ע.פ. 507/74 - פרג' מרגורין נגד מדינת ישראל
*הסגרה ממשלת שוויץ הגישה בקשת הסגרה נגד המערער כדי לאפשר העמדתו לדין באישום של רצח או הריגה. המערער טען שאין צידוק להכריז עליו כבר הסגרה הואיל ואין הוא בחזקת נאשם כמשמעותו בסעיף 2 לחוק ההסגרה, ביהמ"ש המחוזי נתן את צו ההסגרה והערעור על כך נדחה. נגד המערער נפתחו הליכים שונים עפ"י הפרוצדורה של שוויץולענין פרשנות המונח "נאשם" קובע דין המדינה המבקשת ולא החוק הישראלי. מבלי להכנס לסיבוכים של הפרוצדורה הפלילית שבשוויץ הרי אין זה משנה כיצד נקרא המערער באותה מדינה. מה שדרוש כדי להשתית עליו את עתירת ההסגרה הוא שהובאה ראיה בפני השופט המניחה את דעתו כי נפתחו בארץ המבקשת ההליכים הפליליים הנאותים כדי להעמיד את המבוקש לדין בעבירת הסגרה. הליכים כאלה נפתחו ולפיו ניתן צו ההסגרה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד שכטר למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 22.1.75).
ע.פ. 180/74 - ציון משאט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש המערער הורשע בעבירת נסיון לרצח ונדון ל- 6 שנות מאסר. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, וכן נדחה ערעורה של המדינה על קולת העונש, לענין ההרשעה היו די ראיות שביהמ"ש יכול היה לסמוך עליהן, אשר לעונש - המקרה היה חמור מאד,המערער רכש את אימון קרבנו והביא אותו למקום נידח על מנת לרוצחו נפש, ורק במקרה לא הצליח לבצע את מזימתו, היה כאן מעשה מתוכנן והעבירה בוצעה בנסיבות חמורות ביותר. אעפ"כ ולא בלי היסוסים, יש להסתפק בעונש שהוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי, בהתחשב בכך שכתוצאה מהמקרה נפגע גם המערער עצמו ובריאותו נשארה לקויה במידה לא מעטה.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י, כהן. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 15.1.75).
ע.פ. 228+236/74 - יעקב מנדלבאום ומרדכי ליבוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה תוך מעילה באמון) המערערים עבדו בחברת ברינקס ובמסגרת עבודתם הגיעו לרשותם חמישה שקים מלאים שטרי כסף שהיו צריכים להוביל אותם ממקום למקום והם גנבו אותם. ביהמ"ש המחוזי הטיל על כל אחד מהם ארבע וחצי שנות מאסר והערעור על כך נדחה, נכון שעונש זה גורם לנשותיהם ולילדיהם של המערערים סבל רב אך אין להתערב בגזר הדין. העבירה היא חמורה מאד לא רק בשל הכסף הרב שמדובר בו אלא בעיקר בשל המעילה שמעלו המערערים באמון שנתנו בהם כשומרי הכסף ומובילם. העונש נועד לא רק ולא דוקא לגמול להם על מעשיהם אלא בעיקר להראות לכל שמעשי מעילה כאלה אינם משתלמים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד לאונר למערער 1, המערער 2 לעצמו, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 23.1.75).
ע.פ. 340/74 - יעקב זילברמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת זנות המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של החזקת מקום לשם עיסוק בזנות וניהולו וערעורו נתקבל. עפ"י הראיות שבאו לפני ביהמ"ש שכר המערער דירה לתקופה של שלושה חדשים ולאחר ששכנים התלוננו במשטרה פרצה המשטרה לדירה ומצאה בה שתי נשים מעורטלות ובחדרה של אחת מהן היה גם גבר ואילו ביחס לשניה היה יסוד להניח שקיימה יחסי מין לא מזמן. שתי הנשים שנמצאו בחדר וכן הגבר שנמצא לא הובאו להעיד והיתה גם עדות שעוד גבר עמד לפני דלת הדירה אבל גם הוא לא הובא להעיד, אחד מאנשי המשטרה העיד כי חקר את הגבר וזה אמר לו שהוא בא לקיים יחסים תמורת כסף, ואם כי היתה זו עדות שמיעה הרי ב"כ המערער לא התנגד להשמעתה, ברם השופט לא התייחס לעדות זו ואין ביהמ"ש שלערעור יכול לסמוך עליה בערעור. המערער העיד ולא יכול היה לתת הסבר למציאות שתי הנשים בחדרי הדירה, אך כל הנסיבות האמורות מעוררות אמנם
חשד שעסקו במקום בזנות, אך בחשד בלבד לא מספיק כדי להרשיע נאשם. לא היתה בפני ביהמ"ש כל הוכחה על רקע היחסים שהתקיימו ע"י האנשים, ולא היתה הוכחה שאמנם קיימו את היחסים תמורת אתנן, ולא היתה הוכחה שהמערער ידע על העיסוק בזנות.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד וייס למערער, עו"ד יארק למשיבה. 26.1.75).
ע.פ. 314/74 - נתן שאבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחבלה חמורה וחומרת העונש המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי במעשה התפרצות לבית מגורים וגניבה מתוכו וכן במעשה גרימת חבלה של ממש לבעלת הדירה שהופיעה והפתיעה את המערער בשעת מעשה. ביהמ"ש דן את המערער לשלוש שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשל אותם מעשים גם בשל עבירה של שוד אך הרשעה זו היתה מיותרת כאשר המערער הואשם בשל אותו מעשה עצמו בעבירות של חבלה והתפרצות וגניבה. המערער זוהה ע"י שכנה שראתה אותו נכנס ויוצא מן הדירה, ניגש לרחבת חניה ונכנס למכוניתו שחנתה שם ולטענת הסניגור אין להשתית הרשעה על עדות זו משום שהעדות היתה כבושה ולא נתגלתה אלא כ- 8 ימים לאחר המעשה. אין הסניגור חולק על כך שגם עדות כבושה היא קבילה אך לטענתו היא גורעת ממשקלה ההוכחתי. השאלה מה משקל לייחס לעדות פלונית היא שאלה לביהמ"ש הרואה ושומע את העד לענות בה. רק במקרים נדירים יוצאים מן הכלל יתערב ביהמ"ש לערעורים בכגון דא, למשל כאשר עצם כבישת העדות לא היתה סבירה בכל הנסיבות. כאן נתן ביהמ"ש דעתו לנסיבות השהיית העדות ואין לאמר שחששותיה של העדה מפני הצרות והבעיות שיהיו לה באם תתנדב ותעיד לא היו סבירים.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 28.1.75).
ע.פ. 303/74 - יעיש קריספין נגד מדינת ישראל
*מינוי סניגור לנאשם ברצח.
* הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.פ. 933/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער היה מסוכסך עם אשתו המנוחה, במשך זמן ידע שהיא מקיימת יחסים עם אחד בשם ביטון. באחד הלילות בקרו המערער ואשתו בבית קפה ושם פגשו את ביטון והאשה דיברה אתו לאחר שמשך תקופה לא נפגשו. אותו לילה חימם המערער שמן במטבח שבדירתם שפך את השמן החם על המנוחה בעת ששכבה במיטתה, נטל סכין מטבח ודקר אותה וגרם למותה. בביהמ"ש מינה סניגור למערער והוא פיטר אותו, לאחר מכן מינה סניגור נוסף שייצג את המערער עד לסוף עדויותהתביעה וחקר את עדי התביעה, אך גם הוא נאלץ להתפטר מחמת התנהגותו של המערער וביהמ"ש סירב למנות סניגור חדש. כמו כן נבדק המערער ע"י פסיכיאטר ממשלתי אך לא נבדק ע"י פסיכיאטר פרטי ואחת מטענות הסניגור בערעור היתה שצריך היה לבדוק את המערער ע"י פסיכיאטר כדי לבדוק אם מבחינה סובייקטיבית דברי המנוחה שנאמרו למערער היה בהם משום קנטור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא פעל מחמת דחף לאו בר כיבוש וכי לא היה קנטור במובן החוק. כן היוההכנה וההחלטה הדרושים לצורך הרשעה ברצח והרשיע את המערער ברצח אשתו. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. עפ"י סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי אם הרשה ביהמ"ש לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם מחמת שלא שיתף פעולה עם סניגורו רשאי ביהמ"ש שלא למנות לנאשם סניגור אחר אם ראה ואין בכך להועיל, כאן רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שאין תועלת במינוי סניגור נוסף. כמו כן היה למערער סניגור עד לסיום מרבית עדי התביעה ואין לאמר שנגרם לו עוות דין ע"י אי מינוי סניגור חדש.
ב. לענין בדיקה אם מבחינה סובייקטיבית היה בקנטור כדי להוציא את המערער משווי משקלו ולהביאו לאיבוד עשתונות - הלכה פסוקה היא כי המבחן בשאלת הקנטור הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי ובענין קיומו או אי קיומו של קנטור יש לדון לפי תגובתו של האדם הישראלי הרגיל. על כן מבחינה זו לא יכלה בדיקה פסיכיאטרית נוספת להביא תועלת ממשית.
ג. לטענה שהיה קנטור מצד המנוחה - אין חולקין שהיחסים בין המערער והמנוחה היו מעורערים ,והיא קיימה יחסים עם ביטון. אולם סמוך לפני המעשה לא אמרה המנוחה למערער שום דבר שיכול היה להביא אותו למצב של איבוד עשתונות וגם אם אמרה דברים כלשהם כפי שהוא טוען לא היה בכך קנטור מבחינה משפטית של מושג זה. אינו דומה מקרה זה למקרה אחר שבו נודע באופן פתאומי לבעל על דבר יחסים שמקיימת האשה עם אדם אחר כאשר תפש אותה בקלקלתה ורצח אותה במקום.
ד. אשר ליסוד ההכנה - זו אינה צריכה להמשך זמן רב וחימום שמן ונטילת סכין המטבח די בהם לצורך יסוד ההכנה. אשר לכוונת הקטילה - את זו ניתן להסיק מעצם המעשים החמורים של שפיכת השמן ודקירת הסכין גם יחד.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד יאיר למערער, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 27.1.75).
ע.פ. 455/74 - מאיר רביבו נגד מדינת ישראל
*מינוי סניגור ע"י ביהמ"ש.
* הטלת מאסר ללא קבלת תסקיר קצין מבחן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בת.פ. 242/74 - הערעור נדחה).
החלטה:
א. סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי המחייב מינוי סניגור בעבירה שבה צפוי הנאשם לעונש החמור מ- 10 שנות מאסר, מכוון לעבירה אחת שעונשה למעלה מ- 10 שנות מאסר. אין ביהמ"ש חייב למנות סניגור לנאשם כאשר הוא עומד לדין בשורה של עבירות שבכל אחת מהן אין העונש הצפוי 10 שנות מאסר אך בכולן ביחד אפשר להגיע לעונש של למעלה מ- 10 שנות מאסר.
ב. נכון שביהמ"ש צריך לקבל תסקיר של קצין מבחן אם הוא רוצה להטיל מאסר על נאשם שביום ביצוע העבירה טרם מלאו לו 21 שנה ובעניננו מדובר בעבריין כזה וביהמ"ש לא ביקש תסקיר של קצין מבחן. בכך אמנם נפגם הדיון, אך ביהמ"ש העליון החליט לנהוג עפ"י הוראות סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי ולאשר את פסה"ד למרות הפגם. כמסתבר הורשע המערער בעבר בכ- 50 עבירות והיה שנתיים תחת פקוחו של קצין מבחן ובמעון ואף במאסר ואת העבירות נשוא דיון זה ביצע כאשר מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו. בנסיבות אלה אפילו היה דו"ח קצין מבחן לפני השופט לא היה בכך כדי להשפיע על ביהמ"ש להקל בעונשו של המערער יותר מאשר עשה.
ג. לצורך הוכחת האישום של נהיגת רכב בזמן פסילה צריכה היתה המדינה להוכיח שהנאשם עבר בעבר עבירה ועל כן נפסל. לשם כך הדרך הנאותה היתה להגיש העתק מאושר של פסה"ד. ברם המדינה לא נהגה כך והגישה לביהמ"ש המחוזי תיק פלילי שבו נפסל המערער מלנהוג ובאותו תיק היה גליון הרשעות קודמות של המערער. בכך נפגם הדיון ומן הראוי שנציגי המדינה יקפידו על כך. אך גם ביחס לפגם זה יש להשתמש בסמכות לפי 195 הנ"ל ולקיים את ההרשעה וגזר הדין על אף הפגם. הנימוק לכך שהראיות הכשרות שהובאו להוכחת האישומים היו כה חזקות שהשופט היה חייב עפ"י ראיות אלה בלבד להגיע למסקנה שיש להרשיע את המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד שמיר למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 4.2.75).
ע.א. 537/74 - יהודה גלבגיסר ואח' נגד תוצעור בע"מ
*שחרור מתחולת חוק הגנת הדייר.
* פינוי קונסטרוקטיבי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, דבורין, ש. קוורט) בע.א. 264/73 -הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה היא בעלת חנות הנמצאת בבנין שבנייתו הושלמה לאחר שנכנס לתוקפו חוק הגנת הדייר (בניינים חדשים) תשי"ג - 1953, והושכרה לראשונה למערערים ביום 15.1.68. בחוזה הראשוןנאמר כי החנות מושכרת לתקופה של 10 חדשים וכי השוכרים מכירים בכך שאין הם דיירים מוגנים באשר השכירות היא לתקופה של 10 חדשים. לא צויין בחוזה כי בניית המבנה הושלמה לאחר תחילת תוקפו של חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים) וכי החנות הושכרה לאחר תחילת תוקפו של החוק הנ"ל. בתום השכירות לא פונה המושכר בפועל אלא נעשה חוזה חדשה בין בעלי הדין בתאריך 19.11.68 אף הוא לתקופה של 10 חדשים ותנאי החוזה השני אינם שונים מתנאי החוזה הראשון. כך נעשו חוזים נוספים ובחוזה האחרון נקבע פיצוי של 75 ל"י ליום עבור כל יום שבו לא יפנו המערערים את המושכר לאחר גמר תקופת השכירות. המערערים לא פינו את המושכר בתום
תקופת ההסכם האחרון והמשיבה הגישו; תביעה לפינוי ולתשלום סכום של 2,000 ל"י עבור תקופה של 26 יום מתום תקופת ההסכם האחרון ועד להגשת התביעה. בימ"ש השלום הורה על פינוי החנות וחייב את המערערים בתשלום הסכום של כ- 2,000 ל"י, הערעור של המערערים נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. מכיון שבחוזה השכירות הראשון לא פורש דבר השלמת בניית החנות לאחר תחילת תוקפו של חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים) הרי שלא נתמלאו תנאי אותו חוק וכתוצאה מכך משנקשר החוזה הראשון זכו המערערים במעמד של דיירים מוגנים עפ"י החוק.
ב. המערערים לא פינו בפועל את המושכר בתום התקופה של החוזה הראשון ואולם כשנחתם החוזה השני כבר היה בתוקף החוק המשחרר מתחולת חוקי הגנת הדייר מושכר שלא שולם עבורו דמי מפתח ונתפנה מכל דייר הזכאי להחזיק בו אחרי תחילת החוק. הלכה פסוקה היא כי לגבי בנינים חדשים אשר מלכתחילה ניתן היה להוציאם מתחולת חוק הגנת הדייר, רואים בתום החוזה הראשון, כאשר נערך חוזה חדש המשחרר את המושכר מתחולת הגנת הדייר, פינוי קונסטרוקטיבי שבעקבותיו ניתן לעשות חוזה חדש שעליו לא תחול הגנת הדייר.
ג. ביהמ"ש העליון עמד גם בפס"ד זה על הסתירה שבין סעיף 8 (ב) לבין סעיף 8 (ד) של חוק תשכ"ח אך הגיע למסקנה שבעניננו אין צורך להתייחס לסעיף 8 (ד) שכן יש לראות את המקרה כאילו המושכר פונה כדין בתום עשרת החדשים הראשונים.
ד. נתעוררה גם שאלה אם על החוזים שנעשו לפני שפורסם הנוסח המשולב של חוק הגנת הדייר חל הנוסח המשולב או הנוסח המקורי. השופט י. כהן סבר שהנוסח המשולב אינו חל למפרע על חוזים שנערכו לפני שנכנס לתוקפו הנוסח המשולב ואילו השופט עציוני סבר שיש להשאיר שאלה זו בצריך עיון.
ה. לענין תשלום 75 ל"י עבור כל יום של אחור - בהתחשב בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הרי מכיון שהצדדים הסכימו מראש על שעור הפיצויים ולא הובאו כל ראיות כי הסכום שנקבע הוא ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש צדק ביהמ"ש כשחייב את המערערים בתשלום הפיצוי האמור.
(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן. עו"ד פ. קליינר למערערים, עו"ד ש. בן-עמי למשיבה. 3.2.75).
ע.א. 338/73 - חברה חלקה ... בע"מ ואח' נגד אריה כהן ואח'
*בנית משרדים בקומת עמודים ע"י קבלן בניגוד לרצון רוכשי הדירות בבית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, ארליך, בן עתו) בע.א. 4/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבים רכשו מהמערערות דירות בבית משותף וכאשר רכשו את הדירות היתה תכנית מפורטת שחלה על האיזור ושמנעה בניה בשטח העמודים של הבנין. לאחת הקונות הראו המוכרים את התכנית ועפ"י התכנית השטח שבין העמודים היה מיועד לרכוש משותף. לאחר המכירה בנו משרד בשטח שבין העמודים, הועדה המחוזית אישרה את השינוי בתכנית המפורטת החלה על האיזור כדי לאשר למפרע את בניית המשרד. בימ"ש השלום הורה על המערערים להרוס את המשרד ולפנות את המקום מהריסות, ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק דינו של בימ"ש השלום ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. המערערים מסתמכים על כך כי בחוזים אין כל סעיף האוסר על המערערים לבנות את המשרד וכי המערערים התחייבו לספק רק דירה ותו לא וזה הם סיפקו למשיבים. טענה זו אין לקבל. אינו דומה מקרה זה לע.א. 564/61 שכן כאן לפחות דיירת אחת בדקה מראש את התכנית והראו לה שקומת העמודים תהיה רכוש משותף. לכך יש להוסיף שכאן קיימת תכנית מפורטת לגבי המקום ואת התכנית יש לראות כחיקוק המתפרסם בעתון רשמי ועל כן יש לראותו כידוע ומוסכם בין הצדדים, אלא אם כן הודיעו הקבלנים במפורש שבכוונתם לבקש שינוי בתכנית המפורטת.
ב. אפילו היו העובדות במקרה זה דומות לעובדות בע.א, 564/61, הרי חלה מאז התפתחות בדין הן כתוצאה מחקיקה והן על ידי שינוי בפסיקה המשנים את המצב היום לעומת המצב אז. ביחס לחקיקה יצא בשנת 1968 חוק המכר ובסעיף 6 הוא מחייב ביצוע חיובים בחוזה בדרך מקובלת ובתום לב. הדרך המקובלת והתום לב מחייבים התנהגות המקובלת בין אנשים ישרים וכך אין לשלול מאת רוכשים שטח שנועד עפ"י המובן לרכוש משותף, אין לשלול אותו מצד אחד לחוזה רק משום שהחוזה הוא סתמי ולא מדבר על זה.
ג. הפסיקה ששונתה מאז רואה את הקבלן כנאמנו ושלוחו של הקונה כאשר הוא בא לבצע את הקניית הזכויות לקונה הדירה. על כן הוא חייב כלפי הקונה חובת נאמנות.
ד. ביישום שינוי החוק והפסיקה במקרה שלנו יש לאמר כי אדם הקונה דירה אינו משלם עבור שטח הדירה בלבד אלא ערך הדירה נמדד גם במידת ההנאה, הרווחה והנוחות שיש לו בבנין. בכך יש לכלול את המתקנים והשירות המשמשים את כלל הדירות כגון מקום חניה למכוניות, גינת נוי מקום משחק לילדי הבית וכיו"ב דברים שהקונים יכלו לצפות להם.
ה. גם העובדה שהקבלן השאיר לעצמו את הזכות להצמיד חלקים של הרכוש המשותף ליחידות מסוימות בבית המשותף אינה יכולה לעזור למערערים. גם בזכות ההצמדה יש להשתמש בתום לב וכמקובל, היינו הצמדת מקומות חניה, מרפסות וכדומה, אבל חלילה שיקחו לעצמם מהרכוש המשותף.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד אולשנסקי למערערים, עו"ד קשת למשיבים. 10.11.74. מפאת תקלה טכנית לא פורסם פסה"ד כרגיל במועד נתינתו).
ע.א. 617/74 - דלק . . . בע"מ נגד תחנת רמת אביב ואח'
*החלת חוק הארכת מועדים כאשר השלוח בשירות חירום.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בהמ' פתיחה 4072/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
בין הצדדים היה הסכם לזיכיון להחזקת תחנת דלק אשר התחדש אוטומטית כל חמש שנים אלא אם תנתן הודעה מצד אחד לצד השני לא יאוחר משנה לפני תום מועד הזיכיון. על יסוד ההארכה האחרונה צריך היה לתת בנובמבר 1973 הודעה על כוונה להביא את ההסכם לידי גמר בנובמבר 1974, אם היתה כוונה כזו. המשיבים הודיעו למערערת על הבאת ההסכם לידי גמר במכתב שנשלח ע"י פרקליטם ביום 12.3.74. המכתב נשלח מטעם תחנת רמת אביב בע"מ בעוד שלמעשה היו הצדדים להסכם שנקראו "הקבלן" תחנת רמת אביב והמנהל דגן. המערערת טענה
שההודעה לא ניתנה על דעת החברה ובעל השליטה שבה דגן, וכן טענה שההודעה נתקבלה באיחור. ביהמ"ש המחוזי סבר שההודעה ניתנה כדין. באשר לאיחור אמר בימ"ש המחוזי שמר יוסף דגן, שהוא בעל השליטה בחברה, הינו אדם זקן ובנו שהיה הרוח החיה בחברה, ניהל במשך כל הזמן את החברה, ולמעשה היה שלוחו הקבוע של יוסף דגן בכל פעולות החברה, היה בשירות חירום ועל כן חל על הענין חוק הארכת מועדים. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אשר למתן הודעה בשם כל אלה שנכללו במסגרת "קבלן" כצד להסכם - ברור שהודעה שניתנה על דעת החברה ניתנה גם על דעת מנהלה ובעל השליטה עליה, וכך ולא אחרת הובנה ההודעה גם ע"י המערערת.
ב. אשר לענין הארכת המועד - אמנם האיש שהיה בשירות המילואים לא היה מנהל החברה ובעל המניות בה אלא אחד מבניו. אולם כאמור הבן היה שלוחו של אביו ובצדק יש לראות את גיוסו של הבן כעילה מספקת להארכת המועד. המצב המשפטי כפי שהיה עד לתיקון חוק הארכת מועדים בינואר 1975, היה כי שלוחו של אדם שעליו מוטלת עשיית הפעולה והוא בשירות חירום חל חוק הארכת מועדים גם בשלוח של אדם פיזי או שלוח של תאגיד. בענינינו טרם חל התיקון בחוק הארכת מועדים שקובע כי שלוח של חברה בשירות חירום זכאית החברה להנות מהארכת מועד. לא דובר בחוק בשלוחו של אדם פיזי ואין לקבוע מה יהיה דינו של אדם פיזי ששלוחו יהיה בשירות מילואים בעקבות החוק החדש ואם הוא ישנה את המצב המשפטי שהיה לפני כן.
(בפני השופטים: ויתקון , מני, י. כהן. עו"ד י. שניצר למערערת, עו"ד נ. גרינברג למשיבים. 12.2.73).
ע.פ. 466/74 - תאופיק ג'רבאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (העלמת הכנסות) המערער הודה בחמש עבירות של העלמות מס במשך שלוש שנים כשסכום המס שהעלים עולה ל- 85 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער שנה אחת מאסר על תנאי וקנס של 50,000 ל"י. ערעורו של המערער וכן ערעורה הנגדי של המדינה נדחו. נכון שהעונש ההולם למשתמטים מתשלום מס בכוונת זדון הוא עונש של מאסר בפועל, ואולם שיחק לו מזלו של המערער והוא עמד לפני השופט בביהמ"ש המחוזי שהתחשב בגילו ובכך שהוא אב לתשעה ילדים ושבסופו של דבר יצא מעסקיו בהפסד נקי ועליו גם לשלם את המס המגיע ממנו וגם את הקנס. לנוכח כל אלו אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. עו"ד ג. שלהוב למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 28.1.75).
ע.פ. 495/74 - יצחק אשכנזי נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד אבינועם שרון
*עבירות סמים וחומרת העונש יצחק אשכנזי ואבינועם שרון הם שני גיסים, שרון תושב הארץ ואשכנזי גיסו שבא מקנדה. האורח מעשן חשיש זה עידן ועידנים והביא כמות מסוימת של הסם, והכלים הדרושים לעשונו, יחד עם חפציו האישיים לבית גיסו. המשיב הואשם בהחזקת הסם שהאורח הביא לדירתו וזוכה מחמת הספק וערעורה של המדינה נדחה. הספק שהיה הוא אם ידע המשיב על מציאות החשיש בחפצי אורחו ואין להתערב בשיקול דעת השופט שבלבו נשאר
ספק אם ידע המשיב על המצאות החשיש בביתו. כיון שביהמ"ש סבר כי המשיב לא ידע כאמור על המצאות החשיש אין צורך לדון בשאלה אם די בכך שבעל הבית ידע שלאורחו יש חשיש כדי להרשיעו, או שמא יש צורך להוכיח זכות פקוח או השגחה או שליטה על אותו חשיש, להבדילו מהדירה עצמה. ערעורו של אשכנזי הוא על עונש של שנה אחת מאסר שהוטל עליו. נראה שהעונש הוא חמור מדי שכן לא היתה כל הוכחה שהמערער הוא סוחר בסמים וכל הנסיבות מראות שהוא צורך את הסם לשימוש עצמי בלבד, לפיכך די בכך אם תקופת המאסר תעמוד על 6 חדשים וכן קנס של 6,000 ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד קנת למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 16.1.75).
ב.ר.ע. 220/74 - שירות ארצי להדברה בע"מ נגד דוד בוחבוט
*רשות ערעור בהעברת דיון מבית משפט לבית דין כאשר בימ"ש מעביר תובענה לביה"ד לעבודה תמה מלאכתו של ביהמ"ש והענין יצא מכלל מסגרת בתי המשפט שחוק בתי המשפט חל עליהם. על כן בהעברה כזו אין צורך ברשות ערעור כמו בהעברת ענין מבימ"ש השלום לביהמ"ש המחוזי או להיפך, שהיא החלטה אחרת הטעונה רשות לערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. תלמי למבקשת, עו"ד א. קרני למשיב. 15.1.75).
ב"ש 4/75 - שמעון עזרן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה העורר יחד עם אחד חזן נעצרו כחשודים בהתפרצות וגניבה והמדינה הסכימה לשחרורו של חזן שהורה באשמה ואין לו הרשעות קודמות, אך לא הסכימה לשחרורו של העורר וביהמ"ש המחוזי צווה על מעצרו. הערר על כך נדחה. אמנם אין להבין מדוע הסכימה המדינה לשחרורו של חזן שכן עצם חומרת מעשה הפריצה היתה מחייבת החזקתו במעצר. נוכח פני עובדה זו היה מקום לשקול שמא יש במעצרו של העורר משום יחס של איפה ואיפה. ברם ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה, לא בלי הסוס, שאין צידוק להתערב בשיקול דעתו של השופט וזאת באשר יש בידי המדינה ראיות שיש בהן כדי לתמוך בגירסתה, ולעורר דנא מספר לא מבוטל של הרשעות קודמות, וגם העבירה הנדונה, אם אמנם בוצעה, הרי בוצעה זמן קצר אחרי שחרורו של העורר מהכלא.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גילפז לעורר, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 14.1.75).
ב"ש 8/75 - אבנר תומר נגד מדינת ישראל
*העברת דיון המבקש הועמד לדין בעבירות מרמה וגניבה וזיוף בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע וזאת עקב עסקות השטרות שעשה עם עירית אילת. המבקש הגר בת"א הגיש בקשה להעביר את הדיון לת"א וזאת מן הטעם שלדבריו רוב העדים גרים בת"א. בקשתו נדחתה. עדי התביעה גרים חלקם בירושלים וחלקם באילת ,והם יכולים להגיע לבאר שבע, אשר לעדי ההגנה, סתם המבקש בתצהירו ולא פירש כמה עדים הגרים בת"א הוא רוצה להביא. לטענה כי לביהמ"ש בבאר שבע אין סמכות מקומית לדון בענין זה - אם אמנם כך הדבר יש להעלות את הטענה בביהמ"ש בבאר שבע ולא במסגרת סעיף 36 לחוק בתי המשפט.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. קמר למבקש, עו"ד ר. אבידע למשיבה. 14.1.75).
ב"ש 163/74 - בועז ברנע וחברת הבטוח ציון נגד יהודית פלצמן
*העברת דיון בתאונת דרכים שאירעה בת"א נפגעה המשיבה אך היא הגישה תביעתה נגד המבקשים בחיפה שגם שם מנהלת חברת הביטוח את עסקיה. בקשת המבקשים להעביר את המשפט לת"א נתקבלה. אמנם בת"א תצטרך המשיבה להמתין שנים לבירור דינה ואולם הצדדים,
התובעת והנהג, גרים בת"א, כל עדי התאונה מתגוררים בת"א ועל כן יש ללכת לפי הכלל כי כאשר תאונה אירעה באיזור שיפוטו של בימ"ש פלוני וכל העדים מתגוררים באותו איזור שיפוט לא מן הראוי להתיר את הדיון במקום אחר.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד נשיץ למבקשים, עו"ד ליאור למשיבה. 14.1.75).
ב"ש 3/75 - מרדכי צינק נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות של זיוף, תרמית וגניבה ועד לבירור דינו שוחרר בערובה. מששוחרר עבר לטענת המדינה, עבירה נוספת של נסיון לקבל דבר במרמה בעקבות מודעה שפירסם בעתון. ביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד לגמר דינו ועררו על כך נדחה. אמנם העבירה של הנסיון לקבל דבר במרמה כשלעצמה אינה חמורה עד כדי כך שצריך היה לעצור את העורר, אילו היתה עבירה זו עומדת בפני עצמה, ואולם כאן מדובר באדם שהיה משוחרר בערובה וכעבור זמן מועט ביותר חזר לסורו. עצם ניצול השחרור בערובה למטרה פלילית נוספת מחייב את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ז. מאיר לעורר, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 14.1.75).
המ' 899/74 - פולקה... בע"מ נגד קונדיטוריה פטטרנק...
*רשות ערעור בשעתו ביקשה המבקשת רשות ערעור אך בקשתה נדחתה מפאת אי התייצבות, התברר שעקב טעות במשרד פרקליטה של המבקשת השתרבבה ההזמנה לתיק אחר ולכן לא התייצב הפרקליט במועד שנקבע. המשיבה הסכימה לבטל את ההחלטה הקודמת של דחיית הבקשה למתן רשות ערעור. נוכח הנסיבות האמורות ניתן היה להעתר לבקשת הביטול מה גם שהמשיבה אינה מתנגדת לכך, ואולם מכיון שאין צידוק לבקשה המקורית להרשות הגשת ערעור שני, שכן מדובר במימצא עובדתי שנקבע ע"י הערכאה הראשונה ואשר אושר בערכאה שניה, ודאי שאין לתת רשות להגשת ערעור שני. על כן אין מקום לבטל את ההחלטה הקודמת בה נדחתה הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד קורוליק למבקשת, עו"ד יהל למשיבה. 14.1.75).
ב"ש 188/74 - לגו ... בע"מ נגד ישעיהו בלט ואח'
*העברת דיון המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשת בגין הפרת פטנט והסמכות נתונה הן לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע והן לביהמ"ש בת"א. המשיבים הגישו את התביעה לביהמ"ש בבאר-שבע ובקשת המבקשת להעביר את המשפט לת"א נדחתה. השאלה באיזה בימ"ש יש לברר תובענה תלויה במאזן הנוחיות ובענין דנא לא הראתה המבקשת כי מאזן הנוחיות נוטה לבירור המשפט בת"א.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. כהן צדק למבקשת, עו"ד גינת למשיבים. 28.1.75).
בג"צ 8/75 - סלים שמואל שעשוע עו"ד נגד יו"ר הכנסת ואח'
*תשלום משכורת לחברי כנסת העותר ביקש מבג"צ להורות ליו"ר הכנסת כי חברי כנסת שאינם מופיעים לישיבות הכנסת לא יקבלו משכורת והוצאות לאותן ישיבות שמהן הם נעדרים. העתירה נדחתה. בג"צ איננו הפורום המתאים לבירור הטענות שהמערער מעלה בעתירתו. לענין שכר חברי הכנסת ישנו חוק מיוחד ואין כל הוראה בחוק המרשה ליו"ר הכנסת לעכב תשלומים של חברי הכנסת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. העותר לעצמו, 30.1.75).
בג"צ 35/75 - נחמן הכט ואח' נגד הועדה המקומית כפר סבא ואח'
*תשלום מס השבחה בשנת 1971 נדרשו העותרים לשלם מס השבחה על חלקת קרקע שבבעלותם אך עד היום לא פרעו את חובם. לאחר שעברו כשנתיים פנו העותרים לעיריה ובקשו לפרוע את סכום מס ההשבחה שנדרשו, העיריה סירבה לקבל את התשלום וראש העיריה הודיע להם שעקב שינוי בתכניות הפיתוח של השטח יתכן שיקבלו דרישה אחרת גבוהה יותר. עתירת העותרים נדחתה. בין בעלי הדין קיים סכסוך כספי גרידא כאשר העותרים חפצים עכשיו לפרוע חוב והעיריה אינה חפצה להפרע תוך תקוה שתוכל לקבל סכום גבוה יותר. בשאלה מי מהשניים צודק לגוף הענין אין בג"צ צריך לחוות את דעתו. שאלה זו צריך להביאה בפני בורר עפ"י פקודת בנין ערים או בפני בימ"ש רגיל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד פירון לעותרים. 3.2.75).
בג"צ 55/75 - עו"ד מנדל שרף נגד נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים ואח'
*פסילת שופט העותר נפגע מהתנהגותו של שופט בביהמ"ש המחוזי והוא מבקש לצוות על נשיא ביהמ"ש המחוזי כי בכל הענינים שהעותר מייצג בעלי דין ייקבע הרכב שלא יכלול את אותו השופט. העתירה נדחתה. מבלי להכנס לבירור השאלות העולות מתוך טענות העותר בדבר סמכותו של בג"צ בכגון דא, ואפילו נכון שאותו שופט שהעותר מבקש לפסול אותו טעה בשקול דעתו בעת ההליך שעליו קובל העותר, הרי שאין העתירה מגלה עילה להתערבותו של בג"צ. הלכה פסוקה היא שבדרך כלל אין בג"צ מתערב כאשר שופט מתבקש לפסול את עצמו והוא סירב. רק במקרים נדירים ביותר יתערב בג"צ כדי לפסול שופט מלשבת בדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. העותר לעצמו. 9.2.75).
בג"צ 44/75 - תופיק בני חסן נגד שר הבטחון ואח'
*גירוש מסתנן העותר הוא יליד כפר באיזור שומרון ובמפקד האוכלוסין שלאחר מלחמת ששת הימים התפקד אך לאחר מכן עבר לירדן מרצונו והסתנן בחזרה ארצה וכאן עבר עבירות בטחוניות, הוא נדון ל- 9 שנות מאסר, עונשו הוקל ועתה מבקשים לגרשו מן הארץ. עתירתו נגד הגירוש נדחתה. עפ"י צו בדבר מניעת הסתננות רשאים לגרש מסתנן מן הארץ אף אם לא הורשע בדין לא כל שכן כשהואשם והורשע בעבירת הסתננות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אחמד מסאלחה לעותר.5.2.75).
בג"צ 9/75 - מוצטפה עלי ג'רה נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*מכרז למשרת מנהל בית ספר בכפר ג'ת פורסם מכרז למנהל בי"ס לחטיבת ביניים והעותר היה אחד המועמדים אך נבחר המשיב מס' 5. כעת בא העותר וטוען כי ועדת המכרזים לא הוקמה כחוק ונעשו בה נסיונות להשפיע על חברי הועדה לטובת המועמד שנבחר בסוף. עתירת העותר נדחתה. קביעת המועמד המתאים תלויה במידה רבה בהערכה האינדיוידואלית של הבוחרים את המנהל ועל כן מתערב בג"צ רק במקרים נדירים. אולם יהיה דבר זה אשר יהיה יש לדחות את העתירה מפני השיהוי הרב בהגשתה. המכרז פורסם בחודש מאי אשתקד והתוצאה נתפרסמה ברבים ב- 30 באוגוסט היינו יום יומיים לפני התחלת הלימודים אך העותר פנה לבג"צ רק אחרי מספר חודשים ובינתיים החל העותר מס' 5 לכהן בתפקידו כמנהל ביה"ס.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד מ. אהרון לעותר. 15.1.75).
בג"צ 520/74 - אליהו קראוסקופף ואח' נגד המפקח על התעבורה ת"א.
*גרימת מטרד ע"י תחנת אוטובוסים העותרים מתלוננים על מטרד של רעש הנגרם עקב הפעלת אוטובוסים של חברת דן המפריעה את מנוחתם וגורמת להם ולילדיהם סבל. העתירה נדחתה. המטרד ע"י האוטובוסים עשוי להעמיד תביעת נזיקין אשר מן הראוי להביאה בפני בתי המשפט הרגילים, המדובר בחברת דן והעותרים יודעים בדיוק נגד מי ניתן להגיש את התביעה. בכך שונה ענין זה מבג"צ אחר שבו התערב ביהמ"ש במניעת רעש הנגרם ע"י מטוסים באשר באותו ענין לא ניתן לברר את מעוולי המטרד, היינו, הטייסים של האוירונים למיניהם אשר הפריעו את מנוחת הקובלים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד בר-שלום לעותרים. 20.1.75).
בג"צ 522/74 - יעקב קמחי נגד ביה"ד הצבאי לעבירות תנועה ואח'
*שפיטת בי"ד צבאי בעבירות תנועה בשטחים העותר הועמד לדין בפני בי"ד צבאי לעבירות תנועה בשל נסיעה במהירות העולה על המותר בשטח המוחזק בידי צה"ל בשטחים. הוא הורשע בדין ועתירתו נגד סמכות ביה"ד הצבאי נדחתה. ביהמ"ש העליון ניתח סעיפי החוק הנוגעים לסמכות ביה"ד הן בחוק השיפוט הצבאי והן בתקנות שעת חירום לבתי דין צבאיים לעבירות תנועה ומתוך שני החיקוקים עולה שבי"ד צבאי לעבירות תנועה יכול לשפוט חייל על עבירת תנועה בין שנעשתה בישראל ובין שנעשתה מחוץ לשטח המדינה, לטענה שלא היה נוכח תובע צבאי בעת המשפט - ראשית, אין בכך משום פגיעה בצדק הטבעי שלא היה קטיגור בשעת הדיון; שנית, הטענה שיש צורך בתובע לא הועלתה בפני ביה"ד ונמצא שהעותר ויתר על נוכחותו של זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד בר-שלום לעותר. 20.1.75).
בג"צ 6/75 - מרדכי אשכנזי נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*עתירה נגד החלטת בי"ד לעבודה העותר עבד בבית חולים והתעורר סכסוך על גובה השכר ובעקבותיו התפטר מעבודתו. הוא הגיש תביעה לתשלום הפרשי שכר וזכה בה ולענין תשלום עבור פיצוי הלנת שכר זכה בחלקו בביה"ד המחוזי אך ביה"ד הארצי לעבודה ביטל את החיוב בתשלום השכר המולן באשר עיקר התשלום שלא שולם היה שנוי במחלוקת והחלק הקטן שעליו קבע ביה"ד המחוזי פיצוי הלנה לא נתבע בזמנו ע"י העותר. בעתירתו טען העותר כי ביה"ד הארצי חרג מסמכותו כאשר שחרר את ביה"ח מתשלום פיצוי הלנה מתוך נימוק שאינו נכלל בשלושת התנאים הנזכרים בחוק המאפשרים אי מתן פיצוי על הלנת שכר. עתירת העותר נדחתה. ביהמ"ש העליון סקר את הפסיקה הנוגעת להתערבותו בעבודת ביה"ד לעבודה והגיע למסקנה שהמקרה הנדון אינו כזה שבג"צ יתערב. ההיענות של בג"צ לעותר בענין פלוני אינה בגדר חובה אלא נתונה לשיקול דעת. יכול שמבחינה חוקית טהורה יהיה לעתירה על מה שתסמוך, ובכל זאת לא יזדקק לה בג"צ אלא אם הדבר נראה לו משיקולי צדק או משיקולים ציבוריים חשובים. לפיכך אם ביה"ד סר מן הדרך בשאלה בעלת חשיבות כללית, או בסוגיה משפטית חשובה או חדשה הדורשת את פתרונה או שהדבר דרוש למען הצדק, רק במקרים כאלה וכדומיהם יתערב בג"צ. לא כזה הוא המקרה שלפנינו. אין כאן שאלה בעלת חשיבות כללית או ששיקולי הצדק יחייבו את בג"צ להתערב בענין לטובת העותר.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו. 20.1.75).
ע.א. 188/74 - אילת קולבוסקי נגד פאול וורסמן ואח'
*טענת אי חוקיות בהסכם המערערת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי למתן פסק המצהיר כי הדירה שהיא גרה בה ואשר המשיב הוא חוכרה הרשום שייכת לה בלבד ואין איש מלבדה זכאי לזכות כלשהי
בדירה הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף באשר קיבל את טענת המשיב כי העיסקה פגומה באי חוקיות שכן הוא תושב חוץ ולא נתקבל היתר מאת שר האוצר לביצוע העיסקה של העברת הדירה למערערת. הערעור על כך נתקבל. טענת אי החוקיות לוקה בשתיים: ראשית, כבר נפסקה ההלכה שהיתר לפי התקנות לענין מטבע חוץ אף שלא ניתן מראש, יכול להנתן למפרע כך שניתן לרפא את אי החוקיות שבה פגומה העיסקה; שנית, אין טענת אי חוקיות יכולה לבוא מפי בעל דין אשר הוא עצמו הפר את החוק. פסה"ד ניתן ע"י השופט ח. כהן והשופטים מני וויתקון הצטרפו לפסה"ד מן הטעם שאי החוקיות ניתנת לתיקון ע"י קבלת היתר עתה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד ה. פינשטיין למערערת, עו"ד א. עופר למשיבים.6.2.75).
ע.א. 308/74 - פלונית נגד פלוני
*תביעת מזונות בבימ"ש מחוזי לאחר דיון בבי"ד רבני המשיב הגיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין נגד האשה וביה"ד הרבני האיזורי פסק מה שפסק הן לענין הגירושין והן לענין מזונות האשה, המערערת הגישה ערעור לביה"ד הרבני הגדול וביה"ד קיבל את ערעור האשה, דחה את תביעת הגירושין ופסק בשאלת המזונות לגבי העבר שעל האשה לפנות לביה"ד הרבני האיזורי שיעשה את החשבונות מה מגיע לאשה ואשר לעתיד פסק לה סכום של 1000 ל"י לחודש. האשה פנתה לביה"ד הרבני האיזורי לענין חשבונות המזונות עבור העבר ובינתיים המשיכה לגבות את דמי המזונות לעתיד. לאחר מכן פנתה לביהמ"ש המחוזי שהוא יקבע לה מזונות לעתיד, ביהמ"ש המחוזי פסק שסמכות הדיון נתונה לביה"ד הרבני והערעור על כך נדחה. אינו דומה ענין זה לענינים אחרים שהיו בפני ביהמ"ש בעבר אשר בהם למעשה לא היה עוד סיפק בידי האשה להשתמש בזכות המוענקת לה בחוק לבחור בין ביה"ד לבין ביהמ"ש לענין תביעת המזונות. בענין שלפנינו השתמשה האשה בפועל בזכות בחירתה, היא זכתה בפסק מזונות בביה"ד הרבני ומשזכתה בו אימצה אותו לעצמה, הוציאה אותו לפועל או הסתמכה עליו בדיונים עם המשיב לאחר מכן. אילו רצתה לבחור בסמכות שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי צריכה היתה להתעלם מפסיקת המזונות של ביה"ד הרבני הגדול לגבי התקופה שלאחר מתן פסק דינו ומיד עם דחיית תביעת הגירושין צריכה היתה להגיש תביעה למזונותיה לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בר-שלטון למערערת, עו"ד גב' רוקח למשיב. 29.1.75).
ע.א. 168/74 - מלכה בלקובסקי נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכת מועד לתביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים המערערת ביקשה הארכת המועד להגשת תביעה לפיצויים עקב נכותה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. המועד להגשת התביעה נסתיים ב- 1960, היא הגישה את בקשתה להארכת המועד בשנת 1964 ורק ב- 1968 הודיעה לה המשיבה שלא מצאה טעם מיוחד להאריך את המועד. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון עמד על המדיניות החדשה להקל עם נכים שאיחרו את המועד בהגשת תביעתם וציין כי לאחרונה בעקבות פסה"ד של ביהמ"ש העליון מקילים עם נכים וכאשר האיחור בהגשת התביעה מנומק בטעמים רפואיים המתקבלים על הדעת אין סיבה שלא להאריך את המועד. אין עוד לנהוג לפי הדעה המחמירה שסברה שאין להענות לבקשה להארכת מועד אלא מסיבה אשר מנעה כליל מהנכה לטפל בענינו ולהגיש את תביעתו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. זיינפלד למערערת, 5.2.75).
ע.א. 518/74 - עזריאל וייס נגד גדי וייס
*אחריות בתאונת עבודה המערער הינו אביו של המשיב ועבד בבית מלאכתו בעבודת מסגרות, המערער השתמש באקדח לתקיעת מסמרים בבטון. האקדח הפסיק לפעול ומשניסה המערער לתקנו נורה מסמר מתוך האקדח והמערער נפצע בכף ידו שהחזיק על הלוע של האקדח. המערער הגיש תביעה לנזיקין נגד המשיב ולמעשה נגד חברת הבטוח של המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וביהמ"ש העליון אישר את שחרורו של המשיב מן החובה לשלם נזיקין למערער. כשקיבל המערער את האקדח היה האקדח תקין והליקוי נבע מהצטברות לכלוך הנגרם עקב עבודה ממושכת באקדח. השאלה היתה על כן אם הדריך המעביד את העובד לשימוש זהיר במכשיר. האב היה מסגר עצמאי במשך שנים והוא הוא שלימד את בנו להשתמש במכשיר כזה ובמשך שנים השתמש במכשיר כזה כך שלמעשה לא צריך היה הבן להזהיר את האב על השימוש הנאות במכשיר. ברם ניתן היה לחייב את המשיב באחריות לתאונה מן הטעם שהאקדח לא היה לפי התקן הדורש ציוד האקדח בכיפת מגן המונע את הפעלתו כשכיפת המגן אינה מורכבת עליו. בכך היה היפר חובה שבחוק ע"י המשיב. אולם אפילו היה כאן היפר חובה שבחוק עדיין תעמוד דחיית התביעה בעינה באשר יש להטיל על המערער רשלנות תורמת בכך שהחזיק את ידו ממש על הלוע של אקדח טעון. לא בנקל יזכה מעביד בטענת רשלנות תורמת כשהתביעה מבוססת על הפר חובה שבחוק, אבל מפועל ותיק כמערער דנא רשאי המעביד לצפות שבשעת טיפולו במכשיר מסוכן זה ינקוט העובד אמצעי זהירות מינימלי לבטחונו הוא ולא ישים ידו דוקא במקום בו היא עלולה להפגע. על כן יש לחייב את המערער ברשלנות תורמת של 50 אחוז, כיון שהגמלאות הנפרעות ע"י הביטוח הלאומי מגיעים לכדי 50 אחוז מהערכת נזקו של המערער אין לחייב את המעביד בכל תשלום נוסף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. כהנא למערער, עו"ד ש. לוי למשיב. 6.2.75).
ע.א. 614/73 - בנק איגוד לישראל בע"מ נגד יעקב פיאר
*טענת חוסר יריבות ופרוש מסמך המשיב היה תושב דרום אפריקה וביקש לשלוח משם יהלום לישראל לאחד ברונשטיין. הוא מסר בבנק בדרום אפריקה את היהלום עם הוראות על גבי טופס מודפס שבו נדרש הבנק לשלוח את היהלום לבנק המערער ולהורות לו למסור את היהלום לברונשטיין. בין ההוראות שעל הטופס היתה הוראה לקבל סכום של כ- 3,000 דולר וכן היתה הוראה כי לפני מסירת היהלום יקבל הבנק הוראות מאחד נתנאל ביחס למסירת היהלום ולמחירו יותר או פחות מן המחיר הנקוב בהוראות.
היהלום הגיע לבנק המערער ואותו נתנאל חתם על הוראה למסור את היהלום לברונשטיין ללא תמורה כלשהי. המקרה אירע בשנת 1967 ורק בשנת 1972 הגיש המשיב תובענה נגד הבנק בה דרש את מלוא התמורה עבור היהלום. בינתיים עזב ברונשטיין את המדינה והבנק אינו יכול עוד לשוב אליו בתביעת שיפוי. ביהמ"ש המחוזי חייב את הבנק בתשלום התמורה למשיב והערעור על כך נדחה. עפ"י פירוש המסמך הגיעו בתי המשפט למסקנה שנתנאל יכול היה לתת הוראה ביחס למחיר היהלום אך לא לתת הוראה למסור את היהלום חינם. לשאלה אם יש יריבות בין המשיב לבין הבנק המערער - המשיב עשה את הבנק בדרום אפריקה כשליח למסור את היהלום לבנק המערער ומשמילא המשיב את שליחותו והמערער ידע על שליחות זו והסכים לפעול עפ"י כתב ההוראות של המשיב נקשר הקשר בין השולח לבין הבנק המערער המעמיד את זכות התביעה של המשיב.לטענה שהמשיב מושתק להגיש את התביעה בשל הזמן הרב שעבר ואילו הגיש את
התביעה בשעתו יכול היה הבנק לחזור לברונשטיין ולגבות ממנו את הכסף - עובדות המשמשות בסיס לטענה זו לא הוכחו. הבנק לא הוכיח כי אילו היה חוזר אל ברונשטיין בתביעת שיפוי בשעתו היה זוכה בקבלת כספו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד ב. לוינבוק למערער, עו"ד בן ארויהלמשיב. 23.1.75).
ע.א. 38/74 - זבדה שלמה נגד זמיר דוד ואח'
*פיצויים על הפסד הכנסה בעסק משותף כאן ערעור וערעור נגדי בדבר פיצויים על נזקי גוף שנגרמו למערער בתאונת דרכים.המחלוקת העיקרית הינה זו. למערער עסק והוא שיתף בו את אביו הישיש והפריש לו מחצית מן הרווחים. עקב הפציעה נגרמו הפסדים כבדים לעסק וביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער רק במחצית מן הנזק שנגרם בסברו כי מכיוון שהאב הוא שותף במחצית אין להטיב עם המערער אלא לגבי אותו חלק שהוא הפסיד בעסק. הערעור על גישה זו נתקבל. כאשר העסק היה של הבן והוא נשא בעיקר העול של העסק ועשה את עיקר העבודה הרי הסידור שלפיו זכה האב במחצית הרווחים לא שיקף את המצב לאמיתו, סביר להניח שאילו העסיק המערער אדם אחר בעסק תחת אביו היה מקבל משכורת מתאימה לפי ערך עבודתו ותו לא. על כן צריך היה לקבוע למעשה כמה היתה שווה עבודת האב וכל הרווח הנוסף שייך לבן והנזק נזקו של הבן. אעפ"כ אין בדבר זה כדי להטיב עם המערער, שכן מאידך פסק ביהמ"ש המחוזי למערער מלוא הנזק לתקופה שלאחר פרישת האב המשוערת, היינו למשך 30 שנה וביהמ"ש המחוזי לא הביא בחשבון אותו עובד שהמערער היה צריך להעסיק באותן שנים במקום האב ולהפריש לו חלק מהכנסותיו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ז. לוריה למערער, עו"ד א. ראב למשיבים. 5.2.75).
ע.א. 493/74 - טבשי אברהם ואח' נגד הועדה המקומית ת"א ואח'
*תיקון טעות" בפסק דין בין הצדדים נתקיים דיון בדבר גובה הפיצויים שהמשיבות צריכות לשלם למערערים עקב הפקעת מקרקעין ותפיסת חזקה בהם. ביום 24.6.74 נתן ביהמ"ש המחוזי פס"ד הקובע את סכום הפיצויים בסך של כ- 300 אלף ל"י, ובפסה"ד הורה כי על העיריה לשלם ריבית מיום ההפקעה. כעבור שבועיים, היינו ביום 9.7.74, הגישו המשיבות בקשה לביהמ"ש "לתיקון טעות" וציינו שמתוך פליטת קולמוס פסק ביהמ"ש למשיבים את הריבית שכן המערערים לא מסרו למשיבות את החזקה בנכס. ביהמ"ש המחוזי נתן ביום 26.7.74 החלטה האומרת כי מאחר והמחזיקים לא מסרו את החזקה הרי לא זכאים הם לריבית וזו נפסקה להם בטעות אי לכך נמחק החיוב בריבית. הערעור על כך נתקבל. ככל הנראה לא נבע החיוב בריבית מפליטת קולמוס הניתנת לתיקון לפי תקנה 486. אם היתה כאן טעות היתה זו טעות שבחוק. גם אם סבר השופט בטעות שהמחזיקים כבר מסרו את החזקה למשיבות הרי זו שוב טעות בעובדות אך לא פליטת קולמוס. אם אין כאן פליטת קולמוס לא היה מקום לתקן את פסה"ד. יכלה להתעורר שאלה אחרת אם אין כאן סמכות "טבועה" של ביהמ"ש לתקן טעות מהותית, להבדיל מתיקון של פליטת קולמוס, אך טענה כזו לא נטענה, ניתן להעיר אגב אורחא, שגם לדעת המקילים ניתן לעשות תיקון כזה מיד אחרי השמעת פסה"ד או אולי עד לסוף הישיבה של ביהמ"ש בו ביום אך אין לתקן טעות מהותית לאחר מכן.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ר. בלומנפלד למערערים, עו"ד נ. נעמן למשיבות. 11.2.75).
המ' 97/75 - פנחס דיין ואח' נגד עו"ד ברוך שבתאי ואח'
*צירוף מערערים המבקשים בקשו לצרף לערעור מבקשים נוספים ובקשתם נדחתה. ספק אם ניתן לצרף לערעור מערערים נוספים שכן התקנה מדברת על צירוף משיבים בלבד ומכלל הן אתה שומע לאו שאין לצרף מערערים נוספים. ברם הבקשה לוקה בחוסר אימות שכן במקום להגיש תצהיר כחוק מאומת ע"י עו"ד הצהיר המבקש שהוא עו"ד כי הזהיר את עצמו כעו"ד. אזהרה כזו שאדם מזהיר את עצמו אין בה כדי לצאת ידי חובה לפי סעיף 15 לפקודת הראיות.
(בפני: השופט ח. כהן. 11.2.75).
המ' 603/74 - חיים לוי נגד מדינת ישראל
*קיום משפט פלילי בפני שופט שהוציא פקודת המעצר השופט שהוציא פקודת מעצר נגד המבקש הוא גם שדן אותו במשפטו הפלילי אף כי בעת הדיון בפקודת המעצר נאמר לשופט שיש למבקש הרשעות קודמות רבות. אכן מוטב למדינה שלא להפנות תשומת ליבו של השופט לעברו של המבקש בעת בקשת פקודת המעצר, או שבירור האישום גופו צריך היה להעביר לשופט אחר, אך מקריאת הפרוטוקול עולה שלמעשה לא נגרם למבקש כל עוות דין.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד שגב למבקש, עו"ד מישקייר למשיבה. 28.1.75).
המ' 661/74 - מדינת ישראל נגד אהרון מור
*קולת העונש כאשר התביעה הסכימה להקלה בתקופת מלחמת יום הכיפורים כאשר המשיב שירת כקצין אפסנאי במילואים הורה לחיילים להביא לביתו 200 ליטר דלק. זה מעשה מחפיר ושפל אשר ודאי אינו הולם קצין בצה"ל מה גם שהוא נעשה בתקופת מלחמה בה התנהלו עדיין קרבות. שופט השלום הטיל על המשיב עונש של 9 חדשים מאסר, ברם בעת הערעור הודיע נציג המדינה שהוא מסכים לטענה שיש להקל בדינו של המשיב וביהמ"ש המחוזי הפך את עונש המאסר למאסר על תנאי בצירוף קנס. בקשת המדינה להרשות ערעור נוסף נדחתה. טענת ב"כ המדינה היתה שכוונת נציג התביעה בביהמ"ש המחוזי לא היתה לבטל את המאסר בכלל אלא להקטין את תקופת המאסר. אולם כאשר נקטה המדינה בבית המשפט המחוזי את העמדה שיש להקל בדין למרות שמדובר בעבירה חמורה כזו, הרי נכשלה התביעה כשלון חמור ומצער במילוי תפקידה ומכיוון שבינתיים שוחרר המשיב והוא מתהלך חופשי לא יהיה צידוק לחדש את ההליכים בערעור נוסף.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מיישקיר למבקשת, עו"ד לידסקי למשיב. 28.1.75).
בג"צ 411/74 - רשף מכשירים לכיבוי אש בע"מ נגד משרד העבודה ואח'
*פסילת הצעה במכרז שהיא הזולה ביותר במכרז שענינו אספקת מטפים לכיבוי אש ומתן שירותים בקשר לכך הגישו העותרת והמשיבה השניה הצעות והצעת העותרת נדחתה, למעשה היתה הצעת העותרת הזולה ביותר. אעפ"כ לא הסכים משרד העבודה למסור את ההזמנה לעותרת מן הטעם שתקופה קצרה לפני כן חלה תקלה במערכת המטפים שהתקינה העותרת בקיבוץ בית קמא וחלק מן המטפים היו פגומים או לא היו ראויים לשימוש. נוכח עובדה זו הגיעה ועדת המרכזים של משרד העבודה לכלל דיעה שאין לסמוך על כושרה המקצועי של העותרת. עתירת העותרת נדחתה. אין ספק כי אם יש יסוד לספק בכושרה המקצועי של העותרת רשאי מפרסם המרכז להעדיף הצעה יותר יקרה. בינתיים נתברר כי בענין של כפר קמא חלה תקלה וזה הענין היחיד שבו נכשלה העותרת אעפ"כ אין לאמר שהמשיב נתפש לכלל טעות כאשר בעקבות אותה תקלה מסר את החוזה למתחרתה של העותרת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד יוסף אריה למבקשת, עו"ד עדיאל למשיב. 27.1.75).
ע.פ. 552/74 - יעקב טובול ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק וגניבות) ארבעת המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בעבירות שביצעו יחדיו וערעור שניים מהם על חומרת העונש נתקבל וערעורם של שניים אחרים נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי לנוכח חומרת העבירות יש להחמיר בעונשיהם של המערערים. המערער לוי הסתבך כבר לא פעם עם החוק, לאחר שירות בצבא חזר לדרך הפשע, החזיק אקדח והורשע בגניבת רכוש ששוויו למעלה מ- 100 אלף ל"י שרק בחלקו הוחזר ע"י המשטרה. אין להתערב בעונש של שלוש שנות מאסר שהוטל עליו. המערער טובול צעיר יותר, אין לו הרשעות קודמות, הוא נמצא אשם בארבע עבירות של התפרצות וגניבה והחזקת אקדח ונדון לשנתיים מאסר. העונש איננו חמור כלל ועיקר אך לנוכח הסיכוי שמערער זה ישתקם הומתק דינו ושנה אחת תהיה מאסר על תנאי. מערער אחר בן כליפה, היה בשעת ביצוע העבירות בן 17, בעבר הורשע בעבירה אחת בלבד וכעת הורשע בשמונה עברות של פריצה. להקלת עונשו יש לאמר, בנוסף לגילו, שלא השתתף בפריצה הגדולה נשוא האישומים שחלק מן העבריינים הורשע בה. כדי לעודד את שיקומו מוטב להקל בדינו. מתוך שנתיים מאסר יהיו 9 חדשים על תנאי. המערער דואמה נמצא אשם בקבלת רכוש גנוב ונדון לשנה אחת מאסר. יש לו עבירות מרובות נגד הרכוש והעונש איננו חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד מרכוזה לטובול, עו"ד אנגלנדר וכליפה, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 30.1.75).
ע.פ. 405/74 - מאיר גבאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סחורה גנובה בשעה שהיה חייל בשירות חובה מכר המערער לסוחר במזרח ירושלים באמצעות מתווך כמות גדולה של סגריות תוצרת חוץ וקיבל תמורתה 6,600 ל"י. המערער איננו סוחר ואיננו עוסק במכירת סגריות ואת הסחורה הביא לקונה בשעה 10 בלילה וקיבל את תמורתה במזומנים. המערער הכחיש את השתייכותו לעיסקה זו ונמצא שהכחשתו היתה כוזבת. הוא הועמד לדין בעבירה לפי סעיף 311 לפח"פ וזוכה ע"י בימ"ש השלום. שופט השלום סבר כי יש רגליים לחשד שהסגריות הושגו בדרך לא כשרה אך החשד אינו סביר במידה מספקת כדי להטיל על המערער חובת מתן הסבר כדי לנקות את עצמו מהאשמה. הסיבה העיקרית למסקנת השופט היתה שלא הובאה הוכחה כי סחורה זו או דומה לה אכן נגנבה באותו זמן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערער בעבירת הגניבה והערעור נדחה. התביעה לא היתה חייבת להצביע על מקור אפשרי שממנו נגנבו הסיגריות כדי להעלות את החשד שהן גנובות. השאלה אם יש יסוד לחשוד שהסחורה גנובה איננה שאלה של עובדה אלא של מסקנה ובענין כזה אין דעתו של השופט היושב בדין טובה יותר או עדיפה על דעתו של ביהמ"ש שלערעור. היו כאן נסיבות די והותר כדי לעורר חשד סביר שהסחורה גנובה ומאחר שהמערער לא נתן הסבר מניח את הדעת שהסחורה הגיעה אליו בדרך כשרה, אלא התכחש לעיסקה בכלל, הרי התכחשות זו רק מחזקת את החשד ומעלה אותו לדרגה כמעט ודאית.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד עיטם למערער, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 27.1.75).