ע.א. 717/72 - זמיר קבלנות כללית בע"מ נגד פטשק וולף ואח'
*מתן פס"ד עקב איחור בהופעת עד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור בת.א. 383/72 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים קיסטר וברנזון, כנגד דעתו החולקת של השופט מני).
העובדות:
המשפט בין הצדדים נקבע לתאריך פלוני בשעה 30:8 בבוקר. בשעה היעודה הופיע ב"כ התובע ואילו הנתבעת לא הופיעה עד לשעה 50:8 וב"כ התובע ביקש פס"ד, הדברים האמורים מצויינים בפרוטוקול ומיד לאחר מכן מופיע פס"ד בלתי חתום. בפרוטוקול נאמר כי לפני חתימת פסה"ד הופיע ב"כ הנתבעת והוחלט בהסכמת הצדדים לשמוע את התביעה. ב"כ הנתבעת הודיע לביהמ"ש כי העד היחידי שלו, שהוא מנהל החברה הנתבעת, המתגורר בת"א טילפן והודיע שיש לו תקלהבמכונית והוא יגיע באיחור. כאשר העד לא הופיע עד לשעה 25:9 החליט ביהמ"ש שלא לדחות את הדיון. המדובר בתביעה על פי שטר שניתן בה רשות להתגונן, הנתבעת היתה צריכה להתחיל בראיות וע"כ הוציא ביהמ"ש פס"ד נגד הנתבעת. בשעה 35:9 הופיע העד והדבר נרשם בפרוטוקול לאחר פסה"ד. בערעורה טוענת המערערת כי ביהמ"ש המחוזי לא הפעיל נכונה את שקול הדעת המסור לו בסרבו בנסיבות המקרה לדחות את הדיון.
החלטה - השופט מני (דעת מיעוט):
יש להחיל בענין שלפנינו את הלכת ביהמ"ש העליון בע.א. 263/65, שלפיה חזקה על השופט היושב בערכאה הראשונה כי במידת האפשר יחכה לבעל דין שמבקשים לחקור אותו חקירה נגדית, אולם יש ולפי סדרי העבורה של ביהמ"ש אין הוא יכול להענות לבקשה לדחיית הדיון ואינו חייב לתת נימוקים לסירובו לחכות. ביהמ"ש שלערעור לא יוכל להביע דעה ביחס לשאלה אם צדק ביהמ"ש דלמטה בסירובו לחכות אם לאו. גם בעניננו אין ראיה לגבי סיבת איחורו של עד המערערת ויש לדחות את הערעור.
השופט ברנזון:
גם לפי דעת שופטי הרוב בע.א. 263/65 (השופט ברנזון הסתייג גם באותו פס"ד מהחלטת הרוב) לא היה מקום בעניננו לתת פס"ד נגד המערערת בשל איחורו של העד. ביהמ"ש יכול היה לשמוע בינתיים משפטים אחרים. אינו דומה מקרה שבעל דין אינו נענה להזמנה לבוא ולהחקר על תצהירו מתוך רצון להתחמק מהחקירה, או מתוך כוונה להשהות את הדיון, או מתוך זלזול בסדרי ביהמ"ש, למקרה שהנסיבות אינן נותנות יסוד לחשוב כך וכל המבוקש הוא לתת שהות מספקת לנתבע להופיע באותו יום בפני ביהמ"ש. העד נהג בעניננו בצורה מתקבלת על הדעת כדי להגיע בזמן הקבוע לביהמ"ש, אלא מסיבה שאינה תלויה בו נמנע הדבר ממנו. הוא גם לא השאיר את ביהמ"ש בחוסר ידיעה כפי שהיה בע.א. 263/65 כאשר השופט לא ידע אם הוא יתאחר כמה רגעים או יתאחר כמה שעות. כאן היה ברור כי על אף התקלה במכונית הוא יגיע באותו בוקר אם כי באיחור. תקלה פתאומית עלולה לקרות לכל אדם וגם לשופט. כשמובא לידיעת ביהמ"ש דבר התקלה במועד מוקדם ככל האפשר אין זה מן הדין ולא מן הצדק שביהמ"ש יסרב להמתין, אפילו ההמתנה גורמת אי נוחות מסויימת לביהמ"ש.
השופט קיסטר:
יש להבחין את המקרה שלפנינו מן המקרה שבע.א. 263/65 (באותו ענין הסכים השופט קיסטר עם דעת הרוב). מצד אחד חזקה על השופט שהוא שואף להוציא דין אמת לאמיתו ויאפשר לבעלי הדין להביא ראיותיהם. מאידך יש ובעלי הדין מזלזלים בהליכי המשפט ואינם מופיעים במועד שנקבע להם וכך גורמים לעינוי הדין ולעיתים אף לעוות הדין.חזקה על השופט שבמידת האפשר יחכה לבעלי דין במקרים כאלה ובמקרה שסירב לחכות הרי בדרך כלל אין לדרוש ממנו נימוקים מדוע עשה כך. בעניננו, נוכח הופעתו של העד
מיד לאחר מתן פסה"ד יש להניח שאילו ידע פרקליטה של המערערת מה טיב התקלה ואילו יכול היה להבטיח לשופט שהעד יופיע תוך 10 דקות כפי שהופיע, היה השופט ממתין כדי לברר את העובדות לאשורן ועוסק בינתיים בענין אחר.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד א. נביאי למערערת, עו"ד ש. פיכמן למשיב. 21.10.73).
ע.פ. 174/72 - עבד סנדוקה וסלימאן סנדוקה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: גולן, עדן, הלוי) בת.פ. 112/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המנוח מוחמד קדאמני היה נשוי לאחותו של עבד, התגרש ממנה ונשא אשה אחרת. סלימאן הינו דודו של עבד. באחד הימים היה סכסוך פומבי בין המנוח לבין גרושתו מלווה גידופים, קללותומכות הדדיות. תקרית זו הרגיזה את בני משפחת הגרושה ובאותו ערב נתקיימה פגישת המשפחה בהשתתפות עבד וסלימאן. למחרת היום הלכו עבד וסלימאן לחנות של המנוח אך הלה לא היה במקום והם המתינו מספר שעות עד שזה הגיע. עבד התחיל לדקור את המנוח ואז התערב עד ראיה (להלן - העד) על מנת למנוע את הרצח. עבד הרפה מן הקרבן והתנפל על העד ומשנמלט העד חזר והוסיף לדקור את הקרבן. שוב התערב העד ושוב הרפה עבד מקרבנו ורדף אחרי העד ואז התערב סולימאן והחל לחנוק את המנוח. לאחר הדברים האלה חזר עבד והמשיך לדקור את המנות והמנוח מת בדרך לבית החולים, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 214 לפח"פ ועל כך הערעור.
החלטה:
א. לטענה שהמערער פעל עקב קנטור - נכון שלא על ההגנה להוכיח העדר קנטור אלא על המדינה להוכיח כי ההריגה בוצעה בדם קר ללא קנטור מידי ובנסיבות בהן מסוגל היה הנאשם לחשוב על תוצאות מעשיו ולהבינן. עם זה ההלכה היא שאם אין יסוד בחומר הראיות התומך לפחות לכאורה בכך שהנאשם קונטר, רשאי ביהמ"ש להרשיעו בעבירת רצח אף ללא שהמדינה תביא ראיה פוזטיבית לשלילת הקנטור.
ב. ענין הקנטור טומן בחובו שניים: התנהגות מקנטרת שהשפיעה בפועל על הנאשם עד כדי איבוד עשתונותיו, שאדם מן הישוב היה עשוי באותו מצב לאבד את השליטה העצמית ולנהוג כמוהו. אפילו נניח שמעשה הקנטור של המנוח כלפי אחותו של המערער היה בו כדי לגרום לאיבוד שליטתו, הרי בכך לא סגי וצריך שמעשה ההריגה יבוא מיד כתגובה על הקנטור. אכן אין לקבוע רווח זמן מדויק הדרוש כדי קיום תנאי המיידיות אך כאן באה ראיה ברורה ומשכנעת לפני ביהמ"ש המוכיחה שהרצח לא בוצע באופן ספונטאני, אלא היה זה מעשה מחושב ומתוכנן יפה שאינו יכול לעלות לכדי תגובה לקנטור.
ג. אשר להרשעתו של סלימאן - יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתו על יסוד העדויות כי המוות נגרם הן כתוצאה מהדקירות והן כתוצאה ממעשה החניקה ואולם הרשעת סלימאן מבוססת לא רק על מעשה החניקה שביצע במו ידיו. אשמתו הוכחה גם מפני היותו מסייע בידי הדוקר בהתאם לסעיף 23 לפח"פ. סלימאן נוכח בפגישה המשפחתית וזה נותן יסוד למסקנה שידע כי עבד עומד להגיב כפי שהגיב; למחרת היום הלך לחנותו של המנוח וחיכה שם יחד עם עבד; כאשר התחיל עבד לדקור את הקרבן עמד סלימאן במרחק שניים שלושה מטר משם ואף התערב כאשר העד ניסה למנוע מעבד לבצע את זממו. על כן יש לאמר כי מעשה הקטילה היה מעשה משותף של השניים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עוה"ד מ. שרף וי. תוסיה כהן למערערים, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 23.9.73).
ע.א. 592/72 - אריאל גוטמן ואח' נגד עזבון המנוחה. סימי דהן ז~ל ואח'
*רשלנות תורמת.
* פיצויים עקב אבדן שירותי אם.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בת.א. 4348/68 - פסה"ד תוקן בפריטים שונים).
העובדות:
המנוחה סימי דהן, אמם של המשיבים, ניסתה לחצות את הכביש בשעת לילה בדרך נס ציונה ראשון לציון ליד תחנת אוטובוסים. הדרך לא היתה מוארת ומשהתחילה לחצות משמאל לכוון נסיעת המערער, לאחר שהספיקה לעבור לצד הימני של הכביש, נפגעה ע"י המכונית שנהג המערער ונהרגה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האורות לא היו תקינים בשעת התאונה כך שבמקום שיאירו למרחק של 30 מטר באור המעבר האירו פחות מ- 20 מטר. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 70 אחוז מהאחריות לתאונה ועל המשיבה 30 אחוז. הוא חייב את המערער לשלם למשיבים סכומי כסף שונים ובכללם סכום של 28,000 ל"י עבור אובדן שירותי האם, היינו סכום של 350 ל"י לחודש כפול מספר החודשים שהאם עוד היתה מטפלת בילדים עד שיעמדו ברשות עצמם. על הקביעות השונות של ביהמ"ש נסב הערעור.
החלטה של השופט קיסטר:
א. האורות במכונית היו לקויים ולא האירו כפי שהתקנות מחייבות. אם הנהג איננו בודק את תקינות האורות או אינו מבחין בליקויים יש בכך התנהגות רשלנית.
ב. אין לאמר שאין קשר סיבתי בין הפגיעה לבין הפגם באורות. הנהג ניסה לבלום אך לא הספיק לבלום לפני הפגיעה. אילו האורות היו תקינים והיה מבחין במנוחה מוקדם יותר, היה מספיק להשלים את הבלימה ולא לפגוע בה.
ג. הולך רגל הרוצה לחצות כביש, ובמיוחד כביש בין עירוני, חייב לבדוק היטב אם לא צפויה לו סכנה מהרכב המתקרב ואם יוכל להגיע לצד השני של הכביש בבטחה. אולם קשה מאד להולך רגל להעריך את מהירות הנסיעה של המכוניות וכדי שיהיה בטוח לגמרי עליו לחכות עד שלא יראה שום רכב באופק. בכביש המחבר ישובים מאוכלסים כמו דרך ראשון לציון - נס ציונה, יכול אדם לחכות זמן ממושך ביותר בשעות הערב המוקדמות עד שהכביש יתפנה בכלל. אי לכך קשה לדרוש מהולך רגל שיזהר עד כדי כך ומצפים מאת הנוהגים ברכב שבמקומות כאלה יהיו ערים לאפשרות של חציית כביש ע"י הולך רגל. עם זאת, כאמור, צריך גם הולך רגל לנהוג בזהירות יתירה ונראה שכאן פעלה המנוחה בפזיזות יתר כאשר חצתה את הכביש בזמן שרכבו של המערער היה קרוב למדי. אי לכך יש לחלק באופן שווה את האחריות בין הנהגת לבין המנוחה.
ד. גם אם המשיבים לא הגישו ערעור שכנגד, יכולים הם להעלות טענה שדמי הנזק שנקבעו בגין אבדן שירותי האם היו נמוכים מדי, כל עוד אינם מבקשים להגדיל את הסכום שנפסק לטובתם בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, ומה שהם מבקשים הוא שהסכום לא יקטן עקב שינוי בחלוקת האחריות.
ה. התלוי במנוחה זכאי לפיצויים לא רק במקרה שהוא זכאי לדרוש מאת הנפטר תמיכה לפי הדין אלא גם במקרה שהנפטר תמך בו למעשה מבלי שהיה מחוייב. בעניננו פעלה האם במסירות ועשתה כל מה שאם יכולה לעשות לטובת ילדיה ואין למדוד את שירותיה לפי מחיר שמקבלת עוזרת. אי לכך, ובהתחשב בירידת ערך הכסף, יש לקבוע את הסכום החודשי של הפסד עזרת אם בסך 450 ל"י לחודש.
ו. אין לחייב את הילדים לקבל עזרת מוסדות סעד על מנת להקטין את נזקם.
ז. צודקים המערערים כי עבור התשלומים שמועד פרעונם הוא מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסה"ד יש לפסוק ממוצע %5.5 רבית עד יום פסה"ד ולא %11 כפי שפסק ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד א. זהר למערערים, עו"ד א. פורז למשיבים. 8.10.73).
בג"צ 263/73 - שורה בע"מ נגד עירית חיפה ואח'
*תיקון תחשיב במכרז עקב פליטת קולמוס.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה להחלטי).
העובדות:
העותרת והמשיבה השלישית השתתפו במכרז שערכה העיריה. הצעת העותרת בכללותה היתה יותר זולה מהצעת המשיבה השלישית אולם באחד הפריטים נתנה העותרת ביחס לכמות של 20 יחידות מסוימות פירוט של: "מחיר יחידה - 800 ל"י סה"כ 800 ל"י". היה ברור שקיימת כאן טעות בין מחיר היחידה לבין סה"כ של מחיר 20 היחידות. תקנה 22 לתקנות העיריה אומרת "נתגלתה... אי התאמה בין המחיר הכולל של מספר יחידות ובין המחיר של כל יחידה שצויין בהצעה, תתוקן אי ההתאמה בהסתמך על המחיר של כל יחידה". אי לכך הכפילה ועדת המיכרזים את מחיר היחידה של 800 ל"י ב- 20 ובאופן כזה עלה המחיר שדרשה העותרת על המחיר שדרשה המשיבה השלישית וזו זכתה במכרז. על כך העתירה.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אכן צדקו המשיבות כי את ההוראה הנ"ל כמו יתר התקנות יש לקיים ככתבן וכלשונן, אולם במקרה המיוחד הזה הביאו הדבקות והדווקנות לאבסורד.
ב. המשיבות אמרו שאין הן יודעות אם היתה כאן טעות בתום לב או שמא טעתה העותרת "טעות" מכוונת לשם ההנאה. אולם, כשמדובר ביחידה שאיננה אלא חומר (ללא עבודה) ומחיר היחידה בשוק ידוע וניתן לקביעה, והפער שבין הסכום הנקוב ליחידה (800 ל"י) לבין המחיר הסביר הוא עצום, אין להעלות על הדעת שהטעות מקורה בכוונה רעה. יהא בכך משום אי סבירות ועוול כלפי העותרת אם נאמר, אפילו בנסיבות כאלה, יקוב הדין את ההר.
ג. אילמלא תקנה 22 הנ"ל אף המשיבות לא היו מהססות לתקן את פליטת הקולמוס בהצעת העותרת בדרך שהיא ביקשה לתקנה ולא בדרך שתקנוה. הצדק וההגינות היו מחייבים זאת. ניתן לאמר שרק כאשר נשאר ספק כלשהו, ולו אף הקל שבקלים אם אמנם נפלה הטעות בנקיבת מחיר היחידה או בנקיבת המחיר הכולל תחול ההוראה שבתקנה 22 הנ"ל. כל ספק חייב לפעול נגד מבקש תיקון הטעות, אך כשברור ונעלה מכל ספק שנפלה פליטת קולמוס בנקיבת מחיר היחידה יש לתקן את מחיר היחידה.
השופט לנדוי (מסכים ומוסיף):
הנסיבות של מקרה זה באמת יוצאות דופן ואין לחשוש שהחלטת בג"צ תחליש את תוקף הכלל של תקנה 22 שהינו כלל חשוב המועיל דוקא בנוקשותו ובמכניות שבו. אין די בכך שעורך הצעה טעה טעות בתום לב כאשר רשם מחיר כולל שאיננו מכפלה נכונה של מחיר היחידה כדי להוציא את הענין מתחולת תקנה 22. גם טענה שהדבר קרה בפליטת קולמוס לא תספיק בדרך כלל. אבל כאן עצם ההתאמה המספרית בין מחיר היחידה לבין הסכום הכולל מראה שאין אי התאמה בין שני נתונים אלא פליטת קולמוס בולטת כזאת שכל הקורא את ההצעה חייב לעמוד עליה מיד.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד א. שילה לעותרת, עוה"ד א. צייד וי. עציוני למשיבים. 9.10.73).
ב"ש 158/73 - ציון מלכאל ואח' נגד פיורי בן עטיה ואח'
*העברת דיון תובענת המשיבים נגד המבקשים הוגשה בפברואר 1973 ותובענה מתוקנת הוגשה במרץ. באפריל הוגש כתב הגנה מטעם המבקשים ובשלהי אוגוסט הגישו בקשה להעברת הדיון מבאר שבע לת"א. נוכח ההשהייה בהגשת הבקשה להעברת הדיון נדחתה הבקשה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ר. יאראק למבקשים, עו"ד בכר למשיבים. 25.9.73).
בר"ע 137/73 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות בקשה לרשות ערעור על גובה שעור מזונות ועל החלטה בדבר כניסה לדירה משותפת של בני הזוג נדחתה. לענין גובה המזונות - לא נחקרה האשה על תצהירה אם היא עובדת ומשתכרת וביהמ"ש רשאי היה על כן להתעלם מן הטענה שהאשה מפרנסת את עצמה. אשר לכניסה לדירה המשותפת, הרי ענין זה הוא מן הדברים אשר השופט רשאי להסדירם עד שיהא סיפק בידו לברר את התובענה גופה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 23.9.73).
על"ע 2/73 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין
*הוכחת תלונה נגד עו"ד נגד המערער, עו"ד, הוגשה קובלנה בגין עבירות לפי סעיפים 54 ו- 61 לחוק לשכת עורכי-הדין. המערער הורשע באישום אחד והערעור על כך נתקבל. ההרשעה היתה בגין תלונה של אשה שהגישה תביעה לפיצויים מגרמניה ולטענתה נדחתה תביעתה ועוה"ד לא הודיע לה על דחייתה ועל זכותה לערער תוך 6 חודשים. ביהמ"ש העליון מצא כי התלונה לא הוכחה וכי המתלוננת עצמה חזרה בה בעדותה ואמרה כי איננה זוכרת אם הודיעו לה על ההחלטה הנ"ל ואם לאו.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד זליכובסקי למערער, עו"ד גורבן למשיב. 25.9.73).
ע.פ. 191/73 - שלמה אבוטבול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער הורשע בעבירת התפרצות וגניבה והוטל עליו עונש מאסר של שלוש שנים. ערעורו על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא בן 18 ויש לו רשימה ארוכה של עבירות נגד רכוש ובעבר לא נשלח למאסר בפועל אלא למוסדות טיפוליים ולפיקוח קצין מבחן ואף הוטל עליו מאסר על תנאי. מתוך תסקיר שרות המבחן עולה כי במשך זמן מסוים חלה הטבה בהתנהגותו של המערער וכי עבד תקופה ממושכת ואת הכסף שהרויח נתן למשפחתו אך לאחר מכן שוב חלה ירידה בהתנהגותו. כן סובל המערער ממחלה. בהתחשב עם כל הנ"ל יש להקל בעונשו. אי לכך נקבע כי 18 חודשים מתוך המאסר שהוטל עליו יהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד נ. סגל למערער,עו"ד ד. בייניש למשיבה. 12.9.73).
ע.פ. 265/71 - מדינת ישראל נגד אורי וולף
*קולת העונש (התפרצות וגניבה) המשיב הורשע בביצוע שורה ארוכה של עבירות התפרצות, גניבה, שמוש ברכב ללא רשות ונהיגה ללא רשות. בגין כל העבירות הטיל עליו ביהמ"ש המחוזי עונש של 18
חודשים מאסר על תנאי וחודשיים מאסר בפועל שלמעשה ריצה בהיותו עצור לפני המשפט. הערעור על קולת העונש נתקבל. לאחר שהוגש ערעור החליט ביהמ"ש העליון לדחות מתן החלטתו לשנה ובאותה שנה הועמד המשיב במבחן. בינתיים עבר המשיב עבירה חדשה והורשע בה, וכיום שוב חשוד בעבירה חדשה של נסיון לשוד. בלי להתחשב בחשד בגין העבירה החדשה, הרי עצם העובדה שתוך כדי המבחן, כשהוא ממתין להחלטת ביהמ"ש שלערעור, ביצע עבירה חדשה, מוכיחה כי יש להחמיר בעונשו. כשם שדחיית המשך המשפט כדי לתת לעבריין הזדמנות להוכיח את עצמו מחייבת אותו להתנהג כשורה באותו זמן כך כאשר הוא מחכה לבירור ערעורו. במשך תקופת הדחייה על הנאשם להשמר מהסתבכות במעשה עבירה והתנהגותו צריכה להיות למופת שאם לא כן יהיה הדבר ברור למעלה מכל ספק שהעונש הקל שהוטל עליו בעבר לא היה מוצדק מעיקרו. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון להטיל על המשיב מאסר בפועל של 3 שנים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עו"ד מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד קפלן למשיב. 17.9.73).
ע.פ. 435/73 - עבד אל חלים מקסקס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) המערער הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 212 לפח"פ בכך שהרג את אחיו בדקירות סכין. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על כך נדחה. אכן, האח המנוח התקיף את המערער והוא עשה הרבה כדי לא לבוא בתגרה עם המנוח ועם אחיו האחרים ונסוג לחדר אחר כאשר המנוח היכה אותו ואת אשתו במקל. ברם בסופו של דבר תקף את המנוח במידת כוח כזאת שטענת התגוננות חוקית לא יכלה לעמוד לו. בהתחשב בכל נסיבות הענין כבר הטיל ביהמ"ש המחוזי עונש קל ואין להמתיק את הדין נוספות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד ח. שמעוני למערער, עו"ד בייניש למשיבה. 23.9.73).
ע.פ. 329/73 - מאיר פחימה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השתמטות משירות צבאי) המערער הורשע בהשתמטות משרות בצבא בכוונה לעשות כן, ונדון לשנה אחת מאסר בפועל. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לאור חומר העדות שהיה בפני ביהמ"ש רשאי היה להסיק לא רק שהמערער השתמט מחובת השרות הצבאי במשך כ- 10 שנים אלא שעשה כן בכוונה להשתמט ממילוי החובה האמורה ובידעו שהוא נקרא לשרות בטחון. המערער הינו בעל משפחה של ששה ילדים ושני הורים שפרנסתם עליו, אך לאור אופיה של העבירה הנדונה ובהתחשב עם העונשים שהוטלו במקרים אחרים מסוג זה אין לאמר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו,עו"ד בייניש למשיבה. 20.9.73).
ע.פ. 38+178/73 - סלומון סויסה ושלמה ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה והחזקת רכוש גנוב) המערער סלומון הורשע בעבירה של החזקת רכוש גנוב ונדון ל- 40 חודשי מאסר והערעור על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה. אשר להרשעתו - הרי העובדה שחלק מהרכוש הגנוב נמצא ברשותו יומיים אחרי שבוצעו הפריצה והגניבה בחנות של המתלוננת דיה כדי להרשיעו בהחזקת רכוש גנוב. אשר לעונש - נוכח העובדה שמדובר בעבירה של פריצה וגניבה של כסף מזומן של כאלף ל"י ורכוש העולה על שנים עשר אלף ל"י
ובהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער אין העונש חמור מדי. המערער ועקנין הורשע בעבירות הפריצה והגניבה של הבגדים מחנות המתלוננת ובבואו להטיל את העונש הפעיל ביהמ"ש מאסר על תנאי של 3 שנים בגין העבירות של שתי הפריצות ושימוש ברכוש ללא רשות וכן לקח ביהמ"ש בחשבון שלוש עבירות פריצה נוספות והטיל בגין העבירה הנדונה כאן עונש של מאסר שנה אחת, בגין שלוש עבירות הפריצה האחרות עונש של שנת מאסר נוספת וביחד עם הפעלת המאסר על תנאי יצטרך המערער לרצות 5 שנות מאסר מיום מעצרו. למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות ומהן בעלות אופי רציני שבוצעו על ידיו בתקופה שבה היה תלוי ועומד המאסר על תנאי. גם בהתחשב בנסיבות המקילות שנטענו הרי טובת הציבור דורשת להרחיק את המערער מן החברה למשך תקופה ניכרת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער הראשון לעצמו, עו"ד אלקיים למערער ועקנין, עו"ד גולדמן למשיבה. 24.9.73).
ע.פ. 264/73 - אמנון יצחקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נהיגה ללא רשיון, פגע וברח) המערער, בטרם מלאו לו 18 שנה, נטל מכונית ללא רשות ונהג בה ומשנעצר ע"י המשטרה ברח. שוטר שנתלה על דלת המכונית הופל תוך כדי נסיעה ונפגע, בהמשך הנסיעה פגעה המכונית ברוכב טילון שנפצע קשה ושוב ברח, ובגין כל אלה הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערער עונש של 3 שנות מאסר וכן פסל אותו מלקבל רשיון נהיגה במשך שלוש שנים לאחר ריצוי המאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. בשלבים השונים של מעשי העבירה ביצע המערער פעמיים עבירות "פגע וברח" ולגבי אלה מצוות המחוקק שביהמ"ש לא יסתפק במאסר על תנאי. גם כל הטענות האחרות שנטענו לקולת העונש אינן יכולות לכפר על כך שהמערער סיכן חיי בני אדם. אין לאמר על מעשה כזה שהוא נובע מקלות דעת רגעית. הנסיעה בתנאים שתוארו לעיל נמשכה פרק זמן ובריחתו של המערער מן הנפגעים מחייבת תגובה נאותה מצד ביהמ"ש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד מ. כהן למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 7.10.73).
ע.פ. 288/73 - אברהם בירקנטל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) המערער הורשע בפריצה לבית דירה בכוונה לגנוב ונדון לעונש מאסר של חמש שנים וכן הפעיל ביהמ"ש מאסר על תנאי של שלוש שנים, שמתוכן שתי שנים שיצטברו למאסר חמש שנים ושנה אחת תהיה חופפת. ביהמ"ש העליון החליט להקל במידת מה בעונשו של המערער. למערער שהוא בן 48, הרשעות קודמות מרובות בעבירות נגד רכוש ובילה תקופות מאסר רבות בבית הסוהר, העונשים לא הרתיעו אותו מלחזור לדרך הפשע. הוא אב ל- 4 ילדים אך בנסיבות האמורות אין לראות במצבו המשפחתי סיבה להקלה בעונש, צדק ביהמ"ש כי יש לבודד את הנאשם לשם הגנה על הציבור. עם זאת, נראה שתקופת מאסר של חמש שנים בפועל שנגזרה על המערער בגין העבירה האחרונה מהווה עונש חמור מדי מה גם שמצטברות לכך שנות מאסר על תנאי שהופעל. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון ששנתיים מתוך חמש השנים שהוטלו על המערער יהיו מאסר על תנאי באופן שהמערער ירצה חמש שנות מאסר בלבד.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 15.10.73).
ע.פ. 285/73 - יצחק ציון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער, בן 17, הועמד לדין בגין 16 עבירות של התפרצויות וגניבה, הודה בכל העבירות הללו ובמספר רב של עבירות נוספות. הוא נדון ל- 4 שנות מאסר וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנה אחת כששני העונשים מצטברים. ביהמ"ש העליון החליט להקל במידת מה בעונשו של המערער. מתוך דו"ח מבחן מצטיירת תמונה עגומה למדי על תולדותיו של המערער אשר מגיל רך החל לעבור על החוק והטיפול שניתן לו בכל מיני מוסדות נשאר ללא הועיל. גם מצבו הנפשי בלתי יציב. אין ספק שהמערער מהווה סכנה לציבור ואין מנוס מלהחזיקו תקופה ארוכה בבית הסוהר. עם זאת נוכח גילו הצעיר של המערער, נראה שדי בכך שירצה ארבע שנות מאסר בלבד. לפיכך הפך ביהמ"ש העליון שנה אחת של מאסר מתוך ארבע השנים שנפסקו לו למאסר על תנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ר. רהב למערער, עו"ד בייניש למשיבה. 9.10.73).
בג"צ 116/73 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ואח'
*דחיית עתירה עקב אי גילוי פרטים לבג"ץ העותרת והמשיב השני מתדיינים בפני ביה"ד הרבני בת"א בתביעה לשלום בית ולגירושין והבעל ביקש לכרוך בהתדיינותו סכסוך מקרקעין שבינו לבין אשתו. העותרת פנתה לבג"צ בעתירה שיאסור על ביה"ד הרבני לדון בענין חלוקת הרכוש בין בני הזוג והעתירה נדחתה. העותרת לא גילתה לבג"צ כי כבר פנתה לביהמ"ש המחוזי וכן כי קיימת התדיינות באותו ענין גם בבימ"ש השלום. באי גילוי הפרטים הפרה העותרת את חובת הגילוי המלא שהיא בסיס להפעלת סמכותו של בג"צ. די בכך לביטולו של הצו על תנאי בלי להכנס לגוף טענותיה.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן. עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד מ. יקר וג. מרגלית לעותרת, עו"ד פרוידנברגר למשיב השני. 30.9.73).
בג"צ 386/73 - מוחמד אבו גרביה ואח' נגד שר הפנים ואח'
*דחיית עתירה כאשר לא מוצו הליכים קודמים העותרים בקשו לצוות על המשיבים שלא יגרשו אותם מישראל ועתירתם נדחתה. העותר הראשון טרם פנה למשרד הפנים בבקשה לתת לו רשיון לישיבת קבע ועל כן העתירה בבג"צ במה שנוגע אליו באה קודם זמנה. אשר לעותרת השניה וילדיה, הם אמנם פנו כבר למשרד הפנים אך טרם פנו לשר הפנים כדי לקבל את הכרעתו הסופית לפי סעיף 16 (ב) לחוק הכניסה לישראל ומשום כך גם לגביהם הפניה לבג"צ מוקדמת.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד י. בייניש לעותרים. 9.10.73).
בג"צ 354/73 - דוד לב-עמי נגד עירית פתח - תקוה
*אי מתן רשיון עקב שימוש חורג לפי תכנית בנין לעותר רשיון למגרסות חול וחצץ בפתח - תקוה והמשיבה מסרבת לחדש לו את הרשיון. הטעם לסירוב הוא שהשימוש במקרקעין למטרה זו הוא חורג לפי תכנית בנין ערים הקיימת לגבי המקום. העתירה נגד סירובה של המשיבה נדחתה, אם השימוש הוא חורג לפי תכנית בנין ערים, הרי שרשות הרישוי אינה יכולה להוציא לעותר רשיון עסק עפ"י חוק רישוי עסקים. טענותיו השונות של העותר שלפי חוק התכנון והבניה בסעיפיו השונים מותר לעותר להמשיך בשמוש חורג, נדחו ע"י בג"צ שקבע כי הסעיפים שעליהם מסתמך העותר אינם יכולים לעזור לו.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני, עו"ד ר. שרון לעותר. 7.10.73).
בג"צ 358/73 - אסחק מעתוק נגד שר הפנים ואח'
*דחיית עתירה כאשר העותר לא ביצע הסדר קודם עם המשיבים בעתירה קודמת ביקש העותר לצוות על המשיבים כי יעניקו לו תעודת זהות ישראלית בטענה כי הוא היה תושב קבוע בירושלים. העתירה הקודמת בוטלה לאחר שהושג הסכם בין הצדדים ולפיו התחייב העותר להמציא ראיות נוספות תוך 7 ימים המוכיחות שהיה תושב קבע בירושלים לפני יציאתו לירדן וכי לא נטש מקום מגוריו זה לאחר מכן. העותר לא עשה כן וכעת לאתר שעברו כשנתיים הגיש עתירה חדשה באמצעות עו"ד אחר באותו ענין. העתירה נדחתה. העותר לא קיים את ההסכם אותו השיג עם המשיבים והיום הואטוען שפרקליטו הקודם לא הביא את דבר ההסדר לידיעתו עד לקיץ 1971. גם אם כך הוא הרי עד אוגוסט 1972 לא עשה העותר דבר כדי להוכיח את טענותיו. נוסף לכך, הטענה שהפרקליט הקודם לא מילא את חובתו איננה טענה. שלוחו של אדם כמותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מטלוק לעותר. 25.9.73).
בג"צ 400/73 - יעקב מארי ואח' נגד פקיד הבחירות בית שמש ואח'
*סירוב לקבל רשימת מועמדים בטענה שהוגשה באיחור העותר הינו ב"כ רשימת מועמדים מטעם החזית הדתית הלאומית בבית שמש והמועד האחרון להגשת רשימת המועמדים למועצה היה ביום 30.9.73 בשעה 9 בערב. העותרים טוענים כי הגיעו למקום 7 דקות לפני הזמן ומצאו את שער הבנין נעול ואילו המשיבים טענו כי נעלו את השער בשעה 9 בדיוק. לפי תצהיר הסדרן מסתבר כי בחמש דקות לפני השעה 9 כוון את שעונו ע"י חיוג המספר 15 בטלפון וכי בשעה 9 בדיוק נעל את שער הבנין וכשהגיע למדרגות שמע את הנקישות בדלת כך שעברה כמחצית הדקה. ביהמ"ש העליון החליט לעשות את הצו על תנאי החלטי ולהורות לקבל את רשימת העותרים. ביהמ"ש ציין כי מתצהירו של הסדרן אנו יודעים כי כוון את השעון חמש דקות לפני 9 אך בשעה 9 בדיוק לא נעשתה השוואה נוספת בין השעונים ויכול להיות שהסדרן נעל את השער לפני הזמן ושכך מצאו העותרים את השער נעול אם כי הגיעו ברגע האחרון ממש. ספק זה צריך לפעול לטובת העותרים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ד. פרנקל לעותרים, עו"ד חשין למשיבים. 4.10.73).
בג"צ 259/73 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ואח'
*עתירה נגד בי"ד רבני בין האשה לבין בעלה לשעבר מתנהל דיון על מזונות הילדים והבעל הפקיד פקדון בביה"ד הרבני ועתה טען שסדר את הילדים בקבוץ ועל כן ביקש בכתב החזרת הפקדון. ביה"ד הרבני קיבל את תשובת העותרת בכתב והחליט להחזיר את הפקדון לבעל ועם הגשת הערעור לביה"ד הרבני הגדול ביקשה העותרת לעכב בינתיים את החזרת הפקדון, ובקשתה נדחתה והעתירה בגין כך נדחתה. ההחלטות האמורות ניתנו ע"י ביה"ד הרבני בגדר סמכותו ואין בג"צ יושב כבית משפט לערעורים לגבי החלטותיו של בי"ד מוסמך. לא היתה בדיונים פגיעה בכללי הצדק הטבעי ואין מקום להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. עו"ד י. לירז לעותרת. 16.10.73).
בג"צ 165/72 - אפטקר דינה נגד עירית רמת גן ואח'
*מכרז למשרה התקיים מכרז לקבלת עובד למשרה חלקית לאותה עבודה שהעותרת מילאה באופן זמני לפי חוזה מיוחד. העותרת הגישה את מועמדותה והיא לא קיבלה תשובה בדבר תוצאות המכרז. כשפנתה למשיבים נמסר לה כי לרגל שינויים במבנה המחלקה הוחלט
לבטל את המשרה ואף עובד לא נתקבל. העותרת טענה בעתירתה כי נתקבלו עובדים אחרים למשרה הנדונה והצו על תנאי שהוצא בוטל. הוברר כי היתה ריאורגניזציה במחלקה וחלו שינויים אישיים בה, ואין ראיה שהעובדים האחרים נתקבלו לאותה משרה שעליה הוצא המכרז.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. עו"ד ר. כהן לעותרת, עו"ד א. מוניץ למשיבים. 24.9.73).
בג"צ 387/73 - יוסף רושגולד נגד נתיבי איילון בע"מ
*דחיית עתירה עקב שיהוי העותר מבקש לבטל הפקעה שנעשתה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור) בתכנית של "נתיבי איילון". עתירתו נדחתה מן הטעם שפרסום ההפקעה היה לפני שנתיים ואין כל צידוק לשיהוי הרב שחל בהגשת העתירה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. עו"ד ד. ריס לעותר. 1.10.73).
בג"צ 231/73 - ד"ר א. ברגמן נגד שר האוצר ואח'
*מימון הוצאות הבחירות של המפלגות ע"י המדינה העותר ביקש לפסול את החלטת הכנסת בדבר חוק מימון הוצאות בחירות של המפלגות ועתירתו נדחתה. ביהמ"ש הגבוה לצדק הבהיר את הבעיות השונות הנובעות מענין מימון הוצאות הבחירות וההליכים שנקבעו לשם כך ע"י הכנסת, נדונה השאלה מהם החוקים וסעיפי החוקים וההליכים הדורשים רוב מוחלט בהתאם לחוק לבחירות לכנסת, ובסכומו של פסה"ד הוחלט לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד חשין לשר האוצר, עוה"ד טריינין וחמן-שלח לנציגי המפלגות. 10.9.73).
בג"צ 377/73 - אברהם סויסה נגד שר הבטחון ואח'
*בקשת צו מניעה בענין אזרחי נגד המדינה המחלוקת בין העותר ובין המשיבים היא אם העותר איחר בהפקדת אחד התשלומים על חשבון מחיר של דירה באילת שבה הוא זכה בהגרלה במסגרת המפעל לחסכון לבנין. עתירתו נגד שר השיכון נדחתה. המחלוקת הינה חוזית ויש לבררה בביהמ"ש המוסמך לכך. העובדה שביהמ"ש המחוזי אינו מוסמך לתת צו מניעה נגד משרד השכון אינה מוסיפה תוקף לעתירה בבג"צ. רצונו של המחוקק הוא שלא ינתן סעד של צו מניעה נגד רשויות המדינה ואין לבוא לבג"צ בענינים כגון אלה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד הניג לעותר. 23.9.73).
בג"צ 184/73 - שלום חודייפי נגד מיכאל עמר ואח'
*פסילת חבר מועצה חבר מועצת בית דגן התפטר ובמקומו צריך היה להכנס המשיב השני (להלן - המשיב) אלא שראש המועצה סבר כי הלה אינו ראוי לכהן כחבר מועצה ועל כן שלח לו הודעה לפי סעיף 105 לצו המועצות המקומיות שהוא רואה אותו פסול לכהן כחבר המועצה. ראש המועצה הזמין על כן את העותר שעמד ברשימה לאחר המשיב. תוך כך הוחלף ראש המועצה וראש המועצה החדש תמך במשיב דוקא והזמינו כחבר מועצה. עתירת העותר נדחתה. כאשר ראש מועצה רוצה לפסול חבר המכהן כבר במועצה עליו לנהוג לפי סעיף 105 ולשלוח לו הודעה בדבר פסלותו ואז עומדות בפני הנפסל דרכים שונות. מה שאין כן כאשר המועמד לא נכנס למועצה, כי אז אין נפקא מינה אם ההודעה שנשלחה לו כשרה ואם לא כשרה ואם הנפסל נקט בצעדים כלשהם. במקרה האחרון השאלה היחידה היא אם האיש הוא פסול או איננו פסול ועל כן יש לדון בעניננו לגוף הענין אם המשיב פסול או
לאו. בשעתו הורשע העותר בהחזקת רכוש שלא כחוק לפי סעיף 111 לפח"פ, אכן עבירת גניבה וקבלת נכסים גנובים מהוות עבירות שיש בהן פגם מוסרי הממיט קלון על עושיהן. ברם יש והנסיבות הן כאלה שניטל עוקצו של הפגם ונמחה אות הקלון הטבוע בו. הרכוש שבגינו הורשע המשיב היה שתי חגורות של צה"ל וג'ריקן צבאי. במשפט הפלילי הסביר המשיב את החזקת הרכוש וביהמ"ש הטיל עליו עונש סמלי בלבד. כיון שכך אין לפסלו. אכן, משליחי ציבור נדרשת רמה גבוהה של התנהגות מוסרית ואזרחית, אולם תהיה זו דרישה מופרזת ובלתי מציאותית של רמת התנהגות כדי לפסול אדם מכהונה צבורית בשל מה שקרה עם המשיב.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד טריינין לעותר, עו"ד פלדמן למשיבים. 24.9.73).
בג"צ 297/73 - עו"ד פלוני נגד ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד ואח'
*דיון משמעתי נגד עו"ד העותר פירסם מכתב ומאמר בעתון "הארץ" בהם טען כי היועהמ"ש של התאחדות הכדורגל איננו ממלא תפקידו כיאות וכו'. הוגשה תלונה נגד העותר והוחלט להעמידו בפני בי"ד משמעתי בעבירה על סעיף 61 (3) לחוק לשכת עוה"ד, עתירת העותר נגד קיום המשפט נגדו נדחתה. אין לקבל את טענתו כי כל שאמר אמר בתוקף זכותו לחופש הביטוי. לא עצם פרסום המכתב והמאמר מהווים העילה להעמדתו לדין, אלא קובלים על שתוכן הפרסומים כולל חומר אשר פרסומו מהווה מעשה שאינו הולם מקצוע עריכת הדין. אין ספק שמי שנמנה על שורות לשכת עוה"ד, עצם חברותו עשויה להטיל עליו חובות שאזרח אחר אינו נושא בהן. חבר לשכה חייב לשמור לא רק על חוקיה של המדינה ככל אזרח אחר, אלא גם מצוות נוספות המוטלות עליו בשל היותו עו"ד. אשר לטענה שיש לחשוש מפני פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי מפאת השוני בדיני הראיות הנהוגים בפני ביה"ד המשמעתי - החוק העניק לבי"ד זה סמכות לדון לפי דינים מסויימים ומעשה שהמחוקק התיר אותו במפורש אינו יכול להוות עילה לטענה של פגיעה בצדק הטבעי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. העותר לעצמו, 13.9.73).
בג"צ 402/73 - שמעון רחמים נגד יו"ר ועדת הבחירות לכנסת
*פסילת אותיות שנבחרו ע"י רשימת מועמדים עתירת העותר נגד פסילת האותיות כ"כ לרשימת הליגה להגנה יהודית נדחתה. אכן הודיעו מטעם יו"ר ועדת הבחירות לעותר כי האות הנ"ל לא תקובל, ברם בפני העותר דרכים לערור על הודעה זו ואין לבג"צ להזקק לעתירה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד מ. שכטר לעותר. 4.10.73).
בר"ע 100/73 - דוד הורוביץ נגד מתתיהו ויכר ואח'
*משלוח הודעת צד שלישי לאחר תיקון כתב התביעה המשיב הגיש תביעת נזיקין נגד המערער ונגד חברת הביטוח שלו, חברת הביטוח שלחה לעותר הודעת צד שלישי והמערער השיב בכתבי הגנה על התביעות. לאחר מספר חודשים השיג המשיב רשות לצרף לתביעתו נתבע נוסף ועקב כך הגיש המשיב כתב תביעה מתוקן. כיון שכך היה המערער רשאי להשיב בכתב הגנה מתוקן והפעם, תוך התקופה שנועדה להגשת כתב ההגנה המתוקן, שלח הודעת צד שלישי לנתבע נוסף. ביהמ"ש המחוזי סירב לתת הוראות עפ"י תקנה 288 באשר סבר כי המערער רשאי לשלוח הודעות לצד שלישי רק תוך המועד הקבוע להגשת כתב ההגנה המקורי ולא תוך המועד הקבוע להגשת כתב הגנה מתוקן. הערעור על כך נתקבל. משהורשה נתבע להגיש כתב
הגנה חדש קמה לו גם זכות חדשה להגיש תוך המועד הקבוע להגשת כתב ההגנה המתוקן בקשה לרשות לשלוח הודעה לצד שלישי. זכותו של הנתבע בכתב ההגנה החדש להתגונן ככל העולה על רוחו והוא רשאי להגיש גם תביעה שכנגד שאיננה קשורה בתיקון וכיו"ב דברים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. 30.9.73).
ע.א. 147/73 - פלוני נגד פלוני
*מזונות המערער הינו קטין, בנו של המשיב, שהתגרש מאשתו, אם המערער. בהסכם הגירושין נקבע כי האב ישלם לאשה סך של 150 ל"י לחודש למזונות המערער, צמוד למדד יוקר המחיה ועתה הסכום הוא 200 ל"י. המערער הגיש באמצעות אמו תביעה להגדלת סכום המזונות, בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. אמו של המערער התחתנה בינתיים וכן גם המשיב. עתה על המשיב לפרנס את אשתו השניה ושני ילדים ואת המערער. המשיב יחד עם אשתו מרויחים 1100 ל"י לחודש. אמו של המערער מרויחה כ- 700 ל"י ובעלה כ- 1000 ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לילד די והותר אצל הוריו. ביהמ"ש העליון אישר את החלטת ביהמ"ש המחוזי וקבע כי חובת האב היא להבטיח לבנו את המינימום הדרוש לפרנסתו ואין הוא חייב לספק לילד את מזונותיו לפי רמת חיים גבוהה מזו אם אין ביכולתו לעשות זאת. כאשר ברשות המשיב סכום של 1000 ל"י לחודש נטו, ממנו מתפרנסות חמשנפשות (כולל המערער) אין לדרוש ממנו להקציב למערער יותר מן הסכום המוסכם.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד ע. פרוטוגז למשיב. 30.9.73).
ע.א. 512/73 - מרי, המחנה הרדיקלי הישראלי ואח' נגד ההסתדרות הכללית
*צו מניעה בבחירות להסתדרות בעניננו בקשו המערערים צו מניעה זמני שיאסור את הבחירות להסתדרות אלא אם כן יתקיימו הבחירות בנפרד להסתדרות ולמועצות הפועלים המקומיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים מן הטעם שהוגשה באיחור והערעור על כך נדחה בשעתו והנימוקים ניתנו לאחרונה. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי מדובר בסעד זמני ובהתחשב בתאריכים השונים הנוגעים לענין צדק ביהמ"ש בדחותו את הבקשה מפאת השיהוי. בקשת סעד ביניים נובעת מדיני היושר והכלל בדיני היושר הוא "צדק דרשת, השכם ועשהו".
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. זכרוני למערערים, עוה"ד י. טוניק, ד. צימרמן, ח. סמט למשיבה. 6.9.73).
ע.א. 337/72 - שמעון אנה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*פיצויים לפי חוק הנכים בערעור זה חזר ביהמ"ש העליון על ההלכה כי אי הגשת בקשה בזמן לקבלת פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, עקב טעות משפטית שנבעה בגלל ניסוח תקנות נכי רדיפות הנאצים, מהווה טעם מיוחד לצורך הארכת המועד. הטעות המשפטית, ציין ביהמ"ש בזמנו, היתה טעות סבירה והוותה טעם מיוחד. גם בעניננו היתה טעות משפטית של המערערת, אמנם שונה במקצת מהטעות המשפטית שנדונה בפסקי דין קודמים של ביהמ"ש העליון. הערכאות הקודמות קבעו על כן כי אין להאריך למערערת את המועד להגשת תביעת הפיצויים וערעורה על כך נתקבל.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד א. תורן למערערת, עו"ד גולדמן למשיבה. 24.10.73).
ע.א. 508/72 - מנאהר... בע"מ נגד פקיד שומה
*הבחנה בין שכיר לקבלן עצמאי לצורך ניכוי מס הכנסה המערערת, חברה לביצוע עבודות מתכת, התקשרה עם חברה צרפתית ולפי ההסכם ביניהם סיפקה המערערת לחברה הצרפתית עובדים והמערערת שילמה להם את השכר לפי אישור שקיבלה מהחברה על משך זמן עבודתם. את כל הציוד והמכשירים סיפקה החברה הצרפתית ומהנדסיה השגיחו על ביצוע העבודה, העובדים חתמו על טופס הסכם עם המערערת ובו תוארו כקבלני משנה והתחייבו לשלם בעצמם מס הכנסה. המערערת הגישה לפקיד השומה רשימה שבה פירטה תחת הכותרת "עבודות קבלנים" את שמות האנשים וכתובותיהם וכן הסכומים שקיבלו. המשיב גבה אצל חלק מהם את המסים ואילו חלק לא שילם ואז פנה למערערת שהיא תשלם את מס ההכנסה של העובדים. המערערת טענה שהעובדים היו קבלנים עצמאיים ולא עובדים שכירים, והמשיב דחה את טענתם.ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה, ביהמ"ש העליון ציין כי העובדה שהמשיב פנה לחלק מהעובדים וקיבל מהם את המסים אינה משתיקה אותו מלטעון שהם עובדים שכירים. כמו כן קבע ביהמ"ש העליון כי כוונתם המוצהרת של הצדדים בהסכם מועט ואולי אפסי כשהמדובר איננו בסכסוך בין הצדדים להתקשרות אלא בסכסוך בין אחד הצדדים לאותה התקשרות ובין צד שלישי כגון פקיד השומה. ברור שהשם שקראו המתקשרים ליחסים שביניהם אין צד שלישי קשור בו. לגוף הענין הרי כל מקרה ומקרה של הבחנה בין "עובד" לבין "קבלן עצמאי" צריך לבדוק לגופו ועפ"י הנתונים של אותו מקרה. סווגם של עובדים כאלה מהווה שאלה משפטית ועובדתית גם יחד. מבחינה משפטית אין למצוא דופי בניתוח הכללים ע"י ביהמ"ש דלמטה ואשר לממצאיו העובדתיים אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בהם.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ג. כהן למערערת, אין הופעה מטעם המשיב. 6.9.73).
ע.א. 484/72 - הרי קב עו"ד ואח' נגד ויקטור אילון
*תשלום חוב לנושה מכספי אשתו של פושט רגל המערערים הינם נאמנים בפשיטת רגל. פושט הרגל היה חייב כסף למשיב וכתוצאה מהשתלשלויות שונות שילמה אשת פושט הרגל סכום כסף שהגיע למשיב. הנאמן בפשיטת הרגל טען כי הכסף שהאשה שילמה צריך לעבור אליו לטובת כלל הנושים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו והערעור על כך נדחה. אין חולק על כך שהכסף ששולם ע"י האשה היה במקורו כספה הפרטי של האשה שקיבלה אותו במתנה מקרובים בארה"ב ומפיצויים. טענת הנאמן היתה שמשהחליטה האשה לעזור לבעלה בתשלום חובותיו מכספה שלה חייב כספה של האשה לעבור לשליטתו של הנאמן. לטענה זו אין רגליים. הכסף מעולם לא היה כספו של החייב ונושי החייב כלל לא קופחו ע"י כך שאשת החייב חשה לעזרתו וסילקה אחד מחובותיו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד קב למערערים, עו"ד אחיעזר למשיב. 2.10.73).
ע.א. 163/73 - פיטר וולטון ואח' נגד יעקב יוסף זכריה ואח'
*חלוקת רשלנות בין שני נהגים המערער נהג אופנוע והמשיב במכונית, השניים נסעו אחד בכוון הנגדי של רעהו והתנגשו במקום בו מתפתל הכביש קמעה. אדם אחד נפגע והנתבעים הגיעו לידי הסכם עם הנפגע לענין פיצויים, אך ההתדיינות נמשכת ביניהם לגבי חלוקת הנזק בינם לבין עצמם. ביהמ"ש המחוזי הטיל על נהג האופנוע, המערער, 40 אחוז מן האחריות ועל המשיב 60 אחוז והערעור על כך נדחה. הטענה כי מכיון שביהמ"ש קבע כי רשלנותו של נהג
המכונית היתה חמורה, חרגה ההתנגשות כפי שאירעה מגדר צפיותו של רוכב האופנוע, איננה נכונה, נהג המכונית התרשל ועל כן נושא הוא באחריות ואלמלא היתה רשלנותו חמורה לא היו מטילים עליו את מרבית האחריות. אך דין הוא שרשלנותו של הזולת היא מן הדברים שאדם חייב לחזותו מראש. התנהגות רשלנית, אפילו אם היא בעלת דרגה חמורה איננה דבר בלתי צפוי שאדם איננו יכול להזהר מפניו. אכן הלכה פסוקה היא שאם פעלו שני גורמי נזק, האחד במתכוון והאחד ברשלנות, הרשלן פטור שכן מעשהו המכוון של הזולת אינו דבר שעליו לצפותו. כיו"ב, אם אחד מגורמי הנזק פעל בלא אכפתיות או ברשלנות רבתי. רשלנות רבתי הינה כאשר נמנעים מלנקוט באמצעי זהירות שאפילו רשלן היה נוקטם. בעניננו אין לאמר כי רשלנותו של נהג המכונית, אפילו היתה חמורה היתה בחזקת רשלנות רבתי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. לוי למערערים, עו"ד י. סהר למשיבים. 16.9.73).
ע.א. 133/73 - מפעלי ים בע"מ ואח' נגד פליציה רדין ואח'
*פגמים פורמליים בהעברת מניות המערערת הינה חברה פרטית אשר בתקנותיה היתה הגבלה על העברת המניות באופן שלבעלי המניות ניתנה זכות מצרנות לקניית מניה אשר אחד מבעליה ירצה להעביר. אחד מבעלי המניות העביר את מניתו למשיבים, ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים לפסול את העברת המניה והערעור על כך נדחה, לטענה שלא הוגש לחברה שטר העברת מניות ערוך כחוק - נכון שבשעת רישום המניה בפנקס החברה לא היה בידי החברה שטר העברת מניות אך כיום נמצא שטר כזה ואין מחלוקת שהשטר נחתם כדין. כיום משקף הרישום בפנקס נכונה את זכויות בעלי המניות והפגם של אי המצאת שטר העברת מניות בזמן נרפא. לטענה שהמניה לא הוצעה לשאר בעלי המניות כמצוות התקנות של החברה - העברת המניה נעשתה בהסכמה מלאה ובידיעת כל בעלי המניות. על כן לא היה צורך בהצעת המניות להם. גם אם היתה סטיה מן התקנות הרי הפעולה אינה חורגת מכוחות החברה ועל כן היא שרירה וקיימת כאשר כל בעלי המניות הסכימו לה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד שצקי למערער, עו"ד אייזנברג למשיבים. 1.10.73).