ע.פ. 406/72 - אחמד שניר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים גולן, עדן, הלוי) בת.פ. 136/71 - הערעורנדחה).
העובדות:
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות של רצח ונסיון לרצח בכך שרצח את חמותו ופצע את אשתו ועוד אדם ביריות אקדח. ביהמ"ש המחוזי מצא שהוכחו כל היסודות הנדרשים למעשה רצח ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. מעמידים כל אדם בחזקה שבעשותו את אשר הוא עושה מתכוון הוא להשיג את התוצאות הנובעות דרך הטבע ממעשהו. המערער לא הצליח לסתור את החזקה הנ"ל. על כן אין לאמר במקרה דנא שבו ירה המערער והרג כי לא התכוון לתוצאה שנבעה ממעשהו.
ב. לטענה כי המערער התכוון להרוג את אשתו ולא את חמותו ועל כן אין להרשיעו ברצח - שתי תשובות:
1. כאשר אדם מתכוון להרוג את ראובן והרג את שמעון ניתן לחייבו בעבירת רצח.
2. לגופו של ענין הוכח שהמערער התכוון לרצוח גם את חמותו.
השופט ויתקון:
עפ"י המימצא העובדתי כי המערער התכוון להרוג גם את חמותו יש לקבוע כי הורשע בדין באשמת רצח ויש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, ח. כהן. עו"ד קובו למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 19.12.73).
ע.פ. 559/72 - יעקב לוי נגד מדינת ישראל
*עבירות מס הכנסה.
(ערעור על פס"ד וגזר דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בנטל) בת.פ. 11671)1 - הערעור נתקבל בחלקו).
החלטה - השופט קיסטר:
א. כאשר בעל עסק משקיע בציוד לעסק, חייב הוא להצהיר על כך בהצהרת הון בפריט המדבר על הון מושקע בעסק. אם הנישום חושב שזו הוצאה במסגרת ההוצאות של העסק ולא השקעת הון יכול הוא לטעון זאת לצורך תשלום המס אך בהצהרת ההון הוא צריך להצהיר על כך בפריטים הקבועים לכך בהצהרה.
ב. כאשר נישום מגדיל את ההון שלו ע"י מכירת נכס מסוים אין לדרוש ממנו הוכחות על כך כפי שנדרש מן התביעה הכללית, המערער דנא הסביר גידול הון בסכום של 37,000 ל"י במכירות שונות של דירה וחנות ובעדותו הסביר את פרטי המכירה ולא נחקר על כך ע"י התביעה. כיון שכך לא צדק ביהמ"ש המחוזי כשלא קיבל את ההסבר לגבי סכום זה בהגדלת ההון.
ג. ביהמ"ש המחוזי לא כלל בחשבון גידול ההון הבלתי מוסבר את הוצאות המחיה באשר התביעה לא ביקשה זאת, בכך צדק ביהמ"ש המחוזי ואין להתיחס לטענה שיש לקזז את סכום הגדלת ההון המוסבר ע"י המכירות כנגד הוצאות המחיה.
ד. בחישוב סכום ההכנסות לענין הגדלת ההון אין להביא בחשבון את הסכומים שעליהם התפשר המערער עם פקיד השומה לאחר שהגיש את הדוחו"ת. האישום הוא שהמערער השמיט סכומים מן הדוחו"ת שהגיש למס הכנסה ואם אחר כך הגיע לפשרה והודה בהכנסה גבוהה יותר אין עובדה זו מכפרת על העבירה שבוצעה בזמן הגשת הדוחו"ת שמהן הושמט ההון.
ה. הנישום צריך להצהיר על הוצאות אגרות העברה כאשר רשם את הנכס והשמטת הוצאה זו מהווה השמטה מהצהרת הון. ברם אין הוא צריך להצהיר על הריבית ששילם עבור הכסף שלווה לרכישת נכס, אין לראות רבית זו כהשקעה בנכס פלוני דוקא.
ו. בעקבות הקטנת הסכומים השונים של ההשמטות הוקטן גם עונש המאסר שהוטל על המערער משבעה חודשים לחמישה חודשי מאסר והקנס בגובה 50,000 ל"י נשאר בעינו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד עמיר למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 5.12.73).
ע.א. 165/73 - יהודה עובדיה נגד יפו מור בע"מ
*חלוקת האחריות בתאונת עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע (השופט לרון) בת.א. 247/71 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המערער עבד כפועל פשוט במפעלה של המשיבה. הוא עבד ליד מתקן שהיה מעלה פרי הדר באמצעות מעלית שהיתה מגודרת במעקה שניתן היה לעבור אותו אך היה איסור על כך. באחד הימים ביקשה אחת העובדות מהמערער כי יוריד לה תפוז מהמעלית והוא עבר את המעקה ובעמדו להוציא את התפוז קרא אליו אחד העובדים והזהירו לבל יעשה זאת. אעפ"כ דחף המערער את ידו וזו נתפשה בשרשרת והוא ניזוק. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות בשעור של 60 אחוז על המערער ו- 40 אחוז על המשיבה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. המתקן לא היה מבודד והיתה אפשרות מעשית של גישה אליו ועל כן חלה על המעבידה חובת גידור של מתקן מסוכן. די היה שפועל יעבור את המעקה הנמוך ויושיט את ידו כפי שעשה המערער כדי שיגיע אל המתקן. לפי פקודת הבטיחות בעבודה ניתן להשתחרר מחובת גידור של חלק מסוכן בעבודה רק אם נבנה בצורה כזו שהוא מבטיח אותה מידת בטיחות כאילו גודר לבטח. אם לא נמנע מגע בין עובד לבין החלק המסוכן של המכונה אין זה גידור לבטח והגנה כזו לא ניתנה במקרה דנא.
ב. אין לקבל את הטענה שהמשיבה הופטרה מחובת הגידור באשר לקיחת התפוז חרגה מתפקידו של המערער. אכן לא היה זה תפקידו של המערער להוציא תפוז אך הוא לא חדל להיות עובד המפעל כי הדבר נעשה במסגרת עבודתו ובתחום שעות העבודה שלו. אין גם לאמר שהדבר היה בניגוד לאינטרס של המעביד שהרי לפי חומר הראיות מותר היה לעובדים לאכול פרי.
ג. חובת הגידור חלה לגבי כל אדם שעובד או עוסק במפעל ואין נפקא מינה היכן הוא עובד, אם ליד המכונה שבה הוא נפגע או במקום אחר והעיקר שבשעת מעשה הוא עובדו טל המעביד.
ד. לענין חלוקת האחריות - אכן המערער ידע שיש איסור על לקיחת פרי מהמעלית
כשהיא בתנועה ואף הוזהר לפני שלקח את התפוז, אך רשלנות זו התמקדה ברגע של פחזנות ולעומת זאת מצד המעביד היתה חובה חקוקה נמשכת והולכת שתפקידה לדאוג בכל המצבים לשלומם ולבטיחותם של העובדים.
יתר על כן, היה ידוע שהפועלים אינם מקיימים את האיסור ונוהגים לקחת פרי מהמעלית והמשיבה לא נקטה בצעד אפקטיבי למנוע תקלה זו. כאשר עומדת זו מול זו הפרת חובה חקוקה מצד המעבידה ורשלנות רגילה מצד העובד הרי אשמת המעביד גדולה מאשמת העובד ורק במקרים מיוחדים אפשר להשוות ביניהם. וכל שכן להחמיר עם העובד. אי לכך יש להטיל 60 אחוז על המשיבה ו- 40 אחוז מן האחריות על המערער.
השופט ויתקון (דעת מיעוט):
חובת הגידור ויתר כללי הבטיחות המוטלים על המעביד קיימים לא רק כדי להגן על עובדים עירניים וזהירים אלא גם על פזיזים ומתפרעים. שיקול זה אמנם מחייב הטלת האחריות ברובה על המעביד, ברם במקרה דנא העובדה שברגע שניגש למעלית הוזהר המערער ע"י עובד אחר שאסור לעשות כן, משנה את מאזן האחריות ומצדיקה הטלת אחריות של 60 אחוז על המערער ורק 40 אחוז על המעביד. השופט ויתקון ציין גם את העובדה שהיה מעקה בגובה לא מבוטל של 80 ס"מ והוראות שלא לעבור אותו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עו"ד א. בכר למערער, עו"ד ש. ילינק למשיבה. 18.12.73).
ע.א. 615/72 - יוליוס גלנר נגד התיאטרון העירוני בחיפה
*פיצוי עקב הפרת הסכם עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הוא במאי שמקום מושבו הקבוע הוא באנגליה. בשנים 1967, 1968, 1969 ביים עבור המשיב הצגה לכל שנה. מדי שנה, כשהוסכם עם המערער שהוא יבוא לביים מחזה הובטח לו כי יוזמן גם בשנה שלאחר מכן ובשנת 1969 הובטח במכתב, להזמינו לבימוי נוסף בעונת 1970 כאשר יוסכם בין הצדדים על המחזה. כן נקבע שהתנאים הכספיים יהיו זהים לשנת 1969, אחד התנאים הכספיים היה שהמערער קיבל 7,000 ל"י עבור העבודה. בשנת 1970 לא הוזמן המערער לביים הצגה נוספת וכל השתדלויותיו להגיע לכך עלו בתוהו. המערער הגיש תביעה נגד המשיב וזה טען כי המכתב הנ"ל לא יצר הסכם מושלם אלא יש בו הבטחה לנהל מו"מ לעשיית הסכם. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו ובשל אי קיום ההבטחה לנהל מו"מ חייב את המשיב לשלם למערער 1500 ל"י. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין הבדל מהותי לגבי התוצאה הסופית של המשפט אם ההבטחה למערער היתה התחייבות מוגמרת להזמין לבימוי נוסף או התחייבות לנהל מו"מ על בימוי נוסף כזה. מטבע הדברים כשמזמינים במאי מבלי לקבוע מראש את המחזה שיביים יש לבוא עמו בדברים כדי לקבוע מהו המחזה שיבויים. זהו תנאי מובן מאליו ואינו שולל את קיומה של ההזמנה עצמה כהתקשרות מחייבת. מתוך הנסיון של שלוש השנים הקודמות עולה שלא היה קושי להסדיר את המחזה שיוצג כאשר המשיב גילה נכונות ורצון כזה לקיים את ההזמנה.
ב. במקרה הנדון היתה התחמקות מצד המשיב מלהדבר עם המערער. מדברי העדות של מנהל המשיב עולה שמלכתחילה, כשנכתב המכתב למערער ב- 1969, לא התכוון כלל
לקיים את ההבטחה. אם נכון הדבר הרי זו הונאה והולכת שולל שחומרתה ותוצאתה המשפטית עולה על מתן הבטחה אמיתית והפרתה לאחר מכן.
ג. ההבטחה להזמין את המערער לבימוי נוסף היא בעלת משמעות משפטית היוצרת קשר חוזי בין הצדדים והפרתה גוררת חיוב בהטבת הנזק שנגדם בעטיה.
ד. ביהמ"ש המחוזי לא העריך כראוי את מלוא נזקו של המערער. הוא לא עשה דבר כדי להבטיח לעצמו עבודה באנגליה בשנת 1970 מתוך אמונה שיועסק ע"י המשיב, הידיעה שנפוצה על ביטול ההזמנה פגעה בו ורווחיו באותה שנה פחתו עקב כך. אי לכך יש להעריך את הנזק הכללי שנגדם לו ולהעמידו על 3,000 ל"י וכן על המשיב לשלם לו את שכר העונה שהלכה לאיבוד בסך 7,000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד ז. טריינין למערער, עו"ד א. מיניצר למשיב. 6.12.73).
ע.א. 453/72 - דניאל ג'רבי ואח' נגד רשות הגנים הלאומיים
*חלוקת האחריות בתאונת עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע (השופט לוין) בת.א. 232/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המנוח יוסף ג'רבי, אביו של המערער הראשון ובעלה של המערערת השניה, מצא את מותו בתאונת עבודה כאשר עסק בתיקון גנרטור במפעל המשיבה בו היה מועסק. ביהמ"ש המחוזי מצא את המשיבה אשמה ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה של אי נקיטת אמצעי זהירות כמפורט בתקנות החשמל אך מצא את המנוח אשם ברשלנות תורמת של 25 אחוז. כן הפחית 25 אחוז מהפיצויים לאשת המנוח שכן בשעת התאונה היתה תלויה ועומדת תביעת האשה לגירושין מאת המנוח, וכתוצאה מהגירושין היתה מאבדת את זכות הפיצויים שלה. הערעור מופנה כלפי שני ממצאים אלה.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. אכן הטלת חובות הבטיחות על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא, ולכן יקבע ביהמ"ש רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות. בעניננו רשאי היה השופט להסיק רשלנות תורמת וזאת הן עקב התנהגות העובד בשעת התאונה והן עקב כך שהמנוח הציג את עצמו בפני הממונים עליו כמי שרכש בצה"ל נסיון בטיפול בגנרטורים דבר שלא היה נכון.
ב. לענין הפחתת הפיצויים עקב אפשרות הגירושין - יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי אכן התכוונה האשה בתביעתה בביה"ד לגירושין ולא כפי שהיא טוענת שהיא רק התכוונה להטיב את מצבה. אין להקיש מן ההלכה שאין מפחיתים פיצויים של אלמנה בגלל סיכוייה להנשא למקרה הנדון. סיכויים לנישואין אינם ניתנים להערכה ונובעים מהשערות וניחושים התלויים על בלימה. מה שאין כן בתביעת גרושין שהיתה תלויה ועומדת והאשה תבעה במפגיע להשתחרר מכבלי הנשואין.
השופט ח. כהן מסכים ומוסיף:
כמו שאין לחטט בסיכויי אלמנה להנשא כן נכון שאין מן הראוי לחטט בדברים שבינו לבינה. ברם דברים אלה אינם אמורים כאשר באות לפני ביהמ"ש ראיות אובייקטיביות ומהן ראיות כמו הליכי גירושין. במקרה כזה אין ביהמ"ש יכול להתעלם מן הראיות ויש בהן לקבוע במידה רבה בשאלה אם התובעת היתה תלויה במנוח בשעת מותו או שהיתה עתידה להיות תלויה בו בעתידה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד י. מצא למערערים, עו"ד ש. לוי למשיבה. 2.12.73).
ע.א. 210/73 - עתיד עמילות והשקעות בע"מ נגד בנק מימון לישראל בע"מ
*סיחור שיק המוגבל בשרטוט "למוטב בלבד".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א 39077/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
החברה המערערת משכה שיק לפקודת חברה מסוימת, השיק היה משורטט ובין שני הקווים המהווים את השרטוט כתובות המילים "למוטב בלבד". על גבו של המסמך נחתמו שתי חתימות היסב ואין חולק על כך שדרכן סוחר השיק למשיכה. הבנק המשיב קיבל את השיק מאת לקוח כבטחון עבור יתרת חוב בחשבונו של הלקוח והחשבון הראה יתרה לחובה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התנגדות המערערת לתשלום השיק ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. ציון המילים "למוטב בלבד" שכמוהם כמו המלים "לחשבון הנפרע" בין קווי השרטוט של השיק אינה מונעת סחורו של השיק וסחרותו, אם יש הגבלה במלים "לחשבון הנפרע" בשיק משורטט הרי הן באות להגביל את הבנק במה שיש לעשות בכסף שהוא גובה היינו לזכות את חשבון הנפרע. אולם אם הנפרע סיחר את השיק הרי הנפרע לא יוכל לבוא בטענה על הבנק הגובה אם גבה עבור אדם שאליו סוחר השיק. בעניננו לא באה הנפרעת בכל טענה על המשיב ואינה כופרת בזכות המשיב להפרע את השיק. מ"מ הנשיא סקר אגב כך באריכות את הדינים הנוגעים להגבלות הנרשמות על השיק כגון "לפקודתו של פלוני בלבד", "למוטב בלבד" היינו כמו "לנפרע בלבד", "לפלוני לגוביינה", היסב "לפלוני לגוביינה", "לא סחיר", וכיו"ב הגבלות.
ב. אשר לטענה כי המשיב אוחז את השטר שלא בעד ערך - השיק נמסר למשיב בחשבונו של לקוח ונועד לבטחון למקרה שהחשבון יהיה בחוב, כיון שהחשבון הוא בחוב הרי שהמשיב אוחז בשיק בעד ערך בתוקף זכות העכבון הנתונה בידו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד מ. סומך למערערת, עו"ד י. שחם למשיב. 25.11.73).
ע.א. 216/73 - חיים סולומונוב נגד עזרא אברהם
*הוצאת שיק באילוץ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 10/72 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המערער ביצע עבודה מסוימת והמשיב היה קבלן משנה באותה עבודה שבוצעה עבור עירית ת"א. לדעת המערער היו פגמים רבים בעבודת המשיב ובגין כך נכתה העיריה מן התשלום ששילמה למערער כ- 8000 ל"י מחיר העבודה. המשיב דרש מן המערער תשלום יתרת חוב שהגיעה לו, לדעתו, מן המערער ולאחר איומים וגרימת חבלה הצליח להוציא מאת המערער שיקים על סכום של כ- 8000 ל"י. משהגיע זמן פרעונם של השיקים סירב המערער לפרעם והמשיב הגיש נגדו תביעה לבימ"ש השלום. כאן התגונן המערער בשתי טענות: כי השיקים הוצאו ממנו באיומים (טענת אילוץ): כי היתנה במפורש בעת מתן השיקים כי אם עירית ת"א תנכה ממנו עבור העבודה הפגומה ינכה הוא את הכסף מאת המשיב. בימ"ש השלום קיבל הן את טענת האילוץ של המערער והן את הטענה כי השיקים ניתנו על תנאי. ביהמ"ש המחוזי הפך על פיה את מסקנת בימ"ש השלום ועל כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני (דעת מיעוט):
א. גם אם ביהמ"ש המחוזי לא רשאי היה להתערב בקביעתו של שופט השלום שהשיקים
ניתנו כתוצאה מאילוץ הרי אין לקבל את טענת האילוץ, שכן אילוץ זה לא פגע בכשירותם של השיקים, הלכה פסוקה היא שרק אילוץ היוצר את החיוב גופו יכול להוות טענת הגנה ואילו אילוץ בדרכי הגביה איננו טענת הגנה בפני שטר, כיון שמדובר כאן בחוב שלכאורה מגיע למשיב עבור עבודה שביצע כקבלן משנה הרי שאין לדבר על אילוץ היוצר את החיוב.
ב. הטענה כי השיקים נמסרו על תנאי צריך היה המערער להוכיח ואפילו נניח כי הוכיח שהוא העלה את התנאי הזה הרי שלא הובאה הוכחה שהמשיב, התובע, קיבל את התנאי.
ג. עפ"י דקדוקי דיני הראיות היה על שופט השלום לפרט בפסק דינו מדוע החליט להסתפק בעדות יחידה של המערער, שהוא בעל דין, בדבר התנאי שהונה, בנגוד לעדות שהובאה מטעם המשיב. לא די בכך שבימ"ש כותב כי הזהיר את עצמו שמדובר בעדות יחידה.
השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. מסקנתו של בימ"ש השלום כי המשיב איים על המערער וכי האיומים היו יעילים עד כדי כך שהם פעלו עדיין פעולתם בשעת מתן השיקים די בה כדי לקבוע שהיה אילוץ למתן השיקים.
ב. אמנם רק אילוץ היוצר את החיוב יכול להוות טענת הגנה ואילו אילוץ בדרכי הגביה איננו טענת הגנה בפני שטר. במה דברים אמורים, כשמדובר בסילוק חוב קיים שהוא חוב מגובש לפני האילוץ, להבדיל מחוב השנוי במחלוקת כמו במקרה דנא.
ג. גם הטעם השני של דחיית התביעה ע"י בימ"ש השלום בדין יסודו. ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנתו כי השיקים ניתנו על תנאי שהעיריה לא תנכה מן המחיר בגלל עבודה גרועה. נימוקי ביהמ"ש המחוזי להתערבות בקביעת העובדות שנפסקו ע"י בימ"ש השלום לא היו מוצדקים. די בכך שנותן השטר התנה את התנאי והתנאת תנאי בגדר סעיף 20 (ב) (2) של פקודת השטרות היא פעולה חד צדדית של נותן השטר שאינה טעונה הסכמה של מקבל השטר.
השופט קיסטר מסכים ומוסיף:
א. המשיב לא הופיע כעד למרות שהמערער, שהיה הנתבע, הביא תחילה את ראיותיו והמשיב לא בא לסתור את גירסת הנתבע או להביא גירסה משלו, במשפט אזרחי מותר להסיק מסקנות מאי הופעת צד שכנגד שבידו ידיעות העשויות לסייע לבירור הדברים. בכך יש חיזוק לדברי היריב והתנהגות כזו יכולה לשמש נימוק מספיק לאימון שנתן ביהמ"ש לעד יחיד שהוא בעל דין.
ב. אם חוב קיים נגבה בעזרת איום לא יצוה ביהמ"ש להחזיר את השטר או לבטלו בשל דרך הגביה הנוגדת לסדר הציבורי. אך הנוהג באילוץ שאינו יכול להוכיח כי אכן החוב קיים אין לו פתחון פה לדרוש את תשלום השיק שנתקבל ע"י אילוץ. מן הצדק הוא להפנות את המאלץ לדרך משפטית רגילה כדי שיוכיח את החוב המגיע לו. בעניננו כלל לא בא התובע להעיד שהכסף אכן מגיע לו.
ג. השאלה אם היה תנאי או לא היה היא שאלה עובדתית וכשנתבע טוען שנתן את השטר על תנאי והתובע טוען שקיבלו ללא תנאי אפשר לקבוע לפי הנסיבות כי למרות הצהרתו של התובע שיגבה אותו ללא תנאי הוא הסכים לדברי נותן השטר אם כי כמובן יתכן גם ההיפך.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. עו"ד מ. שטרית למערער, עו"ד י. רטלר למשיב. 4.12.73).
בג"צ 241/73 - שמואל קרני נגד עירית חיפה ואח'
*סמכות בג"צ במכרז לקבלת בודה העיריה פירסמה מכרז פנימי למשרת סגן היועהמ"ש ובו זכה המשיב החמישי. העותר שהוא עובד העיריה ושהגיש גם הוא את מועמדותו ביקש לפסול את המכרז ועתירתו נדחתה. לפי ההלכה שנפסקה בבג"צ 7/70 פד"י כ"ד (1) 127 הרי הנושא הנדון איננו בסמכותו של בג"צ אלא בסמכות ייחודית של ביה"ד לעבודה לפי סעיף 25 (א) (1) לחוק ביה"ד לעבודה. גם העובדה ששני הצדדים מסכימים כי בג"צ ידון בענין אינה יכולה לשנות את המצב ויש להעביר את הענין לביה"ד האיזורי לעבודה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד אבנרי לעותר, עו"ד גונן למשיבים. 12.12.73).
ע.פ. 385/73 - יונתן פרידן נגד מדינת ישראל
*החובה על נהג למסור את שמו לאזרח בעבירת תנועה המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירה לפי סעיף 62 (4) לפקודת התעבורה בכך שבשעת נהיגתו עבר עבירת תנועה כשחצה קו לבן באמצע הכביש ולאחר מכן סירב למסור את שמו ומענו לאזרח שפנה אליו שיגיד את שמו ומענו. טענת המערער שלפי סעיף 62 (4) אינו חייב למסור את שמו ומענו אלא לשוטר בלבד נדחתה ע"י הערכאות דלמטה והערעור על כך נדחה. מתוך לשון החוק וסעיפים אחרים של החוק עולה כי החובה שבסעיף דנא הינה למסור את השם והמען גם לאזרח רגיל ולאו דוקא לשוטר. אכן אם לא ימסור נהג כזה את שמו ומענו ולאחר מכן ימצא כי לא עבר עבירת תנועה כי אז לא עבר את העבירה לפי סעיף 62 (4) ברם אם יתברר כי עבר את עבירת התנועה וסירב למסור את שמו ומענו אז גם עבר את העבירה לפי הסעיף הנ"ל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד קוטלוביץ למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 19.12.73).
ע.פ.440/73 - יוסף שטרן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות וחומרת העונש המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות זנות ונדון ל -4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, לפי ממצאי ביהמ"ש דלמטה הכיר המערער את המתלוננת בהיותה בת חמש עשרה וחצי, קשר אתה קשרי ידידות, לאחר זמן השפיע עליה לעסוק בזנות והיא עשתה כן במשך תקופה של ששה חדשים, אין לקבל את טענת ההגנה כי לא היה סיוע מספיק לעדות המתלוננת. כאשר החוק דורש סיוע אין זה כאילו נדרשו שני עדים לכל פרט ופרט ממרכיבי העבירה. כל שדרוש הוא שנוסף על הראיה הצריכה סיוע תבוא בפני השופט ראיה אחרת, אשר יש בה כדי לחזק את האמינות של העדות העיקרית. אשר לעונש, אין הוא חמור מדי בנסיבות הענין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד דורון למערער, עו"ד סיון למשיבה. 9.12.73).
ע.פ. 254/73 - ניסים סלומון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה) המתלונן נהג במכונית בצד שמאל של הכביש, סטה ימינה כדי לבדוק ליקוי שנתגלה בה והמערער בא מאחורי המתלונן כשהוא רכוב על קטנוע, עקף את המכונית מצד ימין, נעצר והתקיף את המתלונן וכתוצאה מכך נשברה רגלו של המתלונן. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער תשלום קנס של 1000 ל"י והערעור על חומרת העונש נדחה. הפגיעה במתלונן היתה קשה וחמורה ואין להבינה בין אנשי תרבות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה השופט כהן. עו"ד גיפס למערער, עו"ד גורני למשיבה. 12.12.73).
ע.פ. 268/72 - מרדכי ציוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה) המערער היה פקיד אחראי בעל זכות חתימה בבנק, מעל באימון ,אך לאחר מכן הטיב את הנזק ולא נגרם נזק לאף אחד, ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער שלושה חודשי מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של 1500 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער פוטר ממשרתו ללא פיצויים והפסיד כ- 10,000 ל"י. בכך לא היה רואה ביהמ"ש עילה להתערב. אולם מאז פרוץ המלחמה משרת המערער ביחידה קרבית ועל כן נהג ביהמ"ש העליון לפנים משורת הדין והפך את המאסר למאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד רונת למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 10.12.73).
בג"צ 450/73 - ד"ר יוסף פרוצקי נגד ביה"ד על יד קופת חולים מכבי
*דיון בבי"ד של קופת חולים נגד רופא העתירה מכוונת נגד ביה"ד המשיב שימנע מלדון בכתב תביעה שהוגש ע"י קופ"ח מכבי נגד העותר, העתירה נדחתה. העותר עובד כרופא בחברה ולטענת קופת חולים היחסים בין העותר לבין הקופה אינם יחסי עובד ומעביד אלא יחסים בין עצמאיים. בדחותו את העתירה קבע בג"צ שמבחינה עקרונית אמנם בסמכותו להזקק לכל עתירה שאיננה בסמכותה של רשות שיפוטית אחרת כאשר הוא רואה צורך לדון בה לשם השלטת הצדק, אולם כאשר מדובר בגוף שאיננו גוף ציבורי מובהק הפועל מכח סמכות סטטוטורית יתערב בג"צ רק במקרה מיוחד במינו כאשר לעותר אין כל תרופה אחרת. המקרה דנא אינו מקרה כזה ומטעם זה אין מקום להזקק לעתירה. נוסף לכך, גם לגופו של ענין אין שום דבר הראוי לתשומת לבו של בג"צ. טענת העותר שהתביעה נגדו הוגשה מחמת שביתה שאירגן וכי על ביהמ"ש להגן על חופש השביתה שהיא זכות מקודשת. אולם זכות זו מוגנת ביחסי עובד ומעביד, אך אדם עצמאי נושא באחריות רגילה לפי דיני החוזים על כל הפרה מצידו של החוזה והזכויות המיוחדות המוענקות לעובדים ומעבידים אינה ענין לכאן.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, אשר. החלטה השופט ברנזון. העותר לעצמו. 3.12.73).
ע.פ. 330/73 - מרגריטה אליאסף נגד מדינת ישראל
*המושג "גרימת תאונה" בפקודת התעבורה המערערת נהגה במכונית ותוך כדי נהיגתה נפצע אדם, והיא עזבה את המקום ולא הגישה לו עזרה. בימ"ש השלום זיכה אותה מאשמת גרימת התאונה, אך הרשיע אותה לפי סעיף 62 (7) המחייב נהג לעצור כאשר בגלל מציאות רכבו בדרך אירעה תאונה לאדם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והרשיע את המערערת לפי סעיף 64 א' לפקודת התעבורה המדבר על נוהג רכב שתוך נהיגה גרם לתאונה ועזב את המקום, הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נתקבל, השאלה המשפטית הינה מה פירוש המלים "גרם לתאונה" המופיעות בסעיף 64 א'. בימ"ש השלום סבר כי מכיון שהמערערת לא גרמה לתאונה במובן משפטי וזוכתה מאשמת גרימת התאונה הרי גם אין להרשיעה לפי סעיף 64 א'. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת התביעה שהכוונה היא לגרימת פיסית של התאונה וביהמ"ש העליון החזיר על כנה את מסקנת בימ"ש השלום. בשפת בני אדם אשר על פיה צריכים לפרש את החוק לא יכול להיות ספק כי באומרנו "גרם לתאונה" מכוונה היא לא למציאות גורם פיסי אלא לסיבה משפטית שגרמה לתאונה, היינו לגורם המכריע שיצר את התאונה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. עו"ד ב. זייגר למערערת, עו"ד ע. סיוון למשיבה. 9.12.73).
ע.א. 136/73 - נאזם אצלאן ואח' נגד מנשה בדרה
*פירוש הסכם המערערים באו לידי הסכם עם המשיב שלפיו השיב להם המשיב זכויות שכירות במושכר מסוים ובהסכם על השבת הזכויות, לאחר תביעות פינוי שונות, התחייבו המערערים
לשלם למשיב סכום של 24,000 ל"י ואילו המשיב התחייב כי יהיה אחראי כלפי המערערים על כל נזק שייגרם להם אם יהיו תביעות ש דיירים אחרים על המושכר. דיירת אחרת טענה לזכויות על המושכר, המשפט נמשך שנים וזו זכתה במשפט. עתה תבעו המערערים מאת המשיב להחזיר להם את הסכום של 24,000 ל"י, הרבית על סכום זה במשך כל השנים וכו'. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב להחזיר את הסכום של 24,000 ל"י בניכוי סכום של 6,000 ל"י שהמערערים קיבלו כדמי מפתח מאדם שהשכירו לו חלק מהמושכר. על כך הוגשו ערעורים מטעם שני הצדדים והערעורים נדחו. ביהמ"ש העליון קבע בין היתר כי התחייבות המשיב לשפות את המערערים על נזק שיגרם להם היתה מכוונת לאותו סכום של 24,000 ל"י; כי יש לנכות מסכום זה את הסכום שקיבלו המערערים כדמי מפתח מאדם אחר; כי אין לחייב את המשיב בתשלום ריבית מהיום שקיבל את הכספים ועד החזרת הכסף, מן הטעם שהנזק לא נגרם למערערים בכך ששילמו את הכסף אלא עקב העובדה שגרמו במו ידיהם להתדיינות ממושכת עם התובעת האחרת ולדחיית מועד השבת הכסף ע"י המשיב.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. קשת למערערים, עו"ד י. ירון למשיב. 2.11.73).
ע.א. 603/72 - איסטרן ורוג'ירנג בע"מ נגד רשות הנמלים
*פטור מאגרת רציף בנמל בערעור זה התעוררה שאלה אם מכונה המוגדרת ככלי שייט שיובאה מפורקת וארוזה באריזות מספר דינה לצורך פטור מאגרת רציף כדין כלי שייט, או כיון שהכלי יובא כשהוא מפורק וארוז לא חל עליו הפטור של אגרת רציף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת רשות הנמלים כי מכיוון שהכלי הובא כשהוא מפורק לא חל עליו הפטור מתשלום אגרת רציף והערעור על כך נתקבל. הפטור מאגרת רציף שניתן לכלי שייט הוא בלתי מסוייג ואין סיבה להבדיל לצרכי האגרה בין כלי שייט שלם לבין כלי שייט מפורק במספר אריזות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ג. שחטמן למערערת, עו"ד ע. רובין למשיבה. 16.12.73)
ע.א. 355/72 - חיים אוזלבו נגד שמעון אילון ואח'
*הגשת העתק במקום מקור כראיה בסכסוך שבין הצדדים התעוררה שאלה אם שטרות שהחזיק המערער והחתומים ע"י המשיבים היו בתאריך פלוני בידי הנפרע, מרדכי שטרית, חותנו של המערער, או שבאותו תאריך כבר היו בידי המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בתאריך הקובע עדיין היו השטרות בידי הנפרע, וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער בציינו כי הראיה שעליה סמך ביהמ"ש המחוזי לא היתה כשרה. ביהמ"ש דלמטה סמך את מסקנתו על העתק מכתב שהוגש ע"י המשיבים ואשר נשלח לשיטרית לאחר התאריך הקובע ולפי הנאמר במכתב נשלחו העתקים לבנו של שיטרית ולמערער שהוא חתנו. מכתב זה לא היה קביל לשמש כראיה באשר לא היה אלא העתק והמערער התנגד בעוד מועד להגשתו. המשיבים שלחו אמנם למערער הודעה להמציא מסמכים ובה נדרש להציג בפני ביהמ"ש את המכתב שנשלח למרדכי שיטרית, אולם ברור שהודעה זו לא יכלה למלא את המטרה היעודה לה, מן הטעם הפשוט שאם נשלח מכתב לשטרית חזקה שימצא ברשותו של זה, והדרך הנאותה להבאתו בפני ביהמ"ש היתה להזמין את שיטרית על מנת שיציג את המכתב. באין טענה שהמקור נמצא בידי המערער לא הכשיר משלוח ההודעה עפ"י תקנה 120 את הקרקע לקבלת העתק. אי לכך הוחזר הדין לביהמ"ש המחוזי על מנת שבעלי הדין ישלימו ראיותיהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד כהן למערער, עו"ד הררי למשיבים. 9.12.73).
ב"ש 215/73 - מדינת ישראל נגד סעיד סלימאן
*שחרור בערובה ביום 15.7.73 הוגש כתב אישום בביהמ"ש המחוזי נגד המשיב שבו הואשם בשתי עבירות אינוס, קבלת דבר במרמה, סחיטות באיומים ותקיפה. ביהמ"ש המחוזי ציוה אז לשחרר את המשיב בערובה. בערר על החלטה זו החליט ביהמ"ש העליון לקבל את הערר ולהאריך את מעצרו של המשיב עד לשמיעת עדות המתלוננת או עד למועד מאוחר יותר כפי שיקבע ביהמ"ש המחוזי. בינתיים סיימה המתלוננת את עדותה והמשיב חזר וביקש לשחררו בערובה ובקשתו נתמלאה. הערר על כך נתקבל. קיים חשש שמא ינסה המשיב להשפיע על עדי תביעה שטרם העידו, ולמעשה כבר ניסו קרובי המשיב להשפיע על אותם עדים בדרכים שונות כיצד להעיד. אשר לטענה שביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון בענין השחרור בערובה לאחר ההחלטה הקודמת של ביהמ"ש העליון - אותה החלטה קבעה במפורש כי ביהמ"ש המחוזי יוכל לדון בדבר הארכת המעצר גם לאחר עדות המתלוננת. כמו כן התקיימו התנאים הנדרשים לפי סעיף 33 לחוק סדר הדין הפלילי לעיון מחדש בענין שחרור בערובה, נתגלו עובדות חדשות ונשתנו הנסיבות כאשר בני משפחת המשיב קיימו מגעים עם העדים; גם עצם עבור זמן של מספר חודשים ממתן החלטה קודמת יכול להוות סיבה המצדיקה עיון בהחלטה קודמת.
(בפני: השופט ברנזון. עו"ד ד. ביניש למבקשת, עו"ד טויסטר למשיב. 12.12.73).
ע.פ. 467/73 - חמדי אכו שקפה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים) המערער הורשע בכך שביצע מעשים מגונים בילד פחות מגיל 16 ובאדם בעל אישיות מפגרת. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנתיים וחצי מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן אופיין של העבירות מכוער ורציני, בייחוד מבחינתם של המתלוננים, ברם למערער אין הרשעות קודמות ומאז ביצוע המעשים הנ"ל נשא אשה ונולד לו ילד ועכשיו אשתו נמצאת בהריון. בנסיבות אלה הועמד המאסר בפועל על שנה אחת ויתרת התקופה של שנה וחצי תהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ניר למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה. 19.11.73).
ע.פ. 461/73 - ווליד בן חסן עבד ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס)
ארבעת המערערים נמצאו אשמים באינוס צעירה בת 16 בזה אחר זה בצותא תוך שימוש בכח. על שלושה מן המערערים הוטל עונש של שלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי ועל אחד המערערים שהיה היוזם של העבירה, הוטל עונש של חמש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירה היא חמורה ביותר ובוצעה בצורה ברוטלית. התעללות כזו בבחורה צעירה יכולה להרוס אותה לכל חייה.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני, המערערים לעצמם, עו"ד צ. טרלו למשיבה. 28.11.73).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 406/72 - ...................................82 ─ * הרשעה בעבירת רצח.
─* ע.פ. 559/72 - ....................................82 ─ * עבירות מס הכנסה.
─* ע.א. 165/73 - ...............................83 ─ * חלוקת האחריות בתאונת עבודה.
─* ע.א. 615/72 - ......................84 ─ * פיצוי עקב הפרת הסכם עבודה.
─* ע.א. 453/72 - ...................85 ─ * חלוקת האחריות בתאונת עבודה.
─* ע.א. 210/73 - ..........86 ─ * סיחור שיק המוגבל בשרטוט "למוטב בלבד".
─* ע.א. 216/73 - ...............................86 ─ * הוצאת שיק באילוץ.
─
─* בג"צ 241/73 - סמכות בג"צ במכרז לקבלת בודה.................................88 ─* ע.פ. 385/73 - החובה על נהג למסור את שמו לאזרח בעבירת תנועה.................88 ─* ע.פ. 440/73 - הרשעה בעבירות זנות וחומרת העונש.............................88─* ע.פ. 254/73 - חומרת העונש (תקיפה).........................................88─* ע.פ. 268/72 - חומרת העונש (מעילה).........................................89 ─* בג"צ 450/73 - דיון בבי"ד של קופת חולים נגד רופא...........................89─* ע.פ. 330/73 - המושג "גרימת תאונה" בפקודת התעבורה.........................89 ─* ע.א. 136/73 - פירוש הסכם..................................................89─* ע.א. 603/72 - פטור מאגרת רציף בנמל........................................90 ─* ע.א. 355/72 - הגשת העתק במקום מקור כראיה..................................90─* ב"ש 215/73 - שחרור בערובה.................................................91 ─* ע.פ. 467/73 - חומרת העונש (מעשים מגונים)..................................91─* ע.פ. 461/73 - חומרת העונש (אינוס).........................................91─
─
─
─
─
─