ע.א. 443/74 - שרה פריד נגד הועדה המקומית לתכנון, ת"א ואח'
*גובה הפיצוי לדייר מוגן בהפקעת נכס.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 5718/73 - הערעור נדחהבעיקרו).
העובדות:
המערערת היתה דיירת מוגנת בנכס של עמידר שהופקע ע"י המשיבה והיו חילוקי דעות בין הצדדים בדבר גובה הפיצוי שהמערערת זכאית לו. שמאי מטעם המשיבות העיד כי הפיצוי המתאים הוא כ- 120 אלף ל"י וזאת על בסיס ערך דמי המפתח שניתן היה לקבל בגין מושכר כזה בזמן ההפקעה. השמאי מטעם המערערת העריך את הפיצוי בסכום של 200 אלף ל"י ודרך החישוב שלו היתה מחיר הנכס למכירה כשהוא ריק וחלוקת התמורה בסכום של שני שליש לדייר ושליש לבעלים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את דרך החישוב של השמאי מטעם המשיבות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. השאלה עדותו של מי מהמומחים יש להעדיף, נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את העדים וביהמ"ש יכול היה לקבל דוקא דרך החישוב של השמאי מטעם המשיבות. עקרון השומא הוא ערך הזכויות כשהן נמכרות ע"י מוכר מרצון לקונה מרצון וזו הדרך שצריך ללכת בה. יתכן שדרך חישוב כפי שהציעה המערערת יכולה להיות מתאימה במקרים מיוחדים, כאשר אי אפשר לעשות אומדן של מחיר זכויות הדייר המוגן, אך בענין דנא היתה עדות בדבר הערך של זכויות השכירות בשוק החופשי וביהמ"ש יכול היה לקבל אותה.
ב. המערערת תבעה גם פיצויים עבור נזק שייגרם למפעל שיש לבעלה בקרבת מקום ואשר כתוצאה מן ההנתקות ממגוריה באותו מקום עשוי להפגע העסק. אין המערערת זכאית לכל פיצוי עבור סוג כזה של נזק שהיא תובעת.
ג. לענין רבית - כל זמן שהמערערת גרה במקום אין היא זכאית לרבית עבור סכום הפיצויים.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. עו"ד גב' ר. אבלין-דינאי למערערת, עו"ד נ. נעמן למשיבות. 24.12.74).
ע.א. 411+414/74 - מכוניות הדר בע"מ נגד גבריאל סימן-טוב
*סיוע של ביצוע בעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט שרשבסקי) בת.א. 547/69 - בעיקרו נדחה הערעור ברוב דעות).
העובדות:
בשנת 1969 מכר המשיב למערערת חנות במחיר של 60,000 ל"י והוא קנה חנות אחרת לעצמו. היתה פגישה משולשת שבה היתה אמורה המערערת לשלם למשיב חלק מהתמורה על מנת שהוא יעבירו למוכר שלו. היתה זו נכונות של רצון טוב מצד המערערת באותו מעמד, למרות שעדיין לא בא מועד הפרעון של אותו סכום כסף. ברם נציגי המערערת גילו נוקשות מסויימת באותה פגישה, הרכישה של המשיב לא התבצעה ואז גם סירב המשיב למסור את החנות למערערת. זו הגישה תביעה לביצוע בעין ולתשלום פיצויים בסכום של 15,000 ל"י כאמור בחוזה, ביהמ"ש המחוזי סבר כיהמערערת היא שהפרה את ההסכם ע"י התנהגותה באותה פגישה כאמור, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. הנסיבות כפי שהיו בפגישה שבין נציגי המערערת, המשיב והצד השלישי לא היה בהן כדי הפרת ההסכם ע"י המערערת, ולמעשה המשיב הוא שהפר את ההסכם.
ב. השאלה היא אם יש להעניק לקונה סעד של ביצוע בעין. בהסכם המכר קיים סעיף של ביצוע בעין ושל תשלום פיצויים. השאלה החמורה המתעוררת היא אם מן הראוי הוא לצוות על ביצוע בעין של הסכם שנעשה באוגוסט 1969 ובו נקבע מחיר החנות בסך 60,000 ל"י, המוכר קיבל 5,000 ל"י בלבד, ועתה יקבל עוד 55,000 ל"י, אם כי בינתיים ירד ערכו הממשי של אותו סכום פלאים ובמקביל לכך עלה מחירה של חנות כזו כמה מונים. זו שאלה בעלת חשיבות עקרונית בעידן זה של אינפלציה גוברת והולכת. ג. בהתחשב בכך שההשהיה במשפט מאז 1969 ועד היום אינה באשמת המשיב, בהתחשב בכך שגם הקונה גילתה נוקשות בפגישה המשולשת שצויינה לעיל, אם כי לא עד כדי שניתן להאשים אותה בהפרת ההסכם, אין לצוות על ביצוע בעין באופן שהמוכר יצא כשידיו על ראשו. לאור הנ"ל די בכך אם יחוייב המשיב לשלם למערערת את סכום הפיצויים שנקבע בהסכם בסך 15,000 ל"י.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
אין לראות נוקשות בהתנהגות ב"כ המערערת בפגישה האמורה, הם לא היו חייבים כלל לבוא לפגישה ולעזור למשיב לרכוש את החנות. הלכה פסוקה היא מימים ימימה שבצוע בעין ניתן בגדר סעד שבשגרה בחוזה למכירת מקרקעין, ואם התמורה ביום עשיית ההסכם היתה מספקת וראויה הרי שאין בעליית המחירים ובירידת ערך הכסף משום עילת הגנה נגד תביעה לביצוע בעין. שהרי יכול היה המוכר לקיים התחייבותו במועד ואין הוא ראוי להבנות ממחדליו שלו. המערערת הגישה את תביעתה מיד לאחר הפרת ההסכם ועל המוכר היה לדעת שככל שיתעכב יותר ביצוע החוזה יוסיפו המחירים ויעלו יותר וערך כספו ירד.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד אבשלום לוי למערערת, עו"ד איתמר הכהן למשיב. 19.12.74).
ע.א. 9+101/74 - יעקב אינזל ואח' נגד דורה קוגלמס ואח'
*קיום צוואה.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק עזבונות 942/71 - הערעורים נדחו).
העובדות:
המנוח מאיר אינזל ערך צוואה בה ציוה את כל נכסיו לתאגיד שיקרא "קרן תולדה ליוצאי חלציו של מאיר אינזל". בצוואתו נתן הוראות כיצד תפעל הקרן ועל פי הוראות אלה, כל ילד שיוולד לאחד מיוצאי חלציו עד סוף כל הדורות יקבלו ההורים 1000 ל"י מענק לידה וקיצבה חודשיתשל 100 ל"י עד שהילד יוכל לעמוד ברשות עצמו ולהרוויח לפרנסתו. הוא גם הסדיר את דרך ניהולה של הקרן וע"י מי יתמנו המנהלים. המערער התנגד לקיום הצוואה בטענה שהמנוח עשה את הצוואה כשלא היה שפוי בדעתו וביהמ"ש דחה טענה זו וקיים את הצוואה. לאחר מכן החליף המערער את פרקליטו וזה העלה טענה כי אי אפשר להעניק בצוואה טובת הנאה לאנשים שהורתם ולידתם לאחר פטירת המנוח וביקש כי ביהמ"ש יבטל את צו קיום הצוואה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. עתה נמצאים בביהמ"ש העליון הערעור הראשון על קיום הצוואה והערעור השני על כך שביהמ"ש סירב לבטל את צו הקיום על יסוד הטענה החדשה שהובאה בפניו.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. חוק הירושה מסמיך את ביהמ"ש לבטל צו קיום צוואה על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו, אך רשאי ביהמ"ש שלא להזקק לטענה חדשה או לעובדה חדשה שהמבקש יכול היה להביא בהזדמנות הראשונה. הסירוב היה מוצדק פי כמה, כאשר
ידע השופט שתלוי ועומד ערעור על צו קיום הצואה, והטענה יכול שיביאו אותה בערעור עפ"י רשות מביהמ"ש שלערעור.
ב. לגופה של הטענה - אין לקבל אותה. המערער העלה כמה טענות בענין הורשה לאנשים שטרם נולדו ובשאלה אם צוואה שקובעת מה שיעשה ברכוש עד סוף כל הדורות אינה נוגדת את תקנת הציבור. אולם אין צורך לדון בכל אלה שכן ההורשה לא היתה לילדים שיוולדו אלא לקרן מסוימת ועפ"י החוק ניתן להוריש לתאגיד, השאלה מה יעשה התאגיד בכספים זו כבר שאלה אחרת.
ג. לטענה כי התאגיד מהווה נאמנות ומוסד הנאמנות אינו מוכר בישראל - כבר הכיר ביהמ"ש העליון בנאמנות הפרטית בישראל ולא יחזיר עתה את הגלגל אחורנית. נוסף על כך, משהוקם התאגיד הכשר וזכה בעזבון עפ"י הצוואה, הרי בפעולת התאגיד אין ענין לקיומה או לאי קיומה של הצוואה אלא אם התאגיד מוסמך או אינו מוסמך לעסוק בעסקי נאמנות פרטית.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ש. רכטמן למערער, עוה"ד ח. כהן, י. בלקינד וא. קליבנסקי למשיבים. 31.12.74).
בג"צ 149/74 - איגוד הייעל בע"מ נגד שר העבודה ואח'
*התחרות לא הוגנת של מוסד ממלכתי.
* זכות עמידה בבג"צ.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
העותרת היא חברה העוסקת בישראל במתן יעוץ בשטחי הנדסת התעשיה והנהול, ובתכנון שיטות שכר עידוד לעובדים. התרעומת שלה היא נגד המכון לפריון העבודה והייצור שבהקמתו השתתפו משרד העבודה, ההסתדרות, התאחדות בעלי התעשיה ואחרים וכמוהו כמחלקה ממשלתית והוא גוף ציבורי שעובדיו הם עובדי המדינה. המכון כפוף לשר העבודה, חברים בו מאות מפעלים אך הוא נותן שירותים מאותו סוג שהעותרת נותנת, גם למפעלים שאינם חברים בו. למכון גם מעמד במסגרת הנחות הניתנות לפי פקודת מס הכנסה על פרמיות בעד פריון עבודה והמלצות המכון מתקבלות ע"י שלטונות מס הכנסה. לטענת העותרת הענקת הסכמות לענין מס הכנסה למכון מביאה לידי כך שכל אותם מפעלים הרוצים יעוץ לעניני ייעול לצורך פריון עבודה והכרה ע"י מס הכנסה מתקשרים עם המכון על מנת לקבל את ההמלצה שלו למס הכנסה ובכך מקופחת פרנסת העותרת.
החלטה - השופט ויתקון:
א. לענין המעמד שיש לעותרת בפני בג"צ בענין דנא - אין להשוות מקרה זה עם אותם מקרים שבהם הוחלט שאין לעותרים מעמד כאשר באו בעתירה למנוע דבר מהזולת שאינו מגיע כדין וכאשר לא תבעו לעצמם דבר. בעניננו הטענה היא שהתחרות של הזולת פוגעת בעותרת בצורה בלתי הוגנת ויש לבחון את זכות העמידה של העותרת במבחן הצדק המהותי שבעתירה כולה. יש מקרים שבהם קשה להפריד בין בדיקת העמידה בתנאי דיוני מוקדם ובין בדיקת זכותו המהותית של העותר כבסיס להענות ביהמ"ש לעתירה גופה, במקרים כאלה מתמזגות שתי הבדיקות ובראש יבדוק בג"צ את הזכות המהותית שהעותר טוען לה לגופו ואם הצדק דורש להגן עליה ממילא נמצאנו למדים שלעותר זכות העתירה.
ב. צודקת העותרת כי מפעל הבוחר להיות לקוח של המכון יש לו יתרון בכך שהמכון יתן לו את המלצתו לצורך מס הכנסה והעותרת עשויה להפסיד גם את לקוחותיה הותיקים. אין לומר שחששותיה של העותרת קלוטים מן האויר והעותרת נפגעת באופן ממשי מהתחרות המכון שהוא בעל סמכות מנהלית ואפילו סמכות מעין שיפוטית שאינה הולמת אותו בהיותו מתחרה בשוק החופשי במקצוע זה.
ג. על כן יש לעשות את הצו על תנאי החלטי לגבי לקוחות שאינם חברים במכון.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד כספי לעותרת, עו"ד עדיאל למשיבים. 30.12.74).
ע.פ. 176/74 - ישראל יהודה נגד מדינת ישראל
*גזילה ע"י שימוש בכספי פקדונות.
* ביטול כתב אישום והגשתו מחדש.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט ד. בכור) בת.פ. 283/73 - הערעורים נדחו).
העובדות:
המערער שהינו עו"ד נטל מלקוחות פקדונות, השתמש בכסף לצרכיו עצמו, לבסוף לא החזיר סכומים של מאות אלפי לירות, הורשע בלמעלה מ- 15 מעשי עבירה של גניבה ע"י סוכן, ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ערעורו של המערער הוא על הרשעתו ועל חומרת העונש וערעורה של המדינה על קולת העונש.
החלטה - השופט ברנזון:
א. כאשר המערער נמלט לחו"ל הוגש נגדו כתב אישום וכשהתברר שהוא נמצא במדינה שאין עמה הסכם הסגרה ביקשה התביעה לבטל את כתב האישום וביהמ"ש ביטל את כתב האישום, הביטול כאמור אינו מהווה מעשה בי"ד ועל כן לא היה בו כדי למנוע הגשת כתב אישום מחדש כנגד המערער.
ב. המערער עשה בחלק מכספי הפקדונות עסקות הכרוכות בעבירה בכך שרכש מטבע זר, כטענתו, שלא על דעת המפקידים, עיסקות שסכנו את הכספים, כספי הפקדונות הוצאו מחשבונות הפקדונות והועברו לחשבונו הפרטי וכל גרעון בהכנסות הפרטיות של המערער כוסו מכספי הפקדונות, המערער המשיך לקבל כספי פקדונות ששימשו לו לסילוק פקדונות קודמים שהגיע מועד החזרתם, וזאת כאשר ידע שמצבו קשה, אין ספק שמעשים אלה מהוים את העבירה של גניבה ע"י סוכן. עבירה זו אינה נעברת בשעת סירוב להחזיר את הפקדון אלא בשעת המעשה של שליחת יד בפקדון במרמה. זה מעשה שיש בו משום התנהגות של בעלים שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות ההפקדה. ע"י התנהגות של בעלים בפקדון שלא לפי התנאים מוכחת כוונת המרמה גם אם הכוונה היא להחזיר את הגזילה לבעליה.
ג. לגבי עו"ד ישנו כלל מפורש בכללי האתיקה המקצועית שעליו לשמור את כספי הפקדונות בחשבון נפרד מרכושו שלו ובצורה נזילה.
ד. גם לפי הקריטריון במשפט האנגלי המקל בהרבה עם הנאשם ולפיו אין לומר על אדם שפעל באי יושר אם בשעת הלקיחה התכוון להחזיר את מה שלקח והיתה לו סיבה טובה להאמין שיוכל לעמוד בכך, אין לנקות את המערער מאשמה. מלכתחילה נהג בכספי הפקדונות כאילו היו שלו בלי שתהיה ודאות כלשהי שיוכל להחזירם לבעליהם וגם כשהיה במצב כספי דחוק וממש על סף פשיטת רגל המשיך לקבל פקדונות ולהשתמש בכספים אלה.
ה. לענין העונש, אין לקבל את כל נימוקיו של המערער כדי להקל בעונשו ומאידך אין מעשה המערער מגיעים לדרגת חומרה שבמקרים אחרים שהתביעה הסתמכה עליהם ושבהם
החמירו יותר בעונשים. ניתן להשאיר כאן את העונש כפי שנגזר ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גבי מ. ברנשטיין למדינה. 19.12.74).
ע.א. 280/73 - פלאימפורט בע"מ נגד ציבה גייגי לטד ואח'
*דיני השבה בעשיית עושר ולא במשפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בת.א. 365/72 - הערעור נתקבל).
המערערת, וכן המשיבה הראשונה משווקות בארץ תכשיר כימי להגנת הצומח. המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת על הפרת פטנט וקיבלה פס"ד חלקי בו ניתן צו מניעה האוסר על המערערת למכור את התוצרת שלה. המערערת ערערה לביהמ"ש העליון שביטל את צו המניעה, בין מתן צו המניעה לבין ביטולו, במשך כחצי שנה, נבצר מן המערערת לשווק את המוצר שלה והואיל ואין בארץ מקור הספקה אחר נאלצו לקוחותיה של המערערת לקנות את החומר מן המשיבה. בעקבות ביטול צו המניעה הגישה המערערת תביעה נגד המשיבות להטבת נזקיה, המערערת לא ביססה את תביעתה על עילת נזיקין שכן כאשר נגרם לבעל דין נזק כתוצאה מפס"ד, במשך התקופה שפסה"ד הינו בתוקף, אין לבעל הדין עילה של נזיקין נגד בעל הדין השני גם אם נגרם לו נזק מכל סוג שהוא עקב פסה"ד. על כן הגישה המערערת את תביעתה נגד המשיבות בעילה של עשיית עושה ולא במשפט וביקשה כי המשיבות ישיבו את כל מה שהרוויחו כתוצאה מפסה"ד שבוטל ע"י ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף בסוברו כי דיני ההשבה אינם חלים על מקרה כגון זה שלפנינו שבו לא נטלה המשיבה מהמערערת לא כסף ולא חפץ ולא דבר אחר שהוא בחזקת קנין, אפילו קנין מופשט.
בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון, בפס"ד מקיף מפי מ"מ הנשיא זוסמן, ועוד שלושה פסקי דין קצרים של השופטים ח. כהן קיסטר ו- י. כהן, כי אין להגביל את דיני ה- השבה, וכוחו של ביהמ"ש לצוות על אדם שהתעשר שלא כדין להשיב את נשוא ההתעשרות לצד שהפסיד את הכסף. כמו כן נדונה השאלה אם הפגיעה במוניטין של המערערת הינה פגיעה בקנין ממשי, ואם כן אין זה ענין מופשט של עשיית עושר ולא במשפט אלא מעשה של פגיעה בקנין וניתן להחיל גם מבחינה זו דיני ההשבה. כמו כן צויין כי העדר עילת נזיקין בעניננו אינו ראיה שהמערערת אינה זכאית להפרע בעילה של השבה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. גולדברג למערערת, עו"ד ר. אברהם למשיבות. 23.12.74).
בר"ע 205/74 - משה זיזי ואח' נגד עירית אשקלון ומדינת ישראל
*העברת משפט נגד עירית אשקלון ומדינת ישראל הוגשה תביעת נזיקין על מותו של בנם של המבקשים שטבע בחוף ימה של אשקלון. כיון שהמדינה נתבעה גם היא ניתנה הסמכות לכל בימ"ש בארץ והמבקשים הגישו את התביעה לביהמ"ש בת"א. לבקשת העיריה העביר שופט ביהמ"ש בת"א את התביעה לדיון בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע והערעור על כך נתקבל. מכיון שניתן היה להגיש את התביעה בת"א לא היתה סמכות לביהמ"ש המחוזי לקבוע העברת הדיון לאשקלון. הסמכות להעביר דיון מבימ"ש לבימ"ש יוחדה לנשיא ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד י. בלום למבקשים, עוה"ד א. רפאלי ומ.ד. גולדמן למשיבים. 15.1.75).
בר"ע 182/74 - פלוני נגד פלונית
*גובה ההוצאות שנפסקו במשפט התלוי ועומד בין הצדדים, שהם בעל ואשתו, הוטל עיקול על מכונית שברשות הבעל, האשה נטלה את המכונית ללא רשות הבעל וביהמ"ש העליון, בפס"ד סופי, הורה להחזיר את המכונית למשמורת הבעל. על אף פסק הדין לא השיבה המשיבה את המכונית למבקש במשך תקופה של למעלה מחודש ואז הגיש הבעל לביהמ"ש בקשה לכוף על האשה בצוע פסה"ד על פי פקודת בזיון ביהמ"ש. הענין הגיע לדיון לאחר מספר חודשים ואז התברר שכבר החזירה האשה את המכונית לבעל וביהמ"ש פסק הוצאות של 100 ל"י בלבד, הערעור על כך נתקבל. אמנם אין דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בשעור ההוצאות שנפסקו בדרגה ראשונה, אך זאת כאשר ביהמ"ש דלמטה השתמש בשקול דעתו בהניחו עקרונות נכונים נר לרגליו. בענין דנא התמידה האשה בהמרת פיו של ביהמ"ש גם לאחר שיצא פס"ד נגדה והבעל נאלץ לנקוט אמצעים לכוף ציות לפסה"ד, הדבר גרר הוצאות והבעל זכאי לקבל סכום סביר לפיצוי על הוצאותיו. כאשר ביהמ"ש קובע שעור ההוצאות עליו להביא בחשבון את הסכום שבעל הדין נדרש להוציא כדי שלא יצא בחסרון כיס אחרי שזכה במשפט. קל וחומר בענין שלפנינו שצריך להטיל הוצאות לדוגמה למען יראו וייראו. בהתחשב בכל הנ"ל הטיל ביהמ"ש העליון על האשה תשלום של 1000 ל"י בביהמ"ש דלמטה ו- 500 ל"י בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. גוטליב למבקש, עו"ד שלזינגר למשיבה. 9.1.75).
ב"ש 2/75 - מדינת ישראל נגד שמשון נוריאלי
*שחרור בערובה המשיב הואשם בפגיעה בשוטר ובפקיד ציבור בזמן מילוי תפקידם וביהמ"ש המחוזי צווה לשחררו בערובה. הערר על כך נדחה. אמנם מדובר בעבירה חמורה אך לא הובאו כל נסיבות שיצדיקו המשכת מעצרו של המשיב עד גמר ההליכים נגדו. למשיב עבודה קבועה בשירות מוניות, לא נטען שהוא עלול להשפיע על עדים, או שלא יתייצב במשפטו, או שעלול לחזור למעשיו כשהוא משוחרר בערובה. אמנם המעשה המיוחס לנאשם הוא חמור ואולם המעצר עד לסיום ההליכים לא בא להעניש את הנאשם ולהרתיע אחרים.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד גב' בינייש למבקשת, עו"ד לידסקי למשיב. 6.1.75).
ב"ש 9/75 - מזל מזרחי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עררה של המבקשת על צו המעצר שהוצא נגדה כחשודה בהשתתפות ברצח המנוחה רחל הלר נדחה. השאלה היא אם ישנו חשד סביר שיצדיק את מעצרה של המבקשת ועל יסוד החומר והמידע שבידי המשטרה שהובא בפני ביהמ"ש המחוזי אין לאמר. שטעה בהחלטתו או בשיקולים שהיה עליו לשקול כאשר החליט לדחות את עררה של העותרת על צו המעצר של בימ"ש השלום.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד קמר למבקשת, עו"ד גב' ראב למשיבה. 13.1.75).
המ' 447/74 - דפנה פרידמן נגד אגד בע"מ ואח'
*תיקון כתב תביעה המבקשת נפצעה בתאונת דרכים כאשר נסעה במכונית של אביה. אבי המבקשת שהוא עו"ד מטפל בתביעתה של המבקשת והיא הגישה את תביעתה על סכום של 10,000 ל"י ביום האחרון שלפני תום תקופת ההתיישנות. לאחר שהוגשו כתבי הגנה ביקשה המבקשת לתקן את כתב התביעה ולהעמיד את התביעה על סכום של כ- 175 אלף ל"י וכן להעביר את הענין לביהמ"ש המחוזי. בימ"ש השלום נעתר לבקשה, ביהמ"ש המחוזי ביטל
את החלטת בימ"ש השלום והבקשה לרשות ערעור על כך נדחתה, עפ"י תקנה 97 נותן ביהמ"ש רשות לתקן כתב התביעה כאשר בידי התובע להראות שהתיקון דרוש כדי להביא להכרעה שאלות שהן באמת שנויות במחלוקת. בעניננו נפגעה המערערת ב- 1966 לא אושפזה כלל, אביה של המבקשת הוא עו"ד. כך שהיא נהנתה במשך קרוב ל- 7 שנים מייצוג משפטי נאות, ולבסוף לא ראתה לתבוע אלא 10,000 ל"י. בנסיבות אלה דרושה ראיה של ממש כדי להסביר לביהמ"ש על שום מה לא הספיקה המבקשת לתבוע סכום של 175 אלף ל"י אם אמנם זה הנזק שנגרם לה. בטיעון שטענה ובנסיבות המקרה ישנם דברים המטילים ספק ברצינות התביעה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד לירז למבקשת, עוה"ד רפפורט ושלמה למשיבים. 31.12.74).
המ' 637/74 - יעקב ברונר נגד פתוח טבעון בע"מ ואח'
*רשות לערעור נוסף בקשה לרשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. הכלל הוא שביהמ"ש המחוזי משמש ערכאת ערעור סופית לגבי ענין שהתחיל בבימ"ש השלום זולת אם יש בידי המבקש להצביע על שאלת חוק בעלת חשיבות עקרונית או כללית. בעניננו חפץ המבקש להעמיד לדיון שאלה החשובה לו וליריבו, ואולם פרשנות של מסמך שהוגש אין בה כל ענין לציבור ואין היא נוגעת לכל עקרון משפטי שצריך בירור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד חריף למבקש, עו"ד מ. כץ למשיבים. 31.12.74).
המ' 714/74 - אברהם נוילויזר נגד מדינת ישראל
*העברת משפט המבקש הינו תושב חיפה והוגש נגדו כתב אישום בביהמ"ש בירושלים שבו הואשם בפגיעה בשופטת בן-פורת ושר התחבורה. לטענת המדינה בוצע מעשה העבירה בירושלים ועל כן הובא הענין כדין בפני בימ"ש השלום בירושלים. הנאשם מבקש להעביר את הדיון לבימ"ש שלום בחיפה שאף הוא מוסמך לדון בענין, מהטעם שהשופטת בן-פורת מכהנתכשופטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים שהוא ערכאת ערעור על פסקי דין בימ"ש השלום בירושלים. בקשתו נתקבלה. ברור שאם יגיע הענין לערעור לא תיטול השופטת בן-פורת חלק בדיון ואולם כשעומדים בפני ברירה של שני בתי משפט שווי סמכות וכאשר שופט של דרגת הערעור עומד להעיד, מוטב לבחור באותו ביהמ"ש אשר השופט העד אינו נמנה עם חבר שופטיו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. המבקש לעצמו. עו"ד גב' סוכר למשיבה. 31.12.74).
המ' 682/74 - שלמה לוי נגד מדינת ישראל
*פירוש פסק דין של פסילה מנהיגה עפ"י סעיף 36(א) לפקודת התעבורה משהטיל ביהמ"ש פסילה "יטיל את הפסילה לגבי נהיגה ברכב מכל סוג שהוא". אולם רשאי בימ"ש לפסול נהג מנהיגה ברכב מסוג מסוים ולאו דוקא בכל סוגי הרכב. בעניננו קבע שופט השלום פסילה על תנאי של המבקש וציין כי "הוא שולל את רשיונו לתקופה של שלשה חודשים על תנאי". לאחר מכן הפר המבקש את התנאי והשלילה הפכה למוחלטת אך המבקש טוען שגזר הדין של השלילה על תנאי אינו תופש, באשר ביהמ"ש לא ציין כי הפסילה היא לגבי נהיגה לרכב מכל סוג שהוא. טענת המבקש נדחתה. נכון ששופט השלום לא כתב כי הוא פוסל את המבקש מנהיגה בכל רכב שהוא, ולכן מן הצורך לחשוף את כוונתו על דרך הפרשנות. בגזר הדין לא מצינו נסיבות מיוחדות כנדרש עפ"י החוק או איזכור של רכב מסוים שלגביו תצומצם כוונת הפסילה וברור שכוונתו היתה לפסול את המבקש מנהיגת רכב מכל סוג שהוא.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ד. מועלם למבקש, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 17.12.74).
המ' 456/74 - פלונית נגד פלוני ואח'
*ביצוע פס"ד של בג"צ להחזרת ילדים לאב בני הזוג ישבו בגרמניה, האשה הגישה בברלין תביעת גירושין וסמוך לכך עזבה את הבית עם שני ילדיה ובאה לישראל. ביהמ"ש בברלין נתן צו זמני לפיו נמסרה למשיב זכות הדאגה לילדים (להבדיל מהמשמורת על הילדים) ועל יסוד צו זה הורה בג"צ בשעתו כי על המבקשת למסור את הילדים לבעל שיקח אותם לגרמניה. לאחר מכן הגישה האשה בקשה בברלין ועל יסודה בוטל הצו של ביהמ"ש שם, אז השיגה מבג"צ עיכוב ביצועו של הצו ההחלטי הקודם. בינתיים חזר ביהמ"ש בברלין וחידש את הצו וכיון שכך נשמט היסוד מתחת לבקשת האשה לביטול הצו המוחלט שעליה להחזיר את הילדים לאב בגרמניה, האשה העלתה טענה נוספת שהילדים התאקלמו יפה בארץ ואף הביאה על כך דו"ח פקידת סעד ואולם חוות דעת זו אין בה כדי לשנות את הצו המוחלט שניתן בבג"צ. מתוך החומר עולה כי הילדים קשורים הן לאם והן לאב וע"י עזיבת הבית גורמת האשה פירוד בין הילדים לבין אביהם. מקום מושבם של בני הזוג הוא בגרמניה וכאשר יחליט ביהמ"ש שם בתביעת הגירושין תבוא גם משמורת הילדים על פתרונה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. מני למבקשת, עו"ד ד. ישראלי למשיב. 13.1.75).
בג"צ 302/74 - ניקולס בע"מ נגד ניסן פרמינגר בע"מ ואח'
*מחיקת סימן מסחר רשם הפטנטים החליט לפי בקשת המשיבה, למחוק את סימן המסחר "אספרו" של המערערת בישראל, וזאת לאחר שמאז קום המדינה ובתקופה של שנתיים לפני הגשת בקשת המחיקה לא השתמשה המערערת בסימן "אספרו" בישראל הערעור על כך נדחה. לענין השימוש בסימן המסחר - יש לאמר כי מעשה בודד שנעשה ע"י המערערת בכך שהגישה למשרד הבריאות את התכשיר לשם רישום בתוך תקופת השנתיים אין בו משום שימוש במשמעות החוק לצורך אי מחיקת סימן המסחר. השימוש, במשמעות זו התחיל רק עם יבוא הסחורה ע"י המערערת לאחר הגשת הבקשה למחיקה והלכה פסוקה היא שדבר שקרה לאחר הגשת בקשת המחיקה אין להתחשב בו עפ"י החוק. בכל נסיבות הענין אין גם לאמר שהרשם צריך היה להשתמש בשקול דעתו ולא למחוק את סימן המסחר. הוברר שהמערערת סירבה לשווק את סחורתה בישראל גם לפי פניית המשיבה עצמה בעוד שהיא שווקה את הסחורה בירדן.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד ר. אברהם וג. גינת למערערת, עו"ד א. גולדברג למשיבים. 6.1.75).
בג"צ 517/74 - אריה נוימרק ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה
*עתירה נגד מתן היתר בניה העותרים הם בעלי בית חד קומתי בהרצליה ומתגוררים בו עשרות בשנים. חברה קבלנית קיבלה היתר בניה ועפ"י ההיתר היא בונה קוטג'ים והיא מגביהה את פני הקרקע גם על גבול החלקה של העותרים ואלה רואים עצמם נפגעים ע"י בניה זו. בקשתם לעירית הרצליה לבטל את ההיתר לא נתקבלה ועתירתם לבג"צ נדחתה. אחת מן השתיים : אם ההיתר הוא בלתי חוקי וכתוצאה ממנו נפגעים העותרים מבחינה חומרית, הרי הלכה פסוקה היא שיש להם עילת נזיקין נגד החברה הבונה בשכנות עמהם ויכולים לפנות לבימ"ש רגיל. מאידך אם ההיתר ניתן כחוק אין כל עילה לעותרים לפנות לבג"צ נגד הועדה המקומית.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. דותן לעותרים. 2.1.75).
ע.פ. 498/74 - מאיר לוי נגד מדינת ישראל
*חיוב בהוצאות במשפט פלילי המערער הורשע עפ"י הודאתו במספר עבירות של פריצה וגניבה ובנוסף לעונשים שנגזרו עליו הטיל עליו בימ"ש השלום הוצאות משפט בסך 2000 ל"י והערעור על חיוב אחרון זה נתקבל. המערער הודה בתחילת המשפט והמשפט התנהל בצורה תקינה ומהירה. אמנם סמכות נתונה בידי בימ"ש לחייב במקרה מתאים נאשם בתשלום הוצאות משפט, אך השימוש בסמכות זו צריך להיות רק במקרה בלתי רגיל בגלל התנהגות יוצאת דופן של הנאשם כגון, כאשר הוא מפריע למהלך התקין של המשפט או מאריכו במידה בלתי סבירה ובכוונה רעה.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני. י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד ד. גורני למשיבה. 31.12.74).
ע.פ. 259/74 - מרדכי לקסמן נגד מדינת ישראל
*אחריות בגרימת מוות עקב השאלת מכשיר חשמלי המערער החזיק במקדחה חשמלית שהשתמשו בה הוא ופועליו כשש שנים לעבודות קידוח ולא חשו בשום סכנה. באחד הימים השתמש המערער במקדחה לעבודת קידוח בביתו של אחד ברגר ולאחר שגמר את מלאכתו ביקש ברגר את המערער להשאיל לו את המקדחה לשימושו. הלה השתמש במקדחה ולא קרה מאומה ומשהמשיך בעבודתו במקדחה למחרת היום התחשמל ומת. גורם ההתחשמלות היה שהמקדחה לא היתה מוארקת כדבעי וההתחשמלות לא היתה באה אילו היתה המקדחה מוארקת, הפגם בהארקה לא היה פגם הנראה לעין. בימ"ש השלום ואחריו ביהמ"ש המחוזי הרשיעו את המערער בגרימת מוות עפ"י סעיף 218 לפח"פ והערעור על כך נתקבל. בפסק דין מקיף עמד ביהמ"ש העליון על הקשר שבין הפרת חובה חקוקה לבין הרשעה בגרימת מוות וכן ההתרשלות הנדרשת לצורך הרשעה לפי סעיף 218 לפח"פ. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי אין לאמר שמכשיר חשמלי שאדם משתמש בו זה עידן ועידנים חייב בדיקה לפני שהוא משאיל לרעו לשימושו שלו. יוצא מכלל זה מכשיר חשמלי שתוך כדי שמוש נתקל האיש בפגם או בליקוי כלשהו, ואז בטרם שהוא משאיל את המכשיר לזולתו חייב הוא לתקן את המכשיר, כמו כן חובת הזהירות יותר גדולה כאשר מדובר במעביד ועובד שאז האחראיות היא כמעט מוחלטת. אך אין ללמוד גזירה שווה בין האחריות של מעביד כלפי העובד לבין ההתרשלות כלפי זר.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד קאזיס למערער. עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 29.12.74).
ע.פ. 207+230/74 - מרדכי כהן ודניס אלבז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה וחומרה העונש באחד הימים בשעה 5.00 בבקר בא המערער כהן לתחנת מוניות ושכר מונית בה נסע למקום מגוריה של המערערת אלבז וזו הצטרפה אל המערער והשניים נסעו עד לביתה של המתלוננת שם יצאו מהמונית והורו לנהג להמתין. עברו כמה רגעים והנהג שמע צעקות וראה בחורה קופצת מחלון של דירה בקומת קרקע והמערערת רודפת אחריה. המתלוננת נפלה ואז המערערת חתכה לה את הפנים בחתיכת זכוכית שהיתה בידיה. משגמרה מלאכתה חזרה למונית והמערער שהיה נעדר מהמקום במשך התקרית הצטרף אליה. שני המערערים הורשעו בעבירה לפי סעיף 235(א) לפח"פ - המערערת כמי שביצעה את המעשה והמערער כמי שסייע בידה, לפי סעיף 23, וביהמ"ש הטיל על המערער 4 שנות מאסר ועל המערערת 3 שנות מאסר והערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו, העדות נגד המערערת היתה מספיקה כדי להרשיע והעונש שהוטל עליה אינו חמור בהתחשב בחומרת המעשה ובהרשעות הקודמות שלה. אשר למערער, יכול היה ביהמ"ש להסיק מהעובדות
שפורטו לעיל כי המערער אשם בעבירה יחד עם המערערת. אמנם אין אנו יודעים היכן היה המערער בעת התנפלות המערערת על המתלוננת, אך אין לאמר שלא נתקיים התנאי האמור בסעיף 23 לפח"פ. אין צורך להרחיב את הדבור בשאלה אם לא די בנוכחותו של המערער בקרבת מקום כדי לבסס הרשעה על יסוד סעיף 23(1)(ג) לפח"פ, שכן מעשה המערער בא במסגרת הסעיף 23(1)(ב) באשר המערער הוא ששכר את המכונית והביא את המערערת למקום הפשע ומשם החזיר אותה הביתה. הראיות שבאו בפני ביהמ"ש די היה בהן כדי להסיק את המסקנה שכל מה שעשה המערער היה לעזור למערערת לבצע את זממה ועל כן היתה לו התודעה הפלילית הדרושה להרשיע בסיוע לדבר עבירה, המערער לא העיד ולא הסביר מה עילה היתה לו לאסוף בשעה 5.00 בבקר את חברתו כדי להסיעה אל המתלוננת. משנמנע לתת הסבר כזה רשאי היה ביהמ"ש עפ"י ראיות שהובאו בפניו להגיע למסקנת חובה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד קדר למערער 1, עו"ד אלוני למערערת 2, עו"ד מישייקר למשיבה. 16.12.74).
ע.פ. 137/74 - רחמים סנקר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח המערער הורשע בעבירה של רצח אשתו שנישאה לו 40 יום לפני מעשה הרצח וערעורו על הרשעתו נדחה. האשה מתה כתוצאה מהצתה ותחילה טען המערער במשטרה כי התאבדה אך לאחר שגירסתו עוררה חשד נחקר שנית ואז הודה כי הוא הצית אותה. ההודאות שלו הוגשו לביהמ"ש ועל סמך הודאות אלה, בתוספת "הדבר מה" הדרוש, השתית ביהמ"ש את הרשעתו. אין לקבל את טענת הסניגור שהמערער לא הוזהר כיאות לפני שמסר את הודאותיו שכן בשתי הודאות רשומה האזהרה. אולם כפי שכבר נפסק פעמים הרבה השאלה אינה אם היתה אזהרה מספקת אם לאו אלא אם ניתנה ההודאה ע"י הנחקר מרצונו החופשי וביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהתקיימו התנאים המכשירים אותן לראיה ובקביעה זו אין להתערב. אשר לדבר מה הנוסף - די בכך שהעדות הראשונה שמסר המערער על נסיבות המקרה, היינו שהאשה סגרה את עצמה בשירותים והוא פרץ את הדלת, הוכחה ככוזבת לאחר שהוו שסוגר את הדלת והדלת עצמה נמצאו בלתי פגועים בכלל.
(בפני השופטים: מ"מ, הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד אזר למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 30.12.74).
ע.פ. 439/74 - סעדיה בן מסוא והב ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלות חמורות) כתוצאה מסכסוך בין המתלוננים בני משפחת קבילו בפתח-תקוה לבין אחד מבני משפחת המערערים הגיעו בשעות הערב שלושת המערערים יחד עם אחרים אל בית משפחת קבילו כשהם מזוינים בסכינים ומקלות מסומרים, חלק מהקבוצה חדר לתוך הבית ושם תקפו את האנשים שבדירה, דקרו אותם בסכינים וגרמו להם חבלות חמורות וחלק מהם נשארו בחוץ. 9 הנאשמים הועמדו לדין והשלושה מערערים על חומרת העונש: מאסר של 4 שנים בפועל ו- 4 על תנאי, 3 שנים בפועל ו- 3 על תנאי, שנתיים וחצי בפועל ושנתיים וחצי על תנאי. הם טוענים שביהמ"ש לא לקח בחשבון את העובדה שבני משפחת קבילו הם שהתחילו בשרשרת המאורעות, הערעור נדחה. אין כל יחס מתאים בין תגובתם האלימה וההמונית של המתנפלים לבין התקרית הקודמת. חומרת המעשה ועברם של הנאשמים מצדיקים את העונש שהוטל.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד בכר, עזריאל, ואורן למערערים, עו"ד גב' קרפ למשיבה. 2.1.75).
ע.פ. 374/74 - מיכאל בונאשוילי ואח' נגד היועהמ"ש לממשלה
*גניבה ע"י עובד ציבור שלושת המערערים היו מועסקים בנמל התעופה בלוד בתור סבלים, שניים מן המערערים עסקו בפריקת מטענים ממטוס מסוים וברגע שנודע להם שיש מטען זהב קשרו קשר לגנוב את הזהב ולשם כך התקשרו עם המערער הראשון שהיתה לו מכונית על מנת שיוציא את הזהב מנמל התעופה. ביהמ"ש הרשיע אותם בעבירה על סעיף 274 לפח"פ ודן אותם ל- 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין חולק על כך ששלושת המערערים היו מועסקים בשירות הציבור כאמור בסעיף 274 לפח"פ והרכוש שגנבו לא היה רכוש המדינה, אך אין לקבל את טענת הסניגור שהרכוש לא הגיע לרשותם עקב עבודתם. עפ"י מימצאי ביהמ"ש יוצא שממש בהיותם עסוקים בפריקת הזהב גמלה בלבם הכוונה לגנוב וכל מה שעשו מכאן ואילך לא עשו אלא כדי להוציא כוונה זו מן הכח אל הפועל. אשר לעונש, הרי בהתחשב בכך שהמדובר בתקופת מלחמת יום הכיפורים כאשר המדינה היתה במצוקה והמערערים הפרו בצורה מחפירה את האמון שהמדינה נתנה בהם אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מייזליש למערערים, עו"ד יאראק למשיב. 8.1.75).
ע.פ. 333/74 - חיים שאבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון להריגה המערער הסתכסך עם דודו, כשהמערער טוען שהדוד חייב לו כסף והלה סירב לשלמו, ובאחד הלילות ירה המערער ברובה לכוון ביתו של דודו ממרחק של כ- 70 מטר. ארבעה כדורים חדרו לקיר הבית כאשר הדוד ובתו התינוקת ישנו בו. לפני המעשה כבר דיבר המערער על כוונה "לרצוח דודים" ולאחר המעשה שלח גלויה אל אשת הדוד ובה איים ברצח הדוד אם לא ישלם לו את הכסף. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בנסיון להריגה לפי סעיף 212 ו- 29 לפח"פ ואיומים ברצח והערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערער שלא התכוון להרוג אלא להפחיד. הראיות שבאו בפני ביהמ"ש משמשות יסוד מספיק למסקנה שהמערער התכוון לרצוח את הדוד. ביהמ"ש המחוזי השתית את ההרשעה גם על כך שהמעשה מגלה פזיזות חמורה ביותר ודרגת לא אכפתיות, אך ביהמ"ש העליון קבע כי לצורך הרשעה בעבירת נסיון להרוג אין די ביחס של אי אכפתיות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד בר-אנוש למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 8.1.75).
ע.פ. 514/74 - אדם אשטיבקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) המערער הורשע בעבירת שוד בכך שבשעת לילה נגש את המתלונן ותוך איום באלימותביצע עבירה נוספת של מעשה מגונה בילדה. על שני מעשים אלה נדון המערער ל- 4 שנים ושמונה חודשים מאסר וערעורו נדחה. העונש נוטה למעשה לקולה ואף אילו החמיר השופט עם המערער לא היתה עילה להתערב בגזר הדין. ביהמ"ש העליון הביע תמיהתו על כך שהמערער שהיה חשוד בפשע חמור של אינוס ילדה שוחרר בערובה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד קרון למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 1.1.75).
ע.פ. 329/74 - גבריאל מכלוף נגד היועהמ"ש לממשלה
*הרשעה בשוד המערער הורשע בעבירת שוד בכך שבשעת לילה נגש אל המתלונן ותוך איום באלימות הכניס את ידו לכיסו והוציא משם סכום כסף. גירסת המערער היתה שהלווה בעבר
כסף למתלונן וביקש לגבות את סכום ההלוואה. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת ההלואה של המערער וקבע כי הוא מאמין למתלונן. המערער ביקש דחיית המשפט כדי שיביא שני עדים שיעידו על כך שהלווה אמנם כסף למתלונן אך בקשתו נדחה. לאחר ההרשעה ולצורך גזר הדין ציין ביהמ"ש המחוזי כי הוא מוכן להניח לטובת הנאשם כי אכן הסכסוך בינו לבין המתלונן נפל עקב עיסקת ההלואה שהמערער ביקש לגבות באותו לילה. הערעור על ההרשעה נתקבל. מתוך נימוקי גזר הדין עולה שביהמ"ש הניח שהיתה הלואה וכיון שכך כבר הכירו המערער והמתלונן זה את זה ולא כגירסת המתלונן שכלל לא הכיר את המערער. נוסף לכך צריך היה לאפשר הבאת שני העדים ועתה צריך להניח שאמנם היתה עיסקת הלואה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גם אם היתה עיסקת הלואה קודמת אין הדבר מחייב את המסקנה שהמערער איננו אשם בעבירת השוד. ברם אם היתה עיסקת הלואה הרי השאלה היא אם היתה עבירה המביאה את המעשה לגדר שוד, עפ"י הגדרת עבירה אין לך גניבה אלא אם נטל הנאשם את הכסף ללא תביעה זכות בתום לב ובדרך כלל ניתן להסיק מנסיבות הגניבה שלא היתה לנאשם תביעת זכות בתום לב. מה שאין כן בענין דנא שאילו גירסת ההלואה נתבררה כראוי לא מן הנמנע שביהמ"ש היה מגיע למסקנה שלא הוכח העדר תביעת זכות בתום לב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ, רום למערער, עו"ד גב' לרנר למשיב. 9.1.75).
ע.פ. 311/74 - רחמים קלו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף מסמכים ונסיון גניבה המערער שעבד בסניף של בנק הואשם כי זייף שני מסמכים. לגבי אחד מהם אמר המערער כי כתב עליו מה שכתב מתוך טעות ואילו באשר לשני כפר שזייף אותו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זייף את המסמך האחד, וכי במסמך השני כתב מה שכתב מתוך כוונה שיוכל למחרת היום לגנוב כסף מהקופה על יסוד אותם רישומים. ביהמ"ש העליון זיכה את המערער. אפילו הוכח שאכן עשה המערער את הזיופים בכוונת גניבה עדיין אין בכך משום נסיון לגנוב, כפי שהורשע המערער. לכל היותר יש בכך מעשה הכנה למעשה גניבה או לנסיון לגניבה לעתיד לבוא. ואולם מבחינה עובדתית לא הוכח ביחס למסמך האחד כי אכן זויף המסמך ע"י המערער, וביחס למסמך השני - כשקיימת אפשרות כי אמנם טעות היתה בידי המערער ועשה מה שעשה מתוך רשלנות ואי תשומת לב מצווה ביהמ"ש לאחוז אפשרות זו ולהנות את המערערת מן הספק.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד מרינסקי למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 6.1.75).
ע.א. 655/72 - אלי חביב נגד לוי יעקב ואח'
*עיקול סחורה של חייב שהיתה במחסני אביו בנו של המערער קנה אצל סוחרים נעלים בשווי של קרוב ל- 100 אלף ל"י, שילם בעבורם בשיקים מזוייפים ונמלט מן הארץ. בשלושה מחסנים ובחנותו של המערער, העוסק גם הוא במכירת נעלים נמצאה סחורה ועוקלה כאשר הסוחרים העידו כי הסחורה נקנתה ע"י בנו של המערער. המערער טען שהסחורה היא שלו, טענתו נדחתה והערעור על כך נדחה. ביחס לחלק קטן מהסחורה ביקש המערער להגיש חשבונות וקבלות על רכישת נעלים בשביל חנותו וביהמ"ש המחוזי לא קיבל את המסמכים באשר לא הוגשו ע"י האנשים שערכו אותם. בכך לא צדק ביהמ"ש. לא הוטל ספק שהמערער הוא סוחר נעלים ובתור שכזה הזמין סחורה לחנותו וקיבל חשבונות וקבלות על הזמנותיו ויכול היה להגיש את המסמכים הללו ולהוכיח את קניותיו. אך כאמור מדובר כאן בסכום פעוט בעוד שביחס לכל הסחורה נקבע מימצא חיובי שאיננה שלו אלא של בנו. בכך אין מקום להתערב.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד אילן למשיבים, 30.12.74).
ע.א. 432/74 - אגד בע"מ נגד מדינת ישראל
*תשלום מס רכוש במשך כמה שנים החזיקה המערערת בחלקת אדמה שהחכירה לה עירית באר-שבע כאשר היתה רשומה על שם המדינה. המערערת חוייבה בתשלום מס רכוש כמחזיקת הקרקע וערעורה על כך נדחה. עפ"י ההגדרות של בעל קרקע בסעיף 1 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, ניתן לראות את העיריה כבעל של הקרקע, כמי שקיבלה את הקרקע עפ"י רשיון מאת המדינה, וניתן לראות את אגד כמחזיקת הקרקע בהעברה מהבעל לצורך תשלום מס רכוש כמצוות החוק.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. 30.12.74).
ע.א. 438/74 - מטלבורד בע"מ נגד אריה שילה
*הצעת פשרה שאינה מחייבת המשיב הוא אדריכל שעבד עבור המערערת ולטענת המערערת היה מוסכם בין הצדדים כי השכר עבור עבודת התכנון ישולם למשיב רק לאחר שהמבנה המתוכנן יימכר. לאחר מכן דרש המשיב כי ישלמו לו מיד עבור תכניות שתכנן בלי קשר למכירתם של המבנים. בפגישה שבין הצדדים הוצעה הצעת פשרה לשלם לו על חשבון הקדמת העבודה סכום של 10,000 ל"י. במקום להשיב על הצעת המערערת הגיש המשיב נגד המערערת תביעה על סכום של 47.000 ל"י והמערערת ביקשה רשות להתגונן, ובבקשתה ציינה את כל העובדות המפורטות לעיל. רשם ביהמ"ש קבע כי המערערת אינה יכולה לחזור בה מהצעתה לשלם 10,000 ל"י ונתן רשות להתגונן לגבי שאר התביעה, הערעור על החיוב הנ"ל נתקבל. אין להוציא את הצעת המערערת לתשלום הסכום הנ"ל מתוך כל הקשר הדברים. רק לפנים משורת הדין היתה המערערת מוכנה לשלם את התשלום האמור. מעצם הגשת התביעה ע"י המשיב ברור שהוא לא בחר בדרך הפשרה ולנוכח עובדה זו עולה שהצעת הפשרה איננה קיימת יותר. לטענה אחרת של המשיב ציין ביהמ"ש העליון כי פס"ד על חלק מן התביעה מהווה פס"ד שניתן לערער עליו בזכות, ואין צורך ברשות לערער על אותו חלק של פסה"ד.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ג. קריב למערערת, עו"ד נ. ויסמן למשיב. 29.12.74).
ע.א. 517/73 - ד"ר זולטן גרל נגד אריה חברה לבטוח בע"מ ואח'
*חיוב חברת ביטוח על פי הפוליסה חברת ביטוח שילמה לניזק את נזקו כפקודת בטוח רכב מנועי ועתה תובעת היא בדרך הודעת צד ג' השבת הנזק מאת המערער שהוא המבוטח. עילת התביעה היתה שהמבוטח הפר לאחר התאונה מקצת חובותיו לפי הפוליסה המהוות "תנאי מוקדם לאחריות החברה לתשלום כלשהו עפ"י הפוליסה" כמצויין בפוליסה. התנאים אשר לפי טענת המשיבה הופרו ע"י המערער היו שלושה: שלא הודיע לה על עצם קרות התאונה; שלא הודיע לה על "עיכובים משפטיים פליליים או חקירה משטרתית שעומדים להתקיים" (כלשון הפוליסה); שהודה באשמה פלילית בלי הסכמתה של החברה. ביהמ"ש המחוזי קבע מימצא עובדתי שהמערער נתן הודעה לחברה על עצם קרות התאונה. אשר להודאה באשמה פלילית פסק השופט כי התניה שאסור להודות באשמה ללא הסכמה חברת הביטוח נוגדת את תקנת הציבור ועל כן היא בטלה. בכך צדק, בכל זאת חייב את המערער בהשבה מחמת ההפרה של אי מתן הודעה על חקירה משטרתית במשפט הפלילי. הערעור על כך נתקבל. מן המפורסמות הוא שיש לפרש פוליסות ביטוח לטובת המבוטח נגד מנסחה, את ההתחייבויות על מתן הודעות לחברת הביטוח לאחר התאונה יש לפרש כהתחייבות אחידה ומצטברת שקיומה של אחת מהן יכול ויהא בה כדי לצאת ידי חובת כולן. משהודיע המבוטח לחברת הביטוח שקרתה תאונה ומסר לה פרטים על נזקו ועל מעורבים בתאונה, רשאי היה המבוטח להניח שחברת
הביטוח תבין שהמשטרה פותחת בחקירה ושעשוי להתקיים משפט פלילי ואין צורך לתת לחברה הודעות חוזרות ונשנות.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. תלמי למערער, עו"ד גילאור למשיבה. 18.12.74).
ע.א. 526/74 - דוד טפרסון חברה לבנין בע"מ ואח' נגד סמואל הירש
*ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נגד המשיב ניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי פסקי דין עפ"י צד אחד, הוא הגיש בקשה לביטול פסקי הדין, וביהמ"ש המחוזי ציין כי לגוף הדברים כמעט שאין למשיב נקודות הגנה, בכל זאת החליט לבטל את פסקי הדין ולתת לו הזדמנות להוכיח את הגנתו. אולם ביהמ"ש התנה תנאי לביטול פסה"ד שהמשיב ישלם הוצאות משפט לתובעים וכן ימציא ערבות בנקאית וזאת תוך 30 יום. המערערים הגישו ערעור על ביטול פסה"ד והמשיב על התנאים שהותנו. בינתיים פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי וביקש להאריך את המועד לתשלום ההוצאות ומתן הערבויות, ביהמ"ש המחוזי סירב להאריך את המועד וביהמ"ש העליון שבפניו הובאה הבקשה דן בה כאשר למעשה עבר כבר המועד למילוי התנאים וכאשר ביהמ"ש המחוזי כבר פסק כי פסקי הדין נשארים בתוקפם וניתנים לביצוע. נותר הערעור של המשיב לגופו של ענין וצדק ביהמ"ש המחוזי בחיובו לשלם הוצאות ולהמציא ערבות. הנוהג המקובל הוא שכאשר ביהמ"ש נותן פס"ד כהלכה עפ"י צד אחד ואחר כך מבטל את פסה"ד הוא מחייב את הנתבע בהוצאות שנגרמו עקב כך, בלי להתנות את החיוב בתוצאה הסופית של הדיון. גם בענין הפקדת הערבויות ניתן לביהמ"ש שיקול דעת רחב.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עוה"ד א. גולדברג ור. שרון למערערים, עו"ד בן נפתלי למשיב.).
ע.א. 453/74 - עובדי בית ברנר בע"מ נגד עופרה חירותי ואח'
*המשכת תנאי שכירות שבחוזה המקורי לשנות השכירות הבאות בנובמבר 1964 השכירה המערערת למשיבים חנות לתקופה של שנה אחת בדמי שכירות חודשיים והוצהר בהסכם כי לא יחולו על היחסים שבין הצדדים חוקי הגנת הדייר. כן הוסכם על בוררות לענין תשלום למשיבים בעת הפינוי בגין השקעות שהשקיעו בחנות. שכר הדירה שנקבע אז היה 200 ל"י לחודש לאחר תום שנת השכירות הראשונה הפחיתו את דמי השכירות ל- 150 ל"י לחודש, ולאחר כשנה שוב העלו ל- 175 ל"י לחודש. בינואר 1974 דרשה המערערת מן המשיבים לפנות את החנות והציעה לקיים את הסדר הבוררות. המשיבים טענו כי ההסכם הראשון היה לשנה בלבד ומאז הם דיירים מוגנים וסעיף הבוררות אינו חל עוד לאחר תקופת החוזה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת והערעור על כך נתקבל. חזקה על הצדדים שבתום השנה הראשונה התכוונו שהשוכר ימשיך להחזיק במושכר עפ"י אותם התנאים שהיו בהסכם השכירות של השנה הראשונה, אלא אם כן קיימות ראיות כי הצדדים התכוונו לשנות את תנאי ההסכם. השינוי בשעור דמי השכירות אין בו כשהוא לעצמו כדי לסתור את ההנחה שהשוכר מוסיף להחזיק במושכר עפ"י ההסכם המכיל את התנאים שעליהם הוסכם בתקופת השכירות הקודמת.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש.פ. האז למערערת, עו"ד ז. ברעם למשיבים. 25.12.74).