תקציר סביר כרך ט' חוברת 12

ע.א. 529/74 - שמומר אריה ואח' נגד דניאל פטרוזייל ואח'

*השתק עילה והשתק פלוגתא.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בהמ' 1807/74 (בת.א. 841/73) - הערעור נדחה).

העובדות:
בהתנגשות של שתי מכוניות, האחת היתה נהוגה בידי אריה שטומר והשניה בידי דניאל פטרוזייל, נפצעו אריה שטומר, אשתו חיה ואחרים. שטומר הגיש תביעת נזיקין נגד פטרוזייל ובימ"שהשלום קבע כי שטומר ופטרוזייל גרמו ברשלנותם לתאונה, שטומר כדי 25 אחוז ופטרוזייל כדי 75 אחוז ובהתאם לקביעה זו חילק השופט את הנזק בין השניים. שטומר ערער לפני ביהמ"ש המחוזי על שנמצא אשם ברשלנות תורמת, ברם בינתיים בא שטומר לידי הסכם עם מבטחו של פטרוזייל, זה שילם לו כסף ושטומר חתם על כתב ויתור בו אמר כי קיבל סכום כסף לסילוק סופי וגמור של כל תביעותיו. ביהמ"ש המחוזי נכנס לגופו של ענין וקבע כי שטומר אינו אשם ברשלנות תורמת ובכל זאת לא שינה את החייב של בימ"ש השלום באשר שטומר חתם על כתב ויתור. על פסה"ד הנ"ל בקשו פטרוזייל ומבטחו להגיש ערעור (המ' 237/73 סביר ח' 250) אך בקשתם נדחתה שכן סכום החיוב לא הוגדל ולשינוי מידת האחריות לא היתה נפקות משפטית. עתה הגישה חיה שטומר תביעה נגד פטרוזייל ונגד אריה שטומר וחברות הביטוח שלהם ונתעוררה השאלה מה מעשה בי"ד קיים בין הנהגים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי פסק דינו של בימ"ש השלום במשפט הקודם משמש כאן מעשה בי"ד, היינו כי שטומר אחראי כדי 25 אחוז מסכום הנזק ועל כך הערעור.

החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. כל מה שנאמר בהחלטה בבקשה לרשות ערעור בהליך הקודם אין בו כדי להכריע במחלוקת שהתעוררה עתה שכן כל מה שנאמר באותה החלטה אינו אלא נימוק לסירוב ליתן רשות ערעור, אך אין זה פס"ד של ערכאת ערעור היכול לשנות מימצאים שנקבעו בערכאות קודמות.
ב. צדק שופט ביהמ"ש המחוזי כי עקב פסק דינו של שופט השלום בהתדיינות הראשונה מנוע שטומר מלסתור את קביעתו של שופט השלום שהוא אשם ב- 25 אחוז ברשלנות תורמת.
ג. ביהמ"ש המחוזי שדן בערעור של שטומר בהתדיינות הראשונה לא היה חסר סמכות, ואולם הוא שגה בכך שלא דחה על הסף את הערעור, לאחר שבעל הדין בא לידי הסכם עם יריבו וקיבל כל סכום שהוסכם עליו וחתם כתב שחרור. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי היה מוטעה הואיל ולא היתה כל מחלוקת בה חייב היה ביהמ"ש להכריע. על כן לשאלה איזה הוא פסה"ד של שני בתי המשפט בני סמך שדנו בענין, אשר בעקבותיו קם מעשה בי"ד, זה של בימ"ש השלום או של ביהמ"ש המחוזי, התשובה היא שפסק דינו של בימ"ש השלום קובע.
ד. מן הצורך להבחין בין שתי השלכותיו של מעשה בי"ד - השתק העילה והשתק פלוגתא. לענין השתק עילה הרי עילה שנדונה לא תידון בשניה. ואילו לענין השתק פלוגתא דברו של ביהמ"ש בפסק דינו הראשון שלא היה בו כדי להשפיע על הכרעתו אין צידוק שבעל דין יימנע מלכפור בו במשפט בשל עילה אחרת.
ה. בעניננו מדובר בעילה אחרת והטענה היא של השתק פלוגתא. הכרעתו של שופט השלום באותה פלוגתא, של רשלנות תורמת, היתה חיונית לביסוס פסק דינו. מאידך הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי לא היתה חיונית כלל ועיקר הואיל ושטומר בא על סיפוקו וממילא לא זכאי היה לגבות דבר.

ו. אין לקבל את טענת המערערים שלא היה מעשה בי"ד משום שעקב ההסדר שאליו הגיע שטומר נבצר ממנו לערער על פסק דינו של שופט השלום ומפאת חוסר האפשרות לערער אין השתק פלוגתא. טענה זו אין בה ממש. שטומר נפגע ע"י פסה"ד של שופט השלום ויכול היה לערער אך הוא בחר שלא לערער וקיבל כספו ובזה אבד את כל ענינו לבירור המחלוקת. בכגון זה לא חל הדין של חוסר אפשרות לערער המונע השתק פלוגתא.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ז. לוריה למערערים, עו"ד ד. לאלו למשיבים. 26.12.74).

ע.א. 153/74 - יצחק אברהם ואח' נגד חבזה שלמה ואח'

*תקפותו של הסכם מוקדם לעריכת חוזה מכר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 2943/71 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערים בקשו לרכוש דירה אצל המשיבים וביום 5.8.71 ערכו הסכם על גבי טופס סטנדרטי של מתווך וזאת כהסכם מוקדם לפני חוזה שיערכו אצל עו"ד. סוכם כי התמורה היא 77,000 ל"י, כי שולם על החשבון 3,000 ל"י עוד 7,000 ל"י ישולמו ביום 11.8.71 בעת החתימה על החוזה אצל עו"ד, ועוד סכום 67,000 ל"י "ביום החוזה 11.8.71 אצל עו"ד בהתאם לפירוט בחוזה". למחרת התחרטוהמשיבים וטענו שלא נכרת הסכם מחייב אך אעפ"כ הסכימו לבצע את המכירה בתנאי שיתרת הסכום של 67,000 ל"י תשולם להם במלואה ביום חתימת החוזה אצל עו"ד. המערערים טענו שהוסכם בין הצדדים שהיתרה תשולם בתשלומים ובקשו בביהמ"ש להורות על בצוע בעין של המכירה. ביהמ"ש המחוזי ציין שלא הוסכם מה יהיו מועדי התשלום ושקביעת תנאי התשלום של 85 אחוז מהמחיר היא תנאי חשוב וחיוני עד כדי כך שבהעדר הסכם לגביו, לא נקשר בין הצדדים חוזה מחייב. כן הוסיף כי ביהמ"ש איננו יכול למלא חלל ריק זה משום שאין הוא מסוגל ומוסמך לקבוע מהם תנאי התשלום הסבירים במקרה כזה. לפיכך דחה את תביעת המערערים ועל כך הערעור.

החלטה - השופט עציוני:
א. אי הסכמה בענין תנאי כה מהותי כמו התשלום של רוב סכום התמורה מעידה על העדר כוונה מצד הצדדים להתקשר בהסכם מחייב. אך אפילו נתייחס אל ההסכם המוקדם כאל הסכם מחייב עדיין אין אפשרות שביהמ"ש יבצע את ההסכם ע"י השלמת התנאי של מועדי התשלום.
ב. ניתן לומר מצד אחד שחסרונו של פרט מהותי כמו מועדי התשלום מעיד על העדר כוונה של הצדדים להתקשר בחוזה מחייב, אך נוסף לכך ציון התנאים ההכרחיים צריך לבוא גם כתוספת חיונית לכוונה להתקשר בחוזה מחייב בהנחה שזו כבר הוכחה. כלומר, שלתנאים הללו קיום משפטי עצמאי ואין הם בגדר אמצעי להוכחת כוונת הצדדים בלבד.
ג. ביחס בין הסכם מוקדם לחוזה פורמלי אפשריים ארבעה מקרים : הצדדים הביעו במפורש רצונם שלא להתחייב עפ"י ההסכם המוקדם; אין הצדדים מכלילים בהסכם המוקדם מספר ענינים שלגביהם יש עוד צורך להגיע להסכמה; הצדדים זנחו מספר ענינים לא מהותיים שניתן להשלימם על סמך קביעתם של צדדים אחרים בחוזים דומים; הצדדים הביעו מפורשות את רצונם שההסכם המוקדם יחייב אותם. רק שני המקרים האחרונים יכולים להצמיח חוזה תקף ואילו שני המקרים הראשונים אינם מסכמים חוזה תקף.
ד. לפעמים עשוי ביהמ"ש גם בענין תניה מהותית להשלים את ההסכם עפ"י נסיבות המו"מ שקדם להסכם המוקדם והסכמים קודמים שעשו הצדדים במקרים דומים או מנהג הסוחרים בענינים דומים. בעניננו, מצד אחד לא הוסכם על תנאי מהותי דבר המעיד שהצדדים טרם הסכימו על העיסקה ולא השלימו את פרטיה, ומצד שני אין התקשרויות קודמות בין
הצדדים ואין תנאים מקובלים בעיסקי מכירת דירות שיאפשרו לשופט להשלים את החסר בחוזה.

(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן. עו"ד ח. נועם למערערים, עו"ד י. שיצר למשיבים. 14.1.75).

ע.א. 194/74 - יעקב קוחנובסקי ובניו בע"מ נגד יהודה ג'רבי ואח'

*הוצאה לפועל של פס"ד שאישר פשרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 688/73 - הערעור נדחה בעיקרו ברוב דעות).

.
העובדות: ביום 12.1.73 נעשה הסכם שבו התחייבו המשיבים למכור למערערת חלקת אדמה ונקבע שאםעד לתאריך 31.1.71 לא תימסר החזקה ישלמו המשיבים סכום של 500 ל"י לכל יום של איחור כפיצויקבוע ומוסכם מראש. המשיבים לא קיימו את התחייבותם זו ובהתאם לסעיף בוררות שבחוזה קבעההמערערת בורר ודרשה שהמשיבים ימנו בורר ומשלא עשו כן פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזישימנה בורר עבור המשיבים. בהליך זה הגיעו בעלי הדין לידי פשרה שקיבלה תוקף של פס"דובה נאמר בין היתר "החוזה מיום 12.1.73 נשאר בתוקפו אלא אם שונה במפורש במסגרת הסדרפשרה זו. החזקה בנכס תימסר למבקש... עד ליום 15.7.73, אחרת... הפיצויים המוסכמים ישולמו החלביום 15.7.73". עבר גם תאריך זה והמשיבים לא מסרו את החלקה למערערת ואז הגישה המערערת את פסה"ד של הפשרה להוצל"פ ושם ביקשה את תשלום הפיצויים המצטברים עבור כל יום שלאיחור. תחילה נתן ראש ההוצל"פ החלטה שלפיה ניתן להוציא לפועל את פסה"ד של הפשרה כמותשהוא, אך לאחר כשלשה חודשים חזר בו ראש ההוצל"פ והגיע למסקנה שפסה"ד אינו ניתן להוצל"פמן הטעם שצריך תחילה לקבוע אם היתה הפרה של החוזה וע"י מי הופר וזאת למרות שהיה ברורשהמשיבים לא מסרו את החזקה למערערת. לדעת ביהמ"ש לפני הוצל"פ של פסה"ד יש להוכיחבהליך משפטי אם היתה הפרה ומי הפר. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן (דעת הרוב):
א. לכאורה נראה שהעובדה שהמשיבים הפרו את החוזה אינה שנוייה במחלוקת כלל וגםבפני הוצל"פ הודיע ב"כ המשיבים שהחזקה בקרקע לא נמסרה למערער. טענת המשיביםהיתה שגם המערערת הפרה את החוזה ולכן פטורים המשיבים מלקיימו מצידם.
ב. גם בביהמ"ש העליון אין המשיבים טוענים שלא הפרו אלא שהם יכולים לטעון טענותשונות בתהליך משפטי כגון שהפיצוי האמור איננו אלא סעיף קנס. טענה שאינה פתוחהלפניהם לדעתם בהליכי הוצל"פ.
ג. השאלה העומדת לדיון היא אם חוזה שקיבל תוקף של פס"ד ניתן לביצוע עפ"י חוקהוצל"פ ככל פס"ד אחר, או שמא הצד החוזי של פס"ד כזה שיקול כנגד הצד הפסוק שבועד כדי שלילת ההוצל"פ המידית.
ד. משקיבל הסכם פשרה תוקף של פס"ד הרי אפילו ההסכם חזר על סעיפי החוזה שהיהבין הצדדים, אין לראות כיצד ניתן לאמר שראש ההוצל"פ אינו חייב לבצעו ככלפס"ד אחר, אלא אם כן יש בו, בפסה"ד עצמו, הוראה להאחז בה לשם המנעות מביצועו.
ה. בחוזה שלפנינו נשאר סעיף הבוררות ללא שינוי ובהתאם לפס"ד הפשרה ימשיכו סעיפיולעמוד גם לאחר פסה"ד. כיוון שכך נתפש הסכסוך שהתעורר לאחר פסה"ד שבפשרהבסעיף הבוררות שבחוזה ועל כן מטעם זה אין להוציא לפועל את פסה"ד, אלא ישלהעביר את העניין לבוררות וזו תקבע אם הופר ההסכם ואם על המשיבים לשלם למערערתאת סכום הפיצויים.
השופט י'. כהן (דעת מיעוט):
מתוך כל עובדות המקרה עולה כי המשיבים הפרו את ההסכם והשאלה היא אם פסה"ד מזכה את המערערת בסכומים המגיעים לה ע"י הוצל"פ מבלי להזקק תחילה להליכי הבוררות ועל כך יש לענות בחיוב. קיומו של סעיף הבוררות בחוזה אינו מונע בצוע פסה"ד בדרך של הוצל"פ. הסכם בוררות אינו שולל את סמכותו של ביהמ"ש לדון בענין וביהמ"ש דן ונתן תוקף של פס"ד לפשרה לשלם פיצויים. החיוב של הפיצויים כשלעצמו אינו יכול לשמש יותר נושא לבוררות מכיון שלאותו חיוב ניתן תוקף של פס"ד ועל ידי כך נוצר מעשה בי"ד בין בעלי הדין והמערער אינו זקוק כלל לפסק של בורר בענין זה.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן עו"ד א. סוכובולסקי למערערת, עו"ד מ. יעקבי למשיבים. 9.1.75).

ע.א. 276/73 - משה מונצה נגד אליהו גן ואח'

*פיצויי תאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 822/70 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
המשיב נסע עם מכוניתו בהילוך אחורה ממקום חנייתה מתחת לעמודי הבית שבו הוא גר, עבר את המדרכה והמשיך לרוחב הכביש בסיבוב קל אחורנית בכוונה להשתלב בתנועה שבנתיב הנגדי הימני. המערער נסע על אופנוע בדרכו לעבודה התנגש במכונית של המשיב ונחבל קשות בעיקר ברגלו השמאלית. רוחב המדרכה במקום היא 9 מטר ורוחב הכביש הוא 10 מטר והמכונית נסעה במהירות קטנה מאד אך המערער לא ראה אותה ולא חש במתרחש כמעט עד הרגע האחרון וגם המשיב לא שם לב למערער. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות בין השניים כשהטיל על המערער רבע מהאחריות ועל המשיב שלושה רבעים. המערער טען כי מאחר ורשלנות המשיב היתה רשלנות רבתי שאי אפשר היה לצפותה לא היה מקום להטיל עליו כל אשמה. הפגיעה במערער גרמה לו סבל רב הנמשך והולך וימשך כנראה עד יומו האחרון. הוא שכב בבית החולים כחצי שנה עבר ששה ניתוחים, שוב אושפז במשך כחודש וחצי והטיפול הנוסף לא הביא שינוי מהותי במצבו. הוא אינו יכול ללכת אלא במכשיר הליכה הצמוד לאורך הרגל ובעזרה מקל. ביהמ"ש קבע למערער 60 אלף ל"י בראש נזיקין של הפסד השתכרות, שלל מן המערער פיצוי בגין הצורך במכונית מיוחדת וסבר שהמערער יכול להשתמש בתחבורה ציבורית. על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. אכן הנסיעה כפי שנסע המשיב היא מסוכנת ומחייבת אמצעי זהירות קפדניים אך אין היא אסורה. מעשה יום יום שבגלל תנאי המקום, המכוניות היוצאות ממקום חניתן מתוך חצרים נוסעות אחורנית ויורדות אל הכביש כדי להשתלב בתנועה, כשהמערער הגיע יכול היה לראות מרחוק את המכונית המגיעה ולא ראה אותה ועל כן אינו יכול לנקות עצמו מאשמה. יתכן והיה מקום לחלק את האחריות בצורה שונה במידת מה לטובת המערער, אך לא במידה כזאת שתצדיק את התערבות ביהמ"ש שלערעור.
ב. לענין הפסד השתכרות עשה השופט עבודה רבה כאשר העדויות שלפניו התייחסו לנתונים משתנים והולכים ובתכיפות די גדולה ואף אם לא דייק פה ושם במאה אחוז אין לבוא עימו בטרוניה. לא תמיד אפשר לדקדק עד הפרוטה האחרונה כאשר מדובר במספרים השוואתיים בין עובד אחד למשנהו ומה היה קורה לאחד עפ"י הדוגמא של השני.
ג. כאשר יש בחישוב טעות בולטת, ענינית או משפטית, שאפשר לתקנה ללא קושי ובלי להזדקק לחישובים מסובכים אין להרתע מזה ובעניננו יש גם נתונים כאלה אם כי מתייחסים לסכומים קטנים יחסית.

ד. במשך שנה שלאחר התאונה השלימה מעבידתו של המערער את ההפרש בין סכומי הביטוח הלאומי ושכרו הרגיל במפעל וסכום זה ניכה השופט מהפסד ההשתכרות בעבר ובכך טעה. לא הוכח שהתשלום נעשה עפ"י הסכם המחייב את תשלומו ע"י המעביד מבלי שתהה חובה על העובד להחזירו ושמשום כך יש לנכותו מפיצויים. גם לענין ניכוי סכומי הביטוח הלאומי טעה ביהמ"ש כאשר ניכה סכום שהמערער היה מקבל אלמלא היוון חלק מקיצבת הנכות. עובדה היא שהמערער הוון חלק מקיצבת הנכות כדי שיוכל לרכוש מכונית ובכך קיבל פחות מאשר היה מקבל אילו לא הוון חלק זה וצריך היה לנכות את הסכום שקיבל באופן ממשי ולא מה היה מקבל אלמלא ההוון.
ה. נכותו של המערער חמורה ובקושי הוא מהלך בעזרת מכשיר הליכה ולא צדק ביהמ"ש כאשר קבע שאיננו זקוק למכונית לרגל נכותו. גם לפני התאונה נעזר המערער ברכב ואם כעת אינו יכול לנסוע עוד על אופנוע יש לפסוק פיצוי לרכישת מכונית.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עוה"ד י. ארידור וח. חניאל למערער, עו"ד ג. ראובינוף למשיבים. 27.1.75).

ע.א. 631+632/74 - קרנציה הייריך ... בע"מ נגד אי.אל... בע"מ ואח'

*מינוי כונס נכסים ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבות ומינה כונסי נכסים ומנהלים שינהלו את נכסי המערערות ומסמכותם יהיה לאכוף את השעבודים הקבועים והשוטפים המוטלים על נכסי המערערות. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחה. בנסיבות הענין כאשר המערערות הודו למעשה כי אינן יכולות לעמוד בתשלום חובותיהן ושאין להן מה לטעון נגד כונסי נכסים יכול היה ביהמ"ש למנות את כונס הנכסים. נכון שאכיפת השעבוד השוטף על נכסים שיש בהם שעבודים מיוחדים אינה יכולה להעשות ע"י הכונס יותר ממה שהיה בכוחה של החברה עצמה לעשות אלמלא כינוס הנכסים. אולם אין קיומו של שעבוד שוטף מונע מהחברה ליצור שיעבודים מיוחדים על נכסיה או על כל חלק מהם. הבקשותהנדונות היו לפי סעיף 123 לפקודת החברות והם כרכו ביחד את השעבודים הקבועים עם השעבודים השוטפים. נראה הדבר שאין לאכוף שעבוד על נכס ספציפי בבקשה לפי סעיף 132 לפקודת החברות אך טיעון מפורש בענין זה לא הועלה בביהמ"ש העליון והמערערת תוכל לפנות בענין זה לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. בן נפתלי ו-ד' פישלר למשיבים, עו"ד מ. פירון למערערות. 16.12.74).

ע.א. 357/74 - יוסף חי כהן נגד שושן הגליל, חברה לבנין בע"מ

*חוק הארכת מועדים המערער ערך ביום 30.9.73 זכרון דברים עם המשיבה בדבר רכישת דירה בבנין בנהריה תמורת סכום של 115,000 ל"י. בינתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים והמערער לא יכול היה לעמוד בתשלום של 60,000 ל"י שתשלומו נקבע "תוך חודשיים" ואז הסכימה המשיבה להאריך את המועד ובזכרון הדברים נמחק תאריך 30.9.73 ונכתב התאריך 1.11.73. ברם, גם בחדשיים לאחר מכן לא יכול המערער לעמוד בתשלום מפאת השירות הצבאי והמשיבה הודיעה לו כי היא מבטלת את ההסכם. המערער השיג צו מניעה זמני האוסר על המשיבה למכור את הדירה אך צו זה בוטל לאחר מכן לפי בקשת המשיבה והערעור על כך נתקבל. המערער הסתמך על חוק הארכת המועדים אולם החוק חל על חוזים שנערכו לפני המלחמה ולא על כאלה שנעשו לאחר שהאיש כבר היה בשירות חירום. ביהמ"ש המחוזי סבר כי שינוי התאריך ל- 1.11.73 יצר הסכם חדש ועל כן לא חל חוק הארכת מועדים.
ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה על פי נסיבות הענין כי שינוי התאריך בזכרון הדברים לא יצר הסכם חדש ועל כן צריך היה להחיל את חוק הארכת המועדים. גם סברתו של ביהמ"ש המחוזי כי הוראות חוק החוזים אינן חלות על ההסכם הנדון באשר מדובר כאן בזכרון דברים לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון. זכרון הדברים בענינינו כפי שהוא מנוסח הינו הסכם לכל דבר ולא אופציה בלבד. כיון שהמדובר בסעד ביניים מספיק אם עולה בידי בעל הדין להראות כי יש לו סיכוי להצליח ועל כן מן הדין היה להשאיר את צו המניעה על כנו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד ר. רון למערער, עו"ד א. מרקוביץ למשיבה).

ע.א. 270/74 - מעודד ברזילי נגד יורש המנוח גרשון גרינאום ואח'

*הסכם מוקדם לעשיית הסכם למכירת מקרקעין המערער שהוא מתווך קרקעות בא לידי הסכם עם המנוח גרינבאום בענין קרקעשהיתה בבעלות המנוח ובשלהי אפריל 1970 חתם המנוח על מסמך המכונה "קבלה" שבו הוא מאשר קבלת 500 ל"י דמי קדימה על חשבון רכישת מקרקעין, נקבע כי המחיר הוא 10,000 ל"י וכן מי ישלם את מס שבח והוצאות אחרות ולבסוף נאמר בקבלה כי המוכר מתחייב עד תאריך מסוים לחתום חוזה עם הקונה שישיג אותו מעודד ברזילי. למעשה המערער לא הביא קונה ולא נחתם חוזה ולאחר מספר חודשים הודיע המנוח למערער שהוא מסרב לבצע את ההסכם ומכר את הנכס. כתוצאה מכך הגיש המערער את תביעתו לביצוע בעין ולחילופין לתשלום פיצויים על הפרת הסכם מצד המנוח. השאלה שהתעוררה בביהמ"שהמחוזי היתה אם מדובר בהתחיבות לעשות עסקה במקרקעין במובן סעיף 6 לחוק המקרקעין ואם היתה כוונת הצדדים ליצור התחייבות כזו וביהמ"ש המחוזי פירש את המסמך כמתן אופציה למערער להביא תוך חודש ימים קונה אך לא ראה במסמך התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין. בכך לא צדק ביהמ"ש. אין ספק שבמסמך האמור התכוונו הצדדים ליצור התחייבות כזו. אולם יש לדחות את התביעה על הסף מן הסיבה שלא נתקיימו כל התנאים המהותיים הדרושים לקיומה של התקשרות בתורת התחייבות לעשיית הסכם בעתיד. במקרה כזה צריך ההסכם המוקדם, בנוסף לכוונה הברורה להתחייב בחוזה, לכלול את כל התנאים ההכרחיים להתקשרות, היינו בין היתר, המחיר וזמני התשלום. כיון שכך אין להורות על ביצוע בעין של מסמך ובאשר המסמך איננו מחייב אין לגבות פיצוי בגינו.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד קציר למשיבים. 31.12.74).

ע.א. 330/73 - עזבון המנוח הרמן הלפרין נגד קהילית ציון אמריקאית ואח'

*ביצוע בעין של מכר מקרקעין מלפני 40 שנה בחודש מרץ 1924 נעשה חוזה מכר בין המשיבה לבין האחים הלפרין לפיו התחייבה המשיבה למכור לקונים שטח של 10 דונם קרקע. בשנת 1937 הוקצתה חלקה להלפריןונפתח תיק במשרד ספרי האחוזה. ההעברה לא יצאה לפועל מפאת מותו של המיופה כח. בשנת 1939 פרצה מלחמה ואחד האחים מת. לאחר מכן פנה האח השני להעביר את האדמה על שמו אך בטרם נעשה דבר נפטר גם אח זה. באוגוסט 1951 פנה למשיבה עו"ד משיקאגו וביקש להעביר את הרכוש ליורשי המנוח ומטעם המשיבה בקשו הוכחה מי הם היורשים החוקיים. שוב חלה הפסקה בקשר שבין הצדדים ובאוגוסט 1952 שוב פנו בשם העזבון למשיבה וביקשו רישום הקרקע. הפעם התכחשה המשיבה להתחייבותה לרשום את הקרקע ע"ש היורשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לביצוע בעין בקובעו שהחוזה עם המנוח לוקה בחוסר ודאות מספקת וכי לא ניתן לזהות את האזור שבו התחייבו להעביר קרקע לקונים. הערעור על כך נתקבל. מבחינה עובדתית ניתן היה לזהות את האיזור שבו לפי ההסכם נמכרה הקרקע ומבחינה משפטית גם אם לא היה ניתן לזהות באופן מדויק את
המקום הרי חוסר ודאות זה אינו שולל את האפשרות לצוות על ביצוע בעין כל עוד אדמות למשיבה במקום היכולות לשמש למטרה זו. בידי המשיבה נותרו כיום שלוש חלקות של כ- 3 דונם ביחד. המערער מוכן להסתפק בשלוש חלקות אלה אך ביהמ"ש העליון החליט כי היושר המחייב ביצוע בעין של החוזה לטובת הקונה במידת האפשר, אינו יכול להיות חד צדדי ובעניננו שילמה המשיבה מיסים באותן שנים עבור קרקעות אלה וגם הכספים ששולמו אז יש לקבוע מה ערכן הריאלי כיום. אי לכך החליט ביהמ"ש לצוות על ביצוע בעין ביחס לשתי חלקות בלבד בעוד החלקה השלישית תשאר בידי המשיבה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ח. סמו למערער, עו"ד י. גלעדי למשיבות. 30.12.74).

ע.א. 213/73 - ש.ג. אגודה שיתופית בע"מ ו- 108 אחרים נגד מדינת ישראל

*גובה הפיצוי עבור תפיסת מקרקעין ע"י המדינה בערעור זה התעוררה שאלת גובה הפיצוי שעל המשיבה לשלם למערערים בגין תפישת חלקים בשטח חלקה שהמערערים שותפים בבעלות עליה והכוללת למעלה מ- 1000 דונם. בפס"ד מקיף סקר ביהמ"ש העליון את דרך החישוב של התשלום עבור השימוש במקרקעין, הרווח הסביר המגיע לבעלי המקרקעין וכיו"ב הערכות.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד מ. שוב למערערים, עו"ד מ. ד. גולדמן למשיבה. 30.12.74).

ע.א. 487/74 - הלן רייס ואח' נגד זליג בר חיים בע"מ

*תשלום פיצויים קבועים מראש בין הצדדים נחתם זכרון דברים שלפיו התחייבו המערערים למכור מקרקעין שכללואדמה ובית ובין היתר התחייבו המערערים לפנות את הדירה ולמסור אותה למשיבה עד תקופה מסוימת. בהסכם נקבע פיצוי מוערך מראש לסכום של 30,000 ל"י ללא צורך להוכיח את הנזק וזאת בנוסף לזכות של בצוע בעין ותשלום נוסף לכל יום של פיגורבמסירת החזקה. בין הצדדים התעוררו לאחר מכן סכסוכים עד שבסופו של דבר הועברה הדירה למשיבה וביהמ"ש חייב את המערערים לשלם את הפיצוי בסכום של 30,000 ועוד 13,000 ל"י בגין האיחור במסירת החזקה. הערעור על כך נדחה. המשיבה היתה מוכנה לקיים את התחייבויותיה והמערערים הם שהערימו מכשולים לבצוע העברת הנכס ע"ש המשיבה ולנוכח כל אלה צדק ביהמ"ש המחוזי כשחייב את המערערים לשלם את הפיצוי למשיבה. אשר לטענה כי התשלום הינו קנס ציין ביהמ"ש העליון כי על ההסכם חל חוק החוזים הקובע כי במידה והצדדים הסכימו מראש על שעור הפיצויים יהיו הפיצויים כמוסכם ללא הוכחת נזק, אך ביהמ"ש רשאי להפחיתם אם נקבעו ללא יחס סביר לנזק שניתן לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. חובה הראיה לגבי הטענה שהפיצויים נקבעו ללא יחס סביר לנזק היתה על המערערים והם לא הביאו הוכחות בענין זה. להיפך לפי הראיות שהובאו צדק ביהמ"ש כשקבע שהסכומים שנקבעו עומדים ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א.א. רוזנברג המערערים, עו"ד א. כספי למשיבה. 7.1.75).

ע.א. 446/74 - שמואל אברמוביץ נגד אברהם אשכנזי

*טענת ויתור על חוב המשיב הלווה למערער כספים וטענת המערער בין היתר היתה כי המשיב ויתר על החזרת כספו על ידי מסמך שנערך ביום 25.5.67 שבו ציין המשיב במכתב אל המערער כי הוא מוותר לו ויתור גמור על סכום החוב בתנאי מסוים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התנאי לא
קויים וחייב את המערער בתשלום סכום ההלואה והערעור על כך נדחה. אפילו הויתור היה ויתור מוחלט בשעתו, ויתור מחייב בשעת עשייתו, הרי אין הוא מחייב עוד את המשיב באשר לאחר מתן כתב הויתור ישבו הצדדים ודנו בדרך של הסדר החוב של המערער למשיב והמערער אף שילם חלק מן החוב למשיב.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד מ. טנא למשיב. 6.1.75).

ע.א. 539/74 - אליהו מרקוביץ נגד שמואל לידר ואח'

*מתן רשות להתגונן המשיבים רשמו על דירתם משכנתא לטובת בנק להבטחת כל הסכומים שיגיעו לבנק מאת חמישה אנשים מסוימים ובתוכם המבקש. לבסוף החל הבנק בהוצל"פ של המשכנתא והמשיבים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער ונגד עוד אחד מהחמישה. בבקשת רשות להתגונן טען המערער כי הוא הופטר "מכל אחריות וערבות בהסכמתם של כל הנוגעים בדבר כולל המשיבים". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן רשות להתגונן בהיותו סבור כי אין למצוא בדברי המערער בתצהירו שהתובעים או מי שפעל מטעמם הסכימו לביטול ההתחייבות. הערעור על כך נתקבל. בתצהיר המערער נאמר בפירוש כי הוא הופטר מערבותו בהסכמת המשיבים ומטענתו זו לא חזר במהלך כל הדיון בבקשה לרשות להתגונן. בבקשה כזו אין הנתבע חייב לשכנע את השופט כי הוא יזכה במשפט ודי בכך אם הוא יראה בתצהירו עילת הגנה, שאם יעלה בידו להוכיחה תעמוד לו למגן בפני התביעה ואין זה מתפקידו של השופט להחליט מהם סיכויי הצלחתו שלנתבע.

(בפני השופטים: מני, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט מני. המערער לעצמו, עו"ד י. פלק למשיבים. 15.1.75).

ע.א. 501/74 - חברת ספיר מנתנים בע"מ נגד אבנר עמר ואח'

*דחיית תביעה על הסף המשיב עבד אצל המערערת העוסקת בגביית כספים עבור לקוחות ולאחר שנתיים של עבודה בה הכיר את לקוחותיו של המערערת התפטר מעבודתו והקים חברה שעוסקת באותו עיסוק של גביית כספים ופנה אל הלקוחות של המערערת והציע להם שירותיו במקום שירותי המערערת. זו הגישה תביעה נגד המשיבים בה פרטה את העובדות הנ"ל וציינה שבין המערערת לבין המשיב "קיים חוזה מפורש או מכללא לא להתקשר עם לקוחות התובעת ולנצל את הקשרים שרכש במשך עבודתו לרעת התובעת", וכן טענה המערערת לחילופין שאסור למשיב להתקשר עם לקוחותיה עפ"י חובת הנאמנות הקיימת בין מעביד לעובד. על כן ביקשה צו האוסר על המשיב להתקשר עם הלקוחות של המערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף והערעור על כך נתקבל. כלל ידוע הוא שאין לדחות תביעה על הסף אלא אם נתברר לביהמ"ש שאין כל סיכוי של ממש לתובע להצליח בתביעתו, ולשם בירור סיכוי זה יש לצאת מתוך הנחה, שכל העובדות שפורטו כתב התביעה הן נכונות. כאן נטען בכתב התביעה שנעשה חוזה מפורש או מכללא שאסר על המשיב להתקשר עם לקוחות המערערת וטענה זו לא נסתרה בעדותו של מנהל המערערת בעת בירור הבקשה. גם הנימוק של ביהמ"ש המחוזי שבכתב התביעה לא פורטו הזמן או השטח בהגבלה שעליה התחייב המשיב ושעל כן אין הגבלה כזו תופשת אינויכול לעמוד. השאלה אם הסכם כזה להגבלת חופש העיסוק תופש או אינו תופש, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ועל כן צריך לברר את הענין לגופו.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. י. ישראלי למערערת עו"ד ב. סלטון למשיבים. 6.1.75).

ע.א. 364/74 - שמואל דוידוביץ נגד מירומית... בע"מ ואח'

*רשות להשתמש בסימן מסחר בערעור זה התעוררה שאלה בתחום סימני המסחר המתפצלת לשתיים: מהי דינה של רשות להשתמש בסימן מסחר שלא נרשמה לפי פקודת סימני המסחר ומה דינו של הסכם הרשות כשזו לא נרשמה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי אין המערער רשאי להשתמש בסימן המסחר של המשיבות עפ"י הסכם רשות שלא נרשם וביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המערער ברוב דעות השופטים ברנזון ומני, כנגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן. בפס"ד מקיף נדונו השאלות השונות המתעוררות בהסכם של רשות להשתמש בסימן מסחר וכן תוקפו של ההסכם המעניק את הרשות כאשר נשלל תוקפה של הרשות מחוסר רישום.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד א. כספי למערער, עו"ד א. ש. שומרון למשיבות9.1.75).

ע.א. 583/74 - מרדכי חביב נגד עמוס חיון ואח'

*טיוטות של הסכם כהוכחה לשותפות המערער טען לקיום שותפות בינו לבין המשיבים בענין רכישת חלקת קרקע ובניה, ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכחה שותפות כזו והערעור על כך נדחה. עדות המערער לא היתה אמינה בעיני ביהמ"ש המחוזי ונשאלת השאלה אם היה במסמכים שהוגשו לביהמ"ש כדי להעיד על הקמת השותפות הנטענת. כל המסמכים שהוגשו הם טיוטות של הסכם, תזכיר ותקנות שנערכו ע"י עו"ד לצורך השותפות שבין הצדדים ואולם כל אלה לא נחתמו. אין לאמר שבעל דין יכול להסתמך על המסמך שנשאר בגדר טיוטא ושהצדדים לו סירבו לחתום עליו. משנכשל המאמץ להביא לעמק השווה וגמירת דעת בין הצדדים הרי כל דין ודברים שנעשו במהלך המו"מ אינו יכול להיות חומר ראייתי.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. אלרואי למערער, עוה"ד י. ליזר וש. שר- טוב למשיבים. 15.1.75).

ע.א. 605/74 - וישניבסקי נחמה ואח' נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*פסיקת הוצאות משפט בעררים של נכי רדיפות הנאצים "והשלמת" פס"ד כאן ארבעה ערעורים מאוחדים והם משני סוגים. הסוג הראשון מתייחס לערעורים על החלטות ועדת העררים שבהן נמנעה הועדה מלחייב את המשיבה לשלם למערערים הוצאות משפט לאחר שזכו בערריהם לפניה והסוג השני מתייחס אף הוא להוצאות אך המדובר הוא בדיונים שנערכו מזמן ושבהם לא נפסקו הוצאות ולא הוגשו על כך ערעורים ורק לאחר מכן פנו המערערים לועדת העררים ובקשו לתקן את ההחלטות הקודמות שלה ולהוסיף בהם חיוב של תשלום הוצאות. הערעור בערעורים הראשונים נתקבל והערעור בעירעורים מהסוג השני נדחו. ועדת ערעורים שדנה בתביעת נכה מוסמכת לחייב את הרשות בהוצאות משפט לטובת הנכה. בדרך כלל רצוי שבעל דין יבקש הוצאות משפט בתביעתו אך גם אם הסיח את דעתו ולא ביקש במפורש לא בתחילת המשפט ולא בסופו ולא נראה שהוא מוותר על ההוצאות עדיין רשאי ביהמ"ש לפסוק הוצאות. בעניננו כאשר המבקשים לא ויתרו על ההוצאות אין סיבה שלא לפסוק הוצאות אלה. אשר לסוג השני של הערעורים - כאן לא הוגשו ערעורים כאשר לא נפסקו הוצאות ורק כעבור מספר חודשים בעקבות פסה"ד של ביהמ"ש העליון בענין אחר ביקש ב"כ המערערים מהועדה "להשלים" את ההחלטות הקודמות ולחייב את המשיבה בשכ"ט עו"ד. אפילו היה על הועדה להחליט בענין ההוצאות והיא שגתה שלא החליטה בכך אין היא יכולה לשוב ולהשלים את החלטתה כאשר עבר זמן. הכלל הוא של סופיות הדיון ורשות שיפוטית רשאית רק לתקן טעות סופר או שגיאה מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית. פרט
למקרה כזה אין הרשות השיפוטית רשאית כעבור זמן לשוב ולדון על מנת לשנות, להוסיף או לגרוע מהחלטה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ב. הראל למערערים. 9.1.75).

ע.א. 552/74 - אוברסיז רדיו קורפוריישן בע"מ נגד גינזברגסקי קרן בע"מ ואח'

*הארכת מועד המשיבים 2, 3 הינם המנהלים של המשיבה 1. הם חתמו על שני שיקים לפקודת למערערת תמורת שני מכשירי טלויזיה שהמערערת מכרה למשיבה, השיקים חוללו והוגשו להוצל"פ והמשיבים הגישו התנגדות באיחור, ראש הוצל"פ וכן ביהמ"ש המחוזי האריכו למשיבים את המועד להגשת התנגדותם והערעור על כך נתקבל. כדי להאריך מועד צריך טעם מיוחד והמשיבים לא הראו טעם מיוחד לאיחור. הטעם הראשון היה שהמשיב 2 היה חולה אך לא הוסבר ולא הובהר מה היתה המחלה וכיצד מנעה הגשת ההתנגדות.טעם השני היה שהתנהל מו"מ עם ב"כ מערערת והלה הבטיח להמתין. טעם זה אין לקבלו. המו"מ היה כחמישה ימים לפני תום המועד של עשרת הימים ומשלא קיבלו תשובה תוך מספר ימים צריכים היו לראות את התשובה כשלילית ולהגיש את ההתנגדות בזמן. לטענת המשיבה שהיא בכלל לא קיבלה את הבקשה לביצוע השיקים - משהגישה בקשה להאריך את המועד להגשת התנגדות רואים אותה כאילו הודתה בקבלת המסמכים וויתרה על כל טענה בדבר אי המצאתם כדין.
גם לגופו של ענין לא נראה כל סיכוי סביר להגנת המשיבים. אלה טענו שהיה הסכם כי יחזירו את מכשירי הטלויזיה ויקבלו חזרה את השיקים אך עובדה שהמערערת שלחה שליח לקבל את המכשירים והמשיבים סירבו למסרם באשר לא הוחזרו השיקים ובכך טעו. עליהם היה להחזיר את המכשירים ולתבוע לאחר מכן את השיקים. לטענה שהשיקים נכתבו בידי המשיבים 2 ו- 3 לא באופן אישי אלא כמנהלי המשיבה - על פני השיקים ברור שהמשיבים 2, 3 חתמו מבלי להוסיף על חתימותיהם את שם החברה או חותמת והעובדה ששם החברה מופיע בראש השיקים במקום שאינו מיועד לחתימה אינו גורעת מחבותם האישית של החותמים.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ע. אליגון למערערת, עו"ד י. פורר למשיבים. 6.1.75).

ע.א. 331/74 - שמואל כהן נגד משה גרודינסקי

*התאריך הקובע בהמחאות לצורך התיישנות המערער נתן למשיב ששה שיקים דחויים לתאריכים מ- 1.1.66 בהפרשים של חודש ימים עד 1.6.66 השיקים נמסרו ביום 1.6.65 ובאותו יום נחתם הסכם שבו התחייב המשיב להציג את השיקים לפרעון במועד הנקוב בהם. השיקים הראשונים חזרו ללא שכובדו ע"י הבנק וביום 6.5.66 הציג המשיב את כל השיקים כולל את השיק של 1.6.66 ושוב לא כובדו. המשיב הגיש חמישה שיקים לבצוע לפני 1.5.73 והשיק האחרון הוגש לבצוע ביום 31.5.73. המערער התנגד לבצוע וטען בין היתר כי חלה עליהם התיישנות. לטענתו מתחיל מירוץ ההתיישנות לא מיום הפרעון הנקוב בשיקים אלא מיום שהשיקים נמסרו ע"י המושך למקבל וזאת באשר לפי החוק ניתן להציג את השיקים לפרעון מיד עם קבלתם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תקופת ההתיישנות מתחילה מיום הצגת השיק וחילולו ועל כן דחה את טענת ההתיישנות ביחס לחמשת השיקים הראשונים ואילו ביחס לשיק השישי שאמנם נשא תאריך 1.6.66 אך הוצג ביום 6.5.66 קבע כי עברה תקופת ההתיישנות. הערעור על כך נדחה. עילת התביעה לא נוצרת בתאריך הוצאת השיק אלא עם חילול השיק, כאשר זכות החזרה על המושך היא עילת התובענה אשר עם הולדה מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות.

הזמן להצגת השיקים הינה שאלה של סבירות ולנוכח ההסכם שבין הצדדים ונסיבות הענין אין ספק שהצגת השיקים לפרעון בזמן הנקוב בהם היתה בזמן סביר.
פסה"ד ניתן ע"י השופט עציוני ומ"מ הנשיא זוסמן הוסיף כי בין הצדדים לבין עצמם קיים הסכם שהשיקים לא יוצגו לפרעון לפני התאריך הנקוב בהם ועל כן חייב האוחז להמתין. הרי שלא נולדה עילת התובענה אלא מן הזמן הנקוב בשיק ולכן ביחס לשיק השישי למרות שהוצג לפני 1.6.66 מתחילה תקופת ההתיישנות שלו ב- 1.6.66 ולכן כשהוגשה התביעה עדיין לא עברה תקופת ההתיישנות. ברם המשיב לא ערער על כך שנקבע כי עברה תקופת ההתיישנות ועל כן אין להתערב בכך.
השופט י. כהן ציין, כי מכיון שלא הוגש ערעור נגדי לענין תקופת ההתיישנות של השיק השישי הוא מעדיף שלא להביע כל דעה אם שיק זה התיישן ואם לאו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ע. בן- חיים למערער, עו"ד י. שצקי למשיב. 9.1.75).

ע.א. 409/74 - מהיר תעשיות מתכת בע"מ נגד פקיד השומה

*הנחות במס הכנסה לפי חוק עדוד התעשיה חוק עידוד התעשיה (מסים) בא לעודד חברה תעשייתית להשקיע רווחיה במפעלה התעשייתי וההשקעה זוכה להפחתה בשעור מס ההכנסה. החוק קובע כי ההנחה תופחת מסכום שמושכים מתוך המפעל ונותנים לבעלי השליטה. עם זאת קובע החוק מתי משיכת כספים ונתינתם לבעלי השליטה לא תפגע בשעורי ההנחה מהמס. אחד המקרים האלה הוא כשמשלמים לבעלי השליטה עבור רכישת ציוד מהם ובלבד שהתשלום הוא תוך שנה מיום הרכישה. בעניננו נעשה תשלום כזה עבור ציוד לבעלי שליטה לאחר עבור השנה ולפיכך ניכה פקיד השומה את הסכום מתוך הסכומים שעליהם חל השעור המופחת של המס והערעור על כך נדחה.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. שילה למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 5.1.75).

ע. א. 465/75 - רחל קיפניס ואח' נגד חברה חיפאית בע"מ ואח'

*טענת חוסר יריבות המשיבה הראשונה מכרה מחסן בשנת 1962 למשיבים 3,2 (להלן - המשיבים) והתחייבה להעבירו על שם המשיבים האלה "או לפקודתם". ב- 1971 מכרו המשיבים את המחסן לאדם בשם צפת והלה מכר את המחסן למערערים. כאשר נמכר המחסן לצפת ידע הקונה שהמחסן עדיין לא רשום על שם המשיבים והמשיבים התחייבו לגרום לכך שהמחסן יירשם על שמם תוך 6 חדשים ונתנו לעו"ד יפוי כח בלתי חוזר לטובת הקונה להעביר את המחסן משם המוכרים על שם צפת במשרד ספרי האחוזה. עתה מסרבת המשיבה להעביר את המחסן על שם המשיבים והמערערים הגישו תביעה נגד המשיבה והמשיבים אך המשיבה טענה חוסר יריבות בין המערערים לבינה ועל סמך טענה זו נמחקה התביעה נגד המשיבה על הסף. הערעור על כך נדחה. התחייבות המשיבה להעביר את המחסן למשיבים או לפקודתם ויפוי הכח שנתנו המשיבים לטובת המערערים אין בהם כדי ליצור קשר בין המערערים לבין המשיבה. רק המשיבים הם בעלי דברם של המשיבה. אילו נתנו המשיבים יפוי כח בלתי חוזר למערערים הכולל גם הרשאה לתבוע בשמם את המשיבה לדין יתכן שיכלו המערערים בדרך זו להגיע למקום חפצם.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. כהן למערערים, עו"ד ה. רבאל למשיבה 4. 9.1.75).

ע.א. 417/74 - מנהל מס שבח מקרקעין נתניה נגד הארי פאליי

*תיקון שומה ע"י מנהל מס שבח הגב' שרה פאליי רכשה בשנת 1935 נכס מקרקעין. בשנת 1966 נתנה אותו במתנה לבנה וכעבור כארבע שנים נפטרה. ביולי 1973 מכר הבן, הוא המשיב, את הנכס במחיר של למעלה מ- 6 מליון ל"י. לפי סעיף 29 לחוק מס שבח מקרקעין כאשר הנכס ניתן במתנה הפטורה ממס שבח ומקבל המתנה מוכר אותה נקבע שווי הרכישה כאילו נמכרה הקרקע על ידי מי שנתן את המתנה וגם תאריך הרכישה לצורך ניכויי האחוזים הינו תאריך הרכישה ע"י נותן המתנה. מאידך קיים סעיף אחר שאם נותן המתנה כאמור נפטר תוך חמש שנים מיום מתן המתנה כי אז רואים את המתנה כאילו לא ניתנה והשומה לגבי המקרקעין נעשית לפי ערכה ביום הפטירה של המוריש וניכויי האחוזים הם גם מיום הפטירה. בעניננו טעה פקיד השומה ועשה את השומה על יסוד המתנה ועשה את הניכויים מהמס לפי החזקת הנכס משנת 1939 כך שנותרו רק 3 אחוזים של מס שבח לתשלום. רק לאחר כשבוע ימים הרגיש מנהל מס שבח בטעות ותיקן את השומה באופן שעל המשיב היה לשלם מליון וחצי לירות מס שבח. ביהמ"ש המחוזי ביטל את תיקון השומה והערעור על כך נדחה. סעיף 85 לחוק מס שבח קובע התנאים בהם מותר למנהל לתקן שומה וכאן לא נתקיימו תנאים אלה. פקיד השומה טען כי מלבד הסמכויות לתיקון שומה האמורות בסעיף 85 הנ"ל יש למנהל סמכות טבועה לתקן שומה שהוצאה מתוך טעות ובלבד שיעשה כך תוך זמן קצר. טענה זו אין לקבל. משאמר המחוקק את דברו אין סמכות טבועה ובלתי גדורה יכולה לדור עם דבר המחוקק בכפיפה אחת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ויתקון. (הוסיף השופט ח. כהן). עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד י. נאמן למשיב. 6.1.75).

ע.א. 131/74 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד עו"ד ז. ברוכשטיין כונס נכסים ואח'

*דין קדימה של מסים בפירוק חברה המערער הוא אחד מנושיה המובטחים של חברה הנמצאת בפירוק והשאלה שהתעוררה היא מה דינו של חוב מסוים למס קניה לענין דין קדימה. עפ"י החוק חוב של מס לממשלה יש לו דין קדימה כאשר החברה נתחייבה בו או שזמן פרעונו הגיע במשך 12 חדשים לפני התאריך שבו מונה כונס הנכסים. בעניננו נוצר החוב לפני התאריך של 12 חדשים אך לחברה ניתנה בשעתו דחיה לתשלום המס באופן שהוא חל בתוך המועד של 12 חדשים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי החוב הינו בר דין קדימה והערעור על כך נדחה. עפ"י החוק כיון שניתנה דחיה בתוקף סמכותו של מנהל המכס לתשלום המס ומועד פרעונו חל בתוך הזמן של 12 חדשים נתפש התשלום במסגרת של דין הקדימה.
( בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ס. וולף למערער, עו"ד ח. ברנזון למנהל מס קניה. 12.1.75).

ע.א. 33/74 - גולדברג גדליהו נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*הארכת מועד לתביעת פיצויים של נכה רדיפות הנאצים המערער ביקש להאריך לו את המועד להגשת תביעתו לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. אין המקרה הזה דומה לכל המקרים שבאו לפני ביהמ"ש העליון בזמן האחרון ושבהם הוארך המועד עקב "הטעות הגרמנית" שגרמה לאיחור בהגשת התביעה לפני תום המועד בשנת 1960. בעניננו נתנו השלטונות בגרמניה את החלטתם בדבר שלילת חרותו של המערער עוד בשנת 1958 ולא היה כל הסבר וטעם מדוע לא הגיש את תביעתו לתגמולים תוך השנתיים שעמדו לרשותו.

(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. תורן למערער, פרקליט המדינה למשיבה. 29.1.75).

ע.א. 245/74 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד משה זילבר

*תביעת פיצויים של נכה רדיפות הנאצים המשיב סבל מרדיפות הנאצים ונגרמה לו נכות, התגורר במחנות עקורים על אדמת גרמניה עד פברואר 1947. הוא תבע בארץ תגמול עפ"י חוק נכי רדיפות הנאצים ותביעתו נדחתה ע"י הרשות המוסמכת באשר לפי עדותו היה ביום הקובע, היינו ביום 1.1.47 במחנה עקורים בגרמניה, ולפיכך הוא זכאי לתגמול מאת השלטונות הגרמניים והסכם השילומים אינו מונע ממנו להגיש תביעה כזו בגרמניה ולזכות בה. המשיב טען כי עפ"י הפירושים השונים של החוק על תיקוניו הוא זכאי לתבוע פיצויים בארץ גם אם שהה בגרמניה ביום 1.1.47. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב על החלטת הרשות המוסמכת והערעור על כך נתקבל. עפ"י פירוש החוק אין הוא זכאי לפיצויים כנכה אם הוא היה בגרמניה ביום 1.1.47. נותרה השאלה אם יש להכיר בו כנכה הזכאי לתגמול בארץ אם בפועל אינו זכאי לפיצויי נכות בגרמניה באשר לא הצליה להוכיח שביום הקובע אמנם שהה במחנה עקורים. על המשיב להראות כי הוא נקט באמצעים סבירים ועשה את כל הדרוש כדי להוכיח את תביעתו בגרמניה ואעפ"כ תביעתו נדחתה ואז יהיה זכאי לפיצויים בישראל.

( בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. פרקליטות המדינה למערערת, עו"ד ב. הראל למשיב. 5.1.75).

ע.א. 525/73 - עזבון סולימאן עבדאללה עיסה ואח' נגד מדינת ישראל

*תביעת בעלות באדמות מירי המערערים טוענים לזכות בעלות על חלקת אדמה מסוג מירי בלתי רשומה ובהליכי הסדר תבעו אותה מכח "ירושה ועיבוד". ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערים וקודמיהם החזיקו בקרקע עשרות בשנים ועיבדו שליש ממנה, ואילו שני השלישים הנותרים אינם ניתנים לעיבוד באשר אדמת טרשים היא. על כן פסק ביהמ"ש לחלק את החלקה לשלוש ולרשום שליש הקרקע המעובדת ע"ש המערערים ואת היתר על שם המדינה. הערעור על כך נדחה. מן המפורסמות הוא שהחזקה בקרקע עשויה לשמש ראיה לזכות בעלות ברם תביעת בעלות לקרקע מירי לא תוכל להצליח על יסוד החזקה בלבד באין בידי התובע שטר קנין או ראיה ממשית נוספת להוכחת בעלותו אלא במסגרת הסעיף 78 לחוק המקרקעין העותומני. העובדה שהמערערים שילמו מס רכוש אין בה כדי לפגוע בזכויות המדינה או לשמש כראיה לזכויותיהם כלפי המדינה בנכס הנדון. גם טענת רכישת זכות בעלות שביושר אינה יכולה לעמוד למערערים שכן גם האיש שממנו נרכשה החלקה לא היה רשום כבעלים ואין הם יכולים לרכוש יותר זכויות ממה שהיה לאיש שמכר להם או למורישם את החלקה.

( בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' קפלן למערער,עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 13.1.75).

ע.א. 7/74 - פלוני נגד פלונית

*אבהות בענין זה התעוררה שאלת אבהותו של המערער לילדה של המשיבה וביהמ"ש המחוזי קיבל עדות המשיבה וחייב את המערער בתשלום מזונות לילד. ביהמ"ש המחוזי מצא בחומר הראיות תמיכה לעדות המשיבה וערעורו של המערער נדחה. ביהמ"ש העליון ציין כי עפ"י התיקון לפקודת הראיות אין צורך בסיוע ממש לעדותה של המשיבה ודי בכך שהשופט יוכל להסביר מדוע הוא מאמין לעדותו של העד שהוכחש ובמקרה דנן הנימוקים של השופט בביהמ"ש המחוזי הם סבירים. בין היתר סמך ביהמ"ש המחוזי על מו"מ לפשרה שהתנהל בין המערער ומשפחתו לבין משפחת המשיבה שבה הוצעו הצעות פשרה שונות ע"י המערער. בביהמ"ש העליון סבר השופט קיסטר כי ניתן לקבל את העובדה של השתתפות המערער ומשפחתו בשיחות הפשרה, אם כי הכחיש את אבהותו, כתמיכה לגירסת המשיבה,
השופט ויתקון הסכים, ואילו השופט י. כהן הסתייג מנקודה זו, וסבר כי ההשתתפות במו"מ לפשרה אינה יכולה לשמש למערער לרועץ ואין לראות בה כל חיזוק לגרסת המשיבה.
( בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד י. פרי למשיבה. 7.1.75).

ע.א. 492/74 - הנס גומפרט נגד בז'ראנו ואח'

*התאריך הקובע לעניני הצמדה של תשלום שנדחה עקב שרות צבאי המשיבים רכשו מאת המערער נכס מקרקעין בתמורת תשלום מסוים והתשלום האחרון של 175 אלף ל"י הוצמד לערך הפרנק השויצרי כמחירו ביום התשלום. היום שבו היו צריכים לשלם את הכסף היה 15.10.73 אך לרגל מלחמת יום הכיפורים שירת המשיב שירות חירום, לא נפרע התשלום במועד שנקבע בחוזה ונפרע ביום 19.12.73. בתאריך הפרעון הממשי היה ערך הפרנק נמוך מאשר ביום שחל בו מועד הפרעון והשאלה היתה לפי איזה ערך על המשיבים לשלם את התשלום. המערער טען כי חוק הארכת מועדים אמנם מאפשר דחיית התשלום אך הערך צריך להקבע לפי היום שבו היה צריך לשלם את התשלום. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים כי משנדחה התשלום לפי חוק הארכת מועדים הרי זה כאילו מועד פרעונו חל במועד שנקבע לפי חוק הארכת מועדים. הערעור על כך נדחה.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. שפילמן למערער, עו"ד י. קנטור למשיבים. 31.1.75).

ע.א. 129/73 - פקיד השומה פתח- תקוה נגד יצחק אשר

*פסילת ספרי חשבונות ושומה לפי מיטב השפיטה המשיב הוא בעל מפעל תעשייתי אשר מייצר מנייר קרטון סלילים בשביל בתי חרושת. למשיב היתה הנהלת חשבונות ענפה שלא נמצאו פגמים באופן ניהולה, אך כיון שלא נוהל ספר תנועת מלאי של סחורות וחומרים שאותו היה המשיב חייב לנהל, פסל פקיד השומה את הספרים והוציא שומות לפי מיטב השפיטה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה שיש לפסול את ספרי החשבונות באשר אי ניהול ספר זה אינו פגם טכני בלבד, ברם ביהמ"ש המחוזי בדק את ההצהרות שהגיש המשיב על הכנסותיו ואת החשובים של פקיד השומה והגיע למסקנה שלא היה מקום לדחות את הצהרות המשיב וכי טעה פקיד השומה בחישוביו. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון בדק החישובים השונים בנימוקי ביהמ"ש המחוזי ומצא טעויות בחישובים אלה בהתייחסם לעדויות השונות. על כן החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שיאפשר לבעלי הדין להביא ראיות נוספות לצורך ביסוס החישובים.

(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד גורני למערער, עו"ד ג. עמיר למשיב. 20.1.75).

ע.א. 375/74 - אליעזר אליה נגד פקיד שומה ת"א

*תשלום מלוות בטחון וחסכון על רווח הון עפ"י פקודת מס הכנסה מי שצריך לשלם רווח הון הנובע ממכירת נכס יופחת המס בשעור של אחוז מסוים לכל שנה שהנישום החזיק בנכס לפני מכירתו. בענינינו הופחת המס בעסקת המערער בשמונים אחוז בהתחשב באורך השנים שהמערער החזיק בנכס. השאלה שהתעוררה היא אם אחוזי ההפחתה יש להפחית גם ממלוה בטחון וממלוה חסכון החל על רווח ההון עפ"י חוקי מלוה בטחון ומלוה חסכון. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ההפחתות הינן רק על מס ההכנסה שמשתלם ולא על המלווה והערעור על כך נדחה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. אליה למערער, עו"ד ר. יאראק למשיב. 19.1.75).

ע.א. 484/74 - אומנית אוינטשה פילם אקספורט נגד סרטי נח בע"מ

*תיקון פס"ד בענין מהותי או "טעות סופר" המערערת הגישה תביעה נגד המשיבה על סכום של 55 אלף ל"י. התביעה מבוססת על ששה חוזים להספקת סרטים ע"י המערערת למשיבה. ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד נגד המשיבה, בו התייחס לשלושה סרטים שבהם דחה את טענות המשיבה, ולבסוף חייב את המשיבה במלוא סכום התביעה של 55 אלף ל"י. פסה"ד ניתן ביום 19.6.74 וביום 11.7.74 תיקן ביהמ"ש את פסק דינו והחליף את הסכום הפסוק ל- 30 אלף ל"י. השופט ציין כי טעה בפסק דינו הראשון וכי מדובר ב"טעות סופר" שביהמ"ש רשאי לתקנו. הערעור על כך נתקבל. טעות סופר היא כאשר הסכום הפסוק אינו משקף את כוונתו האמיתית של ביהמ"ש ונוצר פער בין הכתוב לבין מה שביהמ"ש התכוון לו. אין בפסה"ד רמז שיתרת התביעה נדחית או על שום מה היא נדחית. עפ"י פסה"ד יתכן והמשיבה הודתה ביתרת החוב, יתכן שלא ניתנה לה רשות להתגונן, יתכן שהמשיבה לא התגוננה וכו' וביהמ"ש לא ראה צורך לאמר זאת מפורשות והתייחס רק לשלושה סרטים אך התכוון באמת לחייב במלוא הסכום. מדובר בטעות מהותית שהשופט נתפש לה ורשאי ביהמ"ש לתקנה רק ביום שימוע פסה"ד לפני שהשופט קם מכס המשפט. רק אילו נוכח ב"כ המשיבה בעת שימוע פסה"ד והיה מבקש לתקן את פסה"ד במקום רשאי היה השופט לתקנו למרות שמדובר בטעות מהותית. משקם השופט מכס המשפט שוב לא היה רשאי לתקן את פסה"ד.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. עבר- כהן למערער, עו"ד א. אלישיב למשיבה).

ע.א. 20/74 - שמואל ויגוצקי נגד חי אליהו

*התערבות בימ"ש שלערעור בממצאים עובדתיים ובשקול דעת המשיב הגיש נגד המערער תביעה בבימ"ש השלום בה טען כי המערער הוא בעל מפעל לעשיית פרוות הנמצא בשכנות ובצמוד לדירת המשיב, כי המפעל מדיף ריחות חריפים ומהווה מטרד והוא פוגע קשות במשיב ומשפחתו ועל כן הוא מבקש לאסור עלהפעלת המפעל. בימ"ש השלום דחה את התביעה בקבעו על סמך הראיות שהיו בפניו שלא נגרמים למשיב כל אי נוחות ופגיעה בהנאה וכי המפעל של המערער אינו מהווה מטרד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע כי העבודה היא עיבוד עור וכי המערער עוסק בבורסקאות ושבורסקאות מדיפה ריח זאת יודע כל אחד. הערעור על כך נתקבל. מדובר כאן בקביעת עובדות והערכת עדויות ובימ"ש השלום קבע מפורשות על סמך הראיות שהיו בפניו כי הריח נפלט מעסקו של המערער שהוא כה מצומצם ונדיר שאין בו לגרום אי נוחות לאדם רגיל וסביר.
פסה"ד ניתן ע"י השופט מני והשופט עציוני הוסיף כי מהות הצו שנדרש ע"י המשיב הוא סעד מן היושר ובסעד מן היושר נתון הדבר לשקול דעת ביהמ"ש המתבקש לתת את 'ש* הסעד ואין להתערב בשקול דעתו אלא אם הוא משתמש בו באופן שרירותי.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד א. גרינברג למערער, עו"ד ג. גרמן למשיב. 15.1.75).

ע.א. 690/74 - פלונית נגד פלוני ואח'

*ביטול מינוי אפוטרופוס בין המערערת והמשיב, שהם בעל ואשה, היו תלויים ועומדים הליכי משפט בביהמ"ש המחוזי ובחודש אוגוסט 1970 התייצבו באי כח בעלי הדין בפני ביהמ"ש והודיעו שהצדדים התפשרו אך האשה אושפזה בגלל מחלה ולכן בקשו דחיה כדי להשיג את חתימתה על ההסכם. המשפט נדחה ליום 7.1.71. יום לפני כן נתן הרופא תעודה שהאשה מאושפזת ומקבלת טיפול רפואי ועד לסיום הטיפול שימשך חודש ימים לא תהיה מסוגלת לדאוג לעניניה. ביום 7.1.71 נתקיים הדיון, אחי האשה מונה ע"י ביהמ"ש כאפוטרופוס לדין לאשה, ביהמ"ש נתן אישור להסכם שנעשה בין הצדדים וזאת במעמד האח והפרקליטים. לאחר
מכן הבריאה האשה וביקשה לבטל את מינוי האפוטרופוס ובשנת 1974 החליט ביהמ"ש לבטל את המינוי אך דחה את הבקשה לבטל את המינוי למפרע והערעור על כך נדחה. כאשר האח הופיע בשם האשה לא היתה האשה יכולה לדאוג לעניניה ומינויו של האח כאפוטרופוס היה כדין ועל כן אין לבטל את ההסכם שנעשה ע"י האח. עדיין פתוחה הדרך בפני המערערת לתקוף את ההסכם אם תגלה עילה לפסלותו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד ר. נגר למערערת, עו"ד בסוק למשיבים. 23.1.75).

ע.א. 676/74 - שמעון מצא נגד אוניברסיטת תל- אביב

*קבלת חייל משוחרר לאוניברסיטה המערער הוא חייל משוחרר ובגמר שירותו ביקש להתקבל ללימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה ת"א אך בקשתו נדחתה מן הטעם שלמערער אין הכישורים כפי שנקבעו ע"י האוניברסיטה לקבלת תלמידים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער עפ"י חוק החיילים המשוחררים והערעור על כך נדחה. אין חולקין שהמערער לא עמד בכישורים הדרושים כדי להתקבל לפקולטה למשפטים במסגרת מכסת התלמידים שהפקולטה מסוגלת לקלוט. החוק השאיר בעינם את תנאי הכשירות האקדמאיים הנהוגים במוסד להשכלה גבוהה ולא הגביל את זכותו של המוסד להנהיג את סדרי העדיפות הכלליים המקובלים עליו. החוק העמיד זכות עדיפות חיילים משוחררים רק כלפי מועמדים אחרים בעלי אותם כישורים. המערער מתרעם על כך שהאוניברסיטה קבעה ארבעה סוגי מועמדים עם כישורים שונים לכל סוג והוא חולק על זכותה של המשיבה לקבוע קטגוריות שונות עם כישורים מיוחדים לכל קטגוריה. טענתו לא נתקבלה. במסגרת הנקבעת ע"י כל מוסד לעצמו יש לחייל המשוחרר זכות עדיפות על פני מועמדים אחרים שאינם עולים עליו בכישוריהם זה ולא יותר מזה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. מצא למערער, עו"ד י. אלראי למשיבה. 19.1.75).

ע.א. 508/73 - יוסף רייפר ואח' נגד אברהם זילברמן

*גובה פיצויי תאונה והוצאות משפט ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי שפסק לתובע סכום כולל של 67 אלף ל"י כפיצויים על נזקיו בתאונת עבודה. התובע מערער על כך שנפסק לו שכ"ט עו"ד בסכום של 3,500 ל"י בלבד שהוא למטה מהתעריף המינמלי וכן על עניני הפסד השתכרות בעתיד ואילו הנתבעים מערערים על פסיקת סכום של 45 אלף ל"י בגין הפסד השתכרות בעתיד. טענתם היא שהסכום נקבע על יסוד שכר חודשי ממוצע של פועלים אחרים בסך 350 ל"י לחודש בו בזמן שאותו שכר אינו מגיע אלא ל- 286 ל"י לחודש. שני הערעורים נדחו. לענין הערעור על הבסיס של 350 ל"י במקום 286 ל"י, אמנם ביהמ"ש טעה ביסוד החישוב אך אעפ"כ אין להתערב באומדן הכללי של הנזק שנתקבל. יש להסתכל על הסכום של 45 אלף ל"י שנפסק כסכום עגול בלי להתייחס לשכרם של פועלים אחרים ואין לאמר שיש הפרזה כלשהי באומדן זה. אשר להוצאות - ענין זה נתון לשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי ובענין שלפנינו כאשר הנתבעים הודו באחריותם מן הדין היה לפסוק הוצאות במידה מופחתת.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד צ. אלטר למערער, עו"ד גרובר למשיב. 16.1.75).

ע.א. 611/73 - צבי מנחם נגד מאי וולפגנג ואח'

*גובה פיצויי תאונה והבסיס לחישוב הפסד השתכרות המערער מתרעם על כי בתביעת נזיקין עקב תאונה נפסקו לו רק אלפיים ל"י בראש נזיקין של כאב וסבל. תוצאות התאונה לא היו חמורות והמערער אושפז במשך שלושה ימים
וחזר לעבודתו כמסגר בשירות העיריה. כיון שכך אין צידוק לסטות מהכלל שלא להתערב באומדן הפיצוי בראש נזיקין של כאב וסבל. לטענה שניה בדבר פסיקת 7000 ל"י בלבד בגין הפסד השתכרות בעתיד למרות שנגרמה למערער נכות בשעור של 5 אחוז לפי חוות דעתו של רופא אחד ו- 10 אחוז לפי חוות דעתו של רופא אחר - כידוע, נכות מבחינה רפואית אינה מזכה את הנפגע בפיצוי על אובדן השתכרות אם אין בה כדי לגרוע בפועל מאפשרותו להשתכר. כאן אין בנכות כדי לפגוע באפשרות של המערער להשתכר ואין הוא זכאי לפיצוי אלא בשל החשש שמא ירד כושרו בעתיד ואפשרות זו רחוקה מלהיות בטוחה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד י. כהנא למערער, עו"ד א. קיטאי למשיבים. 13.1.75).

ע.א. 589/73 - נפתלי קרקובר ואח' נגד זריק ועוד

*גובה פיצויי תאונה והבסיס לחישוב הפסד השתכרות המשיב נפגע בתאונת עבודה כי עבד במוסכם של המערערים והגיש תביעת פיצויים בסך 40,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים לשלם את הסכום האמור והערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החישובים של הפסד השתכרות בעתיד על 20 אחוזי נכות שנפסקו למשיב ולטענת המערערים היו קריטריונים אחרים בחומר הראיות שלפיהם יכול היה ביהמ"ש להגיע לחישובים אחרים הנוחים יותר למערערים. טענה זו אין לקבל. אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בשקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה. בין כה וכה אומדנא דדיינא היא מה יהיו הפסדיו של הניזוק לעתיד לבוא כאשר ביום מתן פסה"ד הפסדים אלה עדיין לא התגבשו. אם האומדן מבוסס על אחוז הנכות אומדן טוב הוא ואינו נופל מאומדן המבוסס על קריטריון אחר אשר השופט יכול לבחור בו.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ש. ברקוביץ למערערים, עו"ד י. מחלב למשיב. 21.1.75).

ע.א. 125/74 - מנשה מתנה ואח' נגד חננה יעקב ואח'

*ביצוע בעין של מכר מקרקעין המערערים התחייבו להעביר למשיבים חלקת אדמה שעליה דירה ונוחיות תמורת מחיר של 18,000 ל"י. לאחר מכן הודיעו המערערים למשיבים שלא יבצעו את החוזה, המשיבים הגישו תביעה לבצוע בעין נגד המערערים, ביהמ"ש חייב את המערערים לבצע את ההסכם והערעור על כך נדחה. המערערים טענו טענת אי חוקיות בכך שלמעשה היה מחיר הדירה 20,000 ל"י והציגו שטר של 2,000 ל"י שהמשיבים התחייבו לשלם. לא נטען מתי התחייבו המשיבים לשלם את הסכום הנוסף ויתכן שזו תוספת מחיר שנקבעה לאחר החוזה, וכן לא נטען מה המניע הבלתי חוקי בכך שסכום זה לא נזכר בחוזה. על כן אין לראות בכך אי חוקיות. עוד טענת אי חוקיות הועלתה וזו שהדירה הוקמה ללא רשיון וניתן צו להרוס אותה. טענה זו אמנם לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי אך טענת אי חוקיות ניתן להעלות גם בערעור. אולם לגופו של ענין אין בטענה זו ולא כלום. אין שום איסור בחוק ואין זה מנוגד לתקנת הציבור שבעל מקרקעין ימכור ויעביר לאדם אחר מקרקעין שעליהם נמצא מבנה שהוקם ללא רשיון ושיש להרוס אותו. פסה"ד ניתן ע"י השופט י. כהן והשופט ח. כהן הוסיף כי בעל חוזה בלתי חוקי אינו יכול להסתמך על אי חוקיות החוזה לשם ביטולו אלא אם הוא עצמו חף מעוון ולא היה צד באי חוקיות זו.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד מ. טורבוביץ למערערים, עו"ד מ. גלעד למשיבים. 27.1.75).

ע.א. 31/74 - משה סלנט ואח' נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'

*דמי ביטוח אבדן יהלומים שנמסרו ע"י בנק בנאמנות ליהלומן המערער הינו יהלומן שקיבל אשראי מאת המשיב ובתור בטחון הפקיד בבנק יהלומים. במהלך העסקים מסר הבנק מדי פעם יהלומים למערער מתוך אלה שהופקדו, המערער קיבל
את היהלומים כנאמן והיה חותם בקשר לכך על שטרי הנאמנות שבהם התחייב להחזיר את היהלומים לבנק. המערער ביטח את עצמו נגד אובדן היהלומים ובנוסף לכך היתה לבנק פוליסת ביטוח נגד הפרת נאמנות ע"י המערער. חבילת יהלומים אחת לא הוחזרה לבנק ולטענת המערער אבדה החבילה. המערער הגיש תביעה נגד חברת הביטוח שלו ותביעתו נדחתה באשר ביהמ"ש סבר שלא הוכח אובדן היהלומים. הבנק השיג פס"ד נגד המערער על סכום ערכם של היהלומים. נוסף לכך תבע הבנק מאת המבטחים שלו לפי פוליסת הביטוח של הבנק והמבטחים שילמו לבנק את סכום הכסף הנדרש. בטעות זיכה הבנק בסכום זה את חשבון המערער אך לאחר מכן ביטל את הזיכוי, המערער פנה לביהמ"ש נגד ביטול הזיכוי אך תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. הביטוח נגד הפרת נאמנות שנעשה ע"י הבנק לא נעשה לטובת המערער והוא לא היה צד לפוליסת הביטוח שבין הבנק ובין המבטחים של הבנק. הבנק אף חייב להחזיר למבטחים כל תשלום שקיבל מהמערער.

(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. הכהן למערערים, עוה"ד ש. ברוש וס. שטרן למשיבים. 29.1.75).

ע.א. 586/74 - פלונית ואח' נגד פלוני

*מזונות ביום 22 בנובמבר 1973 נתן ביהמ"ש המחוזי פס"ד בהסכמה שלפיו חוייב המשיב לשלם לשלושת ילדיו המערערים מזונות חודשיים בסך 1,000 ל"י, ונקבע כי במידה ותהיה עליה במדד יוקר המחיה יהיו התובעים רשאים להגיש בקשה להגדלת סכום המזונות. ביום 9.6.74 בקשו המערערים להעלות את סכום המזונות לסך 1,600 ל"י כשהסכום צמוד למדד יוקר המחיה או כל מדד אחר. כאשר הגיעה הבקשה לדיון הודיעו הצדדים כי הם מבקשים שביהמ"ש יפסוק ללא שמיעת עדים אם לאור עלית המדד, שעליה אין מחלוקת, יש מקום לשנות את סכום המזונות ואם יש מקום להצמיד את החיוב בעתיד למדד יוקר המחיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכום של 1000 ל"י מספיק גם לאחר עליית המדד וכי אילו היה צריך לפסוק עתה, בספטמבר 1974, את המזונות לא היה פוסק יותר מ- 1000 ל"י. הערעור על כך נתקבל, ביהמ"ש לא צריך היה לפסוק אם הסכום של 1,000 ל"י מספיק או איננו מספיק לזון את הילדים בספטמבר 1974, שכן שאלה זו לא הועמדה לדיון. ביהמ"ש נתבקש לפסוק אם לאור העליה של כ- 30 אחוז במדד יוקר המחיה ועל יסוד מה שהוסכם בשעתו מן הראוי להגדיל את סכום המזונות. נראה כי על יסוד ההסכם בין הצדדים צריך היה להעלות את המזונות עקב עליית המדד, שכן הצדדים ראו בעליית המדד עילה לבחינה מחדש של סכום המזונות. לפיכך יש להגדיל את סכום המזונות ב- 100 ל"י מיולי 1974.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. שרשבסקי למערערים, עו"ד מ. בזק למשיב. 15.1.75).

ע.פ. 490/74 - האלד קאסם מוסא נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת חשיש) המערער הורשע בעבירה של החזקת 600 גרם חשיש ונדון ל- 18 חודשי מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שהחזקת כמות כזו של חשיש היא כמות מסחרית. אולם בגליון ההרשעות הקודמות נרשמה כל עבירה פעמיים ואין להמנע מן החשש שמא הוטעה השופט לחשוב שיש מאחורי המערער שורה של שמונה הרשעות קודמות בו בזמן שאין אלא ארבע בלבד. בנוסף לכך היו ההרשעות הקודמות מסוג אחר ומאז 1967 לא חזר עוד המערער לסורו עד לעבירתו הנוכחית. די בכך ש- 9 חדשים מן ה- 18 יהיו מאסר בפועל ו- 9 מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד נקארה למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 13.1.75).

ע.פ. 390/74 - יצחק קיש נגד מדינת ישראל

*ראיית ההחזקה התכופה כשמדובר באג"ח למוכ"ז בליל 18.4.74 היתה פריצה לבית מגורים בנהריה ונגנבו שתי אגרות חוב למוכ"ז. ששה ימים לאחר מכן היו שתי אגרות החוב ברשותו של המערער והוא פדה אותם בבנק, ביהמ"ש המחוזי קיבל עובדה זו כראיה של "החזקה התכופה" שיש בה כדי להוכיח כי ידו של המערער היתה בהתפרצות ובגניבה עצמה, והרשיע את המערער בעבירות התפרצות וגניבה והערעור על כך נדחה. לטענה כי מכיון שמדובר באגרות חוב למוכ"ז אין ששה ימים תקופה קצרה לענין "ההחזקה התכופה" כשם שבשטרי כסף נפסק שהתקופה צריכה להיות קצרה עד מאד - אין להשוות אגרות חוב לשטרות כסף. המיוחד בשטרי כסף שעוברים מיד ליד מאות אלפים בשעה ואינם מאריכים שהותם ביד אחת. מה שאין כן אגרות חוב, ואפילו למוכ"ז, שבדרך כלל מצויות ביד אחת וברשות יחיד ואינן עוברות מיד ליד אלא לעתים נדירות. לטענה שאין להסיק מסקנה מן החזקה התכופה אלא כאשר לא יודעים מי ביצע את הגניבה מה שאין כן כשהגנב נתפש כמו בענין שלפנינו - אין לקבל טענה זו, ראית ההחזקה התכופה אינה באה כדי לאפשר לביהמ"ש לפתור מי עשה את מעשה הגניבה אלא כדי להוכיח את חלקו של המחזיק במעשה הגניבה. רק אם הוכח שעבירה בוצעה ע"י פלוני "י לבד או ע"י מספר ידוע וקבוע של מבצעים שכולם נתפשו או כולם ידועים רק אז תהיה זו הגנה למחזיק שהוא לא השתתף במעשה הביצוע אלא החזיק בלבד.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 21.1.75).

ע.פ. 168/74 - משה שבילי נגד מדינת ישראל

*הפרת נאמנות ע"י מנהל חברה כלפי בעל מניות המערער יחד עם המנוח ישראל וייס רכשו מניות בחברה שהיתה בעלת מגרש. המערער נתמנה מנהל יחיד של החברה ואחרי מות המנוח מכר את מניות החברה ושילשל את פדיון המכירה לכיסו. ביהמ"ש הרשיע אותו בעבירה לפי סעיף 276 (ג) לפח"פ ודן אותו לקנס של 5000 ל"י. הערעור נדחה. היו ראיות מספיקות כי המניות ניקנו גם מכספי המנוח וכן כי המערער מכר את המניות שלא בתום לב, המערער הפר את הנאמנות שהיה חייב כמנהל החברה לבעלי המניות ובדין הורשע, ביהמ"ש העליון ציין כי לא היה בערעור זה כל מאומה ומוטב היה אילולא הוגש, אי לכך השתמש ביהמ"ש בסמכותו וחייב את המערער לשלם למדינה הוצאות ערעור בסכום של 5000 ל"י.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ג. מרגלית למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 19.1.75).

ע.פ. 337/74 - מדינת ישראל נגד דוד בוניפד ואליהו מלכה

*קולת העונש (תקיפה וגרימת חבלה) המשיב הראשון ואשתו יחד עם המשיב השני ישבו בבית קפה בחצור הגלילית ובחילופי דברים עם המתלונן העליב הלה את האשה וקרא לה זונה. לאחר שהמתלונן עזב את בית הקפה יצא אחריו המשיב הראשון נטל בקבוק וניפץ אותו ובחלק השבור שבידו ניסה לחתוך את פניו של המתלונן. הלה התגונן ואז בא המשיב השני לעזרת המשיב הראשון והפיל את המתלונן ארצה ובאותה הזדמנות היכה המשיב הראשון את המתלונן בשבר הבקבוק ופצעו בידו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים בעבירה בנגוד לסעיפים 238 ו- 251 א' לפח"פ ודן אותם לתשלום קנס בסך 2,000 ל"י ומאסר על תנאי של שנה אחת. ערעורה של המדינה לגבי קולת העונש נתקבל ביחס למשיב הראשון ונדחה ביחס למשיב השני. למשיב הראשון עבירות קודמות של התפרצות ושימוש באלימות ובעודו מחכה למשפטו בגין עבירה זו ביצע מעשי עבירה נוספים של התפרצות ותקיפה. על מנת להרתיע ממעשי אלימות הנעשים בעזרת מכשירים מסוכנים יש להטיל מאסר של ממש. לפיכך אין
מנוס מהטלת מאסר בפועל של שנה על המשיב הראשון במקום המאסר על תנאי, אשר למשיב השני, - הוא לא השתמש במכשיר מסוכן, אין לו הרשעות קודמות והוא מטופל כעת במשפחה גדולה התלויה בו וכן הוא עובד ומנהל אורח חיים ישר ותקין. על כן אין להחמיר בעונשו.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד יאראק למערערת, עוה"ד ד. אליאס ומ. כהן למשיבים. 19.1.75).

ע.פ. 421/74 - פתחי ביטאר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה) המערער נהג רכב פרטי באיזור עירוני במהירות מופרזת, הוא התקרב לצומת שלפניו היה תמרור "זהירות ילדים בדרך" ולא האיט את מהירות נסיעתו, פגע בשני ילדים וגרם למותו של ילד אחד ולחבלה של ממש בילד השני, ביהמ"ש הרשיע אותו בגרימת מוות ודן אותו ל- 3 חודשי מאסר בפועל שנתיים וחצי מאסר על תנאי ושלילת רשיון לשלוש שנים וקנס של 750 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער קיבל רשות ערעור על יסוד הטענה שישנו נוהג שונה בין המחוזות ביחס להחלפת עונש מאסר של שלושה חדשים בעבודת עונשין, כאשר נדחתה בקשת המערער לעבודת עונשין ללא מתן נימוקים. בינתיים הוברר שישנן הוראות קבע ביחס לעבודת עונשין והן מורות להביא בחשבון בכל מקרה שיקולים שונים כגון גיל, מצב משפחתי, מצב בריאותי, חומרת העבירה וכיו"ב. המקרה הנדון נשקל לפי הנחיות אלה ונמצא בלתי מתאים להחלפת המאסר בעבודת עונשין. אין בידי ביהמ"ש להענות לבקשת המערער שימליץ להחליף את המאסר בעבודת עונשין באשר שיקול הדעת נתון בידי אלה הממונים על חוק זה, ואולם ביהמ"ש דחה לשבועיים את הפעלת המאסר כדי שניתן יהיה לעיין שנית בבקשת המערער לנוכח טענתו כי לאחר שנשלל ממנו רשיון הנהיגה סודר בעבודה וכניסתו למאסר עלולה לשבור את מטה לחמו ואת לחם שתי משפחות.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד שוקרי למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 5.1.75).

ע.פ. 370/74 - רחל גרוס נגד מדינת ישראל

*הרשעה במסירת ידיעה כוזבת וחומרת העונש
המערערת התלוננה במשטרה כי אחותה זייפה חתימתה כערב לשטר חוב. משנבדקה חתימתה והוברר כי לא זוייפה, הואשמה המערערת במסירת ידיעה כוזבת לפי סעיף 123 (1) לפח"פ, היא כפרה באשמה ועמדה על טענתה שהחתימה איננה שלה, ביהמ"ש המחוזי הרשיע אותה בעבירה והטיל עליה קנס בסך 3,000 ל"י וששה חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - השאלה אם חתימת המערערת היתה מזויפת היא שאלה של עובדה וענין של מהימנות עדים נתון בידי ביהמ"ש השומע אותם ואין להתערב במסקנתו. אשר לעונש - לאחר פסה"ד כתב השופט החלטה בה אמר כי לא הופנתה תשומת לבו לכך שאחרי בצוע העבירה תוקן סעיף 23 הנ"ל והעבירה נהפכה מפשע לעוון ואילו הופנתה תשומת לבו לכך היה מקל בעונשה של המערערת. נוכח דברים אלה של השופט וכן שעברו ארבע שנים מביצוע העבירה ועד מתן פסה"ד, די בכך אם הקנס יועמד על 1500 ל"י והמאסר על תנאי יבוטל.