ע.א. 439/73 - רמת חולון בע"מ ואח' נגד בנימיני ציון
*הענקת סעד מן הצדק בתביעת פינוי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 348/73 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
המשיב מחזיק כדייר מוגן בדירת מגורים של כחדר וחצי ובדמי שכירות של כשלוש וחצי לירותלחודש. דמי השכירות היו מ- 1961 אך המערערים סרבו מאז ועד 1967 לקבל דמי שכירות מהמשיב בטענה שהוא פולש. ב- 1967 דרשו המערערים מהמשיב את דמי השכירות לכל התקופה של שש שנים אך הוא החל בתשלומם רק כששה חודשים לאחר שהוגשה נגדו תביעת פינוי. כמו כן הכניס המשיב שינויים במושכר. המערערים הגישו תביעת פינוי נגד המשיב בעילות של אי תשלום דמי השכירות ועשיית שינויים במושכר תוך הפרת תנאי השכירות. בימ"ש השלום קבע כי אכן לא שילם הנתבע דמי השכירות ועשה שינויים במושכר אך העניק למשיב סעד מן הצדק תוך התנאת תנאים מסויימים שביניהם תשלום חוב דמי השכירות וכן פיצוי של 600 ל"י, אשר לשינויים חייבאת המשיב להחזיר את המצב לקדמותו אלא אם יקבל רשות מבית הדין לשכירות בדיעבד לבצוע השינויים. המשיב לא הפקיד במועד את הסכומים הנזכרים בפסק הדין וביהמ"ש המחוזי החליט אף הוא להעניק למשיב סעד מן הצדק וזאת בעיקר בגלל המצב הסוציאלי הירוד של המשיב. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לא ברור מי אשם בכך שהסכומים לא הופקדו ע"י המשיב כפסיקת ביהמ"ש השלום. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני (דעת מיעוט):
א. המשיב הוציא כ- 7,000 ל"י על שינויים ותקונים בבית וכן רכש מכשיר טלביזיה בתשלומים ועל כן אין לקבל את המסקנה שצריך היה להעניק למשיב סעד מן הצדק בגלל מצבו הסוציאלי הירוד.
ב. עברו למעלה משנתיים מאז נדרש המשיב לשלם את דמי השכירות עבור שש השנים שלא שילם ועד שהתחיל לשלם. המדובר בסכום מינימלי של כמה מאות לירות עבור כל התקופה, ואין לומר כי המערערים אשמים באי תשלום שכר הדירה בכך שבמשך שנים סרבו לקבל שכר דירה.
ג. המשיב הפר את תנאי השכירות ועשה שינויים יסודיים במושכר כאשר יכול היה לפנות לבית הדין לשכירות לקבל את הסעד הדרוש. בנוסף לכל אלה לא הפקיד בזמן את סכומי הכסף שבהפקדתם היה מותנה הסעד מן הצדק שהעניק לו בימ"ש השלום. לא לכגון אלה נועד הסעד מן הצדק.
השופט י. כהן (דעת הרוב):
א. נכון שהמשיב אשם בהפרות חמורות של אי תשלום דמי שכירות ובצוע שינויים במושכר, אף על פי כן יש להעניק לו סעד מן הצדק. מדובר כאן בדירת מגורים של שבע נפשות כאשר המשיב הרויח בשעת המשפט כ- 600 ל"י לחודש בלבד. אין ליחס חשיבות לכך שהמשיב קנה מכשיר טלביזיה, שכן ידוע כי טלביזיה היא בדורם העיקרי של המוני העם וניתן להבין את כניעתו של המשיב לפיתוי זה.
ב. כל השינויים בדירה נעשו כדי להתקין שירותים לדירה ולפני כן המצב בדירה היה בלתי נסבל. לא היו הוכחות כי הסכומים הגבוהים שהמשיב השקיע הוציא למותרות.
ג. אין כל יחס בין תוצאות הפינוי מצד אחד ובין חטאי המשיב מצד שני. גם בלי פינוי משלם המשיב ביוקר על חטאיו לאחר שביהמ"ש המחוזי הטיל עליו פיצוי של 1,200 ל"י והוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. השימוש שעושה ביהמ"ש בהענקת סעד מן הצדק חייב להיות מושפע ממידת מצוקת הדיור שהיא כעת קשה וממידת הסבל שתגרם ע"י מתן צו פינוי.
השופט קיסטר מסכים ומוסיף:
כאשר ביהמ"ש שוקל את הגורמים להענקת סעד מן הצדק צריך הוא לשקול את טיב המושכר, היינו אם מדובר בדירת מגורים או בבית עסק שבו דורשים מן הדייר שיקפיד יותר על מילוי חובותיו; מהות ההפרה - יהיה ביהמ"ש נוטה יותר לתת סעד מן הצדק אם אפשר לתקן את ההפרה ולהחזיר את המצב לקדמותו; התנהגותו של הדייר - אם ההפרות היו מלוות במעשים בלתי הוגנים או שההפרה היתה ענין של רשלנות או אי איכפתיות; התנהגותו של המשכיר. כאשר בעל הבית מסרב לקבל דמי שכירות במשך תקופה כה ארוכה, הרי הוא מראה שאיננו מיחס חשיבות מרובה לדמי השכירות והדבר יכול להיות פתיון לדייר להוציא את הכסף לצרכיו השוטפים.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. ארן למערערים, עו"ד א. הברמן למשיב. 30.6.74).
ע.א. 627/73 - חברת מ.ד.מ. בע"מ נגד פקיד השומה
*הגדרת "ניהול עסק" בפקודת מס הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (שופטת בנטל) בעמ"ה 586/72 - הערעור נדחה בעיקרו).
החלטה - השופט אשר:
א. השאלה אם המערערת מנהלת עסק לצורך הוראות מס הכנסה בדבר קיזוז הפסד של שנה אחת מהכנסה בשנה אחרת כבר נדונה בין הצדדים בשנים קודמות והוכרעה נגד המערערת. ברם ההלכה היא כי העקרון של "פלוגתא פסוקה" אינו חל בעניני מסים.
ב. המערערת השקיעה כספים בנכסי דלא ניידי ובמניות של חברה והכנסותיה הן מדוידנדים של המניות ומדמי השכירות שהיא מקבלת מנכסי דלא ניידי. קשה להתוות בדיוק את הקו המפריד בין אלה המנהלים עסק ובין אלה המשקיעים את כספם מבלי לנהל עסק ומקומו של כל מקרה תלוי בנסיבות המיוחדות של אותו מקרה. נודעת חשיבות גדולה להתנהגותו של הנישום המצביעה על כוונותיו, אך אין זה המבחן המכריע. נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנא אינן מצביעות על ניהול עסק מוגדר. העובדה שנציגי המערערת משתתפים בישיבות מועצת המנהלים של חברה שבה יש להם מניות אין בה כשלעצמה לקבוע שהמערערת מנהלת עסק.
ג. כאשר המערערת עמדה להשקיע סכום כסף ברכישת מניות בחברה השניה נזקקה להלוואה ועל ההלוואה הזו חייבת היתה לשלם ריבית. את הריבית יש לנכות מן ההכנסה של החברה, בניגוד למסקנת ביהמ"ש המחוזי. זאת משום שבשנת המס המדוברת היו למערערת הכנסות מדוידנדים והתוצאה היא שיש להתיר גם הוצאה של ריבית.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, אשר. 15.7.74).
ע.א. 254/74 - פולקסוואגן אג. נגד מוסך טנוס את נג'אר
*טענת העדר "אישיות משפטית".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט י. מרגלית) בת.א. 202/73 - הערעור נתקבל).
החלטה - השופט אשר:
א. המערערת הגישה תביעה נגד המשיב בשם "מוסך טנוס את נג'אר" והצדדים הסכימו
לכל מערכת העובדות והחליטו לסכם באשר לטענות המשפטיות הנוגעות לשימוש של סימן המסחר של המערערת ע"י המשיב. ביהמ"ש דחה את התביעה נגד המשיב מן הטעם שאיננו גוף משפטי. מסקנה זו אינה יכולה לעמוד. אין התובע צריך בכתב תביעתו לכלול פרטים בקשר לאישיותו המשפטים של הנתבע. די בכך שהתובע מזהה את הנתבע במידה מספקת לצורך מסירת הזמנת בית הדין לידיו.
ב. טענת העדר "אישיות משפטית", בין של התובע ובין של הנתבע, הינה טענת הגנה מובהקת ויש להביאה בכתב ההגנה. כן יכול הנתבע לסרב לקבל את ההזמנה של ביהמ"ש או להחזיר את ההזמנה בצירוף הסבר על העדר כשרותו לתבוע ולהתבע כגון שהוא מהווה שותפות בלתי רשומה. אך אין הנתבע יכול להכנס לדיון לעצם הענין ורק בסוף המשפט ובסכומו להעלות טענה שהוא חסר אישיות משפטית.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. עו"ד י. שחם למערערת, עו"ד פרג' סלמאן למשיב. 23.7.74).
ע.פ 182/73 - בוסתנאי סחה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות ע"י מסירת מכונית לנהג ללא רשיון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע (השופטים - אלקיים, גלסנר, וולינסקי) בע.פ. 122/71הערעור נדחה).
העובדות:
המערער, שהיה מתגורר באילת, הכיר שתי צעירות והציע להן טיול באזור. למערער היה ג'יפ ובדרך מסר את ההגה לידי אחת הצעירות על מנת שזו תנהג והוא התישב במושב שלידה, הוא ידע אז כי לצעירה המנוחה אין רשיון נהיגה וכי נכשלה שלוש פעמים במבחני נהיגה. בדרך התבלבלה הצעירה, איבדה את השליטה על ההגה, התנגשה במשאית שבאה ממולה ונהרגה. המערער הואשם בחוסר זהירות שגרם למותה של המנוחה והורשע בגרימת מוות לפי סעיף 218 ועל כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. ניתן היה להטיל את האשמה על המערער שלא נהג כלל באותו זמן, שכן הוא לא הואשם בגלל חלקו בהתנגשות אלא בגלל אי זהירותו שקדמה להתנגשות והתבטאה בכך שהפקיד את הגה המכונית בידי מי שלא היתה מאומנת די הצורך בנהיגה.
ב. אין ספק שמכונית, כשהיא בתנועה, שייכת לקטגוריה של דברים מסוכנים וחובה לנהוג בהם מתוך זהירות מירבית. את חובת הזהירות המירבית שחלה עליו כעל מי שבידו נמצא הפיקוח על מכונית הנעה בדרכים לא מילא המערער. מסירת הגה המכונית לידי אדם שאיננו מאומן בנהיגה מהווה הפרת חובת זהירות וכשנגרם כתוצאה מכך מוות הרי הוא תוצאה מאי הזהירות הזו.
ג. אין לקבל טענה כי המנוחה קבלה על עצמה מתוך רצון וידיעה את הסיכון ועל כן אין להאשים המערער. טענה כזו מקומה במשפט נזיקין אך מקומה לא יכירנה במשפט הפלילי. אדם יכול למחול לזולת על חבותו בנזיקין שם הוא מוותר על זכותו הוא, אך אין הוא יכול למחול על אחריות הזולת בפלילים באשר כאן מדובר בזכות הציבור.
ד. אין לקבל את הטענה כי נותק הקשר הסיבתי שבין מחדלו של המערער ובין התוצאה הקטלנית. העובדה שהמנוחה נהגה בדרך המצביעה על אי איכפתיות מצידה אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער לבין התאונה. מחדלו של המערער הוא שאיפשר, בסופו של דבר, את ארוע התאונה.
ה. אי איכפתיות של מזיק שני יכולה לשחרר את המזיק הראשון ולנתק את הקשר הסיבתי, אך רק אם מעשהו של המזיק השני היה כזה שהמזיק הראשון לא יכול היה לחזותו מראש. בעניננו אין המערער יכול לטעון שלא חזה מראש ואף לא יכול היה לחזות מראש שהמנוחה תקבל את עצתו ותנהג בג'יפ. כשמסר לה את הג'יפ לנהיגה חזה את העובדה שהיא תנהג בו וממילא לא נותק הקשר הסיבתי בין התנהגותו הרשלנית לבין התאונה.
ו. הוא הדין באשר לטענה כי רשלנות המנוחה היתה כה גדולה שהיתה מכרעת ואין לראות את המערער כגורם לתאונה. ניתוק הקשר במקרה של משגה של מישהו אחר המהווה סיבה מכרעת לנזק הינו כאשר הראשון לא יכול היה לחזות מראש את מישגהו של השני וכאן אין הדבר כך.
ז. אכן, העדר רשיון הנהיגה אינו מוכיח כי הנהג אינו יודע לנהוג, אך אין בכך כדי לעזור למערער, ביהמ"ש קבע במפורש על סמך ההוכחות שהיו בפניו כי המנוחה לא היתה מאומנת בנהיגה.
ח. גם הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער נדון לשלושה חודשים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 3,000 ל"י ושלילת רשיון לשנתיים וגזר דין זה איננו חמור עד כדי שיצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, אשר. עוה"ד פרוסט וברייטמן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 15.7.74).
ע.פ. 364/73 - שלמה זיידמן נגד מדינת ישראל
*הטחת דברי עלבון בשופט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים - צ'רנובילסקי, חלימה, לוין) בת.פ. 578/71 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברנזון ואשר כנגד דעתו החולקת של השופט עציוני).
המערער היה צד במשפט אזרחי בפני שופטת ביהמ"ש המחוזי ולאחר שהשופטת העירה לו מה שהעירה לו, ראה המערער בדבריה עלבון לעצמו ורצה שהמשפט יועבר לשופט אחר. הוא פנה במכתבים שונים להנהלת בתיהמ"ש ולשופטת עצמה ולדעת התביעה היו במכתבים דברי עלבון לביהמ"ש ועל כך הועמד המערער לדין. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו, ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו בפסק דין ארוך מפיו של השופט ברנזון. השופט ניתח בהרחבה את השאלות הנוגעות להטחת דברי עלבון בביהמ"ש וההשלכות הנובעות מכך. מאידך, סבר השופט עציוני כי בנסיבות הענין ומתוך תוכן המכתבים אין לומר כי מן ההכרח להסיק מסקנה שמטרתם היתה לבזות ולהשפיל את השופטת.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, אשר. עו"ד שפאר למערער, עו"ד גב' ביניש למשיבה. 15.7.74).
ע.פ. 183/74 - אסתר שחייבר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסירת תלונה למשטרה והודעה כי התלונה כוזבת) המערערת הגישה למשטרה תלונות נגד אחד סאלח דיב ותוך חודש הודיעה למשטרה שהתלונות אינן נכונות. היא הורשעה בעבירה לפי סעיף 123 לפח"פ ונדונה לתשעה חודשי מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי. ערעורה על חומרת העונש נתקבל. מן הבחינה הטכנית בלבד נעברה כאן עבירה על סעיף 123 לפח"פ. בין שהתלונות הראשונות היו כוזבות ובין שהבטול של התלונות היה כוזב, על כל פנים היתה אחת מן ההודעות
כוזבת. אולם, תכליתה של הוראת הסעיף הנ"ל הינה למנוע הטרדת חינם של המשטרה למטרת קינטור, ובנסיבות אלה נראה כי העונש שהוטל על המערערת חמור ביותר, לפני שגזר את הדין סיפרה המערערת לשופט כי האדם שנגדו התלוננה איים עליה אם לא תשנה את עדותה. מתקבל על הדעת שתלונותיה היו נכונות והיא חזרה בה מהן רק מתוך לחץ ואיומים. אי לכך יש לבטל את המאסר שהוטל עליה ולהעמיד את עונשה על תקופת המאסר שכבר ריצתה מאז נעצרה ועד למתן פסק הדין בערעור.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. המערערת לעצמה, עו"ד מישייקר למשיבה, 23.6.74).
ע.פ. 36/74 - מדינת ישראל נגד יגאל אלון
*הזמנת עד שכבר העיד לחזור ולהעיד במשפטו של המשיב העיד עד שהוכרז כעד עוין ונעצר באישום של מתן עדות סותרת. כאשר נתחדש הדין לאחר מספר ימים הודיע בא כוח המדינה כי העד מוכן עכשיו להעיד אך ביהמ"ש החליט ברוב דעות כי מכוח סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי יכול ביהמ"ש להורות על הזמנת עד שכבר העיד רק לאחר שבעלי הדין סיימו הבאת ראיותיהם, ומכיון שבאותו שלב טרם נסתיימה פרשת הראיות של המדינה הרי הבקשה היא מוקדמת. גם לאחר מכן לא הצליחה המדינה להשמיע את העד באשר ביהמ"ש מצא שלא הובאו ראיות לכאורה לביסוס האישום וזיכה את הנאשם מאותה עבירה, אם כי הרשיעו בעבירה אחרת. ערעורה של המדינה נתקבל. אין ענינו של סעיף 150 לכאן. הסעיף הנ"ל בא להסדיר דין הבאת ראיות נוספות כאשר שני בעלי הדין כבר סיימו הבאת ראיותיהם. ברם, כאשר צד אחד טרם סיים הבאת ראיותיו, אין צורך בחקיקת הוראה מיוחדת כדי לאפשר הזמנת עד להעיד בשניה באישור ביהמ"ש. ההגיון מחייב שבעל הדין שעדין מעיד את עדיו יוכל לבקש מביהמ"ש וביהמ"ש יוכל להתיר לו להביא עד שיעיד שנית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, אשר, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' מ' ברנשטיין למערערת, עו"ד נ, קנת למשיב 11.6.74).
ע.פ. 486+487/73 - סעדיה חתוקה ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) אלה שני ערעורים מאוחדים על שני פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי שניתנו באותו ענין. שני אחים לוי וכן המערער הואשמו בפריצה לחנות וגניבת בשר קפוא בשווי של למעלה מארבעים אלף ל"י. האחים לוי הועמדו לדין במשפט נפרד וחתוקה במשפט אחר. במשפטם של האחים לוי הציגה התביעה מנעול שבור ובכך הוכחה עבירת הפריצה, ואילו במשפט חתוקה לא הוגש המנעול והשופט זיכה אותו מאשמת פריצה והרשיע אותו באשמת גניבה בלבד. הערעורים על ההרשעה נדחו וערעורם של אחים לוי על עונשי המאסר שהוטלו עליהם, תשעה חודשים מאסר בפועל ושנים עשר חודשים מאסר בפועל וכן מאסרים על תנאי נדחה, ואילו ערעורו של חתוקה על תשעה חודשים מאסר בפועל נתקבל בהתחשב בכך שמילא את חובתו במלחמת יום הכפורים ואף נפצע ונזקק לטיפול. ביהמ"ש העליון ציין כי צריך היה לאחד את המשפטים נגד שלושת הנאשמים ולא להגיש שני משפטים נפרדים ואז לא היה אותו בימ"ש מגיע לתוצאות שונות לגבי הנאשמים השונים, כן ציין ביהמ"ש את הסחבת שהיתה במשפטים בביהמ"ש דלמטה והתוצאה מכך היתה שבהתחשב בעבירת הזמן שבין העבירה לבין גזר הדין הקל ביהמ"ש מדי בעונשם של הנאשמים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד א. רון לחתוקה, עו"ד י. עצמון ללוי,עו"ד גולדמן למשיבה. 30.6.74).
ע.פ. 57/74 - אבו דיאב חסן נגד מדינת ישראל
*טענת קינטור בעבירת רצח המערער הורשע ברצח אחותו וערעורו על הרשעתו נדחה. השאלה שעורר המערער היתה אם אין לראות בנסיבות הענין קינטור ההופך את מעשה הרצח להריגה. ביהמ"ש
השיב על כך בשלילה. המערער בקש להבחין לענין קינטור בין אדם החי בישראל וגדל בה ובין תושב כפר סילואן שהוכנס זה מקרוב למסגרת החוק הישראלי ולקבוע שקנה המידה האובייקטיבי היאה לתושב ישראל אין להחילו על תושב הכפר סילואן. אין צורך לדון בשאלה זו שכן המעשים השונים שהמערער טוען -שהם מהוים קינטור אין בהם משום קינטור אפילו לפי המושגים החמורים ביותר של כבוד המשפחה המוסלמי עד כדי להצדיק מעשה רצח.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני, החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד תוסיה- כהן למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 1.7.74).
ב"ש 124/74 - נחום חמיס נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה כאשר עובדי העיריה בירושלים יצאו להרוס מבנה שנבנה שלא כחוק, התפרע העורר, תפס טרקטור ובאמצעותו הפך מכונית משטרה עם הנוסעים שבה, גרם לחבלות לשוטרים ורק בדרך נס לא היו קורבנות בנפש. ביהמ"ש ציווה לעצור את העורר עד לגמר ההליכים נגדו ועררו נדחה. היה זה מעשה חמור שסיכן חייהם של שוטרים וכאשר נאשם מואשם במעשים כאלה מן הצורך גם להביא בחשבון את האפקט הצבורי של שחרורו לפני תום ההליך המשפטי. עצם העובדה שקרה מה שקרה מראה על חולשת שלטון החוק ואין להוסיף על כך את העובדה שהאדם שגרם לכך יתהלך חופשי. לטענת הסניגור כי העורר עשה מה שעשה מתוך אוטומטיזם ואינו אחראי לכך, הרי זו טענה שמקומה בשעת הדיון בכתב האישום.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 23.7.74).
ע.פ. 548/73 - מדינת ישראל נגד אהרון דבוש
*נסיון שידול למעשה זנות המשיב שידל קטינה בת שש עשרה למעשה זנות והביא אותה למקום בו נמצאות עוד נשים העוסקות בזנות, אך ניידת משטרה שסרקה את האזור אספה את הנשים וגם את הנערה ומעשי הזנות שתוכננו לאותו ערב סוכלו. כמו כן בעל המשיב את הקטינה. הוא הועמד לדין בעבירות של בעילת קטינה ונסיון לשידול למעשה זנות וביהמ"ש המחוזי הרשיעו בעבירה של בעילת קטינה אך קבע כי אין עבירה של נסיון לשידול למעשה זנות. המדינה ערערה הן על קולת העונש והן על הזיכוי מנסיון לשידול למעשה זנות וערעורה נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע, כי ניתן להרשיע בעבירה של נסיון לשדל למעשה זנות. בעבירת הנסיון ניתן להרשיע עפ"י סעיף 29 לפח"פ כאשר העבירה העיקרית היא העבירה של שידול למעשה זנות. לענין העונש קבע ביהמ"ש העליון שאמנם עונש של קנס בסך 1,500 ל"י ומאסר על תנאי של שמונה עשר חודש קל מדי בעבירה כגון זו בפרט שהמשיב הורשע עתה גם בעבירת הנסיון, ואולם, המשיב בשעתו לא שילם את הקנס וישב במאסר תמורת הקנס ועל כן יש להתייחס לענין כמי שכבר ריצה את עונשו ושוחרר ממאסר ובנסיבות הענין אין לשלחו בחזרה לבית הכלא. אי לכך הועמד עונש המאסר על תנאי על שלוש שנים.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר, החלטה - השופט קיסטר. עו"ד סיון למערערת, עו"ד ר. אליאס למשיב. 18.7.74).
ע.פ. 164/74 - סאלדי טואפרה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גירושי אישה בנגוד לרצונה) בפני בית הדין השרעי גירש המערער את אשתו באמירה "הרי את מגורשת" בניגוד לרצונה ובכך עבר את העבירה של התרת קשר נשואין על כרחה של אישה. ביהמ"ש
המחוזי הטיל על המערער עונש של ארבעה חודשי מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל לנוכח התפייסות המערער עם אשתו. לאחר גזר הדין חזר המערער והתחתן מחדש עם אשתו וחי עמה ועם ילדיהם בביתם. כיון שכך, הומר המאסר בפועל במאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד דאהר למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 23.7.74),
=ע.פ. 192/74 - צבי קליינבורד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתה) מול פני בתי שיכון שבאחד מהם גר המערער עם משפחתו עמד צריף ריק ששימש לכל מיני אנשים לעישון סמים ולמעשי זנות. פניות חוזרות ונשנות לעיריה ולרשויות הבריאות לא הועילו ובאחד הימים הצית המערער את המקום. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לששה חודשים מאסר בפועל ושמונה עשר חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. אין לנו כאן ענין במעשה פשע שנעשה מתוך מניעים נפשעים ולא עם פושע שכלכל מעשיו מתוך רשעות הלב. למעשה לא היה כאן אלא מעשה של עשיית דין לעצמו שלא כחוק. אי לכך די במאסר שריצה המערער לפני מתן גזר הדין וכן ממתן גזר הדין ועד לערעור.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, אשר. עו"ד א. ברק למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 15.7.74).
ע.פ.324/73 - שמשון דנוך נגד מדינת ישראל
*איום על עיתונאי להפסיק פרסומים בעתון "הארץ" פרסם עתונאי מאמרים בענין הפשע המאורגן והזכיר את שמו של המערער כמי שמשתייך לעולם התחתון ורמז על קשר בינו לבין פרשת רצח מסויימת. המערער איים על העתונאי שיפסיק את הפרסומים נגדו והואשם בעבירה על סעיף 100 (ג) לפח"פ. בימ"ש השלום קבע כי אכן איים המערער על העתונאי אך זיכה אותו בקובעו שלא נתקיים התנאי האמור בסעיף 100 הנ"ל שהאיום יהיה מכוון להניע את המתלונן להמנע מעשיית דבר שהוא רשאי לעשותו. שכן בעניננו לא היה העתונאי רשאי לפרסם את הדברים באשר היה תלוי אז ועומד משפט בביהמ"ש בענין שעליו נסב הפרסום. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורה של המדינה והרשיע את המערער בעבירה על סעיף 12 לחוק לתיקון דיני עונשין עבירות מרמה, סחיטה ועושק, הערעור על כך נדחה. על פי סעיף 12 הנ"ל אין הצדקה בכך שהמאיים זכאי היה לקבל את מה שבקש. גם אם המתלונן אסור היה לו לעשות את מה שעשה והמתלונן זכאי לקבל את מה שבקש, הרי דרך האיומים פוסלת את המעשה של הנאשם ועושה אותו לעבירה. סעיף 12 פוסל איומים לשם השגת כל הנאה שהיא. עם זאת יש לציין כי סעיף 12 הנ"ל אינו הופך לעבירה דבר שדין כלשהו קובע במפורש שאיננו עבירה. כגון: כאשר אדם מסיג גבולו של הנאשם והלה מאיים עליו שיסלק אותו בכוח, אז אין הדבר מהווה עבירה, זאת משום שהדין, סעיף 24 לפקודת הנזיקין, מעניק הגנה המשמשת הצדק לתקיפה כאשר הנתקף הינו מסיג גבול.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד גב' מ, ברנשטיין למשיבה. 23.7.74).
ע.פ. 61/74 - מדינת ישראל נגד זאב לביא
*שלילת רשיון נהיגה על תנאי בעניננו התעוררה שאלת פרשנות של חובה לשלול בפועל רשיון נהיגה לעומת זכות ביהמ"ש לשלול את רשיון הנהיגה על תנאי בלבד. השאלה התעוררה לנוכח הסתירה שבין שני חלקי סעיף 36 בפקודת התעבורה, ביהמ"ש העליון קבע כי לנוכח הסתירה יש לפרש את החוק לטובת הנאשם ולהקל עמו. על כן אושרה החלטת ביהמ"ש דלמטה כי השלילה שנפסקה למשיב תהיה שלילה על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד ע. לויתן למשיב. 7.7.74).
ע.פ. 577/73 - דניאל לוי נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים המערער הואשם בבימ"ש השלום בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות כאשר פגע בילד שחצה כביש יחד עם קבוצת ילדים, בימ"ש השלום לא קבע ממצאים בשאלות היכן בדיוק בכביש קרתה התאונה וכן מאיזה כיוון לאיזה כיוון חצה הילד. בסברו כי המערער חייב היה לנקוט באמצעי זהירות קיצוניים מהרגע שראה לפניו קבוצת ילדים באופן שיוכל לעצור על אתר במקרה של הפתעה. לדעת שופט השלום חייב היה המערער לחשוש, שהילדים שחצו את הכביש יחזרו ויחצו אותו בכיוון הפוך או שמישהו מהם יקפוץ אל הכביש. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור על כך נתקבל, ביהמ"ש העליון הביע צערו על כך שבימ"ש השלום לא קבע ממצאים ברורים בנקודות העובדתיות שהיו שנויות במחלוקת. בנקודות אלה צריכה היתה התביעה להוכיח בדיוק היכן וכיצד ארעה התאונה ואין זה מספיק שגרסתו של הנאשם לא נתקבלה ע"י השופט, אילו הוכח שקבוצת הילדים טרם הספיקה לחצות את הכביש היה מקום לחייב את הנהג לנהוג במהירות שיוכל לעצור על אתר או במרחק קטן, אך לא נקבע שהילדים טרם חצו את הכביש. אין לקבל את העקרון שבכל מקרה שנהג רואה ילדים, אפילו אינם על הכביש עצמו, חייב הוא להיות דרוך שמא יקפוץ אחד מהם אל תוך הכביש. האטת הנסיעה עד כדי אפשרות עצירה במקום מחוייבת רק כשקיימות נסיבות קיצוניות כגון מציאות ילדים על הכביש עצמו, או כשברור מהתנהגות הילדים שהם עלולים להתפרץ לכביש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד מוסק למערער, עו"ד גב' לרנר- נאור למשיבה. 9.7.74).
בג"צ 94/74 - עירית ראשון לציון נגד שר הפנים ואח'
*כשרות ועדת חקירה שאחד מחבריה לא השתתף בישיבות על פי סעיף 8 לפקודת העיריות, מינה השר ועדת חקירה בת חמישה חברים שתבדוק שינוי תחומה של עירית ראשון לציון ועירית בת - ים ע"י העברת שטח של מאות דונמים מראשון לציון לבת - ים. בכל ישיבות הועדה השתתפו רק ארבעה חברים והחבר החמישי לא השתתף בהן כלל. לבסוף הגישה הועדה המלצותיה ושר הפנים החליט על העברת כ- 800 דונם משטח שיפוט ראשון לציון לשטח בת - ים. העתירה נגד שר הפנים נדחתה. הועדה איננה ממלאת תפקיד שיפוטי והיא ועדת חקירה אדמיניסטרטיבית. החוק לא קבע את מספר חברי הועדה והכל נתון לשקול דעתו של השר. הוא מינה חמישה חברים, אך העובדה שרק ארבעה עשו את המלאכה לא הפריעה לו ומבחינה משפטית אין בכך כל פסול. בכל ישיבות הועדה היה מנין חוקי של רוב החברים והוא שעשה את הדו"ח הסופי והגיש את המלצותיו. אין לקרוא לועדה כזו ועדה חסרה או מקוטעת שכן כל חבריה קיימים אם כי אחד לא השתתף בה. רק כאשר חבר אחד חדל להיות בועדה מחמת פטירה, התפטרות וכדומה, אז יש למלא תחילה את החסר כדי שהועדה תוכל להמשיך במילוי תפקידה. לענין מילוי המלצות הועדה על ידי השר, הרי השר אינו חייב לנהוג לפי המלצות הועדה ודי שהוא מינה ועדה ועיין בדו"ח שלה. לשר יש שיקול דעת נרחב ביותר ובדרך כלל לא יתערב בו בג"צ.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד עברון לעותרת, עוה"ד חשין, ינובסקי ופריבס למשיבים. 30.7.74).
בג"צ 228/74 (המ, 376/74) - יעקב אילו נגד שר השיכון ואח'
*עתירה לבג"צ כשמדובר בקשר חוזי העותר קובל על כך שלא שותף בהגרלת דירות במסגרת מפעל החסכון לבנין אף שהגיש בקשה להצטרף למפעל ובקשתו נתקבלה ואושרה. עתירתו נדחתה. מקום שהעותר בא לבג"צ מכוח של קשר חוזי לא יתערב בכך בג"צ. אם נוצר בין העותר לבין משרד השיכון קשר של חוזה, עליו לפנות לבית המשפט הרגיל, ואם אין לעסקה אופי חוזי אין לו
בכלל עילה לקבלת סעד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד ש. בר- עוז לעותר, עו"ד גב' לרנר למשיבים. 25,6.74).
בג"צ 240/74 - "אביה" בע"מ ואח' נגד עירית פתח - תקוה
*פניה לבג"צ בענין בעל אופי חוזי העותרות הפקידו בידי העיריה ערבות בנקאית על סך 10,000 ל"י להבטחת קיום התחייבויותיהן הקשורות לפעולות בניה של בית שבנו ושקבלו היתר לבניתו. בגמר הבניה התעורר סכסוך בין העותרות למשיבה בדבר כיסוי תעלה מסויימת והעיריה בקשה קיום הערבות הבנקאית מצד הבנק. העותרות פנו לבג"צ הן נגד הפעלת הערבות והן נגד העיריה המסרבת לתת להן תעודת גמר של הבנין. העתירה נדחתה. לענין הערבות הבנקאית - הרי זה ענין בעל אופי חוזי וכספי והמקום לפתרונו הוא בביהמ"ש האזרחי הרגיל. אשר לענין תעודת הגמר - העותרות עשו דין לעצמן ואיכלסו את הבנין בניגוד לחוק בלי תעודת גמר ועל כן לא יושיט להן בג"צ סעד.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ג. שגיב לעותרות. 26.6.74) .
=בג"צ 28+83/74 - שעשע עזיז ואח' נגד המפקח על התעבורה ואח'
[פ"ד כח (2) 652]*סופיות החלטותיה של ועדת עררים למוניות שני העותרים הגישו בקשות לקבלת רשיונות למוניות, כל אחד בנפרד, בקשותיהם נדונו בפני ועדת העררים והועדה הגישה המלצות שליליות לרשות המוציאה את הרשיונות. לאחר מכן בקשו השנים להגיש ראיות נוספות בפני הועדה על מנת שתדון בענין מחדש. הועדה סברה כי החלטתה הינה סופית ולאחר שהגישה את החלטותיה לרשות המוציאה את הרשיונות, אין היא מוסמכת עוד לחזור ולדון בענין. הוגשו שתי עתירות לבג"צ ומכיון שבשתיהן התעוררה אותה שאלה משפטית, אוחד הדיון בהן. העתירות נתקבלו. ביהמ"ש הגבוה לצדק קבע כי לא זו בלבד שבג"צ רשאי לבקר את החלטתה של ועדת העררים ולשנותה ע"י עשיית הצו על תנאי מוחלט, אלא גם הועדה עצמה רשאית היתה לדון מחדש בענין. הסופיות האמורה בחקיקת משנה לגבי החלטה של טריבונל מינהלי או מעין שיפוטי אינה סופית כל כך. לא רק בג"צ יכול לשנות את ההחלטה ,אלא גם הגוף המחליט עצמו מוסמך לקיים דיון חוזר בהחלטתו ולתקן את החלטתו, לשנותה או לבטלה. לנוכח קבלת העתירות החליט בג"צ בתיק 28/74 להחזירו לועדה על מנת שזו תדון מחדש בענינו של העותר ואילו בתיק 83/74 החליט בג"צ לעשות את הצו על תנאי להחלטי ולצוות להעניק לעותר, יוסף גלגור, רשיון למונית. בתיק זה קבעה הועדה עצמה, לאחר שקבלה את החומר הנוסף, כי אילו היה החומר בפניה לפני כן לא היתה דוחה את הבקשה, אך סברה שאין היא רשאית לחזור ולדון בענינו של העותר.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ד. מועלם לעזיז, עו"ד י. בן- ארצי לגלגור, עו"ד י. עדיאל למשיבים. 23.7.74).
בג"צ 127/74 - מאיר מטלוב נגד וועדת העררים לעניני מוניות
*סופיות החלטותיה של ועדת עררים למוניות בעתירה זו, כמו בעתירות 28+83/74 עוררה הועדה את הטענות המשפטיות הנוגעות לסופיות החלטותיה ולאפשרות לפתוח מחדש דיון שנסתיים ולקבל ראיות נוספות. כמו שם גם כאן יש לקבוע כי החלטות הועדה אינן סופיות. לגופם של דברים, לפי הראיות שהיו בפני הוועדה עולה כי העותר הצליח להוכיח את התנאים הנדרשים לקבלת רשיון למונית ועל כן עשה ביהמ"ש את הצו על תנאי להחלטי והורה להעניק לעותר רשיון למונית בהתאם לחוק.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד א. רונן לעותר. 23,7.74).
בג"צ 74/74 - עזרא שלום נגד שר התחבורה ואח'
*שיקול דעת של ועדת עררים למוניות וכללי הצדק הטבעיגם אם תשמע את העותר לא תגיע למסקנה שונה - אפילו אם צודקת הועדה בתחזיתה בבג"צ זה התעוררה גם שאלה אם חייבת הועדה ליתן לעותר או לבא כוחו הזדמנות להופיע בפני הועדה ולהשמיע בפניה טענותיו בטרם תכריע סופית בענינו. הועדה סברה כי לפי תקנה 536 לתקנות התעבורה רשאית היא לדון ולהכריע בכל ענין מבלי להזמין את המבקש ומבלי לשמוע אותו. עמדתה זו של הועדה בוטלה ע"י בג"צ. מתקין התקנות לא התימר כלל לנהוג בניגוד לכללי הצדק הטבעי ולהעניק לועדה שקול דעת שלא להזמין ולא לשמוע את המבקש אם היא עומדה לדחות את בקשתו. אשר לטענה אחרת של הועדה כי גם בבג"צ זה נדחתה טענת ועדת העררים לעניני מוניות כי החלטותיה הן סופיות. זו, על כל פנים חייבת היא ע"פ כללי הצדק הטבעי לשמוע את העותר ולאפשר לו לטעון את טענותיו לפני שהיא מגיעה למסקנתה.
השופט ח. כהן העיר, אגב, כי אילו התקנה 536 הנ"ל היתה פסקנית שאין צורך להזמין את המבקש ולשמוע אותו ובכך היתה נוגדת את כללי הצדק הטבעי, כי אז היה מגיע למסקנה כי התקנה היא חסרת תוקף חוקי באשר היא פוגעת בעיקרי הצדק הטבעי. במסקנה זו היה תומך בדעתו של שופט המיעוט בע.מ.מ. 9/55 (פד"י י' 1720). מאידך, סבר השופט עציוני כי אין צורך להכריע כאן כנגד דעת הרוב בע.מ.מ. הנ"ל אשר קבעה שכללי הצדק הטבעי נדחים במקרים מסויימים מפני חקיקת משנה הנוגדת אותם שכן בעניננו אין התקנה נוגדת את כללי הצדק הטבעי ומתקין התקנות לא התימר כלל להסמיך את המשיבה לנהוג בניגוד לכללים אלה.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני, עו"ד בן- זאב לעותר, עו"ד עדיאל למשיבים. 30.7.74).
בג"צ 100/74 - אדגר פול זומר נגד שר הפנים
*הענקת תעודת עולה לבעל עבר פלילי העותר בא מפעם לפעם לישראל והביא לכאן את אשתו וילדיו ועזב את הארץ. לבסוף חזר ובקש אשרת עולה, אך שר הפנים החליט למנוע ממנו את הישיבה בארץ בשל עברו הפלילי ובהיותו מסוכן לשלום הצבור. עתירתו נגד שר הפנים נדחתה. לענין חוק השבות, בעל עבר פלילי הוא מי שעבר עבירות פליליות ויש הוכחה על כך. לפעמים די אפילו בעבירה אחת, אם בגלל היותה עבירה חמורה כשלעצמה ואם בגלל הנסיבות האופפות אותה, כדי למנוע מהמבקש להשאר בארץ. העבירה שבה הורשע העותר בעבר בצרפת והצורה בה ברח מריצוי עונשו עד שחזר לצרפת, משוים לעבירה שלו את האופי החמור כאמור. כמו כן האפשרות שהעותר עלול לסכן את שלום הציבור היא ענין הנתון לשקול דעתו של שר הפנים על פי חומר הראיות שבא לפניו והנוגע לעבירות ונסיבותיהן, לאופיו ולהתנהגותו של המבקש בעבר וכו'. בעניננו אכן היה לשקולי שר הפנים על מה שיסמכו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קדר לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבה. 23.7.74).
בג"צ 428/73 - גדעון יפת ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ירושלים ואח'
*רשיון בניה העותרים בקשו שהמשיבות יבטלו הגבלה של בנית יחידת דיור אחת בלבד על כל מגרש ברמת מוצא ליד ירושלים או את ההגבלה המונעת הקטנת שטח מגרש לשטח של פחות מ- 1,000 מ"ר. העתירה נדחתה. אין לומר שהשקולים שהניעו את המשיבות להתנות את התנאים הנ"ל הינם שיקולים פסולים ושלא לענין. אשר לטענה שהעותרים הופלו לעומת אחרים - אכן מודה העיריה כי לאחרים ניתנו רשיונות בניה בניגוד לתוכנית בנין ערים הקובעת את ההגבלות הנ"ל ואולם אין בג"צ מוכן לכפות על המשיבות לחזור גם לטובת העותרים על שגיאות ששגו לטובת אחרים. בג"צ לא יזקק לטענת הפליה על מנת להביא את הרשות לידי מעשים פסולים נוספים לאלה שעשתה בעבר.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. עו"ד שטראוס לעותרים, עוה"ד מ. חשין וי. ברסלע למשיבות. 10.7.74 ) .
=בג"צ 159/73 - אריה יצחקי נגד שר המשפטים
[פ"ד כח (2) 692]*פרסום דברים שהגיעו לידיעת המפרסם במסגרת עבודתו כעובד מדינה
העותר חיבר ספר על מערכות לטרון ובקש לפרסמו. כיון שהעותר היה עובד במחלקת ההסטוריה של צה"ל וידיעות שעמד לפרסם הגיעו אליו במסגרת עבודתו, היה עליו לקבל היתר מהממונים עליו לפרסם ידיעות שהגיעו אליו בתוקף תפקידו. העותר בקש משר המשפטים את ההיתר הנדרש, השר סירב להעניק לו את ההיתר ועתירתו נגד השר נדחתה.
מ"מ הנשיא זוסמן והשופט ויתקון בפסקי דין נפרדים עמדו על זכותה של המדינה למנוע פרסום מידע השייך למדינה ואשר הגיע לעותר במסגרת עבודתו, יחסי אמון הנדרשים בין עובד למעביד הדורשים כי העובד לא יפרסם מידע שבא לידיו במסגרת עבודתו אצל מעבידו והעקרון החשוב של שמירה על חובת הסודיות של העובד הנדרשת במינהל תקין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד י. מוריץ לעותר, עו"ד מ. חשין למשיב. 21.7.74).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 439/73 - ........................326 ─ * הענקת סעד מן הצדק בתביעת פינוי.
─* ע.א. 627/73 - ............................327 ─ * הגדרת "ניהול עסק" בפקודת מס הכנסה.
─* ע.א. 254/74 - .......................327 ─ * טענת העדר "אישיות משפטית".
─* ע.פ. 182/73 - ................................328 ─ * הרשעה בגרימת מוות ע"י מסירת מכונית לנהג ללא רשיון.
─* ע.פ. 364/73 - ................................329 ─ * הטחת דברי עלבון בשופט.
─
─* ע.פ. 183/74 - חומרת העונש (מסירת תלונה למשטרה והודעה כי התלונה כוזבת)....329 ─* ע.פ. 36/74 - הזמנת עד שכבר העיד לחזור ולהעיד.............................330 ─* ע.פ. 486+487/73 - חומרת העונש (התפרצות וגניבה)...........................330─* ע.פ. 57/74 - טענת קינטור בעבירת רצח......................................330─* ב"ש 124/74 - שחרור בערובה...............................................331 ─* ע.פ. 548/73 - נסיון שידול למעשה זנות.....................................331─* ע.פ. 164/74 - חומרת העונש (גירושי אישה בנגוד לרצונה)......................331 ─* ע.פ. 192/74 - חומרת העונש (הצתה).........................................332 ─* ע.פ. 324/73 - איום על עיתונאי להפסיק פרסומים.............................332─* ע.פ. 61/74 - שלילת רשיון נהיגה על תנאי...................................332─* ע.פ. 577/73 - גרימת מוות בתאונת דרכים....................................333 ─* בג"צ 94/74 - כשרות ועדת חקירה שאחד מחבריה לא השתתף בישיבות...............333 ─* בג"צ 228/74 - עתירה לבג"צ כשמדובר בקשר חוזי..............................333─* בג"צ 240/74 - פניה לבג"צ בענין בעל אופי חוזי.............................334 ─* בג"צ 28+83/74 - סופיות החלטותיה של ועדת עררים למוניות....................334 ─* בג"צ 127/74 - סופיות החלטותיה של ועדת עררים למוניות......................334 ─* בג"צ 74/74 - שיקול דעת של ועדת עררים למוניות וכללי הצדק הטבעי............335 ─* בג"צ 100/74 - הענקת תעודת עולה לבעל עבר פלילי............................335─* בג"צ 428/73 - רשיון בניה.................................................335─* בג"צ 159/73 - פרסום דברים שהגיעו לידיעת המפרסם במסגרת עבודתו ─ כעובד מדינה................................................336─
─
─
─
─
─
─