ע.א. 172/73 - מלכה פטיגרו נגד ישראל ברכר
*טענה של ויתור על סעד בערעור.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 35/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
לאחר דיונים בעילות פינוי שונות קבע בימ"ש השלום כי המשיב, שהוא דייר מוגן בדירה של המערערת, לא המשיך בתשלום דמי השכירות ועל כן יש לפנותו. ביהמ"ש סירב להעניק למשיב סעד מן הצדק. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי ובכתב הערעור טען הן נגד הקביעה שהוא לא משלם דמי שכירות והן נגד הסירוב להעניק לו סעד מן הצדק. בעת שמיעת הערעור לא הוזכר הענין של הסעד מן הצדק בכלל לא בדברי ב"כ המשיב ולא בתשובת המערערת. ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו ציין כי הערעור נסב על שתי שאלות: אם הוכחה עילת אי תשלום שכ"ד והאם בצדק סירב שופט השלום להושיט למערער סעד מן הצדק. על השאלה הראשונה ענה ביהמ"ש המחוזי בחיוב, אך בענין הסעד מן הצדק פסק כי יש להעניק סעד זה למשיב תוך תנאים מסוימים וזאת לאחרע שסקר באריכות את ענין הגשת הסעד מן הצדק במקרה דנא. טענת המערערת הינה כי לא היה צידוק להעניק למשיב סעד מן הצדק נוכח פני העובדה שבקשת סעד זה לא הושמעה בשעת הדיון בביהמ"ש המחוזי ולא ניתנה למערערת שעת כושר להשמיע טענותיה לגבי מתן הסעד.
החלטה - השופט י. כהן:
א. עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי אין בעל דין יכול להעלות בערעורו נימוק שלא פורש בכתב הערעור. ברם, מאידך, ביהמ"ש בבואו להחליט בערעור איננו מוגבל לנימוקים שפורשובכתב הערעור או שנטענו בביהמ"ש שלערעור והוא יכול להחליט בענין הערעור מכח כל נימוק שימצא לנכון.
ב. במקרה דנא המשיב העלה את ענין הסעד מן הצדק בכתב הערעור ומשלא אמר על כך דבר בעת שמיעת הערעור אפשר היה לראות במחדל זה נטישת הטענה על ידו. עם זאת אין לקבל טענת המערערת שהמשיב במתכוון לא טען בענין הסעד מן הצדק, כפי שהיה בע.א. 211/68, שבו נפסק כי אין מעניקים סעד מן הצדק כאשר סעד זה לא נתבקש בזמן המתאים מתוך שיקול תכסיסי מכוון. בעניננו ביקש המשיב סעד מן הצדק גם בבימ"ש השלום וגם בנימוקי הערעור. אין לראות במחדלו של ב"כ המשיב בשעת הטעון ויתור מכוון על בקשת סעד מן הצדק אלא הזנחה.
ג. המשיב טען בכתב הערעור שבימ"ש השלום טעה בדחותו את הבקשה לסעד מן הצדק וניסוח זה של נימוק הערעור היה לקוי כי אינו מגלה במה טעה בימ"ש השלום. היתה לב"כ המשיב הזדמנות לפרש את נימוקו בעת שמיעת הערעור והוא לא ניצל הזדמנות זו. אין ספק שהמשיב לא פעל כפי שחייב לפי סדרי הדין לפעול בעל דין או טוען בערעור. לטענת המערערת שלא טענה בענין הסעד מן הצדק באשר הניחה שהמשיב זנח טענתו זו - גם המערערת איננה נקיה מאשמה בעניננו. היא ידעה ששאלת הסעד נדונה בבימ"ש השלום ושהמשיב העלה הטענה בכתב ערעור. הלא היתה צריכה להיות ערה גם לאפשרות של שימוש בסמכות ביהמ"ש לפי תקנות סדר הדין והיתה צריכה לברר בעת שמיעת הערעור אם הענין של סעד מן הצדק עדיין עומד על הפרק. אין לאמר שבעל הדין הופתע בעניננו.
ד. המשגה של ב"כ המשיב לא שלל, מביהמ"ש המחוזי את סמכותו לתת בערעור כל החלטה שצריך היה לתיתה בביהמ"ש דלמטה. השימוש בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי צריכה להיות לא שימוש לעתים מזומנות ולא שימוש לעתים רחוקות אלא לפי מידה בינונית שהיא מידה טובה להרבה ענינים שיש להם פנים לכאן ולכאן. אין סיבה מספיקה במקרה זה להתערבות ביהמ"ש העליון בשימוש שעשה ביהמ"ש המחוזי בשיקול דעתו המוענקת לו בתקנות סדר הדין. מדובר כאן בפינוי דירת מגורים ונטיית ביהמ"ש היא שלא לפסוק פינוי אם הדין אינו מחייב זאת.
השופט לנדוי מסכים ומוסיף:
אם כי עו"ד הנוהג מידת קולגיליות היה בודאי שואל את חברו בעת הטיעון בביהמ"ש המחוזי מה בדבר העתירה למתן סעד מן הצדק אין לאמר שהמערערת היתה חייבת לעשות כן עפ"י הדין ושאם לא עשתה כן היא נוטלת חלק מן האשמה בכך שטענותיה לענין זה לא נשמעו באותו בימ"ש. עם זאת אין טעם להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי לשם שמיעת טיעון בענין הסעד מן הצדק שכן ביהמ"ש המחוזי הקדיש לכך בפסק דינו דיון מלא והתוצאה של החזרת הדין ברורה מראש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. עו"ד מ. פטיגרו למערערת, עו"ד ד. גנור למשיב. 14.11.73).
ע.א. 335/73 - בטיש ויולה נגד קריספין פלור
*סעד שנתבע בכתב התביעה ולא הוזכר בסיכומים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: כספי, דורי, יהודאי) בתיק ע.א. 155/72 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברנזון, קיסטר נגד דעתו החולקת של השופט ויתקון).
העובדות:
המערערת רכשה מהמשיבה דירה ושילמה לה 2000 ל"י על החשבון. בהסכם נקבעו מועדים שונים לביצועו וכן הוסכם כי אם יופר ההסכם ישלם הצד המפר לצד השני פיצויים קבועים מראש בסך 5000 ל"י. ההסכם הופר והמוכרת (המשיבה) הגישה תביעת פיצויים בסך 5000 ל"י נגד הקונה(המערערת) ואילו הקונה הגישה נגד המוכרת תביעה שכנגד בה תבעה ביצוע בעין של המכר ולחילופין תשלום פיצויים בסך 5000 ל"י והחזרת הסכום ששילמה על החשבון. סלע המחלוקת היהמי מבין הצדדים הפר את ההסכם. בסיכומים שהוגשו בכתב לא הזכירה הקונה כלל וכלל את ענין תביעת הפיצויים, שהיתה תביעתה החילופית אלא דיברה על ביצוע בעין בלבד. בימ"ש השלום קבע שהמוכרת היא שהפרה את ההסכם אך לא חייב את המוכרת לבצע את ההסכם בעין כי אם לשלם לקונה פיצויים. על פס"ד זה ערערה המוכרת לביהמ"ש המחוזי בטענה כי אין לחייבה בתשלום פיצויים באשר בסיכום טענותיה לבימ"ש השלום לא הזכירה הקונה את עתירתה החילופית לזכות בפיצויים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המוכרת וביטל את החיוב בתשלום פיצויים. עלכך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון (דעת מיעוט):
א. הפסיקה בשאלה שהתעוררה אינה משתמעת לשתי פנים. מן האסמכתאות של פסיקת ביהמ"ש העליון עולה כי טענה או סעד, שנתבע בפרשת התביעה אך התובע לא חזר עליהם בסיכום טענותיו בסוף הדיון, רואים אותה טענה או אותו סעד כאילו חזר בו התובע מהם וזנחם. כיון שבכל סיכום הטענות אין זכר לענין הפיצויים לא היה מקום לפסוק פיצויים נגד המוכרת.
השופט קיסטר (דעת הרוב):
א. אין חוק ואין תקנה הקובעים שכל מי שאינו מזכיר טענה או בקשה בסיכומיו רואים אותו כמי שויתר עליה אלא זהו כלל שנתגבש בפסיקה. אך אין לאמר שכלל זה גורף עד כדי כך שביהמ"ש ידקדק עם כל בעל דין כחוט השערה ויראה אותו, במקרה של ספק, כמוותר על טענתו.
ב. כאשר בעל דין טוען עילות שונות ובמהלך הדיון מעלה אותן אך בסיכומים אינו מעלה טענה זו או אחרת יכול ביהמ"ש להבין כי היתה זניחת העילה. המדובר בעילה שהיא מפוקפקת ונתונה לדיון ומשלא הוזכרה עוד מסתבר לראותה כמוזנחת.
ג. ברם בענינינו תבעה המוכרת את הפיצויים ואילו הקונה בתביעה הנגדית תבעה אף היא פיצויים, אם כי בתביעה חילופית, וסלע המחלוקת היה מי מבין הצדדים הפר את ההסכם. לא נראתה מחלוקת בין הצדדים אם קיים חיוב בתשלום הפיצויים מצד מפר ההסכם. על כן ברור מדוע הקונה הקדישה את סיכומיה לענין הסעד של ביצוע בעין ולא לענין הפיצויים שהיה דבר ברור ומפורש ולא נתון למחלוקת. אין זה צודק שבמקרה כגון זה ייחס ביהמ"ש מחשבת ויתור על הסעד רק משום שלא הזכירו אותו במפורש בסיכומים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד מ. בצרי למערערת, עו"ד ארדשטיין למשיבה. 11.11.73).
בר"ע 135/73 - יצחק איסקוב ואח' נגד מפעלים כימיים... בע"מ
*בוררות.
(בקשת רשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בת.א. 539/73 - הבקשה נדחתה).
העובדות:
בין הצדדים היו הליכים בבימ"ש השלום ושם הגיעו לידי הסכם שלפיו יפנו לנשיא לשכת רואי חשבון "על מנת שזה ימנה רואה חשבון שיבדוק את חשבונות שני הצדדים בקשר למכלול היחסים שהיו בין הצדדים... ובהתאם לכך יחייב את הצד שיתרות הזכות לחובתו לשלם יתרות אלה לצד השני". כן הוסמך רואה חשבון לבדוק כל מסמך הנוגע לעסקות ולחייב את אחד הצדדים לשלם את הוצאות רואה החשבון. בהסכם האמור לא הוזכר במפורש כי רואה החשבון יהיה בורר אולם המכתבים שהוחלפו בין רואה החשבון לבין הצדדים במשך הזמן נשאו את הכותרת "בוררות" וכדומה. רואה החשבון, לאחר כמה ישיבות, הגיש לצדדים מסמך הנושא כותרת "דין וחשבון" ומתחתיה כתוב "בוררות מפעלים כימיים וכו'". בדו"ח זה קבע רואה החשבון את סכום החוב שהמבקשים חבים למשיבה אך לא חייב את המבקשים בתשלום החוב האמור. לפיכך פנתה המשיבה לרואה החשבון שיתקן את החלטתו ויחייב את המבקשים בתשלום החוב ויקרא לדו"ח בשם "פסק בורר". רואה החשבון עשה כן, המבקשים בקשו מביהמ"ש המחוזי לבטל את פסק הבוררות, בקשתם נדחתה, ועל כך הבקשה לרשות ערעור.
החלטה:
א. הצדדים לסכסוך יכולים למנות שמאי או בודק חשבונות ואם עשו כן ולא העניקו לו סמכויות שיפוט אין זו בוררות. אולם אם לא טרחו לגלות דעתם בבהירות סבירה והמסמך צריך פרשנות יש צורך לפרש את המסמך לאמוד את דעת הצדדים.
ב. אחת מנקודות המוצא לפרשנות בענין זה הינה אם המינוי נעשה לאחר שנפל סכסוך ביניהם או שבהסכם ביניהם ללא כל סכסוך מינו אדם שלישי לקבוע עובדה פלונית. באין סכסוך אין זו בוררות. אך אם נתגלה סכסוך כי אז יכול שהמינוי יהיה הסכם בוררות ויכול שלא יהא הסכם בוררות. אפשר שהמינוי נועד לברר חשבונות ולהאיר עובדות שיספקו לצדדים מידע על פיו יכלכלו את צעדיהם בסכסוך.
ג. בעניננו נתגלתה מחלוקת בין הצדדים ועל כן פנו לביהמ"ש. השאלה היא אם המינוי היה הסכם בוררות ועל כן יש לברר מה הסמכויות שהעניקו לרואה החשבון.
ד. מקום שאדם שנתמנה הוסמך לגבות ראיות הרי זה סימן הרומז על בוררות והסמכות האמורה לגבות ראיות תומכת בטענה שנעשה הסכם בוררות.
ה. מקום שאדם שנתמנה חייב לשמוע את דברי הצדדים ואלה טוענים לפניו באמצעות פרקליטים די בכך כדי לבסס את המסקנה שעליו לנהוג כשופט בין הצדדים כבורר, אם כי אין זו ראיה חותכת.
ו. בעניננו הוסמך רואה חשבון לבדוק חשבונות ומסמכים אם כי לא ניתנה לו במפורש סמכות לגבות ראיות, אך ניתן בידו כח נוסף והוא "לחייב" את הצד החב יתרה לצד שכנגד, כשמדובר בבודק חשבונות בלבד הרי הוא מביא בפני הצדדים את פרי מלאכתו ואין בכוחו לחייב אדם בתשלום. הכח להטיל חיוב הוא ראיה שאין אחריה ולא כלום על תפקיד שיפוטי.
ז. למעשה ניתן היה לראות כבר בדו"ח הראשון של רואה החשבון פסק ביניים שאף הוא בכלל פסק בוררות ומטרתו להודיע לצדדים את המסקנה אליה הגיע הבורר לגבי החיובים ההדדיים וממילא נשאר בידי הבורר הכח להוציא לאחר מכן פסק סופי כפי שעשה. (22.10.73).
ע.א. 690/72 - שמואל ליכטנשטיין נגד פקיר השומה
*שומה לפי מיטב השפיטה המשיב הוציא למערער שומות לפי מיטב השפיטה וביסס אותן על קיום גידול הון בלתי מוסבר במשך מספר שנים. המשיב ביסס את חישוב הוצאות המחיה של המערער על דוחו"ת סטטיסטיים המכילים פירוט של הוצאה שנתית ממוצעת של משפחות בישראל בשנים הנ"ל. ערעורו של המערער נתקבל בחלקו אם כי הביסוס של ההוצאה על תחשיב הדו"ח הסטטיסטי אושר. המערער טען כי הדו"ח הסטטיסטי מבוסס על הוצאה שנתית ממוצעת היינו כי היו משפחות שהוציאו יותר מהממוצע והיו כאלה שהוציאו פחות מהממוצע והוא הוציא פחות מהממוצע. טענה זו נדחתה. אכן המספרים על ההוצאה הממוצעת אינם סוף פסוק לגבי הנישום וניתן להראות שהנישום, לפי רמת חייו הוציא סכומים הנופלים מאלה שבדוחו"ת הסטטיסטיים אך בעניננו הודה המערער בעדותו שרמת חייו לא נפלה כלל מרמת חיים ממוצעת של שכיר בשנות המס הנ"ל. לעומת זאת נתקבלה טענת המערער ביחס לסכום שלגביו נתן הסברים נוספים לגדול הונו. ביהמ"ש המחוזי סירב לנכות סכום זה באשר לדעתו העריך פקיד השומה ממילא את הוצאות המערער בסכום יותר נמוך מזה המתקבל לפי הדוחו"ת הסטטיסטיים ובכך טעה ביהמ"ש. ענינו של סכום זה לא היה לפני המשיב בעת שערך את השומות שלו, ומן הראוי שסכום זה יופחת מסכום גידול ההון הבלתי מוסבר. כן יש לנכות מסכום התשלומים הסוציאליים שהוסיף המשיב כהוצאה, אותו סכום אשר למעשה נכלל בדוחו"ת הסטטיסטיים על ההוצאה הממוצעת.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ב. נהיר למערערת, עו"ד רובין למשיבה. 30.9.73).
ע.א. 32/73 - אלברט הינדי נגד יוסף הינדי ואח'
*מסירה ונטילה של מתנה המונעת חרטה מצד הנותן המשיב הינו אביו של המערער ובשנת 1966 הסכים לתת למערער במתנה דירה בבית בן 4 דירות השייך לו ורשום על שמו. הוא מסר יפוי כח בלתי חוזר למשיב השני לטובת המערער. עברו מספר שנים ולא נעשה דבר ביפוי הכח והאב החליט לחזור בו מיפוי הכח והמתנה. ביהמ"ש המחוזי הרשה לאב לבטל את המתנה והערעור על כך נדחה. המדובר במתנה שנעשתה לפני שהוחק חוק המתנה וחלות כאן עדיין הוראות המג'לה. שני היסודות הדרושים למתנה לפי המג'לה, גם כשהמתנה היא מאב לבנו הבוגר, הם: מסירה ונטילה. אחרי הנטילה אין הנותן רשאי לחזור בו מהמתנה אלא בנסיבות מסוימות שאינן שייכות לכאן. בעניננו יפוי הכח הבלתי חוזר שנתן האב ממלא את התנאי בדבר
המסירה אך לא נתמלא התנאי בדבר הנטילה. מסירה ונטילה הן ביסודן תכונות פיזיות וכרגיל נעשות בעת ובעונה אחת. ברם הפסיקה הרחיבה את המושגים מעבר לכך כך שהמסירה איננה חייבת להיות מסירה פיזית דוקא והיא יכולה להיות קונסטרוקטיבית כגון ע"י מתן יפוי כח בלתי חוזר. מתן יפוי הכח פירושו שנתונה בידי מקבל המתנה רשות ליטול את המתנה באמצעות מיופה הכח בכל עת שירצה בלי התערבות נוספת של הנותן. גם הנטילה אינה חייבת להיות פיזית אלא יכולה להיות קונסטרוקטיבית והרבה צורות לנטילה זו. אחת הצורות היא ע"י ביצוע העברה בספרי האחוזה. כמו כן די בעשיית מסמך מצד המקבל המכיל הסכמה לקבל את המתנה או הודאה בקבלתה, או כשישנה הודאה מפורשת מהנותן כי המקבל נטל את המתנה, בעניננו לא נעשה דבר ע"י המערער המצביע על נטילה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד נ. לאונר למערער, עו"ד י. קנטור למשיב. 21.10.73).
ע.א. 533/72 - סוליאן בע"מ נגד פקיד השומה
*הוצאה המותרת לניכוי לצורך מס הכנסה המערערת קיבלה מחברת אם שלה (להלן- המלווה) הלוואות בסך של 150 אלף דולר בריבית של שבעה וחצי אחוז ולתשלום במשך 12 שנה כאשר התשלום בלירות ישראליות ללא הצמדה. המלוה ביטחה תשלומים אלה נגד סיכון של פיחות בלירה ואת הביטוח עשתה באמצעות חברת בת אחרת (להלן - חברת ההלואות) כך שבעל הפוליסה לא היתה המלווה ולא המערערת אלא החברה להלואות. יחד עם זאת התחייבה המערערת כלפי חברת ההלוואות לשלם לה את כל התשלומים שהיא משלמת כפרמיות עבור הביטוח. המערערת ביקשה להכיר בתשלומים אלה הוצאה לצורך מס הכנסה, פקיד השומה דחה את בקשתה, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נתקבל. המערערת טענה כי התשלומים הם תשלומי ריבית ולחילופין דמי ביטוח וטענותיה נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. מבלי להכנס לשאלה אם ניתן לראות גם בתשלומים אלה תשלומי ריבית, יש לקבל את הטענה השניה שהמדובר בדמי ביטוח שיש להכיר בהם כהוצאה, למעשה העיסקה שנעשתה כאן הינה תשלומים של המערערת לשיפוי צד שלישי ששילם תשלומים לבקשת המערערת לטובתה. תשלומי השיפוי אינם הוצאה הונית במהותם אלא הוצאה שוטפת שמטרתה לשרת את ההון והוצאה כזו הינה הוצאה שבפירות הניתנת לניכוי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ב. נהיר למערערת, עו"ד א. רובין למשיב).
ע.א. 244/73 - רבקה פיורקו נגד פרץ עמירב ואח'
*המועד להגשת ערעור ע"י צד שלא היה נוכח במתן פסה"ד המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים בבימ"ש השלום וניתן פס"ד שבו זכתה המערערת במקצת מן התביעה ושכ"ט עו"ד, פסה"ד ניתן שלא במעמד המערערת ולא במעמד העו"ד שלה. לאחר מתן פסה"ד פנה פרקליטה של המערערת למשיבים וביקש להעביר לו את שכה"ט וההוצאות שנפסקו לטובת המערערת וסכום זה נשלח אליו. המערערת קיבלה לפי בקשתה העתק מאושר של פסה"ד ברם פסה"ד לא הומצא לידיה בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי. כשנה לאחר מתן פסה"ד הגישה המערערת ערעור לביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה על הסף באשר לדעת ביהמ"ש המחוזי מנועה המערערת מלטעון שפסה"ד לא נמסר לה באופן פורמלי. הערעור על כך נתקבל. תקנה 368 לתקנות סדר הדין מורה כי המועד להגשת ערעור בזכות על החלטת ביהמ"ש הוא 30 יום מהיום שבו הומצאה ההחלטה לבעל הדין אם ניתנה שלא בפניו. בעניננו לא ניתן פסה"ד בפני בעל הדין (המערערת) ומעולם לא הומצא לה בדרך הקבועה לכך בתקנות.
העובדה שהמערערת ידעה את תוכנו של פסה"ד ואף קיבלה לפי בקשתה העתק מאושר ממנו אין בה כדי לגרוע במאומה מהכלל הקבוע בתקנות שהמועד להגשת הערעור הוא מהיום שהומצא פסה"ד בהתאם לתקנות, אין לאמר שהמערערת הסכימה לוותר על המצאת פסה"ד במפורש או מכללא ואין לאמר כי מהוצאתו לפועל של פס"ד, שהעניק לצד רק חלק מהסעד שנדרש על ידו, משתמע כי הוא ויתר על אותם סעדים שנתבקשו על ידו ולא ניתנו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד א. דגן למערערת, עו"ד א. יגנס למשיבים 29.10.73).
ד"נ 23/73 - שותפות חלפון ברדה ואח' נגד ויקטור דרוש ואח'
*הנסיבות המצדיקות דיון נוסף בפסה"ד נשוא הבקשה לדיון נוסף לא נקבעה כל הלכה מפורשת בקשר לשאלה המשפטית שלטענת המבקשת נפסקה בה הלכה. אף אם ניתן לאמר שביהמ"ש העליון אישר בעקיפין או מכללא את קביעתו של ביהמ"ש דלמטה בענין זה אין זה מספיק. לצורך קיום דיון נוסף אין לנו ענין אלא בהלכה שנפסקה בפירוש. מקום שאינך מוצא הלכה כזו, קבועה בפסה"ד, אי אתה יכול לדון בענין נוספות.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד אופנהיים לעותרים, עו"ד לידסקי למשיב. 23.10.73).
ע.פ. 297/72 - אליהו סעדון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של קבלת כסף במרמה המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בקבלת כסף במרמה והערעור על הרשעתו נתקבל. ההרשעה נגעה להבטחתו של המערער למתלונן כי ישיג לו מהסוכנות דירה או הלוואה לרכישת דירה ולשם כך קיבל מהמתלונן 2500 ל"י. לטענת התביעה לא היתה לו מלכתחילה כל כוונה לעזור למתלונן להשיג את ההלוואה או את הדירה. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי במסכת ראיות כפי שהובאה בפני ביהמ"ש המחוזי לא היה יסוד מספיק מעל לספק סביר להרשעת המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה).
ע.פ. 111/73 - אלי סלאמה סבילה נגד מדינת ישראל
*המרת הרשעה לפי סעיף 212 לפח"פ לגרימת מוות המערער נהג בטנדר והעלה אותו מדרך עפר שבשדה על כביש באר שבע דימונה. בהגיע הרכב כמעט לאמצע הכביש נתקע במקום, המנוע נכבה, ולא עלה בידי המערער להתניעו ולהמשיך בדרכו. כתוצאה מכך התנגשו שתי מכוניות אחרות, נהרגו שני נהגי המכוניות ושני אנשים נוספים, ונפצעו קשה חמשה בני אדם. ביהמ"ש המחוזי מצא כי הרשלנות של המערער נכנסת למסגרת סעיף 212 לפח"פ ודן אותו לשלוש שנות מאסר בפועל, קנס בסך 2000 ל"י ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה במשך חמש שנים. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער בסעיף ההרשעה וקבע כי אמנם השימוש ברכב אשר בגלל מצבו הבלתי תקין היה מועד להעצר באמצע הכביש היה רשלני ובלתי אחראי, אך הרשלנות לא הגיעה לדרגת החומרה הדרושה לפי סעיף 212 לפח"פ, היינו לדרגת פזיזות או אי אכפתיות העולה כדי רשלנות פושעת. על כן ניתן להרשיע את המערער לפי סעיף 218 בלבד.
לנוכח החלפת ההרשעה כאמור החליט ביהמ"ש העליון להקל במעט בעונשו של המערער והעמיד את תקופת המאסר על שנתיים בלבד. ביהמ"ש העליון ציין כי הוא שוקל במדידת העונש המתאים גם את התוצאה החמורה של התאונה, אך בעיקר הוא מחמיר
בעונשו של המערער באשר גם בעבר התגלה כאדם מחוסר אחריות ורגש התחשבות בזולת בענינים של בטיחות בכבישים.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד שיאון למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 16.10.73).
ע.פ. 606/72 - יוסף בוליוס נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המערער היה בחדרה של המנוחה, זו התרפקה עליו, הוא דחף אותה מעל פניו, ולאחר שנפלה על הרצפה השכיב אותה על מיטתה, הלם בה במכשיר חשמלי ולבסוף כרך סביב צוארה חוט חשמל וחנק אותה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח והערעור על כך נדחה. אכן, בשעה שדחף המערער את המנוחה והיא נפלה לא גמלה בלבו החלטה להרוג ולא עשה כל מעשה הכנה להריגה, ברם, עדות המומחה הפתולוגי היתה שהמוות נגרם כתוצאה מחנק בחוט החשמל. לענין חניקה זו היתה בלב המערער החלטה לענין זה הוא, כידוע, כיצד אדם מן הישוב מגיב היה על קנטור אשר כזה.
מעשה קנטור מצד המנוחה בכך שכינתה את ידידתו של המערער בכינויי גנאי מעליבים - שום אדם סביר לא היה מגיב על כינוי ידידתו בתואר "זונה" במעשה הריגה. המבחן י לענין זה הוא, כידוע, כיצד אדם מן הישוב מגיב היה על קנטור אשר כזה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד וייס למערער, עו"ד סוכר למשיבה, 29.10.73).
ע.פ. 283/73 - אליהו דרעי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש עקב "עינוי הדין" בשנת 1970 הועמד המערער לדין בביהמ"ש המחוזי באישום של התפרצות בכוונה לגנוב ובהפתח הדיון ביום 14.1.71 כפר המערער באשמה והמשך המשפט נדחה לבירור. מועד חדש לא נקבע אלא כעבור למעלה משנתיים ובפברואר 1973 התקיימה הישיבה השניה בה החלו בשמיעת הראיות אך בשלב זה הודיע המערער שהוא מודה באשמה וביהמ"ש הטיל עליו עונש של 4 שנות מאסר שמהן שנה וחצי על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל, ללא טעם סביר השתהה הדיון בענין זה למעלה משנתיים ויש בכך משום עינוי הדין. במשך השנתיים האמורות הורשע המערער לא פעם בשל עבירות מעבירות שונות שבוצעו לאחר העבירה נשוא דיון זה והוטל עליו מאסר על תנאי. אם יש סיכוי כלשהו להרתיע את המערער מלהמשיך בדרך הפשיעה ע"י מאסר על תנאי שוב אין צידוק לכלוא אותו בשל עבירה שעבר לפני כן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו עו"ד גב' סוכר למשיבה. 29.10.73).
ע.פ. 218/73 - ברוך חזקוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) המערער, יליד 1954, הורשע בשתי עבירות של אינוס ועבירה אחת של מעשה מגונה בכח. בכל אחד משלושת המקרים הוביל המערער בחורה בעורמה למרתף חשוך ובשני מקרים בעל את הבחורה ואילו במקרה השלישי לא עלה בידו לבצע את זממו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 8 שנות מאסר וביהמ"ש העליון החליט להקל עמו במידת מה. מתברר שהמערער סובל מפגם אורגני במח ושהוא בא מבית הרוס. הוחלט, כי רק 6 שנים יהיו מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בהפיכת מקצת העונש למאסר על תנאי תושג גם המטרה החשובה של חיזוק ההשפעה המרתיעה של העונש על המערער בזמן הסמוך לצאתו מבית הסוהר.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני, עו"ד ג. קפוני למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 28.10.73).
ע.פ. 40/73 - יוסף סוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס המערער הורשע באינוס על יסוד עדותה של המתלוננת שהיתה מהימנה על ביהמ"ש ולאחר שנמצא הסיוע הדרוש לעדותה במצבה הנפשי שלאחר המעשה ונדון לשנתיים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בהתאם לאישום הסיע המערער את המתלוננת במכוניתו, הוביל אותה מחוץ לעיר למקום שומם החל להתעסק אתה ולהשפיע עליה להתמסר לו, עיכב אותה במכוניתו במשך מספר שעות ולבסוף נשבר כח התנגדותה והמערער בעל אותה. לאחר המעשה הלכה המתלוננת לביתה להתנקות ולהחליף בגדיה ולאחר כשעתיים הגיעה לבית החברה שלה. זו העידה כי המתלוננת, שהיא בדרך כלל אישה עליזה דברנית, באה לביתה כשהיא שותקת ועושה תנועות עצבניות ונראתה משונה, היא נשאלה לסיבת מצבה המיוחד, היתה נפחדת ופרצה בבכי כאשר סיפרה שנאנסה ע"י המערער. התנהגות זו של המתלוננת מהווה את הסיוע החוקי הדרוש בדבר האינוס. הסיועאינו חייב להשתרע לאורך כל החזית ומספיק אם הוא מתייחס לנקודה ממשית הנוגעתלענין. אכן עברו שעתיים שלוש, ובינתיים הלכה המתלוננת הביתה, אך נראית דעתו של השופט דלמטה כי העובדה שהמצב הנפשי שנועד לשמש כסיוע נחזה רק לאחר זמן, מחזקת את ערכו ההוכחתי, שהרי יש בו כדי להראות שהמעשה השאיר רשמים חזקים וקשים בקרבן.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אלוני למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 23.10.73).
ע.פ. 318/73 - מהדי חרפאני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) ביום פלוני אירעה תקרית בין המערער שהוא תושב עכו לבין המנוח וכתוצאה מכך פרצה קטטה בין השניים ולאחריה נעשתה סולחה ביניהם. למחרת היום נפגשו המנוח והמערער והמנוח שהיה מלווה בחברים תקף את המערער. הלה התגונן, שלף סכין שהיתה ברשותו לצורך עבודתו כדייג, דקר את המנוח דקירה אחת שגרמה למותו. המערער נדון ל- 7 שנות מאסר וביהמ"ש העליון הקל עמו והעמיד את עונש המאסר על 5 שנים, זאת בהתתשב בנסיבות ובכך שאחרי ההריגה הושג השלום בין שתי המשפחות ומשפחת המערער שילמה למשפחת המנוח פיצויים כדרישתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן. קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד רובין למשיבה. 21.10.73).
ע.פ. 388/73 - פטל דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בילד) המערער הורשע בעשיית מעשה מגונה בכח בנער בן 13, הטרדת עד בכך שניסה להשפיע על הנער לבטל את תלונתו למשטרה ,ונדון ל- 4 שנות מאסר בפועל והופעל נגדו עונש של שנה וחצי מאסר על תנאי בגין עבירה קודמת של מעשה מגונה בילד. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן תקופת מאסר מצטברת של חמש וחצי שנים היא ארוכה למדי, אולם המערער הוכיח את עצמו כאדם מסוכן לנערים בגיל רך ועל כן אין מנוס משליחתו לבית הסוהר לתקופה ממושכת.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אלוני למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 23.10.73).
ע.פ. 587/72 - משה בראשי נגד מדינת ישראל
*הרשעה לפי חוק חמרי נפץ המערער הורשע בעבירה לפי חוק חמרי נפץ, כאשר עקב פיצוץ שביצע במסגרת
עבודה באחד מרחובותיה של ירושלים עפו אבנים ואחד פגע בעובר אורח ופצעתו. הערעור על ההרשעה נדחה, מתוך חומר הראיות יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי המערער לא השתמש בשיטה בטוחה על מנת למנוע את הסכנה האמורה. אין זה נכון כי הפירוש שנתן ביהמ"ש המחוזי לסעיף 19 לחוק חמרי נפץ הוא פירוש ההופך את האחריות לאחריות כמעט מוחלטת. כשקורה אסון מהסוג הנדון כאן, ,עצם העובדה שעפו אבנים כתוצאה מן הפיצוץ מעורר צורך בהסבר מטעם הנאשם שעשה כל מה שאדם סביר וזהיר היה עושה כדי למנוע אפשרות כזו. המערער לא הרים נטל זה. יתירה מזו, אפילו העד מטעם המערער לא תמך בשיטה שבה נהג המערער. המסקנה המתחייבת מאליה היא שהיה כאן חוסר זהירות מצד המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. מוסק למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה, 16.10.73).
ע.פ. 361/72 - אשר חיון נגד מדינת ישראל
*הרשעת נהג אוטובוס בגרימת מוות המערער, נהג אוטובוס, הואשם בבית משפט השלום בבאר שבע בגרימת מותו של הולך רגל שחצה את הכביש ובימ"ש השלום זיכה את המערער מאשמה בהסתמכו על עדויות ההגנה שנמצאו נאמנים עליו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והגיע למסקנה שבימ"ש השלום טעה בכך שסמך על עדויות ההגנה. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין ששופט השלום לא טעה בכך שלא מצא פסול בעדויות עדי ההגנה וביהמ"ש המחוזי התערב שלא כדין במהימנות ששופט השלום נתן בעדויות אלה. טעה ביהמ"ש המחוזי בכך שהתעלם מהכלל היסודי שנטל ההוכחה במשפט פלילי הוא על התביעה ולא על הנאשם, וכדי להביא לזיכוי של נאשם די בקיומו של ספק באשמתו בלב הערכאה הראשונה על סמך ההוכחות שהיו בפניה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון מני. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. רימל למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 24.9.73).
ע.פ. 584/72 - מנחם פישר נגד מדינת ישראל
*שוחד המערער הוא מעובדי המכס בנמל התעופה לוד ובאחד הימים הגיעה לישראל המתלוננת מארה"ב ואתה שני ארגזים עם חפצי בית שונים. המערער ערך את בדיקת המכס ועזר למתלוננת להשיג משאית שתסיע אותה לביתה. שבועיים לאחר מכן בא המערער לבקר בביתה של המתלוננת והעמיד פנים שהוא בא לביקור רשמי כדי לבדוק את חפצי הבית שברשותה. אגב כך שאל אותה אם יש לה משהו בשבילו. תחילה שאל על מכשירי חשמל ולבסוף נסתיימה הפגישה בכך שקיבל מהמתלוננת קופסה ובה שש חפיסות סיגריות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בלקיחת שוחד ודן אותו לקנס של 1500 ל"י ומאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על ההרשעה ועל העונש נדחה, העבירה של לקיחת שוחד הינה גם עבור פעולה שביצע המקבל לפני בקשת השוחד. כל מה שנדרש בעבירת שוחד הוא לקיחתו בעד פעולה הקשורה בעבודתו של עובד הצבור. החוק אף קובע במפורש כי בשוחד אין נפקא מינה אם ניתן בתחילה או בדיעבד כלומר אחרי גמר המעשה. אין זה חשוב אם בשעת המעשה התכוון הנאשם לבקש שוחד אם לאו ודי שלאחר המעשה ביקש את השוחד.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד הגלר למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 5.11.73).
ע.פ. 216/73 - מדינת ישראל נגד עקבל אלסעדי
*זיכוי מאשמת רצח בין המשיב ובין המנוח פרץ ריב ברחוב בנצרת ובסופו עזב המשיב את המקום, נכנס לחנות של אחיו. כאשר ראה את המנוח ואחרים רודפים אחריו ביקש מאחיו שיתן לו סכין כדי שיתגונן אך הלה לא נתן לו את הסכין. האח יצא לקראת הרודפים אך אלה תקפו אותו במקלות שהיו בידיהם. אז יצא המשיב מהחנות ואחריו יצא עוד אחד והתפתחה קטטה. תוך כדי קטטה נדקר המנוח בסכין. בביהמ"ש המחוזי הואשמו המשיב, אחיו והשלישי ברצח וכל השלושה זוכו. הוגש ערעור על זיכויו של המשיב והערעור על כך נדחה. אין לקבל את הטענה ששופטי הרוב שגו בדחותם את עדותו של עד שהעיד שהמשיב החזיק בידו סכין. אפילו יש מקום לבקורת על הטעמים של שופטי הרוב שלא קיבלו את העדות. הרי אין לאמר שהערכת העדות הזו מוטעית עד כדי כך שביהמ"ש שלערעור שלא ראה את העד בעת מתן עדותו יכריז על עדותו כעל עדות אמת. אשר לטענה החילופית שיש להרשיע את המשיב בהריגה לפי סעיף 212 כמסייע לדוקר - אין לאמר שהמשיב התקשר עם חבריו לקטטה למזימה משותפת של תקיפת המנוח וחבריו. הדברים התפתחו והגיעו לקטטה כללית אך בקטטה זו פעל כל אחד מהמשתתפים על דעת עצמו ללא כל התקשרות ביניהם מראש. על נסיבות אלה אין להחיל את הלכת המזימה המשותפת,
(בפני השופטים: לנדוי, מ. כהן, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ברנשטיין למערערת, עו"ד טויסטר למשיבה. 31.10.73).
בג"צ 409/73 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ופלוני
*דיון בבי"ד רבני בעניני רכוש אגב תביעת גרושין בעלה של העותרת הגיש לביה"ד הרבני תביעה לשלום בית ואילו העותרת מצדה הגישה תביעת גירושין. לאחר שהוגשו שתי תביעות אלה הגיש הבעל לביה"ד הרבני תביעה בעניני רכוש וכרך אותה בתביעת הגירושין התלויה העומדת. לאחר מכן פנתה האשה לביהמ"ש המחוזי בענין הרכוש של בני הזוג והבעל טען כי אין סמכות לביהמ"ש המחוזי באשר עניני הרכוש נכרכו בתביעת הגירושין. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אכן אחד הצדדים כרך בפועל את ענין הרכוש בתביעת הגירושין והחליט לעכב את הדיון בבקשת האשה עד לאחר שביה"ד הרבני יחליט אם הוא מוסמך לדון בענין. על כך לא ערערה האשה ועתה בקשה מבג"צ לאסור על ביה"ד הרבני לדון בענין הרכוש. העתירה נדחתה, החלטת ביהמ"ש המחוזי לעכב את הדיון היא ממש מעשה בי"ד ואם העותרת רצתה לערער על החלטה זו, עליה היה לעשות זאת בזמן הקבוע בתקנות. גם לבג"צ נראה כי נוכח הכריכה האמורה לעיל, מוסמך ביה"ד הרבני לדון בעניני הרכוש ועל כן אין מקום לצוות עליו שלא ידון בעניני הרכוש.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד מרגלית לעותרת. 28.10.73).
ע"ב 1/73 - תנועה עממית נגד יו"ר ועדת הבחירות לכנסת
*סרוב להעניק אות בבחירות
המערערת הגישה רשימת מועמדים לבחירות לכנסת וביקשה לאשר לה את האות ס' לציון רשימתה. ועדת הבחירות סירבה לאשר את האות ס' כפי שהוצעה וקבעה למערערת את האותיות "סנ". הערעור על החלטת ועדת הבחירות נדחה. הייחוד של האות "ס" לרשימה פלונית עלול לטעת בלב הבוחר את המחשבה שזו הרשימה, בה' הידיעה, של העדה הספרדית ומכיוון שכך עלול שימוש באות זו להטעות. ועדת הבחירות רשאית לפסול אות שהוצעה אם יש בה כדי להטעות את צבור הבוחרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. עו"ד א. אלכהנא למערערת, עו"ד ג. בך למשיבים. 17.10.73).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 172/73 - ..................................42 ─ * טענה של ויתור על סעד בערעור.
─* ע.א. 335/73 - .................................43 ─ * סעד שנתבע בכתב התביעה ולא הוזכר בסיכומים.
─* בר"ע 135/73 - .....................44 ─ * בוררות.
─
─* ע.א. 690/72 - שומה לפי מיטב השפיטה........................................45 ─* ע.א. 32/73 - מסירה ונטילה של מתנה המונעת חרטה מצד הנותן...................45─* ע.א. 533/72 - הוצאה המותרת לניכוי לצורך מס הכנסה..........................46 ─* ע.א. 244/73 - המועד להגשת ערעור ע"י צד שלא היה נוכח במתן פסה"ד............46 ─* ד.נ. 23/73 - הנסיבות המצדיקות דיון נוסף...................................47 ─* ע.פ. 297/72 - הרשעה בעבירה של קבלת כסף במרמה..............................47─* ע.פ. 111/73 - המרת הרשעה לפי סעיף 212 לפח"פ לגרימת מוות...................47 ─* ע.פ. 606/72 - הרשעה ברצח..................................................47─* ע.פ. 283/73 - הקלה בעונש עקב "עינוי הדין".................................48 ─* ע.פ. 218/73 - חומרת העונש (אינוס).........................................48─* ע.פ. 40/73 - הרשעה בעבירת אינוס...........................................49 ─* ע.פ. 318/73 - חומרת העונש (הריגה).........................................49─* ע.פ. 388/73 - חומרת העונש (מעשה מגונה בילד)...............................49─* ע.פ. 587/72 - הרשעה לפי חוק חמרי נפץ......................................49─* ע.פ. 361/72 - הרשעת נהג אוטובוס בגרימת מוות...............................50 ─* ע.פ. 584/72 - שוחד........................................................50─* ע.פ. 216/73 - זיכוי מאשמת רצח.............................................51 ─* בג"צ 409/73 - דיון בבי"ד רבני בעניני רכוש אגב תביעת גרושין................51 ─* ע"ב 1/73 - סרוב להעניק אות בבחירות........................................51─
─
─
─
─
─