תקציר סביר כרך ט' חוברת 16

ע.א. 491/73 - גדולי החולה בע"מ נגד אהרון עזרא

*תביעת פיצויים ממעביד עקב פגיעה מיריות הסורים
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט מרגלית) בת.א. 78/69 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערערת היתה מעבדת אדמות באיזור החולה בגבול הסורי, האדמה היתה בטווח רוביהם של החיילים הסורים שמעבר לגבול והיציאה לעבודה בשטח היתה מתואמת לפני כן עם יחידת הצבא שבמקום. המשיב עבד אצל המערערת ובאחד הימים, ב- 1964, לאחר שהמערערת קיבלה את אישור הצבא, יצא המשיב לעבוד בשטח ולאחר כשעתיים נורתה יריה אחת בודדת מכוון העמדות הסוריות והמשיב נפגע והפך לנכה לצמיתות. הוא הגיש תביעה נגד המערערת שלדעתו אחראית לנזקו כיון שלא קיימה פה את חובת הזהירות המוטלת עליה בתור מעבידתו, ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה בחלקה וקבע שבנסיבות ששררו אותו בוקר במקום התרשלה המערערת שנתנה לעובדיה לצאת לעבודה, לדעה ביהמ"ש המחוזי לא די בכך שהמערערת קיבלה חוות דעת המפקד הצבאי במקום אלא על אנשי הנתבעת היה לקבל מידע על המצב במקום מהצבא ועליה היה לדאוג לבטיחות עובדיה והיא לא היתה רשאית להעביר חובה זאת לאחרים. ביהמ"ש המחוזי קבע גם כי לא היה מקום לסמוךעל שיקולי צבא שכן אנשי הצבא רגילים להסתכן והם עלולים להיות פחות ערים לסיכון הכרוך בפעולה מסוימת, על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. ניתן לתאר נסיבות שבהן מעביד השולח את עובדו למקום שם הוא חשוף למעשה אלימות מצד בריונים, פושעים, מחבלים, או אפילו צבא סדיר והוא נפגע שמעביד כזה יהיה אשם ברשלנות ובהפרת חובת זהירות שהוא חב לעובדו. מאידך גיסא ברור שלא כל שליחות למקום מועד לפורענות גוררת אחריות בנזיקין והכל תלוי בנסיבות המקום והזמן ובשיקול של אורח חיי הציבור לנוכח הסכנה האמורה.
ב. כשקיים הסדר שלפיו על הצבא להתיר או לאסור כניסתם של אזרחים לשטח פלוני חזקה על המפקד שישקול את הדבר לא מבחינת הסיכון שחייל נוטל על עצמו אלא מבחינת בטחון האזרחים וכי במקרה שיש פנים לכאן ולכאן יחמיר המפקד הצבאי. ברור שאותו מפקד עלול לטעות ואילו נתן עצה או הוראה שהיתה מופרכת על פניה אין המעביד רשאי לקבלה. אך לא כזה היה המצב במקרה הנדון.
ג. ביהמ"ש המחוזי דיבר על כך שהמערערת לא היתה רשאית להעביר את חובת הזהירות והדאגה לבטיחות עובדיה לצבא. אך אין כאן "גלגול" החובה של המערערת לאחרים אלא מדובר בקיום החובה באמצעות אחרים המוסמכים לכך. אין כלל בדין שלעולם לא יצא בעל חובה ידי חובתו עם הזולת כאשר הוא משתמש לשם כך באחרים המוסמכים והבקיאים לעסוק באותה סוגיה.
ד. כאן מדובר בהערכת מצב בטחון כפי שהיה במקום מסוים במשך זמן מסוים ודבר זה נתון בבקיאותו המיוחדת של מפקד צה"ל האחראי לאותו מקום וקשה לראות כיצד אדם סביר יכול שלא להזקק לייעוץ ולהוראות ממקור מוסמך כזה.
ה. אין לאמר שסכנת הפיגוע היתה לגמרי בלתי צפויה אך בעוד שאין רשלנות בלי ציפיות, אין לאמר שכאשר מעשה שסכנתו סמוכה ונראית, מן ההכרח שהוא יהיה מעשה רשלנות. במציאות שאנו נתונים בה במדינה הזו בזמן הזה, רבים חושפים את עצמם לסכנת פיגוע בידי אויבים למיניהם ואין לאמר עליהם שהם רשלנים. כאשר סכנה בטחונית נשקפת לציבור
או חלק ממנו והציבור מקיים את אורח חייו הרגיל על אף הסכנה, לא בנקל ניתן יהיה להאשים מעבידים בחוסר דאגה לשלום עובדיהם.

(בפני השופטים:ויתקון,קיסטר,י. כהן. עו"ד ברנבלום למערערת, עו"ד ד. גיורא למשיב. 13.3.75).

ע.א. 481/74 - עזרא בסה נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א ואח'

*פיצויים וריבית בגין הפקעת דירה המוחזקת בדמי מפתח.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק המ' 5709/73 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
המערער מתגורר כדייר מוגן בבית נטוש בן שלושה חדרים בשייך מוניס שבת"א, הבית הופקע בנובמבר 1972 והעיריה הציעה למערער דיור חלוף דירה בת 3 חדרים בשכונה סמוכה אך הוא סירב ודרש פיצויים של 200,000 ל"י. העיריה מצידה הציעה לו סך 80,000 ל"י שהוא לפי הערכתה ערכושל הבית המופקע. העיריה פנתה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הורה על פינוי המערער מהדירה וקבע פיצויים של 100,000 ל"י ללא רבית. ביהמ"ש קיבל את עדות המומחים כי בעת מתן פסה"ד הערך של דיור חלוף שצריך המערער לקבל הוא 130,000 ל"י אך פסק את הסכום של 100,000 בהתייחסו למחירים שהיו בתחילת 1973 כאשר פורסמה ההפקעה. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. אין לקבל את טענת המערער כי את הפיצוי יש לחשב לא לפי דמי מפתח רגילים אלא לפי דירה בבעלות באשר מדובר בדייר של עמידר שמעמדו יותר חזק מאשר דייר של בעל בית פרטי. אפילו נניח שעמידר בעל בית יותר נוח לדייר מאשר בעל בית אחר עדיין אין זה הופך את הדייר אצל עמידר לבעל דירה בזכויותיו.
ב. אין לקבל את טענת המערער כי הפיצוי המגיע לו הוא להשיג דירה של 4 חדרים בהתחשב בגודל משפחתו. אכן ביהמ"ש פסק בעבר כי יש להתאים את הדיור החלוף למצבו של הדייר המפונה אך זאת לא כדי לשפר את מצב הדיור. המדובר היה במקרים שהדייר המפונה היתה לו דירה גדולה ובהתחשב במצבו המשפחתי היה מספיק דיור חלוף יותר קטן, אך אין לפסוק דיור חלוף יותר גדול ממה שיש לדייר המפונה בהתחשב בכך שהוא זקוק לדירה יותר גדולה.
ג. לענין מועד חישוב הפיצויים צודק המערער שיש לקחת בחשבון את המצב ששרר בעת מתן פסה"ד. הברירה בידי המפונה לבחור בשיכון חלוף או בכסף לרכישת שיכון חלוף. מכיון שהפיצויים שלהם זוכה המפונה צריכים להיות בשעור כזה שבזמן הפינוי יאפשרו לו לרכוש דיור חלוף, צריך היה ביהמ"ש לפסוק את הסכום שהיה דרוש לרכישת דירה בעת מתן פסה"ד, היינו סכום של 130,000 ל"י ולא 100,000 ל"י כפי שפסק.
ד. אין ביהמ"ש צריך לקבל במלואה אף לא אחת מחוות הדעת של השמאים. ברצותו רשאי הוא לקבל את דרך החישוב ולא את התוצאה הסופית וברצותו יכול לקבל את התוצאה הסופית אך לא את דרך החישוב.
ה. העיריה לא היתה חייבת לשלם את סכום הפיצויים שהיא חשבה לנכון כל עוד לא פינה המערער את הדירה וממילא אין היא חייבת לשלם רבית על הסכום הנ"ל. אין המערער יכול ליהנות בעת ובעונה אחת גם ממגורים בדירה וגם מהחזקת הכספים או מרבית על סכום הכספים.
השופט י. כהן:
בין מועד ההפקעה ובין מועד הפינוי יכול לעבור זמן רב ללא כל אשמה מצד הזכאי לפיצויים ואז ברור שצריך לקבוע לו את הפיצויים לפי מועד הפינוי. מאידך אין לאמר שבכל מקרה זכאי המפונה לקבל פיצויים לפי עלות שיכון חלוף בעת הפינוי וזאת אם המפונה גרם להשהייה בפינוי למרות שהוצע לו סכום מספיק לשם רכישת שיכון מתאים בעת ההפקעה והוא בוחר בדרך הארוכה של התדיינות מתוך תקוה לזכות בסכום מופרז. על ביהמ"ש להחליט בכל מקרה לפי נסיבות הענין לפי איזה מועד יקבע את גובה הפיצויים. אם הרשות המפקיעה מציעה לזכאי תשלום סכום המספיק בעת ההצעה לרכישת שיכון חלוף הרי היא יצאה ידי חובתה ואין להטיל עליה תשלום נוסף עקב סירובו הבלתי מוצדק של המפונה לקבל את ההצעה.
השופט ברנזון: מסכים ומצטרף להערת השופט כהן.

(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. עו"ד ר. אבלין-דינאי למערער, עו"ד נ. נעמן למשיבות. 20.3.75).

ע.א. 395/74 - לוי יצחק ואח' נגד רבקה סמואל ואח'

*הפיכת מחסן לדירת מגורים ע"י קבלן בלי הסכמת הדיירים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: וינוגרד, ב. כספי, דורי) בע.א. 21/74 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערים הם קבלנים שבנו בשעתו בית משותף שבו 21 דירות מגורים שנמכרו לדיירים שונים. מופיעה יחידה נוספת בתכנית כמחסן בשטח של כ- 60 מטר וזו נשארה בידי המערערים ונרשמה בשמם. לאחר שעברו כ- 7 שנים הצליחו המערערים להשיג אחוזי בניה נוספים להפוך את המחסן לדירה. הדיירים ביקשו צו מניעה נגד המערערים אך פקיד בתים משותפים הגיע למסקנה שאין הבניה פוגעת ברכוש המשותף או בדירות המשיבים. הדיון סובב על פירושו ויישומו של סעיף 2 של התוספת לחוק המקרקעין המכילה את התקנון המצוי בבית משותף. סעיף 2 הנ"ל קובע שבעל דירה הרוצה לעשות שינויים בדירתו הפוגעים ברכוש המשותף אך בדירות האחרות חייב לקבל תחילה הסכמת בעלי הדירות האחרות. כאן לא ניתנה הסכמה כזו אך פקיד הבתים המשותפים סבר כי אין פגיעה כאמור, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הפיכת המחסן לדירה נוספת מהווה ניצול אחוזי בניה של הבנין ואחוזי בניה שייכים לכל בעלי הדירות, אמנם כאן לא מדובר באחוזי בניה שטרם נוצלו אלא בהגדלת אחוזי הבניה למגורים עפ"י השתדלות המערערים ואולם גם כך אחוזי הבניה נלוים לנכס כולו ושייכים לבעלי הדירות כולם.
ב. הקירות החיצוניים מהוים רכוש משותף ופריצת הקירות החיצוניים של המחסן מהוה פגיעה ברכוש המשותף. מאחר :מדובר בקיר חיצוני שהוא רכוש משותף לא היו המערערים רשאים לנהוג בו מנהג בעלים ולעשות בו כטוב בעיניהם.
ג. הוספת דירה לבנין מפחיתה מערך הדירות האחרות ואולם עפ"י הלכת הרוב בתקדים של ביהמ"ש העליון, סעיף 2 של התקנון מדבר על פגיעה הנובעת מתיקונים או שינויים פיסיים ולא משינוי ייעוד. כאן לא השינויים הפיסיים גורמים להפחתת ערך הדירות האחרות אלא שינוי הייעוד ופגיעה זו אינה נופלת בגדרו של סעיף 2 הנ"ל.
ד. פתיחת החלונות של המחסן פוגעת במיוחד בשתי דירות של שניים מהמשיבים, דירות אלה סמוכות למחסן והחלונות הנפרצים בקיר החיצוני של המחסן נשקפים אל עבר החלונות
בדירות הללו ובכך נפגעת הפרטיות של הדירות הללו וערכן יורד. פגיעה זו בערכן של הדירות נתפשת בסעיף 2 של התקנון הנ"ל.

(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. עו"ד ג. מרקוזה למערערים, עו"ד רענן רון למשיבים. 13.3.75).

ע.א. 590/74 - חירם לנדאו...בע"מ ואח' נגד פיתוח מקורות מים בע"מ ואח'

*עצמאותה של "ערבות לפי דרישה" מתניות החוזה בין הצדדים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בהמ' 3758/74 (ת.א. 687/73) - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערות הן חברות קבלניות שעמדו לבצע עבודות עבור ממשלת אוגנדה והתקשרו עם המשיבה (להלן - ורד) לביצוע פעולות שונות הקשורות בעבודות האמורות. בינתיים המערערות שילמו לורד כספים שונים וחברת מקורות ערבה להתחייבויות ורד כלפי המערערות. העבודה לא בוצעה והמערערות הגישו תביעה לביהמ"ש נגד חברת ורד להחזרת הכספים בטענה שורד לא עמדה בהתחייבויותיה והפרה את החוזה. מאידך הגישה ורד תביעה לביהמ"ש המחוזי ,ובה ביקשה הצהרה שהערבות שנתנה מקורות אינה תופשת עוד. המערערות ביקשו למחוק את תביעת ורד על הסף בטענה שהערבות של מקורות עומדת בפני עצמה ואין היא קשורה בהשגותיו של החייב העיקרי, היינו ורד, על מעשיו של הנושה. ביהמ"ש המחוזי החליט שאין לאמר כי ההלכה שלפיה ערבות היא אוטונומית ועומדת בפני עצמה היא כל כך נחרצת שמצדיקה מחיקת תובענת ורד על הסף ועל כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. כדי להחליט אם שיקול הדעת של ביהמ"ש המחוזי שלא למחוק את התביעה על הסף היה כהלכה, יש לבדוק אם ישנו סיכוי כלשהו שתביעתה של ורד תתקבל לאור המצב המשפטי והעובדתי כפי שעולה מכתבי הטענות של הצדדים, או שמא ניתן לאמר בבטחון גמור שדינה של תביעה זו נחרץ באופן ברור לכשלון. לו נמצא אפילו שמץ של סיכוי שהתביעה תצליח הרי אין זה מן הראוי לנעול את דלתות ביהמ"ש בפני התובע בשלב מוקדם זה.
ב. ההלכה שנקבעה לענין עצמאותה של הערבות לפי דרישה אינה הלכה חד משמעית שאינה תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. עפ"י ההלכה רק באין נסיבות מיוחדות רואים את הערבות כעומדת בפני עצמה. לכאורה בעניננו ערבותה של מקורות לקיום החיובים המוטלים על ורד כפי שהיא מנוסחת, מראה על צמידות לתניות החוזה שבין ורד לבין המערערות. קיימות שאלות עובדתיות שיש לבררן במשפט וממילא שבדין לא נמחקה התביעה על הסף.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. עו"ד ד.הרמן למערערות עו"ד י.עמיהוד בן פורת למשיבות. 5.3.75).

ע.א. 175/74 - פלוני נגד פלונית

*סמכות ביהמ"ש בענין מזונות כאשר כבר היה דיון בבי"ד רבני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים, (השופט י. כהן) בתיק מ.א. 205/71 - הערעור נדחה).

העובדות:
בשעתו פנה המערער, בעלה של המשיבה, לביה"ד הרבני בתביעה לשלום בית ובמסגרת הבקשה
הגישה האשה תביעה למזונות לה ולבנה הקטין. ביה"ד החליט לסדר בין בני הזוג שלום בית לנסיון למספר חדשים, חייב את הבעל במזונות ונתן רשות לפנות לביה"ד לשינוי ההחלטה. לאחר למעלה משנה פנה הבעל לביה"ד וביקש לקבוע מחדש את גובה המזונות וביה"ד קבע הסדר נוסף למספר חדשים ומשעבר הזמן נתן ביה"ד החלטה חדשה בענין המזונות וכלכלת הבית וקבע שההסדר החדש יהיה למשך שנה אחת. משעברה השנה פנתה האשה לביהמ"ש המחוזי ותבעה מזונות לה ולילד. הבעל חלק על סמכות ביהמ"ש להזקק לתביעה אך ביהמ"ש דחה את התנגדות הבעל וקבע את המזונות והצמיד אותם למדד יוקר המחיה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. פסה"ד האחרון של ביה"ד הרבני לא היה הולך ומתמשך לבצוע בעתיד אלא היה סופי למשך שנה אחת. אין המקרה דומה למקרה אחר שבו העניק ביה"ד מזונות לאשה וקבע שהחיוב יעמוד בעינו עד להוראה אחרת מביה"ד. כאן החלטת ביה"ד היתה סופית והחיוב נגמר בתום השנה וכדי לזכות במזונות היה על האשה להגיש תביעה חדשה בלתי תלויה בכל מה שקדם לפני כן. לבבי תביעה חדשה זו לא היתה האשה קשורה לביה"ד וחזרה אליה הזכות לבחור בין ביה"ד לבין ביהמ"ש.
ב. שיקול נוסף לטובת קיום הדיון בתביעת האישה בביהמ"ש נובע מן העובדה שגם הילד תובע את מזונותיו והבעל ויתר על טענה של חוסר סמכות בקשר לתביעת הילד, הראיות בתביעה זו זהות בעיקרי הדברים לראיות בתביעת המזונות של האשה ולפיכך פיצול הדיון רק יסבך את הענינים.
ג. לענין הצמדת המזונות למדד יוקר המחיה - אין פסול בדרך זו ובנסיבות הקיימות זו שיטה טובה ויעילה מכל בחינה שהיא. ביהמ"ש המחוזי לא קבע כל כמה זמן יותאמו המזונות לשינויים במדד וביהמ"ש העליון קבע כי הדבר ייעשה פעמיים בשנה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עו"ד י. בן זמרה למערער, עו"ד א. הוצ'נר למשיבים. 13.3.75).

ע.א. 207/74 - המיסיון הכנסייתי הרוסי בירושלים נגד מדינת ישראל ואח'

*מסירת "פרטים נוספים" בביהמ"ש המחוזי בירושלים תלויה ועומדת תובענת המערערת נגד המשיבים שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה. בהודעה על הבקשה בדרך המרצה מתוארת המערערת "המסיון הכנסייתי הרוסי בירושלים" ולביסוס התובענה טענה המערערת כי נתאגדה כדין בשנת 1858 בארץ ישראל על פי החוק העותומני שהיה שריר אז. על פי בקשת המשיבים הורה ביהמ"ש המחוזי למערער למסור פרטים נוספים ויותר טובים ביחס לזהותה, היינו, לגלות את הוראות החוק ושל כל צו אדמנסטרטיבי אשר על פיהן טוענת היא ליישות משפטית. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון ציין כי כל ההוראות החלות על התביעה בדבר ציון תיאורו של התובע בכתב התביעה חלות גם בהמרצת פתיחה. לגופו של ענין, צודק ביהמ"ש המחוזי כי אין זה די שהמערערת מגדירה את עצמה ואומרת שהתאגדה כדין אלא עליה לציין היכן התאגדה ובאיזה דרך וכו'. אמנם המערערת פטורה מן החובה להוכיח את הדין העותומני שהיה נהוג בשעתו שכן אין הוא בבחינת דין זר, אך אין המערערת פטורה מלגלות באיזו דרך היא נעשתה גוף משפטי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. שרף למערערת, עו"ד ע. נתן למשיבים. 23.2.75).

ע.א. 620/73 - מישל שינדר נגד יעקב אוורבוך

*טענות התישנות ענינה של המחלוקת בין הצדדים הינה הלואה שניתנה ע"י המשיב, לטענתו, למערער בצרפת ושטרות שבידי המשיב בגין עיסקת ההלואה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיב שטר אחד בסכום של מליון פרנקים ורבית על שטר זה בסכום של 180 אלף פרנקים כפי שנדרש ע"י המשיב והערעור על כך נדחה. כל טענות המערער נגד הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי בענין מהימנות הראיות נדחו. בכתב ההגנה טען המערער כי אין תוקף משפטי לשטרות נשוא התביעה ובהמשך המשפט לאחר קדם המשפט העלה המערער טענה כי לפי החוק הצרפתי התיישנו השטרות. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו באשר לא הועלתה בהזדמנות הראשונה וגם הערעור על כך נדחה. עפ"י סעיף 3 לחוק ההתיישנות ובהתאם לפסיקה הענפה הרי טענת ההתיישנות הינה כזו שיש להעלותה במפורש בכתב ואם לא הועלתה בהזדמנות הראשונה אין נזקקים לה. כאן לא נטענה הטענה בכתב ההגנה במפורש ואין להכיל טענת התיישנות בטענה הכללית שאין תוקף משפטי לשטרות, לטענה כי עפ"י החוק הצרפתי טענת ההתיישנות היא מהותית ולא דיונית ועל כן לא חל הכלל כי אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא הועלתה בהזדמנות הראשונה - ראשית, אין לאמר שסעיף 3 לא חל על התיישנות מהותית. אך אפילו חל סעיף 3 רק על התיישנות הנובעת מהמשפט הדיוני ולא המהותי הרי לא הועלתה כל טענה ע"י המערער כאשר ביקש לדחות את התובענה מחמת התיישנות, כי ההתיישנות היא מהותית במשפט הצרפתי. המשיב תבע רבית גם על הסכום של 180 אלף הפרנקים, שכן לטענתו היה רבית, וביהמ"ש המחוזי אכן חייב את המערער בתשלום רבית על מלוא הסכום מיום הגשת התביעה, טענת המערער כי הדבר מהווה למעשה רבית על רבית נדחתה באשר לא התייחס לטענה זו בכתב ההגנה.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד מ. דיין למערער, עו"ד י. סלונים למשיב. 25.2.75).

המ' 152+153/75 - שניר יוסף נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבה סחורה שנגנבה נמצאה לאחר זמן קצר טעונה על עגלה בשעה ארבע לפנות בוקר. אין חולקין שהעגלון השתתף בגניבה אך המבקש נמצא אף הוא על העגלה ולא נתן הסבר מניח את הדעת על המצאותו במקום. הוא מסר הסברים שונים שלא זכו באימונו של בימ"ש השלום. משנמצא המערער במקום שנמצא זמן קצר לאחר הגניבה ולא נתן הסבר מתקבל על הדעת וראוי לאימון הרי זה מספיק כדי לקבוע שהוא היה שותף למעשה הגניבה ואין מקום להרשות ערעור נוסף על הרשעתו.

(בפני השופט י. כהן. 7.3.75).

המ' 511/74 - מאיר חזיז ואח' נגד שלמה אמזלג ואח'

*הארכת מועד נגד שני המשיבים ניתן בבימ"ש השלום פס"ד למסירת החזקה בדירת מגורים למבקשים. פסה"ד ניתן ב-1974 ורק תשעה חדשים לאחר שימוע פסה"ד בקשו המשיבים הארכת מועד להגשת הערעור, ביהמ"ש המחוזי האריך את המועד והבקשה לרשות ערעור נדחתה. האיחור היה רב וביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה, לא בלי קושי, שהמשיבים הראו טעמים מיוחדים להארכת המועד ואין להתערב בשיקול דעתו. נסיבות האיחור היו מיוחדות. בתקופת מתן פסה"ד היו עורכי דין רבים מגויסים בשירות המילואים והפרקליט שטיפל בענין המשיבים הודיע למשיב שהוא לא יוכל להמשיך בטיפול ותשובות דומות קיבל מעורכי דין רבים שאליהם פנה, וכן לקתה אשת המשיב בעצביה ונזקקה לטיפול רופא ואינה עוסקת עוד בעניניה. כל אלה מצטברים ומצדיקים את מסקנת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. 11.3.75).

ב.ר.ע. 33/75 - פלוני נגד פלונית

*סמכות דיון בענין שנידון בבי"ד רבני בדין ודברים שבין בני הזוג התעוררה בביהמ"ש המחוזי השאלה אם תביעת האשה להצהרה על זכות בעלותה בדירה לא נכרכה כבר קודם לכן בתביעת גירושין שהוגשה על ידיה לבי"ד רבני. כמסתבר לא הצליח הבעל להמציא הודעה בביהמ"ש כי תביעת המבקשת עדיין קיימת בביה"ד הרבני. בנסיבות איה צדק ביהמ"ש המחוזי שאפילו נכרכה תביעת האשה אי פעם בתביעת גירושין אם בינתיים נמחקה ונתבטלה התביעה בביה"ד הרבני אין עוד מניעה לדון בביהמ"ש המחוזי בתביעה שהוגשה עתה אליו.

(בפני: השופט ח. כהן. 7.3.75).

ב"ש 61/75 - מדינת ישראל נגד מיכאל צור

*הארכת מעצר המשיב נעצר ע"י שופט שלום לעשרה ימים להמשך החקירה נגדו, ביהמ"ש המחוזי הגביל את תקופת המאסר לשבעה ימים והערעור על כך נתקבל. נסיבות הענין הנחקר הינן חמורות וענין אורך תקופת המעצר הנחוצה כדי להשלים את החקירה הוא ענין של אומדן. אין לאמר שהתקופה של עשרה ימים שנקבעה ע"י שופט השלום היתה מופרזת עד כדי כך שהיתה הצדקה לשופט המחוזי להעמיד אותה על שבעה ימים.

(בפני: השופט י. כהן. עו"ד י. קדמי למבקשת, עו"ד שומרון למשיב. 12.3.75).

מ"ח 3/75 - משה יאיר נגד מדינת ישראל

*גילוי עובדה חדשה לצורך משפט חוזר המבקש הורשע בשעתו בעבירת אינוס ובקשתו לעריכת משפט חוזר נדחתה בשעתו ובקשה חדשה נדחתה עתה. כאז כן עתה טוען המערער כי מי שהיה אשם במשפט האינוס הוא אדם אחר בשם דוד אוחיון והלה מוכן עתה להעיד בתנאי שתובטח לו חנינה. ראשית, אין בענין הנ"ל משום גילוי עובדה חדשה או ראיה חדשה. שנית, העובדה שאוחיון הביע בשלב מאוחר זה נכונות לתת את העדות בתנאי שתובטח לו חנינה ערכה מבוטל להבדיל מהבעת נכונות כזאת ללא התנאי של הענקת חנינה יתר על כן, במעשה האינוס נטלו חלק מספר אנשים שהמתלוננת לא זיהתה אותם והאפשרות שדוד אוחיון נטל חלק במעשה האינוס אינו מעלה ואינו מוריד מאשמתו של המערער.

(בפני: הנשיא אגרנט. 12.3.75).

מ"ח 2/75 - יצחק קיש נגד מדינת ישראל

*החזקה התכופה" להרשעה בגניבה המבקש הורשע בשעתו בהתפרצות לבית מגורים וגניבה לאחר שנמצאו בידו שתי אגרות חוב בסכום כולל של 10,000 ל"י שנגנבו מתוך בית מגורים ששה ימים לפני כן. ההרשעה התבססה על ראית "החזקה התכופה". בקשת המבקש לעריכת משפט חוזר נדחתה. המבקש טוען בבקשתו כי שתי אגרות החוב שנמצאו בידו היו רק חלק מהחפצים הגנובים וכי אדם אחר הודה בהתפרצות זו וגניבת כל הרכוש וכולל אגרות החוב הנ"ל. אף אחת מהטענות האלה לא די בהן לעריכת משפט חוזר בהתאם לחוק בתי המשפט, לזאת יש להוסיף כי ערך כל הרכוש שנגנב היה 20,000 ל"י, היינו שבידי המערער נמצא רכוש של כמחצית מאגרות החוב שנגנבו. הכלל הוא שאדם שברשותו נמצאו חפצים שנגנבו, ואפילו חלק מהחפצים, חזקה לכאורה כי הוא מעורב בבצוע העבירה. אין זו חזקה משפטית אלא הנחה המבוססת על נסיון החיים ועל ההגיון הפשוט. אשר לטענה שאדם אחר הודה בביצוע ההתפרצות, כבר ענה על כך ביהמ"ש העליון בעת הערעור כי מכיון שלא הוכח שהעבירה בוצעה ע"י אדם אחד או על ידי מספר קבוע של מבצעים שכולם נתפשו הרי שאין עובדת ההודאה מהווה הגנה למבקש.

(בפני: הנשיא אגרנט. 13.3.75).

עש"מ 1/75 - פלוני נגד נציב שירות המדינה

*הרשעה וחומרת העונש המערער היה מועסק במשרד העבודה במרכז להכשרה מקצועית במשרה של מדריך למכונאות רכב והורשע בשלוש עבירות משמעת לפי סעיף 17 (1) ו- 17 (2) לחוק שירות המדינה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום שכלל 11 פרטי אישום. ביה"ד המשמעתי הורה לפטר את המערער מעבודתו וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו, זיכה אותו מפרט אישום נוסף והעמיד את העונש על שלילת ותק של שלוש שנים לצורך תשלום הוספות ותק אך לא לצורך פיצויי פיטורין או יציאה לגימלאות. אחת העבירות של המערער היתה תיקונים של רכב פרטי שלו ושל מדריכים מקצועיים אחרים בתוך המוסך, אך כמסתבר היה הדבר נהוג במשך שנים ורק בספטמבר 1973 ניתנה הוראה להפסיק את התיקונים והוא לא הפסיק אותם. בעובדה שבמשך כל השנים הדבר היה מותר יש להתחשב לצורך העונש. העבירה השניה היתה חיכוכים עם המפקח, אד אלה אינם מצדיקים את העונש החמור שהוטל. השופט קיסטר בפסה"ד עמד על כך שגם הממונים על המערער צריכים לכוון את הוראותיהם ואת פיקוחם לא מתוך יצר נקמנות אלא מתוך דאגה להכשרה המקצועית גופה.

(בפני: השופט קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד גורני למשיב. 3.2.75).

בג"צ 60/75 - החברה לבניה ופתוח... בע"מ נגד המועצה המקומית מבשרת ציון

*ביטול מכרז המשיבה פירסמה מכרז לבניית מקלטים בתחומה, העותרת הגישה הצעה שנדחתה ועתירתה נגד דחיית הצעתה נדחתה, אחד מתנאי המכרז היה כי המציע יחתום על טיוטת ההסכם המצורפת למכרז ואם תתקבל הצעתו יחתם ההסכם ע"י המועצה המקומית. העותרת לא עמדה בתנאי זה ולא חתמה על טיוטת ההסכם ועל כן אין לחייב את המשיבה לקבל הצעת העותרת על אף הפגם שבה. נוסף לכך החליטה המשיבה לבטל את המכרז בכלל, מאחר שההצעות היו גבוהות בהפרש גדול מאד מן האומדן שנקבע מראש. כיון שכך אין גם טעם להוציא צו על תנאי נגד המשיבה.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד מ' אסולין וח. נבנצל לעותרת. 6.3.75).

בג"צ 500/74 - חברת המירה בע"מ נגד מנחם שרמן ואח'

*דחיית ההצעה הנמוכה ביותר במכרז המשרד לקליטת העליה פירסם מכרז לשמירה על משרדיו והצעת העותרת היתה הזולה ביותר אך נדחתה ונתקבלה הצעה אחרת שהיתה יקרה יותר. הטעם לדחיית הצעת העותרת היה ששירותיה של העותרת בעבר למשרד לא השביעו את רצון אנשי המשרד. נימוק זה הובא ע"י קצין הבטחון של המשרד שמנה מספר דברים שבהם אנשי העותרת לא מילאו את תפקידם כראוי. אין בג"צ שם עצמו כועדת חקירה לברר באיזה מידה יש ממש בקביעותיו של קצין הבטחון ואם השגותיו על עבודת העותרת מוצדקות הן אם לאו.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד לובוצקי לעותרת, עוה"ד גב' נאור וג. לוי למשיבים.4.3.75).

בג"צ 92/75 - מלכה שטרסברג ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*התנחלות בשטחים העותרים הם קבוצת אנשים שניסו להשתקע באיזור השומרון, נכנסו לאיזור בלי היתר מאת הממשל הצבא ומשפונו פנו לבג"צ בטענה כי הצו בדבר השטחים הסגורים ביהודה ושומרון בטל מדעיקרה והפעולה המונעת מהם להגיע למקום חפצם היא פעולה בלתי חוקית מצד השלטונות. העתירה נדחתה. כל הטענות המשפטיות מתנפצות אל הסלע של עובדה פשוטה והיא שאף אחד מן העותרים אינו טוען שהוא הבעלים של השטח
שעליו בקשו להתיישב, אין זאת אלא שהם בקשו לעלות על אדמה לא שלהם ולתפוש בה חזקה שלא כדין וזו פעולה שהיא בלתי חוקית על פניה, ובג"צ אינו יכול לתת ידו לפעולה כזו.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד העצני לעותרים. 10.3.75 ) .

=בג"צ 105/75 - דוד שור ואח' נגד שר החנוך ואח'
*סגירת בית ספר עתירה זו נוגעת להחלטת עירית ת"א, כרשות חינוך מקומית, לסגור בי"ס אשר אליו רוצים העותרים לשלוח את ילדיהם ואשר בו למדו ילדיהם של חלק מן העותרים. עתירת העותרים נדחתה, עפ"י הסעיפים השונים של חוק חינוך ממלכתי וכן עפ"י תקנות חינוך ממלכתי (רישום) מוסמכת רשות החינוך המקומית לסגור את ביה"ס שבו מדובר ולקבוע את אותו ביה"ס שאליו ישלחו את ילדיהם.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן, החלטה - השופט ח. כהן עו"ד ד. שור לעותרים. 18.3.75 ) .

=ע"פ 20/75 - יום טוב פרנקו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) המערער הורשע בעבירה של גרימת חבלה בכך שתוך כדי סכסוך עם המתלונן ירה בבטנו וגרם לו חבלה חמורה, נשיאת כלי יריה ללא היתר ושורה של עבירות אחרות, ונדון לארבע שנות מאסר בגין גרימת החבלה וכן שנה אחת מצטברת בגין העבירות האחרות. הערעור על חומרת העונש נדחה. מעשהו של המערער הוא מעשה אלימות חמור שהיה עשוי להסתיים בתוצאה קטלנית ומעשים כאלה דורשים הטלת עונשי מאסר מרתיעים על מנת שהם יעקרו מן השורש. השיקול המחייב שהציבור יקבל הגנה מירבית מעבריינים מסוג זה יש להעדיף על נסיבות המקלות שעליהן הצביע המערער.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט, עו"ד פרוסט למערער, פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 10.3.75).

ע.פ. 32/75 - סאלח חמדאן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הסגת גבול ותקיפה) המערער הואשם בפריצה לדירת המתלוננת תוך כונה לבצע פשע ואינוס אך זוכה מעבירות אלה והורשע בהשגת גבול ובתקיפה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער מאסר שנה אחת בפועל ושנה אחת על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער והמתלוננת חיו יחדיו במשך מספר שנים ונפרדו ומספר חדשים לאחר הפרידה פרץ המערער לדירת המתלוננת ותקף את המתלוננת. המערער הוא אדם אלים שהורשע כבר שמונה פעמים בעבירות אלימות. בנסיבות אלה אין להקל בעונשו.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 6.3.75).

ע.פ. 1/75 - מדינת ישראל נגד בתי מרגוע היוזם בע"מ

*סמכות ענישה של בימ"ש שהורחבה וחלותה על תיקים שהוגשו לפני כן המשיבה ביצעה בניה ללא היתר ועברה בכך עבירות לפי חוק התכנון והבניה. בשעה שהוגש כתב האישום נגד המשיבה היה סייג בחוק שאם מגישים את התביעה לביהמ"ש העירוני מוגבל בימ"ש זה בגובה הקנס שהוא נמוך מן הקנס שקבוע לעבירה זו אם מוגשת התביעה לבימ"ש השלום. המשיבה הועמדה לדין בביהמ"ש העירוני ולאחר שהוגש כתב האישום ולפני שנתברר המשפט, הוחק חוק תיקון המסמיך את ביהמ"ש העירוני, כאשר יושב בו שופט שלום בשכר כדן יחיד, לתת אותו עונש שיכול לפסוק בימ"ש השלום.
בהתחשב בתיקון זה הטיל השופט העירוני על המשיבה קנס העולה על הסכום כפי שהיה בחוק לפני התיקון. ביהמ"ש המחוזי החליט בערעור כי מאחר שהתביעה הוגשה לפני שהחוק תוקן, אין החוק המתקן מרחיב לגביה את סמכות ביהמ"ש העירוני והפחית את העונש שהוטל על המשיבה, הערעור על כך נדחה. אמנם לא היתה מלכתתילה למשיבה זכות קנויה להיות מובאת בפניפט ביהמ"ש העירוני דוקא וניתן היה להעמיד את המשיבה לדין בפני בימ"ש השלום. אולם בפועל הועמדה המשיבה לדין בפני ביהמ"ש העירוני כאשר סמכותו של לה היתה עדיין מוגבלת ובנידון זה חל הכלל, בנוסף לכלל נגד פגיעה בזכויות קנויות, שבאין כונה אחרת משתמעת אין לפרש חוק חרות חדש כמשפיע על הליך שהיה תלוי ועומד בפני ביהמ"ש כאשר החוק החדש קיבל תוקף.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון. מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' ברנשטיין למערערת, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיבה. 20.3.75).

ע.א. 472/74 - אנה פייארוקר נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*הארכת מועד לתביעת פיצויים של נכה רדיפות הנאצים המערערת הגישה תביעה לפיצויים עבור נזקי בריאות לשלטונות הגרמניים ותביעתה נדחתה בינואר 1967. במאי 1969 הגישה המערערת לרשות המוסמכת תביעה על יסוד נזקי הבריאות וביקשה הארכת מועד להגשת התביעה הנ"ל בהסתמך על "הטעות הגרמנית", הרשות המוסמכת וכן ועדת העררים דחו את הבקשה להארכת המועד בנימוק שקיים איחור רב ובלתי מוצדק בהגשת התביעה. הערעור על כך נתקבל. ברור שהנימוק של המשיבות הינו שהוי וכבר פסק ביהמ"ש העליון כי נדרשת גישה ליברלית בדרך כלל מרשות המופקדת על הפעלת חוק סוציאלי. על כן אין לקבל את הנימוק הנ"ל לדחיית הבקשה להארכת המועד.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני, עו"ד א. ויינפלד למערערת, עו"ד ר. סוכר למשיבה).

ע.א. 612/73 - אדרעי ריאר ואדרעי יוסף נגד אליהו חדירה ואח'

*טענת רשלנות בתאונות דרכים המערערים, שני ילדים קטנים, זינקו לתוך כביש עירוני מאחורי אוטובוס שחנה בצד שמאלו של הכביש כשהמשיב ברכבו בא מצד ימין ופגע בהם. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיב לא נהג ברשלנות והערעור על כך נדחה. אין ללמוד גזירה שוה לכאן מן ההלכה בענין רשלנות של נהג העוקף אוטובוס חונה מצדו שלו של הכביש ואשר ממנו דורשים לצפות מראש שהיורדים מן האוטובוס יחצו ויכנסו למסלולו. עקיפה של רכב חונה לחוד ונסיעה ישירה במסלולו של הנהג לחוד. כשהנהג רואה לפניו דרך פתוחה, אינו נוהג במהירות מופרזת, אינו סוטה ממסלולו הישר, ואין ילדים בשדה ראייתו ודאי שזכאי הוא להמשיך בנסיעתו תוך כדי רכוז תשומת לבו בדרך שלפניו אפילו חונה אוטובוס בצד השני של הכביש.

(בפני השופטים: ח, כהן, קיסטר, עציוני, עו"ד גב' בייניש למערערים, עו"ד שטיין למשיבים. 16.3.75 ) .

=ע.א. 35/75 - פלסטרו גבת נגד נתן נפתלי
*אי מתן רשות לדון בבקשת ביטול רישום פטנט בפני רשם הפטנטים

המשיב הוא בעל פטנט שהגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המערערת בשל הפרת הפטנט וביהמ"ש המחוזי הוציא צו מניעה זמני נגד המערערת. זו התגוננה נגד התביעה בטענה שהפטנט בטל והגישה לרשם הפטנטים בקשת ביטול לפי סעיף 73 לחוק הפטנטים. הרשם אינו רשאי לדון בבקשה זו אלא ברשות ביהמ"ש, המערערת ביקשה מביהמ"ש את הרשות כי הרשם ידון בתביעתה לביטול הפטנט, ביהמ"ש סירב לתת את הרשות והערעור על כך נדחה. גם אם נכונה טענת המערערת שהדיון בפני הרשם היה יותר מהיר מאשר הדיון בביהמ"ש אין בכך עילה מספקת להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש לתת את הרשות המבוקשת. השיקול שהניע את השופט שלא לתת את הרשות היה שהענין תלוי בין כה וכה בביהמ"ש ויש למנוע פיצול וכפילות של הליכים ושיקול זה אינו מופרך או בלתי סביר המצדיק התערבות ביהמ"ש לערעורים.