ע.א. 86/73 - משה תושיה ואח' נגד ציון חברה לבטוח בע"מ ואח'
*ניכוי גימלת ביטוח לאומי מפיצויים בתאונת עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלוצקי) בת.א. 897/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים נסעו במכונית ובתאונת דרכים שקרתה נפגעו ותבעו את נזקם מאת בעלת המכונית שהיא חברה משפחתית של המערערים ובני משפחתם וכן מחברת הבטוח שבטחה את המכונית בטוח צד שלישי. התובעים טענו בסעיף 9 בכתב התביעה כי בעת קרות התאונה נסעו לביתם מעבודתם בחברה בשל חוזה עבודה עם החברה או בעקבותיו. בכך בקשו לתפוס את חברת הבטוח ברשת האחריות לנזקם בתאונה. תחילה כפרה חברת הבטוח בסעיף 9 הנ"ל אך לאחר מכן חזרה בה מכפירתה וטענה כי מכיון שהתאונה היא בבחינת תאונת עבודה המזכה את נפגעיה בגמלאות הבטוח הלאומי הרי שיש לנכות מסכום הפיצויים את הסכום שהתובעים זכאים לקבל מהבטוח הלאומי. למעשה לא תבעו התובעים מהבטוח הלאומי את המגיע להם כנפגעים בתאונת עבודה מאחר שהחברה לא שילמה עבורם דמי בטוח לאומי, ואילו תבעו מהבטוח הלאומי את דמי התאונה היה הוא חוזר על החברה ותובע שיפוי הנזק שנגרם לו. ביהמ"ש המחוזי החליט לנכות מדמי הפיצויים את הסכומיםשהתובעים היו זכאים לקבל מהבטוח הלאומי אילו פנו אליו ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אמנם, הגדרת תאונת עבודה במובן החוק לבטוח לאומי אינה זהה לתאונת עבודה שלפי הפוליסה, בכך שבניגוד לחיוב לפי הפוליסה אין הבטוח הלאומי חייב לשלם בתאונת עבודה כאשר חלה הפסקה או סטיה בדרך ממקום העבודה הביתה, אולם, לאחר שהתובעים טענו בכתב התביעה כי זו היתה תאונת עבודה היתה עליהם החובה להוכיח כי חלה הפסקה או סטיה בדרך באופן שהבטוח הלאומי פטור מתשלום פיצויים.
ב. על פי פקודת הנזיקין תנוכה הגימלה שהעובד זכאי לה מסכום הפצויים שבתאונת עבודה ועל כן יש לנכות בעניננו מהסכום שהמעביד, ובעקבותיו חברת הבטוח, חייבים למערערים, אותו סכום שהיו זכאים לקבל מהבטוח הלאומי אילו תבעו מהמוסד לבטוח לאומי. העובדה שלא תבעו מהמוסד לבטוח לאומי את הפצוי המגיע להם אין בה כדי לחייב את המעביד לשלם להם את מלוא סכום הפיצויים.
ג. העובדה שאילו תבעו מהביטוח הלאומי לא היה הדבר עוזר למעביד, שכן הלה לא שילם דמי בטוח לאומי והמוסד היה חוזר ותובע ממנו שיפוי, אין בה כדי לשנות בנסיבות המקרה. אמנם בדרך כלל עומדת חברת הבטוח בנעלי המבוטח והיא חבה בחובותיו ונהנית מזכויותיו בהתאם לתנאי הפוליסה, אולם, חובת השיפוי שחוק הבטוח הלאומי מטיל על מעביד שלא שילם דמי בטוח למוסד היא ענין למעביד ולמוסד בינם לבין עצמם ואינה נוגעת לחברת הבטוח של המעביד שכלל לא בטחה אותו מפני חבות זו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד ר. וייס למערערים, עו"ד ויסגלס למשיבים. 25.6.74).
המ' 282/74 - יוסף לוי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*מתן רשות ערעור ע"י הרשם.
* פס"ד שניתן ע"י הרשם בהסכמה ללא רשות ערעור.
(ערעור על החלטת רשם ביהמ"ש העליון - הערעור נדחה).
העובדות:
בהליכים שבין בעלי הדין נתן ביהמ"ש המחוזי, בשבתו בערעור, פסק דין והמערערים בקשו בביהמ"ש העליון בשעתו רשות לערער על פסק הדין. לאחר מכן התפשרו הצדדים ובקשו מביהמ"ש העליון כי תנתן רשות לערער ויאושר פסה"ד של בימ"ש השלום. רשם ביהמ"ש העליון נתן ביולי 1971, מכוח הסכמת הצדדים, תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. לאחר שעברו שנתיים באו
המערערים ובקשו מהרשם לבטל את פסק דינו האמור. את בקשתם ביססו על שני נמוקים: הרשם לא היה מוסמך לתת להם רשות ערעור ובאין רשות לא היה מוסמך לתת פסק דין בהסכמה ההסכם המשמש יסוד לפסק דינו של הרשם נגוע בטעות ולכן ניתן הוא לבטול. הרשם דחה תחילה את הטענה שפסק דינו לוקה בחוסר סמכות וכלפי החלטה זו מופנה הערעור.
החלטה:
א. החלטתו של הרשם הדוחה את טענת חוסר הסמכות היא החלטה אחרת ולא פסק דין ועל כן ניתן לערער עליה. אין לקבל טענת המשיבים כי החלטה זו כמוה כפסק דין של ביהמ"ש העליון שאינו ניתן לערעור.
ב. אין לקבל טענת המערערים כי פסק דינו של הרשם מיולי 1971 חורג מגדר הענינים שבהם מוסמך הרשם לפסוק. אין לומר כי מתן רשות ערעור ע"י הרשם חורגת מגדר סמכותו ומכיון שהיה מוסמך לתת רשות ערעור מוסמך היה גם לתת את פסק הדין בהסכמה.
ג. אפילו אם נאמר כי הרשם לא היה מוסמך לתת רשות ערעור עקב הסכמת הצדדים ופסק הדין שנתן בהסכמה בשעתו נתן בלי שניתנה לפני כן רשות ערעור הרי פסק הדין, שכמוהו כפס"ד של ביהמ"ש העליון מכוח סעיף 11 לפקודת הרשמים, איננו בטל. בימ"ש שנתן פס"ד בגוף הענין בלא שקדם לכך מתן רשות ערעור אפילו היה צורך ברשות לערער אין פסק הדין בטל מדעיקרא בשל כך. פסק דינו של בימ"ש בטל אם היה ביהמ"ש חסר סמכות לתתו, ואולם פגמים אחרים בהליך אשר אינם עולים לכדי חריגה מן הסמכות יכולים רק לשמש נמוק ערעור אם פסק הדין ניתן לערעור, אך עם חלוף תקופת הערעור הפגם מתרפא.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' צ. כספי למערערים, עו"ד בן דוד למשיבים. 12.6.74).
בג"צ 91/74 - לוטפי יוסף גבארה ואח' נגד ביהמ"ש המחוזי בת"א ואח'
*התערבות בג"צ בפס"ד בימ"ש מחוזי בעניני בחירות.
(התנגדות לצו- על- תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרים הגישו לביהמ"ש המחוזי ערעור בחירות בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) וערעורם נדחה. לפי סעיף 73 לחוק, פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי סופי ואין לערער עליו לא בזכות ולא ברשות. אי לכך פנו העותרים לבג"צ בטענה כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוא כאין וכאפס מחמת חריגה מסמכות באשר, לטענתם, פגע ביהמ"ש בכללי הצדק הטבעי.
החלטה - השופט ויתקון:
א. ביהמ"ש העליון הרחיב בפסיקתו את משמעות המושג "חריגה מסמכות" והתערב בהחלטות בתי דין למיניהם וגופים בעלי סמכות מעין שיפוטית הנתונים לבקורת הבג"צ, הוא ראה "חריגה מסמכות" לא רק כאשר הגוף השפוטי דן בענין שאינו מוסמך לדון בו, אלא גם כאשר היתה פגיעה בכללי הצדק הטבעי מבחינת צורת הדיון בפני בית הדין.
ב. השאלה היא אם בג"צ יכול להתערב בעילה של חריגה מסמכות לפי הפרשנות
המורחבת כאמור גם בהחלטתו של בימ"ש או רק כשמדובר בבית דין או גוף מעין שפוטי. בעניננו אין צורך להכריע בשאלת סמכות זו וניתן להשאירה לעת מצוא.
ג. הוברר לגופו של ענין כי ביהמ"ש לא פגע בכללי הצדק הטבעי. בין היתר נטען כי ביהמ"ש סירב להרשות חקירת מצהירים על תצהיריהם בניגוד לסעיף 17 לפקודת הראיות המחייב כביכול את ביהמ"ש להתיר חקירת מצהירים. ברם, החובה האמורה אינה מוחלטת ויכול ביהמ"ש למנוע חקירת מצהיר אם ברור מראש שהחקירה מכוונת לדברים שאינם רלבנטיים לנשוא הדיון או שלא יוכלו להשפיע בלאו הכי על תוצאתו.
השופט ח. כהן (מסכים ומוסיף):
נראה כי אפילו תאמר שלבג"צ סמכות להתערב גם בפסק דין סופי של ביהמ"ש המחוזי כאשר הוא פגע בעיקרי הצדק הטבעי, הרי אין להשוות ערעורי בחירות להליכי שיפוט אחרים, בעניני בחירות הקפיד המחוקק על מועדים מדוייקים שבהם הוסמכו בתיהמ"ש ויתר הרשויות לעשות מלאכתם ואחרי עבור המועדים אין הם מוסמכים עוד לפעול. גם בג"צ אינו יכול עוד להאריך או להחליף את המועדים אפילו מצא שמה שהגוף התימר לעשות מכוח סמכותו בתוך המועד שהוקצה לו היה בטל מדעיקרא.
לגופו של ענין, לא היה ממש בטענות העותרים ואין לראות פגיעה בכללי הצדק הטבעי מחמת אי הענות לבקשה לחקור את המצהירים. ראשית, הכלל שרשאי אדם לחקור את יריבו על תצהירו אינו נמנה על כללי הצדק הטבעי. שנית, ההוראה לאפשר חקירת מצהיר על תצהירו אינה שוללת מביהמ"ש את שקול דעתו לאסור חקירה במקרה הצורך.
לעניני הפגיעה בעקרי הצדק הטבעי, אין להרחיב את המסגרת עד כדי התערבות בסדרי הדין, כולל סדרי חקירת העדים רק באשר שונים הם מן הנהוג והמקובל בבתיהמ"ש שלנו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. עוה"ד י. פריבס וה. רוזובסקי לעותרים, עוה"ד מ. חשין ותוסיה- כהן למשיבים. 20.6.74).
ע.פ. 117/74 - פתחי שטייה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה) המערער היה פקיד ראשי במשרד החקלאות ברמאללה ובתפקידו ביצע זיופים של 81 קבלות על הוצאות פיקטיביות שכאילו הוציא מן הקופה הקטנה ואת הכסף שלשל לכיסו. מספר העבירות הוא רב אך הסכום הכולל מסתכם בסך אלפיים ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והעונש הוקל במקצת ע"י ביהמ"ש העליון. אמנם יש להתייחס בחומרה לעבירה כזו של עובד ציבור, ואולם סכום המעילה הינו קטן, למערער אין הרשעות קודמות והוא מטופל במשפחה. אי לכך די אם עונש המאסר בפועל יועמד על שנה אחת בלבד ושנתיים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד אבו- עטא למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 17.6.74 ) .
=המ' 156/74 - ניסן מוסייב נגד מדינת ישראל
[פ"ד כח (2) 606]*הרשעה בעבירה השונה מכתב האישום המבקש הואשם בבימ"ש השלום בבריחה ממעצר חוקי לפי סעיף 133 לפח"פ, ותוך כדי המשפט נתעורר ספק אם ניתן להרשיעו בעבירה זו, והתביעה הודיעה כי יתכן שתבקש
להרשיע את הנאשם בעבירה של הכשלת שוטר. אכן, ביהמ"ש הרשיעו בהכשלת שוטר ודן אותו לחודש אחד מאסר. ערעורו נדחה, והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש יכול להרשות בכל עת לתקן כתב אישום והוא גם רשאי להרשיע בעבירה אחרת מזו שפורשה בכתב האישום ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן ושלא יוטל עליו עונש חמור מזה הקבוע בעבירה המקורית. כאן נתמלאו התנאים הנדרשים, העובדה שבעבירה של הכשלת שוטר יש עונש מינימום חובה אינה מונעת הרשעה בעבירה זו, כאשר בעבירה המקורית אין עונש מינימום אין ביהמ"ש חייב להטיל עונש מינימום כשהוא מרשיע בעבירה שבה קובע החוק עונש מינימום. אם ביהמ"ש הטיל על המבקש בענין דנא עונש מאסר בפועל הרי זה מתוך התחשבות בהרשעותיו הקודמות של המבקש, בהן עבירות של אלימות ותקיפת שוטרים.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד קנצפולסקי למבקש, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 9.7.74).
המ' 290/74 - חברת בדי אילה בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן צ'ק ללא כיסוי כשהוצג לפרעון לפני זמנו הסנקציה הפלילית של משיכת צ'ק ללא כיסוי חלה גם על צ'ק הנושא תאריך מאוחר מיום כתיבתו שכן צ'ק כזה הוא בר פרעון עם הוצאתו. העובדה שבתביעה אזרחית לא יכלו הנפרעים לאכוף פרעון הצ'קים לפני המועד הנקוב בהם באשר היה הסכם שלא יוצגו לפני התאריך האמור, אין בה כדי להשפיע על הסנקציה הפלילית הקבועה בחוק. מטרתו של סעיף 73 א לפקודת השטרות כי צ'ק הוא בר פרעון עם הוצאתו היתה להרתיע את הציבור מהוצאת צ'קים מאוחרים, ומשהוחק הסעיף הנ"ל הורכבה עליו הסנקציה הפלילית.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד י. גלברד למבקשים, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 3.7.74).
המ' 143/74 - שלום גולדמן נגד מדינת ישראל
*הוכחת קיום יחסים ידידותיים עם מדינה זרה קיום יחסים דיפלומטים בין גרמניה המערבית וישראל הוא מן המפורסמות ולא היה צריך אישור בתעודת שר החוץ בפני ביהמ"ש שדן באישום נגד המבקש על פגיעה במדינה ידידותית כאמור בסעיף 66 לפח"פ. זאת ועוד. מתוך העדויות שהובאו בפני ביהמ"ש עולה שהמדינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם גרמניה וכי מדינה זו היא מדינה ידידותית.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ד. שילנסקי למבקש, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 18.6.74).
ב"ש 118/74 - צדוק נגר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בנסיון לרצח ומשהוגש נגדו כתב אישום ביום 21.1.74 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים נגדו. בצו המעצר הורה השופט למזכירות לקבוע תאריך מוקדם לבירור האישום. נקבעו שלושה ימים בחודש מרץ 1974 לשמיעת המשפט אך מחמת סיבות שונות של החלפת הרכבי ביהמ"ש וחופשות נדחה המשפט מפעם לפעם והוחל בשמיעת המשפט בחודש יוני אך שוב נדחה ומסתבר שרק באוקטובר יהיה המשך המשפט. אי לכך הורה מ"מ הנשיא לשחרר את הנאשם בערובה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן עו"ד א. אורן לעורר, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 15.7.74).
ב"ש 113/73 - דניאל בנימין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה ארבעה אנשים הואשמו בגניבות מנמל אשדוד במאות אלפי לירות, ושלושה מהם שוחררו עד לבירור דינם ואילו העורר נמצא במאסר. הוא קובל על הפליתו לעומת האחרים ובקש את שחרורו בערבות אך בקשתו נדחתה. מ"מ הנשיא זוסמן הביע פליאה על כך שהמדינה הסכימה לשחרורם של שלושת האנשים האחרים אשר כלפיהם יש בידה,
לטענתה, ראית חזקות, ונכון יהיה לומר שקיימת אצל המבקש עילה מוצדקת לתרעומת. אף על פי כן אין מקום לשחרר את המבקש ולהוסיף חטא על פשע של שחרורם של החשודים האחרים. לא יהיה בכך משום תקון המעוות אלא הוספה עליו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד גב. לויצקי למשיבה, 2.7.74).
ב"ש 98/74 ואח' - מדינת ישראל נגד רבקה בהלול ואח'
*ואח' - איחוד משפטים בפנינו מספר בקשות. האחת מהן בה מבקשת המדינה לשנות את מקום הדיון במשפטה של המשיבה ולהעבירו מנצרת לחיפה מאחר שבעלה של המשיבה מכהן כנשיא ביהמ"ש המחוזי בנצרת. המשיבה לא התנגדה לכך והענין הועבר לביהמ"ש בחיפה. בהמרצות אחרות מבקשת המדינה לאחד את התובענה שבין המשיבה והמבקשת לבין התובענה שבין המדינה ונתבעים אחרים. אמנם רק מקצת הנושא משותף לשני הענינים ויתכן שלא כל בעלי הדין מעונינים בבירור כל אותן השאלות אשר יעמדו לדיון, אך זוהי תוצאה אשר לעתים קרובות אין למנוע אותה, ואף על פי כן מתירות התקנות איחוד העילות. בעניננו נוגעות התובענות השונות לענין אחד אשר לו השלכות שונות לבעלי דין אחרים. לשם יעילות הדיון מן הצורך למנוע כפילות והתדיינויות. יוכל ביהמ"ש שידון בענין להורות על הפרדת הדיון אם יראה לטוב לפניו לעשות כן.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 15.7.74).
בר"ע 33/74 - לוטפי יוסף גבארה ואח' נגד ועדת הבחירות בטייבה ואח'
*ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בעניני בחירות היתה זו בקשה להרשות לערער על החלטת ביניים שניתנה בערעור בחירות לענין תוצאות הבחירות בטייבה, בינתיים נתן ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו בערעור ואין חולקין שפסק הדין הוא סופי ואין לערער עליו. כשם שאין לערער על פסק הדין הסופי, כך אין לערער בערעור בחירות על החלטות ביניים. בעניננו, משניתן פסק הדין והוא סופי, ממילא יהא כל ערעור על החלטת בינים ערעור סרק.
(בפני השופטים: ויתקון, ח, כהן, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד פריבס ורוזובסקי למבקשים, עוה"ד מ. חשין וש. תוסיה- כהן למשיבים. 20.6.74).
ע.פ. 202/74 - סלמן ארג'יאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) בשעת לילה מאוחרת באו המתלונן עם קבוצת אנשים אחרים במפתיע לבית המערער, התנפלו על המערער ואנשי ביתו וגרמו חבלה בראשו של המערער. הלה השיב למתלונן מנה אחת אפיים ואחר כך הלך למטבח, נטל סכין ודקר את המתלונן דקירה עמוקה בחזהו. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון שיקולו את עברו הנקי של המערער וכן שהיתה כאן "פרובוקציה מסויימת", ודן את המערער לשמונה עשר חודשים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. התנפלות בצוותא בשעה 1.30 אחר חצות על משפחה שלווה הישנה בביתה אין להגדירה כ"פרובוקציה מסויימת" ויש לראות את המערער כמי שפעל בנסיבות שיכול היה להניח כי עליו להגן על נפשו ועל בני משפחתו, אם כי עבר את גבול ההגנה העצמית המותרת. אי לכך העמיד ביהמ"ש העליון את עונש המאסר בפועל על שנה אחת ועונש המאסר על תנאי על שנה וחצי.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 19.6.74).
ע.פ. 533/73 - יעקב נעים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות בשעת לילה נהג המערער מכונית שהיו בה כעשרה אנשים ונסע במהירות של כ- 65 קמ"ש בכביש בינעירוני. המהירות היא בגדר המותר ואולם המערער ראה ממרחק בשולי
הכביש בעל חיים שנראה לו ככלב, אך לא האיט את המהירות בהתחשב באפשרות שבעל החיים יכנס לתחום נסיעתו. בהיותו במרחק כ- 15 מטר ראה את בעל החיים קופץ לכביש ואז בלם בלימת חירום וכתוצאה מכך נגרמה תאונה בה נהרג אדם. המערער הורשע בעבירה של גרימת מוות והערעור על כך נדחה. המערער נהג ברכב עמוס אנשים והיה חייב לנהוג זהירות מירבית. כשראה את בעל החיים בשולי הכביש לא נתן דעתו על כך שהחיה עלולה לעלות על הכביש והדבר יהיה בחזקת סכנה. הוא לא האיט את נסיעתו ובלם רק כאשר המכשול כבר היה בתחום נסיעתו על פני הכביש. בכך יש לראות רשלנות שגרמה לתאונה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ברין למערער, עו"ד גב' לרנר למשיבה. 27.6.74).
ע.פ. 4/74 - אעטף זיינה ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אונס וחומרת העונש שני המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בעבירות של נסיון לאונס ומעשה מגונה בכוח והראשון נדון לשנתיים וחצי מאסר ואילו המערער השני לשלוש שנים וחצי מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה, הוכח אמנם כי המערערים הוכו לפני שמסרו הודאותיהם במשטרה, אך היו מספיק ראיות נגדם גם ללא הודאות אלה. אשר לעונש - שני נאשמים אחרים שאחד מהם היה הרוח החיה במעשה פשע זה שהודו באשמה, נדונו האחד לשלוש שנות מאסר והשני לשנתיים מאסר. ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערערים באשר לא הודו באשמה. בנסיבות הענין צודקים המערערים כי אין להענישם על כפירתם באשמה. אי לכך יש להעמיד את עונש המאסר שלהם על שנתיים מאסר כפי שהוטל על הנאשם שהודה באשמה ושלא היה הרוח החיה במעשה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. עו"ד ס. חמדן למערערים, עו"ד גולדמן למשיבה. 10.7.74).
ע.פ. 83/74 - דידרסקי ולדיסלב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות סמים) המערער הורשע בעבירות פריצה וסמים ונדון למאסר שנה אחת וכן הופעלו נגדו מאסרים על תנאי לשנה וארבעה חודשים כך שכל התקופות יהיו מצטברות. הערעור על חומרת העונש נתקבל. צדק ביהמ"ש דלמטה שיש לשלוח את המערער למאסר וכן שבדרך כלל יש להפעיל מאסרים על תנאי לתקופות מצטברות. ברם, יש יוצאים מן הכלל, ובעניננו מדובר בצעיר כבן 17 ושליחתו למאסר לתקופה של עשרים ושמונה חודשים עשויה להזיק לו. אי לכך די אם המערער ישא בפועל תקופת מאסר של 18 חודשים בלבד.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. עו"ד אלוני למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 19.6.74).
ע.פ. 10/73 - מרדכי לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה) המערער ביצע עבירות על חוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) שעה שכיהן כעוזר לקצין מטה לעניני תעסוקה בשטחים המוחזקים ונדון לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש כאשר גזר את דינו עמד תחת הרושם שהמערער ניסה להשפיע על עדים אך לאחר מכן זוכה מאשמה זו. כן לא התחשב השופט בכך שהמערער עמד במשפטו כשנתיים ויותר וכתוצאה מניהול משפט ארוך ומיגע יצא זכאי ממחצית אישומים שהיו בכתב האישום. בהתחשב באלה יש להעמיד את העונש על שלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושלוש וחצי שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר, עו"ד וגמן למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 11.7.74).
ע.פ. 341/71 - מנחם בן יצחק לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח
המערער והמנוח, קורבן הפשע, גרו בשכנות והיו ביניהם סכסוכים. באחד הימים בא המערער ששירת אותו זמן בצבא לבית המנוח, ירה בו והרגו. על נסיבות המקרה סיפר המערער בהודעתו במשטרה, כי לאחר ריב שהיה בין השניים יום לפני כן, בא אותו יום עם הנשק שלו לבית המנוח, דרך את התת מקלע ברחוב, נכנס לדירה והתקרב לחדרו של המנוח. הוא ראה את המנוח ישן במיטה ואז "יריתי כדור בקיר... ולקול היריה ראיתי שליאון קם מהמיטה... שאל אותי מה אתה רוצה... יריתי כדור שני בראשו...". ביהמ"ש הרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה והערעור על כך נדחה. השאלה שעורר המערער היתה אם נתקיימו היסודות של "כוונה תחילה" כאמור בסעיף 216 לפח"פ והתשובה לכך הינה חיובית. טענת המערער היתה כי למעשה בא להפחיד את המנוח ולא להרגו וכל ההכנות שעשה בחוץ היו לשם ההפחדה וממילא כל מה שנעשה לפני היריה הקטלנית נעשה לשם הפחדה ובין היריה הראשונה והשניה לא היתה הכנה מחודשת והחלטה להרוג. אין לקבל טענה זו. במה שקרה לאחר היריה הראשונה יש כדי למלא את דרישות החוק בענין ההחלטה וההכנה. יסוד ההכנה יכול להתקיים ע"י אותן הפעולות של הנאשם המהוות חלק ממערכת פעולות הקטילה גופן, ואין צורך שיתפוס שיעור זמן מסויים, והוא יכול להיות מיניה וביה ואפילו כהרף עין.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד רוטמן למערער, עו"ד י. בלטמן המשנה לפרקליט המדינה למשיבה. 3.7.74).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 86/73 - .....................318 ─ * ניכוי גימלת ביטוח לאומי מפיצויים בתאונת עבודה.
─* המ' 282/74- ...............................318 ─ * מתן רשות ערעור ע"י הרשם.
─ * פס"ד שניתן ע"י הרשם בהסכמה ללא רשות ערעור.
─* בג"צ 91/74 - ...........319 ─ * התערבות בג"צ בפס"ד בימ"ש מחוזי בעניני בחירות.
─
─* ע.פ. 117/74 - חומרת העונש (מעילה)........................................320 ─* המ' 156/74 - הרשעה בעבירה השונה מכתב האישום.............................320─* המ' 290/74 - הרשעה במתן צ'יק ללא כיסוי כשהוצג לפרעון לפני זמנו..........321 ─* המ' 143/74 - הוכחת קיום יחסים ידידותיים עם מדינה זרה....................321 ─* ב"ש 118/74 - שחרור בערובה...............................................321─* ב"ש 113/73 - שחרור בערובה...............................................321─* ב"ש 98/74 ואח' - איחוד משפטים...........................................322 ─* בר"ע 33/74 - ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בעניני בחירות....................322 ─* ע.פ. 202/74 - חומרת העונש (גרימת חבלה)...................................322─* ע.פ. 533/73 - הרשעה בגרימת מוות..........................................322─* ע.פ. 83/74 - חומרת העונש (עבירות סמים)...................................322─* ע.פ. 4/74 - הרשעה בעבירות אונס וחומרת העונש.............................323 ─* ע.פ. 10/73 - חומרת העונש (עבירות מרמה)...................................323─* ע.פ. 341/71- הרשעה ברצח..................................................324─
─
─
─
─
─