ע.א. 230+231/73 - בנק דיסקונט ובנק לאומי נגד בנק הלואה וחסכון ואח'
*סחרותו של מסמך.
* זכות קנין במסמך סחיר שנגנב.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 3019/71 - הערעורים נתקבלו).
העובדות:
פקיד בבנק הלואה וחסכון גנב מהבנק תעודות מלוה קצר מועד ומכר אותן, באמצעות אשתו, לבנק לאומי ולבנק דיסקונט. בנק ישראל סירב לפדות את התעודות עקב צו מניעה זמני שהוציא ביהמ"ש המחוזי לפי בקשת המשיב. המערערים ביקשו לבטל את צו התביעה בטענה כי זכותם עדיפה על זכות המשיב. לא היו חולקים על כך כי המערערים קנו את נירות הערך בתמורה ובתום לב, אך לטענת המשיב, המסמכים לא היו סחירים, ועל כן תום לבם ומתן התמורה של המערערים אינם עומדים להם לעומת זכות הקנין של הבעלים שממנו נגנבו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אפילו אם התעודות מהוות מסמך סחיר אין זה עוזר לאוחז כי מדובר במסמך גנוב, ביהמ"ש המחוזי פנה, על כן, לחוק המכר ומצא כי לא נתקיימו התנאים של תקנת השוק הקבועים בחוק והגיע למסקנה שזכות הקנין של המשיב שרירה וקיימת. על כך הערעור.
החלטה מ"מ הנשיא זוסמן:
א. עפ"י פקודת השטרות משנאחז שטר בידי אוחז כשורה חזקה חלוטה היא שהיתה מסירה כשרה ע"י כל הצדדים הקודמים לו כדי לחייבם כלפיו. שטר שנגנב בודאי לא נמסר מסירה כשרה ע"י האדם ממנו נגנב ואעפ"כ חייב זה בפני אוחז כשורה.
ב. אכן המערערים אינם יכולים לסמוך תביעת בעלות על תקנת השוק מכח חוק המכר שכן הם לא רכשו את האגרות ממי שעוסק במכירת נירות ערך. דרישת החוק היא שהמכירה תעשה במהלך הרגיל של עסקי המוכר. מהו עסקו של הקונה אינו מעלה ואינו מוריד לענין סעיף 34 לחוק המכר.
ג. אינו דומה שטר בעל כח סחרות והגנה על אוחז שטר, להגנה מכח תקנת השוק. מסמך סחיר הוא מעין כסף פרטי ואין זה חשוב מהו עסוקו של המוכר או של הקונה של שטר סחיר ואם נעשתה העסקה במהלך העסקים הרגיל של מי מהם. זכות הקנין של פלוני במסמך נדחית בפני זכותו של הלוקח בתום לב ובעד ערך. אין להכניס את הסחרות למיטת סדום של תקנת השוק כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ד. לשאלה אם אגרות חוב למוכ"ז הינן מסמכים סחירים אם לאו - התשובה היא חיובית. אכן עברותו של חוב על דרך של מסירת המסמך אינה גוררת אחריה בהכרח סחרותו במובנו המלא. סחרותו של מסמך נקבעת מכח חוק או מכוחו של נוהג הסוחרים ובעניננו על פיו של כל אחד משני המקורות האמורים קמה סחרותם של אגרות מלוה קצרות מועד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, עציוני. עו"ד א. טובבין וי. שפירא למערערים, עו"ד ש. קרן למשיב. 15.11.73).
ע.א 238/73 - ישראל שרעבי נגד נסים חמצני
*צו מניעה זמני.
* הגבלת חופש עיסוק בהסכם.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.א. 609/72 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בפברואר 1971 נעשה הסכם בין בעלי הדין לפיו מכר המשיב למערער מסעדה שהיתה לו בפתח תקוה תמורת סכום של 85,000 ל"י. מתוך סכום זה היה הסך של 43,300 ל"י עבור המוניטין של המסעדה והמשיב התחייב בפני המערער שלא יעסוק, כעצמאי או כשכיר או כשותף, בניהול מסעדה או מזנון או כל עסק של דברי מאכל באיזור פתח תקוה. לאחר שנה פתח המשיב מסעדה באזור פתח תקוה וקרא עליה את השם "חמצני" כשמה של המסעדה שמכר למערער. המערער הגיש בקשה לבימ"ש השלום למתן צו מניעה זמני נגד המשיב שיאסור עליו ניהול מסעדה כפי שהתחייב בהסכם.בימ"ש השלום נתן את צו המניעה ובערעור שהוגש על כך החליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את הצו. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. מתן סעד זמני מסור לשקול דעתו של ביהמ"ש היושב בדין ובדרך כלל לא יתערב בימ"ש שלערעור בהחלטה המעניקה סעד ולא יסתור את שקול הדעת שהשתמש בו בימ"ש קמא.
ב. במסגרת הדיון על הענקת סעד זמני על התובע להוכיח את קיום הזכות, אם כי הוכחה לכאורה, אשר בעטיה דורש הוא את מתן הסעד עד לתום הדיונים. שופט השלום נהג לפי כללים אלה ובדיון המוקדם, כשמדובר בתביעה בעלת סיכוי לכאורה, צדק בתיתו את צו המניעה הזמני.
ג. הדיון נסב בעיקר בשאלת יישומו של העקרון בדבר הגבלת חופש העיסוק על המקרה שלפנינו. הפסיקה המקומית הולכת בעקבות הפסיקה האנגלית הקובעת שכל הגבלה על חופש העיסוק היא בלתי סבירה אלא אם היא לטובת שני הצדדים לחוזה ולטובת הצבור גם יחד. (אין צורך להכריע, כשמדובר בסעד זמני, בין ההשקפות של המשפט האנגלי לבין השימוש בסעיף 64 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית אשר לפיו סבירות ההגבלה מבחינת הצדדים אינה מענינו של ביהמ"ש).
ד. יש להבחין בין הגבלת חופש העיסוק הנובעת ממכירת עסק ומוניטין שביהמ"ש נוטה לתמוך בה, לבין איסור התחרות בין עובד למעביד כשהנטיה היא לפסול אותו.
ה. התחייבותו של המשיב בקשר עם מכירת העסק איננה מרחיקת לכת בנוגע להגנת האינטרסים הלגיטימיים של הקונה וממילא היא נראית סבירה. המשיב נתן את התחייבותו שלא להתחרות עם המערער בתמורה יפה שקיבלה והכלל הראשון בדיני החוזים הוא שהתחייבות בתמורה יש לקיימה. צדק בימ"ש השלום כי האיסור איננו חורג, מבחינת תחומי השטח והזמן, מן הדרוש להגנת האינטרסים של המערער למרות שההגבלה בזמן היא בלתי מוגבלת. אורך זמנה של ההגבלה ואף חוסר ההגבלה לאורך זמן, כשלעצמה, אינם שוללים את סבירותה. הכל תלוי בנסיבות המיוחדות של המקרה, ועל כל פנים במכירת מוניטין של עסק ואיסור התחרות, לענין הזמן חשיבות מעטה יחסית בהשואה לענין השטח. אך גם מבחינת השטח אין לאמר שההגבלה היא רחבה מדי שכן היא מוגבלת לאיזור פתח תקוה בלבד.
ו. אשר לצד הצבורי של הבעיה - כאשר ההתחייבות שלא להתחרות הוגנת וסבירה מבחינת הצדדים, ואין בה כדי ליצור מונופולין המזיק לציבור, אין לראות במה עלולה טובת הציבור להפגע.
ז. אחד השיקולים שעל ביהמ"ש להביא בחשבון במתן צו מניעה זמני הוא אם אפשר
לפצות את המבקש על נזקו בכסף. בעניננו הנזק הצפוי גדול וקשה להערכה כספית מדויקת.
ח. לטענה כי מאזן הנוחיות נוטה לטובתו של המשיב מבחינת התוצאות של צו המניעה הזמני - גם שאלה זו נתונה לשקול דעתו של ביהמ"ש היושב בדין.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד פ. מאירוב למערער, עו"ד ר. שרון למשיב, 15.11.73).
ע.א. 221/72 - אמריך טולר נגד פקיד השומה חיפה
*תשלום מס הכנסה בגין פיצויים על הפרת הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט פרידמן) בע.מ.ה. 96/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
עו"ד שעסק בתביעות פיצויים מגרמניה נדון למאסר לשנתיים והיה צפוי כי רשיונו כעו"ד יושעה. אי לכך התקשר אותו עו"ד עם המערער, אף הוא עו"ד, בהסכם שבו מסר אותו עו"ד את משרדו למערער, כדי שיתחלקו בהכנסות. לאחר זמן פרצו סכסוכים בין השנים, הענין נמסר לבוררות, השותפות נתפרקה והמערער תבע פיצויים על הפרת ההסכם ובתביעתו הבחין בין פיצויים בעד הפסד הכנסה ובין פיצויים על נזק כללי שנגרם לו. הבורר פסק למערער פיצויים על בסיס חישוב הרווחים הצפויים ומהסכום הכללי ניכה את ההוצאות שהיה המערער מוציא בעבודתו, הוון, ורווחים שהמערער יכול להרויח בעבודה אחרת. פקיד השומה ראה בפיצוי שנקבע למערער הכנסה שבפירות החייבת במס, ביהמ"ש המחוזי סבר אף הוא כי ההכנסה היא הכנסת פירות, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. לא בנקל אפשר להבחין בין תשלום פיצוי על אובדן מקור הכנסה המחושב על יסוד ההכנסה הצפויה שאבדה ובמקרה כזה הפיצוי היא הכנסה שבהון, לבין תשלום פיצוי על אובדן אותה הכנסה עצמה שזו הכנסה שבפירות.
ב. במספר פסקי דין נקבעו דרכים שונות להבחנה בין פיצוי הנובע מפגיעה במנגנון מניב פירות המהוה הכנסה שבהון, לבין פיצוי הנובע מפגיעה בפירות עצמן כשזו הכנסה שבפירות. בעניננו התביעה של המערער נגד עוה"ד לא היתה תביעה לשכ"ט, אלא תביעה לתשלום נזיקין עקב הפרת הסכם; השכר שפורט בפרשת התביעה לא היה השכר שהיה המערער גובה אלא שכר משוער על בסיס ממוצע; התביעה לא היתה מופנית נגד לקוח שהפר הסכם בו התחייב להעסיק את עוה"ד, אלא הנתבע היה עו"ד אחר שעשה עם המערער מעין עיסקה של שותפות; ההסכם שבין המערער לבין עוה"ד האחר אינו מן הדברים המצויים במהלך עסקו הרגיל של עו"ד; זה לא היה הסכם אחד מני רבים, אלא התקשרות בין שני עורכי- דין לתקופה קצובה ובהפרת ההסכם נפגע במישרין נכס הון, היינו ההסכם בין שני עורכי- הדין שהבטיח למערער הכנסה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ע. וקס למערער, עו"ד ע. רובין למשיב. 13.11.73).
בג"צ 253/73 - אליאס סרוג'י נגד המפקח על התעבורה
*רשיון למונית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
מזה שמונה שנים מנסה העותר, שהוא נהג מונית בשכר, לקבל רשיון למונית אך ללא הצלחה, בשנת 1971 החליטה ועדת הערר להמליץ בפני המשיב לתת לו רשיון מונית "כפוף לבדיקות המקובלות" אך המפקח על התעבורה, בתוקף הסמכות שהיתה נתונה לו, בדק את עברו של המערער ובשים לב לרשימת הרשעותיו בעבר, חלק מהרשעותיו תוך תקופת חמש שנים שקדמה לתאריך הבקשה, רשימה של עשרות רבות של עבירות תעבורה, החליט שלא להעניק לעותר רשיון למונית. על כך העתירה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. עפ"י תקנה 532 לתקנות התעבורה יכול המפקח לסרב מתן רשיון מונית לאדם אשר לפי שיקול דעתו עשוי הוא לפגוע בתקנת הצבור וכן אם שוחרר ממאסר תוך חמש שנים לפני הגשת הבקשה, כאן קיימים שני תנאים נפרדים: תוך התקופה של חמש שנים יכול המפקח לסרב מתן רשיון; אם כבר עברו חמש שנים הרי אותה הרשעה יכול המפקח לקחתה בחשבון כחלק ממכלול העובדות שיש בהן כדי להראות את אופיו של המבקש אם הוא אדם הראוי מבחינת מידותיו להפעיל מונית.
ב. המלצת ועדת הערר למתן רשיון אינה פוגעת בסמכותו של המפקח על התעבורה לסרב מתן רשיון. סמכותה של ועדת ערר הבודקת את החלטת ועדת המוניות הינה נפרדת מסמכותו של המפקח על התעבורה. משקבעה ועדת המוניות, או ועדת הערר, בחיוב לגבי מתן רשיון, עדיין יכול המפקח על התעבורה להשתמש בסמכותו ולסרב מתן הרשיון.
ג. שיקול הדעת הניתן למפקח על התעבורה נמסר עפ"י החוק לו בלבד והעותר לא הראה סיבה שתצדיק התערבות בג"צ בשיקול הדעת. ההכרעה בשאלה מי מתאים ומי אינו מתאים לקבל רשיון מונית נמסרה למשיב ועליו מוטל התפקיד לשמור על רמת התנהגות הולמת בשירות הנדון ומשמילא תפקידו בדרך הנאותה לא יתערב בג"צ בשימוש בשיקול דעתו.
ד. לגופו של ענין יכול היה המשיב לסרב מתן הרשיון בהתחשב במספר הרב של ההרשעות שהיו לעותר וכולל עבירות תעבורה, וצדק המשיב כי אין לבחון כל עבירה לחוד מבחינת חומרתה אלא יש לבחון את הכמות המצטברת של העבירות כולן, וכולן ביחד מראות כי העותר נוהג בזלזול מוחלט בדינים הנוגעים בסדרי תנועה ותעבורה.
ה. העובדה שהעותר יש לו רשיון לעבוד כנהג מונית והוא עובד כשכיר אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשיון למונית.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. עו"ד חן לעותר, עו"ד גב' לרנר למשיב. 18.11.73).
בג"צ 419/73 - פולו בע"מ ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן ואח'
*פניה לבג"צ לפני שמוצו הליכים האחרים לעותרים מגרש ברמת גן ובקשתם להיתר בניה אושרה ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה. אעפ"כ מתנה הועדה את ההיתר בתשלום סכומי כסף כ"כופר חניה" וכן תשלום מס השבחה. עתירת העותרים נגד המשיבים נדחתה. כיון ששערי סעד אחרים פתוחים בפני העותרים לא יתערב בג"צ בשלב זה. עם זאת העיר בג"צ נגד העובדה שכבר חמישה חודשים שהענין תלוי ועומד בפני הועדה המחוזית וזו טרם החליטה בדבר. אם לא יקבלו העותרים תשובת הועדה המחוזית תהיה להם עילה לפנות לבג"צ בבקשה לצוות על הועדה למלא את המוטל עליה לפי החוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עו"ד י. יחיאל לעותרים. 12.11.73).
בג"צ 353/73 - סוהלייה שפיק טהה נגד שר הבטחון ואח'
*שיקול דעת בשמירה על הסדר הצבורי העותרת היא אחותו של מחבל שנהרג כאשר כוחות צה"ל השתלטו על מטוס סבנה בלוד. המחבל נקבר באופן ארעי בבית קברות באיזור יהודה ושומרון והעותרת מבקשת לקבל את גופתו כדי לקברו בירושלים. המשיבים סרבו והעתירה נגד סרוב זה נדחתה. המשטרה מנמקת את סירובה בטעמים של שלום הצבור והשמירה על הסדר הצבורי באשר הקבורה בירושלים תביא לסערת רוחות ותגרום לתסיסה חברתית, להפגנות ולתופעות אחרות העלולות לפגוע בסדר ובבטחון. במצב שהמדינה נתונה אין לאמר כי חששות המשטרה חסרות שחר ועל כן אין להתערב בשיקוליה של המשטרה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד פ. לנגד לעותרת, עו"ד גב' ביניש למשיבים. 8.11.73).
בג"צ 281/73 - חברת רם עבודות עפר בע"מ נגד עירית ראשון לציון ואח'
*מסירת עבודה במכרז המשיבה פירסמה מכרז לביצוע עבודות עפר, שהיה פתוח לקבלנים שהיו רשומים לפי חוק רישום קבלנים. העותרת והמשיבה השלישית הגישו הצעות ואעפ"י שהצעת העותרת היתה יותר זולה נמסרה העבודה למשיבה השלישית. עתירת העותרת נגד החלטת העיריה נתקבלה. לעיריה היו שלושה נימוקים מדוע סירבה למסור את העבודה לעותרת: נימוק אחד היה שהאישור של העותרת בדבר היותה רשומה לפי חוק רישום קבלנים אינו מצביע על כך כי היא רשומה. בג"צ הגיע למסקנה כי על אף האישור שאיננו ברור ניתן לאמר שהעותרת רשומה לפי החוק. נימוק שני היה שבעבודה קודמת של העותרת עבור העיריה חרגה העותרת בחשבונות שהגישה מעל ומעבר למחיר המוצע במכרז. אף נימוק זה לא נתקבל ע"י בג"צ שכן הוברר מתוך המסמכים כי הגדלת המחיר נבע מהגדלת שטח העבודה. נותר נימוק פסילה אחרון והוא שהעותרת קיבלה קודם לכן עבודה בעירית אשקלון ואף שם גבתה מהעיריה סכומי כסף העולים על מה שמגיע לה. ענין זה לא הוברר די הצורך ועל כן הוחלט לבטל את מסירת העבודה למשיבה השלישית ולתת לעותרת אפשרות להסביר את הטענות שהועלו נגדה ביחס לביצוע העבודות באשקלון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. פירון לעותרת, עו"ד גב' זילברברג וא. בר לעירית ראשון לציון, עו"ד נ. עמית למשיבה השלישית. 20.9.73).
בג"צ 209/73 - נג'לה לאפי ואח' נגד שר הפנים
*בקשה לרשיון ישיבת קבע בישראל העותרים, בעל ואשתו, ילידי כפרים במזרח ירושלים שעזבו לפני שנים את הארץ בקשו עתה לצוות על שר הפנים כי יתן להם רשיון לישיבת קבע בישראל. עתירתם נדחתה. שקול דעתו של שר הפנים להרשות או לסרב להרשות את הכניסה לישראל לישיבת קבע בה הוא שיקול דעת מוחלט. אכן יש גבולות לשיקול דעת זה והוא שאם פעל מתוך שחיתות, מרמה, חוסר תום לב וכיו"ב עשויה החלטתו להפסל ברם בעניננו אין לאמר שנהג כך. קיימת טענה של הפליה באשר במקרים דומים פעל השר אחרת. טענה של הפליה בענינים כגון אלה אינה תופשת מפני שהמדובר איננו בשמירת השויון בין אזרח לאזרח אלא רשויות המדינה פועלות בהם כלפי חוץ והמדינה עצמה היא העומדת כביכול מול מי שמבקש להשתקע בה לישיבת קבע. לשם שמירת אינטרסים חיוניים של המדינה ניתן לשר הפנים שיקול הדעת המוחלט כאמור, העובדה שבאחד המקרים משרד הפנים חרג מהמדיניות שלו אינה מצדיקה חריגה נוספת בענינם של העותרים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. יאיר לעותרים, המשנה ליועה"מ מ. חשין למשיבה).
ע.א. 329/73 - מלון סטפניה בע"מ נגד עזבון המנוחה מילר ואח'
*מתן רשות לפיצול תובענה המערערת הגישה נגד הנתבעות תביעה לביצוע בעין של חוזה מכירת קרקע ובעת הגשת התובענה ביקשה רשות לתבוע סעדים אחרים. בעיקר פיצויים על נזקיה, בתובענה אחרת. ביהמ"ש המחוזי סירב להענות לבקשה והערעור על כך נתקבל. הדרישה לאחוד סעדים בגין אותה עילה נובעת מן הרצון למנוע הטרדת הנתבע ע"י פיצול התובענות ועל כן צריך התובע לבקש רשות מביהמ"ש. בענין שלפנינו מדובר באוביקט גדול ויקר מאד ויתכן שאם המערערת תזכה בצו ביצוע בענין שוב לא תהיה מעונינת בפיצויים על נזקים שנגרמו לה, או אם יצליחו המשיבות בהגנתן שהחוזה אינו מחייב לא תכנס המערערת להוצאות נוספות בתביעת פיצויים, ומאידך אם תדחה התביעה לביצוע בעין אעפ"י שהחוזה מחייב את המשיבות אין לראות על שום מה לא תורשה המערערת לתבוע פיצויים על נזקיה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. בן- יאיר למערער, עו"ד פ. קלינר למשיבים).
ע.א 34/73 - קולדרו סניורה נגד מדינת ישראל
*הגדרת "שימוש עצמי" בפטור ממסים למכונית של עולה המערערת היא עולה חדשה שנישאה לאזרח ישראלי והביאה מכונית פטורה ממסים. עפ"י תעריפי המכס והפטור פטורה המכונית ממסים בתנאי שהשימוש בה הוא בגדר "שימוש עצמי". בעלה של המערערת הינו מורה לנהיגה והיא ביקשה מביהמ"ש המחוזי להצהיר כי השימוש במכונית להוראת נהיגה הינו בגדר "שימוש עצמי" של המערערת שכן פרנסתה ומחיתה על בעלה והכנסותיו מבית הספר לנהיגה. בקשתה נדחתה בביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. ה"שימוש העצמי" האמור בתעריף הוא שימושו העצמי של העולה החדש ושימוש בן זוגו לאו בכלל זה. אבן הבוחן בכגון דא הוא השכל הישר או ההגיון הבריא והפשוט של החיים המציאות, לפי מבחן זה הרי בזמננו ובמקומנו ששווי זכויות האשה שולט בנו, שימושה העצמי של העולה החדשה אינו יכול להיות זהה עם שימושו של בעלה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני. י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ה.א. פס למערערת, עו"ד מ.ד. גולדמן למשיבה).
ב"ש 181/73 - שלמה עובדיה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערבות בנו של המבקש מואשם כמבצע של עבירת רצח, אדם אחר מואשם בכתב אישום נפרד כמסייע למעשה הרצח הנ"ל, ואילו המבקש מואשם בשותפות לאחר מעשה ברצח בכך שעזר למסייע הנ"ל לרחוץ מכונית מכתמי דם שבה נסעו לאחר הרצח. המבקש לא הואשם בשותפות לאחר מעשה בגין עבירת הרצח שיוחסה לבנו מפני שלאור סעיף 26 לפח"פ אין האב יכול להיות בר עונשין כשותף לאמר מעשה בעבירה שביצע בנו, בינתיים הוחלט כי המסייע אשר בשותפות אתו מואשם המבקש, יהיה עד מלך והתביעה לא תמשיך את תביעתה נגדו, המבקש נעצר ע"י ביהמ"ש עד לסיום ההליכים נגדו ועררו על כך נתקבל. הנימוק שלא לשחרר את המבקש בערובה היה חשש של השפעה על עדים במשפטו ובמשפט בנו. במידה שמדובר בהשפעה אפשרית על העדים במשפט בנו - אין זה נימוק שכן התביעה לא האשימה את המבקש בשותפות לאחר מעשה בגין עבירת הרצח שיוחסה לבנו אלא, כאמור, כשותף למסייע. כיון שכך, כשם שאין לעצור אדם מחמת החשד שהוא עלול להשפיע על אלה שיעידו במשפט פלילי שהוגש נגד אדם אחר, כן אין לעצרו בשל חשד שישפיע על עדים שיעידו במשפט בנו. אשר להשפעה על עדים שיעידו במשפטו הוא - בנסיבות המקרה ניתן להתגבר על נימוק זה ע"י התנאת תנאים מתאימים לשחרורו של המבקש בערובה. ככלות הכל מדובר בעבירת עוון הגוררת עונש מירבי של שלוש שנות מאסר ובנסיבות הענין אין מקום לעצור את המבקש.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד הגלר למבקש, עו"ד לרנר- נאור למשיבה. 31.10.73).
מ"ח 4/73 - ישראל בירן נגד מדינת ישראל
*בקשה למשפט חוזר בטענה שיש עדויות חדשות המבקש הינו נהג אגד והורשע בגרימת מוות לפי סעיף 218 לפח"פ ונדון לשלושה חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס בסך 3000 ל"י. פסה"ד הפך לסופי לאחר שערעורו של המבקש נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועתה מבקש המבקש משפט חוזר באשר לטענתו, גילה שני עדים חדשים אשר יעידו, לפי תצהירים שלהם, באשר לנסיבות התאונה. הבקשה נדחתה. ראשית - המבקש לא הגיש כל תצהיר כדי להראות כי לא היה ביכלתו להביא את העדויות של שני המצהירים בזמן בירור משפטו והדעת נותנת, בנסיבות הענין, כי עוד לפני המשפט יכלו העדויות של שני עדים אלה להיות ידועות לו, שנית, ,בדבריהם של שני המצהירים יכול והמבקש יתגבר על אחד מנימוקי הרשעתו בעוד שההרשעה התבססה על נימוק נוסף שאין בינו לבין הנימוק הראשון ולא כלום. הנימוק השני לא ישתנה מעדויות שני העדים החדשים, כפי שעולה מתצהיריהם.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ש. פסקא למבקש, היועהמ"ש למשיבה, 30.10.73).
ע.א. 102/73 - ארבית בע"מ ואח' נגד פנחס פלדברג
*פירוש הסכם המערערים חתמו הסכם עם המשיב בקשר ליצוא סחורה שמייצרים המערערים ותשלום עבור הסחורה. התעוררה שאלה של פירוש המסמך אם הוא מחייב את המשיב לשלם עבור הסחורה גם אם לא ימכור אותה או לאו. ביהמ"ש המחוזי פירש את המסמך כך שאין לחייב את המשיב לשלם את תמורת הסחורה אם לא הצליח למכור אותה והערעור על כך נתקבל. לפי עקרונות הפרשנות הידועים יש לפרש את המסמך לפי הכתוב בו ורק אם הדברים משתמעים לכמה פנים או שהם מעורפלים ניתן להזקק לנסיבות שבהן נעשה המסמך כדי לרדת לסוף כוונתם של הצדדים.
(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד ה. שיפטר למערערים, עו"ד נ. אמיתי למשיב. 12.11.73).
ע.א. 77/73 - פני זנדברג נגד רות זנדברג ואח'
*התמזגות זכות חכירה עם בעלות רשומה המנוח יהודה זנדברג השאיר צואה. ביחס לנכסי מקרקעין השנויים במחלוקת היתה הבעלות רשומה על שם המנוח אלא שהוא רשם בה חכירה ל- 99 שנים לפלונית. בעלת זכות החכירה נפטרה לפני המנוח ובהתאם לצו הירושה של בעלת זכות החכירה נחל המנוח מחצית מרכושה כולל מחצית מזכויות החכירה שהעביר לה בנכסי המקרקעין שלו. עתה התעוררה השאלה אם הצואה שבה צוה המנוח את נכסי המקרקעין לנהנים כוללת את אותה מחצית זכות החכירה שחזרה אליו כאשר בעלת הזכות נפטרה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב והערעור על כך נדחה. מלשון הצואה של המנוח ניתן להסיק כי התכוון לכלול את זכות החכירה. כמו כן מחצית זכות החכירה עברה ובטלה מן העולם עם חזרתה אל המנוח שהיה רשום כבעלים של הדירה. ביהמ"ש ציין, אגב, כי מכיון שמנהלי העזבון בקשו מביהמ"ש המחוזי הוראות לפי סעיף 83 לחוק הירושה, הערעור על ההחלטה הוא ברשות, והרשות ניתנה ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני. עו"ד א. פורז למערערת, עו"ד פ. פרלס למשיבים. 29.10.73).
ע.א. 60/73 - מטענים בע"מ נגד בנימין נסימי
*רשות להתגונן המשיב הגיש נגד המערערת תביעה כספית בסכום של כ- 40,000 ל"י בגין הובלות שביצע עבורה. בקשת המערערת לרשות להתגונן נדחתה והערעור על כך נדחה. בספריה של המערערת רשומות ההובלות שביצע המשיב ולפיהן מגיע לו הסכום שתבע אלא שהמערערת העלתה טענות שונות אשר לפיהן עדיין לא התממש החוב באשר טרם גבתה מלקוחותיה את הכספים עבור אותן הובלות. הטענות בתצהירים שהוגשו מטעם המערערת אינן ברורות ולא ברור מה חלקו של המשיב בהובלות שתמורתן לא נגבתה. מי שמבקש רשות להתגונן ומגיש תצהיר לתמיכה בבקשתו חייב לפרט בתצהירו פירוט מלא של כל טענותיו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. פסקא למערערת, עו"ד ד. בר- חיים למשיב. 12.11.73).
ע.א. 345/73 - שלמה לזרע נגד קצין התגמולים
*החמרת מחלה עקב שרות צבאי המערער סובל ממחלת סכיזופרניה ולטענתו נגרמה לו המחלה, או לחילופין הוחמרה ע"י שירותו הצבאי. קצין התגמולים וועדת הערעורים דחו את תביעתו והערעור על כך נתקבל. כשהיה המערער כבן 16 התקבל כתלמיד בבית הספר הטכני של חיל האויר, עבר אימונים במשך כ- 6 שבועות ובסוף תקופת האימונים נתגלו בו לראשונה סימני המחלה. לא הובאו כל ראיות שהמערער חלה במחלתו לפני גיוסו לצבא. אפילו אם נניח שבמסגרת האימונים בבית הספר, להבדיל ממסגרת השרות הצבאי הרגיל, יש צורך באירוע יוצא דופן שיגרום להופעת ההתקף של הסכיזופרניה, הרי הוכח אירוע כזה. מחלת הסכיזופרניה היא מחלה קונסטיטוציונלית הטבועה בחולה. החומר שבא לפני המשיבים דיו להראות, לאור הפסיקה של ביהמ"ש העליון, שמחלתו של המערער לפחות החמירה עקב שירותו הצבאי. השופט לנדוי הוסיף לפסק דינו של השופט ח. כהן, כי אפילו לא אירע כל אירוע יוצא דופן באימונים, די במתח הרגיל של האימונים עבור צעיר בן שש עשרה וחצי, כדי להוכיח את הקשר הסיבתי בין החמרתה של מחלת הסכיזופרניה שהופיעה אצלו בעת האימונים לבין המתח הנפשי שבו היה נתון עקב האימונים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטתה - השופט ח. כהן. עו"ד כהן צידון למערער, עו"ד ר. סוכר למשיב. 13.11.73).
ע.א. 38/73 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד מאיר מרגוליס ואח'
*תשלום מס שבח במכירת מניות מקרקעין פלוני רכש קרקע בשנת 1955, בשנת 1961 העביר את הקרקע לחברה שבשליטתו ללא תמורה, אותה שנה רכש המשיב הראשון מחצית הון המניות ובשנת 1971 רכשה המשיבה השניה את המחצית השניה של הון המניות. בשנת 1972 מכרו המשיבים את כל מניותיהם בחברה. מנהל מס שבח מקרקעין ביקש לראות תאריך רכישת המניות ע"י המשיבים ביום הרכישה לצורך מס שבח מקרקעין ואילו המשיבים הסתמכו על סעיף 12 של חוק מס שבח וסעיף 6 של החוק ובקשו לראות את הפעולה של מכירת המניות לא כפעולה באיגוד מקרקעין אלא כמכירת הזכות במקרקעין, ומכיון שהחברה רכשה את המקרקעין ללא תמורה, ב- 1961 לחזור למי שהעביר את המקרקעין ללא תמורה לחברה, היינו לשנת 1955. היינו לא להתחשב בתאריך רכישת המניות על ידם אלא בתאריך רכישת המקרקעין. זאת על מנת לקבל את הניכויים עבור הזמן שעבר מ- 1955 עד המכירה. ועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין קיבלה את עמדת המשיבים וביהמ"ש העליון אישר עמדה זו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. רובין למערער, עו"ד א. שפאר למשיבים. 18.11.73)
ע.א. 79/73 - גולדניט בע"מ נגד אמנים מאוחדים בע"מ ואח'
*אכיפת ערבות בנקאית בין המערערת והמשיבה היה הסכם למכירת מקרקעין. להבטחת התשלומים נתנה המשיבה למערערת ערבות בנקאית שבה התחייב הבנק לשלם את הסכום למערערת לפי דרישתה "מבלי שיהיה עליכם להוכיח את זכותכם לקבלתו". המשיבה השיגה צו מניעה מביהמ"ש המחוזי שלפיו נאסר על הבנק לשלם למערערת את סכום הערבות כמובטח בכתב הערבות. הערעור על כך נתקבל. הערבות הבנקאית שניתנה למערערת הינה ערבות "אוטונומית" אשר על פיה חב הבנק בתשלום מידי יהיו אשר יהיו הטענות והמענות אשר ברצון המשיבה לעורר נגד המערערת ותהא אשר תהא מידת הצדק שבטענות ובמענות הללו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן, עוה"ד ד. שינמן וש. קמחי למערערת, עו"ד א. לין למשיבה. 13.11.73).
ע.א. 257/73 - בית יהלום בע"מ נגד טתה בע"מ
*תשלום דמי שכירות בבית עסק המשיבה הינה חברת בת של אתא ונתונה לשליטתה המלאה, אולם בעוד שאתא היא מפעל תעשיתי במובן תקנות הגנת הדייר הרי המשיבה אינה אלא חברה מסחרית המשווקת את מוצרי חברת האם. התקנות הקובעות את דמי השכירות אומרות כי הגבלת המקסימום של דמי השכירות לא תחול על סוגים שונים של בתי עסק ובכללם חנות של מפעל תעשיתי המעסיק שלושים עובדים או יותר. המשיבה אינה מעסיקה שלושים עובדים, אך המערערת טענה כי מכיון שהמשיבה מוכרת את מוצרי אתא המעסיקה יותר משלושים עובדים אין מקסימום של דמי שכירות. בתי המשפט דלמטה דחו את הטענה והערעור על כך נדחה. אין חולק על כך שהמשיבה הינה אישיות משפטית נפרדת מאתא ואין כל נפקות לטיב הקשר השורר ביניהם.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ר. פרגר למערערת, עו"ד א. לוי למשיבה. 29.10.73).
ע.א. 180/72 - טובה זבידה ואח' נגד רבקה בן- עם
*תביעה עפ"י שטר שנמסר כבטחון לפינוי מושכר במועד המערערת שכרה מאת המשיבה חנות, דמי השכירות נקבעו בסך 330 ל"י לחודש, המערערת התחייבה לשנות את המושכר בתאריך מסוים והפקידה בידי המשכירה שטר חוב בסך 10,000 ל"י בתור פקדון לקיום החוזה. הוסכם על פיצוי של 20 ל"י עבור כל יום של איחור בהחזרת המושכר. המערערת לא פינתה את החנות בתום תקופת השכירות, נמשכו משפטים, בתי המשפט נתנו צו פינוי נגד המערערת ולבסוף הוחזרה החנות למשיבה. המשיבה ביקשה לאכוף את שטר הבטחון וביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום החוב. הערעור על כך נדחה. העובדה שהמשיבה קיבלה בינתיים בחזרה את החזקה אינה מפקיעה את אחריות המערערים עקב השטר. בהתאם לחוזה רשאי המשכיר להביא את השטר לגוביינא במידה והשוכר לא יעזוב את המושכר בתום תקופת השכירות. את הטענה שדמי השכירות בסך 20 ל"י ליום הם קנס אין לקבל. לא הובאה כל ראיה שהתשלום שנקבע לא היה נפרע כשכר ראוי בתקופה שלאחר תום החוזה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. כליף למערערים, עו"ד מ. כהן למשיבה. 12.11.73).
ע.א. 75+733/73 - צבי קיפר נגד תב"א בע"מ ואח'
*תביעה בגין ערבות לשטר המערער ניהל מספר חברות, האחת מהן רכשה סחורות אצל המשיבה והמערער ערב לשטרי החוב שנמסרו ע"י החברה למשיבה. המערער חוייב בתשלום סכום הערבות והערעור על כך נדחה. המערער העלה טענות שונות שלפיהן לא קיבלה החברה את הסחורות שהיא הזמינה אך מבחינה עובדתית נדחו טענות אלה. כן טען המערער שערבותו היתה מוגבלת בתנאים מסוימים אולם טענות אלה לא הועלו בכתב הגנתו, גם לא נמצאה בראיות שהובאו כל הוכחה של ממש על קיום הסדר חוזי מיוחד בין המערער ובין המשיבה המגבילה את ערבותו.
(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. וייזל למערער, עו"ד ד. פוטשבוצקי למשיבה. 15.11.73).
ע.א. 101/73 - אסתר כהן נגד מדינת ישראל
*השבת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים המערערת קיבלה תגמולים מהמדינה עפ"י חוק נכי רדיפות הנאצים ולאחר מכן הגישה תביעת תגמולים אל הרשויות המוסמכות של גרמניה וזכתה שם בתשלום קיצבה למפרע. עקב כך הגישה המדינה תביעה נגד המערערת להחזרת התגמולים שקיבלה מהמדינה וזאת בהסתמך על סעיפים שונים בחוק נכי רדיפות הנאצים על תיקוניו השונים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעת המדינה והערעור על כך נתקבל. בפסה"ד המקיף עמדו השופטים ח. כהן וויתקון על הפירושים השונים של סעיפי החוק הנוגעים לענין וכן ההשלכות של התיקונים השונים שבחוק לגבי חיובה של המערערת להחזיר את הכספים שקיבלה מהמדינה והגיעו למסקנה כי לא היה מקום לחייב את המערערת בהחזרת התגמולים למדינה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד מ, שטרן למערערת, עו"ד ר. שטרנברג למשיבה. 22.11.73).
ע.פ. 104/73 - יוסף ביטון נגד מדינת ישראל
*העדר סיוע לעדות מתלוננת בעבירת אינוס שלושה אנשים הועמדו לדין באשמת אינוס, שלושתם הורשעו והמערער ערער על הרשעתו. ערעורו נתקבל. נגד השניים האחרים היו עדות המתלוננת ועדויות מסייעות
שונות. נגד המערער היתה רק עדותה של המתלוננת ונגדה עדותו של המערער. התביעה בקשה לראות עדות מסייעת באמירתו של נאשם אחר לשכנו, סמוך לאחר המעשה, כי השלושה בעלו את המתלוננת. ביהמ"ש העליון מצא כי אמירה זו אין בה משום סיוע. אימרה של נאשם אחד המטילה אשמה על אדם אחר או נאשם אחר, שנאמרה מחוץ לביהמ"ש אין בה כדי לחייב את האדם האחר.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני החלטה - השופט קיסטר. עו"ד י. רגב למערער, עו"ד גב' ת. רוה למשיבה. 7.11.73).
ע.פ. 212/73 - זכריה הרבאווי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) סטודנטית באוניברסיטה בירושלים נסעה לירושלים המזרחית וחיפשה כתובת מסוימת, המערער נלוה אליה בחיפושיה, תקף אותה ואנס אותה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 4 שנות מאסר והערעור על כי נדחה. גם בהתחשב בעברו החיובי של המערער, שהיה בן 18 בזמן המעשה, ובנסיבותיו האישיות האחרות, הרי אלו נשקלו כראוי ע"י ביהמ"ש המחוזי. העונש שהטיל על הנאשם נמוך בהרבה מעונשים שבתי המשפט מטילים בעבירות דומות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד לאון למערער, עו"ד לרנר למשיבה. 1.10.73).
ע.פ 350/73 - מוסטפא מחאמיד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ביגמיה) המערער הודה בעבירת ביגמיה ונדון בביהמ"ש המחוזי למאסר שלושה חודשים ולקנס בסך 2000 ל"י. הערעור על עונש המאסר נתקבל, אכן תקופת המאסר שהטיל ביהמ"ש היא מינימלית לאחר שהתחשב בנסיבות המקילות הרבות שבעניננו, וגישתו העקרונית של ביהמ"ש המחוזי שהענין הצבורי ושמירה על החוק מחייבים הטלת מאסר היא נכונה. ברם יש יוצאים מן הכלל. בענין שלפנינו אשתו הראשונה של המערער ששהתה עימו 11 שנים לא ילדה ואין סיכויים רפואיים שתלד. כיון שלפי דתו חייב המערער לפרות ולרבות יכול היה לגרש את אשתו ולשאת את האשה השניה במקומה. והכל היה בא על מקומו מבחינת החוק. אולם המערער קיבל את הסכמת אשתו הראשונה ובמקום לגרשה נשא אשה אחרת על פניה ושתי הנשים יושבות יחד והשניה כבר הרה ללדת. בנסיבות אלה אין מעשהו של המערער ממין הפשיעה המחייבת כליאתו בבית הסוהר.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד' ברמן למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 1.11.73).
ע.פ. 475/72 - מדינת ישראל נגד סלמן עאבד
*חומרת העונש (התפרצויות וגניבה) המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי בשורה של התפרצויות, שמוש ברכב ללא רשות, גניבת רכב, חיים על רווחי זונה וכו'. בגין אלה נדון לשלוש שנות מאסר. נגד המערער היו תלויים גם שני מאסרים על תנאי קודמים של שנתיים כל אחד ואלה הופעלו בחופף למאסר החדש, ביהמ"ש העליון מצא שאין הצדקה לכך שהמאסר על תנאי הופעל כחופף. אי לכך החליט כי המאסרים על תנאי יצטברו לעונש המאסר של שלוש שנים אך הם יהיו חופפים זה את זה באופן שתקופת המאסר הכוללת תהיה חמש שנים. כן החליט ביהמ"ש העליון לפסול את המשיב לנהיגת רכב במשך שלוש שנים לאחר שחרורו.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. עו"ד גב' ת. רוה למערערת, עו"ד מ. כהן למשיב. 7.11.73).
ע.פ. 522/73 - יעקב משיטה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת דלק מהצבא) המערער היה מוביל דלק, הביא דלק מטוסים עבור הצבא וגנב כמות של 6,000 ליטר ונתפס כאשר עמד למכור אותה, ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 15 חודשי מאסר והערעור על כך נדחה. למערער עבר צבאי מפואר, לחם במלחמות ששת הימים, ההתשה, ומבצעים אחרים. עם זאת קיימת חומרה מיוחדת במעשה שעשה המערער אשר בנסיבות מסוימות עשוי לפגוע בבטחון המדינה ולסכן חיי אדם כאשר הספקת הדלק ליחידה צבאית בשדה קטנה מהמצופה והידוע לה. אי לכך אין להקל בעונשו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד גב' לרנר למשיבה. 5.11.73).
ע.פ. 369/72 - שמואל לנדסמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוחד וקולת העונש המערער הינו קבלן ונדון בגין עבירה של מתן שוחד כאשר קיבל עבודות קבלנות בקוי המעוזים בתעלת סואץ. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליו עונש של 1500 ל"י קנס וביהמ"ש העליון דחה את ערעור המערער על הרשעתו וקיבל את ערעור המדינה על קולת העונש. העדות היחידה נגד המערער היתה של עובד מדינה, שלפי עדותו המערער הציע לו שוחד. יכול היה ביהמ"ש המחוזי לסמוך על עדותו של עד יחיד זה. אשר לעונש, הרי שהוא מופרז לקולא. רק בהסוס רב הגיע ביהמ"ש העליון לכלל דעה שלא להטיל מאסר ממש על המערער. אי לכך העלה ביהמ"ש את הקנס לסכום של 5000 ל"י וכן הטיל על המערער עונש של מאסר שנה אחת על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. שמרון למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 12.11.73).
ב"ש 166/73 - דיים בוימביץ נגד מדינת ישראל
*העברת דיון אירעה תאונה קטלנית ליד אשקלון שבה היה מעורב המבקש והוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 208 לפח"פ לבימ"ש השלום באשקלון. הבקשה להעביר את הדיון לירושלים נתקבלה. למדינה היתה זכות ברירה להגיש את האישום במקום שבו נעברה העבירה, באשקלון, או במקום מגוריו של הנאשם, בירושלים, והיא בחרה בחלופה הראשונה. פרט לעד אחד של המדינה המשרת במשטרת ישראל בעזה וגר בבאר- שבע, גרים ארבעה עדי מדינה אחרים בירושלים או במקומות הקרובים לה יותר מאשר לאשקלון, וכאמור גם המבקש גר בירושלים. בנסיבות אלה מאזן הנוחיות היא לטובת בקשת המבקש.
(בפני הנשיא אגרנט. עו"ד י. מילנוב למבקש, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 6.11.73).
ב"ש 174/73 - רם כהן נגד מדינת ישראל
*דיון חוזר לענין שחרור בערובה נגד המבקש הוצא צו מעצר בקשר לאישומים שונים עד לגמר בירור דינו. לאחר מכן נדון המבקש בשל עבירות אחרות למאסר שיסתיים רק בינואר 1975. המבקש טען כי העובדה שהופעל נגדו מאסר הינה עובדה חדשה המצריכה עיון חוזר בצו המעצר. הבקשה נדחתה. למעשה לא ברור מה ישיג המבקש בבקשתו שכן ממילא הוא יושב בבית הסוהר. על כל פנים יהיה הדבר אשר יהיה, ביצועו של גזר הדין איננו נסיבה חדשה העשויה לשמש יסוד לעיון חוזר בצו מעצר.
(בפני מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. שפירא לעורר, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 28.10.73).
המ' 597/73 - אבשלום אנדילבין נגד מדינת ישראל
*גרימת מות בתאונת דרכים וחומרת העונש המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של גרימת מות בתאונת דרכים ובערעורו לביהמ"ש המחוזי נקבע כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המבקש לבין גרימת המות. ביהמ"ש זיכה אותו מעבירת גרימת מוות, אך הרשיעו בנהיגה ללא זהירות והטיל על המבקש קנס של 1000 ל"י וכן פסל אותו מנהיגה במשך שנה אחת. הערעור על כך נדחה. טענות המערער כי רשלנותו היתה ערטילאית כיון שלא גרמה לכל תוצאה מזיקה, וכן כי ביהמ"ש המחוזי הושפע במידת העונש ע"י העובדה שבאותו מקרה נגרם מות, נדחו ע"י ביהמ"ש העליון. לפי נסיבות המקרה, הרשלנות של המבקש היתה חמורה ונהיגתו מורה על זלזול בסכנה הצפויה לחיי אדם. המבקש נסע ברחוב ראשי בלוד במהירות של 73 קמ"ש בשעה שהמהירות המקסימלית המותרת באותו מקום היא 50 קמ"ש ובהתאם לתיאור מקום המקרה המהירות שבגבול הסבירות היתה עד 30 קמ"ש. בנסיבות אלה דרגת אי הזהירות היתה כה חמורה שצדק ביהמ"ש בפסלו את המערער מנהיגה במשך שנה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד נחושתן למבקש, עו"ד גב' לרנר למשיבה. 1.10.73).
ב"ש 201/73 - מדינת ישראל נגד עמרם ביטון
*שחרור בערובה המשיב הואשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכך שהיכה במכשיר קהה בקדקדו של אדם וגרם לו לשיתוק בחלק מגופו. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערובה והערר על כך נתקבל. המשיב הואשם בעבירה רצינית ביותר ויש לו הרשעות קודמות המראות על אופי אלים. חוות דעת רפואית שהוגשה אומרת שהמשיב עלול להוות סכנה לציבור היות והוא נוטה להתפרצויות ולהציק לאחרים. אי לכך יש להחזיקו במעצר עד לתום ההליכים נגדו.
(בפני: השופט עציוני. 15.11.73).
ע.פ. 339/73 - עמיאל סיאני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (דליקה) המערער פרץ לבית מלאכה בת"א, הביא עמו בקבוק נפט, הניח את הבקבוק על ערימת בגדים והדליק גפרורים כדי להקל על הגניבה. התוצאה היתה שבמקום פרצה שריפה ונגרם נזק בסכום של 30,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן אותו ל- 3 שנות מאסר והערעור על כך נדחה. זאת בהתחשב בחומרת העבירה ובנסיבותיו האישיות המחמירות של המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 14.11.73).
ע.פ. 529/73 - בנימין בן קימון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י סוהר) המערער היה שלם בבית הסוהר בעזה ומתפקידו היה לאסוף כספים שהיו בידי האסירים ולהפקידם בבית הסוהר עד שישוחררו. במשך תקופת שירותו שנמשכה מספר שנים גנב מכספי האסירים סכום של כ- 11,000 ל"י. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור על כך נדחה. על אף עברו הנקי של המערער ונסיבותיו האישיות אין העונש חמור מדי כלל ועיקר. כעובד מדינה הביא המערער חרפה על שירות המדינה בעשותו מעשים שעשו אחרים ושהיו כלואים משום כך בבית הכלא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה.14.11.73).
ע.פ. 4/73 - קלפי גרבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המערער ראה במקום בודד אשה וברצותו לבצע בה עבירת מין היכה בה ונאבק אתה ולבסוף חנק אותה בידיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח והערעור על כך נדחה. עצם מעשה החניקה מעיד על יסוד ההכנה הנדרש בעבירת רצח. השימוש בידים בלבד עשוי אף הוא להיות פרי של "הכנה". מה גם שמדובר בחניקה בתהליך ממושך תיאור החניקה והתנהגות המערער מעידים גם על יסוד "ההחלטה".
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 15.11.73).
ע.פ. 144/73 - אליהו סבח ושלום רחבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדויות סותרות) שני המערערים הורשעו בבימ"ש השלום במתן עדויות סותרות במשטרה ובביהמ"ש. בימ"ש השלום נתן לבו לכך שחומרת העבירה דורשת הטלת עונש מאסר, ברם בהתחשב בכך שהמערערים שינו עדותם בביהמ"ש מתוך פחד לא הטיל עליהם מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והטיל על המערערים עונש של 3 חודשים מאסר בפועל. הערעור על כך נדחה. העבירה של מסירת עדויות סותרות הינה חמורה ופוגעת ביסודות המשפט והצדק. העונש המתאים לעבירה זו הוא בדרך כלל מאסר בפועל ובמקרה שלפנינו אין נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מכלל זה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני עו"ד פרוסט למערערים, עו"ד ע. סיון למשיבה. 13.11.73).
ע.פ. 352/73 - עלי לילה ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש שני המערערים הורשעו בעבירה של אינוס והראשון שבהם נדון ל- 6 שנות מאסר והשני ל- 4 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל. אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שהמתלוננת העידה אמת וגם הסיוע שמצא ביהמ"ש המחוזי לעדות המתלוננת מהווה סיוע מספיק. המתלוננת העידה שהמערער הראשון איים עליה בתער ואכן נמצא מתחת לכר מיטתו התער. בנוהג שבעולם שאין אדם מחזיק תער מתחת לכר מיטתו ועובדת מציאת התער במקום זה מאשרת את דבר המתלוננת. אשר לעונש - נראה שאכן ביהמ"ש המחוזי החמיר מדי. בקביעת העונש יש להתחשב גם בכך שהמתלוננת לפי התנהגותה יכלה להניע את המערערים להאמין שהיא לא תתנגד ברצינות לרצונם לשכב עמה, אי לכך הועמד עונשו של המערער הראשון על 3 שנים מאסר ושל המערער השני על שנתיים מאסר.
(בפני השופטים: ח, כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד תוסיה כהן ושיבר למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 12.11.73).
ע.פ. 449/73 - מדינת ישראל נגד דוד אליוט
*קולת העונש (עבירות מרמה)
המשיב השיג במרמה באמצעות שיקים מזויפים סכומים המסתכמים בכ- 15,000 ל"י וזאת במשך תקופה של כמה חודשים, ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב מאשמת זיוף השיקים אך הרשיעו בעבירות מרמה של השגת הכסף והטיל עליו עונש של 1000 ל"י קנס. הערעור על קולת העונש נתקבל. אלמלא נסיבותיו האישיות של המשיב שיש לו ילד בגיל הגן הסובל מפגם בחוט השדרה ועל המשיב להביאו כל בקר לגן היה מקום להטיל עליו עונש מאסר. אך בהתחשב בנתונים האישיים מסתפק ביהמ"ש בהגדלת סכום הקנס ל- 10,000 ל"י.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' ז. לויצקי למערערת. עו"ד קנת למשיב. 11.11.73).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 230+231/73 - ........54 ─ * סחרותו של מסמך.
─ * זכות קנין במסמך סחיר שנגנב.
─* ע.א. 238/73 - ..................................55 ─ * צו מניעה זמני.
─ * הגבלת חופש עיסוק בהסכם.
─* ע.א. 221/72 - ..............................56 ─ * תשלום מס הכנסה בגין פיצויים על הפרת הסכם.
─* בג"צ 253/73 - ...........................57 ─ * רשיון למונית.
─
─* בג"צ 419/73 - פניה לבג"צ לפני שמוצו הליכים האחרים.........................58 ─* בג"צ 353/73 - שיקול דעת בשמירה על הסדר הצבורי.............................58─* בג"צ 281/73 - מסירת עבודה במכרז...........................................58─* בג"צ 209/73 - בקשה לרשיון ישיבת קבע בישראל................................59 ─* ע.א. 329/73 - מתן רשות לפיצול תובענה......................................59─* ע.א. 34/73 - הגדרת "שימוש עצמי" בפטור ממסים למכונית של עולה...............59 ─* ב"ש 181/73 - שחרור בערבות.................................................60 ─* מ"ח 4/73 - בקשה למשפט חוזר בטענה שיש עדויות חדשות.........................60─* ע.א. 102/73 - פירוש הסכם..................................................60─* ע.א. 77/73 - התמזגות זכות חכירה עם בעלות רשומה............................61 ─* ע.א. 60/73 - רשות להתגונן.................................................61─* ע.א. 345/73 - החמרת מחלה עקב שרות צבאי....................................61─* ע.א. 38/73 - תשלום מס שבח במכירת מניות מקרקעין............................62 ─* ע.א. 79/73 - אכיפת ערבות בנקאית...........................................62─* ע.א. 257/73 - תשלום דמי שכירות בבית עסק...................................62─* ע.א. 180/72 - תביעה עפ"י שטר שנמסר כבטחון לפינוי מושכר במועד..............63 . 63 ─* ע.א. 75+733/73 - תביעה בגין ערבות לשטר....................................63─* ע.א. 101/73 - השבת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים......................63 ─* ע.פ. 104/73 - העדר סיוע לעדות מתלוננת בעבירת אינוס........................63 ─* ע.פ. 212/73 - חומרת העונש (אינוס).........................................64 ─* ע.פ. 350/73 - חומרת העונש (ביגמיה)........................................64─* ע.פ. 475/72 - חומרת העונש (התפרצויות וגניבה)..............................64─* ע.פ. 522/73 - חומרת העונש (גניבת דלק מהצבא)...............................65 ─* ע.פ. 369/72 - הרשעה בשוחד וקולת העונש.....................................65─* ב"ש 166/73 - העברת דיון...................................................65─* ב"ש 174/73 - דיון חוזר לענין שחרור בערובה.................................65─* המ' 597/73 - גרימת מות בתאונת דרכים וחומרת העונש..........................66 ─* ב"ש 201/73 - שחרור בערובה.................................................66─* ע.פ. 339/73 - חומרת העונש (דליקה).........................................66─* ע.פ. 529/73 - חומרת העונש (גניבה ע"י סוהר)................................66─* ע.פ. 4/73 - הרשעה ברצח....................................................67 ─* ע.פ. 144/73 - חומרת העונש (עדויות סותרות).................................67─* ע.פ. 352/73 - הרשעה באינוס וחומרת העונש...................................67─* ע.פ. 449/73 - קולת העונש (עבירות מרמה)....................................67─
─
─
─
─
─