תקציר סביר כרך ח' חוברת 6

ד.נ. 22/71 - לילי דנקנר ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין ת"א

*הערכת "שווי רכישה" של מקרקעין לצורך מס שבח.
(דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון בע.א, 23/71 (פד"י כ"ו (1) 29) - פסה"ד הקודם בוטל).

העובדות:
בשנת 1968 רכשו המערערים דירה מחברת שיכון ופיתוח במחיר של כ- 34,000 ל"י ולאחר כשנה מכרו את הדירה במחיר של כ- 46,000 ל"י. המחיר של 34,000 ל"י לא היה מחיר השוק, שלמעשה היה גבוה בהרבה, אלא הושפע ממדיניות הממשלה להעניק שיכון זול לסוגים שונים של רוכשי דירות. מנהל מס שבח מקרקעין העריך את שווי הרכישה כערך התמורה הכתובה בחוזה הרכישה. חוק מס שבח מקרקעין קובע את שוויה של הזכות כסכום שיש לצפות לו ממכירה חופשית בשוק אך להגדרה זו קיים חריג שאם נעשה חוזה ומנהל מס שבח משוכנע כי התמורה נקבעה בתום לב ובלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים אז השווי הוא התמורה הממשית. מנהל מס שבח מקרקעין סבר כי מכיון שפה קיים חוזה הרי השווי הינו כפי שנקבע בחוזה. מאידך טענו המבקשים כי השוויהינו מחיר השוק ולא המחיר ששולם למעשה וכי המחיר הקבוע בחוזה המהווה חריג להגדרת השווי נוגע רק למכירה ולא לרכישה ולחילופין אפילו אם נוגע לרכישה הרי הושפע המחיר מקיום יחסים בין הקונה למוכר. בדיון הראשון קבע ביהמ"ש העליון ברוב דעות כי החריג של המחיר הקבוע בחוזה חל גם לגבי השווי בעת הרכישה וכן כי במקרה הנדון ההחלטה למכור את הדירות בהנחה לסוגים מיוחדים של קונים אינה מהווה יחסים מיוחדים. על כך העתירה לדיון נוסף.
החלטה - השופט קיסטר:
א. נראית דעת המערער כי החריג לשווי הזכות המסתמך על הקבוע בחוזה מתייחס רק למכירה ולא לשווי בעת הרכישה וכי השווי בעת הרכישה הינו השווי של מוכר מרצון לקונה מרצון. ברם אין צורך להכריע כאן בשאלה זו.
ב. יש לקבל את דעת המערערים שהמחיר הושפע מיחסים מיוחדים שבין המוכר לבין הקונה. המוכר פעל כאן כזרוע מבצעת של המדינה שכוונתה היתה להבטיח שיכון זול לאלה הזקוקים לכך. על כן יש לקבוע את השבח בין מחיר השוק בעת הרכישה לבין סכום המכירה.
לדעתו של השופט קיסטר הצטרפו השופט י. כהן והשופט ח. כהן שהיה בדעת מיעוט בדיון הקודם, ואילו השופטים ויתקון ומני חזרו על העמדה שנקטו בדיון הקודם.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני, קיסטר,י.כהן. עו"ד י. יהלומי למבקשים, עו"ד ע. רובין למשיב. 29.11.73).

ע.א. 80/73 - בלה אוסלקה נגד מלון ושינגטון בע"מ ואח'

*תחולת חוק ההתישנות על תביעה בין בעלי מניות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 8138/72 - הערעור נדחה).

העובדות:
למערערת ולמורישם של המשיבים היו מניות בחברה המשיבה ובשנת 1959 הוכנס שינוי במספר המניות ובחלוקתן וכך הוקטן חלקה של המערערת בחברה מ- 62.5 אחוז ל-61.11 אחוז. עתה טוענת המערערת כי לא שמה לב שהחלוקה המחודשת של המניות מפחיתה את האחוז של חלקה בחברה. עתירתה לשנות את החלוקה נדחתה מחמת התיישנות ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. חוק ההתיישנות חל על כל תובענה, היינו על כל הליך אזרחי בפני בימ"ש ובקשה לתיקון פנקס חברים של חברה אינה יוצאת מכלל זה. על כן חל גם בעניננו חוק ההתיישנות.
ב. לטענה כל על הענין חל סעיף 8 של חוק ההתיישנות באשר נעלמו מן התובעת העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בה - המערערת יכלה
לעשות חשבון אריתמטי פשוט כדי להבין כי בפועל שינתה החלוקה החדשה של המניות את חלקה בהון החברה, נמצא שלא הועלמו ממנה אף לרגע עובדות היסוד המהוות את עילת התובענה.
ג. אמנם החברה המשיבה לא העלתה טענת ההתיישנות והתביעה לתיקון פנקס החברים היתה נגד החברה, ברם המחלוקת האמיתית היא לא בין המערערת לבין החברה אלא בין המערערת ובין המשיבים האחרים שהם בעלי יתר המניות ובהיות המשיבים צדדים לגיטימיים לתובענה רשאים הם להעלות כל טענת הגנה להדיפת תביעת המערער.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ויתקון. עו"ד א. כספי למערערת, עו"ד ע. ברק למשיבים. 29.11.73).

ע.פ. 252/73 - מרדכי שולמן נגד מדינת ישראל

*כשרותה של עדות מוקדמת שנגבתה במשפט פלילי.
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: גביזון, מני, בנטל) בת.פ. 827/72 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

העובדות:
המערער הואשם באינוס, מאסר שוא, איומים במעשי אלימות וגרימת חבלה חמורה ונדון ל- 12 שנות מאסר. לאחר שהמערער אנס את המתלוננת עזבה היא את הארץ אך לפני כן נגבתה עדותה לפי סעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי. בקשת התביעה לגביית העדות המוקדמת נשמעה בלי ידיעת הנאשם אך בעת החקירה המוקדמת נכחו הנאשם ופרקליטו. השופט ששמע את העדות המוקדמת היה לאחר מכן אב ביה"ד בהרכב ששמע את המשפט, ובפסק דינו כתב כי הוא התרשם מעדותה של המתלוננת כי היא עדות מהימנה. לבסוף החליט ביהמ"ש המחוזי כאמור להרשיע את המערער ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. אכן צריך היה לשמוע את הבקשה לשמיעת העדות המוקדמת גם בנוכחות הנאשם אך אין כל מקום לפקפק שמבחינה עובדתית נתקיימו התנאים המוקדמים שהצדיקו גביית עדות המתלוננת לפני המשפט ולא נגרם למערער עוול וההחלטה על כך ניתנה ללא ידיעתו. התנאים הנדרשים לפי סעיף 106 הינם כי העדות חשובה לבירור האשמה וכי יש יסוד סביר להניח שאי אפשר יהיה לגבותה במהלך המשפט. שני תנאים אלה נתמלאו.
ב. לפי סעיף 106 הנ"ל אין חובה על ביהמ"ש בהרכבו המלא לשמוע את העדות המוקדמת. יכול לשמוע אותה כל שופט של ביהמ"ש וזאת בין אם אותי שופט משתתף לאחר מכן בהרכב השומע את המשפט ובין שאינו משתתף.
ג. לפי סעיף 110 ניתן להגיש עדות מוקדמת כראיה במשפט אם אי אפשר להשמיע את העד במהלך המשפט. די בכך שהתביעה הגישה תעודה של יחידת רישום בבקורת הגבולות שלפיה המתלוננת עזבה את הארץ לאחר גביית עדותה ולא חזרה עד לשמיעת המשפט. המשמעות של חוסר אפשרות להשמיע את העד במהלך המשפט הינה יחסית ולא אבסולוטית.אין לחייב את התביעה להביא את העד מחו"ל ולשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכך.
ד. העובדה שחלק מסיפורה של המתלוננת בדבר הדרך שבה הובאה לביתו של המערער לא נתקבל ע"י ביהמ"ש אינו מטיל צל על אותו חלק מסיפורה על מה שקרה בביתו של המערער. עדות שאיננה מקשה אחת וניתנת לחלוקה יכול ביהמ"ש לקבל חלק ממנה ולדחות או להטיל ספק בחלק אמר ממנה. כל מה שהעידה בקשר למה שקרה בביתו של המערער נתמך בעדות בלתי תלויה של עדים אחרים.
ה. אשר לעונש יש למערער הרשעות קודמות מרובות מגיל צעיר. אך בהתחשב בנסיבות המקרה ובכך כי המערער, הוא בן 50 ובגיל זה מאסר של 12 שנה הוא חלק גדול מאד
משארית חייו, די בכך ששמונה שנים יהיו מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי.
השופט ויתקון: מסכים.

השופט עציוני:
היו פגמים בעת גביית העדות המוקדמת וביהמ"ש לא שמר על כל ההוראות אשר המחוקק ציוה עליו לשמרן. כך לא נשמעה הבקשה לגביית העדות בנוכחות בא כח הנאשם, אב ביה"ד שגבה את העדות נתן החלטות שהן בסמכותו הבלעדית של ההרכב היושב במשפט, ובעיקר לא הוכשרה העדות המוקדמת להגשתה כראיה לפי סעיף 110. התביעה צריכה להוכיח שאי אפשר להביא את העד במהלך המשפט ועצם העובדה שהוא נמצא בחו"ל אינה מספקת. אי לכך לא היתה העדות כשרה.
ברם היו עדויות מספיקות להרשעת המערער במעשה האינוס וגרימת חבלה חמורה גם בלי עדות המתלוננת.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד רודה למשיבה. 11.11.73).

ע.פ. 523/72 - אברהם עזראן נגד מדינת ישראל

*תקפותו של פס"ד שניתן שלא במעמד הנאשם.
(ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בבאר - שבע בע.פ. 102/71 - הערעור על ההרשעה נדחהוהעונש הועמד על קנס סמלי).

העובדות:
לפני חמש שנים בא המערער למועצה המקומית קרית גת ובחילופי דברים במשרדו של מזכיר המועצה אמר למזכיר "מטומטם". הוא נדרש לעזוב את חדרו של המזכיר, עזב את החדר, אך לאחרמכן הזמין המזכיר את המשטרה וקצין משטרה עצר את המערער וכלא אותו. בחצות הלילה שוחרר ממעצרו. בימ"ש השלום זיכה תחילה את המערער מן האשמה, ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל את פסק הזיכוי והחלטתו ניתנה שלא במעמד המערער. בקשת המערער לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה בשעתו. בבימ"ש השלום שאליו הוחזר התיק טען המערער כי פסה"ד שניתן נגדו ע"י ביהמ"ש המחוזי אין לו תוקף מחמת העדרו של המערער בעת נתינתו. בימ"ש השלום דחה את טענותיו והפעם הרשיע אותו והטיל על המערער תשלום קנס בסך 50 ל"י. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה ברוב דעות. על כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. פס"ד שניתן ללא הודעה לצד שהשתתף בדיון אינו בטל ואינו ניתן לביטול מחמת חוסר הודעה לאותו צד. אלא כל עוד לא הודע פסה"ד לבעל הדין אין הוא תופש כלפי אותו בעל דין לחובתו. פסה"ד הוא בבחינת אפס עד שתוקן הליקוי וניתנה לבעל הדין ההודעה הדרושה. בעניננו הגיעה הידיעה על פסה"ד למערער, והוא ראיה שהוא הגיש בקשה למתן רשות ערעור לביהמ"ש העליון. מאז פסה"ד הראשון של ביהמ"ש המחוזי ועד היום כבר הספיקו הדיונים להתקדם הרחק מעבר לאותו שלב של התקפה על פסה"ד מחמת נתינתו ללא מעמד בעל הדין, ומאחר שהמערער ביקש בשעתו רשות לערער ומיצה בזה את התרופה היחידה שהיתה לו נרפא בדיעבד הפגם שדבק לאותו פס"ד מלכתחילה. זאת ועוד, אפילו היה נותר פגם כלשהו הרי זה מקרה מובהק להפעלת סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי, כי למערער לא ייגרם כל עוות דין אם הערעור יידחה למרות פגם כזה שהינו פורמלי מאין כמוהו.
ב. המערער הועמד לדין בעבירה על סעיף 44 לפח"פ הנוגע להעלבת עובד בשירות הציבור. אין לקבל את הטענה כי חוק לשון הרע ביטל את סעיף 44 מכללא.
ג. מעצרו של המערער היה בלתי חוקי. הוא בוצע על יסוד הודעה טלפונית של מזכיר המועצה על התפרעות במשרדו ועל העלבתו ע"י המערער, לא היתה כל התפרעות והמערער
עזב את חדרו של המזכיר כאשר נדרש לעזבו. לכל היותר היתה כאן תלונה של התפרעות במקום ציבורי והעלבת פקיד ואף אחת משתי עבירות אלה אינה מצדיקה מעצרו של המערער, להיטותו של קצין המשטרה ללמד את המערער לקח אומרת דרשני. כיון שהמעצר היה בלתי חוקי יש לפצות את המערער פיצוי מוסרי ע"י הקטנת הקנס שהוטל עליו והעמדתו על סכום סמלי של לירה אחת.

השופט ח. כהן מסכים ומוסיף:
בדיני ממונות, כאשר נותנים פס"ד שלא במעמדו של אחד הצדדים, אשר לא הוזמן לשימוע פסה"ד, אין פסה"ד תופש לגבי אותו בעל דין עד שמתקנים אותו ע"י שימועו לאחר הזמנת בעל הדין. שונה המצב בדיני עונשין באשר הסמיך המחוקק את ביהמ"ש בכל ענין של סדרי הדין, שאין עליו הוראה בחיקוק, לנהוג בדרך הנראית הטובה ביותר לעשיית משפט צדק. לא נגרם שום עוות דין למערער בשימוע פסק דינו הראשון של ביהמ"ש המחוזי שלא בפניו.
גם השופט ח. כהן התריע על הניצול לרעה של שירותי המשטרה ועל השימוש לרעה בסמכויות המשטרה ומעצרו הבלתי חוקי והבלתי הוגן של המערער.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. עו"ד שדמון למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 19.11.73).

ע.פ. 109/72 - מדינת ישראל נגד שושנה פז

*הרשעה בעבירות מס הכנסה.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.פ. 979/68 - בחלקם נתקבלו הערעורים).

החלטה - השופט לנדוי:
א. אחד המערערים, יצחק כהן היה רואה חשבון של חברה וייצג אותה בפני פקיד השומה. הוא מסר דוחו"ת לא נכונים והורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי במספר עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, על סעיפי המשנה השונים שבו. הערעור על הרשעתו נדחה. בין היתר נקבע כי היסוד של מרמה כלפי שלטונות מס הכנסה אינו דוקא כאשר מוסר האינפורמציה נדרש בכתב והוא מוסר מידע במרמה אלא כל מרמה שבה משתמש אדם כדי להניע את שלטונות מס ההכנסה לשום את ההכנסות בסכום נמוך מן המגיע, נתפשת ע"י הסעיף של מסירת הצהרה בערמה.
ב. החברה שחשבונותיה ניהל רואה חשבון הורשעה לפי סעיף 220 (1) לפקודת מס הכנסה והרשעה זו מבוססת כולה על הרשעתו של מנהל החשבונות. הקונסטרוקציה של הרשעת החברה היתה מבוססת על הקביעה שיש לראות את מנהל החשבונות כ"אני האחר" של החברה ובמלים אחרות על זהות בין מנהל החשבונות לבין החברה. הערעור על הרשעה זו נתקבל. בענין זה סקר ביהמ"ש העליון בהרחבה את פסיקת בתי המשפט באנגליה ובישראל לענין האחריות של התאגיד למעשיו של העובד הן כאשר הלה הינו בעל תפקיד מרכזי בתאגיד והן כאשר הוא עובדו של התאגיד וכיו"ב. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי בנתונים של הענין דנא אין להאשים את החברה בגין מעשיו של רואה החשבון.
ג. ביהמ"ש המחוזי זיכה את מנהלת החברה הגב' פז מעבירה לפי סעיף 220 (1) ומכיון שלא הואשמה לפי סעיף 217 לא דן ביהמ"ש המחוזי בהרשעתה לפי סעיף זה, ביהמ"ש
העליון החליט שניתן להרשיעה בעבירה עפ"י סעיף 217 לפקודת מס ההכנסה. ד. מנהל החשבונות נדון ע"י ביהמ"ש למאסר בפועל של 8 חודשים וקנס בסך 8000 ל"י והערעור על חומרת העונש נדחה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד גב' ד. בניש למדינת ישראל, עוה"ד נהיר ואליגון לנאשמים השונים. 15.11.73).

ע.א. 604/72 - פרומה יורמן נגד הסנה חברה לבטוח בע"מ ואח'

*הגנתו של מבטח כאשר הנהג הודה ברשלנותו.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהמ' 3773/72 - הערעור נדחה).

המערערת נפגעה ע"י מכונית הנהוגה בידי המשיב השני והגישה תביעה נגד המשיב השני (להלן הנהג) ונגד המשיבה המבטחת. הנהג לא התגונן וניתן פס"ד נגדו ומשניתן פסה"ד נגדו טענה המערערת כי המבטחת אינה יכולה עוד להתגונן בטענות שיכול היה להתגונן הנהג היינו שהוא לא התרשל וכדומה, אלא היא יכולה להתגונן בטענה שאינה חייבת כמבטחת באשר בנסיבות הענין אין הבטוח תופש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבטחת רשאית להתגונן לכל אורך החזית נגד תביעת המערערת. ערעורה של המערערת נדחה בפסקי דין מקיפים של הנשיא אגרנט ומ"מ הנשיא זוסמן, שסקרו את מכלול השאלות הנובעות מזכויות ההגנה של המבטחת כאשר מוגשת תביעה נגד הנהג או נגד הנהג והמבטחת וזכותה של המבטחת להמשיך במשפט כשניתן פס"ד נגד הנהג.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן. עו"ד ז. ארגמן למערערת, עו"ד ד. קציר למשיבה. 26.11.73).

ע.פ. 269/73 - יוסף פרוש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה וחומרת העונש המערער הורשע בעבירת פריצה לבית עסק וגניבה ונדון ל- 3 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה התבססה בעיקר על עדותה של אשתו של אחד השותפים במעשה העבירה. ביהמ"ש האמין לעדה. היא לא היתה שותפה לעבירה ומעורבותה היתה לכל היותר מעורבות סבילה כאשתו של השותף לעבירה. עדות זו לא היתה זקוקה לסיוע, ברם היה סיוע מספיק לעדותה. גם על שקריו של המערער יכול היה ביהמ"ש להסתמך כדי לחזק את גירסת התביעה עפ"י הראיות שהובאו.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. רון למערער, עו"ד גב'ת. רוה למשיבה. 19.11.73).

ע.פ. 150/72 - חיש בזק בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מס הכנסה המערערת הינה חברה והמערער השני הינו מנהל החברה והם הורשעו בעבירות שונות לפי פקודת מס הכנסה. על החברה הוטל קנס בסך 5000 ל"י ואילו על מנהל החברה הוטל קנס בסך 30,000 ל"י ומאסר של שלושה חודשים בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש העליון ניתח את העובדות השונות המהוות את הבסיס להרשעה והגיע למסקנה כי המערער היה ער וידע על כל הדוחו"ת שהוגשו
ועל ניהול הספרים הכפול שהתנהל. כן קבע ביהמ"ש כי העונש האמור אינו חמור מדי בהתתשב בסכומים של עשרות אלפי ל"י שהמערערים השמיטו מהדו"ח שלהם.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד רזומוב למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 14.11.73).

ע.פ. 113+140/72 - זלמן ידלין ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מס הכנסה וחומרת העונש המערערים היו פקידים במס הכנסה ולאחר שעזבו את שירות המדינה פעלו כשותפים במסגרת חברה. הם הועמדו לדין באישומים שונים לפי פקודת מס הכנסה והמערער הראשון נדון למאסר חמשה חודשים ולקנסות בשעור 10,000 ל"י ואילו המערער השני נדון למאסר של שלושה חודשים ולקנסות של 5,000 ל"י והחברה לקנס של 7,500 ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש העליון ניתח את העובדות השונות המהוות את עבירת ההשתמטות מתשלומי מס והגיע למסקנה כי המערערים עברו את העבירות שיוחסו להם. אשר לעונשים ציין ביהמ"ש כי העבירות בוצעו במשך זמן ממושך ושני המערערים היו בעבר פקידים בכירים באגף מס הכנסה וכשלון מצד אנשים כאלה שהיו פעם מופקדים על שמירת דיני המס עלול להשפיע השפעה הרסנית על נכונותו של הציבור הרחב לקיים דינים כאלה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד רזומוב למערער הראשון, עו"ד א. קמר למערער השני, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 14.11.73).

ע.פ. 355/73 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נשיאת נשק ואיומים) המערער הורשע בנשיאה בלתי חוקית של תת מקלע ורימון יד ובאיום על אדם אחר.הוטל על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וביהמ"ש העליון הקל בעונשו של המערער. ביהמ"ש ציין כי בדרך כלל אין העונש שהוטל על המערער חמור יתר על המידה, אך כאן מדובר באדם שאין לו הרשעות קודמות וכן מבקש המערער להתגייס למילואים בשעת חירום זו ואם יזכה בניכוי שליש מתקופת המאסר שהחל לפני למעלה משנה יוכל כבר להתגייס. אי לכך הועמד עונשו של המערער על 18 חודשי מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב ז. לויצקי למשיבה. 27.11.73).

ע.פ. 613/72 - שמעון עזרן ואח' נגד מדינת ישראל

*סתירה בין הקביעות בפסק דין ובגזר דין ביהמ"ש המחוזי מצא את שלושת המערערים ועוד אדם רביעי שלא ערער, אשמים בעבירת גניבה, לאחר שדחה את טענת הנאשמים כי הרכוש שבגניבתו הואשמו הופקר למעשה ע"י הבעלים. כשהגיע לגזר הדין אמר ביהמ"ש כי הנאשמים "לקחו את הכותנה השרופה משום שחשבו שהבעלים מפקירים והם רשאים לקחתה". מחמת הסתירה שבין חלקי פסה"ד אין פסה"ד יכול לעמוד. אם סברו הנאשמים בתום לב, אפילו בטעות, שהסחורה הופקרה ע"י בעליה הרי שלא בצעו את העבירה המיוחסת להם. ואם ביצעו את העבירה אין המחשבה שלהם יכולה לשמש עילה להקלת העונש. מפאת הסתירה האמורה החליט ביהמ"ש העליון לזכות את שלושת המערערים וכן את הנאשם הרביעי שלא ערער.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד קאזיס למערערים, עו"ד ביניש למשיבה. 20.11.73).

ע.פ. 539/73 - ירמיהו משה נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי של עבירה צבאית נגד המערער היה תלוי ועומד עונש של שלושה חודשים מאסר על תנאי שהוטל עליו ע"י בי"ד צבאי בשל העבירה של העדר מן השירות לפי חוק השיפוט הצבאי. לאחר מכן נדון המערער בשל שורה של עבירות פריצה וגניבה לעונש מאסר של שמונה חודשים וכן הופעל המאסר על תנאי שהוטל ע"י ביה"ד הצבאי. הערעור על הפעלת המאסר על תנאי נתקבל. עונש מאסר על תנאי שהטיל בי"ד צבאי הינו כדין עונש מאסר על תנאי שהטיל ביהמ"ש, זולת אם סבר ביהמ"ש שהרשיע בשל העבירה הנוספת שהעבירה שעליה הטיל ביה"ד הצבאי את עונש המאסר על תנאי היא עבירה צבאית. אין ספק שהעבירה של העדר משירות צבאי היא עבירה צבאית מובהקת ועל כן לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד ע. נתן למשיבה. 19.11.73),.

=המ' 589/73 - טמפו בע"מ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חומר זר במאכל) המבקשת הורשעה בייצור ושווק משקה שבו נמצא חומר זר. ההרשעה התייחסה ל- 50 עבירות מסוג זה ובימ"ש השלום הטיל על המבקשת קנס בסכום של 10,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי העלה את עונש הקנס על כל עבירה ל- 500 ל"י ובסך הכל 25,000 ל"י. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין זה המקרה המתאים שבו יש לתת רשות ערעור על מנת שביהמ"ש העליון יקבע מדיניות עונשין אחידה שתדריך את בתי המשפט דלמטה בסוג זה של מקרים. העבירה היא רצינית שכן היא עשויה לפגוע בבריאות הציבור ועונש הקנס של 500 ל"י שהוטל על כל אחת מן העבירות איננו עונש חמור במידה שקיים סיכוי שביהמ"ש העליון יתערב בו.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מר-שלום למבקשת, עו"ד גב' לרנר-נאור למשיבה. 20.11.73).

בג"צ 439/73 - שלום כהן נגד ועדת הבחירות המרכזית

*פתיחת רשימות המועמדים לכנסת בעתירתו ביקש העותר לחייב את המשיבים לפתוח את רשימות המועמדים לכנסת השמינית בעקבות דחית הבחירות. עתירתו נדחתה. ראשית, החוק שדחה את מועד הבחירות קבע במפורש שכל פעולה שנעשתה כדין ובמועדה לקראת הבחירות לכנסת השמינית תעמוד בתוקפה וכי אין לקבוע מועד חדש לפעולה שנקבע מועד לעשייתה לפי החוק המקורי. שנית, לו גם היה יסוד חוקי לעתירה אין להזדקק לה מחמת שיהוי.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. כהן צידון לעותר. 25.11.73).

בג"צ 399/73 - סמיר לוי ואח' נגד עירית רמלה ואח'

*עתירה לבג"צ נגד עיריה שתפסיק בניה ללא רשיון העותרים בקשו צו נגד העיריה שתמנע בניה מסוימת אשר לטענתם הינה ללא רשיון. העתירה נדחתה. הלכה קבועה היא כי מקום שאדם רואה את עצמו נפגע ע"י הקמת בנין עקב רשיון שניתן שלא כחוק או ללא רשיון, תרופתו היא לפנות לבימ"ש השלום בתביעה נגד מי שמקים את הבנין שלא כחוק. אין לבוא בענין כזה אל ביהמ"ש הגבוה לצדק בטענה על הרשות שהוציאה רשיון שלא כדין. לנוכח הלכתו הברורה של בג"צ בענין זה הרי הגשת עתירה לבג"צ מהווה שימוש לרעה בהליך משפטי ועל עורכי הדין למנוע הגשת עתירות כאלה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד קאזיס לעותרים. 20.11.73).

בר"ע 148/73 - ציון צדקא ואח' נגד יעקב דוידוביץ ואח'

*סעד זמני המשיבים נתנו למבקשים אופציה לרכישת נכס והמבקשים יכלו לנצל אותה עד תאריך פלוני. לפני התאריך המוסכם שיגר פרקליטם של המבקשים מכתב אל המשיבים ובו נאמר כי שולחיו רואים את עצמם כקונים של הנכס וכי עוה"ד עומד לבדוק תעודות הבעלות של הנכס ומצבו המשפטי על מנת להכין את העיסקה לעריכת חוזה ורישום בטאבו. המבקשים בקשו מהערכאות דלמטה סעד זמני נגד מכירת הנכס לאחר והרשם, וכן השופט המחוזי סירבו להעניק להם את הסעד הזמני. בקשתם לרשות ערעור נדחתה.אין למצוא דופי בסברתן של שתי הערכאות הקודמות שהמכתב של עוה"ד אינו משמיע באורח חד משמעי את רצונם של המבקשים להשתמש באופציה. בדיקת מצבו המשפטי של נכס שעומדים לקנות נעשית לפני ההתקשרות ולא אחריה, ואף נרמז בפירוש על עשיית חוזה בעתיד לבוא, היינו שהמכתב אינו מהווה את ההתקשרות. סברה זו כוחה יפה לענין הסעד הזמני ולא מן הנמנע שאחרי בירור התובענה יעלה בידי המבקשים לשכנע את ביהמ"ש שאמנם נקשר קשר של חוזה. בינתיים רשאים היו הערכאות דלמטה לקבוע כי הזכות שהמבקשים חפצים להבטיחה מוטלת בספק, עד כדי כך שלא מן הראוי להעניק למבקשים סעד זמני.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 12.11.73).

ע.א. 240/73 - ברוך וילקר נגד דב טישלר

*סופיות תצהיר בענין מסמכים חסויים המשיב קיבל צו גילוי מסמכים נגד המערער והלה פירט בתצהיר תשובה את המסמכים שברשותו וכלל שתי תוספות כנספח לתצהיר. בתוספת אחת מנה את המסמכים שהוא מוכן להציג לעיון ובתוספת השניה מסמכים שלגביהם תבע חסיון. לאחר מכן ביקש המערער להעביר שלושה מסמכים מן התוספת הראשונה לתוספת השניה היינו למסמכים שהוא תבע לגביהם חסיון. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אינו יכול להענות לבקשה זו וכיהתשובה בתצהיר הינה סופית והערעור על כך נתקבל. משהוברר כי הבקשה לתיקון הוגשה בתום לב אין שום סיבה מדוע לא יהיה ביהמ"ש מוסמך להעתר לה עפ"י שיקול דעתו. כשם שביהמ"ש מוסמך להתיר לבעל דין לחזור בו מהודיה שניתנה בטעות כן כוחו של ביהמ"ש להרשות תיקון תצהיר מסמכים כבענין דנא.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. גולדברג למערער, עו"ד י. סהר למשיב. 3.12.73).

ע.א. 192/73 - אבלרט בנין נגד צבי סנדרוב ואח'

*מסירת פסיקת הוצאות לשיקול דעת ביהמ"ש המשיבים הגישו תביעה נגד ארבעה נתבעים והמערער הינו אחד מהם. הצדדים הגיעו לפשרה וביחס לשאלת ההוצאות של המערער נקבע במפורש כי הדבר נמסר לשיקול דעתו של ביהמ"ש לאחר שהצדדים יטענו ביחס להוצאות אלה בקצור נמרץ. ביהמ"ש המחוזי קבע סכום הוצאות מסוים והערעור על תביעה זו נדחה. משמסרו בעלי הדין את שאלת ההוצאות לשיקול דעתו של השופט חזקה עליהם שהשאירו בידו את ההכרעה לשבט או לחסד ולא על מנת להרהר אחריה. גם לגוף ההחלטה צדק ביהמ"ש המחוזי. המערער נתבע יחד עם ארבעה אחרים ואילו חוייב היה חל חיובו רק לגבי רבע מסכום התביעה. כיון שכך צדק ביהמ"ש כאשר ביסס את סכום ההוצאות על חישוב של רבע מסכום התביעה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. אבי-יצחק למערער, עו"ד ח. כהן למשיבים. 29.11.73).

ע.א. 616/72 - ציון חברה לבטוח בע"מ ואח' נגד אברהם נוגה ואח'

*אחריות ברשלנות בתאונת דרכים המשיבה השניה היתה רכובה על אופניים שנהגה בהם המשיבה הראשונה ובהצטלבות הדרך ליד ראש העין פגעה בהם משאית נהוגה בידי נהג שהיה מבוטח אצל החברה המערערת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נהג המשאית אשם ברשלנות וזאת בשלב הראשון של המשפט. שלב זה נסתיים ארבע שנים לאחר הגשת התובענה ולמעלה משש שנים לאחר קרות התאונה. ביהמ"ש העליון דתה את ערעור המערערים וקבע כי רשלנותו של נהג המשאית ברורה ללא צל של ספק. הטענה כי המשיבות נסעו בצוותא על אופניים בניגוד לתקנות התעבורה ובכך התרשלו - קודם לתאונה ירדו מעל האופניים כאשר המשאית התקרבה אליהם ולא היה ברכיבה בשתיים לפני התאונה כדי להשפיע על קרותה. ביהמ"ש העליון ציין את חוסר ההצדקה המוחלט להגשת הערעור על פסה"ד החלקי בענין הרשלנות דבר שעיכב את המשך הדיון בתובענה במשך כמעט שנה תמימה. אי לכך הטיל על המערערים לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות ערעור בסכום של 5,000 ל"י.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ולנט למערערים, עו"ד גב' פאר וטיקוצינסקי למשיבות. 28.11.73).

ע.פ. 575/72 - מדינת ישראל נגד אבנר שבח

*הרשעה בעבירת מס הכנסה המשיב הורשע במסירת הצהרות הון כוזבות ובגין כך גם בעבירות על סעיף 217 לפקודת מס הכנסה על העלמת הכנסות. ביהמ"ש העליון מצא כי ניתן להרשיע את המשיב בעבירה לפי סעיף 222 (ב) לפקודה. אין ספק שעל המדינה להוכיח כי כוונת הנאשם להתחמק מתשלום מס שכן הכוונה הינה אחד ממרכיבי העבירה לפי סעיף 220 הנ"ל. אולם לרוב ההוכחה הינה תוך הסקת מסקנות מעובדות חיצוניות. פקיד השומה נזקק להצהרת הון כדי לבדוק אם גדל הונו של הנישום בצורה שאין לה הסבר בהכנסותיו או בדרך אחרת. כאשר נישום אינו מגיש הצהרת הון אמת ושולל מפקיד השומה את האפשרות של בדיקה אין הוא יכול להשמע בטענה שפקיד השומה לא הוכיח השמטת הכנסה. העלמת סכומים ניכרים מהצהרת הון כפי שעשה המשיב מצביעה על העלמת הכנסה ועל כוונה להתחמק מתשלום מס.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד ד. ביניש למערערת, עו"ד רזומוב למשיב. 29.11.73).

ע.פ. 387/73 - מדינת ישראל נגד שלמה מזרחי

*הפעלת מאסר על תנאי המשיב הורשע בעבירת פריצה וגניבה כאשר היה תלוי ועומד נגדו מאסר של שנתיים וביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש מאסר של 18 חדשים אך לא הפעיל את המאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון קבע כי ביהמ"ש לא היה מוסמך להאריך את תקופת התנאי כאשר החליט להטיל מאסר בשל העבירה הנוכחית. אי לכך המאסר הופעל על תנאי לשנתיים חופף לעונש המאסר החדש. כן הוטל על המשיב עונש נוסף של שנה אחת מאסר על תנאי, בגין העבירה החדשה.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד גב' ברנשטיין למערערת, עו"ד פלדמן למשיב. 3.12.73).

ב.ש. 202/73 - מבורך זוארץ נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה המבקש ושניים אחרים הועמדו לדין בביהמ"ש המחוזי עפ"י כתב אישום המייחס לשלושתם עבירות של החזקת נשק ללא רשות, גניבה ושימוש ברכב ללא רשות הבעלים
וללא ביטוח. ביהמ"ש החליט שלא לשחרר את המבקש בערובה והערר על כך נדחה לטענת המבקש אין בידי המדינה כל ראיה נגדו אך עובדה היא ששני תת מקלעים גנובים נמצאו בביתו כשהם מפורקים ועובדה זו מעלה לכאורה חשד שהעורר מעורב בביצוע העבירה ובכך די לשמש ביסוס למאסרו. כמו כן מסר אחד הנאשמים הודעה במשטרה כי העורר היה שותף לפשע, אף כי שינה לאחר מכן את גירסתו.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 4.12.73).

ב.ר.ע. 150/73 - דן רון נגד סימה חזן

*מחיקת כתב הגנה מתוקן ותביעה שכנגד המשיבה הגישה תביעה נגד המערער על הפרת הבטחת נשואין ולא צירפה לתביעתה חוות דעת רפואית כנדרש בתקנה 170. עפ"י רשות ביהמ"ש תוקן החסר והוגשה חות הדעת ואז הגיש המערער - הנתבע - כתב הגנה מתוקן ובו גם תביעה שכנגד. ביהמ"ש המחוזי הורה על מחיקת כתב ההגנה המתוקן וכתב התביעה שכנגד והערעור על כך נתקבל. בלי להכנס לשאלה אם היה צריך להגיש חוות דעת רפואית יחד עם כתב התביעה, הרי עובדה היא שהמשיבה תיקנה את ההליך עפ"י רשות ביהמ"ש. משעשתה כן קמה למערער הזכות להשיב בכתב הגנה מתוקן וממילא גם להעלות תביעה שכנגד, ואחת היא אם נושא התביעה שכנגד נוגע לכתב התביעה המקורי או לתיקון שנוצר בו או שאין לו נגיעה לא לזה ואף לא לזה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. רסלר למבקש, עו"ד א. אסא למשיבה. 9.12.73).

ע"א 118/73 - מלך אידל נגד פקיד השומה חיפה

*הכנסה של אשה מיגיעתה האישית למערער חברה שהוא ואשתו הינם בעלי המניות היחידים שלה. החברה עוסקת בעבודות סבלות ואין לה משרד. בדרך כלל מקבל המערער טלפון על סידור העבודה אך מספר פעמים בשבוע מקבלת את ההודעות אשת המערער. בדו"חות ההכנסה שלו מסר המערער כי אשתו מקבלת מהחברה משכורת בסכום של 200 ל"י לחודש. לטענתו זו הכנסה של האשה "מיגיעתה האישית" ועל כן זכאי לכל אותן הטבות שמקבלת אשה מיגיעה אישית אם כי לא בחישוב נפרד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי עבודת האשה כפי שצויינה לעיל אינה גורמת לכך שתהיה זו הכנסה "מיגיעתה האישית" והערעור על כך נדחה. השופט י. כהן הסביר כי השאלה מה היא יגיעה אישית של אשה היא שאלה עובדתית שיש להכריע בה בכל ענין וענין לפי נסיבותיו המיוחדות.
השופט ויתקון הוסיף כי יש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם אמנם יש צורך ב"יגיעה אישית" מצד האשה כאשר מדובר בהכנסה שלה מעבודה. יתכן שאם האשה מקבלת משכורת יציבה הרי זו הכנסה מעבודה ואין מקום לשאול אם זו הכנסה מיגיעה אישית או לא. במקרה של הכנסה מעבודה ניתן לשאול אם זו משכורת אמיתית או טובת הנאה המוסווית כהכנסה מעבודה. אך ענין זה לא נתעורר בעניננו על ידי הצדדים ולכן אין צורך לפסוק בו.