ע.א. 429/73 - חברת ענרל בע"מ ואח' נגד שלמה ליפשיץ
*פיצויים עקב הפרת הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.א. 4245/67 - הערעור נדחה בעיקרו)
העובדות:
המשיב עבד אצל החברה המערערת כשוחט בארגנטינה ופוטר מעבודתו, על הסכם העבודה חתם המערער השני ואילו על מכתב הפיטורין חתם המערער השלישי. הסכסוך התעורר כאשר המערערים ביקשו כי המשיב ישחוט בעיירה מסויימת בארגנטינה והלה סירב. המשיב חזר לישראל כאן עבד מספר חדשים ולאחר מכן עבד בדרום אפריקה חדשיים בשכר של 1000 דולר לחודש בעוד ששכרו בארגנטינה אצל המערערים היה 750 דולר. ביהמ"ש המחוזי חייב את החברה המערערת וכן את המערער השני בתשלום פיצויים ודחה את התביעה נגד המערער השלישי.
מתוך סכום הפיצויים ניכה ביהמ"ש את השכר שהשתכר המשיב בישראל אך כיון שהרוחים היו כאן בלירות והסכם השכר בחו"ל היה בדולרים חישב את ערך הלירות לעומת ערך הדולרים ביום מתן פסה"ד בעוד שבשעה שהשתכר את הלירות היה ערך הדולר יותר נמוך. החברה מערערת על עצם החיוב, המערער השני מערער על זה שהוא חוייב אישית והמערער השלישי שהתביעה נגדו נדחתה מערער על כך שלא נפסקו לו הוצאות. המשיב הגיש גם ערעור נגדי בטענה כי לא היה מקום לנכות מסכום הפיצויים אלפיים דולר כפי שהשתכר מכיון שעבד חדשיים והיה צריך לנכות רק 1500 דולר שהוא סכום המשכורת שצריך היה לקבל במשך חודשיים אצל המערערים.
החלטה - השופט קיסטר:
א. לענין ערעורו של המערער השני - כאשר חתם את החוזה לא ציין את שם החברה החותמת ועל כן על פי פקודת החברות יש לחייב אותו אישית. (החלטה זו ניתנה ברוב דעות השופטים קיסטר וי. כהן בעוד השופט עציוני סבר כי חתימת מנהל כאשר שם החברה אינו כשורה מחייבת אותו רק באותם מקרים המנויים בסעיף 60 (3) לפקודת החברות וסעיף זה אינו חל על חוזים).
ב. הפיטורין היו כדין באשר עפ"י חוזה העבודה לא היה חייב המשיב לעבוד בשחיטה במקום שאליו נשלח ע"י המערערת, כאשר צויין בכתב יד באופן ברור בתוך החוזה כי העובד מתחייב לעבוד במקום מסוים דוקא, בניגוד לסעיף קודם בחוזה שנכתב במכונת כתיבה שיעבוד בכל מקום שיידרש. היה מותר גם להביא עדות בע"פ להוכיח שהסעיף שהוסף בכתב יד הוא המחייב.
ג. ביחס לגובה הפיצויים - המשיב לא היה חייב לעבוד אצל המערערים בשכר של מתלמד ועל ידי כך להקטין את נזקו. אין לדרוש ממנו, אחרי שהמעביד הפר את חוזה העבודה, שיסכים לעבוד בעבודה פחותה ובשכר יותר נמוך אצל אותו מעביד שנהג עימו שלא כהוגן. כמו כן אילו היה מקבל את ההצעה לעבוד כמתלמד היה מאבד את זכותו לטעון להפרת חוזה ולזכותו לפיצויים.
ד. המשיב תבע סכום פיצויים כולל של למעלה מארבעים אלף לירות לפי פרוט מסוים או בכל דרך אחרת שביהמ"ש ימצא לנכון. על כן אין פסול שביהמ"ש פסק למשיב פיצויים בגדר הסכום הכולל בסך שלושים ואחד אלף ל"י בפירוט שונה מכפי שתבע המשיב.
ה. צודקים המערערים כי יש לנכות את מה שהשתכר המשיב בלירות ישראליות לפי שער הדולר שהיה בעת שהשתכר ולא לפי שער הדולר ביום מתן פסה"ד.
ו. צדק ביהמ"ש כאשר לא פסק למערער השלישי הוצאות למרות שהתביעה נגדו נדחתה שכן מערער זה היה מיוצג ע"י אותו עו"ד שייצג את שני המערערים הראשונים.
ז. יש לדחות את הערעור הנגדי של המשיב על כך שהמערער השלישי לא חוייב גם הוא
אישית בפיצויים. מערער זה חתם על מכתב הפיטורין אך אין במכתב כל רמז שהוא מתכוון לקבל על עצמו אחריות אישית בגין הפיטורין ובחתימתו פעל רק בשם החברה.
ח. כמו כן יש לדחות את הערעור הנגדי של המשיב על כך שביהמ"ש הקטין את נזקו באלפיים דולר ביחס לשני חודשי עבודה. אין לקחת בחשבון את המשכורת החדשית שהיה משתכר המשיב אצל המערערת באותם חדשיים. הפיצויים ניתנים עבור תקופת הזמן שהמשיב היה עובד בשירות המערערים ואין לפצל את הפיצויים ולראות את הנזק שנגרם בכל חודש כשלעצמו.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. עו"ד א. עברון למערערים, עו"ד ר. רהב למשיב 9.3.75).
ע.א. 528/73 - עמוס אטינגר נגד דן אלמגור ואח'
*הפרת זכות יוצרים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צלטנר) בת.א. 1207/67 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המערער שינה וסילף יצירות מסוימות של המשיב והציגן כיצירותיו שלו עצמו ומסר אותן לאחרים שפירסמו את היצירות כאילו הן של המערער. ביהמ~ש המחוזי פסק בשעתו שהמערער הפר זכות יוצרים של המשיב, הענין הגיע לביהמ"ש העליון בערעור קודם וביהמ"ש העליון פסק כי אכן הפר המערער זכות יוצרים של המשיב והדיון חזר לביהמ"ש המחוזי לשם הענקת סעד למשיב. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיב פיצויים בסך 30,000 ל"י .עתה בא המערער וטוען כי ההפרה היתה "רוחנית" בלבד, להבדילה מחומרית או גשמית, ולטענתו הפרת זכות רוחנית אינה מהוה הפרת זכות יוצרים עפ"י חוק זכות יוצרים.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. ביהמ"ש העליון כבר פסק סופית בערעור הקודם כי המערער הפר את זכות היוצרים של המשיב. יתכן שבאותו ערעור לא נדונה השאלה אם הפרת זכות רוחנית מהוה הפרה לפי חוק זכות יוצרים, אך משניתן פס"ד סופי הרי פסה"ד סותם את טענותיו של המערער ומשמש נגדו עילת מניעות. בנוסף לכך נקבע בפסה"ד שבערעור הקודם כי המשיב הפר לא רק זכות רוחנית של המשיב אלא גם אחת הזכויות הגשמיות שבהן מדבר חוק זכות יוצרים והיא זכותו של המשיב לפרסם יצירותיו.
ב. לעובדה שלא המערער פירסם את היצירות אלא הנתבעים האחרים שלהם העביר המערער את זכויות היוצרים שלו והללו כבר חוייבו לפצות את המשיב על כל הנזק שנגרם לו - אם הנתבעים האחרים פירסמו אף הם את יצירות המשיב אין זה מונע שגם המערער נתן ידו לפרסום זה, לו רק דרכם של הנתבעים האחרים ועל כן יש כאן הפרה גשמית.
ג. אשר לענין שעור הפיצויים - לא היה בעצם ההפרה של זכות היוצרים ע"י המערער להפחית מערכה שהרי המשיב זכה בפיצוי מלוא ערכה של זכות יוצרים מאת הנתבעים האחרים שפרסמו את יצירותיו והפיקו את הרוחים מהם. העובדה שנתבעים האחרים אין להם ממה לשלם אינה משנה את המצב וזהו מזלו הביש של המשיב ולא על כך חב המערער לפצותו.
ד. הפיצויים על הפרת זכות יוצרים נתונים לשיקול דעת חופשי של ביהמ"ש והשופט יכול לפסוק כל סכום שנראה בעיניו ללא צורך לעשות ולנמק חשבון. בדרך כלל לא יתערב
בימ"ש שלערעור בשומת ביהמ"ש דלמטה אך במה דברים אמורים כשנגרם נזק של ממש ויכולים להיות אומדנות לכאן ולכאן בדבר סכום שבו ניתן לפצות, על הנזק. מה שאין כן כשהנזק שעליו לפצות הוא רוחני גרידא. כאן יכול ביהמ"ש שלערעור להתערב.
ה. ביהמ"ש החליט לא להסתפק בפיצויים נומינליים באשר המעשה שעשה המערער הוא חמור, בכך שגזל את קנינו הרוחני של המשיב והשיג את גבולו. על כן החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את סכום הפיצויים על 10,000 ל"י במקום 30,000 ל"י שפסק ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. 7.4.75).
ע.א. 224+290/75 - פנחס דיין ואח' נגד בית תלמור גבוה ואח'
*כשרות צוואה לטובת אגודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק עזבונות 3702/71 - הערעור נדחה בעיקרו)
החלטה השופט ח. כהן:
א. עדים לצוואה החותמים על הצהרה כאמור בסעיף 20 לחוק הירושה אין צורך כי ההצהרה תהיה בלשון המילולית האמורה בסעיף 20 ודי בכך אם תהיה בעלת תוכן דומה. די אם מתוך הצהרתם עולה אישור שהמצוה חתם בפניהם על מסמך שהצהיר עליו לפניהם שזאת צוואתו האחרונה.
ב. כאשר קיימת צוואה לטובת אגודה עותומנית הרי הרשיון שהיא צריכה משר הפנים לקבל מתנה או ירושה אינו יכול למנוע את כשרות הצוואה בכל הנוגע לחלק שהמוריש הוריש לאגודה. על כן אין לקבל את טענת המערערים שהמשיב אינו תאגיד הכשר לרשת. הרשיון של שר הפנים לפי סעיף 17 לחוק העותומני, אם לאחר חקיקתו של סעיף 4 לחוק הירושה עדיין תקף בכלל, אינו דרוש אלא למתנות או לצוואות של מקרקעין בלבד.
ג. כאשר המנוח שחרר בצוואתו מנהל עזבון שמינה מהחובה לתת ערבון ואותו מנהל עזבון נפטר הרי אם ביהמ"ש ממנה מנהל עזבון אחר צריך הלה לתת ערובה כמנהל עזבון. אין להניח שבהוראתו לשחרר את מנהל העזבון שהוא מינה מלתת ערובה התכוון המנוח גם למנהל עזבון שיבוא במקומו של אותו מנהל עזבון שנפטר.
(בפני השופטים:ח. כהן, מני, עציוני. המערער לעצמו, עו"ד א. אליגון למשיב הראשון, עו"ד ב. שבתאי מנהל עזבון, לעצמו.25.3.75)
ע.א. 711/74 - מקדש מפעלי מתכת בע"מ נגד אתרים בחוף ת"א בע"מ.
*מתן ארכה לפינוי נכס שהופקע המערערת מחזיקה במבנה בשטח מגרשי התערוכה בת"א ומנהלת בו בית מלאכה למסגרות, בשנת 1971 הוצא נגד המערערת פס"ד של פינוי ע"י ביהמ"ש מן הטעם שהיא משיגה גבול, היא לא פינתה את המקום ובמרץ 1973 הופקע המקום. המערערת לא פינתה את הנכס גם אז וכאשר הוגשה תביעת פינוי על פי פקודת הקרקעות ביקשה אורכה של שנה. ביהמ"ש המחוזי סירב לתת את האורכה על פי שיקול דעתו והערעור על כך נדחה. בעל עסק המקבל על עצמו התחייבות לביצוע הזמנות כאשר לגבי בית המלאכה שלו קיים צו הפקעה וגם פס"ד הקובע שהוא משיג גבול אינו יכול להשמע בטענה של "מאזן צדק" ו"הנזק הרב הבלתי ניתן לתיקון" שייגרם לו. גם הטענה שהמצהיר מטעם המשיבה לא התייצב לשם חקירה נגדית על תצהירו אין בה ממש, שכן כל מה שנאמר בתצהיר הוא
ענין פרסום צו משרד האוצר וכל הקשור בכך והמערערת לא כפרה באף אחת מעובדות אלה אלא ביקשה אורכה לפינוי המבנה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד ז. הופמן למערערת, עו"ד א. מינצ'וק למשיבה. 24.3.75).
ע.א. 89/74 - סטפניה אינסמן נגד חיה רונשטיין ואח'
*צוואה בעל פה המשיבה היא אלמנתו של המנוח יוליו אנסמן והמשיבות הן בנותיו. שעה שהמנוח שכב על ערש דווי וזמן קצר לפני פטירתו אמר בנוכחות בעלי הדין ושני רופאים מה רצונו שיעשה ברכושו ולאחר פטירתו ביקשה האלמנה לקיים צוואה זו כצוואת שכיב מרע. זכרון דברים על דברי המנוח נעשה ע"י אחד הרופאים אך לא הופקד בביהמ"ש, אחד העדים הרופא השני, החתום על זכרון הדברים אינו שומע את לשון המצווה, ביהמ"ש לא ראה בזכרון הדברים צוואה עפ"י סעיף 23 לחוק הירושה ולא השתמש בסמכותו לפי סעיף 25 לקיים את הצוואה על אף הפגמים בהליכים. הערעור על כך נתקבל. שתי המשיבות עצמן העידו כי אכן ציוה המנוח לפני פטירתו על רכושו, כך שאין ספק באמיתות העובדה שנעשתה צוואה. נשאלת השאלה מה היה בצוואה, האם מה שנרשם בזכרון הדברים או כפי שמעידות המשיבות. צודקות המשיבות כי מה שהמערערת ביקשה לאשר היא הצוואה שבזכרון הדברים ולא הצוואה כפי שמעידות עליה המשיבות ועל כן הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שהמערערת תתקן את תביעתה ותקבל אישור הצוואה כפי שהעידו עליה המשיבות באשר עדותן מהוה הודאת בעל הדין.
(בפני השופטים: ח, כהן, מני, עציוני. עו"ד אדם למערערת, עו"ד ש. ינובסקי למשיבות. 2.3.75) .
=ע.א. 281/74 - לאה כהן ואח' נגד א.ד.ש ... בע"מ
*דחיית אגרה * רישום הערת אזהרה.
בשנת 1971 הגיש המנוח מאיר כהן תביעה לפיצויי נזיקין נגד המשיבה בסך 170 אלף ל"י ותשלום האגרה נדחה. בדצמבר 1972 נפטר המנוח בטרם הוחל בבירור התביעה וביוני 1973 הגישו שלושת המערערים בקשה להרשות את צירופם כתובעים במקום המנוח והרשות ניתנה. המערערים לא הגישו כתב תביעה מתוקן אך שלשה חדשים לאחר מכן בקשו להתיר להם להגדיל סכום התביעה וכן לדחות את אגרת התביעה הכרוכה בהגשת התביעה המוגדלת. הם הגשו כתב טענות נוסף שבו הגדילו את סכום התביעה ל-200 אלף ל"י כנתמכים ו- 90 אלף ל"י כנזקי המנוח. בכתב הטענות צויין כי שני המערערים הראשונים הסתלקו מחלקם בירושת המנוח לטובת המערערת השלישית שהיא בתו של המנוח ואכן המערערת השלישית תבעה כיורשת ועבור הפסד תמיכה תבעו שני המערערים הראשונים. הרשם הרשה את הגשת התביעה כנתמכים אך קבע שתביעת העזבון נבלעת בתביעת היורשים כתלויים במנוח ועל כן דחה את האגרה רק לגבי הסכום של 200 אלף ל"י שנתבע כהפסד תמיכה. הערעור על כך נתקבל. לטענה שהמערערים לא ביקשו תיקון כתב התביעה ע"י הגשת תביעה כנתמכים הרי הרשם נתן להם את הרשות הזו בהחלטתו ועל כך לא ערערה המשיבה. אשר להחלטת הרשם בענין הסתלקות שני המערערים הראשונים מחלקם בירושה, הרי לפי חוק הירושה מי שהסתלק מחלקו בעזבון רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה וענין השפעת ההסתלקות על תביעת התלויים אינו כה חד משמעי כפי שסבר הרשם ולא היה מקום להכריע בשאלה זו אגב דיון בבקשה לדחיית האגרה.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. ז'בוטינסקי למערעריםעו"ד צ.ק. שניר למשיבה. 23.3.75).
ע.א. 688/74 - עזבון המנוח אבדאג'ני ואח' נגד גמאל עבדאלג'ני ואח'
*רישום הערת אזהרה המערער הגיש תביעה לאכיפת חוזה מכירת מקרקעין נגד המשיב בטענה שהמשיב מכר למנוח את הקרקע. יחד עם הגשת התביעה ביקש המערער לרשום הערת אזהרה בלשכת רשם המקרקעין וביהמ"ש דחה את הבקשה מן הטעם שבין עריכת החוזה שעליו מבוססת התביעה ובין מועד הגשת התביעה עבר האיזור הסדר ובהסדר לא דרש המנוח את הרשום על שמו. הערעור על כך נתקבל. מתוך החומר שהובא בפני ביהמ"ש אין זה ברור אם החוזה נערך לפני שעבר המועד להגשת תביעות בהסדר ואם לאו וכל הענינים הקשורים בהסדר ובסעיפי החוק הנוגעים לכך שעתם בבירור התביעה לגופה. רישום הערה נחוץ על מנת לשמור על המצב הקיים עד לגמר בירור התביעה והתובע הוכיח לכאורה את זכותו לאכיפת החוזה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. חטיב למערער, עו"ד מ. סבאה למשיב. 17.3.75).
ע.א. 669/74 - מינידובסקה אסתר נגד האפוטרופוס הכללי ואח'
*יורשים מדרגות שונות המנוחה רגינה רגירר (להלן - המורישה) נפטרה ולא השאירה אחריה בן זוג וצאצאים. הוריה ניספו בשואה והמערערת היא אחות אם המורישה. אבי המורישה נישא פעם שניה והמשיב השני (להלן - המשיב) הוא נכדו מנישואיו השניים. המערערת טענה בביהמ"ש המחוזי שהיא יורשת של מחצית עזבון המורישה באשר לטענתה יש לחלק את העזבון "חלוקה רעיונית" בין שני הורי המורישה ועל כן היא זכאית למחצית העזבון כיורשת יחידה של אם המורישה. טענתה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. חוק הירושה קובע שלוש דרגות של יורשים עפ"י דין והם - ילדי המוריש וצאצאיהם; הורי המוריש וצאצאיהם; והורי הוריו וצאצאיהם. לפי סעיף 12 של החוק "ילדי המוריש קודמים להוריו, הוריו קודמים להורי הוריו". לפי הוראות אלה ואחרות של החוק אם השאיר מוריש קרוב מדרגה ראשונה אין לקרובים מדרגות אחרות כל זכות לירושה וכן הלאה. מכיון שהמשיב השני הוא יורש מדרגה שניה (צאצא של אבי המורישה) ואילו המערערת היא קרוב מדרגה שלישית (צאצא של הורי הוריה של המורישה) קודמת זכות המשיב השני לזכות המערערת. ההוראה בסעיף 13 שהורי המוריש חולקים ביניהם בשוה לא באה לשלול או להגביל את "רעיון הפרנטלות" שעליו מבוססת החלוקה בין קרובי המוריש אלא סעיף 13 מסדיר את החלוקה בין יורשים מאותה דרגה.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. רובינשטיין למערערת, עו"ד י. פוקס למשיבים. 23.3.75).
ע.א. 226/74 - מ. דנקנר ובניו בע"מ נגד ישראל טלמון ואח'
*ביטול מינוי כונסי נכסים המערערת ביקשה בביהמ"ש המחוזי לבטל את מינוי המשיבים ככונסי נכסים של שותפות מסוימת והשותפים של אותה שותפות. הבקשה נדחתה בביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. בביהמ"ש העליון נדון מינוי כונסי נכסים לפי סעיף 43 של פקודת השותפות החייב להיות עפ"י בקשה של שותף דוקא ואילו כאן הוגשה הבקשה למינוי כונסי הנכסים ע"י המשיבה השלישית ולא ע"י אחד השותפים; מינוי כונסי נכסים עפ"י תקנה 264 של תקנות סדר הדין האזרחי כך שניתן לראות את המינוי הנוכחי כמבוסס על תקנות אלה; הטענה שעפ"י אותה תקנה הכח למנות את כונסי הנכסים הוא רק בשלשה סוגים של מקרים אשר מקרה זה אינו אחד מהם; ביטול מינוי כונסי נכסים שנעשה שלא באחד משלושת הסוגים האמורים שהוא ביטול מכאן ולהבא ולא שהמינוי בטל למפרע שכן הסמכות של ביהמ"ש לפי תקנה 264 קיימת ועומדת אלא שלא הפעיל את סמכותו נכון; ולבסוף דן
ביהמ"ש בענינים המעשיים הנובעים ממינוי הכונסים בענין דנא, ועפ"י נסיבות הענין הגיע למסקנה שאין לבטל את מינוי כונס הנכסים ומה גם שבינתיים ניתן צו קבלת נכסים בפשיטת רגל של השותפות ושל שותפיה ובזה הושגה המטרה שאליה חתרה המערערת.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. שרף למערערת, עוה"ד י. טלמון ומ. כהן למשיבים. 20.3.75).
ע.א. 87/75 - א. פויטוונגר בע"מ ואח' נגד אשר פויכטוונגר ואח'
*התנגדות למכירת מניות המערערים הינם בעלי מניות בחברה המשיבה הראשונה והמשיבים גם הם בעלי מניות באותה חברה. המערערים מחזיקים ב- %32 של המניות והמשיבים %68. בעלי הרוב מבקשים למכור את מניותיהם לחברת אלקו בע"מ ובעלי המיעוט מתנגדים למכירה זו. תקנות החברה אינן מונעות מכירת המניות בסייג אחד שהמנהלים יכולים להתנגד למכירה אך כאן המנהלים מייצגים את בעלי הרוב והם אינם מתנגדים למכירה. בקשתם של המערערים לתת צו מניעה נגד המשיבים שלא למכור את מניותיהם נדחתה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון בפס"ד מקיף סוקר את הענינים הנוגעים למכירת מניות. הכלל הוא שהמניות הן עבירות ומכיון שקיימת בתקנות החברה רק ההגבלות שהמנהלים רשאים למנוע המכירה, הרי אם אינם מונעים אין לאסור את העברת המניות. אין לפרש את הסייג "שהמנהלים רשאים" כאילו הם חייבים למנוע העברת מניות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד נ. ליפשיץ למערערים, עוה"ד י. נאמן, י. רוטנשטרייך וע. יפו למשיבים. 20.3.75).
ע.א. 144/74 - פאן- לון בע"מ נגד רחל גולדשטיין
*טענת חברה שמסמכי מכירת דירה החתומים ע"י מנהל קודם מזויפים.235 המשיבה הגישה תביעה, בהמרצת פתיחה, כי דירה של המערערת תימסר לחזקתה ותירשם על שמה. את תביעתה ביססה על שורה של מסמכים שעליהם היתה חתומה המערערת הכוללים חוזה עם מי שהיה בעלה של המשיבה, גיסו של מר עברון מי שהיה מנהל פאן- לון, ובין היתר גם מסמכים שבהם היתה המשיבה צד. המערערת טענה כי המסמכים אינם נכונים, וכי התאריכים במסמכים אינם נכונים ועברון חתם עליהם לאחר שכבר חדל להיות בעל זכות חתימה יחידה בשם החברה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות ההגנה של החברה והערעור על כך נדחה. לטענת החברה כי הענין לא היה ראוי להתברר בדרך מקוצרת של המרצת פתיחה - טענה זו כוחה היה יפה בתחילת ההליכים, אולם בעת הדיון עצמו לא התנגדו באי כוח החברה לדרך בירור זו. לגוף הענין ניתח ביהמ"ש העליון את המסמכים השונים והגיע למסקנה כי עפ"י המסמכים האלה בדין פסק ביהמ"ש המחוזי לטובת המשיבה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ז. פייט למערערת, עו"ד ב. עמרמי למשיבה. 24.3.75).
ע.א. 685/74 - הדסה ברזניצקי ואח' נגד אדיר בן יוסף
*דמי שכירות עבור מושכר מעורב המשיב מחזיק כשוכר מוגן במשרד השייך למערערים. בחוזה השכירות תוארה המטרה שלשמה שכר המשיב את המושכר כניהול עסקי קבלנות בנין ותכנון בנין. עפ"י החוזה הותר למשיב להרשות לאחיו להשתמש בחלק מהמושכר כמשרד עריכת דין ואכן באופן מעשי משמש מחציתו של המשרד למשיב לניהול עסקי קבלנות ומחציתו לאחיו לניהול משרד לעריכת דין. המערערים בקשו מביה"ד לשכירות לקבוע דמי שכירות למושכר על פי הוראות תקנה 2 לתקנות הגנת הדייר שביטלה את התקרה לדמי השכירות בבית עסק "שעיקר עיסוקו עבודות בניין קבלניות ומסחר במקרקעין". ביה"ד לשכירות קיבל את
בקשת המערערים אך ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור המשיב והערעור על כך נדחה. אכן אין לקבל את טענת המשיב כי עפ"י תקנה 2 לתקנות הגנת הדייר האמורה משחרר בית עסק מתקרת דמי השכירות רק אם מתנהל בו גם עיסוק של עבודות בנין קבלניות וגם מסחר במקרקעין, ודי בכך אם עיקר העיסוק הוא בעבודות בנין קבלניות או מסחר במקרקעין. אולם יש לקבל את טענת המשיב שאין עיקר העיסוק במושכר עבודות בנין קבלניות. מחצית המושכר משמשת כעסק לעריכת דין וממילא אין עיקר העיסוק עבודות בנין קבלניות. ביהמ"ש העליון הטעים כי אין זה חשוב לשם מה הושכר המושכר אלא מה מתנהל בו בפועל ובלבד שמה שמתנהל בפועל במשרד מתאים למטרת השכירות כפי שהיא מצוינת בחוזה והיא בהתאם לתנאי החוזה המוסכמים .
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. בן דרור למערערים, עו"ד ע. בן יוסף למשיב).
ע.א. 608/73 - שולמית תעיזי כובש נגד אהרון גיל ואח'
*טענת שיתוף בנכסי בני הזוג המערערת היתה נשואה למורישם של המשיבים והגישה תביעה בה תבעה מחצית נכסי המנוח בטענת שותפות בנכסים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה והערעור על כך נדחה. היו אלה נשואיה השניים של המערערת והנישואין השלישיים של המנוח כשלשניהם ילדים לפני נישואין אלה. לשני בני הזוג היו נכסים לפני נישואיהם והם שמרו על נכסיהם כל אחד לעצמו. המערערת עבדה ואת הכספים שהרויחה לא הכניסה לבית, חיי הנישואין בין הצדדים לא עלו יפה מן ההתחלה והוגשו תביעות שונות של מזונות וכו'. מכל נסיבות המקרה ניתן לראות שלא היתה כוונה של בני הזוג לקיים שותפות בנכסיהם. הוכח שבפועל קיימו בני הזוג אורח חיים של הפרדה מוחלטת ברכוש ובעניניהם החומריים והכספיים. אמנם לפני הנישואין ערכו בני הזוג הסכם שבו צויין כי רכושה של האשה מלפני נשואיה ישאר לעצמה ולא צויין דבר באשר לרכוש הבעל, אך אין ללמוד מכך כי הכונה היתה שרכוש הבעל יהיה משותף. החזקה בדבר בעלות נפרדת הנובעת מן הרישום פועלת לטובת המנוח ועל המערערת היה להוכיח כוונה של שיתוף בנכסים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ג. מרגלית למערערת, עו"ד י. טובל למשיבים. 7.4.75).
ע.א. 510/73 - קצין התגמולים נגד עזרא מזרחי
*טענת פציעה עקב שירות צבאי המשיב שימש כנהגו של סרן צה"ל ובשעות שהמכונית לא עמדה לרשות הסרן היה המשיב נוהג במכונית לצרכיו הפרטיים ברשותו של הסרן. באחד הימים נסע לבקר חבר פצוע, בדרך אירעה לו תאונת דרכים ונפגע. המשיב הגיש תביעה להכיר בו כנכה עקב שירותו הצבאי. קצין התגמולים דחה את תביעתו, ועדת העררים קיבלה את ערעור המשיב והערעור על כך נתקבל. ביום המקרה לא קיבל המשיב רשות מיוחדת ממפקדו לנסוע, אך בין אם קיבל את הרשות ובין אם לא קיבל, אין זה מעלה או מוריד. לכל הדעות לא היתה הנסיעה תוך מילוי תפקיד שהוטל על המשיב ע"י הצבא או ע"י מפקדו והנסיעה היתה בזמנו החופשי של המשיב ובמטרה פרטית של ביקור חבר פצוע, על כן אין לראות בתאונה חבלה עקב השירות הצבאי.
בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' בייניש למערער, המשיב לעצמו. 25.3.75).
ע.א. 243/74 - המועצה המקומית משהד נגד מירון, מושב עובדים ואח'
*רשות להתגונן המערערת חתמה על שטרי חוב לפקודת המשיבה השניה וזו הסבה אותם למשיבה הראשונה (להלן המשיבה).
היה שוני בין שם הנפרע הנקוב בשטרות ושמו בתור מסב שעל
גבם, ועל כן קבע ביהמ"ש שאין המשיבה אוחזת בשטרות כשורה באשר לא נטלה אותם כשהם שלמים ותקינים לפי מראיהם, על כן זכאית המערערת לטעון נגד המשיבה את כל הטענות שהיו פתוחות לפניה כלפי המשיבה השניה. עם זאת דחה הרשם את בקשת המערערת לקבלת רשות להתגונן באשר לדעתו הטענה שעוררה המערערת להגנתה אינה ראויה למתן רשות להתגונן בגינה. הערעור על כך נתקבל. כמסתבר היו למשיבה השניה נושים ואלה עיקלו כספים שבידי המערערת וזו שילמה את הכספים לפי צווי עיקול של ההוצל"פ. לדעת הרשם זכאית אמנם המערערת לגבות מהמשיבה השניה את הכספים ששילמה לנושים אך אין היא רשאית לקזז סכומים אלה כנגד תמורת השטרות, באשר אין הסכם קיזוז בין הצדדים. אולם המערערת אינה טוענת קיזוז אלא טוענת פרעתי ויהא אשר יהא טיב טענתה ראויה היא לשמש הגנה. השאלה אם צודקת המשיבה כי לאחר שהשטרות הוסבו על ידי הנפרעת שוב לא היתה המערערת חייבת כספים לנפרעת היא שאלה הראויה להתברר בביהמ"ש ועל כן יש לתת למערערת רשות להתגונן.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ר. ג'רג'ורה למערערת, עו"ד ד. ויסמן למשיבה. 25.3.75).
ע.א. 582/74 - בן חיים יעקב נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*דיון מחודש בבקשת נכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בשעתו החליטה הרשות המוסמכת כי אין מחלת המערער נובעת בשלמותה מרדיפות הנאצים וועדת העררים אישרה את החלטת הרשות המוסמכת. עתה ביקש המערער על יסוד סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים לדון מחדש בענינו על יסוד ראיות חדשות. המשיבה סברה כי מאמר שועדת העררים אישרה בשעתו את החלטתה לא חל סעיף 18 על המקרה והערעור על כך נתקבל, בהסכמת ב"כ המשיבה. סעיף 18 נותן זכות לנכה לבקש דיון מחודש כאשר ישנן ראיות חדשות והעובדה שהחלטת הרשות שניתנה בשעתו זכתה לגושפנקא של ועדת העררים ואפילו של ביהמ"ש אינה משנה.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א .זיינפלד למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 7.4.75).
ע.א. 349+553/74 - הצלחת משה בע"מ ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א
*פיצוי עקב הפקעת קרקע המשיבה הפקיעה חמישים דונם קרקע השייכים למערערים וביהמ"ש קבע את הפיצוי על פי ערך הקרקע כשטח ציבורי פתוח להקמת מבני ציבור וזאת על יסוד העובדה שבשעת ההפקעה חלה על המקום תכנית שייעדה את הקרקע לשטח ציבורי פתוח. הערעור על כך נדחה. טענת המערערים היתה כי בעבר היה המקום מיועד לשטח בניה ועל כן יש לתת להם את הפיצוי לפי שטח של בניה למגורים. טענתם לא נתקבלה, שכן עפ"י חוק התכנון, משפורסמה הודעה המשנה ייעוד של קרקע יכולים בעלי הקרקע לתבוע פיצויים כבר עם שינוי הייעוד תוך מועד מסוים מפרסום צו השינוי. מה גם שהמערערים רכשו את הקרקע לאחר שכבר היתה מיועדת לשטח ציבורי פתוח ובודאי השתקף הדבר במחיר הרכישה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד שוב וסמו למערערים, עו"ד ע. פזטל למשיבות. 9.4.75).
ע.א. 452/74 - ישראל רובינשטיין ואח' נגד מנס קפלון
*תיקון תביעה ; קיזוז המערערים והמשיב הקימו שותפות שהתפרקה ועם חיסול השותפות נערך הסכם אשר לפיו התחייב המשיב למכור למערערים חנות שהיתה בידו. במעמד החתימה על הסכם המכר קיבל המשיב מהמערערים סכום של 5,000 ל"י ובקבלה נאמר כי הכסף שולם ע"ח
החנות. לבסוף תבע המשיב מהמערערים לקבל את החנות לידם אך ביהמ"ש סירב לתת צו ביצוע בעין. כמו כן סירב לאפשר למשיב לתקן את פרשת התביעה ולהשתיתה על תביעת פיצויים באשר הבקשה הוגשה כשהמשפט עמד בפני סיומו. יחד עם זאת חייב ביהמ"ש את המערערים לשלם למשיב סכום של כ- 6,000 ל"י הנובע מן העיסקות השונות שהיו בין הצדדים, אך לא מעיסקת החנות. המערערים מאידך ביקשו לקזז כנגד הסכום שחוייבו את הסך של 5,000 ל"י שהמשיב קיבל ע"ח החנות וביהמ"ש דחה את בקשתם, באשר בהסכם לא נאמר דבר על זכות הקיזוז. הערעור נדחה. לעניין הריבית קבע ביהמ"ש העליון כי על המערערים לשלם רבית על הסכום הפסוק: %11 מיום הגשת התביעה עד ליום 14.5.73, %15 מאותו תאריך עד ליום 23.1.75 ומאז %22.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד צבי דרזנר למערערים, עו"ד דוד שטינמן למשיב. 3.4.75).
ע.א. 164/74 - משה גולדבר נגד עירית רמת- גן
*יפוי כח לטובת צד שלישי המשיבה רכשה מאת המערער חלקת קרקע והמערער נתן לעו"ד של העיריה יפוי כח להעברת הקרקע ע"ש המשיבה. יפוי הכח ניתן בשנת 1957 ולא נאמר בו שהוא בלתי חוזר. לאחר שעברו למעלה מ- 10 שנים ביקשה המשיבה לפעול עפ"י יפוי הכח ולהעביר על שמה את הקרקע. סעיף 6 (א) של החוק להגנת רכוש מופקד 1964 קובע כי לא תירשם פעולה עפ"י יפוי כח רגיל אם עברו 10 שנים מיום עשייתו אלא בתנאים מסוימים וביניהם אם התיר זאת ביהמ"ש. על כן פנתה המשיבה לביהמ"ש וקיבלה הרשאה לבצע את הרישום עפ"י יפוי הכח. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקבעו כי ניתן לפעול עפ"י יפוי הכח ללא אשורו של ביהמ"ש באשר מדובר כאן ביפוי כח שניתן לביצוע עיסקה שהמרשה קיבל עבורה תמורה. כיון שכך הרי זה יפוי כח בלתי חוזר שניתן להפעילו לאחר שעברו 10 שנים. אין זה הכרח שבתוך יפוי הכח יצויין כי הוא בלתי חוזר. העובדה שזכותו של אחר תלויה בהרשאה יכולה להיות מוכחת בדרך חוקית אחרת ולאו דוקא מתוך יפוי הכח.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. המערער לעצמו. עו"ד ענבר למשיבה. 20.3.75).
ע.א. 60/74 - ויטה בע"מ נגד יכיני, מושב עובדים
*הפרת הסכם והקטנת הנזק המשיבה התחייבה לגדל באמצעות חבריה עגבניות בשטח 100 דונם ולספק יבול בכמות של 400 טונות למערערת בחודשים אוגוסט ספטמבר 1972. משהחלה המשיבה לספק את התוצרת בחודש אוגוסט, התברר שהמערערת אינה יכולה לקלוט את הכמות המסופקת בגלל תקלה בבית החרושת שלה ואז הופנו מספר משלוחים לבית חרושת אחר אך לא היה בטחון שאפשרות זו תתקיים גם להבא. החקלאים לא ראו דרך להציל את שניתן להציל אלא ע"י מכירת הסחורה לסוחרים מעזה בשיטה מסוימת שלפיה רוכשים הקונים את היבול כולו ומקבלים על עצמם את הקטיף, האיסוף וההובלה. על כן קיבלה המערערת רק חלק מהסחורה שהובטחה לה ותבעה פיצויים מהמשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה והערעור על כך נדחה. עפ"י חוק המכר חייב הקונה לקבל את הממכר ובמקרה זה סירבה הקונה לקבל את אותו חלק מן הממכר שנשלח אליה ושהיה מיועד לה. לטענת המערערת שהמשיבה לא הודיעה בצורה חד משמעית שהיא מבטלת את החוזה לרגל אי קליטת כל הכמות המסופקת - אין לשכוח שמדובר במצרך העשוי להתקלקל במהירות אם אין הוא נקטף בזמן, ולאחר שהמערערת סירבה לקבל מספר משלוחים אחזה בהלה את המגדלים שמא ירד היבול לטמיון, ובדין נהגו כדי להקטין את הנזק כמה שאפשר.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. בר- שלום למערערת, עו"ד י. פלד למשיבה. 23.3.75).
בג"צ 433/74 - פלונית נגד ביה"ד הרבני האיזורי בת"א ופלוני
*עתירה לבג"צ כשיש תרופה אחרת המשיב השני (להלן - המשיב) הגיש תביעה לביה"ד הרבני לשלום בית. ביה"ד הטיל במסגרת התיק הנדון עיקול על מטלטלין הנמצאים בבית הזוג. העותרת טוענת שהעיקול ניתן ללא סמכות ועתירתה נדחתה. במידה וראש ההוצל"פ אישר את העיקול פתוחה הדרך לעותרת לערער בפני ביהמ"ש ועל כן אין מקום לפנות בענין זה לבג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד דוברונסקי לעותרת, עו"ד ש. נבוני למשיב. 18.3.75).
בג"צ 100/75 - פלוני ואח' נגד עירית ירושלים ואח'
*עתירה לבג"צ כשיש תרופה אחרת העותרים הינם הורי ילדה קטינה אשר תחילה נמסרה בהסכמתם למשמורת משפחה אומנת שם נפגשו עם הילדה מפעם לפעם ועתה הוציאה המחלקה לשירותי משפחה של עירית ירושלים את הילדה, לפי טענת העותרים, מהמשפחה האומנת ומסרה אותה למשפחה מאמצת תוך כדי פתיחת הליכי אימוץ. עתירת העותרים נדחתה שכן ענין זכויות ההורים על ילדיהם ניתנות לבדיקה ועיון ע"י ביהמ"ש המחוזי והוא שידון ויפסוק בסופו של דבר בענין האימוץ לכשתוגש אליו הבקשה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד מאיר שכטר לעותרת. 18.3.75).
בג"צ 13/75 - מרדכי לוי נגד ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה ואח'
*התישנות בעבירת משמעת העותר, עובד מדינה, הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בביצוע עבירות שוחד, זיוף מסמך וקבלת כספים במרמה. הוא נדון לתקופת מאסר והגיש ערעור לביהמ"ש העליון על ההרשעה ועל העונש. ביום 1.7.74 הגיש הודעה לביהמ"ש העליון שהוא מצמצם את הערעור לענין העונש בלבד. ביום 11.7.74 נשמע הערעור וביום 2.10.74 הוגשה קובלנה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה נגד העותר על עבירות המשמעת הנובעות מן ההרשעה הנ"ל, לפי סעיף 17 (4) לחוק. בפני ביה"ד למשמעת טען העותר טענת התיישנות המבוססת על סעיף 64 לחוק שירות המדינה (משמעת), היינו שעברה שנה ויותר מהיום שנודע על עבירת המשמעת ועד להגשת הקובלנה. טענה זו נדחתה ועתירת העותר נדחתה. היום שבו נעשתה עבירת המשמעת הוא היום שבו הורשע המערער והרשעתו הפכה לסופית. כל עוד היו תלויים הליכים בביהמ"ש, הרי לפי החוק אין מועדים אלה באים במנין לצורך ההתיישנות של שנה. רק משהודיע העותר לביהמ"ש העליון כי הוא מבטל את ערעורו על ההרשעה וההרשעה הפכה לסופית נוצרה עבירת הקלון לפי סעיף 17 (4) לחוק.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד מ. חשין למשיבים. 18.3.75).
ע.פ. 25/75 - אלי עטיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשימוש בסם מסוכן המערער הורשע בעבירות של החזקת סמים מסוכנים לשימוש עצמי ונדון ל- 6 חדשי מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של שמונה חדשים במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין ממש בטענה שבנוסף להחזקת סם צריך להיות גם שימוש בו לצורך הרשעה. ו' החיבור לפני המלים "השתמשו בו" אין פרושו שהשמוש חייב להתווסף על ההחזקה כדי שתיווצר עבירה. גם העונש אינו חמור מדי בהתחשב בהרשעותיו הרבות הקודמות של המערער.
(בפני השופטים : לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד א. פרנק למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 17.3.75).
ב"ש 52/75 - אברהם סנדורי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה
המבקש הואשם באינוס בנסיבות מחמירות וביהמ"ש ציוה לעצרו עד גמר ההליכים הפליליים ועררו על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי הוא מביא בחשבון את האפשרות של נישואי המתלוננת למבקש ואין להתחשב היום בעובדת הנישואין כעובדה חדשה. כן אין לייחס לעובדה שהמתלוננת ביקשה בינתיים לבטל את תלונתה נגד המבקש, דבר שאינו מעיד כשלעצמו כי לא היה אמת בתלונה.
(בפני : הנשיא אגרנט. עו"ד נסים אבולוף למבקש, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 18.3.75).
בתוכן
* ע.א. 429/73 - .......................230 ─ * פיצויים עקב הפרת הסכם.
─* ע.א. 528/73 - ............................231 ─ * הפרת זכות יוצרים.
─* ע.א. 224+290/75 - ................232 ─ * כשרות צוואה לטובת אגודה.
─* ע.א. 711/74 - מתן ארכה לפינוי נכס שהופקע................................232 ─* ע.א. 89/74 - צוואה בעל פה..............................................233 ─* ע.א. 281/74 - דחיית אגרה................................................233 ─ * רישום הערת אזהרה.
─* ע.א. 688/74 - רישום הערת אזהרה..........................................234 ─* ע.א. 669/74 - יורשים מדרגות שונות.......................................234 ─* ע.א. 226/74 - ביטול מינוי כונסי נכסים...................................234 ─* ע.א. 87/75 - התנגדות למכירת מניות......................................235 ─* ע.א. 144/74 - טענת חברה שמסמכי מכירת דירה החתומים ע"י מנהל קודם מזויפים.235 ─* ע.א. 685/74 - דמי שכירות עבור מושכר מעורב...............................235 ─* ע.א. 608/73 - טענת שיתוף בנכסי בני הזוג.................................236 ─* ע.א. 510/73 - טענת פציעה עקב שירות צבאי.................................236─* ע.א. 243/74 - רשות להתגונן..............................................236─* ע.א. 582/74 - דיון מחודש בבקשת נכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים............237 ─* ע.א. 549+553/74 - פיצוי עקב הפקעת קרקע..................................237─* ע.א. 452/74 - תיקון תביעה ; קיזוז.......................................237─* ע.א. 164/74 - יפוי כח לטובת צד שלישי....................................238 ─* ע.א. 60/74 - הפרת הסכם והקטנת הנזק.....................................238─* בג"צ 433/74 - עתירה לבג"צ כשיש תרופה אחרת...............................238─* בג"צ 100/75 - עתירה לבג"צ כשיש תרופה אחרת...............................239 ─* בג"צ 13/75 - התישנות בעבירת משמעת......................................239─* ע.פ. 25/75 - הרשעה בשימוש בסם מסוכן....................................239─* ב"ש 52/75 - שחרור בערובה..............................................239─
─
─