלה ממנה ידעה המערערת כי כאשר השיקים יגיעו לבנק לא יהיה בבנק כסף בחשבונה. זאת למרות שלא היו תאריכים בשיקים והמדובר היה שיוצגו כעבור זמן קצר מנתינתם. ע"י מסירת השיקים למתלוננת בנסיבות שבהן ניתנו הרשתה המערערת למתלוננת למלא בשיקים את מועד המשיכה ולהציגם לפרעון ורשות כזו היתה למתלוננת גם לפי סעיף 19 לפקודת השטרות.
ד. המערערת נדונה לעונש של מאסר שנה וחצי והערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם אין למערערת הרשעות קודמות וכך נסיבות המקרה היו חמורות במיוחד. המתלוננת היא אשה בודדה ונכה והמערערת נצלה את תמימותה ואת רצונה להיטיב עם המערערת ולעזור לה. כמו כן יכול היה ביהמ"ש להביא בחשבון את העובדה שבאותה תקופה בצעה המערערת עוד עבירות מאותו סוג, דבר המצביע על אופיה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד אסולין למערערת, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 10.6.74).
ע.פ. 79/73 - ניסים לביא ואח' נגד מדינת ישראל
*עדויות שותפים לדבר עבירה ועדי מדינה.
* זכות הנאשם לעיין בכל החומר העומד לרשות התביעה.
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים רווה, דבורין, קוארט) בת.פ. 26/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
חמישה נאשמים הועמדו לדין באשמות שונות שכללו שוד מזויין, נסיון לרצח ותקיפה כאשר בוצע שוד בבנק לאומי לישראל והשודדים ירו בשוטרים שרדפו אחריהם ואף פצעו אחד מהם. בנוסף לחמשת הנאשמים היה אדם נוסף שותף למעשה העבירה שמסר עדות לפני התחלת המשפט.
עד זה, ויקטור פילו, הכחיש בתחילה כל קשר לשוד אך לאחר מכן הסכים לשמש כעד מדינה והעיד וגילה את שמות שותפיו. משהוגש כתב האישום בקשה התביעה כי עדותו של פילו תשמע מיד מכיון שהוא נמצא בסכנת חיים ועומד לעזוב את הארץ. בקשת התביעה הוגשה ביום 10.1.72, ישיבת ביהמ"ש שבה נדונה הבקשה נתקיימה ביום 16.1.72 ובה התנגדו הסנגורים לבקשה אך ביהמ"ש נעתר לה. פילו העיד ביום 21.1.72 וביום 23.1.72. המשפט נמשך כסדרו נגד חמשת הנאשמים אך לאחר שהתביעה וחלק מן המערערים סיימו את הוכחותיהם עוכבו ההליכים נגד אחד מחמשת הנאשמים, הנאשם דוידי. היועץ המשפטי נימק את עכוב ההליכים בכך שבמהלך החקירה הובטח לדוידי שלא יועמד לדין. בעקבות זאת מסר למשטרה פרטים על השוד אך ביקש שישאירוהו במעצר ויוגש נגדו כתב אישום כדי שהענין ישמר בסוד והתביעה נענתה לבקשה זו. עכוב ההליכים בקש דוידי כאשר לטענתו נתגלה ממילא שמסר מידע למשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את ארבעת המערערים בעבירות שיוחסו להם ודן את המערער הראשון לשבע עשרה שנות מאסר ואת המערערים האחרים לחמש עשרה שנות מאסר, על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטת - השופט י. כהן:
א. לענין התנהגות התביעה בפרשת דוידי - הדרך בה נקטה התביעה הינה פסולה. העמדת נאשם לדין לשם ניהול משפט מבויים מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. יתר על כן מחובת התביעה להעמיד לעיון הנאשם חומר החקירה שבידיה וההסכם עם דוידי והמידע שמסר הינו חלק מחומר החקירה שצריך היה להעמיד לרשות הנאשמים וסנגוריהם. אין לקבל את טענת התביעה כי הסנקציה היחידה בשל אי מילוי החובה של מסירת החומר לעיון הנאשם הינה שהתובע לא יגיש ראיה שלנאשם לא ניתן לעיין בה. עתים יזכה ביהמ"ש את הנאשם אם לא נמסר לו כל חומר החקירה לעיון. בעניננו השאלה היא אם נגרם עיוות דין ע"י הפרת זכות דיונית של הנאשם ואם לא נגרם עיוות דין רשאי ביהמ"ש לדחות את הערעור כאמור בסעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי. בנסיבות הענין כאשר עדין היה סיפק בידי הסנגורים לחקור ולהגיש ראיות בכל הנוגע לפרשת דוידי, אין לומר כי נגרם עיוות דין למערערים.
ב. אשר לעדות פילו - אין לומר כי לא ניתן לסנגוריה זמן מספיק להכין את החקירה הנגדית של העד. בנסיבות הענין רשאי היה ביהמ"ש להקדים את חקירת העד. ג. לענין מהימנות עדותו של פילו - ביהמ"ש המחוזי ניתח את כל הנסיבות הקשורות למהימנותו והגיע למסקנה כי על אף סתירות בעדותו שאינן יורדות לשורשו של הענין, עדותו היתה עדות אמת וניתן לסמוך עליה את ההרשעה כפוף לסיוע הנדרש.
ד. היה צורך בסיוע לגבי כל אחד ואחד מן הנאשמים ולא די היה בסיוע לגבי השתתפות שני נאשמים כדי להרשיע אחרים. ברם, הסיוע שביהמ"ש המחוזי סמך עליו היה בו סיוע לגבי כל אחד ואחד מן הנאשמים ודי היה בו כדי להרשיע את כולם בעבירות שיוחסו להם.
ה. אשר לעונשים - הרי בהתחשב בחומרת המעשה אין העונשים חמורים מדי.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר. עוה"ד תוסיה-כהן, הייק וקדר למערערים, עו"ד גב' סירוטה למשיבה. 20.6.74).
בג"צ 124/73 + ע.א. 223/73 - פלונית ואח' נגד בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואח'
*ע.א. 223/73 - * סמכות הדיון במזונות האישה והילדים.
(ערעור הבעל על פס"ד ביהמ"ש המחוזי ועתירת האישה נגד ביה"ד הרבני - העתירה נדחתה והערעור נתקבל בחלקו).
החלטה - השופט ח. כהן:
א. בין אם כרך הבעל בתביעה לבית הדין הרבני לגירושין את ענין מזונות הילדים
בכנות ובין אם לאו, אין כל עילה לנעול בפני הילדים את שערי ביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונותיהם שלהם.
ב. טענת הבעל שאין הוא חייב במזונות שנים מילדיו מפני שלפי פסק דין בית הדין הרבני צריכים אלה להיות ברשותו, הינה טענה לעצם הענין ובירורה יבוא במועד בירור המשפט ועל כן בדין לא נמחקה התביעה על הסף.
ג. טענת הבעל בביהמ"ש המחוזי כי פסקי דין נוכריים המחייבים אותו במזונות ניתנו מחוסר סמכות ואינם מחייבים, הינה טענת הגנה וביהמ"ש יברר את מידת תוקפו וחיובו של פסק הדין תוך כדי בירור המשפט אך אין הדבר מצדיק דחיית תביעה על הסף.
ד. בתביעת המזונות של האישה בביהמ"ש המחוזי ועתירת האשה נגד דיון במזונותיה ע"י ביה"ד הרבני - יש לדחות על הסף את תביעת האישה בביהמ"ש המחוזי ולדחות את העתירה. בין אם כרך הבעל כריכה כנה את ענין מזונות האישה בתביעת הגירושין ובין אם לאו, אחרה האישה בטענת חוסר סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענין מזונותיה, האשה השתתפה בדיון בענין המזונות וגם לאחר שבית הדין הרבני קבע שיש לו סמכות לדון הופיעה האישה ודנה לגופו של ענין ועל כן אין היא יכולה עוד לטעון חוסר סמכות של בית הדין הרבני. כמו כן כבר נפסק כי אין האשה יכולה לפנות לבית המשפט לאחר שבית דין רבני קבע כי דין האישה כמורדת ופסק הדין הפך לסופי, הרי זה מעשה בית דין המשתיק את בעל הדין מלטעון אחרת בביהמ"ש המחוזי. אכן, אין הבעל יכול להשתיק תביעת אישה למזונות שהוגשה לביהמ"ש המחוזי לפני שהבעל פנה לראשונה לבית דין רבני להכריז על האישה כמורדת. אך בעניננו החלו קודם ההליכים בבית הדין הרבני ורק לאחר מכן פנתה האישה לביהמ"ש המחוזי לאחר שהיא עצמה לקחה חלק פעיל בדיוני בית הדין הרבני.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. 20.6.74). ע"א 522/71 - מוריס בנין נגד אלברט בנין ואח'
*תקפות הסכמים, יפוי כח והתישנות.
(שורה של ערעורים וערעורים שכנגד וכן בקשה לרשות ערעור על שלושה פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט י. כהן) בתיקים אזרחיים שונים - כל הערעורים והערעורים שכנגד נדחו פרט לבקשה לרשות הערעור).
פסק הדין נשוא הערעור דן בסכסוך שבין האחים הנמשך מזה שנים רבות והנוגע לסידרה של פעולות, הסכמים, יפויי כוח וכו'. בפסק הדין דן ביהמ"ש העליון, בפסק דין המשתרע על עשרות עמודים, בשאלות שונות של חתימת הסכמים האם הם תפסו והאם נחתמו תחת לחץ, יפויי כוח שניתנו האם הם תפסו והאם הפעולות על פיהם תקפות, טענות התישנות לגבי יפויי כוח וטענות התישנות אחרות, שיהוי במימוש זכויות, העברה שנעשתה בפני עורך הדין ונחתמה על ידו ולא אושרה ע"י רשם הקרקעות ולא נרשמה האם היא תופסת אם לאו, וכיוצא באלה שאלות של נאמנות ומהותם של יפויי כוח בלתי חוזרים והזכויות הנרכשות על פיהם.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ד. אבי-יצחק ועו"ד סוכובולסקי למשיבים. 20.5.74).
ע.פ. 29/74 - מדינת ישראל נגד ישראל נגר ואח'
*קולת העונש (עבירות מרמה) שלושת המשיבים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות מירמה, סחיטה ועושק בכך שהנהיגו שלטון אימים בכוח הזרוע בשוק הכרמל בתל-אביב ונטלו מסוהרים ובעלי דוכנים בשוק דמי שמירה בניגוד לרצונם. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבים עונש של שנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נדחה. ביהמ"ש העליון ציין את נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי לקולת העונש, שהשלטונות ידעו על הנעשה וזה משפט ראשון של השלטת החוק במקום ועל כן עונש המאסר על תנאי הוא העונש המתאים להטילו. אכן, מעשי העבירה הם חמורים למדי אך העובדה שמעשיהם היו ידועים לשלטונות שהשלימו עם זאת משך זמן רב מצדיקה את העונש שהוטל. לטענת ב"כ המדינה כי העונש אינו אפקטיבי - עובדה היא שהמשיבים למדו לקח, הסיקו את המסקנה הנכונה וזנחו את עיסוקם הקודם כשומרים ובקשו לעצמם עסוקים אחרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גולדמן למערערת, עו"ד פורסטר למשיבים. 17.6.74).
ע.פ. 2/73 - שמעון סלע נגד מדינת ישראל
*עיכוב כבשים שגרמו לנזק בשדה כבשים מתוך עדרו של המתלונן עלו על שטח מרעה של המערער ובתגובה לכך תפס המערער שני כבשים, הדבר היה ביום שבת, משבקש בעל העדר שהמערער יחזיר לו את הכבשים השיב המערער שיבוא ביום ראשון עם כסף ומשבא המתלונן בשניה דרש ממנו 150 ל"י עבור הנזק שנגרם לו אחרת לא יחזיר את הכבשים. בבימ"ש השלום הודה המערער כי תפס את הכבשים בתוך שטחו כערבון לקבלת פיצוי על הנזק שנגרם לו וגם התובע הסכים כי הכבשים נתפסו ע"י הנאשם כדי לקבל פיצויים על נזקו. נותרה שאלה משפטית בלבד אם רשאי היה המערער לתפוס את הכבשים שחדרו לשטחו ולהחזיקם כערבון, בימ"ש השלום השיב על כך בשלילה והרשיע את המערער, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות וביהמ"ש העליון החליט לזכות את המערער. ביהמ"ש העליון פסק כי הניזוק רשאי לתפוס את החיה הגורמת לו את הנזק על מנת להפרע מאת בעל החיה עבור הנזק שנגרם לו, זאת כאשר הניזוק הנוטל את החיה אינו מתכוון לסחוט מן הבעלים סכום כסף העולה על נזקו ואין כוונתו לעכב את החיה תחת ידו למעלה מן המידה. בידי בעל החיה האפשרות לשחרר את החפץ אם הוא נותן ערובה מספקת לסילוק החיוב, סייג נוסף שאין התופס מתכוון להפרע מן החיה שתפס עבור נזק שנגרם ע"י חיות אחרות וכוונתו להפרע רק את הנזק שנגרם ע"י אותה חיה שתפס. (ביהמ"ש דן, אגב אורחא, בענין העושה דין לעצמו בהחזרת חזקה במקרקעין).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ביאור למערער, עו"ד גב' לרנר למשיבה. 26.5.74).
ע.פ. 159/74 - מוסא סבטאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש) החזקת סמים המערער הואשם בעבירה של החזקת 152 גרם חשיש ושוחרר בערובה ותוך תקופת השחרור נתפס כשבידו 5 גרם חשיש. המערער הורשע בשתי העבירות ונדון בשל העבירה הראשונה לעשרים חודשי מאסר בפועל ועשרה חודשים מאסר על תנאי וכן לקנס כספי ובשל העבירה הנוספת לשמונה חודשי מאסר חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. שגה השופט כאשר הורה כי שני העונשים יהיו חופפים שכן נאשם המשוחרר בערובה ומבצע עבירות נוספות יש להחמיר בדינו ולא לפטור אותו למעשה מכל עונש בשל העבירה הנוספת. לגופו של ענין, למרות שלמערער אין הרשעות קודמות כמעט, אין עילה להתערב
בגזר הדין. החזקת כמות של 152 גרם סם מסוכן מעידה על פעולה מסחרית ולגבי עיסוק של סחר בסמים אין להסתפק בעונשים קלים אפילו כשזו עבירתו הראשונה של הנאשם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד אבו-עטא למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 17.6.74).
בג"צ 211/74 - פנחס פרי ואח' נגד ראש עירית רמת גן ואח'
*עתירה לבג"צ כאשר העותר מפר את החוק העותר פתח עסק של בית דפוס לפני כשלוש עשרה שנה ברמת גן כאשר עסק כזה לא היה טעון רשיון ומשנכלל העסק בין העסקים הטעונים רשיון סרבה העיריה להעניק לו רשיון. העותר המשיך לנהל את העסק והוגשו נגדו משפטים פליליים שבהם נקנס בסכומים שונים ולבסוף הוציא ראש העיריה צו מנהלי לסגירת העסק, עתה פנה העותר לבג"צ בבקשה לצוות על המשיבים להעניק לו רשיון. העתירה נדחתה. אין דרכו של בג"צ לעזור לעברינים העושים דין לעצמם ואינם מקיימים את החוק. לפני שבג"צ יזקק לעתירה על העותר להסיר את כתם אי החוקיות הדבק בו ולסגור את העסק כל זמן שאין לו רשיון ורק לאחר מכן יוכל לפנות לבג"צ.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד פ. כהן לעותרים.18.6.74).
המ' 175/74 - פלוני נגד פלונית
*סמכות דיון תביעת האשה, כמו שהוגשה לבימ"ש השלום, באה בגדר סעיף 28 לחוק בתיהמ"ש שכן עובדות העילה הן שהדירה שמדובר בה רשומה על שם האישה וממילא מוחזקת בידיה, יתכן שבלבוש של תביעת מדור ניתן היה להביא את הענין לביהמ"ש המחוזי אך עובדות העילה כפי שפורשו בכתב התביעה מצדיקות הבאת הענין לבימ"ש השלום.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. בר-שלטון למבקש, עו"ד ד. חשין למשיבה. 18.6.74).
על"ע 2/74 - שמחה ניר נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*השעייה מקבלת תואר עו"ד המערער, שהוא מתמחה במשפטים ועוסק בלימוד נהיגה, הגיש בשעתו עתירות הקשורות לבית הספר לנהיגה וביהמ"ש העליון קבע כי כתב הטענות מנוסח בצורה עולבת וכי העותר נהג בחוסר דרך ארץ משווע כלפי ביהמ"ש לרבות השופטים שדנו בעתירות. לשכת עורכי הדין שאליה הועבר פסק הדין דנה בענינו של העותר והחליטה להשעות אותו לששה חודשים מקבלת רשיון עורך דין. ערעורו של המערער נדחה. כתב הטענות של העותר הכיל דברי קנטור וחוצפה אשר עורך דין או מתמחה המכבד את מקצועו לא יגרר להוציא מפיו. יש רק לציין כי ההתנהגות של המערער חייבה תגובה הרבה יותר חמורה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. המערער לעצמו, עו"ד שיאון למשיב. 12.6.74).
ב"ש 112/74 - מאיר בלונובסקי נגד מדינת ישראל
*דחיית מאסר המבקש נידון למאסר בשל עבירות מרמה וביהמ"ש המחוזי דחה את ביצוע העונש עד לשמיעת ערעורו של המבקש אך לאחר מכן ביטל המבקש את ערעורו. בקשה נוספת לדחיית ביצוע גזר הדין נדחתה ואז פנה המבקש לביהמ"ש העליון שידחה את בצוע גזר הדין. בקשתו נדחתה. הוא לא פנה לביהמ"ש העליון בערעור על ההחלטה שלא לדחות את בצוע גזר הדין אלא פנה לביהמ"ש העליון לדחות את הבצוע. ביהמ"ש העליון אשר בפניו לא הוגש ערעור על פסק הדין ולא על ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי אין לו סמכות לדון בדחיה של בצוע גזר דין.
(בפני: השופט אשר. 19.6.74).
ע.פ. 574/73 - אוריאל יחזקאלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגין אי תשלום מכס על מכונית המערער רכש ממינהל הרכב הממשלתי מכונית לאחר שזכה במכרז ובהתאם לתנאי הרכישה עליו היה לשלם את המכס ומס קניה החלים על המכונית. נתברר לו כל הסכום גבוה, מעבר לאמצעים שעמדו לרשותו, ועל כן גרר את המכונית למגרש ע"י ביתו ושם החזיק אותה עד שמכר אותה לאחר ובשטר המכר התנה כי על הקונה לשלם את המכס ומס הקניה. הקונה לא הסדיר את תשלום המסים ומשנעצר הוגשו אישומים פליליים נגד הקונה ונגד המערער. המערער הורשע בעבירות על פקודת המכס וחוק מס קניה וערעורו נתקבל בעיקרו. לענין עבירות מכס - החובה לשלם את המכס חלה על מי שהוציא אותה למכירה, היינו מינהל הרכב הממשלתי, ולא על המערער ועל כן יש לזכותו מעבירה זו. אשר לתשלום מס קניה - ברור מתוך דברי בא כוח המדינה כי לנוכח הנסיבות יכול היה המערער לפנות למנהל מס קניה ולקבל ארכה לתשלום המס כך שיש לראות בזה עבירה טכנית. אי לכך די אם יוטל על המערער עונש סמלי של תשלום קנס בסך 10 ל"י בלבד.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. החלטה - השופט אשר. המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 26.6.74).
ע.פ. 123/74 - חיים זקוטו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד והתפרצות) המערער שהוא כבן עשרים וחמש הינו בעל עבר פלילי עשיר ביותר שהתחיל בגיל עשר. הוא ביצע בעבר כשמונים עבירות של גניבה והתפרצות, שוד מזויין, תקיפה וכו'. הפעם הורשע בשלוש עשרה עבירות של פריצות וגניבה ועוד סידרה של עבירות ונטילת מכונית ללא רשות הבעלים ובגין אלה ועבירות נוספות נדון לארבע שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה. העילה לבקשה להקל בעונשו היתה שהוא משתף פעולה עם המשטרה, העיד נגד עברינים שונים ובכך הוא סיכן את חייו. אכן, העובדה שהמערער עזר למדינה לגלות פושעים ולהרשיעם הביאה גם את בא כוח המדינה לתמוך תמיכה מסויימת בטענת הסניגור, ואולם ביהמ"ש העליון כערכאת ערעור אין לו אלא להעביר תחת שבט הבקורת גזר דין של השופט. איש אינו טוען שהעונש שהוטל על עבריין זה חמור מדי ואם אחר סיום הדיון ארעו ארועים אחרים העשויים להצדיק הקלה בעונש לא ביהמ"ש העליון מוסמך לדון בדבר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, אשר. עו"ד נ. קנת למערערת, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 11.6.74).
ע.א. 37/74 - דוד גלברט ואח' נגד פישל טקץ' ואח'
*בניה על גג בית משותף לאחר רשום הדירות ע"ש הקונים על אדמת הקרן הקיימת הקימו המערערים בית משותף והתחייבו לרשום זכות חכירה בדירות על שם המשיבים רוכשי הדירות. בחוזה שבין המערערים למשיבים קיים סעיף המציין מפורשות שהמוכר יהיה רשאי לבנות על הגג קומה נוספת גם לאחר שהדירות תרשמנה על שם הקונים אם יקבל אישור מהעיריה לכך. למטרה זו השאיר לעצמו המוכר את הזכות להוציא מהרכוש המשותף את הגג ולרשום הסכם מיוחד וכו'. הקונים חתמו יפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר לעורך דין לבצוע סעיפי החוזה. בינתיים נרשמו הדירות על שם הדיירים בלי שנרשמה אזהרה על זכות הקבלנים לבנות על הגג ומבלי להוציא את הגג מכלל הרכוש המשותף. עתה פנה עורך הדין לביהמ"ש ובקש הוראות כיצד לנהוג ביפוי הכוח שבידו. ביהמ"ש המחוזי פסק שעם רישום הדירות על שם הדיירים, כאמור, יש לראות את הקבלנים כאילו ויתרו על זכותם שבחוזים. הערעור על כך נתקבל. בחוזה צויין במפורש כי הקבלנים שומרים לעצמם את זכות הבניה גם לאחר שהדירות תרשמנה על שם הקונים ועל כן אין המקרה דנא דומה למקרה קודם
שבו לא צויין מפורש כי הזכות תהיה שמורה גם לאחר ההעברה. העובדה שלא נרשמה צמידות של הגג נובעת מכך שהמינהל ניהל באותו זמן מדיניות שמנעה רישום צמידות לדירה כלשהי.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. לוי למערערים, עוה"ד ד. רמיגולסקי ואח' למשיבים).
ע.א. 121/74 - חיים יודוביץ בע"מ נגד ישעיהו הראזי ואח'
*ייצוג חברה ע"י מנהלה בבית המשפט בהליכים התלויים ועומדים בביהמ"ש בין הצדדים הופיע מנהל בחברה המערערת מטעם המערערת. ביהמ"ש סירב לשמוע את דברי המערערת באשר אותו מנהל היה עורך דין ונפסל מלשמש בתור פרקליט ומאז הוא מתיצב בביהמ"ש הן כמנהל חברות והן כמנהל המחלקה המשפטית שלהן. הערעור על כך נתקבל. אם אותו מנהל הינו מנהל החברה המערערת כי אז רשאי הוא, מכוח תקנה 30, לעשות בשם החברה כל מה שהיא יכולה לעשות ואין בכך ולא כלום, שאין הוא עורך דין עוד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. 2.7.74).
ע.א. 54/73 - ארגון נהגי יבנה גדרות בע"מ נגד מרים מוריץ ואח'
*טענה כי נכס נמכר ע"י חברה לאחר שנכנסה לפירוק המערערת היא נושה של חברה בע"מ בפירוק והיא בקשה מביהמ"ש להצהיר כי העברת זכויות של החברה במקרקעין למשיבים בטלה באשר ההעברה בוצעה לאחר שהחלו הליכי הפירוק של החברה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שמכירת הנכס היתה כשלוש שנים לפני התחלת הליכי הפירוק וכי רק הרישום נעשה עתה ועל כן דחה את התביעה. אין זה משנה מתי נעשה הרישום כאשר העסקות נעשו למעשה כשלוש שנים לפני תחילת הפירוק. בערעור העלתה המערערת טענות של הונאה ומרמה בעסקה אך ביהמ"ש ציין כי טענות כאלה אין להעלות לראשונה בערעור. אמנם כבר בביהמ"ש המחוזי נאמר כי העסקה הנדונה נעשתה "במרמה או שלא בתום לב" אבל בהזכרת המלה "מרמה" לא סגי. צריך לפרט את העובדות המהוות את המירמה הנטענת. גם לגופם של דברים לא באה כל ראיה של הונאה ושל מרמה. העובדה שלא המשיבה חתמה על חוזה הרכישה אלא בנה חתם בשמה אינה מעלה ואינה מורידה כאשר המשיבה אישררה למפרע את החתימה והסכימה לפעול על פי ההסכם.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד לנדאו למערערת, עו"ד טלמון למשיבים. 25.6.74).
ע.א. 377/73 - יולי בר-דין ואח' נגד אברהם אסולין ואח'
*הגשת כתב הגנה מתוקן באיחור בשנת 1970 הגיש המשיב הראשון תובענה נגד המשיבים 2 ו- 3 ואלה שלחו הודעת צד שלישי למשיבים 4 ו- 5 ולמערערים. במשך השנים 1972 ו- 1973 נדונו בקשות ביניים אחדות בפני ביהמ"ש, כנראה בקדם משפט. בשנת 1973 גילו המערערים שלא השיבו בכתב הגנה על הודעה מתוקנת לצד שלישי שנשלחה אליהם בעקבות רשות שניתנה ע"י הרשם. הם בקשו הארכת מועד להגשת כתב הגנה מתוקן ולמעשה הגישו כתב הגנה כזה ביוני 1973. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להגשת כתב ההגנה המתוקן והערעור על כך נתקבל. כאשר מתברר בשלב מוקדם של קדם משפט כי בהיסח הדעת נמנע בעל דין מלהתגונן נותנים לו רשות להגיש כתב הגנה או לתקן כתב הגנה כדבר שבשגרה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד פ. קניר למערערים, עו"ד י. סלונים למשיבים. 2.7.74).
ע.א. 20/73 - יצחק ארצי נגד אברהם חורי ואח'
*חלוקת האחריות בנזיקין המשיב נפל מפיגום בעת עבודת בניה, הפיגום היה שייך למערער והמשיב עבד מטעם המשיב השני. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער %80 מן האחריות לתאונה ו- %20
על המשיב הנפגע ובאשר לאחריות שבין המערער למשיב השני שוב הטיל %80 על המערער ו- %20 על המשיב השני. הערעור על חלוקה זו של האחריות נדחה. יתכן כי אילו ביהמ"ש העליון היה יושב לדין היה מחלק את האחריות בין שלושת המעורבים בענין קצת אחרת, אך אין בכך עילה מספקת להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה. אין דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בכגון דא אלא אם נראה בעליל שהיתה סטיה רצינית מן החלוקה ההולמת לפי מידת האשם המוסרי הרובץ על כל אחד מהמעורבים, או שהובאו בחשבון דברים בלתי רלבנטיים או שלא הובאו בחשבון דברים רלבנטיים, או שחלה טעות משפטית בענין. בעניננו לא היה אף אחד מהמקרים האלה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. וויס למערער, עו"ד ד. קציר למשיב הראשון, עו"ד וינטר למשיב השני. 20.6.74).
ע.א. 88/74 - א.א. קירשנר, עו"ד נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*תשלום שכ"ט לכונס נכסים המערער היה כונס נכסים של חברה ובשעתו נפסק לו שכר ביניים בסכום של 600,000 ל"י. עתה בקש המערער סכום נוסף כשכר ביניים ומשנדחתה בקשתו ערער על כך וערעורו נתקבל. לפי המלצות ועדת לם עולה שהמערער לא יקבל סכום כלשהו נוסף על שכר הביניים שקבל אך לא זו היתה הכוונה כשהקציבו לו שכר ביניים. היתה לו ציפייה סבירה שבמסירת הדו"ח הסופי על פעולותיו יקבל סכום ניכר נוסף על שכרו. הרי זה כאילו הסכם מכללא שישולם לו שכר נוסף. אי לכך נקבע שיעור שכרו של המפרק %5 מסכום הפדיון הכולל של הנכסים שמימש ולכן קיבל בסך הכל 850.000 ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. המערער לעצמו, עוה"ד קליבץ ואלבק למשיבים. 26.6.74).
ע.א. 104/74 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד נתן ושרה פלדמן
*חישוב דירת יחיד כאשר על שטח קרקע גדול עומדת דירה אחת למשיבים היתה חלקת אדמה בת 770 מ' ועליה בית מגורים בן שנים וחצי חדרים. הם מכרו את הנכס לקבלן במחיר של 230.000 ל"י. הבית שימש למשיבים דירת יחיד במשמעות חוק מס שבח מקרקעין אך המערער סירב להכיר בכל התמורה כאילו נתקבלה עבור דירת יחיד וסבר כי יש לעשות שתי שומות. אחת ביחס לשווי הדירה שאותה העריך ב- 60,000 ל"י ועל סכום זה ישלם מס כמו דירות יחיד והיתרה היא שווי הקרקע ומאותה תמורה ישולם מס שבח רגיל. ועדת הערר דחתה את גישתו של מנהל מס שבת והערעור על כך נדחה. עפ"י החוק די בכך שהנכס משמש למגורי המוכר כדי שיהווה דירת יחיד והחוק איננו מבדיל בין דירה העומדת על קרקע כשכל אפשרויות הבניה נוצלו לבין דירה העומדת על קרקע שנותרו בה אפשרויות בניה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. בלטמן למערער, עו"ד י. פרינצ'ר למשיבים. 24.6.74).
ע.א. 205/73 - מנחם בוקובזה נגד דוד שירי
*חישוב תוספת שכ"ד בבית עסק המערער הינו בעל בית של בית עסק והמשיב הינו דייר בו. ביום 1.7.61 קיבל בעל הבית דמי מפתח ועל כן היה הדייר זכאי להפחתה מסויימת של דמי שכירות עד תום עשר שנים מיום מתן דמי המפתח. כאשר נכנסו לתוקפן התקנות לתוספת של %140 על שכר דירה של בתי עסק באפריל 1971 עדיין היה המשיב בתוך תקופת דמי המפתח. הצדדים הסכימו שעל המשיב להוסיף %140 אך המערער טען כי יש לחשב את 140 האחוזים מדמי השכירות שצריך היה לשלם אלמלא ההפחתות הקודמות בגין דמי המפתח ואילו המשיב סבר כי %140 יש להוסיף לדמי השכירות ששולמו למעשה. בית הדין לשכירות סבר כדעת המערער, ביהמ"ש המחוזי סבר כדעת המשיב והערעור על כך
נתקבל. נכון שעד לתום עשר שנים מקבלת דמי המפתח, היינו עד יולי 1971, היתה התוספת צריכה להתווסף לדמי השכירות ששולמו למעשה ערב תחילת התקנות באפריל 1971, ברם, מיולי 1971 צריך היה לעשות חישוב מחדש ולהוסיף את 140 האחוזים על דמי השכירות שהדייר היה צריך לשלם באפריל 1971 אלמלא ההפחתה בגין תשלום דמי המפתח.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד מ. כהן למערער, עו"ד ב. סלח למשיב. 18.6.74).
ע.א. 92/74 - עלי סלים קיאל ואח' נגד אגודה שיתופית של הפועל המזרחי בע"מ
*מכירת נכס ע"י מפרקים של אגודה שיתופית אגודה שיתופית שנכנסה לפירוק היתה חייבת למשיבה כ- 33,000 ל"י והמערערים רצו לקנות את מפעל האגודה. נעשו שני הסכמים - האחד בין המערערים למשיבה שלפיו נתחייבו המערערים לשלם למשיבה 20,000 ל"י תמורת החוב שהאגודה חבה למשיבה והמשיבה התחייבה לגרום לכך שמפרקי האגודה יעבירו את נכס המפעל למערערים. בהסכם שני התחייבו המפרקים להעביר את המפעל למערערים כמוסכם בין המערערים לבין המשיבה. המערערים לא עמדו בהתחייבותם ושלמו למשיבה 5,000 ל"י - בלבד. המשיבה בקשה מביהמ"ש שיכריז על בטלות ההסכמים, בקשתה נתקבלה והערעור על כך נדחה. גם אם מבחינה פורמלית מוטב היה לצרף את המפרקים לתביעה צדק השופט כי שני ההסכמים האמורים תלויים זה בזה ומהוים עסקה אחת. כמו כן בהסכם שבין המערערים והמשיבה נהגה המשיבה כאילו המפעל הוא בבעלותה מבחינת דיני היושר והמערערים התקשרו עם המשיבה על בסיס זה ואינם יכולים עתה להתכחש לכך.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד פ. ברק למערערים, עו"ד ג. שבתאי למשיבה. 24.6.74).
ע.א. 301/73 - "ראש הנקרה" קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד כפר הנופש הבינלאומי בראש הנקרה בע"מ
*שימוש בשמות דומים של בתי עסק המערערת התישבה ליד הצוק הנקרא ראש הנקרה בגבול ישראל לבנון והקימה שם עסק תיירות ואירוח. שנים לאחר מכן רכשה הנתבעת מחנה נופש של המשטרה באותו אזור וקראה לעצמה בשם "כפר הנופש" וכו'. המערערת תבעה מהמשיבה לשנות את שמה באשר לטענתה דמיון השמות עלול להטעות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה, יש דמיון בין השרותים הניתנים ע"י שני בעלי הדין אך אין כל דמיון בין השמות לא לפי החזות ולא לפי הצליל. לתובעת אין מונופול בשם המקום "ראש הנקרה" ולכאורה הרשות בידי כל אחד מבעלי הדין המנהל את עסקו בקרבת _ הצוק לציין את הדבר בשמו. צירוף מונח גיאוגרפי לשמו של תאגיד מקובל בארץ ובעולם וכל עוד אין בכך משום הטעיה לא ימנע ביהמ"ש מעשה זה. לטענת התובעת שכבר קרו טעויות ועל כן יש סכנה של הטעיה - לא די בהטעית אנשים שאינם מסוגלים לחשוב והטעיה הינה כאשר אנשים בעלי הגיון רגיל הנוהגים בשקידה סבירה עשויים לטעות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ע. חרלף למערערת, עו"ד נ. ברטוב למשיבה. 27.6.74).
ע.פ. 132/74 - מדינת ישראל נגד משה בראשי
*קולת העונש (רשלנות בהפעלת חומר נפץ) המשיב עסק בפיצוץ סלעים בשכונת בית הכרם בירושלים והוא ביצע את העבודה ברשלנות, שיטת העבודה לא היתה תקינה, כמות חומר הנפץ שהפעיל היתה גדולה מדי וכיסויו היה קטן מדי וכתוצאה מכך עפו אבנים, חדרו לדירה ופגעו שם באדם וברכוש.
רשלנותו של המשיב מגיעה לכדי רשלנות רבתי והעונש שהוטל עליו הינו אלפיים לירות קנס. הערעור על קולת העונש נתקבל. המדינה לא בקשה להטיל על המשיב מאסר בפועל ועל כן נמנע ביהמ"ש העליון מלהחליט אם אין זה מן הדין לדון את המשיב למאסר בפועל באשר זו עבירתו השלישית מאותו סוג. ביהמ"ש העליון חייב את המערער לחתום על התחייבות שלפיה ישולם על ידו קנס של 5,000 ל"י אם יעבור על עבירה כנ"ל תוך שלוש שנים. כמו כן הועמד שיעור הקנס בגין עבירה זו על סך 4,000 ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' לרנר-נאור למערערת, עו"ד מוסקי למשיב. 27.6.74).
ע.פ. 198/73 - יוסף הרשקוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מכס ומס קניה) המערער קנה מכונית, שלא שולמו עליה לא מכס ולא מס קניה, והוא זייף מסמכים והשיג בשביל המכונית רישום במשרד הרישוי שהיה למעשה רישומה של מכונית אחרת ומכר את המכונית לאדם אחר. הוא הורשע בעבירות של זיוף ומרמה ועבירות לפי חוק מס קניה ומכס ונדון לשנתיים מאסר ועוד שנה אחת מאסר על תנאי. ערעורו על חומרת העונש נתקבל. אין לראות בעונש שהוטל על המערער עונש חמור, מה גם שיש לו שבע הרשעות קודמות וביניהן עבירה על חוק מס קניה. ואולם, בינתיים פרצה מלחמת יום הכפורים, והמערער שירת 225 ימים שירות מילואים בצבא, מילא את תפקידו תוך סיכון נפש תחת אש האוייב ואף התנדב לבצוע תפקידים שלא היו מוטלים עליו. לנוכח עובדה זו, לא מן הצדק לכלוא את המערער עכשיו לאחר מה שעבר עליו בימי המלחמה. לפיכך בוטל עונש המאסר בפועל והוטל על המערער קנס בסך עשרת אלפים ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. עו"ד זילברמן למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 2.7.74).
ע.פ. 112/74 - איסמעיל בשארה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (משיכת שיקים ללא כיסוי) המערער הורשע בשתי עבירות של משיכת צ'ק ללא כיסוי ונדון לארבעה חודשי מאסר בפועל ולקנס בסך אלף ל"י. ערעורו על חומרת העונש נתקבל. אכן, זו עבירתו החמישית מסוג זה של המערער אך אף על פי כן לא היה צידוק להטיל עליו עונש מאסר בפועל. הצ'קים נושא האישומים, שולמו ע"י המערער מיד לאחר קבלת ההתראה שמדובר בה בסעיף 15 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק). בימ"ש השלום לא נתן את המשקל הראוי לעובדה זו וגם ביהמ"ש המחוזי התעלם מכך. על יסוד הנ"ל העלה ביהמ"ש העליון את סכום הקנס לאלפיים ל"י ואת המאסר הפך למאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד פרידן למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 30.6.74).
ע.פ. 141/74 - דוד כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת יהלומים ע"י עובד בלוד) המערער דנא, בעל עבר עשיר של עבירות התפרצות וגניבה והחזקת סמים מסוכנים, ביצע יחד עם שניים אחרים גניבה של חבילת דואר, שהכילה יהלומים בשווי של כ- 500,000 דולר, וזאת כאשר הועסק בנמל התעופה לוד בפריקת מטענים מהמטוסים. המערער נדון לחמש שנות מאסר וערעורו על חומרת העונש נדחה. גם שני הנאשמים האחרים נדונו לחמש שנות מאסר ואין לקבל את טענת המערער כי היה מקום להקל בעונשו לעומת העונשים שהוטלו על השותפים האחרים. ביהמ"ש הביע פליאה על כך, שאדם בעל עבר פלילי כמו מערער זה נתקבל לעבודה בנמל התעופה והופקד בידו לעסוק בחבילות דואר בנמל תעופה בינלאומי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד גב' לרנר למשיבה. 27.6.74).