ע.ש.מ. 2/73 - פלוני נגד מדינת ישראל
*דיני ראיות בבי"ד משמעתי לעובדי המדינה.
* עונש פיטורין של עובד מדינה.
(ערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער עבד במשרד ממשלתי והוא הואשם בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בשלושה מקרים של התנהגות לא הולמת בכך שניסה לשדל את המזכירות שלו לבלות איתו וכן הניח ידיו על גופן בלא הסכמתן וכדומה. המערער הורשע בכל שלושת המקרים וביה"ד החליט על פיטוריו תוך תשלום פיצויי פיטורין, על פסילתו למילוי תפקידים של ניהול עניני עובדים במשך חמש שנים, שלילת זכותו לקיצבת פרישה ופרסום החלטת ביה"ד בלי נקיבת שמו של המערער ומקום עבודתו. הערעור הוא הן על פסה"ד והן על גזר הדין, והטענה העיקרית של המערער הינה כי לא היה סיוע לעדויות של שתיים מן המתלוננות אף שמדובר בעבירות מין, ועדותה של אחת המתלוננות לא היתה עדות כלל, באשר היא חזרה בה בעדותה, מן האשמות העיקריות שהעלתה נגד המערער בהודעתה לממונים עליה.
החלטה:
א. אין מחלוקת על כך שאין אצלנו הוראת חוק הדורשת סיוע בעבירות מן הסוג שבהן הנאשם המערער, אך בתי המשפט דורשים את הסיוע בעקבות הפסיקה האנגלית, שכן בעבירות מיניות קיים החשש של תלונה בלתי מוצדקת.
ב. בי"ד למשמעת איננו כבול לדיני ראיות הנוהגים במשפטים פליליים ועל כן אין הואכבול לדרישה לסיוע בעבירות מסוג זה. ברם כיון שהסיוע נדרש כתוצאה מנסיון החיים הרי ביה"ד למשמעת יזהר בקביעת אשמתו של אדם עפ"י עדות יחידה של מתלוננת אם לא ימצא בחומר הראיות או בנסיבות המקרה דברים המראים שעדות זו אכן נכונה.
ג. מחד גיסא אין להסתפק בקביעת עובדות על סמך מאזן ההסתברות כמו בדיני ממונות ומאידך אין לדרוש מביה"ד המשמעתי שיחמיר על עצמו עד כדי קבלת כל ההוראות הטכניות שנקבעו בפסיקה.
ד. יתכן מאד שאפילו בבימ"ש רגיל היתה מתקבלת עדותה של מתלוננת אחת, שאין קשר בינה לבין עדותה של המתלוננת האחרת, ביחס להתנהגותו של הנאשם כסיוע לעדותה של המתלוננת האחרת.
ה. יכול היה ביה"ד לקבל את עדותה של העובדת שהעידה במשטרה וחזרה בה מעדותה, שכן ביה"ד המשמעתי איננו קשור לדיני הראיות והוא רשאי לקבל עדות שאיננה קבילה בביהמ"ש וכולל עדות או אימרה שלא בשבועה ושלא בפני ביהמ"ש. זאת אומנם בסייג שהעדה תופיע בפני ביה"ד ותחקר ע"י הנאשם. כאן מסרה העדה עדות בביה"ד ומתוך דבריה הסיק ביה"ד, ויכול היה להסיק כך, שתלונתה נכונה ואילו הכחשותיה בפני ביה"ד היו דברי שוא בלבד.
ו. אשר לגזר הדין - אכן בדרך כלל צריך ביה"ד לדאוג לכך שלא תקופח פרנסתו של עובד ובמיוחד כשאשה וילדים תלויים בו ומה גם בעניננו שהעובד היה עובד טוב ומסור ועל כן גם לא נפסל לחלוטין מלעבוד בשירות המדינה. אין ספק שהמערער איננו יכול להמשיך במקום עבודתו וגם לא היתה אפשרות ולא נעשה נסיון למצוא מקום אחר בשירות המדינה וכעת מאוחר הדבר. על כן אין להחזיר את הגלגל אחורנית ולהורות על העברת העובד למקום אחר בשירות המדינה. ברם ביהמ"ש המליץ בפני שירות המדינה כי אם
ימצא המערער מקום מתאים בשירות המדינה יתאפשר לו לזכות במקום העבודה.
(בפני: השופט קיסטר. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ביניש למשיבה. 1.1.73).
בג"צ 254/73 - צרי .... ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*ביצוע בעין של הסכם העסקת עובד.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי).
העובדות:
המשיב השני (להלן - המשיב) רופא במקצועו, הועסק במשך למעלה מ- 20 שנה ע"י העותרת וע"י חברה חדשה שהתמזגה עם העותרת וכשנתיים לפני הגיעו לגיל הפרישה פוטר מעבודתו. המשיב פנה בתביעה לצו מניעה ובין היתר עתר לצוות על העותרת השניה להמנע מלפטרו עד שיגיע לגיל פרישה. העותרים בקשו למחוק על הסף את הבקשה הנוגעת להעסקת המשיב, אך ביה"ד האיזורי לעבודה וכן ביה"ד הארצי לעבודה דחו את הבקשה. הם סברו כי במקרה הנוכחי, כאשר החיוב להעסיק את העובד מבוסס על הסכם קיבוצי ואשר נעשה לפני חוק החוזים ניתן לחייב ביצוע בעין של התחייבות להעסיק עובד. על כך העתירה.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. ההלכה כפי שהיתה לפני חוק החוזים היתה שאין לאכוף חוזה להעסקת עובד. הלכה זו למעשה גיבש חוק החוזים המונע אכיפת חוזה לעבודה אישית או שירות אישי.
ב. מ"מ הנשיא זוסמן מנתח באריכות את ההלכות הנוגעות לחוזה עבודה ואכיפתו, הן חוזה עבודה אישי והן חוזה הנובע מהסכם קיבוצי ומציין כי אין נפקא מינה בין שני אלה ובשני המקרים אין לאכוף חוזה עבודה.
ג. ניתן להביא בחשבון בתביעה כספית על הפרת חוזה עבודה את כל הנתונים הנובעים מן החוזה ובעניננו, למשל, את העובדה כי כשנתיים לאחר הפיטורין עמד העותר לצאת לפנסיה ולקבל פנסיה.
השופט ח. כהן:
לדעתו, אין לבג"צ סמכות להתערב בפסיקת ביה"ד לעבודה, ברם מכיון שדעת הרוב כבר בהלכות קודמות חולקת על דעתו זו, יש להתייחס לגופו של ענין.
לגוף הענין, מרחיב השופט ח. כהן את הדיבור על זכויותיו של עובד למקום עבודתוכזכות מעין קנינית, על הזכות לפטר עובד או המניעה לפטרו כאשר החוק או ההסכם מונע פיטורין, ולבסוף ההלכה שגובשה בחוק החוזים שאין לאכוף ביצוע בעין של הסכם להעסקת עובד. זכות מעין קניינית זו של העובד למקום עבודתו משמשת עילה לתביעת פיצויים בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד א. גולדנברג לעותרים, עו"ד ד. וינגרטן למשיב. 6.1.73).
ע.פ. 410/72 - מדינת ישראל נגד אסעד עלי קיזל
*זיכוי מאשמת רצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים: מרגלית, הווארי, זיגלמן).
בת.פ. 1/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב נחשד ברצח אחיו לאחר ריב ביניהם ולטענת התביעה בא המשיב לבית המנוח לאחר חצות הלילה ולאחר שצלצל בפתח והדלת נפתחה שלף אקדח וירה במנוח. בהתאם לעדויות עולה כי המנוח הספיק להאבק עם האיש שירה בו ולהוציא מהאקדח את המחסנית והוא חי לאחר פציעתו למעלה מחודשיים אך בעדותו לאחר פציעתו לא אמר כי אחיו ירה בו אם כי סיפר על הריב שהיה בינו לבין אחיו. המנוח היה שוטר במשמר הגבול וכן גם המשיב. התביעה ביקשה להסתמך על עדותו של מומחה שהעיד כי בדק את הקליעים והתרמילים שנמצאו במקום ומצא שהם נורו מתוך אקדח שהיה ברשותו ובהחזקתו של המשיב בעת המקרה ומיד לאחריו. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדות המומחה וזיכה את המשיב ועל כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. הראיה העיקרית, ובעצם הראיה היחידה, שהאשמה מושתתת עליה הינה עדותו של המומחה לזיהוי כלי נשק ועדות זו עומדת בניגוד להודעתו של קרבן הפשע המנקה מכללא את המשיב מכל חשד, שכן אילו היה זה אחיו שירה בו יכול היה המנוח לזהותו לאחר שראה את האיש שירה בו ואף נאבק אתו. אין לקבל את השערת התביעה כי המנוח שיקר כאשר לא זיהה את אחיו כרוצחו.
ב. יכול ביהמ"ש לסמוך על בדיקה מדעית של כלי נשק וקליעים שנמצאו במקום הפשע ולראות בכך ראיה משכנעת שהפשע בוצע באותו כלי נשק. ברם תנאי קודם לכך שהמומחה שעשה את הבדיקה ומביא את תוצאותיה לביהמ"ש ירכוש את אמונו של ביהמ"ש ויעשהו שותף למסקנותיו. אין לדרוש מביהמ"ש כי יקבל עדות מומחה בלי שיבדוק את אמינותו. ביהמ"ש צריך הוא עצמו להשתכנע בערכן הראייתי של הבדיקות. מתוך עדות המומחה, נסיונו להסתיר ממצאים מביהמ"ש, והנסיבות הקשורות בבדיקות, בדו"ח של המומחה בתוך התיק של המשטרה ולעומת זאת בעדות שהוא מסר בביהמ"ש, יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שאין לתת אמון בעדות זו.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. המשנה לפרקליט המדינה י. בלטמן למערער, עו"ד שגיא למשיב. 20.12.73).
ע.א. 449/73 - המועצה המקומית יסוד המעלה נגד אורי מילוסלובסקי
*חתימה של מועצה מקומית שאינה לפי צו המועצות המקומיות.
* הסכם בוררות שנעשה בכתב ולא נחתם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט א. שאל) בת.א. 523/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב שהינו אדריכל ביצע בשביל המערערת עבודות שונות. בין הצדדים התעורר סכסוך והוסכם למסור את הסכסוך להכרעתו של בורר דן יחיד. לאחר השתלשלויות שונות של הענין נתמנה בורר ועל הסכם הבוררות חתם יו"ר המועצה בשם המועצה אך בלי חותמת המועצה וכן המשיב. גם מזכיר המועצה נטל חלק בהסדר הבוררות ובהליכיה וכמו כן שולם לבורר ע"י המועצה חלקו בשכר הבורר עוד לפני שניתן פסק הבורר. הבורר פסק כי על המערערת לשלם למשיב סכום של כ- 11,000 ל"י. המערערת לא כבדה את פסק הבורר והמשיב ביקש מביהמ"ש המחוזי בחיפה לאכוף את הפסק. בפני ביהמ"ש בחיפה טענה המערערת כי לא היה קיים הסכם בוררות בר תוקף הואיל ושטר הבוררין נחתם בשמה של המערערת שלא בהתאם להוראות צו המועצות המקומיות המחייבות בענינים כספיים חתימות ראש המועצה והגזבר בצד חותמת המועצה. ביהמ"ש המחוזי
דחה את טענת המערערת ואישר את פסק הבוררין בציינו כי המערערת לא הסבה את תשומת לב הבורר או המשיב לפגם בהסכם הבוררות, ועל כן היא מושתקת בטענה זו. כמו כן למערערת לא נגרם עוות דין ולכן רשאי ביהמ"ש לדחות את בקשתה לביטול הפסק עפ"י הוראות סעיף 26 (א) לחוק הבוררות. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. חתימתו של ראש המועצה על הסכם הבוררות אינה ממלאה אחרי הוראות צו המועצות המקומיות ואי ציות להוראות הנ"ל אינה פגם פורמלי. תוצאת אי הציות היא בטלות החתימה הפגומה והיא תיחשב כאילו לא היתה קיימת עם כל התוצאות הנובעות מכך. על כן המצג של המועצה אין בו כדי לתת עילה לטענת השתק.
ב. אשר לנימוק המתבסס על הוראות סעיף 26 (א) לחוק הבוררות - לפי סעיף זה רשאי ביהמ"ש לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24 אם היה סבור שלא נגרם עוות דין. בסעיף 24 כלולה העילה שלא היה הסכם בוררות בעל תוקף וביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה שאכן לא היה קיים הסכם בוררות בר תוקף ועל כן נזקק לסמכותו עפ"י סעיף 26 (א). אכן אין לקבל את טענת המערערת שסמכותו של ביהמ"ש עפ"י סעיף 26 (א) ניתנת להפעלה רק במקרה של בוררות בין פרטים. אין כל יסוד להבחנה באישיותם של הצדדים המתדיינים לצורך החלת הוראות הסעיפים 24 ו- 26 לחוק הבוררות, ברם שאלה היא אם סמכותו של ביהמ"ש עפ"י סעיף 26 (א) כוללת גם את הפגם של אי קיום הסכם בוררות בעל תוקף. העילות המנויות בסעיף 24 אינן כולן מעור אחד ויש בהן המצביעות על בטלותו מעיקרא של הפסק אפילו לא תוגש בקשה לביטולו ויש מהן מצדיקות ביטול הפסק אך אינן מבטלות אותו מעיקרא. השאלה היא אם ביהמ"ש יכול ע"י שימוש בסמכותו לפי סעיף 26 להפוך פסק שהוא בטל מעיקרו, משום שלא היה הסכם בוררות בר תוקף, ולהפוך אותו לפסק קיים ומחייב. ברם בעניננו אין צורך להחליט בשאלה זו באשר, כפי שיצויין להלן, קיים הסכם בוררות בר תוקף.
ג. שטר בוררין צריך אמנם להיות בכתב אך אין הוא צריך להיות חתום ע"י הצדדים כדי שיוכל לשמש בסיס לבוררות. החתימה על הסכם הבוררות מוכיחה שקיים הסכם בכתב אבל ניתן גם להוכיח קיומו של הסכם בוררות בכתב גם אם איננו חתום. בעניננו מוכחת העובדה שהיה הסכם בכתב בין המועצה לבין המשיב ע"י חתימתו של יו"ר המועצה על ההסכם והופעותיו בפני הבורר, התייחסותו של מזכיר המועצה להסכם הבוררות והתשלום של המועצה לבורר לפני מתן פסק הבוררות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר. עו"ד מ. זנטי למערערת, עו"ד י. השכל למשיב. 9.1.74).
ע.א. 456/72 - וילאם ג'ירים נגד רשיד שקיר ואח'
*אחריות בתאונת דרכים.
* שיפוי הנהג ע"י בעל הרכב שלא ביטח רכבו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 756/69 - הערעור נגד המשיב הראשון נדחה ונגד המשיב השני נתקבל).
העובדות:
המערער הינו חשמלאי רכב ולמשיב השני היה טרקטור שהיה טעון תיקון חשמל. המשיב השני נתן את הטרקטור למערער שהוא יוביל אותו למוסך לתיקון ובדרך ארעה תאונה שבה נפצע המשיב הראשון (להלן - המשיב). המשיב הגיש תביעה נגד המערער והמשיב השני ובביהמ"ש התברר כי המעצורים של הטרקטור לא פעלו. ביהמ"ש המחוזי חייב את הנתבעים בתשלום פיצויים
בדחותו את טענת המערער שאיבד את הבלמים סמוך לפני התאונה וכי עשה כל שהיה יכול לעשות על מנת לבלום את הטרקטור. ביהמ"ש המחוזי סבר כי חל כאן הכלל "הדבר מעיד על עצמו" וחובת הראיה שהמערער לא התרשל היתה מוטלת עליו. עם זאת נקבע גם כי בנסיבות המקרה יכול היה המערער לעצור את הרכב גם לאחר איבוד הבלמים ולמנוע את הפגיעה. כמסתבר רכש המשיב השני את הטרקטור מאחרים ובזמן אירוע התאונה לא היה לו ביטוח רכב. המערער הגיש הודעת צד שלישי נגד המשיב השני לשיפוי נזקו וביהמ"ש המחוזי דחה את ההודעה. על חיוב המערער נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין הכלל "הדבר מעיד על עצמו" יצא המערער ידי חובתו בהסבר שנתן לאיבוד הבלמים. הטרקטור לא היה של המערער והוא לא צריך היה לדעת שקיים קלקול בבלמים ואין לדרוש מאדם שהולך לנהוג רכב שיבדוק אם הבלמים תקינים או לאו. בהעדר ידיעה ממשית על קלקול בבלמים ובהעדר הוכחה כי היה משהו בנסיבות שהיה צריך להעלות חשד בלבו של אדם סביר על אפשרות של קלקול אין לדרוש בדיקת הרכב על כל חלקיו ע"י הנוהג.
ב. מאידך, צדק ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא הסיר מעליו את האחריות בקשר לנסיבות התאונה עצמה אחרי שחש באיבוד הבלמים. לפי הנתונים יכול היה המערער לראות את המשיב ממרחק ונתוני הדרך היו כאלה שיכול היה למנוע את התאונה גם לאחר איבוד הבלמים.
ג. אשר לאחריות המשיב השני - דינו של זה ביחס לקלקול בבלמים שונה מדינו של המערער. הוא היה בעל הטרקטור והקלקול הפתאומי של הבלמים מחייב הסבר מצידו וזה לא בא. הלה רכש את הטרקטור מבעליו הקודמים ונהוג שאדם הרוכש רכב מוסר אותו לבדיקה מוקדמת כדי לעמוד על טיבו ועל מצבו. לו עשה כן והוכיח כי הטרקטור נבדק זה לא מכבר ע"י בעל מקצוע והיה תקין אולי יכול היה להסיר מעליו את האחריות למה שקרה. אולם הוא לא נתן הסבר כזה וצדק ביהמ"ש המחוזי כאשר הטיל את האשמה הן על המערער והן על המשיב השני.
ד. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר דחה את הודעת צד ג' של המערער נגד המשיב השני לשיפוי נזקו, בין השאר מן הטעם שערב או הבטיח, במפורש או מכללא, כי ישנו ביטוח תקף לטרקטור. השליחות שנמסרה למערער ע"י המשיב השני היתה מותנית מכללא בקיומו של ביטוח לפי החוק ומשהופר התנאי הזה על המשיב השני לפצות את המערער על כך שאינו מכוסה ע"י ביטוח לגבי הנזק שגרם ברשלנותו.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, אשר. עו"ד י. סלומון למערער, עו"ד נ. ממן למשיב הראשון. 30.12.73).
ע.פ. 423/73 - משה סגל נגד מדינת ישראל
*טענת מערער שלא הבין בטיב הודאתו בביהמ"ש דלמטה המערער הודה בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות גניבה ע"י סוכן ובזיוף שטרות ונדון ל- 12 חודשי מאסר, שמהם 6 חודשים מאסר בפועל, ערעורו של המערער על ההרשעה נדחה וערעורו על חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה טען המערער שלא הבין בטיב הודאתו, או לא הבין בטיב באישום, או שלא הואשם בעבירה הנכונה, טענות אלה
נדחו שכן עצם העובדה שהמערער ידע לסייג את הודאתו לענין עובדות מסוימות שנטענו נגדו דיה להוכיח שידע במה הואשם ובמה הודה. לעומת זאת, לענין העונש, הרי משפרצה המלחמה גוייס המערער לשירות מילואים וניתן להניח שאילו היה הדבר קורה לפני מתן גזר הדין היה ביהמ"ש דלמטה מתחשב בכך ולא שולח את המערער למאסר ומונע ממנו להמשיך בשירותו. כמו כן זו הרשעתו הראשונה של המערער והוא עושה מאמצים כנים לסלק את הנזק שגרם במעשיו. אי לכך הומר העונש שהוטל על המערער במאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד מ. וידאל למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 17.12.73). המ' 533/73 - חברת פרברים בע"מ נגד עירית ת"א
*בקשת רשות לערעור נוסף בהעדר שאלה עקרונית בין הצדדים התעוררה שאלה של פירוש הסכם ושני בתי המשפט דלמטה, בימ"ש השלום ואחריו ביהמ"ש המחוזי, פירשו את המסמך לטובת המשיבים. בקשת המבקשת לרשות ערעור נדחתה. תחילתו של הענין בבימ"ש השלום ומצוות המחוקק היא שפסקו של ביהמ"ש המחוזי בערעור יהיה זה סוף פסוק, זולת אם יש בידי המבקש להצביע על שאלה בעלת חשיבות עקרונית המצדיקה מתן רשות להגשת ערעור שני. שאלת בעלת חשיבות עקרונית המצדיקה מתן רשות להגשת ערעור שני. שאלה עקרונית כזו אינה מתעוררת בענין דנן.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 26.12.73).
בר"ע 163/73 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות זמניים אין מקום להרשות ערעור על קביעת שעור מזונות זמניים המסורה לשיקול דעת השופט הדן בענין. השעור שנתבע ע"י המשיבים תואם בערך את ההוצאות שהמבקש היה מוציא בעבר למזונות אשתו. אכן יש בדברים שהוכנסו לחשבון הרבה מן המותרות, אך כאשר האשה הורגלה לכך וידו של הבעל משגת לשלם הוצאות כאלה אין פגם בכך, שמצב זה ימשך עד שיהיה סיפק בידי ביהמ"ש לברר את התובענה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 30.12.73).
ב"ש 227/73 - מנשה כהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה העורר הואשם בששה פרטי עבירה של זיוף ומרמה ושני אישומי בריחה ממעצר חוקי. הוצא נגדו צו מעצר ועררו של המבקש על צו המעצר נדחה. יתכן שבגין עבירות המרמה היה מקום לשחרר את המבקש בערובה, ברם משנתווספו להן שתי עבירות של בריחה ממעצר חוקי, אין צידוק לשחררו בערובה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 1.1.74).
ב"ש 2/74 - רפאת אגבריה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה שני עבריינים הואשמו ואחד שוחרר בערובה ואילו המבקש לא שוחרר. הערר על כך נתקבל. אכן על אף ההבדל בין סוגי העבירות שבהן הורשעו שני העבריינים בעבר ומספרן, לא היה מקום לשחרר גם את הנאשם השני בערובה. אך משההוא שוחרר מן הצדק לשחרר גם את העורר עד לבירור המשפט. מה גם שהמשטרה הסכימה לשחרור העורר בערובה כאשר הובא לביהמ"ש בתאריך קודם.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד הרצברג למבקש, עו"ד סוכר למשיבה. 8.1.74).
ב"ש 204/73 - פלוני נגד פלוני
*הארכת מועד בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחתה ע"י הרשם. המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 24.10.73 והבקשה להארכת המועד הוגשה כחודש לאחר מכן. אכן ב"כ המבקש גוייס לשירות מילואים, ברם רעיית ב"כ המבקש גם היא עורכת דין העובדת במשרד והיא יכלה להגיש לפחות את הבקשה להארכת המועד בזמן. טענתה שהיתה טרודה מחמת מחלות ההורים אינה טענה. כעורכת דין, שהיא שותפת פעילה במשרד, יכולה היתה להבחין בענינים דחופים שאינם ניתנים לדחיה.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד א. שילה למבקש, עו"ד מ. קניאל למשיב. 2.1.74).
ב"ש 209/73 - יחיאל מהדרי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה הנאשם הועמד לדין באישום של אינוס חיילת טרמפיסטית יום לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא בעל הרשעות קודמות מרובות ותלוי ועומד נגדו אישום בשל בעילת קטינה שבו שוחרר בערובה ולטענת המדינה ביצע את האונס בתקופה בה היה משוחרר בערובה כאמור. ביהמ"ש המחוזי סירב לשחרר את המבקש והערר על כך נדחה. כשפשע חמור משמש נושא האישום, ומה גם כשמדובר באדם בעל הרשעות קודמות אם כי לא דומות, אין צידוק להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי שסבר כי טובת הציבור מחייבת החזקת הנאשם במעצר עד לבירור דינו. בתלונת המתלוננת יש ראיה לכאורה לביסוס האשמה ובשלב זה די בכך.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 25.12.73).
ב"ש 211/73 - יהודה ארזואן נגד מירלה קמנצקי
*העברת דיון במשפט מאשקלון לבאר-שבע בין הצדדים קיים סכסוך לגבי מבנה הנמצא בבאר שבע והמשיבה הגישה נגד המבקש תביעה לסילוק יד בביהמ"ש באשקלון. הסמכות המקדמית נתונה בידי בימ"ש השלום בבאר שבע וכן לבימ"ש השלום באשקלון החופף את שיפוטו של ביהמ"ש בבאר שבע. על כן יכולה היתה המשיבה להביא את דברה גם בפני ביהמ"ש באשקלון. הנתבע טוען שנוחיות כל הנוגעים בדבר מחייב קיום הדיון בבאר שבע שבה הנכס נמצא, והצדדים והעדים גרים בה. בנסיבות אלה היה מקום להעתר למבקש ולהעביר את הדיון לביהמ"ש בבאר שבע. אך על דרכו של המבקש עומדים שני מכשולים. הראשון, שעו"ד מטעם המשיבה כבר התייצב בבימ"ש השלום באשקלון, בעוד שב"כ המבקש לא התייצב והמשפט נקבע להוכחות. משנתן ביהמ"ש באשקלון צו על קביעת מועד השמיעה, הוא החל כבר לדון בענין, ועל כן אין להעביר את המשפט אלא אם השופט יסכים לכך. יתכן שהמבקש היה משיג את הסכמת השופט להעברת הדיון, אך קיים מכשול שני, שהמבקש איחר בפניתו יתר על המידה. התובענה הוגשה ב- 12.8.73, המבקש הגיש את כתב הגנתו ב -18.9.73 ובמכתב לואי הודיע כי יבקש מביהמ"ש העליון העברת הדיון לבאר שבע. אעפ"כ לא התייצב לישיבה הראשונה בבימ"ש באשקלון ולביהמ"ש העליון פנה באיחור של חודשיים. אמנם המבקש גוייס ביום 6.10.73 אך הזמן שעבר מיום 18.9.73 ועד לגיוס די בו כדי להשיב את פני המבקש ריקם.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 1.1.74).
המ' 687/73 - פרץ רודד נגד מדינת ישראל
*בקשת רשות לערעור נוסף בהעדר סיבה מצדיקה לכך בגין עבירת תנועה נפסל המבקש לנהיגה בפועל במשך חודש ימים ולמשך חודשיים
פסילה על תנאי. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי בעיקר על הפסילה על תנאי, שכן בינתיים עבר כבר החודש של הפסילה בפועל. לביהמ"ש המחוזי לא נאמר כי העונש של פסילה בפועל כבר נשא בו המערער וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש אך לא ביטל את הפסילה על תנאי אלא קבע כי כל שלושת חודשי הפסילה יהיו פסילה על תנאי. עתה בא המבקש וטוען כי למעשה החמיר אתו ביהמ"ש המחוזי במקום להקל, שכן האריך את תקופת הפסילה על תנאי לשלושה חודשים, ואילו מביטול הפסילה בפועל לא נושע. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הכלל הוא שמשפט שתחילתו בבימ"ש השלום סופו בביהמ"ש המחוזי, אלא אם קיימת שאלת חוק חשובה המצדיקה הגשת ערעור נוסף. יתכן שביהמ"ש המחוזי צדק, ויתכן שלא, אך המדובר בדבר פעוט, כמעט חסר ערך, שאינו מצדיק ערעור נוסף.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד רובין למבקש, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 25.12.73).
המ' 788/73 - שרה חדד נגד פנחס פרידמן
*בקשת רשות ערעור בענין סמכות בי"ד לשכירות עפ"י סעיף 3 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) אין החוק חל על קרקע אלא אם זו משמשת לשוכר מקור של פרנסה והושכרה לו לפני שנת תשט"ו. המשיב מחזיק בחלקת אדמה שהושכרה לו לפני תשט"ו והמבקשת - המשכירה פנתה לביה"ד לשכירות בבקשה לקבוע את דמי השכירות. על מנת להעמיד את סמכות ביה"ד לדון בענין טענה המבקשת בכתב התביעה כי "בהנחה כי המושכר משמש מקור פרנסה למשיב, ואם כך חלה על השכירות הגנת החוק" וכו'. ברם לא נטען מפורשות כי המושכר משמש למשיב מקור של פרנסה. ביה"ד לשכירות נעתר למבקשת וקבע את דמי השכירות, ביהמ"ש המחוזי קבע כי לביה"ד לשכירות לא היתה סמכות לדון בענין והבקשה לרשות ערעור נדחתה. האמירה "בהנחה כי המושכר משמש מקור פרנסה" אינה טענה חד משמעית המביאה את המושכר תחת כנפי החוק. תחולתו של חוק הגנת הדייר אינה מותנית בהנחה שהמשכיר מניח, אלא בעובדה שהמושכר משמש בפועל מקור לפרנסה.
(בפני: מ.מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. שמיר למבקשת, עו"ד אטינגר למשיב. 1.1.74).
בג"צ 472/73 - חנה ליפשיץ ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה ואח'
*הפקעת מקרקעין מקרקעין של העותרים כלולים בתכנית מתאר כשמטרתם "תיירות, נופש וקיט" ומיועדים להפקעה תוך שלוש שנים. הקרקע של העותרים נועדה להקמת תחנת דלק ומתקנים אחרים ולטענת העותרים אין המונח של "צרכי ציבור" לפי חוק התכנון והבניה כולל תיירות וכן אין לראות "צורך ציבורי" בהקמת תחנת דלק או מתקנים אחרים. העתירה נדחתה. בין המטרות המפורשות בסעיף 188 (ב) לחוק מונה הסעיף שטחי "נופש או ספורט" וזה כולל תיירות. אפילו תאמר שתיירות חורגת ממטרה זו עדיין הסמכות בידי שר הפנים לאשר "כל מטרה ציבורית אחרת". גם בטרם פורסמה תכנית מפורטת, והתכנית עומדת להתפרסם, ניתן להתחיל בהפקעות.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד י. גנון לעותרים. 2.1.74).
בג"צ 443/73 - חדרי חלד ואח' נגד עירית נצרת
*דיון בבג"צ בצו מניעה נגד המדינה
העותרים פנו לבימ"ש השלום בנצרת בתביעה בשל מטרד שנגרם להם והסתמכו על פקודת הנזיקין. התביעה היא בגדר סמכותו של ביהמ"ש הרגיל, אך שופט השלום שבפניו באה תביעת העותרים החליט, עפ"י סעיף 37 לחוק בתי המשפט, להעביר את הענין לבג"צ. עפ"י החוק צו העברה שניתן לפי סעיף 37 אין אחריו ולא כלום. כמסתבר
עברו למעלה משלוש שנים מאז התחילה העיריה בעבודות שהעותרים קובלים עליהן ואם בג"צ ידון בדבר, יעשה זאת עפ"י הכללים המקובלים עליו ואז יצטרך לדחות את העתירה מחמת שיהוי. אי לכך החליט בג"צ כי ניתן לערער על החלטת שופט השלום להעביר את הענין לבג"צ והערעור ישמע בפני ביהמ"ש המחוזי ובימ"ש זה יוכל להחזיר את הענין לבימ"ש השלום שהוא ידון בה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד ל. זינגר לעותרים. 7.1.74).
בג"צ 161/73 - ד"ר סבינא לוירא נגד מנכ"ל משרד הבריאות ואח'
*הענקת תואר של מומחה לרפואת ילדים בבג"צ זה נדונה שאלת הכרה בעבודה של רופאה בבית חולים ברצועת עזה כעבודה לצורך אישור תואר מומחה כרופאת ילדים. ביהמ"ש הגבוה לצדק סקר את השתלשלות הענינים הנוגעים לעותרת והגיע לכלל מסקנה כי על המשיבים להעניק לעותרת תואר של מומחה רפואת ילדים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. עליאש לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיב הראשון, עו"ד פ. שיפמן למשיבה השניה).
בג"צ 378/73 - שמחה ניר נגד רשות הרישוי במשרד התחבורה
*סדרי מבחנים במשרד הרישוי בבאר שבע קיימים שני בתי ספר לנהיגה שבאחד מהם עובד העותר, בתנאים מיוחדים, בהוראת נהיגה באופנועים. לרגל המצב שינה משרד הרישוי בבאר שבע את נוהלי המבחנים וזאת על דעת שני בתי הספר הפועלים בבאר שבע. העותר טוען כי ההסדר החדש מונע ממנו הגשת תלמידים למבחנים ובכך הוא נמצא לוקה. עתירתו נדחתה. ההסדר נעשה בין שני בתי הספר לבין רשות הרישוי ואילו היה אחד מבתי הספר בא בקובלנה נגד ההסדר היה בג"צ דוחה אותו שכן היה שותף להסדר. לעותר אין בית ספר משלו והוא יכול רק לבוא מכחו של בית הספר בו הוא מועסק, אך זכותו של מעסיקו לא קופחה ואין הוא יכול להתרעם על מעשה שנעשה בהסכמתו. כיון שכך גם העותר המועסק על ידיו אינו יכול לבוא בטרוניה עם הרשות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. העותר לעצמו, עו"ד גב' לרנר למשיבה. 7.1.74).
בג"צ 268/73 - ביח"ר לנעלים יונה ואח' נגד שר האוצר ואח'
*אי הטלת מכס מס קניה ותשלומי חובה על יבוא מהשטחים 35 עותרים העוסקים ביצור נעלים בישראל קובלים על שר האוצר הנמנע מלגבות מכס ומס קניה על נעלים המיובאות מהשטחים המוחזקים ולחילופין טוענים הם שנוכח הפער שבין מחירי הנעלים המיובאות מהשטחים לבין מחירי הנעלים מתוצרת הארץ חייב היה שר המסחר והתעשיה להשתמש בכח הנתון בידו עפ"י חוק להארכת תוקף של תקנות לשעת חירום (תשלומי חובה) ולהטיל היטל יבוא על נעלים מן השטחים, העתירה נדחתה. לענין אי גביית מכס ומס קניה, אמנם עד להוצאת הצו על תנאי לא היתה אסמכתא חוקית לכך, ברם לאחר שהוצא צו על תנאי התקין שר האוצר צו מס קניה ושירותים וצו תעריף מכס ופטור ולפי שני צוים אלה מותר שלא לגבות מכס ומס קניה על יבוא מהשטחים. מאחר שבג"צ חייב לדון בענין עפ"י המצב החוקי כמו שהוא היום הרי המנעות שר האוצר מגביית המסים מוצדקת ואין עילה להתערב בדבר. אשר לשימוש שעל שר המסחר והתעשיה לעשות בהטלת תשלומי חובה - השר הסביר כי אי הטלת התשלומים נובעת ממדיניות הממשלה. אמנם המילה "מדיניות" איננה מילת קסם אשר מאחוריה יכולה הרשות להסדיר הפליית האזרח או עוות דין אחר, כפי שנטען כאן, ואולם החוק לא בא להבטיח ליצרן בישראל שיוכל לעולם לעמוד בפני התחרות של יבואנים
מתוצרת חוץ, בעניננו עומדות אלה מול אלה המטרות של הגנה על תוצרת הארץ, ומאידך המדיניות של הפיכת השטחים וישראל ליחידה כלכלית אחת. שר המסחר שקל את הדבר ומסקנתו איננה חורגת מגדר שיקול הדעת הנתון בידו עפ"י החוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, אשר, 6.1.74).
בג"צ 480/73 - מאיר לם, עו"ד נגד ועדת הבחירות המרכזית ואח'
*מועמדות אלוף אריאל שרון לכנסת העתירה שהוגשה לפני הבחירות לכנסת השמינית ביקשה להביא להתפטרותו של האלוף שרון ממועמדותו לבחירות לכנסת השמינית. העתירה נדחתה. השופט ברנזון בפסק דינו אמר כי בהתאם לחוק הבחירות, מועמד ששמו נכלל ברשימת המועמדים שאושרה לא ישרת שירות מילואים. נמצא, לדעת השופט ברנזון, שלכאורה שר הבטחון והאלוף שרון לא עשו את המוטל עליהם כדי לקיים מצוות הוראה זו שבחוק אם כי אין לקבוע מסמרות בענין זה שכן בין כה וכה יש לדחות את העתירה, במידה והעתירה מופנית נגד ועדת בחירות שהיא תמחק את מועמדותו של אלוף שרון - עפ"י סעיף 56 לחוק הבחירות לכנסת לא ישרת מועמד בשירות מילואים אבל השירות במילואים אינו שולל את המועמדות כשלעצמה, נוסף לכך אין מקום להוציא צו על תנאי מפאת האיחור הרב שבו בא העותר לבג"צ. השופטים ויתקון וי. כהן הצטרפו לדחית העתירה אך ציינו שאין להביע כל דעה לגבי השאלה אם אמנם יש בשירותו של האלוף במילואים משום הפרת סעיף 56 לחוק הבחירות. אין להביע כאן דעה בענין זה אפילו אין זו דעה סופית.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד גב' ביניש לועדת הבחירות ולשר הבטחון. 28.12.73).
בג"צ 474/73 - פודים יעקב ואח' נגד המוסדות להשכלה גבוהה
*בקשה לעכוב חידוש הלימודים באוניברסיטאות העותרים הנמצאים בשרות צבאי ביקשו להוציא צו מניעה נגד המוסדות להשכלה גבוהה שלא יפתחו את שנת הלימודים באוניברסיטאות. העתירה נדחתה. ראשית, המוסדות להשכלה גבוהה הם אמנם גופים בעלי אופי ציבורי אבל אינם פועלים על פי דין ובדרך כלל אין בג"צ נזקק לעתירה המבקשת את התערבותו בפעולתם של גופים כאלה. לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה, כל מוסד להשכלה גבוהה שהוכר בתור שכזה הוא בן חורין לכלכל ענינו כטוב בעיניו. שנית, ההחלטה לפתיחת שנת הלימודים היא בעלת משמעות ציבורית עם השלכות על חלקי צבור שונים במדינה ואין דרכו של בג"צ ליטול על עצמו התפקיד לפתור בעיות מסוג זה. כמו כן נפתחה כבר שנת הלימודים והעתירה למנוע את הפתיחה עבר זמנה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. 25.12.73).
בג"צ 224/73 - דוד הראל נגד השופט גלעדי ואח'
*חקירת סיבות מוות
בנו של העותר נהרג בזמן שרותו בצבא והעותר נקט בהליכים שונים לקיום חקירת סיבת מות ע"י שופט חוקר. לבסוף נערכה חקירה כזו ע"י שופט חוקר צבאי ובהתאם למסקנותיו הועמדו חיילים שונים למשפט ודינם נגזר. העותר שיתף פעולה בשעת החקירה ע"י החוקר הצבאי, לאחר סיום ההליכים חזר וביקש כי ימונה שופט חוקר אזרחי. בקשתו נדחתה ועתירתו נדחתה. לנוכח נסיבות הענין וסעיפי החוק השונים הדנים בחקירת סיבות מות אין מקום לחקירה נוספת לאחר שנערכה חקירה והאשמים הועמדו לדין ונגזר דינם.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד צ. טרלו למשיבים).