ע.א. 665/74 - דוד פתאל ואח' נגד זהבה קפלן ואח'
*צו בינים לעיכוב ביצוע הוצל"פ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט דבורין) בב.ר.ע. 5834/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
בין הצדדים נערך הסכם בדבר העברת זכויות של המערערים בדירה של עמידר והמשיבים התחייבו בין היתר לפרוע לחברת עמידר שעורי משכנתא שבה התחייבו המערערים. המשיבים קבלו את החזקה בדירה ואח"כ פגרו בתשלום שעורי המשכנתא, והמערערים הגישו תביעה לבימ"ש השלום ותבעו את פינוי המשיבים מהדירה ולבסוף ניתן פס"ד בהסכמה שלפיו הוצא צו פינוי נגד המשיבים ואולם צו הפינוי לא יבוצע אם המשיבים יפרעו במועדם את שעורי תשלומי המשכנתא. פיסקה אחת בפסה"ד אומרת כי במידה והמבקשים יקיימו בדייקנות את התשלומים "יידחה ביצוע הפינוי שניתן בפסה"ד ליום 1.8.74". לאחר מכן פגרו המשיבים בתשלומים, המערערים פנו להוצל"פובקשו להוציא לפועל את צו הפינוי, המשיבים עוררו בפני ראש ההוצל"פ טענות נגד הפינוי וטענות אלה נדחו ואז פנו המשיבים לבימ"ש השלום ובקשו בהמרצה כי ביהמ"ש יאריך בדיעבד את המועד לביצוע התשלומים שהיו צריכים לשלם לפי הסכם הפשרה, משהגישו בקשה זו חזרו ובקשו מראש ההוצל"פ עיכוב ביצוע הפינוי. ראש ההוצל"פ דחה את בקשתם וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורם והורה לעכב את ביצוע הפינוי. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו כי אין לאמר שלכאורה אין למשיבים שום סיכוי להצליח בבקשתם. אם אמנם יש להם סיכוי להצליח בבקשתם צדק בכך שיש לעכב את ביצוע פסק הפינוי.
ב. בפני המשיבים בהמרצתם לביטול פסק הפינוי ולהארכת המועדים עומד המכשול של פיגור בתשלומים לפי הסכם הפשרה וקשה להביע דעה פסקנית בשאלה אם ראויים המשיבים לכך שביהמ"ש יושיט להם סעד שביושר, בענין זה יצטרך בימ"ש השלום להחליט לאור נסיבות המקרה ובהתחשב בכל ההלכות שנפסקו בענין הושטת סעד שביושר. אין לאמר שפסו הסיכויים של המשיבים להשיג סעד שביושר בגין האיחור שבתשלומים.
ג. מכשול נוסף העומד בפני המשיבים הוא לשון הסכם הפשרה, שלפיו במידה ויקיימו את התשלומים במועד "יידחה ביצוע הפינוי ... ליום 1.8.74", היינו שאפילו יבוצעו התשלומים עדיין יעמוד פסק הפינוי בעינו, המשיבים טוענים כי הכונה היתה שאם יבצעו את התשלומים לא יבוצע הפינוי וכי הניסוח מוטעה. אכן לא תמיד מה שנאמר בהסכם הוא סוף פסוק ועדיין פתוחה בפני צד להסכם פשרה לבקש את ביטולו של ההסכם, שינויו או תיקונו בגין עילות תרמית, טעות הדדית וכדומה. אף כאן יתכן שיצליחו המשיבים להוכיח שכל תכלית הפשרה היתה שאם יעמדו בתשלומים לא יבוצע פסק הפינוי ואין לאמר שאין למשיבים סיכוי להתגבר על מכשול זה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד ש. בר-עד למערערים, עו"ד ש. בן-יעקב למשיבים. 9.3.75).
ע.א. 572+573/74 - עו"ד מרדכי רויטמן נגד בנק המזרחי המאוחד ואח'
*תביעת פיצויים מעד שהעיד במשפט פלילי בטענה שהעיד עדות שקר.
(ערעור וערעור נגדי על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוונברג) בת.א. 61/74 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
כנגד המערער הוגש כתב אישום במשפט פלילי והמשיבים 2, 3 היו עדים והלה הורשע ונדון למאסר. בביהמ"ש העליון נתקבל הערעור בחלקו והמערער זוכה מכמה פרטי אישום ועונש המאסר שלו וכן עונשי הקנס הופחתו. עתה פנה המערער לביהמ"ש בתביעת פיצויים בסך מליון לירות
כנגד המשיבים בטענה כי עדותם היתה עדות שקר וכי בעדותם גרמו לו נזק ופגעו בשמו הטוב. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה נגד המשיבים על הסף בגלל חוסר עילה בהסתמך על עקרונות תקנת הציבור לפי המשפט האנגלי ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. השופט קיסטר בפס"ד ארוך ומקיף סוקר את הפסיקה בשיטת המשפט העברי ובשיטות המשפט במדינות שונות הנוגעות לתביעת בעל דין נגד עדי שקר ומגיע למסקנה שאין להרשות לאדם שעמד לדין או לצד במשפט להגיש תביעות נגד עדים בטענה של עדות שקר.
ב. בסיכומו של פסה"ד נאמר:
אין בין רשימת העוולות האזרחית עוולה של עדות שקר, או עוולה של קשירת קשר לעדות שקר;
אין בפקודה הנזיקין הוראה שעבירה פלילית מהווה עילה בנזיקין כאשר נגרם למישהו נזק במעשה העבירה;
היה זה סותר את תקנת הציבור אם ביהמ"ש ע"י פסיקתו ייצור עוולה של עדות שקר וכפי שאין ליצור עוולה של עדות שקר כך אין ליצור עוולה של קשירת קשר לעדות שקר או רשלנות ביחס למסמכים המהוים ראיות במשפט;
לכל אדם שהורשע כתוצאה מעדות שקר ישנה אפשרות סבירה לתקן את העוול ע"י משפט חוזר ובמקרה שיצליח במשפט החוזר יוכל האיש גם לקבל פיצויים מאת המדינה;
הדרך לתגובה על עדות שקר של צד שנפגע, לפנות לרשויות המדינה על מנת שהללו יגישו תביעה נגד עד השקר.
ג. ביהמ"ש המחוזי שמחק את תביעת המערער על הסף קבע למשיבים 500 ל"י הוצאות בלבד וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור הנגדי של המשיבים וחייב את המערער לשלם למשיבים סכומים של קרוב ל- 20,000 ל"י שכ"ט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ר. כספי למערער, עוה"ד א. גודנברג, י. שחור, א. וולף למשיבים. 12.3.75).
ע.פ. 334/74 - אחמד ג'מאמעה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד הודאת הנאשם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים: בהלול, זיגלמן, אור) בת.פ. 2/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער היה מאורס למנוחה מסעדה אסעד שהיא בת דודו ולאחר שיצאו שמועות בקשר להתנהגותה עם גברים נרצחה וגופתה נמצאה בתוך באר שבחצר הבית שבו גרו המנוחה וכן המערער ובני משפחתו. המערער מסר הודאה במשטרה שלפיה רצח את המנוחה וביהמ"ש המחוזי מצא בחומר הראיות "דבר מה" הנדרש לאימות תוכן הודאת הנאשם. בעת המשפט ניסה המערער להוכיח כי תוכן ההודאה מבחינת לוח הזמנים אינו יכול להיות נכון וביהמ"ש המחוזי קיבל את תוכן ההודאה אם כי ביחס ללוח הזמנים הסכים כי יתכן שאין לוח הזמנים של ביצוע העבירה מתאים לאותו לוח זמנים הנקוב בהודאה. על ההרשעה נסב הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. ביהמ"ש יכול היה למצוא את "דבר מה" במספר אמירות של הנאשם שנתחזקו ע"י העובדות, היינו שהוא אמר כי שם את נעלי הבית של המנוחה ליד הבאר שבו נמצאה המנוחה ואכן שם נמצאו הנעליים וכן שאכן פשטו בכפר שמועות על התנהגות הבלתי מוסרית של המנוחה כפי שאמר המערער בהודאתו במשטרה. שמועות וחשדות אלה יכלו להוות מניע חזק למעשה הרצח וניכרים דברי אמת למה שאמר המערער בהודאתו שהמנוחה "ביישה אותנו ואז החלטתי להרוג אותה כדי להפטר ממנה".
ב. המערער סיפר בהודאתו במשטרה כי בשעות הצהריים היכה במקל בצואר המנוחה ואז היא נפטרה וכי רק בחצות הלילה הטיל אותה לתוך הבאר, אך עפ"י העדויות היא מתה כהוצאה מטביעה ועל כן אין אפשרות שעברו כעשר שעות מעת שהיכה בה ואיבדה את הכרתה ועד להטלתה לתוך הבאר. אך יכול היה ביהמ"ש המחוזי לפלג את דבורו של המערער ולקבל את עצם תיאור מעשיו כתיאור נכון ולא לקבל את סדר הזמנים שהעלההמערער בהודאתו.
ג. גם אם נכון כי המערער חשב את המנוחה למתה עוד לפני שזרק אותה לתוך הבאר בעוד שלמעשה היא מתה רק מהטביעה אין בכך לזכותו מאשמת רצח. יש להסתכל על כל מערכת המעשים כעל מסכת אחת ואין נפקה מינה שבפועל, מבחינה אובייקטיבית, השיג המערער את מטרתו מאוחר יותר מאשר האמין.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עוה"ד א. טויסטר וי. ענבר למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 5.3.75).
ע.פ. 428/74 - משה דדש נגד עירית ירושלים
*הגדרת "בית עסק" בחוק עזר ירושלים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: לנדא, הדייה, וויס) בת.פ. 36/72 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער מכר כרטיסי קולנוע בשבת בקופת בית קולנוע חן בירושלים. הוא הועמד לדין בעבירה על חוק עזר לירושלים שלפיו אין לפתוח "בית עסק" בשבת והשאלה שהתעוררה בביהמ"ש היתה אם קופת קולנוע הינה "בית עסק" לצורך החוק, או שקופת הקולנוע מהווה חלק מ"בית עינוג" שאין איסור על פתיחתו עפ"י חוק העזר. בימ"ש השלום סבר כי קופת הקולנוע מהווה חלק מבית העינוג וזיכה את המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. בסעיף אחר באותו חוק עזר צויין שכל "בית עסק" צריך להסגר בשעה 7.00 כל ערב ומכיון שברור שסעיף עזר זה אינו מתכוון לקופות בתי הקולנוע הפתוחים יותר מאוחר הרי שהמלה "בית עסק" אינה כוללת בית קולנוע. כלל גדול הוא שיש לפרש כל חוק כחטיבה שלמה אחת וכשם שבסעיף אחד אין ההגדרה "בית עסק" כוללת קופת בית קולנוע כך גם בסעיף האחר.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר שבקביעת ההוראה לסגירת "בית העסק" ב- 7.00 בערב נתפש מחוקק המשנה לכלל טעות. אולם, ראשית, אין זו מן המידה לייחס למחוקק המשנה טעות כל עוד ניתן לפרש את מעשה החקיקה בהנחה שלא טעה; שנית, אפילו טעה מחוקק המשנה אם עשויה טעותו להביא לידי פירוש המזכה נאשם זכאי הנאשם להנות מן הטעות.
ג. יש לפרש את המלים והמונחים שבהם השתמש המחוקק לפי לשון דיבורם של הבריות ושום אדם מן הישוב לא היה מעלה על דעתו שקופת קולנוע היא בית עסק נפרד מן הקולנוע עצמו.
ד. בא כח העיריה ביקש להרשיע את המערער, בתוקף סמכות ביהמ"ש לפי סעיף 166 לחוק סדר הפלילי, בעבירה של פתיחת בית ענוג בימי מנוחה שלא לצורך פעולות תרבות וחינוך, אך בקשתו נדחתה. ראשית, לא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן כנגד אישום זה היינו להוכיח שפתח את בית העינוג לצורך פעולות תרבות וחינוך בלבד; שנית, אפילו ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן הרי השימוש בסמכות לפי סעיף 166 הוא ענין שבשיקול דעת ויתכן שעינוי הדין של המערער במעשה של מה בכך שנעשה לפני כארבע שנים היה שקול בעיני ביהמ"ש כנגד עשיית הדין ולא היה משתמש בשיקול דעתו להחלפת האישום.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד פטל למשיבה. 4.3.75).
ע.פ. 479/74 - יוסף שמש ויוסף גמל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד שני המערערים הורשעו בשוד שני צעירים שהעלו אותם כטרמפיסטים במכונית גנובה. שמש הורשע בעבירת שוד ונדון ל- 6 שנות מאסר וגמל הורשע בעבירת שוד ונדון בגינה ל- 6 שנות מאסר וכן בנהיגה במכונית גנובה ללא רשיון וללא ביטוח, ובגין עבירות אלה נדון לשנה אחת מאסר. ערעורו של גמל על הרשעתו בעבירת השוד נתקבל. במשטרה הודה בתחילה שנהג במכונית בטענו כי לא ידע שהיא גנובה ורק לאחר מכן הואשם ע"י החוקרים גם בשוד ואז הכחיש כל קשר לשוד ולמכונית. ביהמ"ש המחוזי טעה ביחס להשתלשלות הענינים הנוגעת להודעות של גמל במשטרה וסבר כי תחילה הכחיש כל קשר למכונית ורק כעבור חודש טען שקיבל את המכונית מחברים לנסיעה קצרה. כאמור היה המצב הפוך וניתן להסביר את התכחשותו של מערער זה בהודעה השניה לכל קשר למכונית כהתכחשות למכונית שבה בוצע השוד ולא לאותה מכונית שביחס אליה דיבר בהודעתו הראשונה. נמצא טביעת אצבע שלו במכונית אך הוא נתן הסבר ואי אפשר לאמר עליו שהוא מופרך. ערעורו של המערער שמש על חומרת העונש נדחה. אולם כיון שהוא מרצה עונש אחר של 4 שנות מאסר החליט ביהמ"ש כי העונש החדש יהיה רק מחציתו מצטבר ואילו המחצית השניה תהיה חופפת את העונש הקודם.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. 5.2.75).
ע.פ. 493/74 - צדוק נגר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) המתלוננת היתה גרושתו של המערער אך המשיכו לקיים יחסים, המערער היה חייל ובחופשותיו היה חוזר אל בית המתלוננת. זו בגדה בו ואז ירה בה 11 כדורים בתת מקלע ופצע אותה אך היא יצאה ללא נכות. לאחר התקרית שוב נישאו המערער והמתלוננת. ביהמ"ש גזר על המערער שלוש שנות מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. העובדות שהמערער פעל בלהט הקנאה ושבני הזוג חזרו לחיי נישואין תקינים כבר הובאו בחשבון לקולא ע"י ביהמ"ש המחוזי. למרות נסיבות אלה עדיין יש לתת משקל רב לאינטרס הציבורי ע"י הרתעת אנשים מדרכי אלימות בסכסוכים ותרעומות אפילו הן מוצדקות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. אורון למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 20.2.75).
ע.פ. 433/74 - עמוס פרלוב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (התפרצות) המערער הורשע ב- 27 עבירות פריצה שמהן עבירות חמורות וביהמ"ש המחוזי גזר עליו 5 שנות מאסר בסוברו כי אין למערער הזה תקנה אלא בכליאתו במאסר לתקופה של ממש. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון העיר כי אין ספק שביהמ"ש המחוזי צדק בנימוקיו ואולם אין להתעלם מכך שבשעה שהעבירות בוצעו היה המערער בן 16 שנה בלבד. לגבי צעיר בגיל זה התקופה של 5 שנות מאסר ארוכה מדי. כמו כן עולה מדו"ח קצין המבחן כי אין להתייאש עדיין מהאפשרות לשקם את המערער. על כן די בכך אם מתוך חמש השנים יהיו 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיב. 20.2.75).
ע.פ. 417/74 - מאיר טייב נגד מדינת ישראל
*הרשעה ע"י שופט שדן במשפט פלילי קודם של הנאשם המערער הורשע בהשתתפות בשני מעשי פריצה, שני המשפטים התבררו בזה אחר זה בפני אותו שופט ובשניהם הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער ודן אותו בכל תיק לשנתיים וחצי מאסר, היינו חמש שנות מאסר מצטברות שמתוכן שנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי לאחר שנדחו דברי ההסבר הצולעים של המערער בולטת אשמתו מנסיבות הענין כפי שהוכחו, היינו, במקרה הראשון נוכחות המערער בקרבת מקום הפריצה, המצאותו של מאוורר שנגנב בתוך מכוניתו וכן מכשירי פריצה שנמצאו במכונית; ובמקרה השני שוב עמדה מכונית המערער שעה ארוכה ליד מקום הפריצה באישון לילה ללא הסבר מתקבל על הדעת. לטענת הסניגור שמא השפיעה על השופט במשפט השני ידיעתו את העובדות מהמשפט הראשון - השופט נתן את דעתו על בעיה זו המתעוררת כל אימת ששופט דן בענינו של נאשם שעליו נודעו לו פרטים מפלילים משמיעת משפט קודם והסביר שנהג כפי שכל שופט חייב לנהוג כלומר להשתחרר מהשפעת ידיעתו זו. בכך נהג השופט כהלכה. אשר לעונש, אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י, כהן. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה.16.2.75).
ע.פ. 558/74 - אברהם ומאיר טכורש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשי אלימות) המערער אברהם טכורש נפקד משירותו הצבאי וכשבאו אנשי המשטרה הצבאית לעצרו נתקלו בהתנגדות אלימה שבה השתתף אחיו מאיר טכורש. המערער אברהם ירה מתת מקלעו אך איש לא נפגע. ביהמ"ש המחוזי הטיל על שני המערערים מאסר של שלוש שנים בפועל ושנתיים על תנאי והערעור על כך נדחה. המערער הראשון היה היוזם של ההתנגדות ובהתהלכו חופשי עלול הוא לסכן את שלום הציבור. על אף המלצת שירות המבחן הרי חובת ההגנה על שלום הציבור עדיפה על טובת הפרט. אשר למערער השני הרי רשימת הרשעותיו הקודמות היא ארוכה ולמרות שהוא רק סייע לאחיו יש להצדיק בשל ההרשעות הקודמות את תקופת המאסר שהוטלה עליו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. המערערים לעצמם, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 26.2.75).
ע.פ. 18/75 - יצחק כהן נגד מועצת רואי החשבון בישראל
*השעיה של רואה חשבון המערער הורשע בעבירה פלילית בביהמ"ש והרשעה זו שימשה למועצה עילה להשעות את המערער לתקופה של שש שנים מן היום שבו ההחלטה של ההשעיה תהיה להחלטה סופית. הערעור נדחה בעיקרו. לענין ההשעיה בגין העבירה שיש עמה קלון הרי לא המועצה
ולא ביהמ"ש בשבתו בערעור מוסמך לעיין מחדש בהרשעה בעבירה הפלילית. אשר לחומרת העונש הרי זה ענין מובהק לרשויות המקצועיות שהוסמכו לכך בחוק לקבוע את ענין העונש. ביהמ"ש יתערב רק במקרה של טעות ואין לאמר שבקבעה את תקופת הפסילה טעתה המועצה טעות המצדיקה את התערבות ביהמ"ש. אולם מכיון שלמעשה חדל המערער מעבודתו המקצועית לא ביום שהחלטת מועצת רואי החשבון הופכת לסופית, אלא למעשה כבר חדל לעסוק במקצוע כאשר החל את ריצוי תקופת מאסרו, לכן מן הדין שתקופת ההשעיה תחשב מיום שבו החל לשאת את עונש המאסר.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיבה. 20.2.75).
ע.פ. 6/75 - נעמי אבי-יצחק נגד מדינת ישראל
*דרישה ששופט יפסול עצמו בגין חשד של עבירת תנועה הובא ענינה של המערערת בפני שופט התעבורה לדיון בפסילת המערערת מנהיגה לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה. באותו דיון הובא התיק של המערערת בפני השופט שעיין במסמכים והראיות שהיו בו. בהסתמכו על מסמכים אלה נימק השופט את החלטתו להשאיר את פסילת המערערת בתוקפה. עתה ביקשה המערערת כי אותו שופט תעבורה לא ידון בעבירת התנועה עצמה באשר השופט כבר ראה אתהראיות שבתיק ויתכן שיש ביניהן ראיות פסולות שלא יתקבלו בעת הדיון המשפטי. שופט התעבורה סירב לפסול את עצמו והערעור על כך נדחה. ראשית, מלשון פקודת התעבורה עולה שהמחוקק לא ראה טעם לפגם בכך שאותו בימ"ש המוסמך לדון בענין הפסילה המשטרתית ידון גם בעבירה עצמה. אך בנוסף לכך הקביעה המדברת על כך ששופט יפסול עצמו מלדון במשפט נוגעת לפסלות הנובעת מן הצדייה, לאמור שיש בנסיבותיו האישיות של הנאשם או בהשקפותיו של השופט או בעמדה שנקט כלפי הנאשם קודם לכן או באינטרס שיש לו במישרין או בעקיפין בתוצאות המשפט, כדי לעורר חשד סביר שהשופט לא יוכל למלא את התפקיד השיפוטי ללא משוא פנים. בעניננו לא נטען שיש חשד כלשהו לצדייה כזאת מצד השופט. צדק השופט בהעמידו את עצמו בחזקתו שלכשיבוא לפניו דין המערערת ידע להסיח את דעתו מכל מה שהובא לפניו בתהליכים הקודמים וידון את דינה של המערערת רק לפי הראיות הכשרות שיבואו לפניו.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד דן אבי-יצחק למערערת, עו"ד גב' גורני למשיבה. 25.2.75).
ע.פ. 53/75 - נחמה גולדברג נגד מדינת ישראל
*דרישה ששופט יפסול עצמו דינו של המערער בעבירת תנועה באה לפני שופט התעבורה בהעדר המערער וניתן פס"ד נגדו. לאחר מכן בוטל פסה"ד והמשפט עומד להתחדש. טען המערער כי שופט התעבורה הפריז בחומרת העונש שנגזר עליו במשפט הראשון ועל כן על השופט לפסול את עצמו מלדון במשפט החדש. שופט התעבורה דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. גזר הדין שניתן היה גזר דין שבשגרה כמו שניתנים יום יום בבתי המשפט לתעבורה ואם העונש היה מופרז בחומרתו יוכל המערער לשכנע בכך את השופט. העובדה ששופט פלוני החמיר בדינו של נאשם ואפילו שלא כדין ובימ"ש לערעורים מתקן אותו, אינה יכולה להעיד על השופט שהוא פסול מלדון בדינו של הנאשם מחדש.
(בפני: השופט ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' גורני למשיבה. 25.2.75).
ע.פ. 105/75 - זאב שפירא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה) המערער עבד בקרן הביטוח של פועלי הבנין והוא מעל בכספי הקרן בסכום של כ- 6000 ל"י ולפני המשפט הוחזר הסכום. ביהמ"ש דן את המערער ל- 18 חודשי מאסר והערעור על כך נדחה. המערער הוא בן 66 וטענת הסניגור הינה כל כליאתו לא תשיג שום מטרה ותועלת. טענה זו אין לקבל. בעבירות של מעילה וגניבה ממעבידים, וכל שכן במעילות
של אנשים הממלאים תפקידי נאמנות, אין דרך ענישה זולת המאסר. התקופה שהוטלה על המערער קצרה יחסית וכבר התחשב ביהמ"ש בנסיבות המיוחדות של המערער ובפרט בגילו ובמצבו הנפשי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ג. רווה למערער, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 2.3.75).
ע.פ. 2/75 - בנציון ורגינה גואטה נגד מדינת ישראל
*הדחה לעדות שקר שני המערערים הורשעו בעבירה של הדחה לעדות שקר והמערער הראשון גם באיום למעשי אלימות וערעורו של המערער נדחה בעוד שערעורה של המערערת נתקבל. ההרשעה התבססה על עדות יחידה של עד שהודח למתן עדות שקר וביהמ"ש היה רשאי להרשיע עפ"י עדות יחידה זו. האיום של המערער כלפי העד שאם לא ישנה את עדותו "יטפלו בו חבריו" של המערער דיו לצורך ההרשעה. העד סיפר שלאחר מכן ביקש ממנו המערער להעיד אמת ולחלק זה של העדות לא האמין השופט ורשאי היה לפצל את העדות כפי שעשה, במיוחד מפני שגם בעדותו במשפט גילה העד מגמה להקל עם המערער. מאידך, ביחס למערערת, אמו של המערער, לא הצליח העד לזהות אותה בביהמ"ש כאשה שפנתה אליו בדברי שידול ועל כן לא היה זה בטוח להרשיע אותה על סמך עדותו של העד. על המערער נגזר עונש של 18 חודשי מאסר ובהתחשב בחומרת העבירה נדחה הערעור על חומרת העונש.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקין, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד הגלר למערערים, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 19.2.75).
ע.פ. 453/74 - שמעון קירשנבאום נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשי הונאה המערער הוא מנהל בית ספר לפועלים ע"ש מיטשל בירושלים והמורים קיבלו את שכרם ממועצת הפועלים לפי דווח של המערער לגבי שעות הלימוד שניתנו בפועל ע"י כל מורה ומורה. בית הספר היה נתמך ע"י משרד החינוך והתרבות אף זאת לפי שעות הלימוד. בהשואה שנערכה בין הדיווחים של המערער למועצת הפועלים על שעות הלימודים של המורים ובין דיווחיו למשרד החינוך לצורך קבלת התמיכה הוברר כי השעות שדווח עליהן במשרד החינוך עלו על אלה שלגביהן דווח למועצת הפועלים, כך שמשרד החינוך שילם למועצת הפועלים כהשתתפות עבור יותר שעות ממה שהמורים עבדו בפועל. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות מרמה והערעור על כך נתקבל.
צודק המערער כי כדי להביא להרשעתו היה על התביעה להוכיח שהשתתפות משרד החינוך והתרבות בשכר המורים היתה אכן מבוססת על מספר שעות הלימוד שניתנו בפועל על ידי כל מורה ומורה והתביעה לא עמדה בהוכחה זו. בחומר הראיות אין הוכחה שתמיכת משרד החינוך ניתנה לפי מספר שעות הלימוד שניתנו בפועל ולא לפי שעות ההוראה שתוכננו בתכנית הלימודים כפי שטען המערער.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 27.2.75).
בג"צ 79/75 - יחזקאל כהן נגד נציב שרות בתי הסוהר ואח'
*סידורים לבקורי קרובים בכלא העותר שהוא אסיר בכלא שטה קובל על סידורים חדשים שהונהגו בכלא ביחס למבקרים ובין היתר על ההפרדה בין האסיר למבקר על ידי קיר שעל גביו קיימת רשת בעוד שלפני כן היו מפרידים בין האסיר למבקר ע"י שולחן בלבד. העתירה נדחתה. עפ"י פקודת בתי הסוהר מוסמך מנהל בתי הסוהר לפקח ולשלוט על כל ענין הנוגע לבית הסוהר ועל כן היה זה בגדר תפקידו וסמכותו לקבוע את סדרי הביקור בבית הסוהר בצורה הנראית לו כטובה ביותר, וגם אין לאמר שדרך ההפרדה החדשה נראית בלתי סבירה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. 2.3.75).
בג"צ 378/74 - אבו דהאמשה נגד שר הבטחון ואח'
*עתירה נגד חומרת העונש של בי"ד צבאי העותר הורשע בבית משפט צבאי בארבע עבירות של חברות בארגון בלתי חוקי וביצוע שירות עבור ארגון זה ונדון ל- 20 שנות מאסר אך מחמת חפיפה חלקית של העונשים עליו לרצות שבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. ביה"ד הצבאי לערעורים דחה את ערעורו של העותר על העונש והרמטכ"ל דחה את בקשתו להמתיק את גזר הדין ועל כן עתר העותר לביהמ"ש הגבוה לצדק בטענה שהעונש חמור מדי. עתירתו נדחתה. ישנה מערכת שיפוטית צבאית בעלת שתי דרגות ולאחר מכן יכול הרמטכ"ל לעיין בגזר הדין ולהמתיק את העונש ובאופן כזה זוהי מעין דרגה ערעורית שניה על העונש הנגזר בביהמ"ש הצבאי. אין בג"צ יושב כבימ"ש לערעורים נוסף על הערכאות הנ"ל.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד י. עדיאל למשיבים. 25.2.75).
בג"צ 442/74 - דבי משה נגד שר המשטרה ואח'
*רשיון לקיום בית קפה לעותר עסק של מסעדה ובית קפה ביפו שהוא מחזיק למעלה מ- 20 שנה אך עתה מסרבים המשיבים לאשר את בקשתו לחידוש רשיון ועתירתו לבג"צ נדחתה. המשיבים נימקו את הסירוב בכך שניהול העסק עלול לגרום סכנות לשלום הציבור ואין לאמר שנימוק זה אין לו על מה לסמוך. זו אינה הפעם הראשונה שהמשטרה התנגדה לחידוש רשיונו של העותר שכן באותו בית קפה מתכנסים עבריינים, משך תקופה היה מקום משחקים לקלפים, ובבקורי המשטרה במקום נמצאו אנשים בעלי עבר פלילי במספר ניכר, אכן אין בעל בית הקפה צריך לבדוק את זהותם וישרותם של לקוחותיו ובתור בעל עסק אין הוא יכול לסרב לתת שירות לכל אדם הבא לעסק, אך מאידך כאשר מתאספים לקוחות מפוקפקים מבחינת שלום הצבור מעניק החוק כח למשטרה שלא לאשר קיום העסק. כדי למנוע סכנה לשלום הציבור צריך להיות שיתוף פעולה מלא בין בעל העסק לבין המשטרה ושיתוף פעולה כזה לא היה מצד העותר.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. מלחי לעותר, עו"ד עדיאל למשיבים. 19.2.75).
ד.נ. 6/75 - יעקב קוחנובסקי בע"מ נגד יהודה ג'רבי בע"מ ואח'
*דיון נוסף בדיון קודם בביהמ"ש העליון בע.א. 194/74 נחלקו דיעות השופטים בדבר פירוש הסכם פשרה שנגע להסכם בין הצדדים, היינו האם הסכם הפשרה שהושג בביהמ"ש ושניתן לו תוקף של פס"ד מבטל סעיף בוררות הקיים בהסכם המקורי או לא. שופטי הרוב קבעו כי סעיף הבוררות מונע ביצוע פסה"ד של הסכם הפשרה בדרך של הוצל"פ ושופט המיעוט סבר שאין הוא מונע ביצוע ההסכם בדרך של ההוצל"פ. העתירה לדיון נוסף נדחתה. ברור מתוך פסה"ד שחילוקי הדיעות לא היו בענין של הלכה אלא נוגעים לפרשנות של הסכם הפשרה שפסה"ד נותן לו תוקף ובכגון דא אין מקום לקיים דיון נוסף, יהיה הפירוש הנכון מה שיהיה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד א. סוכובולסקי למבקשת, עו"ד מ. יעקבי למשיבים. 2.3.75).
ע.פ. 439/74 - נסים צפר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה) זה אחד הערעורים הנוגע למעשה בריונות של תקיפה בה תקפו בני משפחה מסוימת משפחה אחרת בפתח תקוה והמתקיפים נדונו לתקופות מאסר שונות, המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו, לענין ההרשעה, זוהה המערער ע"י אחת מבנות המשפחה הנתקפת
בתוך אולם ביהמ"ש בין תשעה נאשמים. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על זיהוי זה באשר העדה נתנה תיאור מדויק שהתאים לגמרי לזהותו של המערער וזכרה את השם של המערער שבשעת מעשה התקיפה קראו אותו חבריו בשמו. אשר לעונש, הרי בהתחשב עם מצבו המשפחתי של המערער ובכך שהוא נשאר בחוץ ולא נכנס לבית שבו נעשתה התקיפה, יהיה המאסר בפועל שנתיים וחצי והמאסר על תנאי שלוש שנים וחצי.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ע. בכר למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 3.3.75).
ע.פ. 38/75 - יהודה גור אריה ואח' נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (קבלת נכסים גנובים) המערער הורשע עפ"י הודאתו בעבירה של קבלת נכסים גנובים והוטל עליו עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך עשרת אלפים ל"י, שני מערערים אחרים שהורשעו בקבלת נכסים גנובים נדונו לתשלום קנס ומאסר על תנאי. ערעור המערערים האחרים על חומרת העונש נדחה וערעורו של המערער נתקבל בעיקר מחמת העובדה שעברו למעלה מארבע שנים מאז ביצוע העבירה ובינתיים נשתנו נסיבותיו האישיות של המערער ולא ביצע שום עבירות נוספות. אי לכך הומר העונש והועמד על שלשה חדשים מאסר בפועל ואילו הקנס הוגדל לעשרים אלף ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י, כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד קאזיס למערערים, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 3.3.75).
ע.פ. 508/74 - אמיר לוין ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) שני המערערים ניסו לבצע שוד אצל המתלונן וכאשר הלה התנגד תקפו אותו ופצעו אותו וכן תקפו את אשתו ושכן שבא לעזרתם וכולם נחבלו חבלות ממשיות. הרוח החיה במעשה השוד היה המערער הראשון. הוא נדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והמערער השני נדון לשלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושלוש שנים וחצי מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו. על אף ההתחשבות בנסיבות האישיות של המערערים אין מנוס מלאשר את גז"ד המאסר שהוטל עליהם. חומרת המעשה והצורך בהרתעת עבריינים מהסוג הזה מטילים על ביהמ"ש חובה להטיל עונשי ממשיים לתקופה ארוכה.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. עו"ד ר. כספי למערער הראשון, עו"ד א. וגמן למערער השני, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 5.3.75).
בג"צ 83/75 - סעיד מחמוד אסד ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*קיום ימי מנוחה בבית ספר בשני בתי ספר ממלכתיים בכפר דיר אל אסד קויימו במשך השנים שני ימי מנוחה בימי ששי ושבת ועתה שינו את הסדר וקבעו את ימי המנוחה לימי ששי וראשון. טוענים העותרים כי סדר חדש זה אינו נוח למשפחות התלמידים, שכולם מוסלמים, שכן אבות המשפחות עובדים אצל יהודים מחוץ לכפר והם פנויים לפעילות חברתית ומשפחתית בכפר ביום שבת דוקא, עתירתם נגד שינוי הנוהג נדחתה. עפ"י החוק יום המנוחה השבועי הוא שבת ולאלה שאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם הם. אין הכונה שלמוסלמים יהיה יום מנוחה נוסף ליום השבת אלא יום מנוחה במקום יום השבת. אם בקבע יום מנוחה נוסף הרי זה ענין מנהלי של משרד החינוך ואין הדבר נתון לבג"צ להתערב בו. (בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד הדסי לעותרים. 5.3.75).
ב.ר.ע. 28/75 - טוביה פייפר נגד יעקב בסן
*צו מניעה זמני המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה למתן צו מניעה נגד המשיב לבל יתחרה בו לאחר שהשותפות ביניהם פורקה והמשיב קיבל מאת המבקש סך חמישים אלף ל"י תמורת המוניטין של העסק. יחד עם התובענה הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני אך
ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי נכנס לפני ולפנים לבירור המחלוקת בין בעלי הדין וניתח בהחלטתו את כל האסמכתאות המשפטיות שנטענו בפניו. המדובר בהליך ביניים וכל הנקודות שמבקשים לערער עליהן יהיו ניתנות לבירור סופי בערעור על פסה"ד. על כן אין להרשות ערעור בהליך הביניים.
(בפני השופט: ח. כהן, 7.3.75).
ב.ר.ע. 25/75 - עזבון המנוח סרבאני ואח' נגד שהין בלוטה ואח'
*דחיית תביעה עקב אי גילוי מסמכים ביהמ"ש המחוזי סירב לדחות תובענה של המשיבים מחמת אי קיום צו לגילוי מסמכים והבקשה לרשות ערעור נדחתה, ראשית, צו גילוי המסמכים ניתן בין התובעים ובין חלק מהנתבעים אך לא ניתן צו גילוי מסמכים נגד התובעים בכל הנוגע למבקשים. שנית, המבקשים עצמם נצטוו לגלות את המסמכים תוך 15 יום מיום מתן הצו והם גילו את המסמכים באיחור של ארבעה חדשים. גם כאשר שלחו תצהיר גילוי מסמכים לא שלחו את התצהיר לב"כ התובעים ותצהיר גילוי מסמכים צריך היה להשלח גם אליו ולא רק לביהמ"ש. נוסף לכך צדק ביהמ"ש כי אין המחדלים של המשיבים עולה כדי זדון או זלזול, ואין באי גילוי המסמכים מטעם התובעים כדי לפגוע במבקשים פגיעה כה חמורה שתצדיק שימוש בסנקציה של דחיית התובענה. רק בנסיבות מיוחדות ונוכח פני רשלנות חמורה ניתן לדחות תובענה מחמת אי גילוי מסמכים.
(בפני: השופט ח. כהן. 4.3.75).
ב.ר.ע. 23/75 - דניאל אזולאי... בע"מ נגד בנק העצמאות... בע"מ
*הארכת מועד המבקשת איחרה בימים אחדים בהגשת ערעורה בביהמ"ש המחוזי על החלטת הרשם בהליכי ביניים, בקשתה להארכת המועד להגשת הערעור נדחתה ובקשה לרשות ערעור נדחתה אף היא. שופט ביהמ"ש המחוזי לא מצא טעם מיוחד בפי המבקשת ובכך צדק. אך מאחר שמדובר בהליכי ביניים תוכל המבקשת לשוב ולפנות אל הרשם כאשר המשפט עוד תלוי ועומד כל אימת שיש בנסיבות המשתנות כדי להצדיק עיון מחדש בהחלטתו הקודמת. לא נפסקו הוצאות למשיבה באשר במקום להתדיין ולהתנגד לשמיעת הערעור היא יכולה היתה להסכים לערעור לגופו ולחסוך מזמנם של בתי המשפט.
(בפני: השופט ח. כהן. 3.3.75).
המ' 19/75 - יעל אורן ואח' נגד פרופסור א. רוזן הטכניון ואח'
*הענקת סעד זמני בימ"ש השלום סירב להעניק למבקשים סעד זמני בהתדיינות שבינם לבין המשיבים, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם והבקשה לרשות ערעור נדחתה, אין לגלות פגם ודופי בשיקול דעת של שומט השלום שאפילו צודקים המשיבים בטענותיהם המשפטיות לגופו של ענין, אין צורך להעניק להם סעד זמני, שכן אם יצליחו בתביעתם יוכלו לבוא על תקונם בפיצוי כסף. בשלב זה של הליכי ביניים לא יכנס בימ"ש לערעורים לבירור כל השאלות שהעלו המבקשים ומקומן יבוא לכשיתברר המשפט עצמו.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד לבני למבקשים, עו"ד בר-רב-האי למשיבים. 25.2.75).
המ' 65/75 - משה אדלר נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על עונש בעבירת תנועה המערער הינו נהג ותיק שגרם למות אשה ישישה תוך נהיגה רשלנית ונדון למאסר על תנאי של חמישה חדשים, לקנס של ארבעת אלפים ל"י ונפסל לנהיגה למשך שנתיים. ערעורו על גזר הדין נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המערער טוען כי בפסילה בפועל ישבר מטה לחמו ואולם גם אם תפגע הפסילה במבקש פגיעה קשה כטענתו, אין זה ענין לביהמ"ש לערעורים לענות בו. גזירת המחוקק היא שמשהורשע אדם
בעבירה זו דינו, בנוסף לכל עונש אחר, פסילה מנהיגה לתקופה של שלוש שנים, וחסד עשה השופט עם המבקש שפסל אותו בפועל רק לשנתיים בלבד ושנה שלישית פסילה על תנאי.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד גדעוני למבקש, עו"ד גב' גורני למשיבה. 25.2.75).
המ' 684/74 - סלע חברה שכון בע"מ נגד סויסה יוסף ואח'
*סעד זמני המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשת וביקשו לתת צו מניעה זמני שלא תבנה המבקשת בנין על אדמת המריבה. בימ"ש שלום סירב לתת צו מניעה זמני וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים ונתן צו המניעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. צדק ביהמ"ש המחוזי ששקולו שלו שקול כנגד שקוליו של השופט שקדם לו. השיקולים של ביהמ"ש המחוזי היו שאם לא ינתן צו המניעה הזמני תבנה בינתיים המבקשת את בנינה על אדמת המריבה וכל סעד שעלול להנתן בסופו של דבר לא יהא בו עוד לא טעם ולא תועלת. על כן פגומה ומוטעית היתה החלטת בימ"ש השלום שהתעלם משיקול זה ולא נתן את הסעד הזמני המבוקש.
(בפני השופט: ח. כהן. עו"ד מ. כהן למבקשת, עו"ד רם למשיבים. 25.2.75).
ב"ש 34/75 - שמחה זלוצ'ובר נגד ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'
*הארכת מועד המבקשת איחרה בהגשת ערעור על החלטת הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים ורשם ביהמ"ש העליון החליט להאריך למבקשת את המועד. כמסתבר חלו שיבושים בהמצאת החלטה של הרשות המוסמכת למבקשת ובנוסף לכך מצב בריאותה ככרותת ריאה מנעו ממנו לפעול בזמן. המשיבות העלו בין היתר את הטענה כי ערעור ניתן להגיש רק בנקודה משפטית ואילו נימוקי המבקשת בערעור לגופו הם עובדתיים. טענת התנגדות זו נדחתה שכן אינה מהותית לבקשה להארכת המועד שבה סיכויי הערעור בפני עצמם אינם מהווים גורם בשאלה אם להענות לבקשה או לדחותה. אשר לנימוקים הנוגעים לתקופה שחלפה מאז מתן ההחלטה ועד להגשת הבקשה הרי נסיבות הענין מהוות את הטעם המיוחד הדרוש להארכת המועד.
(בפני: הרשם ברטוב, עו"ד יואל כץ למבקשת, עו"ד מישייקר למשיבות. 5.3.75).
ב.ש. 33/75 - מדינת ישראל נגד אבנר תומר
*שחרור בערובה ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את הנאשם בערבות בסך חצי מליון לירות לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות וזיוף וגניבה ע"י סוכן. הערר על השחרור בערבות נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ניתח באריכות את חומר הראיות שהעלתה התביעה והגיע למסקנה שבפני התביעה עומדים קשיים להוכחת אשמת המשיב ועל כן אין זה ראוי לצוות על מעצר המשיב. בכך טעה ביהמ"ש המחוזי. כאשר מדובר במאסר נאשם אין זה תפקידו של השופט לשקול באופן מפורט את הראיות והטענות שבעלי הדין עומדים להביא במשפט אלה כנגד אלה. תפקידו של השופט בשלב זה הוא להעריך אם הראיות שבידי התביעה אינן מופרכות על פניהן ואם יש בהן כדי להוכיח את האישום לכאורה בהנחה שביהמ"ש שיברר את המשפט יתן בהן אימון.
(בפני: השופט מ. לנדוי. 2.3.75).
ע.א. 403+413/74 - קליין אסתר נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*סמכות ועדת עררים להחזיר תיק לרשות המוסמכת הרשות המוסמכת דחתה פניות של המערערת בגין מחלות הנובעות לטענתה מרדיפות הנאצים, ולא קיבלה טענות המערערת בדבר מחלותיה ובדבר הקשר בין המחלות לרדיפות הנאצים. ועדת העררים קבעה כי הוכחו הרדיפות והתעוררה השאלה אם יכולה הועדה
להחזיר את הענין לרשות המוסמכת. ועדת העררים סברה כי סמכותה היא "לאשר את החלטת הרשות המוסמכת או לשנותה" אך לא להחזיר את הדיון לרשות המוסמכת לעיון מחדש או לעריכת בדיקות רפואיות חדשות. ביהמ"ש העליון בערעור העיר מפי השופט ח. כהן כי אין להסתמך על בג"צ 277/62 (פד"י ט"ז 2918) שבו הוחלט שועדת העררים אינה מוסמכת להחזיר את הדין לרשות המוסמכת, שכן באותו ענין לא היתה תשובה מטעם המדינה לבג"צ. השופט ח. כהן סובר כי הסמכות לשנות את החלטת הרשות המוסמכת כוללת בחובה גם את הסמכות להחזיר לה את הדיון ועל כן צריכה היתה הועדה להחזיר את הדיון לרשות המוסמכת. השופטים לנדוי ועציוני העירו כי אכן נראית דעת השופט ת. כהן, כי לועדת העררים סמכות להחזיר את הדיון לרשות המוסמכת, אך אין צורך להכריע כאן בשאלה זו. בנסיבות הענין לא הוכחו הנתונים הנדרשים לצורך היענות לתביעת המערערת בגין תביעת הפיצויים ועל כן לא היה מקום להחזיר את הדיון לרשות המוסמכת.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. 11.3.75).
ע.א. 482/73 - שבתאי חלוץ נגד שלמה מכלוף ואח'
*גובה הפיצויים לנפגע בתאונת דרכים המערער נפגע בתאונת דרכים ונקבעה לו נכות של ארבעים אחוז. ביהמ"ש המחוזי פסק לו פיצוי בגין כאב וסבל בסך עשרים וחמישה אלף ל"י והפסד השתכרות בסכום של תשעים אלף ל"י. ערעורו של המערער על הסכומים שנפסקו לו נתקבל. ביהמ"ש המחוזי עשה את האומדן בין מה שהמערער מרויח היום לבין מה שיכול היה להרויח אלמלא התאונה אך לא לקח בחשבון אפשרות של הרעה במצבו של המערער ואת הסיכון שמא לא יוכל מחמת מחלתו בעתיד לעבוד ולהשתכר בכלל, בכך שגה ביהמ"ש המחוזי. פגיעת המערער חמורה מאד וכנראה יסבול כל חייו ממחלה שלקה בה עקב התאונה. שומה על בתי המשפט להביא בחשבון שיקוליהם את הסיכון שקיים תמיד שמא ברבות הימים תתגבר המחלה ותמנע מאת הניזק לעבוד ולהשתכר. על כן החליט ביהמ"ש העליון להוסיף עוד תשעים אלף ל"י פיצוי עקב הפסד השתכרות בעתיד. כמו כן העלה ביהמ"ש העליון את סכום שכ"ט עוה"ד שצריך היה להפסק בביהמ"ש המחוזי מששת אלפים ל"י לעשרת אלפים ל"י,
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד קומיסר למערער, עו"ד גב' ראב למשיבים. 23.2.75) .
=ע.א. 491/74 - שלומי ציון נגד קצין התמלוגים של משרד הבטחון
*תביעת נכות בגין שרות צבאי המערער שירת בצבא, היו לו מיחושי גב בעת שירותו, ותביעתו להכיר במיחושים אלה כנובעים מהשירות נדחתה והערעור על כך נדחה. למערער היה מום מלידה באחת החוליות בעמוד השדרה והיו לו מיחושים גם לפני השירות הצבאי. לועדה הערעורים הוגשו שתי חוות דעת רפואיות, האחת מטעם המערער שאף כי המחלה לא נגרמה ע"י השירות הצבאי הרי היא הושפעה מן השירות וחלה החרפה מפאת השירות הצבאי. לעומת זאת שלל רופא מטעם המשיב כל קשר סיבתי בין מצבו הנוכחי של המערער לבין שירותו הצבאי וועדת הערעורים העדיפה את חוות הדעת האחרונה. כדרכו במקרה כזה לא יתערב ביהמ"ש בהחלטת ועדת הערעורים באין טעם מיוחד לכך.
(בפני השופטים: ברנזון, ח, כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד חרלף למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיב. 18.2.75).
ע.א. 250/74 - שמחה ניימן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*קיום תנאי בצוואה שלא למכור דירת מגורים המנוח דוד ניימן היה הבעלים של דירה בחולון ובצוואתו ציוה כל רכושו לשלושת ילדיו הנמצאים בחו"ל. באשר לדירה קבע כי הוא מצווה את הבעלות לילדים "אך הנני
מצווה כי ילדי לא יהיו רשאים...למכור ו/או להעביר את הבעלות בדירה...בכל עת שאחד מילדי יבוא ארצה יהיה רשאי לגור בדירה בכל תקופת שהותו בארץ...". המערער, שהוא בנו של המנוח, ביקש בשם היורשים להרשות למכור הדירה בנימוק שאין בתכניתם להשתקע בישראל ובכוונתם להפיק מהדירה את מלוא ההנאה ע"י מכירתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. אין ספק שהתנאי שהתנה המצווה בקשר לדירה אינו פסול מחמת היותו בלתי חוקי או בלתי מוסרי או פסול מאיזו סיבה אחרת מהמנויות בחוק הירושה. המערער הטוען שמכירת הדירה לא תזיק לאיש, מתעלם מהכלל הגדול שרצונו של המצווה לצוות על רכושו עפ"י שיקול דעתו הוא הקובע. המצווה ידע את כל העובדות הנוגעות לענין והיו לו טעמים משלו כאשר ביקש להבטיח לילדיו בצורה זו מדרך כף רגל בארץ בעתיד.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ב. אדלשטיין למערער, עו"ד ע. בלום למשיב. 3.3.75).
ע.א. 455/73 - חיים שיף ואח' נגד אליעזר ישראלי ואח'
*הפרת הסכם בין בעלי הדין התנהל מו"מ על עיסקה שלפיה ישכירו המשיבים למערערים בית מלון שצריך היה להשלים את הקמתו והוסכם בכתב שהמערערים יעזרו למשיבים להקים את המלון ע"י השגת הלואה של 700 אלף ל"י מן החברה הממשלתית לתיירות, המערערים לא הצליחו להשיג את ההלואה בסכום זה ועל כן לא נתקיים תנאי חשוב לעיסקה כולה. התנהל מו"מ בין המערערים לבין פרקליט המשיבים לשינוי תנאי העיסקה היינו שהמערערים ישיגו למשיבים הלואה בסך 500 אלף ל"י בלבד. בשלב זה קיבל הפרקליט מן המערערים חמישים אלף ל"י על חשבון הכספים שיגיעו למשיבים. המשיבים עצמם סרבו להתקשר בעיסקה עפ"י התנאי החדש ולבסוף החזיר הפרקליט את המקדמה למערערים. לאחר מכן באה תביעת המערערים מן המשיבים לתשלום פיצויים באשר לטענתם נקשר הסכם מחייב בשינוי תנאי ההלואה ע"י הסכמת הפרקליט והמשיבים הפרו את ההסכם הזה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערים והערעור על כך נדחה. טענת המערערים היתה שהפרקליט הסכים לתנאי החדש של העיסקה בתור עו"ד של המשיבים והיתה לו סמכות נחזית להסכים לשינוי בשם המשיבים, מכיון שהסכמה כזו היתה כביכול בגדר סמכותו של עוה"ד. לטענה זו אין יסוד, סעיף 5 (א) של חוק השליחות חל על פעולה הדרושה לביצוע התקין של נושא השליחות אך לא על הסכמה לשינוי תנאי חשוב בעיסקה מסחרית שאינה דרושה באופן סביר לביצוע תפקידיו הרגילים של עו"ד כיועץ משפטי וכמבצע רצונו של המרשה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד לדור למערערים, עו"ד א. יגור למשיבים, 2.3.75) .
=ע.א. 75/74 - יעקב לוין נגד יצחק קוטנר ואח'
[פ"ד כט (2) 14]*ביטול צו פשיטת רגל המשיב השיג פס"ד נגד המערער, פסה"ד הוכנס להוצל"פ אך המשיב לא הצליח לזכות בכספו בהוצל"פ, והגיש בקשה להכריז על המערער כפושט רגל ומזה שנים נמצא המערער במצב של פושט רגל. משעמד המשיב על כך שאינו יכול לגבות את חובו אלא טיפין טיפין מן המערער כפושט רגל, ביקש לבטל את הכרזת פשיטת הרגל של המערער. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשתו והערעור על כך נתקבל. עפ"י פקודת פשיטת הרגל ניתן לבטל צו פשיטת רגל ע"י ביטולו מדעיקרא מצד אחד או אם נוצר מצב חדש לאחר הכרזת האיש כפושט רגל. בעניננו לא נתמלאו התנאים העונים על האפשרויות כפי שהן קבועות בפקודת פשיטת הרגל.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד וינגרטן למערער, עו"ד סמו וקליבץ למשיבים. 25.2.75).
ע.א. 14/75 - פלונית נגד פלוני
*סמכות בימ"ש לדון במזונות כאשר הענין נמצא בבי"ד רבני המערערת הגישה לביה"ד הרבני תביעה נגד בעלה המשיב לשלום בית ובתגובה לתביעה זו הגיש המשיב לביה"ד הרבני תביעת גירושין וכרך בה את ענין המזונות לאשתו. לאחר מכן פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות וביהמ"ש דחה את התביעה על הסף באשר תלויה ועומדת בביה"ד הרבני תביעת גירושין שכרוך בה ענין המזונות. הערעור על כך נדחה, שלא כמו במקרים אחרים שבהם ראה ביהמ"ש את תביעת הבעל בביה"ד הרבני כבלתי כנה הרי כאן האשה היא שפנתה לביה"ד הרבני תחילה. מקום שהאשה החלה מיוזמתה בהתדיינות בביה"ד הרבני לא תוכל להשמע בדרך כלל לאחר מכן בטענה שתביעת הגירושין של בעלה נגדה אינה כנה. בדרך כלל יש להעמיד תביעה המוגשת לבית דין או לביהמ"ש בחזקת כנות והטוען שתביעה פלונית לוקה בחוסר כנות ובחוסר תום לב עליו הראיה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד קורין למערערת, עו"ד אליגון למשיב. 26.2.75).
ב.ר.ע. 7/75 - אברהם קמחי נגד יעף בע"מ ואח'
*סעד זמני המבקש הגיש תובענה נגד המשיבים למתן צו מניעה האוסר על המשיבים להתקשר ביניהם בחוזה למכירת מטוסים מסוימים. תהילה ניתן לתובעים צו מניעה זמני שלא במעמד המשיבים אך לאחר שנשמעו טענות המשיבים ביטל ביהמ"ש את צו המניעה הזמני והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההתחייבות למכירת המטוסים נעשתה באפריל 1974, והמבקש חיכה כשמונה חודשים עד להגשת התובענה ובינתיים נעשו פעולות שונות בין המשיבים לבצע את חוזה המכירה ומצבם שונה לרעה. השאלה העומדת להכרעה היא מהו המצב הקיים ואם מאזן הנוחות מחייב לשנותו וצדק ביהמ"ש בסוברו שכאן אין למנוע את ביצוע העיסקה. אם יסבול המבקש נזק ממון מן העיסקה יוכל לבוא על סיפוקו בתשלום כסף ואין צורך במתן צוי מניעה.
(בפני: השופט ח. כהן. 23.2.75).
ע.א. 633/74 - עזבון המנוח אשר קרקובסקי נגד אונגר אליעזר ואח'
*מחיקת כתב תביעה עקב אי המצאת "פרטים נוספים"
המנוח אשר קרקובסקי היה חבר באגודה שיתופית והגיש בשנת 1969 תביעה נגד המשיבים. התובע טען כי הנתבעים מעלו בכספי האגודה. לפני שהתביעה הגיעה לבירור נפטר המנוח ובמקומו בא העזבון. בשלב של קדם משפט, במאי 1972, הורה ביהמ"ש לעזבון להמציא תוך 20 יום פרטים נוספים ולפרט את הטענות השונות שהועלו בכתב התביעה. הפרטים לא הוגשו במועד שנקבע אלא לאחר כשנתיים. באוקטובר 1974 התקיימה ישיבה נוספת של ביהמ"ש ובה טענו הנתבעים שהודעת הפרטים הנוספים לא מילאה אחרי ההוראות שניתנו ע"י ביהמ"ש ועל כן יש למחוק את התביעה וביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה בנימוק, שגם אחרי הגשת כתב הפרטים הנוספים הטענות שבכתב התביעה הן סתמיות וכלליות ואין בהן פירוט מספיק. הערעור על כך נתקבל. אין ספק שמטעם התובע נוהלה התביעה ברשלנות רבה, אך בסופו של דבר הגיש התובע את הפרטים הנוספים ואין לאמר שאלה לא ממלאים אחרי הצו שניתן. הסנקציה של מחיקת כתב תביעה בגלל אי מתן פרטים נוספים היא חמורה ואין להזקק לה אלא כאשר ברור, שמי שנצטווה לתת את הפרטים מזלזל בצו ביהמ"ש אך לא כך היה המקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד פ. קלינר למערער, עו"ד א. רצ'בסקי למשיבים. 24.2.75).