בג"צ 278/73 - אליעזר הורה נגד ראש עירית ת"א
*סמכות עיריה בהענקת רשיון רוכלות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
העותר עלה לישראל בשנת 1918, מתגורר בקרית אונו, הביא עמו שני כלי רכב שהוכשרו כמזנונים ניידים על מנת להפעילם בארץ. המכוניות נבדקו ע"י הרשויות המוסמכות במשרדי הבריאות והמשטרה ולאחר שביצע את כל דרישות שירותי הבריאות והמשטרה ניתן לו אישור להפעיל את שני המזנונים בקרית אונו. לאחר מכן ביקש להפעיל את עסקו גם בת"א אך בקשתו לקבל רשיון מעירית ת"א נדחתה הן באשר לדעת העיריה קיימים ליקויים תברואתיים ובטחוניים במזנונים ניידים אלה, והן באשר הנהלת העיריה מזה כמה שנים לא מוציאה רשיונות חדשים לרוכלות כלשהי בת"א. על כך העתירה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. העותר הסדיר את כל הדרישות בעניני בריאות ובטחון, ונימוקי העיריה הסומכים על בריאות ובטחון אין להם יסוד.
ב. למעשה מסרב המשיב להעניק את הרשיון עפ"י המדיניות הכללית הנקוטה בידי העיריה שלא להוציא רשיונות חדשים לרוכלים בתחום ת"א. מדיניות זו אין המשיב מוסמך לנקוט אותה.
ג. סמכותה של עיריה להסדיר עניני רוכלות אין פירושה סמכות שלא להוציא רשיונות לרוכלים. אין לעיריה יד חופשית לעשות ככל שיעלה על דעתה ללא סייג. העיריה יכולה לבדוק כל בקשת רשיון לגופה ואם מתקיימים התנאים הנדרשים בחוק רישוי עסקים (עניני תבואה, מניעת סכנות לשלום הציבור וכו' אך אין העיריה יכולה לנקוט מדיניות של סירוב למתן רשיון לרוכלות.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, אשר. עו"ד קנת לעותר, עו"ד שטיין למשיבה. 26.12.73).
ע.א. 256/73 - רפאל מני נגד ש.פ. האז ואח'
*פירוש סעיפי חוק הגנת הדייר בקביעת שכ"ד של בתי עסק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, ארליך, בן- עתו) בע.א. 176/72 ואח' - הערעור נתקבל).
העובדות:
בערעור זה התעוררו שתי בעיות של פרשנות סעיפים בחוק הגנת הדייר לגבי שכ"ד בבית עסק. סעיף 25 (ב) לנוסח המשולב של חוק הגנת הדייר קובע כי בי"ד לשכירות בבואו לקבוע דמי שכירות של בית עסק יתחשב בכל הנתונים העשויים להשפיע על גובה דמי השכירות של בית העסק, לרבות סוג העסק, האיזור שבו הוא נמצא, והשימוש בו, ובלבד שלא יקבע דמי שכירות העולים על המקסימום הקבוע בחוק. בענין זה התעוררה שאלה אם ביה"ד צריך תחילה לקבוע עפ"י כל הנתונים המצויים בחוק מהם דמי השכירות שצריך לשלם ורק כשהוא כבר קובע דמי שכירות אלה יתחשב במקסימום הקבוע בחוק - זו דעת בעל הבית; או שבבואו לקבוע דמי השכירות מתחשב תחילה ביה"ד במקסימום ובמסגרת המקסימום יתחשב בכל הנתונים האחרים - זו דעת הדיירים. ההבדל הוא שאם ילך ביהמ"ש לפי פרשנות הדייר יאמר ביהמ"ש לעצמו כי המקסימום נועד לבתי עסק מעולים ביותר ולבית עסק שאינו כה מעולה יש לקבוע שעור הנופל מן המקסימום; ואילו לפי פרשנות בעל הבית צריך ביה"ד מלכתחילה לשום את דמי השכירות הראויים בהתחשב בכל הנתונים הקבועים בחוק ועל המקסימום החוקי אין על ביה"ד לתת הדעת אלא אחרי
שהשעור הראוי הוערך ומשנמצא עולה על המקסימום יקוצץ השעור כדי שלא יעלה על המקסימום. בביהמ"ש המחוזי סבר השופט ב. כהן שיש לקבל את גירסת בעל הבית ואילו השופטים ארליך ובן- עתו בדעת הרוב סברו שיש לקבל את פירוש הדיירים לסעיף, הבעיה השניה נוגעת לפירוש התוספת לתקנות הגנת הדייר תשל"א שבה נקבעו שעורי מקסימום של העלאת דמי השכירות עד 140 אחוז מעל דמי השכירות שהשתלמו ערב תחילתן של תקנות אלה. השאלה היא אם התוספת היא על סכום דמי השכירות שהשתלמו בפועל ואם הופחתו בגין דמי מפתח תהיה התוספת על הסכום ששולם לאחר ההפחתה או שהתוספת צריכה להקבע על הסכום שעל הדייר צריך היה לשלם אלמלא ההפחתה. בשאלה זו סברו כל שופטי ביהמ"ש המחוזי שהתוספת צריכה לבוא על הסכום ששולם בפועל. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. בענין הפירוש של סעיף 52 (א) יש לקבל את גירסת המערער, בעל הבית, היינו כדעת המיעוט בביהמ"ש המחוזי. לצורך קביעת דמי השכירות הראויים יכולים בתי הדין לשכירות להדריך את עצמם עפ"י הפסיקה שהתפתחה מסביב לסעיף 29 הישן של חוק הגנת הדייר. (כאן הסתייג ביהמ"ש מדברי שופט המיעוט ב. כהן בביהמ"ש המחוזי, שבהערכת דמי השכירות יראה ביה"ד את המושכר כאילו לא ניתנו עבורו דמי מפתח וכאילו משכירים אותו במחיר השוק כפנוי).
ב. לענין התוספת של 140 אחוז - תוספת זו הינה על דמי השכירות כפי שהשתלמו אחרי ההפחתה בגין דמי מפתח, רק כאשר יסתיימו שנות דמי המפתח יצטרכו להוסיף את הסכום שהופחת ולהעלות את האחוזים שנתווספו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד א. רוזן- צבי למערער, עו"ד לוינבוק למשיבים. 27.12.73).
ע.א. 93/73 - רחל שושני נגד חיים קראוס ואח'
*אשם תורם בתאונת דרכים.
* פיצוי עבור כאב וסבל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 3094/70 -הערעור נתקבל).
החלטה - השופט י. כהן:
א. אוטובוס שהיה נהוג ע"י המשיב נכנס לתוך רחוב חד סטרי שבו יש תחנות אוטובוס שונות ומיד לאחר שחלף על פני המערערת החלה המערערת בחציית הכביש, אותה שעה החל האוטובוס לנסוע אחורנית ופגע במערערת. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערת אשם תורם של 25 אחוז באשר הסתכלה רק לכוון שממנו מגיעות מכוניות ולא בכוון ההפוך. הערעור על כך נתקבל שכן כאשר מדובר ברחוב חד סטרי לא היתה המערערת צריכה לצפות כל סכנה של פגיעה מצד כלי רכב שינוע לכוון נגדי שממנו התנועה אסורה.
ב. אכן בנסיבות מסוימות חייב אדם לחזות מראש מעשה רשלני שעלול לפגוע בו. אך חובה זו מוגבלת לצפיית רשלנות רגילה ונפוצה וכאן רשלנותו של הנהג היתה יוצאת דופן והמערערת לא היתה צריכה לחזות אותה מראש.
ג. המערערת היתה בעת התאונה בת 62, נגרמה לה נכות בשעור 55 אחוז, עברה ארבעה ניתוחים והוחלף לה מפרק ברגל שמאלית במפרק מחומר פלסטי ויהיה צורך בניתוח נוסף אחרי כמה שנים להחליף את המפרק. הנכות מגבילה את המערערת בתנועותיה והיא איננה מסוגלת לעמוד במשך זמן רב על רגליה ועליה לעשות עבודות בית בישיבה, לפיכך
לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר פסק למערערת סכום של 10,000 ל"י בלבד עבור כאב וסבל ויש להעלות סכום זה ל- 18,000 ל"י.
ד. לגבי התקופה שמיום פסה"ד ואילך פסק ביהמ"ש המחוזי למערערת סכום של 150 ל"י לחודש לעזרה במשק בית, אך לא לתקופה שעברה מזמן התאונה ועד מתן פסה"ד מן הטעם שבעלה של המערערת עזר לה. בכך לא צדק ביהמ"ש המחוזי. המערערת לא העסיקה עוזרת בגלל חוסר אמצעים כספיים ובמקרה זה על ביהמ"ש לעשות אומדן סכום המגיע כפיצוי נאות על העזרה שניתנה ע"י בן הזוג או בני המשפחה האחרים. על כן יש לפסוק לטובת המערערת סכום של 150 ל"י לחודש גם עבור התקופה הראשונה.
ה. הפיצול עבור עזרה במשק בית נפסק למערערת רק עד גיל 76 ובכך צדק ביהמ"ש המחוזי אם כי סיכויי החיים לפי הלוחות הסטטיסטיים הם עד גיל 81 שנה. יש להניח כי בגילה המתקדם של המערערת ממילא היתה נזקקת תוך מספר שנים לעזרה.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. עו"ד קנה למערערת, עו"ד לברון למשיבים. 27.12.73).
ע.פ. 428/72 - מאיר לולו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד עקב '"הודאה" מחוץ לכתלי ביהמ"ש.
(ערעור על על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: רווה, דבורין, אולסקר) בת.פ. 610/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביוני 1971 בשעה 4 לפנות בוקר נעשה נסיון שוד בתחנת דלק בבית דגן כאשר שני אנשים רעולי פנים דרשו מעובדי התחנה כספים. מיד לאחר שהשודדים ברחו אמר אחד מעובדי התחנה כי לפי הקול הוא הכיר את אחד השודדים ושזה המערער.בעת המשפט הובאה עדותו של עבריין שהיה עצור בתא אחד עם המערער ואשר לדבריו המערער הודה בפניו שהוא השתתף בנסיון השוד. על הודעתו של עד זה במשטרה חזר בחקירה הראשית בביהמ"ש , אך בין החקירה הראשית לבין החקירה הנגדית עבר שבוע ימים ובמשך שבוע זה איימו על העד והוא אף התלונן על כך במשטרה, ובחקירה הנגדית חזר בו מעדותו ואמר שהמערער לא הודה בפניו שהוא השתתף בשוד.ביהמ"שהמחוזי הרשיע את המערער על יסוד עדותו של שכנו לתא המעצר וראיות סיוע שונות ועל ההרשעה נסב הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. על אף הפגמים בעדותו של העד הראשי ועל אף עברו הפלילי יכול היה ביהמ"ש לסמוך על עדותו באשר לעיקרי הדברים, היינו בדבר הודאת המערער בפני העד כי הוא השתתף בנסיון לשוד. בימ"ש שלערעור לא יתערב באימון שנתן בימ"ש דלמטה בעדותו של עד עבריין ובעל אישיות מפוקפקת.
ב. הלכה פסוקה היא כי כאשר גירסת התביעה ביחס לעובדה מסוימת מתמוטטת בחקירה הנגדית אין לסמוך על העד ביחס לאותה עובדה אך כלל זה אינו חל כשיש הסבר מספיק לסתירה בדברי העד, ובעניננו ההסבר הוא באיומים שאיימו על העד בין עדותו הראשית לבין החקירה הנגדית.
ג. מכיון שהעדות העיקרית נגד המערער היא הודאתו מחוץ לכתלי ביהמ"ש נחוץ היה "דבר מה" נוסף להרשעת המערער וביהמ"ש סמך בין היתר על עדותו של עובד התחנה שהכיר את המערער לפי הקול. אכן כל אותן הראיות הנוספות אינן מראות שהמערער השתתף בביצוע העבירה אך מטרת הראיה הנוספת המכונה "דבר מה" אינה באה אלא להראות שהנאשם לא בדה את הסיפור מלבו ויכולה זו להיות ראיה קלה שבקלות.
עובד התחנה אמר בחקירה הנגדית שאיננו בטוח שזה היה המערער, אם כי הוא חושב שזה היה המערער, ולכן ביהמ"ש לא מוכן היה לסמוך על זיהוי זה כעל ראיה עצמאית להרשעת המערער, אך יכול היה להשתמש בעדות זו כ"דבר מה" נוסף להודאת המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד אזר למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 24.12.73).
בג"צ 468/73 - אדי מלכה נגד שר הפנים ואח'
*שידורי תעמולת בחירות העותר ביקש לצוות על שר האוצר להמנע מלבצע את הוראות חוק מימון מפלגות וכן הגיש בקשות אחרות הנוגעות לשידורי תעמולה וכדו'. עתירתו נדחתה הן מפאת שיהוי והן לגופם של דברים. לענין שידורי תעמולה טען העותר כי הוראות חוק הבחירות בדבר דרכי התעמולה מפירות את כלל השויון הקבוע בסעיף 4 לחוק יסוד הכנסת ועל כן אין הוא יכול לעמוד. טענה זו אין לקבלה שכן אפילו צדק העותר שכלל השויון הופר בחוק הרי הוראותיו של חוק זה קיבלו תשריר, אם היה צורך בכך, ע"י חוק הבחירות (אישור תוקפם של חוקים) ובהתאם לתשריר זה הוראות חוק דרכי התעמולה עומדות בתוקפן המלא אפילו אינן עולות בקנה אחד עם כלל השויון או כלל אחר שנקבע בחוק היסוד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. העותר לעצמו. 24.12.73).
בג"צ 465/73 - דן דרין נגד שר הפנים
*דחיית הבחירות לעירית ת"א העותר שעמד בראש רשימה בעירית ת"א והיה מגויס ביקש לצוות על דחיית הבחירות לעירית ת"א. העתירה נדחתה. לרוב הטענות השיב בג"צ שהחוק שנתקבל בכנסת בעקבות מלחמת יום הכיפורים קבע תאריך 31 בדצמבר כמועד הבחירות ואין לשנותו. מאז נתקבל החוק בכנסת לא חל שינוי מהותי במצב במדינה והכנסת חזתה את כל הנתונים שאותם מעלה העותר. לטענת העותר שהוא עדיין מגוייס ואינו יכול לנהל את מערכת הבחירות - הרי רבים המועמדים המגוייסים ואם העותר אינו יכול לנהל את מערכת הבחירות יש מועמדים אחרים ברשימתו שיכולים לעשות זאת.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון.עוה"ד לם ואדמוביץ לעותר.18.12.73).
בג"צ 418/73 - חברה דליה לבנין נגד עירית ירושלים ואח'
*זכיה במכרז של קבלן לא רשום העיריה פירסמה מכרז לעבודה מסוימת בירושלים המזרחית והעותרת וכן המשיב השני, תושב ירושלים המזרחית, הגישו הצעות, הצעת המשיב השני היתה הזולה ביותר אלא שבניגוד למכרז שדרש כי המציעים יהיו רשומים לפי חוק הקבלנים לא היה המשיב רשום. לאחר שנפתחו ההצעות ולפני שנחתם ההסכם נאמר למשיב כי הוא צריך להיות רשום ומיד נרשם וקיבל אישור לפי חוק רישום קבלנים. עתירת העותרת נגד מסירת העבודה למשיב נדחתה, הדרישה שהמציע יהיה קבלן רשום הינה: להבטיח שהמציע יש לו הכישורים הדרושים לביצוע העבודה; למלא אחר הוראות החוק האוסרות ביצוע עבודה ע"י קבלן שאיננו רשום. בעניננו נתמלאו שני התנאים בכך שהמשיב יש לו
הכישורים הדרושים וכן כי הוא נרשם בטרם נמסרה לו העבודה. אכן, בדרך כלל רואה בג"צ באי רצון דבר אי קיומם של הליכים בדיני מכרזים אך אעפ"כ אין בג"צ נענה אלא אם יש צורך לתת בה סעד מן הצדק. שיקול זה הוא ראש וראשון לכל שיקול אחר בייחוד כאשר אין לפניו מעשה או מחדל המהווה הפרת חוק או שטמון בו אבק של שחיתות, הפליה בלתי חוקית, או כל צורה אחרת של חוסר תום לב. בג"צ מקיים מכרז על אף פגמים שנתגלו בו אם הוא משוכנע שאין בפגמים אלה כדי לגרום לעוות או לפגיעה בעקרונות ההתחרות ההוגנת והשויון בין המתחרים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד מזובר ורז לעותרת, עו"ד א. קמר לעירית ירושלים, עו"ד מ. בן- זאב למשיב השני. 20.12.73)
בג"צ 456/73 - הרב מאיר כהנא נגד מפקד משטרת ירושלים ואח'
*רשיון להפגנה בקשת העותר לקבלת רשיון לארגן הפגנה ליד ביתו של שר החוץ נדחתה ע"י המשטרה ועתירה נגד דחיה זו נדחתה. לפי פקודת המשטרה יש למשטרה שיקול דעת לתת רשיון לעריכת ההפגנה או לא לתיתו. כפי הנראה סבורה המשטרה כי חופש האסיפה וחופש הביטוי שעליהם סומך העותר את עתירתו אין פירושם מתן היתר לחדור לרשות היחיד של איש הממלא תפקיד ציבורי ולהטריד אותו ואת בני ביתו ולהשפיע בדרך זו על פעילותו הצבורית. אין כל דופי בגישה זו.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. עו"ד ג. הולצר לעותר. 16.12.73).
בג"צ 462/73 - חיים משגב ואח' נגד שר הפנים
*דחיית הבחירות לרשויות המקומיות 12 העותרים בעתירה זו העומדים בראש רשימות מועמדים בבחירות לרשויות המקומיות ביקשו להורות לשר הפנים כי ידחה את הבחירות לרשויות המקומיות. עתירתם נדחתה. אכן מוסמך שר הפנים להורות על דחיית הבחירות לרשות מקומית פלונית אם הוא נוכח שאי אפשר לקיים אותן במועדן, אך ספק אם הסמכות נתונה בידיו לדחיית הבחירות לרשויות המקומיות כולן. לחילופין ביקשו העותרים לדחות את הבחירות רק ברשויות שבהן עמדו בראש רשימות, אך גם לכך שר הפנים לא יוכל להענות שכן חוק הבחירות לכנסת השמינית שנתקבל בעקבות המלחמה קובע מפורשות כי הבחירות למועצות המקומיות יתקיימו ב- 31.12.73, והרי קביעה חיובית מצד המחוקק אשר בפניה אין סמכות שר הפנים לדחות את מועד הבחירות יכולה לעמוד. זו הוראה מיוחדת לבחירות אלו והיא עדיפה מן ההוראה הכללית בחוק הרשויות המקומיות (בחירות). אשר לדרישה כי שר הפנים יציב בכל קלפי צבאית את כל רשימות המועמדים של כל הרשויות המקומיות - זו דרישה אשר אין שר הפנים יכול לעמוד בה והלכה פסוקה היא שאין בג"צ מצווה על הרשות לעשות דבר אשר מן הבחינה הטכנית והפיזית אינו ניתן לביצוע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, אשר. החלטה - השופט ח, כהן. עו"ד משגב לעותרים. 19.12.73).
ב"ש 159/73 - אברהם כהן נגד אליהו ברנשטיין
*העברת משפט מת"א לחיפה בעקבות תאונת דרכים שאירעה בחיפה הגיש המשיב תביעה נגד המבקש אך למרות ששניהם גרים בחיפה הוגשה התובענה לבימ"ש השלום בת"א. הנתבע לא כפר בכתב הגנתו בסמכות המקומית של ביהמ"ש בת"א, אך יחד עם כתב ההגנה הגיש מכתב ובו ביקש להעביר את הדיון לחיפה. כאשר התייצבו הצדדים בפני ביהמ"ש טען המבקש שיש לשמוע את המשפט בחיפה ואילו המשיב, התובע, השיב שהטענה לא נטענה בכתב ההגנה ועל כן אין לשעות אליה עוד. שופט השלום לא דן במפורש בטענת חוסר הסמכות,
אך הורה לקבוע את התיק להוכחות. המבקש ביקש איפוא בביהמ"ש העליון לשנות את מקום השפוט בהחלטתו מציין מ"מ הנשיא זוסמן כי מכיון שגם כתב ההגנה וגם הבקשה להעברת הדיון לחיפה הגיעו לביהמ"ש ביחד ניתן לראותם כמיקשה אחת ועל כן היה מקום להורות על בירור התביעה בחיפה. ברם משהחליט שופט השלום לדון בגוף הענין העניק בכך סמכות לבימ"ש השלום בת"א לדון בתביעה ומאחר שהשופט החל לדון בענין אין שופט ביהמ"ש העליון יכול להורות על העברת הדיון לחיפה אלא אם המבקש ישיג את הסכמת שופט השלום הדן בענין. לפיכך הועבר הדיון בתובענה לבימ"ש השלום בחיפה בתנאי שהמבקש ישיג את הסכמת השופט העוסק בכך, אחרת ידון הדבר בת"א.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 25.12.73).
ב"ש 205/73 - יהודה והב ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה שני המבקשים נעצרו בעבירה של נסיון לרצח ובקשתם לשחרור בערובה נדחתה. לגבי המבקש השני יש בידי המדינה ראיות למכביר המצביעות לכאורה על השתתפותו במעשה ועל כן אין ספק שאין לשחררו בערובה. לגבי המבקש הראשון מצב המדינה יותר קשה ויתכן שהיא לא תצליח להוכיח את אשמתו, בידי המדינה ראיות סיוע להוכחת המעשה המיוחס למבקש זה אך הטענה היא שאין נגדו ראיה עיקרית שבלעדיה ראיות הסיוע אין בהן ולא כלום. קיימת הודעה של נאשם אחר במשטרה המסבכת את המבקש בעבירה, אך אותו נאשם טען בפני ביהמ"ש, כשהובא להוצאת פקודת מעצר, שאיננו אשם ושבכלל לא היה במקום. אעפ"כ אין לשחרר את המבקש בערובה. בשלב זה יש לבחון אם קיים חשד סביר המצדיק את מעצרו של העורר וחשד כזה קיים. לא מן הנמנע שהנאשם השני יעיד נגד המבקש, למשל אם תובטח לו חסינות, ולכן אין מקרה זה דומה למקרה שבו אין בידי המדינה כל ראיה של ממש.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מקרין למבקשים, עו"ד לרנר- נאור למשיבה. 18.12.73).
ב.ר.ע. 166/73 - חברת ישפיע בע"מ נגד אסתר אברהם ואח'
*רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בענין אחריות לתאונה ביהמ"ש המחוזי נתן החלטה ראשונית שבה קבע כי המבקשת אחראית למשיבה הראשונה בעילה של נזיקין והמבקשת הגישה בקשה לרשות ערעור על החלטה זו. הבקשה נדחתה. כלל נקוט בידי ביהמ"ש שלא להתיר הגשת ערעור נפרד על החלטה שכזו ובידי המבקשת שמורה הזכות להשיג על ההחלטה בעת הערעור על פסה"ד. הפרדת הדיון לענין. האחריות לחוד ולענין שיעור הנזק לחוד מועילה ומקובלת בדרגה הראשונה אך לא בדרגת הערעור שבה אין טעם להרבות הליכים.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 11.12.73).
ב.ר.ע. 162/73 - מוריס שטיין ואח' נגד שלמה שטיין
*בוררות המבקש והמשיב הינם אב ובנו המחזיקים בשתי מניות בחברה בע"מ ומשתתפים בהנהלת עניניה. בין השניים קיימים סכסוכים שהביאו להליכי התדיינות שונים. בתקנות החברה קיים סעיף בוררות ואלה הותקנו לפני חוק הבוררות. מאידך הגיעו הצדדים להסכם באחת ההתדיינויות בשנת 1972, על מסירת הענין לבוררות וזאת לאחר שנכנס לתוקפו חוק הבוררות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על הענין חל חוק הבוררות ובקשה לרשות ערעור על כך נדחתה. עפ"י הוראת המעבר של סעיף 41 לחוק הבוררות, לא תאריך חתימתו של הסכם הבוררות קובע אלא תאריך התחלת הבוררות ועל כן אותן טענות שהיו למבקשים נגד פסק הבוררין לפי פקודת הבוררות אין הן יפות לפי חוק הבוררות. ניתן להשיג
על פסק הבוררין רק על פי אחת העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. אין מקום לטענה שהפסק מנוגד לתקנת הציבור. אכן הבוררים החליטו להשיב את הבן להנהלת החברה אם כי לדעתם התוצאה יכולה להיות הרסנית לחברה, אולם אין כאן פגיעה בתקנת הציבור הואיל ולציבור אין ענין בניהול העסק המשפחתי.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 9.12.73).
ב.ר.ע. 167/73 - סיבי דימונה בע"מ ואח' נגד מפעלי סריגה בלניט בע"מ ואח'
*תיקון כתב תביעה עקב אירוע שחל לאחר הגשת התביעה המבקשות הגישו תובענה נגד ששת המשיבים ולאחר תחילת הליכי המשפט הוסכם בין המבקשות לבין שניים מן המשיבים כי אלה ישלמו סכום כסף מסוים למבקשות וימסרו להן מסמכים מסוימים. הוסכם שאם יתברר ששני משיבים אלה מסרו הצהרה כוזבת כלשהי למבקשות יהיו חייבים לשלם את מלוא סכום התביעה. לאחר מכן הוברר כי שני המשיבים לא קיימו את ההסכם ומסרו הצהרה כוזבת, ואז ביקשו המבקשות רשות לתקן את כתב התביעה כדי לבסס את התביעה על העילה הנוספת הנובעת מן ההסכם והפרתו. רשם ביהמ"ש המחוזי נעתר למבקשות, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וביטל את החלטת הרשם והערעור על כך נתקבל. אכן, לפי תקנה 97 לתקנות סדר הדין אין מתירים תיקון תביעה אלא אם הדבר דרוש להעמיד לדיון את השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת ולכאורה עובדה שנוצרה לאחר הגשת כתב התביעה אינה יכולה שנויה במחלוקת עת הוגשה התובענה. ברם לפעמים משתנה צורת המחלוקת לאחר הגשת התובענה בעוד שהצדדים נשארים חלוקים לגבי עיקר הדברים ואז יש להרשות את התיקון. בעניננו ההסכם שנעשה בין הצדדים אינו נוגע לעיסקה אחרת אלא לעיסקה המקורית. העיסקה נושא המחלוקת לא נשתנתה ואם נתווספו עתה יסודות נוספים לביסוס חבות המשיבים אין הדבר חורג מגדר בירור אותן השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. צוק למבקשות, עו"ד מ. שויג למשיבים. 30.12.73).
המ' 532/73 - יורי מוסקוביץ נגד מדינת ישראל
*הוכחת טענה של "חוסר רציה" בעבירה פלילית המבקש הואשם בבימ"ש השלום לתעבורה בעבירה על סעיף 218 לפח"פ בכך שגרם למות אדם בתאונת דרכים, הרשעתו אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת ההגנה העיקרית של המבקש היתה שנהג מתוך "אוטומטיזם" ללא רציה. זוהי טענה אפשרית אך על ביהמ"ש להתייחס אליה בזהירות ובדרך כלל צריכה היא עדות מומחה רפואי לביסוסה. אם מעוררת הטענה לפחות ספק סביר ברציית הנאשם על ביהמ"ש לזכותו שכן אין אדם חב על מעשה שלא נעשה מרצונו. בעניננו לא הצליח המערער לעורר ספק סביר. לטענה שהאבחון של הרופאים כאשר קרבן התאונה הובא לביה"ח כשהיא פצועה לא היה נכון ועל כן אין המבקש אחראי למוות - העדות שהובאה מפריכה טענה זו. ברם אפילו צודק המבקש והטיפול הרפואי היה מוטעה, כל עוד אין יסוד לטענה שלא ניתן בתום לב הקשר הסיבתי איננו נפסק. המזיק חייב לצפות מראש גם אפשרות של טעות רפואית ובלבד שהרופא היה מוכשר לעסוק במקצועו ופעל בתום לב.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. קינג למבקש, עו"ד. בלטמן למשיב. 18.12.73).
ב.ר.ע. 156/73 - אונירויל נגד ציוו חברה לבטוח בע"מ ואח'
*המצאת כתב תביעה לתושב חוץ החברה המבקשת שמקום מושבה בניו יורק שלחה צנורות לישראל ומשהגיעו נתברר כי הם מושחתים. המשיבה היתה אחת המבטחות והגישה תביעה בין היתר נגד המבקשת וקיבלה רשות להמצאה בחו"ל. המבקשת השיגה ביטול הצו המרשה המצאה בחו"ל מן הנימוק שהענין לא בא בגדר תקנה 467 כנטען ע"י התובעות. המבקשת העמידה
עו"ד בישראל כדי לבטל את הצו אך לא צימצמה את ההרשאה לבטול הצו בלבד, כי אם יפתה את כוחו של עוה"ד באורח כללי בכל ענין הקשור בתובענה הנ"ל. כיון שכך הלכו המשיבים והמציאו את כתב התביעה מחדש לעוה"ד של המבקשת ללא נטילת רשות מביהמ"ש, בקשה נוספת של המבקשת להכריז על ההמצאה השניה כבטלה נדחתה ע"י הרשם, ערעור המבקשת נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה אף היא. ביטול ההמצאה הראשונה לא שם קץ לתובענה שנשארה תלויה ועומדת בביהמ"ש המחוזי וכיון שכך רשאים היו המשיבים להמציא את כתב התביעה לעוה"ד שייצג את המבקשת בארץ בכל ענין הקשור בתובענה. כוח השיפוט של ביהמ"ש נובע מהמצאת כתב התביעה לידי הנתבע אם בארץ או מחוצה לה, ועל כן אין לאמר שלביהמ"ש בישראל אין סמכות, מבחינה בינלאומית, לדון בתובענה. מה גם שלגוף הענין יש זיקה לישראל הואיל ונטען כי הסחורה הגיעה לנמל ישראלי כשהיא פגומה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 7.12.73.).
ע.א. 125/73 - אברהם נג'אלי נגד סוכנויות קסטל בע"מ
*פירוש פוליסת ביטוח המערער הינו סוכן ביטוח שהיה חייב למשיבה, לטענתה, עשרות אלפי ל"י. בשנת 1972 עשה המערער ביטוחים עבור 123 איש, קיבל מהם סכומים ע"ח פרמיות הביטוח, והעביר את הכספים למשיבה. זו זקפה סכומים אלה על חשבון יתרת החוב הקודם והודיעה למבוטחים כי לא שילמו את הפרמיות שלהם ועל כן היא מתכוונת לבטל את הפוליסות. המערער ביקש למנוע ביטול פוליסות אלה, בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. בהתאם לסעיפי הפוליסה רשאית החברה להפסיק בכל עת את תוקף הביטוח ע"י הודעת ביטול במכתב רשום למבוטח ואם יש לאלה תביעות נגד החברה בגין הסכומים ששילמו יכולים הם לתבוע סכומים אלה מאת החברה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ט. סאלח למערער. עו"ד י. אקשטיין למשיבה. 24.12.73).
ע.א. 267/73 - אשדוד אינבסטמנט נגד קי.בי.ע. קבוצת בוני ערים בע"מ ואח'
*התנאים לתביעה בסדר דין מקוצר המערערת באה לידי הסכם עם המשיבה בדבר רכישת קרקעות מסוימות ונתנה על החשבון 700,000 ל"י. המשיבה התחייבה לבצע עבודות שונות במקרקעין ומשלא בוצעו הפסיקה המערערת את תשלומיה. לאחר חילופי מכתבים בוטל ההסכם והמערערת תבעה החזרת הכספים ששילמה. מאידך הסתמכה המשיבה על סעיף בהסכם שלפיו היא יכולה לעכב תחת ידיה כל סכום שיהיה לכיסוי הוצאות, נזקים והפסדים שייגרמו לה, המערערת הגישה תביעתה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה ואילו המשיבה טענה, בהסתמכה על סעיף עיכוב הכספים, כי התביעה אינה ראויה לידון בסדר דין מקוצר. עמדת המשיבה נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין כאן תביעה להחזרת סכום קצוב בשל כשלון תמורה מוחלט כשלעומת התובע טוען הנתבע שהוא זכאי לתבוע נזקים. לדעת ביהמ"ש המחוזי מלכתחילה היתה זכותו של התובע להשבת כספו מוגבלת ע"פ ההסכם לאותה יתרה הנשארת לאחר ניכוי נזקו של הנתבע. דעה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון, התביעה היתה להשבת כסף בשל כשלון תמורה והתובעת טענה כי לא נגרמו למשיבה כל נזקים עקב ביטול החוזה ושלא היא ביטלה את החוזה ולא היתה למשיבה כל זכות לעכב תחת ידיה כספים ששולמו לה. הרי זו איפוא, תביעה לסכום קצוב ואם לנתבעת יש טענות נגדיות הרי הן לזכות קיזוז שיש להעלותה בכתב ההגנה אך אין זכות זו מורכבת מלכתחילה על זכות הנטענת בפרשת התביעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. בן- נפתלי למערערת, עו"ד י. נ. צליוק למשיבה. 20.12.73).
ע.א. 159/73 - שרש מושב שיתופי בע"מ נגד סהר חברה לבטוח בע"מ
*פירוש פוליסת ביטוח המערער ביטח אצל המשיבה כל העובדים בעסקים שמקיים המערער. אחד מעובדי המסגריה של המערער עסק בעבודות מחוץ לאיזור המושב בבריכת שחיה בירושלים השייכת למערער, והוא נהרג בתאונה. טענת המשיבה היתה כי העובדים בעסקי המערער מבוטחים רק כאשר הם עובדים בתוך שטח המושב ולא מחוץ לשטח זה. ביהמ"ש המחוזי נתן לפוליסת הביטוח את הפירוש שטענה לו המשיבה והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי פירושה הנכון והמתקבל על הדעת של הפוליסה, שעובדי המערער מבוטחים גם כשהם עובדים מטעם עיסקו של המערער מחוץ לשטח המושב. ביהמ"ש ציין כי אפילו לא היה הנוסח ברור וחד משמעי צריך היה לפרש אותו נגד המשיבה עפ"י הכלל שפוליסת ביטוח שנערכה והוצאה בידי חברת הביטוח יש לפרשה נגד המבטח ולטובת המבוטח, ברם בעניננו הפוליסה ברורה ופירושה הוא כפירוש שנתן לה המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. מזור למערער, עו"ד י. א. שלוש למשיבה. 4.12.73).
ע.פ. 360/73 - יעקב שעשוע נגד מדינת ישראל
*החזקה התכופה" כראיה לעבירת פריצה וחומרת העונש המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א בגין חמישה מקרי פריצה וגניבה. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה בהתחשב בכך שחלק מהסחורות נתפש אצלו זמן קצר לאחר הגניבה ובהתאם להנחה של "החזקה התכופה" נחשב הוא כמי שפרץ וגנב את הסחורות אם לא הצליח להסביר כיצד הגיעו הדברים לחזקתו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של ארבע וחצי שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. למערער אין הרשעות קודמות הנושאות אופי חמור ועבירות שהורשע בהן בוצעו כשהיה בגיל צעיר מאד. בהתחשב בכך ובנסיבותיו האישיות של המערער כפי שהובאו בפני ביהמ"ש וכן בהתחשב בתסקיר קצין המבחן יש להמיר את העונש לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. ההחלטה - השופט אשר. עו"ד אלוני למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 26,12.73).
ע.פ. 470/73 - מוחמד ביומי נגד מדינת ישראל
*הרשעה עקב הודאה בהחזקת חשיש וחומרת העונש המערער הורשע בהחזקת ששה ק"ג חשיש שנתפשו במחסנו של אדם אחר לאחר שהודה כי קנה את החשיש ואיכסן אותו באותו מחסן. על המערער הוטל עונש של 30 חודשי מאסר והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, לענין ההרשעה היתה הודאה של המערער במשטרה וביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה כי ההודאה נגבתה כדין. כמו כן הוביל המערער את המשטרה למקום המחבוא של החשיש וכן נמצא המערער בחדר הסמוך למחסן שבו הוסתר החשיש ובאלה יש ה"דבר מה" הנוסף הדרוש להודאה על מנת להרשיע על פיה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד גילפז למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 16.12.73).
ע.פ. 459/73 - סאלח אבו ראס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) המערער הורשע בהריגה עפ"י סעיף 212 לפח"פ ונדון ל- 5 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל ושתיים מתוך חמש השנים הומרו במאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון התחשב בנסיבות המיוחדות של מעשה ההריגה בכך שהמנוח וכנופיית חבריו
התגרו במערער והלה ניסה מספר פעמים להתחמק מהם ,אך לבסוף כשהתנכלו לו עשה מה שעשה, כמו כן המערער הינו בעל עבר נקי ולאחר מעשה שילם למשפחת המנוח פיצוי בסכום של 10,000 ל"י, שהוא סכום גבוה ביחס לאמצעיו.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט אשר, עו"ד א. קידר למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה, 13.12.73).
ע.פ. 392/73 - עיני אברהם נגד מדינת ישראל
*הטלת מאסר על תנאי בלבד כאשר כבר תלוי מאסר על תנאי והפעלת המאסר על תנאי בערעור זה חזר בו ביהמ"ש העליון מן ההלכה שקבע בע.פ. 72/73 (פד"י כ"ז (1) 565) וחזר ואישר את ההלכה שנתקבלה בפסקי דין קודמים שלפיה: כאשר תלוי ועומד מאסר על תנאי נגד נאשם אין להטיל בעבירה חדשה מאסר על תנאי בלבד; וכן כשמטילים עליו מאסר בעבירה החדשה, שאיננו יכול להיות כאמור מאסר על תנאי בלבד, יש להפעיל את המאסר על תנאי הקודם. בעניננו היו תלויים נגד המערער שני מאסרים על תנאי ובתיק שלישי הוארכו שני מאסרים אלה והוטל עליו מאסר על תנאי חדש. בתיק רביעי הפעיל ביהמ"ש את כל שלושת המאסרים על תנאי הקודמים כשהם חופפים, וביהמ"ש העליון פסק כי ניתן היה להפעיל את שני המאסרים על תנאי הראשונים, רק באשר העבירה האחרונה, הרביעית, בוצעה בתוך תקופת התנאי המקורית, אף כי הארכת התנאי לא היתה כדין. מאידך אין להפעיל את המאסר על תנאי שהוטל בעבירה השלישית באשר הוטל שלא כדין מאחר שהיה תלוי ועומד מאסר על תנאי נגד המערער אי אפשר היה בתיק השלישי להטיל מאסר על תנאי בלבד ללא מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד ד. בייניש למשיבה. 18.12.73).
ע.פ. 590/73 - חייט אלדר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה)
המערער שעבד במשרד האוצר הציג עצמו כנצרך בלשכת הסעד ,ובמשך שנים קיבל תמיכה בטענות שוא שמשכורתו אינה מספקת או שאיננו עובד, וכן השיג בבתי מרקחת של קופת תולים תרופות ומכר אותן. ביהמ"ש המחוזי התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער. ונמנע מלהטיל עליו עונש של מאסר בפועל. עם זאת, משהוברר כי המערער הצליח לצבור סכום של כ- 70,000 ל"י, הטיל עליו ביהמ"ש המחוזי קנס מירבי, בגין 10 עבירות, סכום של 50,000 ל"י, או שלוש שנות מאסר תמורתו. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, מדובר ב- 10 עבירות ולגבי כל עבירה העונש המירבי הוא 5000 ל"י או שנה מאסר תמורתו, על כן ניתן היה להטיל עונש של 50,000 ל"י או מאסר של שלוש שנים. ברם, אם יוטל על המערער לשלם את מלוא הסכום של 50,000 ל"י יחד עם הסכומים שהתחייב להחזיר והוצאות להגנתו המשפטית ולמחיית משפחתו, ישאר המערער בלי פרוטה ובלי עבודה, כשריחיים של פרנסת משפחתה על צוארו וכתוצאה מכך יבחר במאסר, ואכן כך עשה המערער והוא כבר התחיל בריצוי עונשו. כיון שכך יש להעמיד את הקנס על סך 20,000 ל"י או מאסר של שנה אחת תמורתו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 26.12.73).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 278/73 - ...................................94 ─ * סמכות עיריה בהענקת רשיון רוכלות.
─* ע.א. 256/73 - ..................................94 ─ * פירוש סעיפי חוק הגנת הדייר בקביעת שכ"ד של בתי עסק.
─* ע.א. 93/73 - ................................95 ─ * אשם תורם בתאונת דרכים.
─ * פיצוי עבור כאב וסבל.
─* ע.פ. 428/72 - ...................................96 ─ * הרשעה בעבירת שוד עקב '"הודאה" מחוץ לכתלי ביהמ"ש.
─
─* בג"צ 468/73 - שידורי תעמולת בחירות........................................97 ─* בג"צ 465/73 - דחיית הבחירות לעירית ת"א....................................97─* בג"צ 418/73 - זכיה במכרז של קבלן לא רשום..................................97─* בג"צ 456/73 - רשיון להפגנה................................................98 ─* בג"צ 462/73 - דחיית הבחירות לרשויות המקומיות..............................98─* ב"ש 159/73 - העברת משפט מת"א לחיפה........................................98─* ב"ש 205/73 - שחרור בערובה.................................................99 ─* ב.ר.ע. 166/73 - רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בענין אחריות לתאונה.......99 ─* ב.ר.ע. 162/73 - בוררות....................................................99─* ב.ר.ע. 167/73 - תיקון כתב תביעה עקב אירוע שחל לאחר הגשת התביעה...........100 100 ─* המ' 532/73 - הוכחת טענה של "חוסר רציה" בעבירה פלילית.....................100 ─* ב.ר.ע. 156/73 - המצאת כתב תביעה לתושב חוץ................................100─* ע.א. 125/73 - פירוש פוליסת ביטוח.........................................101 ─* ע.א. 267/73 - התנאים לתביעה בסדר דין מקוצר...............................101─* ע.א. 159/73 - פירוש פוליסת ביטוח.........................................102 ─* ע.פ. 360/73 - "החזקה התכופה" כראיה לעבירת פריצה וחומרת העונש.............102 ─* ע.פ. 470/73 - הרשעה עקב הודאה בהחזקת חשיש וחומרת העונש...................102 ─* ע.פ. 459/73 - חומרת העונש (הריגה)........................................102─* ע.פ. 392/73 - הטלת מאסר על תנאי בלבד כאשר כבר תלוי מאסר על תנאי ─ והפעלת המאסר על תנאי.......................................103─* ע.פ. 590/73 - חומרת העונש (עבירות מרמה)..................................103─
─
─
─
─
─