ע.א. 433/74 - ד"ר איתן להב נגד יעקב נבו ואח'

*הגשת תובענה על פי הזכויות שנפסקו בפסק בוררות שאושר ע"י ביהמ"ש.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 4368/74 (ת.א. 1374/74 - הערעור נתקבל בחלקו).



העובדות:
הצדדים מסרו סכסוך שביניהם להכרעתו של בורר והלה פסק כי על המשיבה לשלם למערער סכום קצוב של כ- 100,000 ל"י וכן לשלם לו שליש מהתקבולים או פרמיות וכדומה שקיבלה המשיבהמן האוצר בגין יצוא מסוים. הפסק אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי והמערער פנה להוצל"פ וביקש את ביצועו של אותו חלק מהפסק המתייחס למשיבה. נוסף לכך הגיש נגד המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר שעילתה פסק בורר. בתביעה זו תבע את הסכום הקצוב של 100,000 ל"י וסכום של כ- 20,000 ל"י בטענה כי הפרמיות האמורות מסתכמות בכ- 60,000 ל"י והבורר פסק לו שליש. את הסכום של כ- 60,000 ל"י פרמיות ביסס המערער בכתב תביעתו על תצהירו של המשיב בבקשתו לביטול פסק הבורר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסכום של 100,000 ל"י בסוברו כי פסק הבורר הינו כפס"ד סופי ויש לדחות תביעה עפ"י הפסק בתור מעשה בי"ד. באשר לסכום של 20,000 ל"י סבר השופט כי מתוך הפרמיות שהמשיב הצהיר עליהם יש לנכות הוצאות שונות ואם ינוכו ההוצאות לא ישאר בכלל רווח בפרמיות ומחק את התביעה על הסף. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א, העובדות שפסק הבורר אושר והפך לסופי והוגש לביצוע במשרד ההוצל"פ, אינן מונעות הגשת תובענה לביהמ"ש עפ"י הזכויות והחיובים שנפסקו בפסק הבוררות. קביעתו של החוק שפסק בורר שאושר דינו לכל דבר כדין פס"ד של ביהמ"ש אינו בא למנוע הגשת תביעה חדשה על יסוד פסק הבורר.
ב. עם זאת, לא תמיד ניתן להגיש תביעה לביהמ"ש עפ"י הזכויות והחיובים שנפסקו בפסק הבוררות שאושר ע"י ביהמ"ש אלא אם יש סיבה טובה לכך. בהעדר סיבה כזו, כמו בעניננו, מהווה הגשת תביעה כזו שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש והתביעה עצמה הופכת לתביעה טרדנית המצדיקה את מחיקתה ע"י ביהמ"ש. אך תביעה כזו דינה להמחק ולא להדחות.
ג. לא כן לגבי הסכום של 20,000 ל"י, כאן לא היה פסק הבורר ברור ומוחלט שכן דיבר על שליש מהפרמיות ולא קבע סכום מסוים, אי לכך מוצדק לפנות לביהמ"ש שיקבע מהו הסכום. קביעתו של ביהמ"ש שההוצאות עלו על ההכנסות היא קביעה שניתן לפסוק בה לאחר בירור המשפט ולא לצורך מחיקת התביעה על הסף.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד ש. סגל למערער, עו"ד מ. מוזר למשיבים).


ע.א. 532/74 - סמי דקלו נגד דבורה מוניץ

*מחיקת תובענה שהוגשה ע"י יורשת ושאח"כ ויתרה על חלקה בירושה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בנטל) בת.א. 222/74 - הערעור נתקבל ברוב דעות).



העובדות:
המשיבה היא בתו של המנוח רפאל אלואשוילי. בינואר 1973 התחייב המנוח בזכרון דברים למכור למערער נכס מקרקעין בסכום של 800,000 ל"י. המנוח נפטר בפברואר 1973, ובמאי 1973 ניתן צו ירושה שבו מופיעה המשיבה כיורשת של 1/4 מעזבון המנוח. בינואר 1974 הגישה המשיבה,בתורת יורשת, תביעה למתן הצהרה שזכרון הדברים נחתם ע"י המנוח כשלא היה בדעה צלולה ולכן הסכום שנקבע למכר היה נמוך מהמחיר הריאלי באותה תקופה, באפריל 1974 בקשו מנהלי
העזבון תיקון צו הירושה שבו נאמר כי המשיבה ויתרה על חלקה בעזבון לטובת אמה ועל כן לא תקבל חלק מתוך העזבון. בקשה זו הוגשה לביהמ"ש בעקבות הסכם בין הצדדים שלפיו קיבלה המשיבה תמורה וויתרה על זכותה בירושה לטובת אמה. הן בהסכם האמור והן בהחלטת ביהמ"ש נקבע במפורש כי לא יפגע זכותה של המשיבה להמשיך בהליכי המשפט נגד המערער. בעקבות ויתורה של המשיבה על חלקה בירושה הגיש המערער בקשה למחוק תביעת המשיבה נגדו שכן היא חדלה להיות יורשת ואין לה מעמד בתביעה נגדו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט מני (דעת הרוב):
א. לפי סעיף 6 (ב) לחוק הירושה משהסתלקה המשיבה מחלקה בעזבון רואים אותה כאילו לא היתה יורשת מלכתחילה ונמצא כי תוצאה משפטית זו סותרת עכשיו את טענת המשיבה בתביעתה נגד המערער כי היא יורשתו של המנוח. כתב התביעה בצורתו הנוכחית אינו מגלה עילת תביעה ומשום כך יש למוחקו.
ב. לטענת המשיבה כי לא ויתרה על חלקה בעזבון אלא מכרה חלקים מסוימים בנכסים לאמה ושמרה על זכותה כיורשת בתביעה נגד המערער - טענה זו עומדת בסתירה גמורה למה שנאמר בתצהירה כי היא מוותרת באופן החלטי ובלתי חוזר על חלקה בירושה לטובת אמה.
השופט קיסטר (דעת מיעוט):
הסכם הפשרה שבין היורשת ליורשים האחרים והתצהיר שצירפה לבקשה לשינוי צו הירושה אין לראותם כהסתלקותה של המשיבה מן הירושה כאמור בסעיף 6 לחוק הירושה ועל כן אין לראות את המשיבה כאילו לא היתה יורשת מלכתחילה כפי שנקבע באותו סעיף. הסכם הפשרה הוא עיסקה של חלוקת נכסי עזבון לפיה קיבלה המשיבה תמורה להעברת חלקה בירושה לאמה. הצדדים לא השתמשו בלשון הסתלקות מן הירושה כאמור בחוק אלא בלשון ויתור ושני המושגים אינם בהכרח חופפים זה את זה. אם מדובר בהעברת הירושה כאמור הרי שהמשיבה שמרה לעצמה בעיסקה זו על זכותה להמשיך בתביעה נגד המערער.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד א. שטנדל למערער, עו"ד א. ארזי למשיבה).


בג"צ 3/73 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ופלוני

*סמכות של ביה"ד הרבני לדון בגירושי יהודים תושבי הארץ כאשר הנשואין נערכו בחו"ל.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).



העובדות:
העותרת והמשיב השני (להלן - המשיב) הם יהודים אזרחי הארץ ותושביה שנישאו בשנת 1952 בנישואין אזרחיים בפריז ועלו ארצה ב- 1954 ומאז הם גרים בישראל. בשנת 1972 הגיש המשיב תביעת גירושין לביה"ד הרבני האיזורי בת"א ובתביעתו ציין כי הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בלבד בחו"ל ולאחר מכן הוא מוסיף ומספר כי האשה עזבה אותו, נסעה לחו"ל ומסרבת לחזור ארצה ולאור כל העובדות יש לחייב את האשה לקבל גט, העותרת פנתה לבג"צ נגד סמכותו של ביה"ד הרבני לדון בעניניה. לטענת העותרת ביה"ד הרבני אינו מכיר בתוקפן של נישואין אזרחיים, מקפח את האשה שנישאה כך ורואה בנישואין אזרחיים עילה לגירושין מבלי להעניק לאשה זכויות. היא טוענת כי עפ"י חוק שיפוט בתי דין רבניים סמכות השיפוט הייחודית של בי"ד רבני הוא ב"עניני נשואין וגירושין של יהודים בישראל" ולטענתה צריכים לא רק הצדדים להיות יהודים בישראל אלא שהנישואין והגירושין בוצעו בישראל. מכיון שכאן הנשואין לא היו בישראל הרי אין לביה"ד סמכות לדון בכך.
החלטה - השופט ברנזון:


א. בפני בג"צ העלה המשיב את הטענה כי אינו כופר בחוקיות נישואיו האזרחיים ולא על כך הוא סומך את תביעתו לגירושין וכי עילתו היא שהאשה היא מורדת לפי הדין הדתי. כיון שכך זנח את הטענה שהנישואין אינם תופשים וטענה זו לא תועלה בביה"ד הרבני.


ב. לענין הסמכות - אין ספק כי בלי שים לב היכן נערכו הנישואין הרי כאשר המתדיינים הם יהודים תושבי ישראל או אזרחיה והם מבקשים בביה"ד הרבני גירושין, מוסמך ביה"ד לדון בתביעה גם אם הנישואין נערכו בחו"ל.
ג. כאשר ביה"ד הרבני דן בענין הנתון בסמכותו, היינו בענין הגירושין, מוסמך הוא אגב הדיון להכריע בשאלה המתעוררת כענין שבגררא לגבי כשרות נישואין או גירושין שנערכו בחו"ל. מאידך כשגופו של הענין המובא לפניו הוא כשרותם ותקפותם של נישואין וגירושין שנערכו בחו"ל לא בידו של ביה"ד הסמכות להכריע בו.
השופט מני: מסכים.
השופט קיסטר: מסכים שיש לבטל את הצו על תנאי, אך לא מסכים לקביעה שאין ביה"ד הרבני מוסמך לפסוק בענין תקפות נישואין או גירושין שנערכו בחו"ל כאשר שאלה זו בלבד באה לפניו. בעניננו כאמור הסכימו כל השופטים שיש לבטל את הצו על תנאי ועל כן אין צורך לדון בשאלת הסמכות האמורה.


(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד בן מנשה לעותרת, עוה"ד טיטונוביץ ופרוידנברגר למשיב, עו"ד גולדמן בשם היועהמ"ש לממשלה. 12.12.74).


בג"צ 333/74 - ואליד צאדק חג' יחיא נגד הועדה המקומית אל טייבה ואח'

*פסילת מינוי מנהל בי"ס עפ"י מכרז.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).



העובדות:
במועצה המקומית אל טייבה נתפנתה משרה של מנהל בית ספר תיכון. ראש המועצה ביקש וקיבל הדרכה ממשרד החינוך כיצד למנות מנהל חדש, הוא פעל עפ"י ההנחיות של משרד החינוך ובמכרז זכה העותר. לאחר מכן התערב משרד הפנים וטען כי הרכבה וסדרי עבודתה של ועדת המכרזים נגדו את הוראות משרד הפנים לענין מינוי מנהלי בתי ספר במועצות ופסל את בחירתו של העותר. התקיים מכרז חדש בו שוב היה העותר מועמד וכן המשיב הרביעי ובמכרז השני זכה המשיב הרביעי. על כך העתירה.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. הוראות משרד הפנים בדבר סדרי בחירת מנהל בית ספר תיכון צריך היה לפרסם ברשומות ומשלא פורסמו אין להן כל תוקף חוקי וכל מה שראש המינהל במשרד הפנים התיימר לעשות מכח סמכותו עפ"י אותן הוראות הוא כאין וכאפס.
ב. העותר טוען כי המשיב שנבחר כמנהל לא ענה על דרישות המכרז באשר לא היה לו נסיון של הוראה של 5 שנים בבית ספר תיכון כפי שנדרש במכרז. טענת המשיב היא שהיה למנהל החדש נסיון עשיר בניהול בית ספר יסודי ועל כן יכולה היתה הועדה להכיר בנסיון זה כשווה ערך לנסיון של הוראה במשך 5 שנים בבית ספר תיכון. נראית טענת העותר על פני טענת המשיב, ברם מכיון שהתוצאה הסופית היא שיש לבטל בין כה וכה את המכרז השני אין צורך להכריע בשאלה זו.
ג. יש לפסול את הליכי הועדות, הן הועדה הראשונה והן הועדה השניה, באשר ראש המועצה המקומית שהיה חבר בהן ונטל חלק פעיל בעבודתן הוא גיסו של העותר. מבחינת הצדק יש פגם חמור בכך. על כן יש לפסול את ההליכים של שתי הועדות ואת מינוים של העותר ושל המשיב.
ד. לטענת העותר כי על אף הפגמים זכאי הוא לאישור מינויו באשר כבר קיבל כתב מינוי והתחיל בעבודתו למשך 20 יום, אין באלה סיבה סבירה להמנע מהתערבות בג"צ כשהיא דרושה למען הצדק. העותר לא שינה את מצבו לרעה. בימים שעבד לא היו לו ימי לימודים אלא ימי פגרה ובפועל טרם החל לנהל את ביה"ס.
ה. אין לקבל את טענת המשיבים כי משהתייצב העותר מרצונו בפני הועדה במכרז השני הסכים מכללא שמינויו עפ"י המכרז הראשון בטל. אזרח הנשמע לדרישת השלטונות בהניחו כדבר המובן מאליו שהדרישה היא חוקית ומוסמכת, כפי שהניח העותר ביחס להחלטת משרד הפנים לפסול את המכרז הראשון, אינו צריך להלקות בשל ציותו לשלטון אם יתברר לאחר מכן שהדרישה היתה בלתי חוקית ובלתי מוסמכת.
השופט עציוני: יש לבטל את ההליכים בשני המכרזים מן הנימוק שראש המועצה המקומית הוא גיסו של העותר. כמו כן נראית טענת העותר שהמשיב לא מילא אחרי המכרז. נוכח עובדות אלה אין צורך להכריע בשאלות אחרות שבהן דן השופט ח. כהן.
השופט קיסטר: מסכים לדברי השופט עציוני.


(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. עו"ד וינרוט לעותר, עוה"ד א. הכהן, עדיאל ומסארווה למשיבים. 12.12.74).


בג"צ 189/74 - המועצה לארץ ישראל יפה ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים

*סמכות ועדה מחוזית לחזור ולדון בתוכנית מיתאר לאחר שכבר אישרה אותה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).



העובדות:
נשוא עתירה זו הינה תכנית מתאר לבינוי מתחם עומריה בירושלים והקמת בית מלון ובתי מגורים רבי קומות בשטח. המגמה של הרשויות היא לאפשר בניית השטח בניגוד לתכנון המקורי ולשם כך הוכנה תכנית שינוי לתכנית מתאר ירושלים שתאפשר את הבינוי של בתי המלון ורבי הקומות. הועדה המחוזית החליטה להפקיד את התכנית ולאחר ההפקדה התקבלו התנגדויות רבות מאישים וגופים שונים. הועדה הקדישה מספר ימים לשמיעת המתנגדים ולבסוף החליטה לדחות את ההתנגדויות, התכנית הועברה לאישורו של שר הפנים והלה עיין בתכנית ובהתנגדויות והחליט שלא לאשר את התכנית כמות שהיא וכי יש מקום לקבל חלק מההתנגדויות. על כן החזיר את התכנית לועדה שתחזור ותדון בה. השר החליט שלא לאשר את התכנית עם השינויים באשר לפי חוות דעת היועהמ"ש מסמכותו של השר היא לאשר את התכנית או לדחותה אך לא להכניס בה שינויים. עתה פנו העותרים, שהם המועצה לארץ ישראל יפה ואישים שונים מירושלים, לבג"צ וטענותיהם כי הוועדה המחוזית אינה מוסמכת לחזור ולדון בתכנית לאחר שהחליטה לגביה החלטה סופית ; כי משהחליט השר שלא לאשר את התכנית גמרו רשויות התכנון את מלאכתם ואין הם יכולים לחזור ולדון בה ; כי השינויים שהציע שר הפנים משנים את התכנית מקצה לקצה ולכן אין לדון בה אלא כמו בתכנית חדשה : כי שיקולי הועדה המחוזית פסולים לגופו של ענין.
החלטה - השופט ברנזון:
א. בהסכמת ב"כ העותרים החליט בג"צ להתעלם מהעותרים הפרטיים מבלי להכריע בשאלת מעמדם ולראות את העתירה כאילו הוגשה ע"י העותרת בלבד. זו הוכרה לצורך
החוק כגוף ציבורי שיש לו ענין בתכניות בנין עיר ורשאי להגיש התנגדות להן, העותרת זכתה להכרה רק לאחר שהגישה את ההתנגדות, אך גם אם לא היה לה מעמד בשעה שהגישה את ההתנגדות הרי לאחר מכן רכשה העותרת מעמד מוכר ועל כן זכאית היתה לפנות לבג"צ.
ב. על הועדה המחוזית לא חל הכלל בדבר "גמר המלאכה" שאין אחריה ולא כלום. כל רשות תכנונית המוסמכת לאשר תכנית מתאר מוסמכת גם לאשרה בשינויים הנובעים מהתנגדות שנתקבלה. הלכה פסוקה היא כי ועדה מחוזית מוסמכת לחזור ולדון בענין בו החליטה כבר ולשנות את החלטתה הקודמת. יש לציין כי לא מדובר בשינויים שהינם כה קיצוניים שלא יכירו עוד את התכנית המקורית שהועדה נתבקשה לאשר.
ג. דרישת העותרת למעשה היא כי יעשה תכנון לכל מיתחם עומריה ולא לחלק ממנו כפי שנעשה, נכון שיותר טוב לתכנן בבת אחת את כל השטח ואולם דבר זה נתון לשיקול דעת הרשויות המוסמכות ואלה אינן מוכנות לעכב את אישור התכנית המיוחדת של חלק מהשטח עד להכנתה ואישורה של התכנית הכוללת.
ד. אין לקבל את דרישת העותרת כי יחזרו על כל שלבי הדיון בשל השינויים העומדים על הפרק כי אם כל שינוי בתכנית יגרור חזרה על כל שלבי הדיון אין לראות מתי יגיע הדיון לקיצו ותווצר אפשרות לאשר את התכנית על תיקוניה. אין גם לקבל את הטענה ששר הפנים מצווה רק לאשר או לדחות תכנית ואין הוא רשאי לעכב את מתן החלטתו ולהציע לועדה המחוזית לדון שנית בתיקונים הנראים לו.


(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. 16.12.74).


בג"צ 438/74 - שלום זוהר ואח' נגד שר הפנים ואח'.

*הסכם בין עיריות להתקנת מערכת ביוב בין המועצה האיזורית עמק חפר ובין עירית נתניה נחתם הסכם בדבר הזרמת מי השפכים מתחום שיפוטה של עירית נתניה ומתחום שיפוטה של המועצה האיזורית עמק חפר וההסדרים בדבר מערכות ביוב ומכון לטיהור שיוקם בתחום שיפוט המועצה. העותרים מבקשים לצוות על שר הפנים שלא יאשר את ההסכם ועתירתם נדחתה. המועצה האיזורית עמק חפר אישרה את ההסכם ברוב מוחלט של 40 נגד 2 לאחר שדנה בנושא והגיעה למסקנה שהוא לטובת האיזור. על כן אין לקבל את הטענה העובדתית של העותרים כי ביצוע התכנית שבהסכם יביא שואה אקולוגית על עמק חפר. אשר לטענה המשפטית כי עירית נתניה אינה יכולה לבצע תכנית ביוב באיזור רשות מקומית אחרת ללא הסכמתה, וכאן מתנגד כפר ויתקין להסכם ולתכנית, משהוקמה המועצה האיזורית עמק חפר הכוללת גם את כפר ויתקין הרי הגוף המוסמך עפ"י החוק לתת או לא לתת הסכמה היא המועצה האיזורית עמק חפר עצמה, והסכמה או אי הסכמה של כפר ויתקין אינה משנה.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד רבינוביץ לעותרים. 20.11.74).


המ' 653/74 - פלוני נגד פלונית

*קביעת הוצאות משפט ע"י הרשם בין הצדדים התנהל משפט בדבר החזקת קטין כאשר המבקשת באה מצרפת וביקשה החזרת הילד שנלקח ע"י המשיב לישראל בניגוד להוראות ביהמ"ש בצרפת. ביהמ"ש
המחוזי הורה להחזיר את הילד לאמו בצרפת. משהגיש ערעור לביהמ"ש העליון הסכים ביהמ"ש כי המבקשת תוציא את הילד לצרפת ובלבד שתתן ערבות בנקאית להבטחת קיומו של כל סעד שינתן ע"י ביהמ"ש העליון. בסופו של דבר זכתה המבקשת גם בערעור בביהמ"ש העליון והמשיב חוייב לשלם את כל הוצאותיה. בין היתר היא תבעה הוצאות ששילמה לקבלת הערבות הבנקאית, כ- 300 דולר והרשם החליט שיש לשלם גם הוצאה זו. זכותו של הרשם לשום את ההוצאות שהוצאו לשם המשפט משתרעת לא רק על ההוצאות של ניהול המשפט אלא גם הוצאה כגון זו שבאה במסגרת ניהול המשפט.


(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. ינובסקי למבקשים, עו"ד מ. עליאש למשיב. 29.12.74).


המ' 630/74 - יונתן קליפר נגד ברוך יצחקי.

*סעד מן הצדק בתביעת פינוי בשעתו תבע המשיב פינוי דירה שבבעלותו המוחזקת ע"י המבקש וניתן פס"ד בהסכמה שלפיו ישלם המבקש את חוב דמי השכירות שהיה חייב למשיב בשיעורים. עוד הוסכם שינתן צו פינוי אלא שזה לא יבוצע כל עוד מקיים המבקש את תנאי ההסכם וישלם את התשלומים. המבקש פיגר בתשלום דמי השכירות והפר את ההסכם ואז פנה המשיב להוצל"פ וביקש ביצוע פסק הפינוי שניתן נגד המבקש. הלה הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי וביקש לעכב את ביצועו של צו הפינוי, ביהמ"ש המחוזי סירב לבקשה זו והערעור על כך נדחה, אין עוד מחלוקת שהמערער הפר את תנאי ההסכם ולא שילם את דמי השכירות במועדם וכל טענתו היא שאף לאחר שניתן פסק הפינוי בהסכמה רשאי הוא עכשיו לבקש סעד מן הצדק בשל הפיגור המהווה כאמור עילה לפינוי. מבלי להביע דעה על כך אם ניתן עוד עכשיו להעניק למבקש סעד מן הצדק, הרי לא ראש ההוצל"פ יכול להעניק סעד כזה אלא ביהמ"ש ועל המבקש היה לפנות לביהמ"ש בבקשה לפי חוק הגנת הדייר.


(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד הייק למבקש, עו"ד א. וקסלר למשיב. 10.12.74).


המ' 601+618/74 - מררכי צלינקר נגד יצחק שטרן ואח'

*מחיקת ערעור עקב אי הפקדת ערבון במועד נגד המבקש ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי והוא איחר בהגשת הערעור, אך אעפ"כ קובל הערעור לאחר שב"כ המבקש ביקש הארכת מועד ובקשתו נתקבלה בעקבות הצהרתו שפרקליטם של המשיבים הסכים להארכת המועד. טענת המשיבים בערעור על החלטה זו הינה כי פרקליטם לא הסכים להארכת המועד אך לאחר שפרקליט המבקש שייצג אותו בביהמ"ש המחוזי הצהיר באופן פוזיטיבי כי קיבל הסכמה ואילו הפרקליט שייצג את המשיבים בביהמ"ש המחוזי הצהיר כי איננו זוכר דבר כזה יש להעדיף את ההצהרה הפוזיטיבית על פני ההצהרה של עוה"ד שאיננו זוכר את העובדה, על כן יש לדחות את ערעור המשיבים. מאידך קבע המזכיר הראשי כמצוות תקנות סדר הדין כי על המערער להפקיד בקופת ביהמ"ש סכום של 500 ל"י כערבון וזאת עד ליום 24 בספטמבר 1974. ביום 19.9.74 באה פקידתו של פרקליט המבקש מת"א לירושלים ושילשלה מעטפה סגורה ובה שיק ע"ס 500 ל"י לתוך תיבת המכתבים המותקנת ליד דלת הכניסה לבנין ביהמ"ש. המעטפה לא הגיעה אל משרד ביהמ"ש אלא ביום 6.10.74 ואז עבר המועד להפקדת הערבון. לפיכך נמחק הערעור והערעור על כך נדחה. שלשול מעטפה לתיבת ביהמ"ש איננה הפקדה בקופת ביהמ"ש כמצוות התקנות, מבלי להכריע בשאלה אם בעל דין יוצא חובת מסירת מסמך לביהמ"ש ע"י שהוא מכניס אותו לתיבת המכתבים של ביהמ"ש, הרי בענין הפקדת סכום הערבון התקנה אומרת שיש להפקיד את הסכום בביהמ"ש ופירוש הדבר תשלום לביהמ"ש. מכיון שהתשלום לא בוצע לקופת ביהמ"ש מוטלת האחריות על הפרקליט לכך שהמעטפה על תוכנה הגיעה לביהמ"ש באיחור.


(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. שילה למבקש, עו"ד קוסט למשיבים. 10.12.74).


ב"ש 178/74 - חיים ויקטור נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירה של פריצה לדירה וגניבה ממנה, שוחרר בערובה ונעצר שנית באישום שניצל את שחרורו כדי להשפיע על עדים ולאיים עליהם, לאחר מעצרו הצליח להמלט מהשוטרים ולבסוף נעצר מחדש. למבקש הרשעות קודמות רבות ולאחר שהוגש נגדו כתב אישום מתוקן הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו עד לסיום ההליכים נגדו. הערר על כך נדחה. ברור שמעצרו של הנאשם עלול במידת מה להכביד על ההגנה כטענת פרקליטו אך זו הכבדה שאין מנוס ממנה.


(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. אל-עז לעורר, עו"ד גב' גורני למשיבה. 10.12.74).


ב"ש 191/74 - מדינת ישראל נגד מאיר וחנון

*שחרור בערובה הנאשם נמצא אשם עפ"י הודאתו ב- 11 עבירות של פריצה וגניבה, עדיין תלוי נגדו אישום של פריצה וגניבת תכשיטים בסכום של 85 אלף ל"י, תלויים ועומדים נגדו שני גזרי דין של מאסר על תנאי אשר תקופתו של אחד מהם כבר הוארכה וממילא אינה ניתנת להארכה נוספת. אעפ"כ החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב בערובה עד למתן גזר הדין. הערר על כך נתקבל. מכיון שבנסיבות האמורות לא היה מנוס מהפעלת המעצרים על תנאי ולנוכח כל הנסיבות האמורות אין מקום לשחרר את המשיב בערובה.


(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' בניש למבקשת, עו"ד ריכטמן למשיב. 26.12.74).


ב"ש 179/74 - ישראל ברכה נגד מדינת ישראל.

*שחרור בערובה העורר ביקש עיון מחדש בצו מעצר שהוצא נגדו עד לגמר ההליכים, בטענה כי קיימת נסיבה חדשה המצדיקה עיון חוזר, וזאת שחרורו של נאשם אחר ממעצר. עררו נדחה. שחרורו של נאשם אחר איננו נסיבה חדשה המצדיקה עיון חדש בצו מעצר.


(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד דגן לעורר, עו"ד גב' גורני למשיבה. 10.12.74).


ב"ש 1/75 - מדינת ישראל נגד שמשון מסמי וצדוק מסמי

*שחרור בערובה שני המשיבים הואשמו יחד עם אדם אחר בתקיפת זקנה בת 70 ושוד כספה והמדינה ביקשה מעצרם עד סיום ההליכים נגדם. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את שני המשיבים בערובה וערר המדינה נתקבל לגבי המשיב הראשון ונדחה לגבי המשיב השני. ביהמ"ש המחוזי סבר כי למרות שהעבירה המיוחסת למשיבים היא חמורה הרי נראה כי הראיות הן חלשות ומתבססות על ראית עד יחיד. בקבלו את הערר ציין ביהמ"ש העליון כי לגבי המשיב הראשון ישנה עדות נוספת מלבד העד היחיד, וכן חלקו של המשיב הראשון בעבירה היה רב יותר מחלקו של המשיב השני. הוא היה הרוח החיה בביצוע העבירה עפ"י האישום ובנוסף לכך יש חשש שינסה להשפיע על המתלוננת שהיא אשה זקנה הגרה בשכנותה שתשנה את עדותה.


(בפני: השופט עציוני. פרקליט המדינה ג. בך למבקשת, עו"ד בן אפרים למשיב הראשון, עו"ד ח. משגב למשיב השני. 3.1.75).


ב.ר.ע. 197/74 - צילה גטרר נגד פאולה זיס

*מזונות מן העזבון כדי שהמבקשת, שהיתה אשתו של המנוח, תזכה למזונות מתוך העזבון עליה לבקש תחילה מינוי מנהל לעזבון שיוכל לייצג את העזבון כנגד תביעת המבקשת . וידאג ליורשי המנוח שהמבקשת היא אחת מהן. לבני הזוג לא היו ילדים והמבקשת המתנגדת לקיום
צוואת המנוח בה צווה חלק מרכושו לנהנה עפ"י הצואה, טוענת שאין מספיק בעזבון כדי לשלם את מזונותיה. היה על המבקשת לדאוג במשך כשנתיים שימונה מנהל עזבון שיוכל לייצג את העזבון בתביעתה.


(בפני: השופט קיסטר. 31.12.74).


על"ע 5/74 - פלוני נגד ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד

*החזקת משרד עו"ד בלי שעובד בו עו"ד דרך קבע כלל 6 לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית) קובע כי עו"ד לא יקיים סניף או משרד נוסף במקום אחר מחוץ למשרדו העיקרי אלא אם באותו סניף או משרד נוסף עובד עו"ד דרך קבע. המערער החזיק משרד בעיר אחרת אך לא החזיק בו עו"ד. הוא הועמד לדין משמעתי וטענתו היתה כי אינו חייב להחזיק שם עו"ד אם המשרד פתוח בשעות ובימים מסוימים כפי שמצויין בשלט וכאשר הוא נמצא באותו זמן במקום. ביה"ד המשמעתי לא דן בשאלה משפטית זו, אך קבע כי מבחינה עובדתית המשרד לא היה פתוח ועוה"ד לא היה עובד שם באותן שעות שבשלט הבטיח לקהל. כיון שכך אין צורך לדון בשאלה המשפטית שהועלתה ע"י המערער.


(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן, החלטה - השופט ויתקון, המערער לעצמו, עו"ד א. גורן למשיב. 30.12.74).


ד.נ. 37/74 - בריסטול מאיירס קומפני נגד ביצ'ס גרופ' לימיטר ואח'

*דיון נוסף עקב חידוש הלכה המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המשיבות על הפרת פטנט, המשיבות התגוננו בטענה שהיה פרסום מוקדם של ההמצאה והמערערת ביקשה למחוק סעיף זה מכתב ההגנה בסומכה על השתק פלוגתא באשר שאלת הפרסום המוקדם נדונה בפני רשם הפטנטים באנגליה ונקבע שם שלא היה פרסום מוקדם, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וביהמ"ש העליון דחה את הערעור והבקשה לדיון נוסף נדחתה. אמנם ב"כ העותרת העלה טענות בשאלת השתק פלוגתא בענין הנדון, ואין ספק שהשאלה היא חדישה, אך לא בכל מקרה של חידוש בשאלה שנפסקה יש להרשות דיון נוסף. דיון נוסף ניתן בשל חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה אך תמיד ישקול ביהמ"ש אם להרשות את הדיון הנוסף במקרים כגון אלה. כאן אין מקום לדיון נוסף שכן מדובר במקרה נדיר והשאלה איננה מהותית אלא דיונית ואין כל ענין ציבורי להעמיד את הענין לדיון נוסף. מידת הצדק גם לא תפגע אם הצדדים יביאו את כל ראיותיהם בשאלת הפרסום המוקדם וביהמ"ש יכריע עפ"י מימצאים אלה ולא עפ"י מה שהיה בביהמ"ש באנגליה.


(בפני: השופט קיסטר. עו"ד א. גולדנברג לעותרת. 30.12.74).


בג"צ 492/74 - מרדכי רויטמן נגד פרקליט המדינה

*שיקול דעת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין עו"ד מת"א העיד במשפט פלילי שהתקיים נגד העותר וביהמ"ש העליון זיכה את העותר בחלק מן ההאשמות שבהן הורשע. לאחר מכן פנה העותר לפרקליט המדינה וביקש להעמיד לדין את עוה"ד באישום של שבועת שקר. פרקליט המדינה דחה את הבקשה ונימק את החלטתו ועתירת העותר נגד החלטת פרקליט המדינה נדחתה. הלכה פסוקה היא שהתערבותו של בג"צ בהחלטתו של היועהמ"ש אם להעמיד לדין אם לאו "תשתרע על שטח צר למדי". במילוי תפקידיו מייצג היועהמ"ש את ענין הציבור ומן הראוי שבידו תהיה השליטה על הגשת משפט פלילי והמשכתו. רק אם ימצא חוסר יושר או תום לב יתערב בג"צ.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עוה"ד כספי ושפיר לעותר. 19.12.74).


בג"צ 450/74 - פלוני נגד ביה"ד הדתי של העדה היונית הקתולית בנצרת ואח'

*סמכות ביה"ד של העדה היוונית בענין משמורת של ילד העותרת והמשיב 2 (להלן - המשיב) נשואים והם בני העדה היונית קתולית המתדיינים לפני ביה"ד הדתי של עדתם בנצרת. המשיב הגיש נגד העותרת בקשה לסעד המכונה "טאעה" ולחילופין למסירת המשמורת על ילדם הקטין לידי המשיב. ניתן פס"ד של טאעה המחייב את העותרת ללכת אחר המשיב למקום מגוריו ובפס"ד צויין שאם לא תציית האשה היא תוכרז כמורדת. אחת התוצאות של הכרזה כזאת, שהמשמורת על הילד עוברת לידי המשיב. עתירת העותרת נגד ביה"ד נתקבלה. אין סמכות לביה"ד הדתי האמור להזקק לענין משמורת הילד כל עוד לא הסכימו כל בעלי הדין להכנס למסגרת סמכות שפוטו. אין לקבל את גישת ביה"ד כי ענין של משמורת הילד הוא "טפל" לתביעה העיקרית שהיא תביעת טאעה ושעל כן יש לביה"ד סמכות לדון בכך. ענין משמורת על ילד קטין אינו טפל לתביעת טאעה. כמו כן קשור ביה"ד הדתי להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ולפיהן אין משמורת ילד קטין יכולה להיות תוצאה אוטומטית של הכרזת האשה כמורדת.


(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ג'מיל שלהוב לעותרת, עו"ד ח. מכול למשיב. 2.1.75).


בג"צ 469/74 - אלוף שמואל גונן נגד ועדת חקירה למלחמת יום הכיפורים ואח'.

*סעיף 15 לחוק ועדות חקירה ענינה של עתירה זו דרישתו של האלוף גונן שועדת החקירה תנהג בהתאם לסעיף 15 לחוק ועדות החקירה, תודיע לו במה הוא עשוי להפגע במסקנות הועדה ותאפשר לו להשתתף בישיבותיה ולחקור את העדים שעדותם נוגעת לו. עתירת העותר נדחתה. ביהמ"ש הגבוה לצדק סקר באריכות את נתוני עבודת ועדת החקירה, ציינה כי העותר נחקר ע"י הועדה במשך ישיבות רבות, הגיש ראיות ודברי סיכום. הועדה הודיעה כי אינה מתכוונת לקבוע כל מימצאים שהם בקשר לעותר אלא על סמך עדויותיו של העותר עצמו ומסמכים שהעותר היה צד להם. הועדה לא תביא בחשבון במסקנותיה בכל הנוגע לעותר שום עדות של אדם אחר או מסמכים שהעותר לא היה צד להם, מבלי להכנס לשאלה אם צודקת הועדה שבמקרה כגון זה אין היא חייבת לנהוג לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה הרי אין בג"צ מתערב בענין אלא במידה שיש בידי העותר להראות שהדבר דרוש לשם עשיית צדק. לנוכח העובדה שהעותר אמר את דברו בפני הועדה וכן שהועדה לא תזקק לכל חומר ראיות מחוץ לעדויות העותר אין לאמר שלמען עשיית הצדק צריך בג"צ להתערב. אשר לתלונתו של העותר על האופי של עתירתו שהיתה יזומה ע"י הועדה עצמה, זו דרך חקירה של ועדת חקירה שבפניה לא מצויים שני צדדים ועליה לחקור בעצמה על מנת להוציא את האמת לאור.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עוה"ד תוסיה כהן, שליט ו- ד. מירקין לעותר, היועהמ"ש לממשלה ועו"ד עדיאל למשיבים. 30.12.74).


בג"צ 227/74 - פרץ זמירה ויחזקאל נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת-גן

*מתן היתר בניה ביום 29.1.73 החליטה המשיבה לתת היתר לעותרים לבנות על חלקתם בנין תעשייתי. במשך חדשים לא ביקשו העותרים את ההיתר ורק באפריל 1974 פנו למשיבה וביקשו את ההיתר. ההיתר לא הוענק לעותרים וזאת מן הטעם שגזרו הקפאה על מתן היתרי בניה על חלקות בכל השטח שתכנית נתיבי אילון חלה עליו וחלקת העותרים בכלל זה. עתירת העותרים נתקבלה. לאחר שסקר את הסעיפים השונים של חוק התכנון והבניה, תכנית המתאר הכללית, והאפשרויות לשינויים בתכנית המתאר עפ"י תכנית שהוכנה ואשר עתידים להפקיד אותה, וכן ההחלטה החדשה לענין היתרי בניה אך להפקיע
חלק מכל החלקות, הגיע ביהמ"ש למסקנה שיש לעשות את הצו על תנאי החלטי תוך הגבלות שונות בהתחשב בתכנית החדשה.


(בפני השופטים: ויתקון, ח, כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. ח. כהן לעותרים עו"ד מוניץ למשיבה. 23.12.74).


בג"צ 497/74 - ורדה כהן נגד שר הבטחון ואח'

*פטור משירות צבאי מטעמי דת העותרת ביקשה פטור מחובת שירות בטחון מטעמים דתיים. היא הגישה את בקשתה באיחור, לאחר נסיון להפטר מהשירות מטעמים רפואיים שלא עלה יפה. אעפ"כ הוחלט לדון בבקשתה והועדה עיינה בתצהיר העותרת, חקרה את העותרת, הזמינה שני עדים שהצהירו שהיא דתית ולבסוף דחתה הועדה את הבקשה מן הטעם שהתרשמה מן העותרת שאינה דוברת אמת. עתירת העותרת נדחתה. הועדה יכלה להגיע למסקנתה לא רק מתוך התרשמות אישית מהופעת העותרת אלא גם מכך שבתחילה ביקשה העותרת להפטר מהשירות מטעמים רפואיים ; אחד העדים מטעם העותרת סבר שהיא התחנכה בבי"ס דתי ולמעשה למדה רק בבי"ס לא דתי, וכן העדויות על דתיותה של העותרת לא היו חזקות וחד משמעיות. הועדה התרשמה שהעותרת רוצה להפטר מהשירות לא כבחורה דתית אלא כל מעיינה להפטר מהשירות בכל דרך אפשרית, זו היתה התרשמותה של הועדה וכאשר מדובר בהתרשמות וודאי שכוחה של הועדה יפה מכוחו של בג"צ שלא ראה את העותרת ולא חקר אותה.


(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד פלדמן לעותרת, עו"ד גב' לרנר למשיבים. 19.12.74).


ע.פ. 371/74 - בנימין דנה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקבלת שוחד המערער היה חוקר בעל ותק במחלקת החקירות של המכס ובאחד הימים הלך עם חבר לעבודה בשם לוי ועשה בקורת במפעל. בדרך כלל יוצאים לבקורת רק עם הוראה והם הלכו לערוך את הבקורת בלי הוראה כזו. בעל המפעל הציע אז ללוי סכום של 200 ל"י שוחד, לוי סיפר על כך למערער והוא דחה את ההצעה, אך לא עשה לאחר מכן מאומה להביא את הדבר לידיעת הממונים עליו. לאחר ימים אחדים חזרו השניים למפעל וערכו דו"ח על המפעל שאיננו אמת, ובכך פטרו את בעל המפעל מחובת מס קניה. הדו"ח נערך ע"י לוי אך גם המערער חתם עליו. גם על דו"ח זה לא דווח המערער לממונים עליו בעוד שלפי ההוראות הקבועות צריך היה לדווח על כל בקורת שנערכה, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקבלת שוחד והערעור על כך נדחה. לנוכח נסיבות הענין כפי שצויינו לעיל אין מנוס ממסקנת האשם של המערער. נוסף לכך הודה המערער שקיבל מבעל המפעל שתי כותנות ולא שילם עבורן וברור שפקיד בקורת שמקבל מאת המבוקר בשעת הבקורת סחורה במתנה הרי זו קבלת טובת הנאה בקשר עם מילוי התפקיד המהווה עבירת שוחד.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 29.12.74) .


=ע.פ. 531/74 - אליהו ברוך נגד מדינת ישראל
[פ"ד כט (1) 498]*החלטת שופט שלא לפסול עצמו כאשר התיק הוחזר לבימ"ש השלום לאחר ערעור המערער הועמד לדין בבימ"ש השלום בעבירות על חוק התכנון והבניה ובעקבות עיסקה שבינו לבין המדינה בדבר עונש קל הודה המערער באשמה וביהמ"ש הטיל עליו עונש חמור. ביהמ"ש המחוזי ביטל את ההרשעה בהגיעו למסקנה שהצדק מחייב להרשות למערער לחזור בו מהודאתו מתוך צפיה שלא יוטל עליו עונש חמור. ביהמ"ש החזיר
את הענין "לבימ"ש קמא" אך לא הורה שהענין ידון לפני שופט אחר. הענין נקבע לפני אותו שופט שדן באישום בהתחלה, בקשת המערער שהשופט יפסול את עצמו נדחתה ע"י השופט והערעור על כך נדחה. עפ"י סעיף 132 (א) לחוק סדר הדין הפלילי יכול השופט לפסול את עצמו מן הנסיבות הנקובות באותו סעיף אך ההכרעה אם יש בנסיבות הנקובות באותו סעיף עילה כדי לפסול מסורה לשופט הדן בענין. למעשה מבקש המערער להרכיב על פס"ד ביהמ"ש המחוזי הוראה נוספת שהענין ידון בפני שופט אחר בשעה שביהמ"ש המחוזי לא הורה על כך. אם ביהמ"ש המחוזי כערכאת ערעור לא ראה פסול בכך שהשופט הקודם ימשיך לדון בענין אין מקום שביהמ"ש העליון יורה על כך.


(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד וייל למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 9.12.74).


ע.פ. 441/74 - נסים תושיה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה על ידי סוכן דואר) המערער שימש במשך שנתיים כסוכן דאר ולפי כתב האישום נטל לעצמו תוך שבועיים ימים סכום של כ- 90,000 ל"י אך הוא הודה בסכום של כ- 30,000 ל"י ובכך הורשע. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 6 חדשים מאסר בפועל, 30 חדשים מאסר על תנאי וקנס של 30,000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער עבר את גיל ה- 60 ובגיל זה ודאי הבין יפה את פירוש מעשיו. כמו כן עברו של המערער איננו נקי ממעשים פליליים והעבירה היא חמורה שכן המערער מילא תפקיד של אימון בשירות הציבור ומעל באימון זה. יש לטפח בתודעת משרתי הציבור שעליהם לנהוג בנאמנות, ביושר ובנקיון כפיים. לאחר ביצוע העבירות לקה המערער בשיתוק חלקי ונתון בסכנת עורון בעינו והוא רואה בכך עונש מידי שמיים. אעפ"כ אין לפטור אותו מעונש בידי אדם. חטאו הוא כלפי החברה והחברה אינה יכולה לעבור על כך לסדר היום.


(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. מרגלית למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 9.12.74).


ע.פ. 288/74 - מדינת ישראל נגד חנניה פרץ

*הרשעה בחבלה חמורה וחומרת העונש המשיב אירח בביתו שלוש בחורות תיירות, עשה בהן מעשה מגונה ואיים עליהן והן הצילו את נפשן ע"י שקפצו מחלון ביתו וכתוצאה מכך נשברה רגלה של אחת מהן. אין מחלוקת שהמערער עבר עבירות לפי הסעיפים 158 ו- 100 לפח"פ והמחלוקת היא אם בכך שגרם לשברים ברגלה של אחת הבנות עבר עבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 238 או של גרימת חבלה עפ"י סעיף 241. ביהמ"ש ראה בחבלה, חבלה רגילה עפ"י סעיף 241, אך ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה וקבע כי מדובר בחבלה חמורה עפ"י סעיף 238. המשיב נדון ל- 6 חדשים מאסר בפועל ו- 6 חדשים מאסר על תנאי וגם הערעור על קולת העונש נתקבל והועמד על שנה אחת מאסר בפועל ו- 6 חדשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון ציין את רשימת ההרשעות של המשיב והדגיש כי שיחק לו מזלו שביהמ"ש המחוזי נהג עימו לפי מידת החסד ועל כן ביהמ"ש העליון לא ימצה עימו את חומר הדין.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד לרנר למערערת, המשיב לעצמו. 26.12.74).


ע.פ. 320/74 - אחמד סעיד מחמוד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש ברצח ע"י קטין אחותו של המערער שהיתה נשואה התידדה עם גבר אחר ובגדה בבעלה. הדבר נודע לבעל שהסתפק בכך שהדבר לא יפורסם ולאחר מכן התגרשה האשה מבעלה ונישאה למאהבה וילדה לו שני ילדים. בשעת המעשה היה המערער בן 14 וכעבור שלוש שנים
תכנן רצח אחותו ולאחר הכנות רבות רצח אותה. הוא הורשע ברצח, ומכיון שהיה עדיין קטין לא היתה חובה להטיל מאסר עולם. ביהמ"ש דן אותו ל- 12 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. יש לעקור מן השורש את הנוהג של נקמת דם או שימוש באמצעי אלימות אף אם הם מוצדקים לפי השקפת העדה אליה משתייך הנאשם. חוקי המדינה מגינים על חייו של אדם ובפניהם חייבים מנהגי העדה לסגת, ביהמ"ש לא יקל ראש בפני מעשה של רצח רק מפני שעפ"י המקובל בעדת המערער בימים עברו היה הדבר מוצדק. אין ללמוד בענין דנא מע.פ. 386/69 שם הטיל ביהמ"ש העליון על שני נערים שהורשעו ברצח 8 שנות מאסר בלבד. שם נדונו ע"י ביהמ"ש המחוזי ל- 5 שנות מאסר וכאשר ביהמ"ש העליון מקבל את הערעור על קולת העונש הרי עצם קבלת הערעור מהווה לגבי הנאשמים חומרה מיוחדת ומטעם זה הסתפק ביהמ"ש באותו מקרה ב- 8 שנות מאסר.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. עו"ד סולימן למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 12.12.74).


ע.פ. 409/74 - נתן שאבי נגד מדינת ישראל

*גילוי עברו הפלילי של הנאשם ע"י התביעה בעת המשפט המערער נתפש בדירה פרטית שאינה שייכת לו מול פני ארון פתוח, הואשם בעבירה לפי סעיף 236 לפח"פ וביהמ"ש המחוזי הרשיע אותו בסוברו כי בנסיבות שהוכחו אמנם היתה למערער כוונה לגנוב כשנכנס לדירה, הערעור על הרשעתו נתקבל. בין הראיות שהובאו לפני ביהמ"ש היתה הודעה שמסר המערער למשטרה ובה נרשמו שאלות ותשובות של המערער ובין היתר היתה תשובת המערער לאחת השאלות "כן, אני היה לי עבר משטרה עד לפני 8 שנים". ברור כי אסור היה להגיש הודעה זו כראיה נגד המערער כאשר מתעוררת בה שאלת עברו הפלילי. ביהמ"ש המחוזי הזהיר את עצמו שלא להיות מושפע ע"י ראיה פסולה זו, אך ביהמ"ש העליון החליט כי קיים חשש שהעובדה שהמערער הוא בעל עבר פלילי ומסתמא מקוננות בלבו כוונות פליליות, פעלה את פעולתה ולו רק באופן תת הכרתי, כשבא ביהמ"ש לקבוע אם היתה למערער בשעת מעשה כונה לגנוב, אם השופט יודע שמדובר באדם למוד פשע יגיע ביתר קלות לידי הרשעה בהעמידו את הנאשם בחזקת מועד. מכיון שכך יש לזכות את המערער מן הספק.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 29.12.74) .


=ע.פ. 395/74 - מדינת ישראל נגד ויקטור ברוך ואח'
[פ"ד כט (1) 667]*קולת העונש (מעילה ע"י פקיד בכיר ואחרים) המערער הראשון היה עובד משרד השיכון וממונה במסגרת תפקידו על ניהול מו"מ לפינוי דיירי צריפים שנועדו להריסה במעברות שונות, טיפל בקביעת גובה הפיצויים ולביצוע תשלום לדיירי הצריפים אחרי הפינוי. בתקופה מאוקטובר 1968 ועד אוקטובר 1972 הסדיר המערער, יחד עם שני הנאשמים האחרים, הסכמים פקטיביים על שמות של אנשים שמעולם לא התגוררו בצריפים, הביא את המסמכים לאישור הועדה שקבעה את תשלום הפיצויים, לאחר מכן היה מקבל שיקים על שמות האנשים הפיקטיביים והנאשם השני או השלישי היו חותמים על הקבלות, בדרך זו הוציאו הנאשמים כ- 190 אלף ל"י ממשרד השיכון. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שלושת הנאשמים והטיל על המשיב הראשון תשלום קנס של 40 אלף ל"י ועל כל אחד מהמשיבים האחרים 20 אלף ל"י וכן מאסר על תנאי על כל הנאשמים. הערעור על קולת העונש נתקבל. במקרים כגון אלה יש להטיל עונשים חמורים והשיקול המכריע במקרים כאלה הוא טובת הציבור הדורשת הטלת עונשים שיהיה בהם להרתיע עבריינים בכח. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך אך נמנע להטיל עונשי מאסר נוכח שירותם המסור והנאמן של הנאשמים בתקופת מלחמת יום הכיפורים תוך
מסירות נפש והקרבה. נימוק זה אין בו כדי למנוע הטלת מאסר. לענין ההתחשבות בשירות במלחמת יום הכיפורים, הסתמכו הסניגורים על שלשה פסקי דין של ביהמ"ש העליון (סביר ח' 89, 330, 362), אך אף אחד משלשת המקרים האמורים אינו דומה בחומרתו לענין שלפנינו, מילוי חובה של שירות בזמן המלחמה שלא היה בה שום דבר יוצא דופן אינו יכול להיות גורם ממשי להקלה בעונש. גם הנסיבות האישיות של הנאשמים אין בהן כדי למנוע הטלת המאסר. בדרך כלל עבירות מסוג זה של אנשי "הצוארון הלבן" מבוצעות ע"י אנשים ללא הרשעות קודמות שזכו באימון הממונים עליהם וברור שעבריין כזה כשהוא נתפש סובל סבל רב, עקב עצם הירידה ממעמדו וכמו כן נפגעת קשה משפחתו. על יסוד כל הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון להטיל על הנאשם הראשון, שהיה הרוח החיה במעשה ויזם את הפעולה, עונש של 4 שנות מאסר ועל שני הנאשמים האחרים עונש של שנתיים מאסר. זאת בנוסף לקנסות שהוטלו על הנאשמים.


(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. סוכר למערערת, עו"ד טויסטר למשיב 1, עו"ד גושן למשיב 2, עו"ד אקסלרוד למשיב 3. 1.1.75).


ע.א. 610/73 - קצין התגמולים נגד ציון עזריה

*טענת נכות עקב שירות צבאי המערער שירת בצה"ל ובתקופת שירותו פרצה אצלו מחלת קצרת הסימפונות. קצין התגמולים דחה את תביעת המשיב לראות בשירות הצבאי סיבה להתפרצות המחלה. ועדת הערעורים קיבלה את ערעורו של המשיב והערעור על כך נתקבל. הועדה קבעה את מה שקבעה באומרה כי העובדה שהמחלה היא אינדוגנית ביסודה איננה שוללת את האפשרות שבאופן משפטי היא תחשב כנגרמת בצבא, ולפי הפסיקה של ביהמ"ש העליון בסוגיה זו "יש לחייב את הקשר הסיבתי...כאשר היא פורצת לראשונה בעת השירות...". דברי הועדה אינם משקפים נכונה את הלכת ביהמ"ש העליון. לא די בעובדה שמחלה אינדוגנית פרצה לראשונה בזמן השירות כדי להוכיח שאמנם השירות גרם להתפרצות אותה מחלה. הדבר תלוי בחוות דעת המומחים וכאן היתה חוות דעת של רופא ששלל כל קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות המחלה, יש לזכור שהמשיב שירת בתנאים הנראים בדרך כלל כנורמליים ולא הובאה ראיה מטעם המשיב שממנה היה אפשר להסיק שבמקרה שלו פרצה המחלה דוקא עקב שירותו בצבא. על כן הוחזר הענין לועדה על מנת שהמשיב יזמין ראיות מצידו לגבי המחלה.


(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד ר. סוכר למערער, המשיב לעצמו. 22.12.74).


ע.א. 271/74 - עזמי טאה ואח' נגד חליל גדעון

*חוקיות קביעתו של בורר לתשלום סכום כסף נקוב בדינרים ירדניים שני המערערים ועוד חברה ירדנית נתבעו בבוררות ע"י המשיב. הוצא פס"ד של בורר מכריע שבו חוייבו המערערים לשלם למשיב סכום כסף שצויין בדינרים ירדניים ב- הכרעת הבורר, בשעתו אושר פסק הבוררות ע"י ביהמ"ש לפי בקשת התובע אך נתעוררו שאלות שונות אם המערערים הוזמנו לאותו דיון אם לאו וביהמ"ש העליון התייחס בערעור זה לגוף טענות המערערים נגד אישור פסק הבוררות. הטענה העיקרית של המערערים היא כי מכיון שפסק הבוררות נוקב בדינרים ירדניים אין לאכוף אותו משום שהוא מנוגדלחוק הנוגע למסחר עם האויב ולתקנות ההגנה כספים. טענה זו לא נתקבלה, העובדה שמטבע זר נמצא בפיקוח הרשות המוסמכת אינה הופכת אותו למטבע בלתי חוקי ואין כל מניעה לתבוע חוב גם במטבע זר, יש להדגיש כי האיסורים בתקנות ההגנה (כספים) אינם מוחלטים והאיסור הוא על פעולה שנעשתה ללא היתר מהרשות המוסמכת. כאן לא נטען כי מבחינה עובדתית לא ניתן היתר ע"י הרשות המוסמכת ואם היה נחוץ היתר כזה. אין לקבל את הטענה שתקנת הציבור מחייבת את ביטולו של פסק הבוררות. נושא
הבוררות היה סכסוך בענין עבודות בין הצדדים משנת 1964, שטרות שהיו בידי התובע וזמני פרעונם היו משנת 1966, היינו לפני מלחמת ששת הימים. הבוררים קבעו על כן את החוב בדינרים ירדניים אך אין פירוש הדבר שצריך לשלם דינרים ירדניים אלא שהמערערים חייבים לשלם את הסכום המתאים בלירות ישראליות. כיצד לחשב את הדינרים בלירות ישראליות - שאלה זו תבוא על פתרונה בהליכי הוצל"פ.


(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. מימון למערערים, עו"ד א. סטלון למשיב. 30.12.74).


ע.א. 638/73 - יונים נימר נגד עירית פתח-תקוה

*אחריות מעביד בנזיקין המערער עבד מטעם העיריה בריסוס בשטח תלול מעד ונפל לואדי ונחבל, הגיש תביעת פיצויים, תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. אין לקבל את הטענה כי העבודה הנדונה היתה מסוכנת ומקום העבודה היה מסוכן ושהמשיבה לא נקטה צעדים כדי לשמור על עובדיה. לטענת המערער צריכה היתה המשיבה להדריך את העובדים כיצד להשמר מהמעידה והנפילה. טענה זו אין לקבל. אפילו נראה בואדי שאליו נפל המערער מקום שטמונות בו סכנות של מעידה ונפילה, הרי זו סכנה שכל אדם מן הישוב יודע על כך ויכול וצריך להזהר מפניה, ואין זו סכנה הנעוצה בטיב העבודה שבה הועסק העובד או שנוצרה לשם עבודתו ע"י המעביד. מתברר גם שהמערער עבד עבודה זו 8 שנים עד שקרתה לו תאונה זו, ולא היתה זו הפעם הראשונה שמעד ונפל במדרון והוא ידע היטב שיש להזהר שלא ליפול.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ד. גיורא למערער, עו"ד י. קרני למשיבה, 26.12.74) .


=ע.א. 447/73 - שורה בע"מ נגד מספנות ישראל בע"מ
[פ"ד כט (1) 474]*קביעת אגרות משפט בין המערערת למשיבה התעוררו חילוקי דעות והענין נמסר לבוררות. בשטר הבוררין הוסמך הבורר לפסוק "בכל חילוקי הדעות שנתגלעו בין הצדדים" והבורר נתן פס"ד בו חייב את המשיבה לשלם למערערת כ- 2.6 מליון ל"י. המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הבוררות והתעוררה שאלה אם עליה לשלם אגרת ביהמ"ש על כל הסכום. המערערת טענה כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים על סכום של כ- 2.4 מליון ל"י וכל מה שנפסק לה הוא כ- 200,000 ל"י מעל לסכום האמור. על כן רואה המערערת את פסק הבורר שאותו היא מבקשת לבטל כפסק לענין מאתיים אלף ל"י בלבד ועל סכום זה היא מבקשת לשלם אגרת ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי חייב אותה לשלם אגרה על מלוא הסכום של 2.6 מליון ל"י והערעור על כך נדחה. לא היתה מניעה להביא לפני הבורר מחלוקת בצורה שבה יפסוק הבורר רק בנוגע למה שלא הוסכם בין הצדדים, ואולם הבורר הוסמך לדון בכל חילוקי הדעות העולים מן החוזה ופסק סכום של כ- 2.6 מליון ל"י. כאשר מבקשים לבטל את פסקו הרי זה מתייחס לכל פסק הבורר.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. סלומון למערערת, עו"ד מ. זהבי למשיבה. 12.12.74).


ע.א. 132/74 - משהב, חברה לשכון בנין ופתוח בע"מ נגד שלמה כרם, עו"ד המפרק ואח'

*אכיפת ערבות שתנאיה שונים מתנאי החוזה שעבורו ערבו המערערת עשתה חוזה עם חברת בניה שלפיו התחייבה החברה לבנות עבור המערער יחידות דיור. המערערת שילמה על חשבון מחיר הדירות סכומי כסף והמשיבים 2 ו- 3, בנק וחברת ביטוח, ערבו למערערת לביצוע חוזה הבניה. לטענת המערערת הפרה החברה את החוזה ועל כן דרשה תשלום מהערבים. בינתיים התפרקה החברה ונתמנה מפרק זמני שהשיג צו המונע מאת הערבים לכבד את ערבותם, השופט נימק את הצו בכך שנתעוררו
"שאלות חשובות" הטעונות פתרונן. הערעור על כך נתקבל בהסכמת המשיב שהוא כיום מפרק חברת הבניה. ביהמ"ש העליון ציין כי למרות שהערבויות ניתנו בעקבות החוזה הרי התניות שנקבעו בהן אינם כתניותיו של חוזה הבניה. כאשר מבקש נערב לאכוף את הערבות והחייב שבעבורו ערבו מתנגד לכך, על ביהמ"ש לבדוק בראש ובראשונה מה נקבע בכתב הערבות. האם חבות הערב היא כחבות החייב העיקרי או שהיא עצמאית ותנאיה שונים מתנאי החייב העיקרי, אם תנאי הערבות שונים ועצמאיים הערב חב על פי התנאים שקבע בערבותו הוא ואין כל קשר בין הערבות לבין חבותו של החייב העיקרי. יתכן שהערב חב בעוד שהחייב העיקרי אינו חב והתוצאה תהיה שהערב ישלם לנערב וזה יהיה חייב בהשבה לחייב העיקרי. כאן התחייבות הערבים היתה לשלם למערערת עם קבלת דרישה בכתב את סכום הערבות מבלי להטיל על המערערת לבסס ולנמק את דרישתה לתשלום. רק בנסיבות יוצאות דופן יתערב ביהמ"ש בהתחייבות כזו ויברר את חבותו של החייב העיקרי כתנאי קודם לתשלום הערב.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ע. רבינוביץ למערערת, המשיב לעצמו. 19.12.74).


ע.א. 421/74 - זכריה שגן ואח' נגד שאול מדר

*תביעה עפ"י שטרות שנמסרו לבטחון לקיום הסכם בין הצדדים היה הסכם ולהבטחת התחייבויות המערערים מסרו המערערים למשיב שטרות ובהסכם הותנה מתי יהיה המשיב רשאי להגיש את השטרות לביצוע. לבסוף הגיש המשיב את השטרות לביצוע וביהמ"ש דחה את התנגדות המערערים לביצוע השטרות והערעור על כך נדחה. המערערים טענו כי המשיב צריך היה להוכיח שהמערערים לא קיימו את התחייבויותיהם עפ"י ההסכם על מנת להפרע מכח השטרות ומכיון שהוא לא הוכיח זאת אין הוא זכאי לפרעון מכח השטרות, טענה זו לא נתקבלה. שטר בטחון ניתן בידי צד לחוזה כדי שתהיה לו תביעה מכח השטר בנפרד מזכות התביעה העומדת לו מכח החוזה ובלי שיצטרך להוכיח את זכותו עפ"י החוזה. כאשר ניתן שטר בטחון עומדת למחזיק חזקת התמורה ונטל ההוכחה של העובדות המצדיקות או שאינן מצדיקות את מימוש שטרות הבטחון אינו מוטל על אוחז השטר אלא על חותם השטר. הלה הוא שצריך להוכיח שלא נתמלאו התנאים המצדיקים הפעלת השטר.


(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד א. ירון למערערים, עו"ד ש. אבן עזרא למשיב. 16.12.74).


ע.א. 419/74 - י. גורדון נגד מנהל מס שבח מקרקעין ת"א

*תשלום תוספת מס המערער ביקש להעביר מקרקעין הרשומים על שמו לחברה שהוא היה אחד מבעלי מניותיה וטען כי החזיק כנאמן במקרקעין עבור החברה ועל כן פטור הוא מתשלום מס שבח. מנהל מס שבח דחה את הבקשה לפטור והערעור על כך נדחה. עפ"י סעיף 69 לחוק מס שבח מקרקעין לא יוכר אדם כנאמן לצורך הפטור אלא אם מסר הודעה עפ"י החוק למנהל מס שבח כי הוא מחזיק בתור נאמן עבור הנהנה ואין חולקין על כך שלא נמסרה הודעה כזו במקרה דנא. אי מסירת הודעה חוסמת בפני המערער את הדרך לקבלת פטור ממס. גם לגופו של ענין לא הוכיח המערער כי אכן החזיק במקרקעין כנאמן עבור החברה.


(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. פינקלשטיין למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 18.12.74).


ע.א. 634/73 - ארנסט מיכאל נגד פקיד השומה

*פטור ממס בהשקעה מאושרת המערער הינו בעל מניות בחברת עלית והשאלה שהתעוררה היתה שעור המס שצריך לשלם על דיבידנדים שקבל. המדובר בהשקעה מאושרת וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו
של המערער וקבע שהכנסות שקיבל יש לראותן כהכנסות מהשקעה מאושרת. בפס"ד מקיף סקר ביהמ"ש את הסעיפים השונים בחוק הקשורים להשקעות מאושרות, למפעל מאושר, התקופות השונות שבהן נהנים מן הפטור ומתי הן מתחילות ומסתיימות וכן ענין של עיסקות מלאכותיות לצורך ביטולן ע"י פקיד השומה.


(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד ב. נהיר ו-י. נאמן למערער, עו"ד ברנזון למשיב. 12.12.74).


ע.א. 294/74 - איגוד ישראלי של חברות לביטוח נגד מדינת ישראל

*חובת חברות הבטוח לשלם הוצאות בי"ח של נפגע תאונה גם כאשר המזיק לא חב בנזיקין בין המדינה לבין האיגוד קיים הסכם בדבר תשלום הוצאות טיפול ע"י חברות הביטוח לבתי חולים חולים ממשלתיים עבור נפגעי תאונות דרכים. הוסכם על תשלום של 50 אחוז מההוצאות בין אם הנהג או בעל הרכב אחראי לתאונה או לאו, ובין אם היתה תרומת רשלנות מצד הנפגע או לאו, כן הסכימו החברות להגדיל את התשלום אם בימ"ש יפסוק כי חברות הביטוח חייבות עפ"י החוק לשלם לבית חולים גם כאשר המזיק אינו חב בנזיקין. בהתאם להסכם הוגשה לביהמ"ש בקשה בדרך המרצה שיפסוק בענין זה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי אחריות המבטח היא מוחלטת ללא קשר לאחריות המזיק והערעור על כך נדחה. השאלה איננה חדשה בספרות המשפטית הישראלית אך עד כה טרם נזדמן לבתי המשפט להביע דעתם עליה ובשני פסקי דין נפרדים עומדים השופט ויתקון והשופט קיסטר על פירוש החוק, מטרת המחוקק והמגמה של המחוקק בנימוקיו לענין סעיף תשלום לבתי החולים.


(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד ר. אברהם למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 4.12.74).


ע.א. 401/74 - עטאף חסן טראד נגד עיאדה בקרן שוק פארס

*דחיית תביעה עקב אי הופעת בעל הדין המשיב, שהוא סוחר מעזה הגיש לביהמ"ש המחוזי בנצרת תביעה נגד המערער, סוחר מכפר סכנין שבגליל, לתשלום של כ- 12 אלף ל"י. המערער כפר בכתב הגנתו בחוב ותבע בדרך של תביעה שכנגד סכום של כ- 25 אלף ל"י. המשיב בתשובתו הכחיש את הטענות שבתביעה שכנגד. בירור המשפט נקבע ליום 23.5.74 ול- 28.5.74. ביום 23.5.74 התייצבו ב"כ המשיב והמשיב ועדיו וכן ב"כ המערער אך המערער לא הופיע. ב"כ המערער הודיע כי בגלל טעות הזמין את המערער ל- 28.5.74 ועל כן ביקש לדחות את המשפט. ביהמ"ש סירב לכך והמשפט התקיים באותו תאריך והעידו המשיב ועדיו. לאחר מכן ביקש השופט כי הצדדים יסכמו אך ב"כ המערער חזר וביקש לדחות את המשך הדיון ל- 28.5.74 וב"כ המשיב הסכים ואז החליט השופט לדחות ליום 28.5.74 לסיכומים בלבד. ביום 28.5.74 הופיעו באי כח בעלי הדין והמערער שוב לא הופיע וב"כ הודיע לביהמ"ש כי שמע שהמערער יצא כבר מהכפר אך עדיין לא הגיע לביהמ"ש ועל כן ביקש דחיה. השופט סירב והעיר על כך שהשעה היא 9 ושהמשפט נקבע לשעה 8.30, ואז הודיע ב"כ המערער כי הוא לא יכול לסכם ללא ראיות,כיון שכך סיכם ב"כ המשיב וביהמ"ש דחה את מתן פסה"ד למועד אחר ואז נתן פס"ד שבו חייב את המערער בסכום תביעת המשיב, דחה את התביעה שכנגד של המערער וכן הטיל על המערער הוצאות ושכ"ט בסך 5,000 ל"י. הערעור על פסה"ד נדחה פרט לסכום ההוצאות. לפי העובדות שפורטו לעיל גילה המערער זלזול גמור בחובתו להופיע בביהמ"ש במועד שנקבע. לו היה מדובר בהעדרו של המערער ביום 23.5.74 והיה מוכח שהדבר נגרם בגלל טעות עוה"ד, ניתן היה להתיחס לכך בסלחנות, ברם
המערער לא הופיע גם בישיבה הבאה ולהעדרו זה לא ניתן כל הסבר של ממש. לענין שכ"ט לא היה מקום לחייב את המערער בסכום הגדול מאשר התעריף המינימלי.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן, החלטה - השופט י. כהן, עו"ד סולימאן למערער, עו"ד וליד סאלח למשיב. 30.12.74.).


ע.א. 629/74 - יוסף יוספיה נגד קצין התגמולים

*הקשר הסיבתי בין נכות משירות צבאי לבין התקף לב המערער נפצע בשנת 1848 ברגלו בעת שירותו הצבאי והוכר כנכה. ביום 23.8.71 אושפז בביה"ח בגלל זיהום ברגל שהיה מלווה בחום גבוה ונשאר מאושפז עד 3.9.71. ב- 22.9.71 נתגלו אצל המערער סימנים של אוטם בשריר הלב. השאלה שעמדה לדיון בפני קצין התגמולים וועדת הערעורים היא אם היה קשר סיבתי בין אשפוזו של המערער לבין אוטם שריר הלב. לפי חוות דעת של הרופאים הרי אם במשך 48 שעות מירידת החום נתגלו אצל המערער סימנים המעידים על האוטם, היינו כאבים בחזה, הרי שהתפרצות המחלה נובעת מן החום הגבוה. דא עקא שלפי התלונות שנרשמו מפי המערער ע"י הרופאים התחילו הכאבים כמה ימים אחרי תום המועד של 48 שעות. אם כך הדבר הרי לדעת כל הרופאים לא הוכח הקשר הסיבתי בין החום לבין האוטם. קצין התגמולים וועדת הערעורים דחו את ערעורו של המערער והערעור על כך נדחה. אמנם מדובר כאן בהבדל של כמה ימים בלבד אך לפי דעת כל הרופאים זהו הבדל משמעותי הקובע את גורל הקשר הסיבתי.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד בן ארי למערער, עו"ד ביניש למשיב. 23.12.74).


ע.א. 586/73 - פלוני נגד פלונית ואח'

*מזונות שני בעלי הדין נשואים ולהם ילדים ובביהמ"ש המחוזי חוייב המערער במזונות הילדים ועל כך אין הוא מערער. ברם הוא חוייב גם לשלם מזונות לאשה וערעורו על כך נתקבל .טענת המערער, כפי שצויינה ע"י ביהמ"ש המחוזי, היתה שהגיש תביעה לביה"ד הרבני לגירושין ועל כן אינו חייב במזונות וטענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש. ברם המערער העלה טענת הגנה במכתבו לביהמ"ש ועליה חזר גם בסיכום טענותיו בפני ביהמ"ש, וטענה זו היתה כי מצא את אשתו בבית עם גבר זר היינו שהיא בגדה בו ולכן אינו חייב במזונותיה. שאלה זו לא נתבררה בביהמ"ש המחוזי, ב"כ האישה טוען כי ענין קשרי האשה עם הגבר הזר כבר נדון בביה"ד הרבני ואולם בתביעת הגירושין לא נכרכה תביעת המזונות ובנפרד מכך הוגשה לביהמ"ש המחוזי תובענה למזונות. על כן מן הצורך שביהמ"ש המחוזי הדן בתביעת המזונות הוא שיקבע מימצא אם אמנם בגדה האשה אם לאו ואין להסתייע לצורך כך במה שהיה בפני ביה"ד הרבני. קל וחומר שהחומר שהיה בפני ביה"ד הרבני כלל לא היה בפני השופט. על כן הוחזר הענין לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות מחדש.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. המערער לעצמו, עו"ד י. כהן למשיבים. 12.12.74).


ע.א 474/74 - אברהם טייכמן נגד ישראל זיגמן בע"מ ואח'

*שכ"ט עו"ד




המשיבה הראשונה (להלן - המשיבה) הגישה בירושלים נגד המערער והמשיבים 2, 3 (להלן - המשיבים) תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סכום של 20,000 ל"י. המערער קיבל רשות להתגונן, הוזמן לחקירה על תצהירו ולצורך זה התייצב פעמיים בביהמ"ש עם ב"כ. המערער הוא תושב בני ברק ומנהל חשבונות וכל הופעה בבימ"ש או במשרד ב"כ
בירושלים להכנת ההגנה חייבה אותו לעלות לירושלים ולהפסיד ימי עבודה. לאחר שניתנה למערער רשות להתגונן הושג הסכם פשרה בין המשיבה והמשיבים על תשלום החוב והתביעה נגד המערער נדחתה בהסכמת כל הצדדים. ביהמ"ש המחוזי שנתבקש לפסוק הוצאות משפט למערער קבע אותן בסכום כולל של 200 ל"י והערעור על כך נתקבל, בדרך כלל על ביהמ"ש לקבוע שכ"ט בסכום שלא יפחת מהתעריף המינימלי שנקבע בכללים של לשכת עוה"ד. יש לחייב את המשיבים לשלם למערער סכום של 1,200 ל"י הוצאות ושכ"ט. המערער טען כי שילם לפרקליטו שכ"ט והוצאות בסכום של 2000 ל"י, אך זה סכום העולה במידה ניכרת על הסכום המגיע לפי התעריף המינימלי, ואין הצדקה בנסיבות מקרה זה לפסוק סכום העולה על התעריף המינימלי.


(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד נ. ממוני למערער, עוה"ד פלברבוים וח. הס למשיבים. 25.12.74).