ע.א. 284/73 - האס איתן נגד מפעלי סוכר ישראליים בע"מ
*חישובי פיצויים בתאונת עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט מרגלית) בת.א. 306/71 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערער נפגע במפעל של המשיב כאשר גוף זר חדר לעינו וגרם לפציעתה ולעוורונה. כתוצאה מכך וביחוד בגלל הסכנה לעין השניה הכרוכה בעבודתו כמסגר עבר המערער קורס לחשמלאות וגמר אותו בהצלחה. ביהמ"ש המחוזי קבע למערער פיצוי גלובאלי של 50,000 ל"י עבור הפסד השתכרות בעתיד וכן 20,000 ל"י עבור כאב וסבל. כלפי שני סכומים אלה ואופן חישובהריבית נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. המערער טוען כי נגרם לו אחוז נכות של %41.5 ואולם צדק ביהמ"ש המחוזי כי מכיון שהמערער סיים מקצוע חדש שאינו נופל בערכו ממקצועו הקודם והוא עובד בו ומשתכר אין לפסוק פיצויים לפי אחוז הנכות. מאידך צדק ביהמ"ש כי בהתחשב בסיכונים השונים הקיימים לגבי העבודה בעתיד יש לפסוק למערער פיצוי ויכול היה לפסוק לו פיצוי גלובאלי כפי שפסק. בימ"ש לערעורים לא יחטט בכל פרט ולא יכנס לעובי הקורה של חישובים מדוקדקים אלטרנטיביים. אם האומדן של ביהמ"ש דלמטה, על בסיס הנימוקים שניתנו על ידו, אין בהם דופי והסכום שנפסק אינו מוגזם לכאן או לכאן לא יתערב בכך בימ"ש שלערעור.
ב. לענין פיצוי בגין כאב וסבל - בהתחשב בעוורונו של המערער ובסבל הנפשי שימשך עד אחרית ימיו והסבל הגופני הרב יש להעמיד את הסכום על 30,000 ל"י.
ג. לענין חישובי הריבית יש להעמידם כדלהלן: %11 לשנה על דמי הנזק עד להגשת התביעה לרבות הפיצוי על כאב וסבל, %5.5 על דמי הנזק בעד התקופה מיום הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין, %11.5 מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל על מלוא סכום הפיצויים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד פיכמן למערער, עו"ד ולנט למשיבה. 30.6.74).
ע.א. 193/73 - דוד בן נעים נגד נחלי חליל עין ואח'
*חישוב נזקי הפסד השתכרות בתאונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט ש. דורי) בת.א. 675/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער עבד במספנות חיל הים ונפגע בתאונת דרכים שאחראי לה המשיב. המערער הוא שרברב ועיקר עבודתו היתה בכלי שיט. מפאת מצבו לאחר התאונה אין הוא מסוגל לעבוד על כלי שיט והוא מועסק בעבודות עזר בחוץ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עבודתו במספנות הינה בעלת אופי מיוחד ואם יעבור לעבודה במקום אחר ולא ימשיך לעבוד כאן תתבטא נכותו ב- %25 בלבד ובהתאם לכך קבע לו את אחוז הנכות. את החשבון לפי אחוז נכות זה לגבי השתכרות בעתיד ערך השופט לעומת הכנסתו של פועל אחר באותה דרגה ובאותו מעמד כמו המערער העובד גם הוא במספנות. על החישובים השונים נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. מאחר והיו נתונים מדוייקים על הפסד ההשתכרות הממשי של המערער כתוצאה מהתאונה, בהשוואה עם עובד אחר מסוגו שווה דרגה עמו, לא היה מקום לשנות את
אחוז הנכות ולנקוט אמת מידה אחרת לקביעת הפסד ההשתכרות. כשיש נתונים ממשיים על הפסד ההשתכרות, יש לחשב את הפיצויים לפי זה ולא על בסיס אחוזי נכות פיזיים.
ב. אין פסול בכך שעובד הנפגע בתאונה מסתדר באותו מקום עבודה בעבודה אחרת ואיננו הולך לחפש מקום עבודה אחר. גם מטעם זה לא היה מקום לקבוע אחוז נכות נמוך על סמך ההנחה שבמקום עבודה אחר הפסד ההשתכרות יהיה פחות.
ג. ההפסד הממשי של המערער בחישוב השכר הרגיל לעומת העובד האחר ואם יובא בחשבון גם הפסד עבודה בשעות נוספות באופן חלקי עולה שיש להעמיד את הפסד ההשתכרות המשוער על %35.
ד. גם בנקודת המוצא של בסיס השכר טעה ביהמ"ש ומתוך חומר הראיות עולה כי הבסיס צריך להיות 1,600 ל"י לחודש ולא 1,250 ל"י.
ה. לגבי שיעור הנזק עד למתן פסק הדין הרי זה נמדד לפי ההפרש בין מה שהנפגע היה משתכר אלמלא המום וכמה הוא משתכר במומו. נתונים אלה היו בפני ביהמ"ש ולפיהם צריך לעשות חישוב זה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד בן חיים למערער, עו"ד ש. טויסטר למשיבים. 30.6.74).
ע.א. 168/73 - אחמד עראידה ואח' נגד מרדכי עזרן ואח'
*חישובי פיצויים עקב תאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 1667/70 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המשיב נפצע בתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי פסק למשיב פיצויים בסכום המסתכם ב- 467,000 ל"י. סכום זה כלל בין היתר הפסד השתכרות בעתיד, הוצאות לרכישת דירה, הוצאות על עזרה וטיפול ומתוך הסכומים נוכה סכום של כ- 200,000 ל"י ערך הסכומים שהמוסד לבטוח לאומי ישלם למשיב. על חלק מפריטי הנזק נסב הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. ביהמ"ש המחוזי פסק בין היתר סכום של 160,000 ל"י כהוצאה לרכישת דירה. לאחר מתן פסק הדין הצליחו המערערים להשיג את הדיור הדרוש למשיב והגישו המרצה לביהמ"ש העליון להוכיח עובדה חדשה זו בשלב הערעור. משום כך יש לבטל את החיוב בסכום הנ"ל פרט לסכום של 35,000 ל"י שהוציא המשיב להכשיר את הדירה שהועמדה לרשותו.
ב. רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להוסיף לסכום שהגיע אליו, בפרוט של פיצוי בעד הפסד השתכרות בעתיד, %30 עבור עליה צפויה בשכר עובדים. לפי הנסיון דהיום תוספת כזאת איננה בלתי סבירה.
ג. לאחר מתן פסק הדין החליט המוסד לבטוח לאומי להגדיל את הסכומים שהוא משלם לנכים. צודקים המערערים שבעקבות זאת יש להגדיל את הניכוי עקב תשלום המוסד לבטוח לאומי. כל עוד תלוי הענין בערעור יכול ביהמ"ש לתקן את סכום הגמלאות עקב שינויים במדיניות התשלומים של הבטוח הלאומי וגם אם זו נובעת מהתפתחות חקיקתית.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למשיב נשאר כושר השתכרות של %20 בלבד וענין זה
הוא ענין של השערה ואומדנה ובכגון דא אין ביהמ"ש העליון מתערב. הוא הדין בסכום של 75,000 ל"י שנקבע עבור עזרה של אדם שיטפל במשיב. אין סכום זה נראה מוגזם.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד א. זהר למערערים, עוה"ד ו.א. שרויאר ווייסברג למשיב. 4.7.74).
ע.א. 400/73 - אילנה בר-טוב ואח' נגד מאיר זבנוביץ
*פינוי עקב שינוי מטרת השכירות וזניחת המושכר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 367/72 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב שכר בשנת 1948 ממורישן של המערערות דירה ברעננה מבלי לשלם דמי מפתח אך על הדירה חל חוק הגנת הדייר. הדירה הושכרה למטרת מגורים. בשנת 1965 רכש המשיב דירה אחרת והודיע לאחת המערערות שהוא מתכונן לעזוב את המושכר ולעבור לדירה החדשה. בין הצדדים התנהל משא ומתן בדבר סכום דמי המפתח שיש לשלם למשיב והמשא ומתן נמשך שנים. תוך כדי ניהול המשא ומתן עבר המשיב לדירתו החדשה והפך את המושכר למחסן ביצים ועופות. במשך הזמן קבלו המערערות שכר דירה מאת המשיב ואף תבעו העלאת דמי השכירות. בסופו של דבר הגישו המערערות לבימ"ש השלום תביעת פינוי נגד המשיב על סמך שתי עילות: נטישת הדירה ע"י המשיב; שינוי מטרת השכירות בלי הסכמת המערערות. בימ"ש השלום קבע כממצא עובדתי שהמשיב נטש את המושכר וכן שהמשיב שינה אין מטרת השכירות. הוא דחה את טענת המשיב כאילו המערערות ויתרו על זכותן והסכימו לשינוי בכך שגבו דמי שכירות ואף הגישו תביעה להגדלת דמי השכירות לאחר שנעשה השינוי. בימ"ש השלום קיבל את ההסבר של המערערות כי חשבו שהענין יגמר ללא משפט ולכן השהו את הגשת התביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע שהמערערות ויתרו על זכותן והסכימו מכללא לשינוי וזאת על יסוד העובדות שההפרה נמשכה חמש שנים; שהמערערות קבלו דמי שכירות על אף הידיעה על ההפרה ואף תבעו להעלות את דמי השכירות. לענין הנטישה קבע ביהמ"ש המחוזי כי כאשר הנטישה מלווה בשינוי יעוד מטרת השכירות יתכנו מקרים שבהם ההשלמה עם שינוי המצב תהווה השלמה עם הנטישה וויתור על זכות הפינוי. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. כתב ההגנה של המשיב היה סתמי ולא השיב לגופו של ענין ואף את טענת הויתור טען המשיב באופן סתמי בלי לציין מה ויתרו ומתי ויתרו. מסיבה זו ראוי היה שטענת הויתור תדחה. ברם, לאחר שנשמעו עדויות בקשר לענין הויתור ללא התנגדות אין מנוס מלדון בטענה זו לגופה.
ב. ענין של שימוש יתיר ושמוש שאינו יתיר עפ"י הוראות המג'לה אינו נוגע לעניננו. סעיף 426 של המג'לה לענין שכירות בית ושמוש יתיר חל רק על שכירות מכוח חוזה ולא על שכירות סטטוטורית. הגנת החוק פרושה על הדייר כאשר הוא מקיים את תנאי החוזה ובהפירו אחד מהתנאים כגון שינוי מטרת השכירות אין נפקא מינה אם השמוש היה יתיר אם לאו.
ג. אין ספק שהופר תנאי השכירות באשר הבית הושכר למגורים בלבד וכעת הוא משמש מחסן לביצים ותרנגולות דבר הגורם למושכר נזקים רבים.
ד. קבלת דמי השכירות והתביעה להגדלתם והשהית תביעת הפינוי אין בהם, בענין שלפנינו, ויתור כלפי העתיד מצד המשכיר. נטל ההוכחה במקרה של ויתור נופל על הנתבע ובמקרה של ספק יפעל לרעתו.
ה. הפרת תנאי השכירות היא עבירה נמשכת ולכן הסכמה כלפי העבר אינה מעידה בהכרח על הסכמה בעתיד אלא בנסיבות מיוחדות. בעניננו גורל התביעה תלוי בשאלות עובדתיות בלבד ובכגון אלה עדיף מעמדו של שופט השלום ששמע את העדויות והתרשם מהן בצורה בלתי אמצעית. יכול היה בימ"ש השלום להגיע למסקנתו שבגביית דמי השכירות לא התכוונו המערערות לוותר למשיב ויכול היה לקבל את הסברן שרצו להשיג פינוי בדרכי שלום ולכן השהו את תביעתן. הפסיקה שלפיה שיהוי בהגשת תביעת פינוי כמוה כהסכמה לשינוי מטרת השכירות נפסקה בשיהויים של שנים ארוכות, תקופה של עשר שנים בערך, כאשר גם לא היה צידוק לשיהוי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. עו"ד ר. שטראוס למערערות, עו"ד א. הררי למשיב. 30.7.74).
ע.א. 326/73 - פלונית ואח' נגד פלוני
*תוקפה של התחייבות אם לשיפוי האב על תביעת מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שינבוים) בתיק מ"א 1417/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת הינה אם של קטינה והמשיב הינו אביה של הקטינה. השנים לא היו נשואים וכאשר האשה היתה בהריון, מספר חודשים לפני הוולד הקטינה, חתמה האשה על תצהיר בו נאמר כי התינוק שיוולד לה ישאר אצלה ולא תהיינה לה נגד המשיב כל תביעות כספיות כגון פיצויים או דמימזונות עבור הוולד. היא הוסיפה בתצהירה כי אם יחוייב המשיב במזונות התינוק היא מקבלת על עצמה לשפות את המשיב על כל סכום שיחוייב. באותו מעמד חתם גם האב על תצהיר שבו קבע כי קיים יחסים עם האשה וכתוצאה מכך נכנסה להריון וכן הצהיר כי יהיה מוכן לתת את שמו לוולד בלי כל התחיבות כספית מצדו. משנולדה הקטינה תבעה האשה מזונות עבור הקטינה, וביהמ"ש המחוזי פסק מזונות בשעור של 175 ל"י לחודש אך יחד עם זאת קבע כי עפ"י התצהירים האמורים חייבת האשה לשפות את האב על כל חיוב שחוייב בו במזונות. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. אין לקבל את טענת המערערת שהתצהירים אינם מהוים הסכם באשר לא היו כאן הצעה וקבלה הנדרשות ליצירת חוזה. אפילו לא היו אלה תצהירים אלא מכתבים המכילים התחייבויות די היה בהם להוכחת הסכם שנערך בין הצדדים.
ב. על פי המשפט העברי תקפה התחייבות האם לזון את הבת אך אין היא פוגעת בחובתו של האב אם האם לא תוכל לשאת בעצמה בעול המזונות והדבר יפגע בילד. בעניננו ברור שהאם אינה יכולה בעצמה לספק את כל צרכיה של הילדה ועל כן חוייב גם האב במזונות.
ג. טענת האם היתה שלא היתה תמורה להתחייבותה לשיפוי האב. אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי התמורה היתה בהתחייבותו של האב לתת לילד שיש את שמו. אין לראות בהתחייבות זו תמורה היכולה לבסס התחייבות לשלם כסף. אם דרושה תמורה לצורך מתן תוקף להסכם האמור אין זו תמורה מכיון שאין בה אלא מילוי של חובה המוטלת על האב כלפי ילדו.
ד. בזמן החתימה על התצהירים היה כבר בתוקף חוק המתנה שלפיו גם התחייבות ללא תמורה היא בעלת תוקף, היינו כהתחייבות למתנה. אולם רשאי המבטיח לחזור בו מהתחייבותו אלא אם השתנה מצבו של המקבל לרעה בהסתמך על ההבטחה. כאמור
לא היתה כאן תמורה בעלת ערך כספי ונותן המתנה, היינו האם, יכולה לחזור בה מהתחייבותה לשיפוי אם לא שינה המשיב מצבו לרעה. כיון שביהמ"ש קבע במפורש שהוא פוסק את המזונות לא בהסתמך על ההסכם, הרי שהמשיב לא שינה את מצבו לרעה בעקבות התחייבות השיפוי של האם ולכן יכולה האם לחזור בה מהתחייבותה.
השופט אשר הסכים לקבלת הערעור אך העדיף להשתית את קבלת ערעורה של האם על ההלכה לפיה בטלה התחייבותה של אם הקטינה לשפות את אביה כל עוד מילויה של התחייבות זו פוגע בטובת הקטין.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, אשר. עו"ד צ. מנור למערערות, עו"ד י. סלומון למשיב. 16.7.74).
ע.א. 137/74 - חיים פורת ואח' נגד נח סולומינסקי
*תובענה ע"י המרצת פתיחה לביצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בהמ' 5114/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב פנה בהמרצת פתיחה אל ביהמ"ש המחוזי ובקש כי ביהמ"ש יאשר מכירת מקרקעין ע"י המערערים למשיב. המשיב טען בתצהירו כי נעשה הסכם מכר וכי שילם את מלוא הסכום עבור המגרש, והמערער טען בתצהיר הגנה שהיתה עיסקה כוללת שכללה גם מכירת מניות ומשבוטלה עיסקת המניות בטלה גם עסקת מכר המגרש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיב שהיו שני הסכמים נפרדים ודחה את טענת המערערים והורה על ביצוע המכר של המגרש. בסיכומים העלו הנתבעים (המערערים) טענה כי מכיון שמדובר בקיומו או בתוקפו של חוזה הרי על פי תקנה 312 לתקנות סדר הדין אין לברר את התובענה בדרך של המרצת פתיחה. גם טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. תקנה 312 אינה אוסרת שמיעת המרצת פתיחה שענינה תוקפו או קיומו של חוזה מקרקעין. גם אם ענין נשוא ההמרצה אינו מהענינים המנויים בסימן ב' של פרק י"ט בתקנות סדר הדין אין הדבר גורע מסמכותו של ביהמ"ש לדון בו בדרך של המרצת פתיחה. זאת כל זמן שהצדדים לא הביעו התנגדות לכך.
ב. ביהמ"ש הבא לדון בהמרצת פתיחה בענין כלשהו ישקול אם אמנם הדרך שבחר היא דרך שלא תקפח את הצדדים, דרך נאותה להגיע להכרעה צודקת יעילה ומהירה. עליו לשקול אם העובדות השנויות במחלוקת יתבררו אף בהעדר כתבי טענות והאם יקופח המשיב ע"י כך שניטלה ממנו האפשרות להעיד עדים ככל העולה על רוחו.
ג. בעניננו עולה מתוך העיון בפרוטוקול ובפסק הדין כי מדובר בשאלה עובדתית פשוטה ולא נראה שחסרה כל עדות או ראיה לקביעת הממצאים. המערערים לא בקשו מן השופט רשות להביא עדות או ראיה בנוסף על התצהיר.
ד. הלכה פסוקה היא שצדדים שלא התנגדו לשמיעת המשפט בדרך של המרצת פתיחה, או הסתפקו בתצהירים ולא בקשו להביא ראיות אחרות, אינם יכולים לבוא בשלב ערעור ולטעון שדרך המרצת פתיחה לא היתה הדרך הנאותה לניהול המשפט. אפילו התנגד אחד הצדדים אך הסתפק בתצהיר ולא ביקש להביא ראיות נוספות והצדדים סיכמו בכתב על סמך החומר שבתיק גם אז אין לקבל את הטענה כי צריך היה לברר את המשפט
בדרך של תביעה. בעניננו לא התנגדו המערערים לצורת הדיון ולא בקשו להביא כל ראיה נוספת ואין לבוא בטענה זו בסכומים או בערעור.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, אשר. עו"ד י. שני למערערים, עו"ד י. לינר למשיב. 8.7.74).
ע.א. 112/73 - מרקו אבו דארא נגד פליקס עוזרי
*סיוע לעדות יחיד בתביעה כספית שני סכומים תבע המערער מאת המשיב ובשניהם נדחתה תביעתו והערעור על כך נדחה. סכום אחד נוגע להברחת כסף ממצרים ליוון ומשם לישראל. לגבי סכום זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי העסקה נגועה באי חוקיות מחמת עבירה על חוקי המטבע של יוון. שאלה היא אם אמנם נגועה העסקה באי חוקיות עקב הוצאתם ללא היתר מיוון שכן תחילה הובאו הכספים ליוון כי זו היתה הדרך היחידה להצלת כספו של יהודי ממצרים. אולם אין צורך להכריע בכך שכן ביהמ"ש פסק כי אין סיוע לעדות יחיד של התובע ואינו מוכן לבסס את פסק דינו על עדות יחיד זו. הקביעה אם יש בכוחה של ראיה מסויימת לחזק את משקל העדות הראשית נתונה לשיקול דעתו של השופט הדן בענין ועל כן אין מקום להתערב בכך. סכום אחר נוגע ל- 500 דולר שהמציא המערער לשליחו של המשיב על מנת שהלה יציג בפני המשטרה את הדולרים שנמסרו, לאחר המשיב קיבל הקצבת מטבע חוץ לצורך נסיעה לחוץ לארץ ומכר את הדולרים בישראל. מגמת מסירת סכום זה לשליחו של המשיב היתה להטעות את המשטרה ועל כן נגועה העסקה באי חוקיות ואין המערער רשאי לתבוע על פיה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד ע. ברק למשיב. 2.6.74).
ע.א. 30/74 - דוד ויניץ נגד צבי שטרוליכט
*ויתור על הודעת חילול בהיעדר ויתור על העדה השאלה שהתעוררה במשפט דנא היתה אם ויתור על העדה של שטר חליפין כמוהו גם כויתור על הודעת חילול אם לאו. בעניננו לאחר שעבר זמן של חודשים מרובים ולא ניתנה למשיב הודעת חילול חתם המשיב, שהיה המיסב של הצ'קים, על גוף הצ'קים שלא נפרעו כי הוא מוותר על הצורך בהעדה. התעוררה השאלה אם ויתור זה מהווה ויתור על הצורך בהודעת חילול. בימ"ש השלום סבר כי צריך גם ויתור על הודעת חילול. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערער אך מן הטעם שלדעתו לא נטענה בכתב הבקשה לבצוע הצ'קים שהחייב ויתר על הצורך בהודעת חילול והערעור על כך נתקבל. לענין ויתור על הודעת חילול - הודעת החילול ניתנה כעבור 6 עד 12 חודשים מתאריכי פרעון הצ'קים וברור שעבר המועד שצריך לתת את הודעת החילול. אולם כאשר נודע למשיב על החילול לא טען לגבי המערער כי "אחר את הרכבת" אלא הרגיעו שיקבל את כספו בחזרה ובאותו מעמד חתם על הצ'קים שהוא מוותר על העדה. בנסיבות אלה מסתבר שהויתור על ההעדה כולל גם ויתור על הודעת החילול כי אחרת אין טעם בכלל בויתור על ההעדה. אשר לענין הציון בכתב התביעה כי המשיב ויתר על הודעת חילול - בטופס שהוגש נאמר כי המערער פטור מלהציג את הצ'קים, מלהעידם ומהצורך בהודעת חילול ואם כי הטענה כללית ולא פורש שויתור הוא סיבת הפטור הרי לא באה כל טענה נגדה ולא נתבקשו פרטים נוספים ביחס אליה וכעת מאוחר מדי להעלות טענה זו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. בראל למערער, עו"ד א. גת למשיב. 7.7.74).
ע.א. 210/74 - פקיד השומה חיפה נגד אליאנס מפעלי צמיגים בע"מ
*ניכוי דיבידנד מהכנסה של חברה לצורכי מס בין המערער והמשיבה התעוררו חילוקי דעות בקשר לצורת הניכוי של דיבידנד ששולם בשנת מס מתוך ההכנסה שהיתה חייבת במס הכנסה. השאלה התעוררה כאשר היו סוגי הכנסה שונים שבכל סוג שעור המס הוא שונה ואילו הדיבידנד שיש לנכות הינו בגין הכנסה שהחברה שלמה עליה שעור מס הכנסה גבוה בשעתו ובשנת ניכוי הדיבידנד אין לה די הכנסה שעליה יש לשלם את שיעורי המס הגבוה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי במקרה כזה ניתן לנכות את הדיבידנדים האמורים מהכנסה בשנת מס קודמת שבה היה סכום הכנסה מספיק של שיעור מס גבוה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של פקיד השומה וקבע כי אם בשנה שחולק הדיבידנד יש מספיק הכנסה שממנה ניתן לנכותו הרי אפילו מדובר בדיבידנד מהכנסה שעליה שולם בשעתו מס הכנסה בשעור גבוה יש לנכותו מההכנסות הקיימות באותה שנה של החלוקה למרות שההכנסות הן בעלות שיעור מס נמוך.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. וגנר למערער, עו"ד י. לוינסון למשיבה. 8.7.74).
ע.א. 628/71 - רוז אבו רעד נגד לוטוף סלים עבדאללה
*טענת אי שפיות של מי שנתן יפוי כוח נוטריוני מורישתה של המערערת כתבה ב- 1954 יפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר לטובת אחיה המשיב על ששה חלקים מתוך עשרים וארבעה במקרקעין. בשנת 1967 העביר המשיב את החלקים הללו על שמו במשרד ספרי האחוזה. טענת המערערת היתה כי מורישתה לא היתה שפויה בדעתה כאשר נתנה לו את יפוי הכוח וכן טענה טענת מניעות באשר היא שיפצה ובצעה עבודות בניה בבית העומד על המקרקעין האמורים והמשיב הסכים לכך ולכן הוא מנוע מלטעון טענת בעלות כעת. טענותיה נדחו. בענין אי שפיות הדעת חזקה שהמורישה היתה שפויה שהרי יפוי הכוח נערך ונחתם בפני נוטריון צבורי. נוסף לכך קיימת חזקה שכל אדם הוא בחזקת שפוי עד שלא הוכח היפוכו של דבר. אשר לטענת המניעות - אין לה כל בסיס. שותף שאינו מתנגד לכך ששותף שני יעשה שיפורים בנכס משותף אינו מאבד את זכות הבעלות שלו על חלקו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. אבו החנא למערערת, עו"ד ע.ר. זועבי למשיב. 15.7.74).
ע.א. 438/73 - אברהם אבו נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים של חייל שנפגע בהיותו בבית בחופשה המערער שירת בשירות מילואים ובאחת החופשות, מיד אחרי שהגיע לביתו, בלכתו בפרוזדור בתוך הבית החליק ונחבל. הוא ביקש להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים אך תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. רואים חבלה שארעה לחייל, על פי החוק, כחבלה עקב השירות גם אם נגרמה בדרך מן המחנה אל יעד החופשה או אל המחנה מיעד החופשה. לשון החוק ברורה והיא כי החייל מוגן רק בדרכו ולא בהיותו בתוך יעד החופשה עצמו. לא חשוב אם מה שקורה לו קורה מיד לאחר שהגיע ליעד או בזמן אחר.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. תוסיה-כהן למערער,עו"ד גב' מ. לרנר למשיב. 30.7.74).
ע.א. 193/74 - לאה בן דור ואח' נגד חנה מדובוי ואח'
*החלטה או פס"ד לצורך קבלת רשות ערעור בתיק נשוא ערעור זה היתה מחלוקת בדבר פירוש הסכם מעבר בחלקת קרקע מסויימת וביהמ"ש העליון קיבל את פירושם של המערערים בניגוד למסקנת ביהמ"ש המחוזי שקבל את עמדת המשיבים. השאלה המשפטית של פירוש ההסכם הוגשה בתיק המרצה במסגרת תיקים קודמים שהיו בין הצדדים באותו בימ"ש ועל כן טענו המשיבים כי זו החלטה אחרת שאין לערער עליה אלא ברשות. גם טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש
העליון. אין זה משנה כיצד הוגש התיק, אם במסגרת תיקים קודמים ואם לאו. המבחן הוא אם החלטת ביהמ"ש מסיימת את המחלוקת שהובאה בתיק זה בפני ביהמ"ש. מכיון שהחלטת ביהמ"ש סיימה את המחלוקת בענין פירוש החוזה הרי שניתן לערער על ההחלטה ללא קבלת רשות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. יהל למערערים, עו"ד מ. בן-חרוץ למשיבים. 9.7.74).
ע.א. 383/73 - מדינת ישראל נגד חברת מ. אשכנזי בע"מ
*חישוב "המחיר המקובל" לצורך תשלום מכס המשיבה יבאה לישראל סחורה שהיא זכוכית שבירה וכדי למנוע נזקי שבר ע"י פתיחת הארגזים במחסני המכס הוסכם כי הארגזים יועברו למחסני המשיבה שם צריכים בלאו הכי להוציא את הסחורה ובאותו מקום תיעשה בדיקת המכס. התעוררה השאלה אם הוצאות הבטוח היבשתי שמן נמל היבוא ועד למחסני המשיבה יש לכוללן בסכום "המחיר המקובל" לצורך חישוב דמי המכס ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מקום היבוא הינו נמל היבוא ועל כן אין לכלול את הוצאות דמי הבטוח האמורים והערעור על כך נדחה. לצורך חישוב המכס יש לראות את המחיר וההוצאות כאילו נועדו הסחורות להמסר בנמל היבוא.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' פ. אלבק למערערת,עו"ד י. קורניצקי למשיבה. 14.7.74).
ע.א. 463/73 - בנק ברקליס דיסקונט בע"מ ואח' נגד רוזנטל, חברה לבנין בע"מ ואח'
*ביטול צו פירוק חברה שניתן במעמד צד אחד על פי בקשת פקיד השומה ציווה ביהמ"ש המחוזי בשעתו על פירוק המשיבה. כשנה וחצי לאחר מכן ביקש המשיב עמוס רוזנטל לבטל את צו הפירוק מן הטעם שהחברה לא הוזמנה כדין לדיון בבקשת הפירוק והפרסומים המוקדמים לא היו כדין. פקיד השומה שבקש את הפירוק הסכים לביטול צו הפירוק וביהמ"ש ביטל את צו הפירוק. עתה באו המערערים וטענו כי לא היתה סמכות לביהמ"ש לבטל את צו הפירוק ובקשו לבטל את הבטול של צו הפירוק. בקשתם נדחתה והערעור על כך נדחה. צו פירוק שניתן במעמד צד אחד רשאי ביהמ"ש לבטלו כדין צו אחר שנעשה במעמד צד אחד בלבד עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי. חששם של המערערים כי הגשה בקשה חדשה לפירוק החברה תפגע בהם באשר יפסידו כל טובת הנאה אפשרית מהוראות הסעיפים 220 ואילך לפקודת החברות מפני שבינתיים עברו התקופות האמורות שם - בטעות יסודו. משבוטל צו הפירוק עדין הבקשה לפירוק קיימת ועומדת ורק צריך לדון בה מחדש במעמד שני הצדדים. אם ירצה המבקש המקורי, פקיד השומה, לחזור בו מבקשת הפירוק, יוכלו המערערים לבקש מביהמ"ש שירשה להם לבוא במקום המבקש המקורי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד א. אלגואטי ומ. קשת למערערים, עו"ד א. אלמוגי למשיבים. 8.7.74).
ע.א. 275/74 - קלש אברהם ואח' נגד ר. ווקסלמן ושות' בע"מ ואח'
*שיקולי ביהמ"ש בביטול צו עיקול זמני שלושת המערערים רכשו מלט כשעל כתב המכר חתום המשיב השלישי, אשר לטענתם פעל בשם החברה, ושילמו 300,000 ל"י. לטענתם סופק להם רק חלק קטן מהמלט והמשיבים הפרו את ההסכם. ביהמ"ש המחוזי הטיל עיקול, במעמד צד אחד, נגד שלושת המשיבים להבטחת התביעה, אך לאחר מכן ביטל את העקול מן הטעם שלא שוכנע כי המשיבים או מי מהם הפרו את החוזה. הערעור על כך נתקבל. הטענה העיקרית של המשיבים היתה שלא החברה התקשרה עם המערערים אלא המשיב השלישי בלבד בעסקה פרטית ועל כן אין עילה לתביעה נגד החברה. אולם לצורך עיקול די בכך שהתביעה נתמכת במסמך או בראיות מהימנות אחרות ובשלב זה אין עורכים בדיקה יסודית של יסודות התביעה אלא
ראיה לכאורה דיה. כאן קיימים מסמכים רבים של החברה הנוגעים לעסקת מכירת המלט, ואם המשיבה תוכל להוכיח במשפט שלא היא מכרה את המלט, הרי זה ענין למשפט ולא לדיון בבקשת עיקול. גם בשאלה מי הפר את החוזה יוכלו המשיבים להוכיח טענותיהם בדיון גופו אך כרגע די בכך שהמלט לא נמסר למערערים, ושהם תומכים תביעתם על המסמכים המראים תביעה לכאורה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד פ. הרצברג למערערים, עו"ד א. רוזנשטין למשיבים. 30.7.74).
ע.א. 296/72 - זהיה כאמל דאהר נגד אחמד כאמל דאהר ואח'
*הצורך בפירוט העובדות המבססות טענת התישנות המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים בגין רישום מקרקעין על שם המשיבים אשר לטענתה שייכים לה ועל כן בקשה ביטול הרישום. בטרם הוגש כתב הגנה הגישו המשיבים בקשה לדחות את התביעה על הסף באשר עברה תקופת ההתישנות הקבועה בחוק. המשיבים סתמו ולא פירשו מהן העובדות התומכות בטענת ההתישנות ולא הגישו שום תצהיר על כך. טענו המשיבים כי על פני כתב התביעה עצמו נראה שעברה תקופת ההתישנות ואולם אין הדבר כך. בכתב התביעה נטען שרק לאחרונה נודעו לתובעת העובדות המהוות את עילת תובענתה ואם כך הדבר מתחילה תקופת ההתישנות רק ביום שנודעו העובדות. אם לטענת המשיבים לא נתקיימו התנאים המבטלים את מרוץ ההתישנות, צריכים היו לטעון זאת בבקשתם לדחות את התביעה על הסף. ביהמ"ש נעזר בעדות המערערת בחקירתה בהליך אחר של צו מניעה זמני שבו הזכירה את שנת 1956 כשנה שבה ניהלה משא ומתן עם האחים ואולם לא היה מקום לתפוש את המערערת במה שהיא אמרה בהליך אחר ולמטרה שונה מבלי לתת לה הזדמנות נאותה להסביר ולתקן את דבריה שכן יתכן שהמערערת טעתה בשנה אחת ואז כבר אין התישנות.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד ליפשיץ וזליכה למערערת, עוה"ד כ. דאהר וש. טויסטר למשיבים. 15.7.74).
ע.א. 167/74 - פקיד השומה ירושלים נגד אברהם יחזקאל
*דרישת מס רווחי הון מדמי פינוי נכס ב- 1959 מסרה עירית ירושלים למשיב חנות בשוק בדרום ירושלים וההסכם היה הסכם הרשאה וצויין במפורש כי למשיב אין שום זכויות במקום. בצורה כזו החזיק המשיב במקום שתים עשרה שנים ועם חיסול השוק ע"י העיריה קבל המשיב 20,000 ל"י מהעיריה. פקיד השומה סבר כי הסכום הינו דמי מפתח ועל כן על המשיב לשלם מס רווח הון. ביהמ"ש המחוזי פסק על פי הראיות שהיו לפניו כי המשיב לא היה מוגן וכי העיריה יכלה לקבל צו פינוי נגד המשיב והיא נתנה לו את סכום הכסף כמתת חסד בתור מקרה סוציאלי. הערעור על כך נדחה. היתה עדות מטעם העיריה שמטעמים סוציאליים ניתן הסכום הנ"ל למשיב ויכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתו כי המשיב לא היה זכאי להחזיק בחנות והעיריה יכלה לפנותו ללא כל תשלום.
(בפני השופטים: מני, עציוני, אשר. החלטה - השופט מני. עו"ד ר. יאראק למערער, עו"ד י. בן מלך למשיב. 2.7.74).
ע.א. 212/74 - שמעון גרינבוים נגד ל.ד. קומיסר עו"ד
*הגשת תביעת פיצויי פיטורין למפרק חברה המשיב משמש כמפרק של בנק אלרן והמערער עבד בבנק במשך שבע עשרה שנים ולבסוף הגיש למפרק תביעת פיצויים בטענה שחוזה העבודה שלו הופר. המפרק דחה את התביעה מן הטעם שהמערער ויתר עליה ואילו ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מן הטעם שאין להביא בפני המפרק תביעת פיצויים וכי תביעה כזו ניתן לתבוע בביהמ"ש בלבד. הערעור על כך נתקבל. תביעת פיצויים שמכוח חוזה הינה בת הוכחה בפשיטת
רגל והוא הדין בפירוק חברה שבה נוהגים הלכות פשיטת הרגל. הענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי שידון בו לגופו של ענין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. קלוג למערער, עו"ד א. קפלן למשיב. 4.7.74).
ע.א. 236/74 - צבי גולדנברג נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*הטעות הגרמנית" כטעם המצדיק הארכת מועד בתביעת פיצויים המערער הינו נכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, הגיש בקשה לפיצויים מגרמניה ואיחר בהגשת בקשה לפיצויים בישראל ולאחר מכן נימק את האיחור ב"טעות הגרמנית" אשר הוכרה לאחר מכן כטעות המצדיקה הארכת מועד להגשת התביעה לפיצויים בישראל. בעניננו דחתה הועדה את התביעה בנימוק שהמערער לא נימק במפורש את האיחור בטעות הגרמנית אך ביהמ"ש העליון קבע כי בנוסף לנימוק של בריאות ציין המערער גם את העובדה שאת ההחלטה מגרמניה המכירה בנכותו קיבל רק באיחור, היינו הטעות הגרמנית. נוסף לכך איחר המערער עד 1969 בהגשת הבקשה להארכת מועד והנמקתה אך ביהמ"ש העליון קבע כי גם כך יש להאריך למערער את המועד שכן עד לפסיקת בג"צ בשנת 1969 לא האריכו את המועדים בגין הטעות הגרמנית אלא למי שהגיש את הבקשה תוך שנה מיום קבלת ההחלטה הגרמנית. כיון שפסיקתו של בג"צ היתה בשנת 1969 ואז הגיש המערער את בקשתו יש להעניק לו את הארכת המועד. בג"צ ציין גם כי המשיבה עצמה השהתה את הטיפול בבקשת המערער ועברה תקופה של ששה עשר חודשים מהגשת בקשתו ועד למתן התשובה על טופס של סטנסיל שניתן למלאו ולשלחו תוך 24 שעות. כאשר הועדה עצמה מאחרת בצורה כזו אין לקבל את נימוקה לדחיית בקשה להארכת מועד בכך שהוגשה באיחור.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ב. הראל למערער, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 10.7.74).
ע.א. 203/74 - גולדספרב משה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*הטעות הגרמנית" כטעם המצדיק הארכת מועד בתביעת פיצויים גם מערער זה איחר בהגשת בקשתו לפיצויים בתור נכה רדיפות הנאצים והסתמך על הטעות הגרמנית. הרשויות המוסמכות דחו את בקשתו להארכת מועד והערעור על כך נתקבל. לאחר שביהמ"ש העליון הכיר בטענת "הטעות הגרמנית" כנימוק להארכת מועד לבקשות שהוגשו בשנים 1969 ו- 1970 באשר הטעות הגרמנית כוחה יפה לא רק למי שהגיש את הבקשה תוך שנה מיום החלטת הממשלה הגרמנית, יש להאריך גם במקרה דנא את המועד להגשת הבקשה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד ב. הראל למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 23.7.74).
ע.א. 237/74 - דבורה גולדשטיין נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*הטעות הגרמנית" כטעם המצדיק הארכת מועד בתביעת פיצויים
מערערת זו, כמו במקרים קודמים, אחרה בהגשת בקשתה בישראל לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ונמקה את האיחור בסבל מחמת מחלות ולאחר שינוי המדיניות לצורך הטעות הגרמנית נימקה זאת גם בטעות הגרמנית. הרשויות המוסמכות דחו את בקשתה להארכת מועד והערעור על כך נתקבל. את ערעורה של המערערת יש לקבל הן על יסוד הפסיקה של ביהמ"ש העליון כי הטעות הגרמנית מהווה נימוק להארכת מועד למי שהגיש את התביעה באיחור והן על יסוד הנימוק של מחלת המערערת ומחלת בנה שגרמו לאיחור, שכן הדבר מהווה טעם מיוחד לצורך הארכת מועד להגשת הבקשה לפיצויים.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ב. הראל למערערת, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 10.7.74).