ע.פ. 80/73 - עמנואל דוד ואח' נגד מדינת ישראל
*שותף לדבר עבירה. *הפרכת אליבי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים גביזון, מני ובנטל) בת.פ. 129+130/72 - ערעורו של דוד על הרשעתו נדחה וערעורה הנגדי של המדינה על קולת העונשים נתקבל לגבי שנים מן המערערים).
העובדות:
המערער יחד עם אחרים הניחו נשק בבית עסק של אחד מאיר עמרם והלה ידע כי הנשק גנוב. באחד הימים באו המערער וחברו ונטלו את הנשק מעמרם וחזרו לאחר כשעה וחצי והחזירולו את הנשק. בידם היו ארנק, ניירות וכסף ומכאן יכול היה עמרם ללמוד כי בצעו שוד. לאחר כחודש ימים שוב באו המערער ואחרים לעמרם ונטלו את הנשק ובצעו שוד של בנק. משפטו של עמרם הופרד ממשפטיהם של האחרים, הורשע בהחזקת נשק ולא הובאו ראיות נגדו בעבירות השוד ולאחר מכן העיד נגד הנאשמים האחרים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את הנאשמים ואלה ערערו על חומרת העונש ואילו המערער ערער גם על הרשעתו.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן והשופט קיסטר:
א. טענת המערער הינה שעמרם היה שותף לדבר עבירה ועל כן לא ניתן להרשיע על פי עדותו ללא סיוע. בישראל מכירים בשני סוגים של עדים מסוג זה - שותף לעבירה ומעורב בדבר עבירה ובעוד שעדותו של שותף לעבירה טעונה סיוע, הרי עדותו של מעורב בדבר עבירה יכולה לשמש יסוד להרשעה אם ביהמ"ש הזהיר את עצמו ויש בחומר הראיות דבר העשוי לסלק מלבו של השופט את הפקפוקים הנובעים מאופיו של העד.
ב. השאלה היא אם עמרם היה שותף לדבר עבירה לגבי כל אחת משתי הפרשיות. שותף לדבר עבירה הוא מי שנטל חלק ממשי בעסקה נשוא העבירה, היינו אם על פי הראיות ניתן היה להרשיע גם את העד בעבירה בה מואשם הנאשם על פי הלכות השותפות הפלילית שבסעיף 23 לפח"פ. במסגרת סעיף 23 הנ"ל אין אדם בא אלא אם נתכוון לסייע בידי העבריין לעשות את העבירה המסויימת וכשלמעשה הסיוע מלווה הכוונה הפלילית. כאשר המסייע משאיר בידי הנאשם העיקרי שיקול דעת לבצוע המטרה הפלילית המשותפת, כי אז המסייע מתחייב בדינו גם אם לא ידע שהשותף עומד לבצע אותו מעשה שבצע בפועל. לדוגמא, המספק לזולת כלים לבצועו של שוד הריהו חייב גם אם לא ידע מתי וכיצד יבוצע השוד.
ג. בעבירת השוד הראשונה אמנם חשד עמרם כי הנשק שהופקד ע"י המערער הוא גנוב, אך אין ראיה שידע כי המערער עומד להשתמש בנשק לצרכי שוד. על כן לא היה שותף לעבירה הראשונה. מאידך, לקראת מעשה השוד השני, כבר ידע לאיזו מטרה משתמשים חבריו בנשק ועל כן יש לנהוג בו כבשותף לעבירת שוד זו.
ד. ברם היה סיוע מספיק לעדותו של השותף. הלה סיפר כי לפני השוד הופיע אצלו המערער יחד עם אחר ונטל את הנשק. המערער כפר מכל וכל בכך שבכלל ביקר אצל עמרם וטען כי היה במקום אחר. האליבי הופרך והובאה עדות שותפו של עמרם בעסק כי המערער יחד עם הנאשם האחר אכן בקרו אצל עמרם באותה שעה שלפי עדותו של עמרם הם בקרו אצלו ונטלו את הנשק.
ה. אכן, על פי ההלכה, הפרכת אליבי כשלעצמה, אינה משמשת סיוע כאשר סיוע כזה נדרש, כגון לעדות שותף לדבר עבירה. אין צורך בעניננו להכנס לשאלה אם לשנות הלכה זו אם לאו, שכן כאן אין מדובר בהפרכת אליבי סתם. כאן באה ראיה פוזיטיבית התומכת בגירסתו של העד השותף לדבר עבירה בנקודה חשובה, היינו שהנאשם ביקר אצלו באותה שעה אשר בה הנאשם טוען שכלל לא היה במקום. אכן, אילו גירסתו של הנאשם היתה
שביקר במקום אך לצורך אחר, לא היתה העדות הנוספת שביקר במקום יכולה לשמש סיוע. ברם, כאשר הוא הכחיש מכל וכל שביקר במקום כי אז יכולה העדות האחרת להוות סיוע לעדות העד הראשי.
ו. אשר לעונשים - על דוד הטיל ביהמ"ש המחוזי עונש של 11 שנות מאסר בגין שני מעשי השוד ויש להחמיר בדינו ולהעמיד את עונשו על שלוש עשרה שנות מאסר בפועל. על נאשם אחר, המר, הטיל ביהמ"ש המחוזי בגין שני מעשי השוד תשע שנות מאסר ויש להחמיר בדינו ולהעמיד את עונשו על 11 שנות מאסר. על נאשם אחר, זאבי, שהורשע בפרשת שוד אחת, הטיל ביהמ"ש ארבע שנות מאסר והפעיל גם שנתיים מאסר על תנאי. בענשו של נאשם זה לא יחמיר ביהמ"ש באשר הוא הוכה קשות במעצרו ע"י שוטרים ונחבל בגופו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד ד. ליבאי למערער עמנואל דוד, עו"ד אורן לזאבי, עו"ד אליאס להמר, עו"ד רודה למשיבה. 20.8.74).
ע.א. 195/74 - מלכה סיני ואח' נגד עליזה יהלום ואח'
*ביצוע הדדי של התחיבויות הצדדים בהסכם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם לוין) בת.א. 2122/73 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המשיבים חתמו על הסכם מכר של דירה למערערים ובהסכם התחייבו למסור למערערים את החזקה בדירה עד לתאריך מסויים, יום מסירת החזקה היה המועד הקובע לגבי תשלום יתרת מחיר הדירה בסך 6,500 ל"י. בחוזה לא נקבע מתי תרשם העברת הזכויות בדירה על שם הקונים וגם לא נקבע כי סכום מסויים ממחיר הדירה ישולם בשעת העברת הזכויות. מאידך, התחייבו המוכרים לתת יפוי כוח בלתי חוזר לפני תשלום מלוא התמורה וכן התחייבו המוכרים לשלם את המיסים ודמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל וכו'. לא נקבע סעיף כי התחיבויות הצדדים תלויות אלה באלה. משהגיע מועד מסירת החזקה היו המשיבים מוכנים למסור את החזקה ודרשו את תשלום השיעור האחרון אך הקונים דרשו לעכב 2,000 ל"י להבטחת זכותם לקבל את המסמכים שהמשיבים התחייבו להמציאם. המשיבים סרבו והודיעו למערערים בכתב כי הדירה עומדת לרשותם אם ישלמו את הכסף. המשיבים תבעו את המערערים לדין בסדר דין מקוצר לתשלום עודף המחיר וכן סכום של 5,000 ל"י פיצויים הקבועים בחוזה. בקשת המערערים להרשות להם לההגונן נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. בחוזה לא נקבע מועד להעברת הדירה, כנראה נוכח הקשיים המשהים את ביצוע הרישום בספרי האחוזה, והצדדים היו ערים לכך ועל כן גם לא התנו תשלום בבצוע ההעברה. מאידך, התחייבו המשיבים להמציא אישורים שונים וכולל יפוי הכוח וחיובים אלה צויינו בהסכם.
ב. התחייבויות הצדדים בחוזה יכול שיהיו תלויות זו בזו, כך שאם צד אחד לא קיים את המוטל עליו, יהא הצד האחר פטור, ויכול שיהיו עומדות בפני עצמן וכל צד חייב לבצע
את התחיבויותיו גם אם הצד השני הפר את ההתחיבויות מצדו. הדבר תלוי בכוונת הצדדים כמו שהובעה בחוזה.
ג. בנוהג שבעולם חבות הקונה לשלם מותנית במסירת הנמכר, אך במה דברים אמורים, כשבחוזה לא נקבעה תניה אחרת. אם נקבעה תניה אחרת הרי זו גוברת על הנוהג. בעניננו מראה החוזה כי העיקר היה מסירת החזקה ולבצוע התחיבות זו הוצמד התשלום האחרון על חשבון הדירה.
ד. נקבע מועד לתשלום עודף המחיר, אך לא נקבע מועד להמצאת המסמכים למיניהם. אלה גם לא היו דרושים למסירת החזקה אלא לרישום ההעברה ומתוך החוזה עולה שהתכוונו לבצע את הרישום במועד לא ידוע בעתיד. לכן, אפילו סרבו המשיבים להמציא את המסמכים, היה על המערערים לשלם להם את עודף המחיר ומשלא עשו כן התחייבו בתשלום פיצויים כקבוע בחוזה.
ה. לענין יפוי הכוח - גם מסירתו לא היתה תנאי קודם לחבות המערערים לשלם ואולם מהוראות החוזה עולה כי המוכרים התחייבו להפקיד את יפוי הכוח לפני תשלום מלוא התמורה. אם אמנם סרבו לחתום על יפוי הכוח הרי הפרו את החוזה ואם כי הדבר אינו פוטר את המערערים מחובת התשלום של יתרת המחיר, הרי הוא יכול לזכות את המערערים בפיצוי בשל הפרת החוזה ע"י המוכרים. על כן לא מן הנמנע שיש למערערים הגנה אפשרית מפני תביעת הפיצויים ובקשר לתביעה זו יש לתת למערערים רשות להתגונן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד א. חטר-ישי למערערים, עו"ד מ. שכטר למשיבים. 6.8.74).
ע.א. 708/72 - פולה פרשקר ואח' נגד הלן רוזנברג ואח'
*יעוד שטח בבית משותף לחניה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים א. כהן, ארליך וח. אבנור) בע"א 191/72 - הערעור נדחה ברוב דעות מ"מ הנשיא זוסמן והשופט מני נגד דעתו החולקת של השופט אשר).
העובדות:
המערערים והמשיבים הינם דיירים בבית משותף ודיירי הבית החליטו ליעד שטח מסויים לשטח חניה. המערערים, ששטח החניה הינו מתחת לדירה שלהם בין העמודים, הגישו בקשה לצו מניעה נגד הדיירים האחרים ובססו את הבקשה על שתי עילות. עילה אחת היתה זכותם הקנינית המבוססת על טבעו ויעודו של הרכוש המשותף והשניה זכותם על פי דיני הנזיקין. בימ"ש השלום נתן צו מניעה בהסתמך על זכויותיהם של התובעים על פי חוק המקרקעין הדן בבתים משותפים וממילא לא דן בעילה השניה של מטרד על פי פקודת הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות ביטל את החלטת בימ"ש השלום וקבע כי על פי התקנון המצוי ועל פי דיני הבתים המשותפים רשאים הדיירים לקבוע את המקום כמקום חניה והחזיר את הענין לבימ"ש השלום שידון בעילה השניה על פי דיני הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי נתן רשות ערעור מתוך חשש שמא לאחר הדיון השני, אם תיפול עילת הנזיקין, לא יוכלו המערערים לערער על ההחלטה הנוכחית הנוגעת לעילה של דיני בתים משותפים. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר (דעת מיעוט):
החלטת הדיירים לסלול כניסה ולהטיל הוצאות מהווה שינוי זכויות בעלי הדירות ברכוש המשותף ועל כן היה דרוש רוב מיוחד ורוב כזה לא היה. השופט אשר עמד בפסק דינו על השאלות הנוגעות לשינויים בשימוש ברכוש המשותף והדרך לקבוע שינוי יעוד וכן חיוב דיירים בהשקעת כספים כאשר ההוצאות אינן רגילות.
מ"מ הנשיא זוסמן (דעת הרוב):
השטח שרוצים ליעדו לחניה לא הועד לפני כן לשום מטרה אחרת ועל כן רשאים השכנים להחנות בלי קבלת החלטה מיוחדת של האסיפה הכללית. לא היה צורך בהחלטה והחלטה אינה מעלה ואינה מורידה.
רוב מיוחד של שני שלישים דרוש לשינוי התקנון ואולם החלטה בדבר שימוש ברכוש המשותף די שתתקבל ברוב רגיל.
לענין שאלת אפשרות ערעור לביהמ"ש העליון - אלמלא ניתנה עכשו רשות ערעור יכלו המערערים לערער על פסק הדין הסופי אילו נדחתה גם העילה של מטרד ואז יכלו לערער גם על דחיית העילה על פי חוק הקרקעות הדן בבתים משותפים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. עו"ד י. רוזנבוש למערערים, עו"ד א. בן שחר למשיבים. 13.8.74).
ע.פ. 65/73 - עמוס אורין נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים גביזון, מני ובנטל) בת.פ. 1069/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בת"א בשל רצח אחד מעובדי חברת ברינקס במרתף החברה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער גם בעבירה לפי סעיף 214(ב) בגין רצח בכוונה תחילה וגם בעבירה לפי סעיף 214(ג) בגין רצח כדי להקל על ביצוע עבירה, היינו מתוך הנחה שהכוונה היתה לשדוד את הקופה, על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. האליבי של המערער בדבר שהותו במקום אחר הופרך וניתן היה לסמוך על גירסתו של עד שראה את המערער יוצא מהמקום בו בוצע הרצח כשאקדח בידו סמוך לשעת ביצוע הרצח. יכול היה ביהמ"ש גם לקבל את העדויות השונות בדבר לוח הזמנים של שעת היותו של המערער במקום ושעת ביצוע הרצח וסטיות שונות של כמה דקות אין בהן כדי להועיל למערער. סטיות אלה ניתן להסביר שכן קשה לדרוש מעדים המעידים לאחר מעשה שיעידו בדיוק ללא סטיה של דקות ספורות על שעת אירוע מסוים.
ב. לטענה כי אמנם ראו את המערער בורח מן המקום אך זה היה לפני שהספיק לפגוע במנוח וכי יתכן שהמערער ברח מפני שהתחרט על המעשה ושותפיו ביצעו את הרצח - תאוריה זו לא הועלתה ע"י המערער בהודעותיו במשטרה או בעדותו ועל כן אין אפשרות להעלותה כיום.
ג. לראיה הנסיבתית של הימצא המערער סמוך למקום המעשה ובשעת המעשה היו ראיות נסיבתיות נוספות שבהצטברן יחד מסירות כל ספק סביר באשמת המערער. ראיות אלה הינן העובדה שהבגדים והנעליים שהמערער לבש אחרי גמר עבודתו ביום המעשה נעלמו, ולפי המצב בו מצאו את המניח מתבוסס בדמו יש להניח שהבגדים של תוקפו נגעלו בדם; בשעת מעצרו נתגלו על ידו של המערער סימני סריטה, וסימני סריטה נמצאו גם על מצחו של המנוח, המערער סיפר שהסריטות באו לו מנשיכת כלב אך סירב להבדק;למחרת הרצח איחר המערער למקום עבודתו, הוא מקום הרצח, ובו בזמן שהעובדים האחרים של ברינקס היו נבהלים ונרגשים על קורות אותו לילה הרי המערער, שעבד
גם הוא שם, לא שאל כלל על מה כל המהומה הזאת ולא הראה כל בהלה ולא התרגשות.
ד. לא הוכח שמעשה שוד או נסיון למעשה שוד הניע את המערער לרצח ועל כן אין להרשיעו בבצוע המעשה על מנת להקל בצוע העבירה. מאידך, לא נטען שהמערער הרג את המנוח לאחר קינטור או ללא הכנה או ללא החלטה וכל הסימנים מעידים שעשה מה שעשה לאחר תכנון ושיקול ובדם קר ועל כן ניתן להרשיעו בעבירת רצח לפי סעיף 214(ב).
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ד. ליבאי למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 14.8.74).
ע.א. 573/73 - שמן תעשיות בע"מ נגד אי.אס.אל ... בע"מ
*הסכמי מימון והמחאת חוב.(ערעור על פס"ד רשם ביהמ"ש המחוזי בנצרת - הערעור נדחה).
נערך חוזה בין חברת שיווק (הספק) לבין המערערת (המשווק) ובין חברה אחרת (היצרן). נושא החוזה היה אספקת מציתים מתוצרתו של היצרן באמצעות הספק למערערת כמשווק. בין היצרן לבין המשיבה נערך הסכם ממון שלפיו הוקנו חשבונות החיוב שבין המערערת והיצרן למשיבה וזאת בהסכמת המערערת כשהמשיבה מימנה את הוצאות היצרן. לבסוף סרבה המערערת לשלם למשיבה תמורת החשבונות שהוקנו לה ע"י היצרן. המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר, הרשם דחה את בקשת המערערת לרשות להתגונן והערעור על כך נדחה. בפסק דין מקיף סוקר ביהמ"ש העליון את ענין הסכמי המימון, המחאות חוב וההשלכות הנובעות מכך שהמערערת התחייבה כלפי המשיבה לקיים את הסכם המימון ולפעול לפיו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, אשר. עו"ד נ. ליפשיץ למערערת, עו"ד צ. מיתר למשיבה. 5.8.74).
ע.פ. 439/73 + ע.פ. 312/73 + ע.פ. 307/73 - רמי ליבנה ואח' נגד מדינת ישראל
*ועוד - *חברות בארגון חבלה.
בסדרת ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בענין השתתפותם בארגון מחבלים של רמי ליבנה וחבריו סקר ביהמ"ש העליון, בשני הרכבים, את השאלות השונות הנוגעות להצטרפות לארגון מחבלים, פגיעה בריבונות המדינה, והרשעה לפי סעיף 33 לפח"פ של אדם שידע על קיום ארגון חבלה ולא דיווח על כך.
ביהמ"ש העליון ברוב דעות זיכה את המערערים מאשמת כוונה לפגוע בריבונות המדינה ע"י הצטרפות לארגון חבלה וכן קבע ברוב דעות כי אין להרשיע את המערערים בעבירה על סעיף 33 לפח"פ.
השופט י. כהן בדעת מיעוט סבר שניתן להרשיע חברים בארגון מחבלים בכוונה לפגוע בריבונות המדינה וכן ניתן להרשיע בעבירה לפי סעיף 33 לפח"פ.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עוה"ד פ. לנגר, ע. זועבי, ז. רוזובסקי, מ. רודיטי ופ. הרצברג למערערים, עו"ד גב' ביניש למשיבה. 15.8.74).
ע.א. 2/74 - קופלי מנחם נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב - יפו ואח'
*שיעור הפיצויים לדייר מוגן בגין הפקעת נכס ותשלום פיצוי נוסף עבור אחור בתשלום. העיריה הפקיעה שני מחסנים ופרסמה על כך הודעה בינואר 1971. המערער החזיק במחסנים אלה כדייר מוגן. הוא טען כי על ההפקעה נודע לו רק באפריל 1973 שאז קיבל הודעה על בקשה בדרך המרצה מטעם המשיבות למתן צו למסירת החזקה בקרקע ועל כן פסק לו ביהמ"ש פיצויים לפי ערך המחסנים ביום ההפקעה בצירוף ריבית בשיעור גבוה מיום ההפקעה ועד היום שבו קיבל את ההודעה על ההפקעה. הוגשו ערעורים לביהמ"ש העליון מטעם המערער ומטעם המשיבות, וביהמ"ש העליון קבע כי צדק ביהמ"ש המחוזי שיש לקבוע את הפיצויים כביום פרסום ההודעה על ההפקעה. כן צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לקח בחשבון את הפר החובה שבחוק מצד העיריה שלא שלחה למערער הודעה על ההפקעה בשנת 1971 ושעל כן מגיע למערער פיצוי. עם זאת החליט ביהמ"ש העליון להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע מחדש ראיות ויקבע מה היה נזקו של המערער עקב האיחור בתשלום הפיצויים מ- 1971 ל- 1973.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ב.צ. וקס למערער, עו"ד נ. נעמן למשיבות. 30.6.74).
ע.א. 638/72 - דניאל ראו נגד דב ראו
*צוואת שכיב מרע כעשרה ימים לפני שנפטר לבית עולמו הזמין המנוח, יוסף ראו, עורך דין והורה לו מה רצונו שיעשה ברכושו לאחר מותו ועורך הדין הבטיח לו שיכין צוואה לחתימתו. אין ספק כי אותה שעה היה המנוח שכיב מרע. כשחזר עורך הדין לחתימת הצוואה כבר לא היה המנוח מסוגל לצוות או לחתום. לאחר פטירתו טען המערער כי יש לראות בדברים שצווה המנוח צוואת שכיב מרע, ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו והערעור על כך נדחה. אין מנוס מן המסקנה שמה שאמר המנוח לעורך הדין לא היתה צוואה אלא הוראות להכין ולכתוב צוואה. המנוח לא התכוון באותו מעמד לגמור צוואה גמורה שאין אחריה שום דבר אחר, אלא מעשיו ודבריו מעידים שהתכוון לעשות צוואה בתאריך מאוחר יותר ורק אמר לעורך דין מה עליו לכתוב בצוואה.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. עו"ד ברטוב למערער, עו"ד אורגלר למשיב. 20.6.74).
ע.א. 316/73 - משה קורן נגד מרדכי בן חורין ואח'
*הנסיבות המצדיקות אי תשלום שכר ראוי עבור ביצוע עבודה המערער הינו יזם שבקש לבצע פרוייקט של הקמת מלון בתל-אביב והמשיב הינו אדריכל אשר נתבקש ע"י המערער להכין תוכנית שעל פיה יוחלט אם יקבל את עבודת התכנון אם לאו. המשיב ביצע מספר שרותים עבור המערער ולבסוף לא הועסק ע"י המערער. המשיב הגיש תביעה נגד המערער בטענה כי נקשר הסכם ביניהם להעסקת המשיב ע"י המערער ולחילופין ביקש שכר ראוי עבור העבודות שבצע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נקשר הסכם ומאידך פסק שכר ראוי בסכום וטל 60,000 ל"י למשיב. הערעור על כך נתקבל ברוב דעות. השופטימ מני ועציוני סברו כי מתוך פסק הדין גופו של ביהמ"ש המחוזי עולה כי המערער לא התכוון לשלם למשיב עבור השרותים שבצע וכי המשיב ביצע את השרותים מתוך מגמה לקבל את כל העבודה. צויין בפסק הדין כי אמנם אנשים העוסקים במלאכתם כרגיל תמורת שכר מגיע להם שכר ראוי גם אם לא נקבע שכר, אך ישנם מקרים שגם אדם הנוהג לקבל שכר מבצע את העבודה בנסיבות כאלה שברור כי לא היה בכוונתו לקבל שכר. כאן עולה מתוך פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי כי המשיב לא התכוון לקבל שכר. השופט אשר בפסק דין מיעוט סבר כי אין לפרש את המימצאים בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי כאילו ויתר המשיב על קבלת שכר ראוי.
(בפני השופטים: מני, עציוני, אשר. עו"ד א. גיצלטר למערער, עו"ד ר. שרון למשיבים. 2.7.74).
ע.א. 580/73 - אליהו טויטו נגד מנחם ביטון ואח'
*טענת התישנות שלא נטענה בהזדמנות הראשונה המשיב (להלן - "התובע") נפגע בתאונת דרכים ב- 1964 והגיש ב- 1969 תביעה נגד אחד אליהו טויטו כמי שפגע בו וציין את כתובתו. אותו איש טען בכתב הגנתו שאין לו כל קשר עם התאונה. עבר עוד זמן עד שהמשיב מצא את הנתבע הנכון ולבקשתו נמחק הנתבע המקורי ותוקן כתב התביעה בה צורף הנתבע החדש - המערער. בינתיים עברה תקופת ההתישנות, אך המערער לא טען בכתב הגנתו טענת התישנות. בינתיים ביקש התובע תיקון כתב התביעה והגדלת סכום התביעה ואז הגיש המערער כתב הגנה מתוקן והפעם טען טענת התישנות ובקש למחוק את התביעה על הסף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיון שהתובע לא העלה את טענת ההתישנות בהזדמנות הראשונה, היינו בהגשת כתב ההגנה, אין להשמע עוד לטענה זו. הערעור על כך נדחה. היתה לנתבע הזדמנות לעורר את טענת ההתישנות בכתב ההגנה ומשלא עשה כן החמיץ את ההזדמנות. העובדה שכתב התביעה תוקן לאחר מכן ואז תוקן גם כתב ההגנה ונטענה טענת התישנות אין בה כדי להועיל. טענה שלא נטענה בהזדמנות הראשונה שהיתה לנתבע אין לראותה כאילו בכל זאת נטענה בתוקף למפרע כביכול.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. בר-שלום למערער, עו"ד מ. אופנהיים למשיב. 30.6.74).
על"ע 9/73 - עו"ד פלוני נגד ועד לשכת עורכי הדין
*מעשה שאינו הולם את המקצוע ניתן צו ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א לרשום עיקולים במשרד רושם הקרקעות והצו היה מותנה בהמצאת ערבות של 5000 ל"י. ערבות לא ניתנה אך מזכירה ממשרדו של המערער קיבלה העתק הצו שבו לא צויינה ההתנאה והמציאה את הצו לרשמי הקרקעות לרישום העיקולים. המערער חתם על המכתבים אך לא שם לב לכך שאכן לא ניתנה הערבות האמורה. למעשה גם לא הודיע המערער ללקוחו כי הוא צריך להמציא את הערבות. ביה"ד המחוזי של הלשכה קבע כי המערער התרשל אך למעשה לא התכוון לעקוף את צו ביהמ"ש. על כן החליט להסתפק בהרשעה בלבד מבלי להטיל עונש על המערער. ביה"ד הארצי של הלשכה שבפניו הוגשו ערעורים החליט לנזוף במערער ולחייבו בתשלום הוצאות המשפט, הערעור על ההחמרה בעונש נתקבל. לדעת ביה"ד הארצי כל פעולה הנעשית ע"י פקידו של עוה"ד או ע"י המתמחה שלו רואים אותה כאילו נעשתה ע"י עוה"ד עצמו ועל כן הוא נושא באחריות אישית לכל פעולה כזאת. גישה זו של ביה"ד הארצי לא נתקבלה ע'" ביהמ"ש העליון. סעיף 20 לחוק לשכת עוה"ד קובע מהן הפעולות המיוחדות לעו"ד ושרק עו"ד זכאי לעשותן אך אין הוא קובע אחריות של עו"ד לפעולותיהם של אחרים מעבר לדיני העונשין והנזיקין המקובלים. לעצם המעשה שאינו הולם את המקצוע, יתכן כי לא היה מקום להרשיע את המערער. אך כיון שבשתי הערכאות יושבים אנשי מקצוע ואלה היו בדעה שהמערער לא גילה את מידת העירנות הדרושה יש להשאיר את ההרשעה. אולם באשר לעונש הרי מכיון שלא היתה כוונת זדון מצד המערער די בעונש שהטיל ביה"ד המחוזי.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' פרוטוגז למערער, עו"ד וייצמן למשיב. 20.8.74).
ב"ש 110/73 - שיך עבדול אל עלמי ואח' נגד שיך סעד אל עלמי ואח'
*המשכת הליכי בימ"ש ירדני בבימ"ש לקרקעות בירושלים בסכסוך מקרקעין הנמצאים בירושלים המזרחית ניתן פס"ד ע"י בימ"ש ירדני לפני מלחמת ששת הימים והמבקשים ערערו לביהמ"ש לערעורים. בינתיים נתפרסמה הודעת הסדר וביהמ"ש לערעורים החליט להעביר את הענין לבימ"ש להסדר קרקעות. הדיון לא נסתיים עד למלחמת ששת הימים והמבקשים חיכו עד כה להמשך הליכי ההסדר בישראל,
משהודע להם כי לא יימשכו הליכי ההסדר בקשו לצוות על שמיעת המשך הערעור בביהמ"ש העליון באשר בזמנו הוגש לבימ"ש לערעורים בירושלים. ביהמ"ש העליון החליט כי התובענה היא מסוג התובענות שעל פי תקנות סדרי משפט ומנהל (רציפות הליכים אזרחיים) יש להמשיך בו את הדיון בביהמ"ש שבו נספק. על כן ישנה סמכות לביהמ"ש המחוזי בירושלים בשבתו כבימ"ש להסדר קרקעות לסיים את ההליך שהחל ולא נסתיים בביהמ"ש של ההסדר בירושלים המזרחית בתקופה הירדנית.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מיכאלי למבקשים, עו"ד פלפל למשיב. 20.8.74).
ב"ש 133/74 - יהושע בן ציון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה ביהמ"ש המחוזי החליט לצוות על מעצרו של העורר עד לגמר ההליכים נגדו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום ובו יוחסו לו עבירות לפי 11 אישומים נגד הרכוש. עררו נדחה. העבירות קשורות בתפקידו של העורר כמנהל בנק א"י בריטניה. אמת כי לצורך הבקשה אין להתייחס למספר האישומים ויש לראות את כל מסכת העובדות כמסכת אחת אך אין להתעלם כי מדובר בכתב האישום בשורה של מעשים שנעשו במשך תקופה של כשנתיים. אין שום סיבה שלא להתחשב בנימוק שמדובר בסכום עצום שבו מואשם העורר כי מעל בו. חומרת העבירה כשלעצמה יכולה להצדיק מעצר עד לסיום ההליכים. נוסף לכך אין גם לבטל את נימוקו השני של ביהמ"ש המחוזי שמדובר בעסקות סתר ושחרור העורר יכול לסכל את החקירה.
(בפני: השופט י. כהן. 19.8.74).
בג"צ 413/73 - פנחס ביקל ואח' נגד שר החקלאות
*הגבלת יצוא שלא כדין קיימת מועצה לייצוא ולשווק של פרחים אשר הוקמה ביוזמתם ובעזרתם של השלטונות ואשר מטפלת ביצוא פרחים. גם העותרים ייצאו במשך השנים פרחים באמצעות המועצה אך לאחרונה בקשו לייצא בעצמם. המשיב סירב להעניק להם רשיון יצוא ועתירתם נתקבלה. קיימות מועצות חקלאיות שהמחוקק הקים אותן עם סמכויות שונות ובאשר לאלה אין למנוע את ההגבלות הכרוכות בפעולה באמצעותן. אולם המועצה דנא אינה אלא איגוד וולנטרי חסר סמכות חוקית כלשהו. במקרה כזה אין להגביל את זכות היסוד של הפרט לסחור ולעסוק בכל משלוח יד שיבחר לעצמו.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, אשר, החלטה - השופט אשר. עוה"ד דגן ופרנץ לעותרים, עוה"ד ביניש, דינאי ונשיץ למשיבים. 20.8.74).
בג"צ 383/73 - דוד אבידן נגד לוי גרי, יו"ר המועצה לבקורת סרטים ואח'
*איסור הקרנת סרט העותר הפיק סרט קצר בשם "מין" הכולל קטעים אירוטיים והמועצה החליטה לאסור את הצגת הסרט. המועצה דנה מספר פעמים בענין וחבריה היו בדעה כי הסרט הוא פרי טירוף הדעת, פוגע בעיקרי המוסר והדת, עלבון לשכל הישר והטעם הטוב ועל כן אין להציגו. עתירת העותר נגד המשיבים נדחתה. המועצה לבקורת סרטים הינה יציר המחוקק ותפקידו לשקול מה מותר ומה אסור להקרין, המחוקק אינו מנחה את המועצה בשיקוליה והיא חופשית לחלוטין בהחלטותיה. תהיה דעתו של בג"צ על הסרט אשר תהיה, די לו בזה שהמועצה בעלת הסמכות מצאה אותו בלתי ראוי להצגה ואסרה את ההצגה לאחר שחבריה ראו את הסרט ושמעו את המבקש.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד לויט לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים. 20.8.74).
בג"צ 144/74 - רמי לבנה נגד נציבות שירות בתי הסוהר
*השיקולים המותרים באיסור הכנסת ספרים לכלא העותר נושא עונשו בבית סוהר ובקש לאפשר לו להכניס אל בין כותלי בית הסוהר לקריאה ספרי מרכס ואנגלס וספרות קומוניסטית אחרת. מנהל בית הסוהר סירב להרשות הכנסת ספרים אלה, ועתירת העותר נתקבלה. למנהל בית הסוהר שיקול דעת לאסור הכנסת ספר פלוני לתוך בית הסוהר, אך זאת כאשר אותו ספר יש בו חומר מסית נגד המדינה או רשויותיה, או שהספר הוא פורנוגרפי או כאשר קיים חשש סביר שבאמצעות הספר מנסים להבריח חפצים אסורים. בעניננו הסביר המשיב את סרובו בכך שמדובר בספרים פוליטיים והעותר הוא טיפוס פוליטי מובהק ומנהל ויכוחים עם אסירים ומנסה להשפיע עליהם את דעותיו ובכך משפיע לרעה על האוירה בבית הסוהר. נימוק זה לא נתקבל על דעת ביהמ"ש. הספרים שהעותר ביקש להכניסם נלמדים בכל אוניברסיטה ויש ביניהם נכסי צאן ברזל של תורה כלכלית ומדינית אשר עמים גדולים חיים על פיה.
(בפני השופטים: ח, כהן, עציוני, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. העותר לעצמו, עו"ד מ. חשין למשיבה. 19.7.74).
בג"צ 178/74 - זאב ודוד בן-חורין בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון בנהריה
*זכות העיריה לבטל המלצה לועדה מחוזית בענין רשיון בניה המשיבה נתנה לעותרת רשיונות בניה מעבר למותר עפ"י תכנית המתאר לאחר שאישרה תכנית מפורטת של העותרת ולאחר מכן שוב הגישה העותרת בקשה לאחוזי בניה נוספים וגם הפעם החליטה המשיבה להמליץ בפני הועדה המחוזית לאשר תכנית מפורטת לתוספת בניה. לאחר מכן חזרה בה העיריה מהמלצתה ועתירת העותרת נגד המשיבה נדחתה. כוחה של תכנית מתאר יפה מכוחה של תכנית מפורטת ואין בכוחה של תכנית מפורטת לשנות או לתקן תכנית מתאר. לפי חוק התכנון לא היתה איפוא המשיבה רשאית לאשר את התכנית המפורטת של העותרת שהוגשה מבלי ששונתה או תוקנה תכנית המתאר. אין לקבל את טענת העותרת כי משהחליטה המשיבה להמליץ על קבלת התכנית שוב אינה יכולה לחזור בה. ועדה מקומית רשאית לחזור ולדון בכל שאלה שכבר נדונה על ידה ולבטל את החלטותיה הקודמות לפחות כל עוד לא הוענק לעותר היתר בניה והעותר פעל לפיו. אשר לטענה שהמשיבה מנועה מלחזור בה מהמלצתה מפני שהמשיבה שינתה את מצבה לרעה - אכן קיים שוני בגישה של בתי המשפט לענין טענת השתק לגבי רשות ציבורית וכיום יש מקרים שבהם מקבל בימ"ש טענת השתק נגד רשות, אך אין זה חל במקרים שבהם מבקשים להפעיל את עקרון ההשתק כדי להכשיר עיסקה שהמחוקק קבע שהיא חסרת תוקף.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר. אשר. החלטה - השופט אשר, עו"ד מ. בן-דרור לעותרת, עו"ד יחיאל למשיבה. 15.8.74).
ב.ר.ע. 139/74 - הרצל וייסברג ואח' נגד מנהל מס רכוש
*אזור עירוני" לענין מס רכוש קרקע של המערערים הנמצאת באזור חיפה הוכרזה כקרקע חקלאית לצורך חוק התכנון והבניה והמבקשים טוענים כי משהוכרזו המקרקעין כך הרי אין הם עוד בגדר קרקע באזור עירוני כמשמעותה בחוק מס רכוש וקרן פיצויים. המשיב דחה את טענת המבקשים והערעור על כך נדחה. חוק התכנון והבניה קובע במפורש כי הכרזה על קרקע פלונית כקרקע חקלאית היא רק לענין חוק התכנון והבניה וממילא לא לענין חוק מס רכוש וקרן פיצויים. בחוק מס רכוש מוגדר אזור עירוני ואין חולקין שהמקרקעין נמצאים באזור שהוכרז כאזור עירוני. מה שהמשיב צריך לעשות הוא להביא בחשבון שהקרקע הוכרזה כחקלאית לצורך שווי המקרקעין ואת זאת עשה המשיב.
(בפני: השופט ח. כהן. 22.8.74).
ב.ר.ע. 143/74 - א. גרוסמן בע"מ נגד אריה שפנדר ואח'
*הארכת מועד ע"י ביהמ"ש המחוזי ביהמ"ש המחוזי האריך למשיבים את המועד למשלוח הודעת צד ג' למבקשת אם כי הבקשה לא הובאה כאשר התברר קדם משפט בתובענה שהוגשה נגד הנתבע. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לטענה כי ביהמ"ש לא רשם טעם מיוחד הנדרש להארכת המועד - ביהמ"ש כתב בהחלטתו כי דרישות התקנה בדבר הטעמים להארכת מועד באו על סיפוקן ע"י שני התצהירים שצורפו לבקשה. בכך יצא ביהמ"ש ידי חובת הרישום של הטעמים המיוחדים המוטלת עליו. אין השופט חייב להעתיק מן התצהירים את הטעמים המיוחדים ודי באיזכור התצהירים. לשאלה אם התצהירים מגלים טעם מיוחד - גם הרשם וגם ביהמ"ש המחוזי סברו שהאיחור נגרם ע"י מסיבות שהזמן גרמן, היינו מלחמת יום הכפורים וחילופי גברא בין פרקליטי הנתבע אשר לא היתה לו שליטה עליהם. זוהי שאלה שבשיקול דעת ואם הערכאות דלמטה סברו שיש בכך טעם מיוחד אין להביא את הדבר לבירור נוסף לפני ביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט ח. כהן. 22.8.74).
ב.ר.ע. 135/74 - רוזן מרכז יהלומים בע"מ נגד ניר-אל בע"מ
*תיקון כתב הגנה המשיבה הגישה תובענה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת וזו קבלה רשות להתגונן תוך קביעה כי התצהיר ישמש כתב הגנה. יום לפני שהמשפט עמד להתברר הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב הגנה על מנת להוסיף טענות חדשות שלטענתה הגיעו לידיה באיחור. ביהמ"ש דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בדרך כלל יתיחס ביהמ"ש באהדה לבקשה לתקן כתב הגנה, אך כאן אין לומר שהבקשה הוגשה בתום לב והנסיבות מעידות שהמטרה היתה לגרום לדחית המשפט. אם תנתן רשות ערעור להחלטת ביהמ"ש שוב ידחה המשפט, ועל כן נדחתה הבקשה.
(בפני השופט ח. כהן. 23.8.74).
ב.ר.ע 118/74 - פנקל, בסר ושות' בע"מ ואח' נגד מפעלי הודסמן בע"מ ואח'
*הגשת תובענה בדרך המרצה בתיק ישן המבקשים מזה והמשיבים מזה רכשו נכסי מקרקעין מעזבונותיהם של האחים ליטוינסקי אשר ביניהם התנהלה התדינות בתיק אזרחי משנת 1944. ההתדיינויות נמשכות בין יורשי האחים ובין הרוכשים השונים וביהמ"ש נתן צו מסויים בשנת 1965. עתה באים המבקשים בבקשה לבטל את הצו האמור ואת בקשתם הגישו כהמרצה שצרפו אותה לתיק האזרחי משנת 1944. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההמרצה בציינו כי על המבקשים לפנות בתובענה רגילה לביהמ"ש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין ספק כי המבקשים באו בדרך המרצה כדי להמנע מתשלום אגרות המשפט ואילו הרשה להם השופט לברור את דרך ההמרצה לא היה ביהמ"ש מתערב בכך. ואולם, גם כשהחליט להפנות את המבקשים לתובענה רגילה אין להתערב בדבר.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד מ. שוב למבקשים, עו"ד א. לשם למשיבים. 30.8.74).
ע.פ. 313/74 - ליאון בניטו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת חשיש המערער נעצר במכונית שבה היו עוד אנשים לאחר שנמצאו במונית סוליות חשיש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת חשיש והערעור על כך נתקבל. מבלי להכנס לענין הגדרת "חזקה" שבפח"פ לעומת ההגדרה למונח זה בפקודת הסמים, הרי בנסיבות הענין אין לאמר שהאדם השני שהיה במונית ושהחזיק בחשיש החזיקו בידיעת המערער ובהסכמתו. המערער נתן הסבר להמצאותו במונית ואם כי ההסבר לא נתקבל והמצאותו במונית מעוררת חשד כבד נגדו הרי אין בזה ראיה מספיקה להרשעתו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד בסן למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 20.8.74).
ע.פ. 18/74 - חברת נינו נגד שלמה בסן
*התישנות בזיוף סימן מסחרי המשיב הואשם בביצוע עבירות לפי פקודת סימני הסחורות 1929 באשר זייף סימן מסחרי של המערערת. בימ"ש השלום קבע כי לגבי מועד אחד שבגינו הובא המשיב לדין עברה תקופת ההתיישנות של שלוש שנים אך לגבי שני מועדים אחרים שבהם השתמש בסימן המסחרי "נינה" לעומת הסימן המסחרי "נינו" של המערערת לא עברה תקופת ההתיישנות והרשיע אותו בדין. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב בסברו כי גם במקרה של שימוש ממושך בסימן מסחרי מזוייף העבירה היא אחת ומושלמת בהתחלת השימוש ומאז מתחילה לחול תקופת ההתיישנות. לפיכך אם עברה מראשית השימוש ועד להגשת הקובלנה תקופת ההתיישנות המיוחדת לעבירה זו התיישנה העבירה. הערעור על כך נתקבל. זיוף סימן מסחרי הוא עבירה נמשכת ואין להעלות על הדעת כי מכיון שהתיישנה העבירה של התחלת השימוש בסימן המסחרי, רכש העבריין זכות להשתמש בסימן מסחרי מזוייף זה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גינת למערערת, עו"ד וינגרטן למשיב. 20.8.74).
=ע.פ. 526+562/73 - מדינת ישראל נגד דניאל עלי, ואליהו יעקובוף נגד מדינת ישראל
*עדות שותף לדבר עבירה עלי ויעקובוף הואשמו בפרשת שוד חמורה שבה נשדד סניף בנק הפועלים באשדוד כאשר השודדים ירו בנשק, פצעו אנשים ושדדו סכום של כ- 50,000 ל"י. יעקובוף הודה באשמה ונדון לחמש עשרה שנות מאסר, ואילו העדות נגד עלי היתה של שותף לדבר עבירה וביהמ"ש המחוזי לא מצא סיוע לעדותו של השותף לדבר עבירה שהפך לעד המדינה. המדינה ערערה על זיכויו של עלי ויעקובוף ערער על חומרת העונש והערעורים נדחו. לענין ערעורה של המדינה על הזיכוי, הרי צדק ביהמ"ש המחוזי כי לא בא סיוע לעדותו של השותף לדבר עבירה וכל אותן ראיות שהמדינה מבקשת לראות בהן סיוע, אין בהן כדי לסייע לעדות זו. אשר לערעורו של יעקובוף - אמנם העונש איננו מן העונשים הקלים אך העבירה היא חמורה ועל כן אין סיבה להמתיק את העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד קרוסהר למדינה, עו"ד וגמן לעלי, עו"ד רום ליעקובוף. 27.8.74).
ע.פ. 190/74 - מדינת ישראל נגד דוד איפרגן
*קולת העונש (עבירות מרמה) המשיב הוא עבריין מועד וביהמ"ש המחוזי כינה אותו "פגע רע לציבור" אך לאחר שהרשיעו בשורה של עבירות מרמה דן את המערער לעונש של שנתיים מאסר על תנאי וכן האריך מאסר על תנאי קודם של שנה אחת לשנתיים נוספות, הערעור על כך נתקבל. ראשית מחייב החוק שלא להטיל בשל עבירה נוספת שיש בה משום הפרת תנאי קודם עונש מאסר שהוא כולו על תנאי; שנית, אין בכוחו של בימ"ש המרשיע אדם בשל עבירה נוספת ומטיל עליו עונש מאסר להאריך תקופת תנאי של עבירה קודמת. אך גם לגופו של ענין אין להשלים עם העונש הקל שהוטל על המשיב. המדובר בעבריין שצבר עשרות רבות של עבירות במשך השנים וכל העונשים שהוטלו עליו עד כה לא צלחו, על כן דן אותו ביהמ"ש העליון לשנה אחת מאסר בפועל על העבירות החדשות וכן הפעיל באופן מצטבר את המאסר על תנאי של שנה אחת.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בלטמן למערערת, המשיב לעצמו. 13.8.74).
ע.פ. 466/73 - מדינת ישראל נגד דוד סלים ואח'
*זיכוי מעבירה של קבלת רכוש גנוב שני המשיבים הואשמו בעבירה של קבלת רכוש גנוב בכך שכל אחד מהם קנה עפ"י הצעת נאשם שלישי שהורשע, מקלט טלוויזיה שנגנב בפריצה אל מחסנה של חברת תדריאן.
מחיר המקלטים היה הרבה למטה ממחירם הרגיל, המכירה נעשתה בצריף שאיננו משמש חנות למכירת מקלטים, המשיבים כמעט שלא בדקו את האיש שממנו קנו והאיש שהביא אותם לצריף לא היה ידוע להם כאיש העוסק במכירת מכשירי חשמל. אעפ"כ זיכה ביהמ"ש המחוזי את המשיבים בקבעו כי הנסיבות אמנם מעוררות חשד ואולם אעפ"כ אין בכך כדי להביא להרשעתם. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש ציין כי אילו היה יושב בערכאה ראשונה קרוב לודאי שהיה מרשיע את המשיבים ואולם השאלה היחידה העומדת בפניפט ביהמ"ש שלערעור אינה אלא זאת אם מותר היה לשופט עפ"י הראיות שבאו לפניו לפסוק מה שפסק. משנשאר בלבו של השופט ספק באשמת המשיבים אין לו לביהמ"ש שלערעור להתערב אלא אם יהיה משוכנע שספק זה לא היה סביר כלל ועיקר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. עו"ד גב' ברנשטיין למערערת, עו"ד נגר רחמים למשיבים. 8.7.74).
ע.פ. 9+49/74 - איתן מועלם ומנשה טויג נגד מדינת ישראל
*זיוף מסמכים המערער הראשון היה מנהל חשבונות ראשי במינהל שליד המימשל הצבאי בעזה והמערער השני רכש מכוניות ישנות במינהל. המערער השני ביקש לזייף את מספר המנוע שעל מסמכי הרכישה והביא פתק למערער הראשון עם המספרים המזוייפים והלה חתם עליו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים בעבירות שונות וערעורו של המערער הראשון נתקבל. מערער זה אינו חולק על כך שחתם על אותו מסמך שאיפשר את ביצוע מעשה הרמאות אך טען שעשה את הדבר במסגרת תפקידו בתום לב. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לא האמין לתום לבו של המערער. אין ביהמ"ש חייב להאמין לטענת תום לב הבאה מפי נאשם והוא יכול להגיע לידי מסקנה שהנאשם פעל בזדון, אך מסקנה זו חייבת להיות מעוגנת היטב בראיות בין שהן ישירות ובין שהן נסיבתיות. בעניננו אין לאמר שהיו בפני השופט ראיות כאלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד גב' חנוך למערער הראשון, עו"ד פלדמן למערער השני, עו"ד גורני למשיבה. 6.8.74).
ע.פ. 242/74 - ויקטור מסיקה נגד מדינת ישראל
*הפרת תנאי מבחן המערער הורשע בשתי עבירות וביהמ"ש העמיד אותו במבחן וכן הטיל עליו מאסר על תנאי של ששה חודשים אם יעבור עבירות מסויימות. בתוך תקופת המבחן והתנאי עבר המערער עבירות חדשות שבגינן לא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי. בעבירות החדשות הוטל על המערער עונש של שנתיים מאסר, וכן הובא המערער שנית בפני ביהמ"ש שדן אותו בעבירות הראשונות וברוב דעות החליט ביהמ"ש כי הוא רשאי להטיל עכשיו על המערער עונש בשל העבירות הראשונות והחליט להטיל על המערער במקום המבחן שבוטל מאסר לתקופה של ששה חודשים. הערעור על כך נתקבל. כאשר מטילים על עבריין מבחן בלבד על פי פקודת המבחן ניתן לאחר מכן, אם הנאשם אינו עומד בתנאי המבחן, להביאו בפני ביהמ"ש שיגזור את דינו. אך אם מוסיפים לצו מבחן גזר דין המטיל מאסר על תנאי אין מקום לדון מחדש בעונשו של הנאשם אם המבחן מתבטל בעבירה חדשה של הנאשם.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן, החלטה - השופט קיסטר. המערער לעצמו, פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 27.8.74).
ע.פ. 511/73 - יעקב יחזקאל נגד מדינת ישראל
*חיזוק עדות שותף לעבירות שוחד המערער היה סגן מנהל מחוז הדרום של עמידר והואשם בעשר עבירות של לקיחת שוחד ובעבירות של הפרת אימון הציבור. הוא הורשע הן בלקיחת שוחד והן בהפרת אמון הצבור ונדון למאסר שלוש שנים ולקנס של 10,000 ל"י. ערעורו נדחה. ביהמ"ש העליון ציין כי לא היה מקום להרשיע גם בהפרת אמון הציבור וגם בלקיחת שוחד
והעבירות של הפרת אמון הצבור יכולות לבוא לחילופין לעבירת השוחד. אשר לעצם ההרשעה, יכול היה ביהמ"ש המחוזי לסמוך על עדות שותף לעבירה המספיקה בעבירות שוחד, אך ביהמ"ש לא סמך על כך ובקש חיזוק ואת החיזוק לעדות זו חיפש במקצת מפרשיות העבירה, אין פגם בשיקולים אלה של ביהמ"ש אם החיזוק שחיפש היה לא לתוכן העדויות של השותפים לעבירה ולא לעובדה שהמערער לקח שוחד בכל אחת מהפרשיות, אלא רק למהימנותם של השותפים לעבירה בדרך כלל כי אז מותר לו לברור ראיות אף אם הובאו להוכחת אישום פלוני בלבד. לענין העונש, הרי מדובר בפרשיות של שחיתות מצד עובד הציבור ובעבירות מסוג זה נדחות כל הנסיבות האישיות של העבריין מפני ההכרח להטיל עונשים חמורים שיש בהם כדי להרתיע את כלל עובדי הציבור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר, החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד סגל למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 27.8.74).
ע.פ. 193/74 - יונתן מיניס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות ועבירות תנועה) המערער נטל מכונית ללא רשות הבעלים ומבלי שהיה בידו רשיון נהיגה ומשהבחין בשוטר החל להמלט מן המקום, עקף מכוניות בצד השמאלי של הכביש, נכנס לצומת ופגע בעוצמה במכונית פרטית והמשיך לנסוע ופגע בעוד מכונית. שני כלי הרכב התהפכו והנוסעים נפצעו ואחת אף נפצעה פצעי מוות. המערער השאיר את הפצועים לנפשם ונמלט מהמקום ברגל. בשל כל אלה הורשע המערער בעבירות תעבורה שונות וכן בגרימת מוות לפי סעיף 212 לפח"פ. ביהמ"ש דן אותו ל- 9 חודשי מאסר בפועל ו- 15 חודשים על תנאי נשלל ממנו רשיון נהיגה לצמיתות, המערער ערער על חומרת העונש והמדינה ערערה על קולתו ושני הערעורים נדחו. אין ספק כי העונש הוא קל ביותר. אולם זמן קצר לאחר התאונה הנ"ל קיבל המערער רשיון נהיגה והחל לנהוג במכונית פרטית, שוב אירעה לו תאונה ונפגע ושותק בארבעת הגפיים. במשך הזמן חל שיפור במצבו אך גם כך נכותו הינה בשעור של %60, ביהמ"ש המחוזי הביא נסיבות אלה בחשבון וכן את העובדה שבמלחמת יום הכיפורים גוייס המערער ושירת כנהג זחלם במשך מספר חודשים ועל אף כושרו המוגבל לא עמד על זכותו להשתחרר. בנסיבות אלה אין לשנות את העונש שהטיל ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ברקאי למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 28.7.74).
ע.א. 255/74 - המוסד לבטוח לאומי נגד נורה אלמוהר ואח'
*ויתור על תגמולי ביטוח לאומי בתאונת עבודה המנוח נאסר אבו חוילה היה תושב שכם ונהרג בתאונת דרכים בדרכו לעבודה בישראל. עפ"י חוק הביטוח הלאומי נחשבת התאונה לתאונת עבודה המזכה את המשיבים בגמלאות מהביטוח הלאומי. המשיבים ניהלו מו"מ עם אגד לקבלת פיצויים והגיעו להסכם שהיה מותנה בכך שהמשיבים לא יתבעו מהמוסד לביטוח לאומי תשלומי גימלאות וישיגו אישור מהמוסד שאם יתבעו לא יכיר בתביעה. המוסד לביטוח לאומי סירב לתת אישור. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה ובקשו הצהרה כי ויתורם על הגמלאות תופש. ביום שנקבע לבירור הבקשה לא הופיע ב"כ המוסד ומבלי לדון לגופה של ההמרצה החליט ביהמ"ש להענות לעתירת המשיבים. הערעור על כך נתקבל. לעצם הגשת הערעור - בדרך כלל עדיף שבעל דין יפנה לביהמ"ש שנתן את פסה"ד במעמד צד אחד על מנת שיבטלו. אך לפעמים נוח יותר להגיש ערעור. בנסיבות שלנו כאשר השאלה המתעוררת היא שאלה מובהקת של חוק ומשפט וביהמ"ש העליון הוא הפוסק האחרון בה, אין להתרעם אם המערער בחר בהגשת ערעור. לגופו של ענין אין התלויים בנפגע תאונת עבודה יכולים לוותר על הגימלאות, טובת הציבור היא כי התלויים יהיו מוגנים בכך שיקבלו תשלומים
קצובים ולא יקבלו בבת אחת תשלום כאשר הכסף יכול להתבזבז ויפלו למעמסה על הציבור.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. מאיר למערער, עוה"ד פ.ג. נשיץ וכספי למשיבים. 20.8.74).
ע.א. 274/74 - יצחק רוזנברג ואח' נגד בנימין פריימן ואח'
*מחיקת כתב הגנה עקב אי הופעת בעל דין בעצמו בקדם משפט המשיב, שהיה ילד כבן 7, הגיש תביעת נזיקין בשל תאונת דרכים נגד המערערים והללו הגישו כתב הגנה ושלחו הודעה לצד שלישי אל הורי התובע. ביהמ"ש הורה על קיום קדם משפט ובהזמנה שנשלחה לצדדים נאמר "דאג נא להופעת מרשך". בעת הדיון בקדם המשפט לא הופיע התובע הקטין, אם כי אביו הופיע, וגם לא הופיעו הנתבעים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בעקבות אי הופעת הצדדים באופן אישי הוא רשאי למחוק את התביעה ואת כתב ההגנה, אך לגבי התביעה אמר כי מחיקתה תהיה תרופה יותר מדי חריפה ואילו בגין אי הופעת הנתבעים מחק את כתב ההגנה ואת ההודעה לצד שלישי. הערעור על כך נתקבל. מ"מ הנשיא זוסמן בפסק דינו ציין כי גם אם ניתן לביהמ"ש לתת פסק דין גם בקדם משפט אם לא התייצב אחד הצדדים הרי מן הצורך שביהמ"ש יתן תחילה הוראה להתיצבות אישית על פי תקנה 435 ולא די במילים האמורות שנרשמו על ההזמנה. על כל פנים, אם ביהמ"ש סבר שלא נאה לה לתביעה להדחות באשר זו תגובה חריפה מדי, הרי גם מחיקת ההגנה היא תרופה חריפה מדי. השופט ח. כהן העיר כי נראה לו שאין צורך בהוראה פורמלית לפי תקנה 435 להזמנת צדדים באופן אישי לקדם משפט, אך גם אם יש שיקול דעת בידי ביהמ"ש הרי אינו יכול למחוק כתב הגנה אלא יכול להרשות לתובע להוכיח תביעתו ולאחר מכן להעניק לו את הסעד המגיע לו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן והשופט ויתקון. עו"ד א. שלוש למערערים, עו"ד רבינוביץ למשיבים. 30.7.74).
ע.א. 206/74 - רונן בע"מ נגד הידרוטק בע"מ
*השתק פלוגתא בדיון משפטי אחד שבין שני הצדדים ניתן פסק דין לטובת המערערת ונגד המשיבה ובדיון משפטי שני ביקשה המערערת כי תדחה התובענה של המשיבה מחמת מעשה בית דין שבתיק הקודם. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש סקר את הנקודות שהיו שנויות במחלוקת בשני התיקים והצביע על כך כי בשניהם השאלה היתה מי מבין שני הצדדים הפר הסכם שביניהם. מבלי להכנס לשאלה אם העילות זהות, הרי דין התביעה להדחות בגלל העקרון של השתק פלוגתא. העקרון של השתק פלוגתא נקבע בהלכה כעקרון משנה של עקרון מעשה בית דין והוא חל במסגרת המשפט הישראלי. התנאים העיקריים לתחולת עקרון השתק הפלוגתא הינם כי הנקודה היתה במחלוקת ממש בין הצדדים; כי ביהמ"ש אמנם הכריע באותה פלוגתא; כי ההכרעה בפלוגתא היתה צעד הכרחי כדי לפסוק בתביעה. כל שלושת תנאים אלה נתמלאו בענין שלפנינו.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. הומינר למערערת, עו"ד י. בן-ישראל למשיבה. 14.8.74).
ע.א. 73/73 - אהובה שרון נגד אורי דרמן ואח'
*פיצויי תאונה המערערת נפגעה בתאונת דרכים ונשארה לה נכות פיזית של %5 אך היא סובלת מנכות נוירולוגית בשעור של %20. ביהמ"ש המחוזי קבע לה סכומי פיצויים שוניםוהערעור על גובה הפיצויים שנפסקו למערערת נתקבל. בפריטים מסויימים נקבו המשיבים עצמם סכומים גדולים יותר שהם מוכנים לשלם מאשר הסכומים שנפסקו ע"י ביהמ"ש,
אמנם סכומים שהועלו ע"י המשיבים ולא נתקבלו ע"י המערערת אינם כובלים את ידי ביהמ"ש מבחינה משפטית אך הדעת נותנת שביהמ"ש לא יפחית מהם ללא סיבה מיוחדת. ביהמ"ש העליון העלה את הפיצוי עבור עזרה בבית מ- 9000 ל- 15,600 ל"י, לסעיף כאב וסבל הוסיף 5000 ל"י ולסעיף עזרה רפואית בעתיד 3000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גלזר למערערת, עו"ד גב' שפיר למשיבים. 20.8.74).
ע.א. 451+569/73 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד לינדה עטאר ואח'
*חישוב השבח במכירת מקרקעין שנרכשו ונמכרו בדולרים לפי שער שונה המדובר בשני תיקים נפרדים של מכירת דירות שבהן היה שבח והוטל מס שבח בגין העסקות. בשני המקרים היו הן הרכישה והן המכירה בין תושבי חוץ בדולרים. בין תאריך הרכישה לבין תאריך המכירה חל פיחות בשער הלירה הישראלית והמערער בבואו לקבוע את הבסיס לחישוב מס השבח לקח את ההפרש שבין מחיר הרכישה ומחיר המכירה בלירות לפי השערים שהיו בתוקף בזמנים השונים באופן שהשבח היה רב יותר. המשיבים לעומת זאת טענו כי יש לעשות את החישוב של הפרש בין הרכישה למכירה בדולרים ולפי זה לקחת את המס. ועדת העררים קיבלו את עמדת המשיבים והערעור על כך נתקבל. חוק מס שבח מדבר על ההפרשים שבין הרכישה והמכירה בלירות ישראליות, ואין לעשות את החישוב בדולרים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בן זאב ופרקליט המדינה למערערים, עו"ד לאלו ומ. טוב למשיבים. 13.8.74).
ע.א. 95/74 - פלוני נגד פלונית
*מזונות המערער חוייב בתשלום מזונות לבתו הקטינה בסך 400 ל"י לחודש וכשביקש לעזוב את הארץ ניתן נגדו צו עיכוב יציאה וביהמ"ש המחוזי חייב את המערער להמציא ערבות בנקאית על סך 170 אלף ל"י להבטחת מזונות בתו הקטינה למשך תקופה של 11 שנים עד שתגיע לבגרות. ביהמ"ש העליון קבע כי לפי חשבון כפל שעור המזונות של 400 ל"י לחודש ל- 11 שנה מגיע הסכום ל- 50,000 ל"י, אם לקחת בחשבון הגדלת השעור בעתיד הרי די בכך אם המערער ימציא ערבות בנקאית בסך 70 אלף ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד א. ברקאי למערער. עו"ד ח. אזולאי למשיבה. 13.8.74).
ע.א. 204/74 - צבי גורל נגד אהרון ריין ואח'
*הארכת מועדים בהגשת כתב תשובה המשיבים הגישו תביעה נגד המערער ומשקבלו את כתב ההגנה הגישו כתב תשובה אך איחרו את המועד בהגשת כתב התשובה. ביהמ"ש המחוזי החליט לקבל את כתב התשובה בסברו כי דין קבלת כתב תשובה של התובע כדין קבלת כתב ההגנה והכלל הנוהג הוא שביהמ"ש מקבל כתב הגנה ומתחשב בו אפילו הוגש באיחור כל עוד לא ניתן פס"ד בתובענה. ערעורו של המערער נדחה. ביהמ"ש לא קבע עמדה בשאלה אם אמנם דין כתב תשובה כדין כתב הגנה, אך אפילו טעה ביהמ"ש דלמטה בכך אין לבטל את החלטתו. מ"מ הנשיא זוסמן והשופט ח. כהן סברו כי אין לבטל את ההחלטה באשר התובעים יכולים לבטל את התובענה ולהגיש תובענה חדשה, ואילו השופט ברנזון סבר כי בענין כמו זה שעלה על הפרק לפני שהוחל בשמיעת התובענה אין מקום לערעור ואין לתת עליה רשות ערעור. לדעת השופט ברנזון הנימוק של הפסקת תביעה והגשתה מחדש אינו יכול להתקבל בעניננו כשעלתה על הפרק שאלת התיישנות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד מ. שרף למערער, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיבים. 6.8.74).
ע.א. 161/74 - ג. פרץ ... בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'
*ישיבת "תזכורת" ביהמ"ש המחוזי נתן למדינה סעד על דרך של טען ביניים וטענות המערערת נגד ההחלטה הינן כי הישיבה שהתקיימה ביום הדיון נועדה לתזכורת בלבד ועל כן לא התכונן הפרקליט ולא היה מוכן לדון בגוף הענין. טענה זו אין לקבל שכן בהתייצבותם בפני ביהמ"ש טענו הפרקליטים לגוף הענין ולא הביעו התנגדות מהטעם שהוזמנו לתזכורת בלבד. לטענה אחרת שלא נתנו למערערת לחקור את המצהירה מטעם המדינה - נושא החקירה שביקשה המערערת לא היה שייך לענין ועל כן לא היה צידוק להתיר את החקירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ברנר למערערת, עו"ד גב' ראב והכהן למשיבים. 6.8.74).
ע.א. 178/73 - יוסף ארלסבורג ואח' נגד החברה לבנין של סולל בונה בע"מ ואח'
*אי התערבות בהחלטת בימ"ש בסעד ביניים הצדדים הקימו חברה ובהתאם להסכם הפקידה המשיבה סכומי כסף בחשבונות שנפתחו לצורך כך בבנקים על שם החברה שהוקמה. המשיבה טוענת כי המערערים לא מילאו את התחייבויותיהם להשקיע מצידם כספים ועל כן היא זכאית לקבל בחזרה את כספה. בינתיים קיבלה המשיבה צו זמני של ביהמ"ש שלפיו תקבל בחזרה את הכספים המופקדים בחשבונה בבנקים אם תתן ערבות בנקאית מתאימה להבטחת כספים אלה אם לא תזכה בדין. ערעור המערערים על החלטה זו נדחה. אין להעלות בערעור טענות שלא הועלו בביהמ"ש המחוזי וגם טענות על פגמים בהליכים בביהמ"ש דלמטה אין להעלות לראשונה בשלב הערעור. טענות כאלה יש להעלות בעת הדיון בזמן הנכון כדי לתת אפשרות לצד השני לתקן את הטעון תיקון. נוסף לכך על ענינים שבסעד ביניים חל הכלל שבימ"ש שלערעור לא ימהר ויתערב בהחלטת ביהמ"ש הדן בענין. כאן מדובר בכספים המונחים בבנקים כאבן שאין לה הופכין ואשר גם המערערים לא יכולים להשתמש בהם ומצד שני ערך הכסף יורד. שחרור הכספים תמורת ערבות מתאימה יכולה רק להועיל ולא להזיק.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד י. מוריץ למערערים, עו"ד מ. שליט למשיבה. 13.8.74).
ע.א. 174/74 - רבקה בלט ואח' נגד ישראל בלט
*בקשה בדרך המרצה לפירוק שותפות בבקשה בדרך המרצה ביקש המשיב פירוק שותפות לאחר שאחד השותפים נהרג. המערערות התנגדו לפירוק השותפות ולמינוי כונס בטענה שהמשיב יצא מן השותפות עוד לפני מותו של השותף ואין לו יותר כל חלק בשותפות. ביהמ"ש המחוזי לא שוכנע שהמשיב אכן יצא מהשותפות ועל כן הוא ציווה על פירוקה והערעור על כך נדחה. לטענה נגד שמיעת הבקשה בדרך המרצה - על טענה זו ויתרו המערערות בסיכום בביהמ"ש המחוזי ואינה פתוחה יותר בפניהן. לטענה כי המנוח השאיר שני ילדים קטינים שלהם חלק בירושה וצריך היה למנות להם אפוטרופוס לצורכי המשפט - האלמנה הופיעה במשפט והיא האפוטרופסית הטבעית של ילדיה. השופט ח. כהן הוסיף כי העובדה שהמשיב הופיע בבטוח לאומי ובמס הכנסה כשכיר אינה מוכיחה שהוא עזב את השותפות. העובדה ששותף מקבל משכורת אין בה כשלעצמה ראיה שחדל להיות שותף. אם ניתנה הודעה כוזבת לבטוח לאומי ולמס הכנסה הרי יש בכך עבירה על החוק, אך אין בכך כדי לשלול מהמשיב את זכויותיו כלפי שותפיו. אלה לא פעלו ולא כלום על יסוד אותה הצגת דברים ולא שינו את מצבם.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד ש. ליבליך למערערות, עו"ד א. לוריא למשיב. 13.8.74).
ע.א. 401/73 - פקיד השומה ת"א נגד "ארגוס" חברה לבטוח בע"מ
*רווחי חברת בטוח מניירות ערך כהכנסה שבפירות המשיבה הינה חברה לבטוח שעסקה בעסקי בטוח כללי בלבד, היו לה הכנסות מניירות ערך והשאלה שהתעוררה אם הכנסות אלה הן הכנסות שבפירות או הכנסות הון. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מכיון שמדובר כאן בחברה העוסקת בבטוח כללי ולא בבטוח חיים, אין לראות את ההכנסות כהכנסה שבפירות והערעור על כך נתקבל.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. רובין למערער, עו"ד י. אלקס למשיבה. 27.8.74).
ע.א. 264/74 - שושנה צפריר ואח' נגד אליעזר מורגנשטרן ואח'
*מחיקת תביעה על הסף המשיב מספר 2 היה מתווך קרקעות ובמסמכים של המנוח, מורישן של המערערות, נמצא פתק שלפיו מאשר המשיב מספר 2 כי רכש חלקה מסויימת יחד עם המנוח. עד לפטירת המנוח לא נרשמה החלקה על שמו ובסופו של דבר נרשמה על שם המשיב הראשון (להלן המשיב) אחיו של המשיב מספר 2. בתביעתן נגד המשיב טוענות התובעות, כי הרישום נעשה בשמו כנאמנם של המנוח והמשיב מספר 2 שנכנס לקשיים כספיים וירד לחוץ לארץ. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף, והערעור על כך נדחה. עצם האמירה שהנתבע היה נאמן והפר את חובת הנאמנות אין בה מאומה כיון שהנאמנות היא מצב משפטי אשר יש להוכיחו בעובדות ועל התובעים להביא את העובדות בכתב התביעה אשר מהן יכול היה ביהמ"ש להסיק את קיומה של הנאמנות. משלא הובאה כל עובדה מסוג זה, אין כתב התביעה מגלה כל עילה כלפי המשיב הראשון.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. שוב למערערות, עוה"ד ש. פיכמן וא. טוקר למשיבים. 14.8.74).
ע.א. 149/74 - "פריגן" בע"מ נגד יהודה גורדון ואח'
*הוראות לטובת צד שלישי בהסכם בערעור זה התעוררה השאלה אם בהסכם שנערך לפני חוק החוזים, אשר יש בו הוראות לטובת צד שלישי, יכול הצד השלישי שלא היה צד להסכם לתבוע את בצוע ההתחיבות לטובתו. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לענין החיוב הושאר, אך לא משום שהצד השלישי יכול לתבוע, אלא משום שהצד לחוזה הוא שיכול לתבוע בצוע בעין לטובת הצד השלישי, וכאן היתה גם תביעה כזו. פסק הדין נכתב ע"י השופט מני, והשופט קיסטר הסכים לתוצאה של חיוב המערערת אם כי הסתייג מדברי השופט מני בנוגע לחוזים לטובת צד שלישי לפני תחילת חוק החוזים.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד י. עבר-כהן למערערת, עו"ד ד. צימרמן למשיבים. 15.8.74).
ע.א. 58/74 - ברטה רוזן נגד ד"ר י. גלילי עו"ד כונס נכסים ... ואח'
*בקשה להצהרת בעלות במקרקעין שהוגשה בדרך המרצה המשיב השני, אהרן מצרי, הגיש בקשה בדרך המרצה להכריז כי קרקע מסויימת הרשומה על שם אמו המנוחה שייכת למעשה לו וכי נרשמה על שם האם בנאמנות. כל היורשים הסכימו פרט למערערת שגם היא יורשת ואשר התנגדה לבקשת מצרי (להלן - "המשיב"). ביהמ"ש המחוזי דחה את התנגדות המערערת והערעור על כך נדחה. לענין הגשת התובענה בדרך של המרצת פתיחה - ההחלטה בדבר דרכי הדיון נתונה לשקול דעת השופט הדן בענין ובימ"ש שלערעור לא יתערב בהחלטתו זולת אם בעל דין קופח בזכויותיו. המערערת לא הצליחה להסביר מה היו בעלי הדין מרויחים אילו הוגש כתב תביעה רגיל. לענין סדר הראיות - אמנם המערערת לא היתה חייבת לעשות תצהיר כדי לסתור את דברי המצהירים מטעם התובעים, ברם, משלא הגישה תצהיר, כאשר הצד השני הגיש תצהיר, יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שלא הוכיחה טענותיה. למעשה לא העלתה
המערערת בהתנגדותה כל טענות לגופו של ענין וגם בביהמ"ש העליון לא הסבירה מהי למעשה טענתה נגד דרישת המשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד קופמן למערערת, עוה"ד י. גלילי ומ. שמש למשיבים. 6.8.74).
ע.א. 624+51/73 - שרה שטיין ואח' נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*פרשנות חוק גרמני לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים שתי המערערות תבעו תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים והשאלה שהתעוררה אם הן נכנסות לגדר נכה, היינו אם אלולא הסכם השילומים היו זכאיות בגלל נכותן לתגמול מגרמניה. תביעות המערערות נדחו והערעור על כך נדחה. השאלה אם זכאיות המערערות לתגמולים מגרמניה טעונה הכרעה לפי החוקים השוררים בגרמניה והמחלוקת היא מהם החוקים הגרמניים וכיצד יש לפרשם והאם לפי אותם חוקים מגיעים תגמולים למערערות, בבואנו לפרש את החוק הגרמני, אין לקבוע מסמרות אם עלינו לפרשו כפי שמפרשים אותו בתיהמ"ש הגרמניים או כפי שאנו מבינים אותו. עתים לא יוכלו בתיהמ"ש בישראל לאמץ את פרשנות בתיהמ"ש הגרמניים כאשר הפרשנות שלהם צמחה על רקע הנחות הסטוריות, מדיניות או פילוסופיות משלהם. מה שאין כן לענין פרשנות הבאה לצורך בצוע נאמן של הוראות החוק ולהגשמת כוונתו של המחוקק. בעניננו אמנם אין הפרשנות הגרמנית נראית, ברם, כיון שלפי פרשנות זו נוהגים בגרמניה מזה שנים, ולפי פרשנות זו לא היו המערערות זכאיות לתגמולים בגרמניה, הרי שאין להן זכות לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד שומסקי ורבינוביץ למערערות, פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 27.8.74).