ע.א. 134/74 - אברהם אלפנדרי נגד רשות הנמלים בישראל
*טענת רשלנות בנזיקין.
* דו"ח תאונה לביטוח לאומי כ"הודאה" מחוץ לכתלי בית המשפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט גלסנר) בת.א. 20/71 - הערעור נדחה).
החלטה - השופט ברנזון:
א. למערער אירעו מספר תאונות בעבר והערעור נסב על מספר תאונות שלטענת המערער קרו לו בעבודתו אצל המשיבה.
ב. בתאונה אחת טוען המערער כי במהלך העבודה "נתפש" לו הגב. אכן זו תאונה אך לא הוכח שהיא קרתה עקב שיטת עבודה לקויה או שהיתה רשלנות אחרת מצד המשיבה שגרמה לתאונה. נכון שגם כשמדובר בעבודה פשוטה חייב המעביד להנהיג שיטת עבודה ראויה ולהדריך את העובדים בה, אולם כל כלל יש להתאימו לנסיבות המיוחדות של כל מקרה. כאן עסק המערער כשנה תמימה לפני התאונה בעבודה זו שהיא פשוטה בתכלית ולא היה מה להדריכו וללמדו.
ג. בתאונה השניה טוען המערער כי החליק על חומר שמנוני ונפל ונחבל ואולם בדו"ח שמסר בביטוח לאומי ובדו"ח תאונה שמסר טען המערער שהגב "נתפש" תוך כדי עבודה. אין כל סיבה שלא לראות בתיאור התאונה שניתן בשעתו ע"י המערער הודאת בעל דין מחוץ לביהמ"ש. אמנם הדרך פתוחה לפני המערער להוכיח שהתיאור האמור ניתן בטעות, אך לשם כך הוא צריך לתת הסבר המניח את הדעת.
ד. ערעור זה הוא מסוג הערעורים חסרי השחר הזורמים לביהמ"ש העליון בלא שיהיה צידוק להגשתם. אין אמצעי אחר לביהמ"ש להבעת מורת רוחו אלא הטלת הוצאות מתאימות לטובת הצד שכנגד ויש להטיל על המערער הוצאות הערעור בסכום כולל של 5000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. 13.4.75).
ע.א. 437/73 - אמירה עאיק נגד סלומון רוזמרין וקופת חולים
*הקשר הסיבתי בין רשלנות לבין הנזק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלוצקי) בת.א. 1785/70 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת הינה קטינה ובהיותה בגיל שנתיים שתתה כמות קטנה של חומר צורב הגורם לכוית רקמות. מיד הועברה למרפאה של קופת חולים שם טיפל בה הרופא ד"ר רוזמרין. בעקבות המקרה חלה היצרות של הושט והמערערת הגישה תביעת פיצויים בטענה שהרופא טיפל בה ברשלנות מפני שלא עשה שתי פעולות שצריך היה לעשות: לא שטף מיד את הושט והקיבה של הילדה בנוזלים ולא הורה על אישפוזה המידי. השאלה עליה ניטשת עתה המחלוקת בין בעלי הדין היא אם קיים קשר סיבתי בין רשלנות הרופא ובין הנזק שהוסב לילדה. הובאה עדותו של רופא בשם אלטמן ובתום גביית הראיות בענין האחריות קבע ביהמ"ש המחוזי כי מחוות דעתו של ד"ר אלטמן אינו יכול להגיע למסקנה סופית בענין הקשר הסיבתי. על כן החליט לפי תקנה 172 לתקנות סדר הדיןלמנות מומחה רפואי מיוזמתו. על יסוד עדות רופא מומחה זה הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי אין קשר סיבתי בין רשלנות הרופא לבין הנזק שנגרם לבסוף לילדה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. ביהמ"ש לא היה מוסמך למנות רופא מומחה מיוזמתו לא לפי תקנה 172 לתקנות סדר הדין ולא מכח סמכותו הטבעית ליזום בעצמו השמעת עד. תקנות סדר הדין קובעות במפורש מתי רשאי ביהמ"ש למנות מומחה רפואי מיוזמתו וכי התקנות לא יחולו על משפטי נזיקין שעילתם היא "רשלנות במתן טיפול רפואי". העולה מכך כי אין כאן פירצה
(לקונה), אלא יש כאן הסדר שלילי ממצה ומחייב, השולל מביהמ"ש את כוחו למנות מומחה רפואי.
ב. בענין הווצרות הנזק כתוצאה מאי הפניית הילדה לאישפוז יש ללמוד מעדותו של ד"ר אלטמן כי הנזק אכן הוחמר. רופא זה אומר כי מהלך המחלה של הילדה לא היה משתנה "כמעט" אילו הילדה היתה מתקבלת מיד לטיפול בבית חולים וכן כי התוצאה הסופית "אינה מושפעת בהרבה" ממועד קבלת הילדה לבית החולים. ההסתייגות של "כמעט" ושל "אינה מושפעת בהרבה" מצביעה על כך שהחמרת מה בכל זאת קיימת. עפ"י מאזן ההסתברות והעדות המסויגת כאמור ניתן לקבוע כי עקב אי אשפוז הילדה חלה החמרה של שלושים אחוז, כלומר שהוכח קשר סיבתי בין רשלנות הרופא לבין הנזק הגופני של המערערת כדי שלושים אחוז.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. 20.4.75).
ע.א. 570+572/73 - צפורה ברון נגד בן מרג'י יוסף מאיר ואח'
*שינוי פריטי החיוב בנזיקין ע"י בית המשפט שלערעור.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בת.א. 1762/71 - הערעור נתקבל לגבי פריטים אחדים).
העובדות:
המערערת נפצעה קשה בתאונת דרכים וכתוצאה ממנה שותקה במחצית הגוף התחתון והיא סובלת קשה ותנועותיה מוגבלות. ביהמ"ש המחוזי קבע למערערת פיצויים בגין ראשי נזיקין שונים בסכום של מליון וחמשים אלף ל"י. בקביעת הסכומים הלך השופט בדרך ביניים שבין שיטת הפירוט המלאה של חישוב הפיצויים הכלליים ובין פסיקת סכומים גלובליים ובמקום שהיו לך נתונים לביסוסהחישוב לגבי פריט פלוני עשה כן, ומקום שזה לא ניתן פסק סכומים גלובליים. בערעוריהם נכנסו שני הצדדים לדיון מחדש כמעט בכל פריט.
החלטה - השופט ברנזון:
א. יש לחזור ולהדגיש שביהמ"ש העליון לא ישוה את פרטי החשבון של ביהמ"ש המחוזי אלא אם לא היה לחשבון כלל על מה שיסמוך בראיות או שהחריגה מהסכום שהיה צריך לקבעו בולטת ביותר. כל שכן כשמדובר בפריט שבו לא היו לשופט נתונים מדויקים והוא נאלץ לקבוע סכום כולל עפ"י אומדן בלבד. בעניננו יש מספר דברים שבאופן בולט טעונים תיקון או השלמה ובהם ידון ביהמ"ש.
ב. החלפת דירה - ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערערת להחליף את דירתה ואולם מכיון שעם החלפת הדירה ישאר בידי המערערת רכוש בעל שווי גדול יותר מדירתה הנוכחית פסק לה רק סכום של מאה וחמישים אלף לירות ולא את כל ההפרש. ביהמ"ש העליון העיר כי צדק ביהמ"ש כשלקח בחשבון עובדה זו, ברם כיון שהשקעת הסכום הגדול בדירה החדשה כרוך בתשלום רבית וכנראה שביהמ"ש לא לקח בחשבון נקודה זו, יש להגדיל את הפיצוי בפריט זה בסך שלושים אלף לירות.
ג. כאב וסבל - לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי הפכה התאונה את המערערת לשבר אדם שאבדה לה כל הנאה בחיים ובכל זאת פסק רק סכום של שבעים וחמישה אלף לירות. מדובר באשה בת 32, עורכת דין בראשית הקרירה המקצועית שלה וזהו אחד המקרים
החמורים ביותר שביהמ"ש נתקל בו עד כה. יש להעלות את הפיצוי בפריט כאב וסבל למאה וחמשים אלף לירות.
ד. לענין קיצור תוחלת החיים סבר ביהמ"ש המחוזי כי תוחלת חייה של המערערת קוצרה לשבע שנים אך לא פסק לה שום פיצוי בשל כך. אמנם אין מגזימים בגובה הפיצוי בראש נזיקין זה אך צריך להיות פיצוי ממשי המביא בחשבון את יסורי האדם שבימי חייו הוא מתענה בהרגשה שחלק מסיכויי חייו נלקח ממנו. אי לכך יש לקבוע פיצוי בראש נזיקין זה בסכום של חמשה עשר אלף לירות.
ה. החיוב ברבית בגין כאב וסבל צריך להיות מיום הגשת התביעה ולא מיום מתן פסה"ד.
ו. דמי הביטוח עבור מכונית שהמערערת תצטרך להשתמש בה כשהיא משוחררת ממכס ומס קניה משולמים לפי ערך המכונית כולל מסים ולא לפי ערך המכונית ללא מסים כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי. יש להעלות את הסכום בסעיף זה לשלושים וחמשה אלף ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד מ. שוויג למערערת, עוה"ד י. מלמן וי. מצא למשיבים. 17.4.75).
ע.פ. 185/74 - שאול מור- יוסף נגד מדינת ישראל
*שלושת היסודות המרכיבים את הכוונה תחילה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים: זיגלמן, בהלול ואור) בת.פ. 94/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער היה נשוי וגר בשכנות לאחד רחמים שטרית. בין רחמים לאשת המערער התפתחו יחסים אינטימיים והדבר נודע למערער ובאחת ההזדמנויות אף הודתה אשתו בפניו כי היא מקיימת יחסים מיניים עם רחמים וביקשה גט. בחודש יולי 1973 היה המערער במילואים ובאחד הימים חזר לביתו בלי הודעה מוקדמת ואחרי שהלך לישון, בשעה 10 בלילה, הגיע לדירה רחמים שטרית אך הלה הופתע מנוכחותו של המערער בבית ועזב את הדירה. בקשר לביקור זה אמר המערער לאחר מכן במשטרה כי באותו ערב חשב לרצוח את רחמים כי הוא מפריע לו בחיים והורס את משפחתו ואם היה לו עוזי היה הורג אותו. למחרת חזר המערער לשירות המילואים וכעבור שלושה ימים שב הביתה לחופשה ליום אחד והביא איתו את הנשק האישי שלו, תת מקלע עוזי עם ארבע מחסניות. באותו ערב ביקר רחמים בבית המערער ושיחק קלפים עם אשתו ולדברי המערער במשטרה, הדבר חרה לו אך למען הילדים התאפק ולא עשה דבר. למחרת בשעה 2 בצהריים שוב הופיע רחמים בבית וישב עם אשת המערער, ולדברי המערער בהודאתו במשטרה, התחילו לדבר על יציאה לפיקניק בשבת בלי להתייחס אליו בכלל "ואז לא יכולתי לשלוט על עצמי יותר". המערער הלך לחדר השינה הוריד את העוזי מעל הארון חזר למטבח ושם ירה באשתו והרג אותה וכן פצע קשה את רחמים שטרית. משגמר כך הלך לבית רחמים שטרית ושם ירה באחותו ובאמו והרג אותן ופצע גם את חברה של ההרוגה. בביהמ"ש שינה המערער מקצת מגירסתו וטען כי ירה באשתו ובמאהבה לאחר שנכנס למטבח ומצא אותם שהם מתחבקים ואז לא יכול היה להתאפק. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. עפ"י העובדות שפורטו לעיל אין כל ספק כי נתמלאו בעניננו שלושת היסודות בסעיף 216 המרכיבים את הכונה תחילה הדרושה בעבירת רצח לפי סעיף 214 (ב), הלא הם: החלטה, הכנה והעדר קנטור מידי.
ב. אשר להחלטה - אין צורך ביותר מאשר שבשעת מעשה קיננה בלב המערער כוונת קטילה ממשית ובכך אין כל ספק. אנו יודעים מפי המערער שמחשבת ההריגה נוצרה אצלו למעשה כבר לפני הרצח, אם כי בדרך כלל קשה לרדת לסוף המחשבה המקננת בלבו של האדם כשהוא הורג ואין אלא לסמוך על מעשיו הנותנים ביטוי חיצוני למחשבתו הפלילית ואלה מוכיחים אותה.
ג. לענין ההכנה - לאחרונה פותחה תיאוריה חדשה שיש צורך בקיום יסוד נפשי במרכיב של ההכנה בעבירת רצח ואולם כבר נפסק כי ההכנה שמדובר בה הינה יסוד פיזי טהור הבא לידי ביטוי בפעולות ההכנה להגשמת הכונה הקטלנית אפילו מהוות פעולות אלה לעתים חלק ממערכת הקטילה עצמה. אך גם אילו היה צריך יסוד נפשי במערכת ההכנה הרי היסוד הנפשי היה בעניננו.
ד. לענין הקנטור - אין לקבל את הטענה שהיה כאן קנטור בלתי פוסק שהצטבר והלך בלבו של המערער. עפ"י החוק, הקנטור צריך להיות סמוך למעשה ההריגה והחוק איננו מכיר בקנטור המצטבר והולך ונמשך זמן רב. כאן ידע המערער על היחסים האינטימיים שבינה לבין מאהבה וגם אם נקבל את גירסתו השניה של המערער שמצא את השניים מחובקים אין הדבר משנה לאחר שהוא ידע מזמן על קיום היחסים ביניהם.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד זילברמן למערער, עו"ד סוכר למשיבה).
ע.א. 621/73 - דוד טלמצ'יו נגד יעקב אבייה ואח'
*חיוב נתבעים עפ"י העיסקה האמיתית למרות שזו "עורפלה" ע"י עיסקה פיקטיבית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 2592/72 - הערעור נתקבל).
העובדות:
אחד אברהם אבייה, שהמשיבים הינם בני משפחתו, היה חייב למערער כספים ובידי המערער היה שטר בסך 10,500 ל"י החתום ע"י אבייה. נעשתה עיסקה פיקטיבית באמצעות בנק קופת עם בת"א ונחתמו מסמכים שונים שמהם יוצא שכאילו המערער מפקיד בידי הבנק סכום של 10,500 ל"י בנאמנות ושכסף זה ניתן למשיבים כהלואה והמשיבים חתמו על טופס של הבנק בו אישרו שקיבלו מהבנק את סכום הכסף הנ"ל מחשבון עיסקת הנאמנות שבין המערער והבנק והתחייבו לשלם לבנק את הסכום הנ"ל. בעקבות התחייבות זו החזיר המערער את השטרות שהיו בידו לאברהם אבייה ולא הגיש נגדו תביעה ובכך נמנעה הכרזת פשיטת רגל של אברהם אבייה הנ"ל. הבנק לא גבה מהמשיבים את הכסף והמערער הגיש תביעה שבה טען שמסר את הכסף לבנק והמשיבים קיבלו מהבנק את הכסף ולחילופין שהם חייבים לו את הכסף מסיבות אחרות ורק במשפט הוברר מה היתה העיסקה למעשה. ביהמ"ש המחוזי סבר שטענות המערער לא הוכחו וכי לא הוכח שהמשיבים קיבלו תמורה עבור התחייבותם. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. מתמיה הדבר שבנק עשה עיסקה פיקטיבית והסכים לערוך מסמכים שלפיהם כביכול קיבל הבנק כספים והלוה כספים למשיבים ובכך לא עמד הבנק בחובתו לנהל חשבונותיו ולהסדיר עסקיו בדרך המתאימה למציאות ולא בדרך המסלפת את המציאות. אולם העובדה שהעיסקה נערכה בצורה פיקטיבית אין בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לתביעה כאשר התברר מה היתה הכונה האמיתית של בעלי הדין ומה היתה העיסקה האמיתית.
ב. ערפול התביעה ע"י גיבוב עובדות בלתי נכונות בכתב התביעה אינו חייב לשמש למערער לרועץ אם ניתן לבסס את תביעתו על טענות חילופיות שהובאו בכתב התביעה.
במקרה דנא ניתן היה להסתמך על התחייבות המשיבים כלפי הבנק לשלם את הסכום הנ"ל לבנק עבור המערער. כאן קיימת הודאה בחוב אם כי היא מבוססת על עילה אחרת מזו שהעלה המערער בכתב תביעתו והעובדה הבלתי נכונה אינה שוללת את תוקף ההתחייבות. ההודאה בחוב שחתמו המשיבים אמנם לא יכולה להתבסס על קבלת כסף מהבנק אך היא שרירה וקיימת אם נתן המערער מצידו את התמורה שעליה הוסכם בקשר עם מתן ההתחייבות. תמורה כזו ניתנה ע"י המערער כאשר החזיר למר אבייה הנ"ל את השטרות.
ג. אמנם המשיבים לא התחייבו כלפי המערער אלא כלפי הבנק אך הבנק פעל בענין זה בשמו של המערער וההתחייבות ניתנה לטובת המערער ואם הבנק לא היה מוכן להגיש תביעה רשאי המערער לתבוע בעצמו את המשיבים לדין.
ד. לטענת המשיבים שלא ידעו על מה הם חותמים - אם המשיבים בחרו לחתום על מסמך מבלי לקרוא אותו ומבלי לדעת תוכנו הרי הם לקחו את הסיכון על עצמם ואין בכך כדי לפטור אותם מאחריות לפי המסמך שעליו הם חתמו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. 7.4.75).
ע.א. 686/74 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פנחס זיונץ
*מתן צו ירושה ע"י הרשם.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם ולך) בת.ע. 3363/74 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המנוח אברהם קרימשינפולר נפטר בלי להשאיר צאצאים, אשתו נפטרה לפניו, הוריו וצאצאיהם נפטרו לפניו, ולא ידוע אם נותרו בחיים יורשים מדרגה שלישית, היינו צאצאים של הורי הוריו. המנוח השאיר נכסים בישראל. המשיב הינו אח אשתו המנוחה של המנוח וביקש מביהמ"ש צו ירושה שלפיו תוכרז המדינה כיורשת של המנוח באשר לטענתו לא השאיר המנוח יורשים עפ"י דין ולא השאיר צואה. המשיב רואה את עצמו כמעונין במתן צו ירושה מכיון שהוא ביקש משר האוצר שזה ישתמש בסמכותו לפי סעיף 17 לחוק הירושה ויעניק למשיב מנכסי העזבון. תנאי קודם לשימוש בסמכות זו שינתן צו ירושה לטובת המדינה. ליועהמ"ש נמסרה הודעה על הגשת הבקשה ונציגו ביקש שיוזמן לדיון ובעת הדיון התנגד למתן צו הירושה וטען כי יש למסור את הנכסים לניהול האפוטרופוס הכללי. רשם ביהמ"ש המחוזי פסק כי למנוח אין יורשים מדרגה ראשונה או שניה ולא ידוע אם יש לו יורשים מדרגה שלישית. על כן, קבע הרשם, ברור המצב של העדר יורשים לגבי 5/6 של העזבון ואת אלה תירש המדינה ואילו 1/6 של העזבון, בהעדר עדות כלשהי בדבר צאצאים בלתי ידועים של הוריו של המנוח, תוקנה לאופוטרופוס הכללי עבור הצאצאים הבלתי ידועים. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. החלטת הרשם ניתן לערער עליה בזכות. עפ"י פקודת הרשמים פס"ד של הרשם כמוה כפס"ד של ביהמ"ש שבו הוא משמש ומכיון שמדובר בצו ירושה הרי ניתן לערער על כך בזכות.
ב. ליועהמ"ש זכות ערעור לפי סעיף 153 לחוק הירושה הקובע כי היועהמ"ש רשאי לפתוח בכל הליך, לרבות ערעור, אם הוא סבור שיש בדבר ענין לציבור וכאן יש ענין לציבור בכך שעזבון המנוח חייב להתנהל כדין עפ"י פקודת האפוטרופוס הכללי.
ג. הרשם רשאי היה לתת פס"ד ורשאי היה לתת צו ירושה שכן לא הוגשה התנגדות לבקשת הצו. היועהמ"ש ביקש להתייצב בעת המשפט וזו איננה התנגדות המונעת מתן צו ע"י הרשם. תקנות סדרי הדין בעניני ירושה קובעות כי הרוצה להתנגד יגיש כתב התנגדות וכתב כזה לא הוגש כאן.
ד. לגופו של ענין צודק המערער שהרשם טעה כשנתן צו ירושה. עפ"י סעיף 17 (א) לחוק הירושה "באין יורש . . . תירש המדינה כיורשת עפ"י דין", הוראה זו היא ברורה
ואינה משתמעת לשתי פנים. המדינה רשאית לרשת רק אם הוברר שאין אף יורש מאלה המפורטים בסעיפים 10 עד 16 לחוק ובמקרה דנא אין כל ראיה שלמנוחה אין יורשים מדרגה שלישית. אם ישנו יורש כזה הרי הוא יורש את העזבון כולו ולא רק 1/6 ממנו כפי שבטעות סבר הרשם.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. 21.4.75).
בג"צ 515/74 - סא"ל אליעזר נדן נגד מפקד משטרה צבאית חוקרת ואח'
*הכרזת המדינה כיורשת בהעדר יורשים.
* זכות ייצוג ע"י עו"ד בהליכי בדיקה לפי חוקת השיפוט הצבאית.
(בקשה למתן צו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר משרת כקצין בצה"ל והוגשה נגדו תלונה של אינוס חיילות אך הוא הכחיש את האשמה מכל וכל. נפתחו נגדו הליכי בדיקה עפ"י חוק השיפוט הצבאי והתעוררה השאלה אם בהליכי הבדיקה, שבהם הוא רשאי לחקור את העדים שהעידו נגדו, יכול הוא להיות מיוצג ע"י עו"ד. המשיבים סברו כי אין הוא זכאי להיות מיוצג ע"י עו"ד. העותר זכה בעתירתו לבג"צ והשופטים ויתקון ועציוני הגיעו למסקנה כי למרות שמדובר בהליך הבדיקה יכול האיש להיות מיוצג ע"י עו"ד. הם הגיעו למסקנתם זו לאחר ניתוח הסעיפים השונים בחוק לשכת עורכי הדין בכל הנוגע לייצוג ע"י עו"ד והסעיפים בחוק השיפוט הצבאי בענין ייצוג ע"י עו"ד. מאידך קבע מ"מ הנשיא זוסמן כי בתהליך הבדיקה אין נחקר יכול להיות מיוצג ע"י עו"ד כאשר הוא חוקר את אלה שהעידו נגדו.
יצויין כי בניגוד לחקירה המשטרתית הרגילה שבה אין זכות לנאשם לחקור את העדים במהלך חקירת המשטרה, הרי בחקירה ע"י המשטרה הצבאית יכול הנאשם לחקור את העדים כבר בשלב הבדיקה הראשונית לפני המשפט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד חצרוני לעותר, עו"ד עדיאל למשיבים).
ב.ר.ע. 36/75 - י. סולץ השקעות בע"מ ואח' נגד אבנור עמי ואח'
*ביקורו של נתבע בדירת התובע כשהתביעה היא פגם בבניה המשיבים הם בעלי דירות שרכשו דירותיהם מאת המבקשים והגישו תובענה על כ- 300 אלף ל"י בטענה שהדירות פגומות, המבקשים בקשו לבקר בדירות כדי לעמוד על הפגמים ולראות את הנזקים במו עיניהם אך המשיבים סירבו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין הם חייבים לתת למבקשים דריסת רגל בדירותיהם אפילו למטרה שנקבו המבקשים והערר על כך נדחה. השופט ח. כהן העיר כי לתומו חשב שהמשיבים יקבלו את הצעת המבקשים בשמחה כסימן שהם רוצים להשיב נזקם אם אמנם יתגלה שיש נזק, אך מכיון שעפ"י החוק אין בעל דין חייב להעמיד דירתו לרשות בעל דין יריבו לביקור ולבדיקה, אפילו כאשר טיב הדירה ומצבה משמש את עילת התביעה, אין ביהמ"ש יכול להתערב בכך. השופט הפנה תשומת לב שר המשפטים לצורך בהתקנת תקנה שלפיה יוסמך ביהמ"ש להרשות כניסה לחצרים של בעל דין כאשר טיבם ומצבם של חצרים שנויה במחלוקת.
(בפני: השופט ח. כהן. 25.3.75).
ב.ר.ע. 40/75 - יובל שגב נגד שלום אברדס ואח'
*סמכות שיפוט מקומית חברה מסוימת נמצאת בפירוק מרצון, משרדה הרשום הוא בחיפה והיא ניהלה את עסקיה בהוד השרון, מקום המצוי בתחום שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי בת"א. המשיב מתגורר בחיפה והוא נבחר למפרק החברה. המבקש הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי בת"א להעביר את המשיב מתפקידו כמפרק והשופט החליט, מיוזמתו שלו, להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בחיפה. הבקשה לרשות ערעור על כך נדחתה. צו החברות מעניק
לביהמ"ש המחוזי באיזור שיפוט מסוים סמכות לפרק חברה שמרכז עסקיה בתחום שפוטו והמבחן הוא מקום העסקים ולא המשרד הרשום. ברם, בעניננו לא ביקש המבקש צו פירוק אלא סעד נגד המשיב שלא יוסיף לכהן כמפרק. מאחר שהמשיב מתגורר בחיפה והמשרד הרשום של החברה הוא בחיפה צדק השופט בשיקול דעתו שמוטב כי הבקשה תתברר בחיפה.
(בפני: השופט ח. כהן. 25.3.75).
ב.ר.ע. 63/75 - פלוני נגד פלונית ואח'
*סמכות דיון במזונות המבקש והמשיבה הסכימו ביניהם להתגרש והגישו לבי"ד רבני בקשה משותפת לגירושין. בעוד הבקשה תלויה ועומדת הגישה האשה לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות עבורה ועבור בתה הקטנה. הבעל טען שאין להזקק לתביעת האשה בביהמ"ש שכן הסמכות לכך נתונה לביה"ד הרבני, אך ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן בשלב ביניים של בקשה למזונות זמניים, לקבוע מסמרות בדבר ופסק למשיבות מזונות זמניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. יש בין הטענות הנטענות ע"י המבקש טענות הראויות להשמע ולהתברר, אך בשלב זה של מזונות זמניים טרם הגיע שעתן.
(בפני: השופט ח. כהן. 23.3.75).
ב.ר.ע. 39/75 - קרולינה אשכנזי נגד עמוס מימון ואח'
*עיון בחוות דעת רפואיות המבקשת הגישה תובענה לפיצויים בשל נזקי גוף וצירפה חוות דעת רפואיות, אך משנדרשה ע"י המשיבים להבדק ע"י רופא מטעמם סירבה ולא נבדקה. עפ"י מצוות תקנה 171 (1) לתקנות סדר הדין מינה ביהמ"ש המחוזי מומחים רפואיים ובהחלטתו הורה כי חוות הדעת הרפואיות הנ"ל לא יובאו לעיון בפני המומחים הרפואיים שמונו ע"י ביהמ"ש. הבקשה לרשות ערעור על כך נדחתה. אמנם לכאורה אין זה מן המידה להעלים מעיני המומחים הרפואיים כל חומר העשוי לסייע להם, ברם אין המבקשת יכולה להשמע בטענה שחוות דעת אלה נעשו חלק של חומר הראיות שמומחים צריכים לעיין בו. ע"י סירובה להבדק ע"י רופא מטעם המשיבים נטלה המבקשת, במו ידיה, כל ערך הוכחתי מחוות הדעת שצירפה לכתב תביעתה.
(בפני: השופט ח. כהן. 7.4.75).
ב.ר.ע. 74/75 - מיכון בע"מ נגד קאונטרי קלאב
*ערעור על צירוף צד ג' בתביעה שהוגשה נגד המשיבה שלחה זו הודעת צד ג' למבקשת ע"פ רשות שניתנה ע"י ביהמ"ש שלא במעמד המבקשת. לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה למתן הוראות לפי תקנה 288 בדבר הדיון בהודעת צד ג' והדיון בבקשה זו נערך במעמד המבקשת. משנתן השופט את ההוראות מבקשת עתה המבקשת רשות ערעור על עצם צירופה כצד ג' לתובענה. הבקשה נדחתה. אכן ניתן לערער על מתן הרשות לשלוח הודעת צד ג' תוך כדי ערעור על ההוראות שניתנו לאחר מכן לפי תקנה 288, ואולם בנסיבות הענין אין להרשות ערעור על צירוף המבקשת עפ"י הודעת צד ג' ואם יש ממש בטענת המבקשת שצירופה לא מוצדק תוכל לערער על כך לאחר מתן פסה"ד.
(בפני: השופט ח. כהן. 7.4.75).
ב"ש 74/75 - אברהם רחמים נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה נגד המבקש עומד ותלוי אישום בעבירה של החזקת אקדח עם משתיק קול וביהמ"ש ציוה לעצרו עד לסיום ההליכים המשפטיים. עררו נתקבל. באופן רגיל לא היה מוצדק להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי, אולם לאחרונה נעשה נסיון רציני לשקם את המערער והוא מועסק כמדריך נוער במרכז קהילתי תחת פיקוח מנהל הקהילה המוכן לערוב להתנהגות המערער בעתיד. כמו כן העדות העיקרית נגד המערער היא עדותו של אדם, שהוא בעצמו מואשם בעבירת התפרצות, על מה ששמע מפי המבקש לענין החזקת האקדח המיוחסת לו.
(בפני הנשיא אגרנט. עו"ד י. גרין למבקש, עו"ד גב' גורני למשיבה. 10.4.75).
בג"צ 119/75 - משה פיטלוביץ נגד ראש עירית ת"א ואח'
*סמכות מועצת העיריה לדון בפיטורי עובד העותר עובד בעירית ת"א והוגש נגדו כתב אישום לביה"ד המשמעתי של העיריה על עיסוק בעבודות חוץ, בעקבות בילוש פרטי שנעשה ביוזמת העיריה. נציג ארגון העובדים סירב להשתתף בביה"ד ועל כן לא דן ביה"ד בענינו של העותר. אי לכך הובא ענין פיטוריו בפני העיריה והעותר הוזמן להופיע בעת הדיון. עתירתו היא שלא יוגש נגדו החומר שמקורו בבילוש אחריו, וכן הוא טוען שהוא מעדיף להיות נידון ע"י ביה"ד המשמעתי ועל כן הוא מבקש להורות לנציג ארגון עובדי העיריה שישתתף בביה"ד המשמעתי. עתירתו נדחתה. אין שום הוראה בחוק האוסר על איסוף חומר ע"י חוקרים פרטיים. לענין מתן הוראה לנציג העובדים שישתתף בביה"ד המשמעתי - אם בכלל יש מקום לתת הוראה כזו הרי המוסמך לכך הוא ביה"ד לעבודה. באשר לדיון בפיטורים ע"י העיריה - לעיריה סמכות כזו עפ"י פקודת העיריות ואין הסמכות תלויה בהעמדת העובד בפני בי"ד משמעתי.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד קרמר וי. שפירא 8.4.75).
בג"צ 21/75 - א. טנא שירותים והשקעות בע"מ נגד עירית אשדוד ואח'
*מכרז למסירת עבודה ע"י רשות מקומית המשיב השלישי (להלן - המשיב) הינו חבר מועצת עירית אשדוד וזכה במכרז לביצוע עבודות נקיון בבית הספר התיכון הדתי באשדוד. העותרת הגישה הצעה למכרז אך זו היתה יקרה יותר מהצעת המשיב וטענתה היא שלא בדין נתקבלה הצעת המשיב שהוא גם חבר מועצת העיריה. עתירתה נדחתה. עפ"י דין צריך היה המשיב להודיע מראש לעיריה כי יש לו ענין בנושא של המכרז, וכן אסור היה לו להשתתף בדיונים ובהצבעה על המכרז. בשני תנאים אלה עמד המשיב. כל הטענות האחרות של העותר לא הוכחו ובהיות הצעת המשיב הזולה ביותר בדין נתקבלה.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד קרמר וי. שפירא לעותרת, עוה"ד נ. בן- אור וא. דיבון למשיבים. 23.3.75).
בג"צ 138/75 - שמואל צפניה ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*אי קבלת ערעור שנוסח בעברית ע"י בימ"ש ברמאללה נגד שני העותרים ניתן צו פינוי בבימ"ש השלום ברמאללה בגין דירות הנמצאות בשטח המוחזק ע"י צה"ל והם ביקשו לערער בפני ביהמ"ש לערעורים ברמאללה. מכיון שהודעת הערעור היתה בשפה העברית סירבה מזכירות ביהמ"ש לקבל את הודעת הערעור. העותרים ביקשו מביהמ"ש העליון כי יורה למשיבים שיוציאו צו המחייב את ביהמ"ש ברמאללה לקבל חומר משפטי בעברית. עתירתם נדחתה. כמסתבר קיים צו משנת 1969 המורה לבתי המשפט ביהודה ושומרון לקבל חומר שהוגש בשפה העברית. הוראה זו לא
היתה לנגד עיני העותרים כאשר פנו לבג"צ ויש להניח שלא היתה לנגד עיני המזכיר של ביהמ"ש לערעורים ברמאללה. לעותרים סעד אלטרנטיבי של פניה לממונה באיזור עפ"י צו השלטונות הצבאיים ועל כן עליהם לנצל את הסעד האלטרנטיבי לפני פנייתם לבג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד שלום לוי לעותרים, עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 13.4.75).
בג"צ 461/74 - המועצה המקומית סכנין ואח' נגד משרד התחבורה
*אישור לניהול קורס נהיגה לרכב צבורי ע"פ תקנות התעבורה המבקש רשיון נהיגה לרכב ציבורי חייב, בין היתר, לעבור קורסים שאושרו ע"י רשות הרישוי. המשיב מקיים קורסים כאלה באמצעות משרד העבודה. העותרים ביקשו להרשות גם להם לקיים קורסים כאלה בתחום שיפוטה של העותרת הראשונה אך מבוקשם לא ניתן להם ועתירתם לבג"צ נדחתה.
ביהמ"ש העליון קיבל את טענת המשיב כי אין להכריח אותו לתת אישורו לכל דורש לנהל קורסים כאלה. אין מדובר כאן בזכותו של אדם למצוא את פרנסתו בכל עיסוק חוקי, זכות שאין חולק עליה, אלא שכאן הטיל המחוקק את האחריות לטיב הקורסים ולניהולם על המשיב והוא רשאי לערוך את הקורסים בעצמו ולהבטיח את מירב הפיקוח עליהם וכן רשאי הוא להעזר בשירותיו של משרד אחר או גוף הנאמן עליו. אין הוא חייב להעתר לכל דורש כאשר אין לו אפשרות לפקח באופן יעיל על כל אחד ואחד הבא לעשות קורסים כאלה. לעתים נזקק השלטון לשירותיו של גוף פרטי לשם מילוי תפקידיו הסטטוטוריים אך אין כל דין או נוהל של המינהל התקין שלפיו הזקקות כזו לקבלן פרטי אחד מחייב את השלטון להזקק גם לכל קבלן אחר. סביר הוא גם בשביל המשיב לאמר שהוא סומך על פלוני שהוא יודע לבצע קורסים כאלה ואינו סומך על אלמוני ואין בכך הענקת מונופולין למיוחסים ולא הפליה בין שוים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד שרון לעותרים, עו"ד י. עדיאל למשיבה. 10.4.75).
בג"צ 344/74 - אברהים פריד גנאים נגד נציב שרות בתי הסוהר ואח'
*שיפור תנאים בבית הסוהר העותר הוא אסיר שפוט והוא פנה לביהמ"ש ברשימה ארוכה של קובלנות על המצב בבית הסוהר. עתירתו נדחתה וביהמ"ש הגבוה לצדק העיר אגב כך כי שירות בתי הסוהר עושה כמיטב יכולתו בתנאים הנתונים כדי לאפשר לאסירים חיים תקינים אם כי קשים, מפאת עצם שלילת חופש התנועה, לפי הרמה שהם זכאים לה בתוקף תקנות בתי הסוהר. גישת העותר מוטעית מיסודה כאשר הוא חושב כי יש לאפשר לאסירים רמת חיים שהיא הרבה מעבר למה שאסיר יכול לדרוש.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט לנדוי. העותר לעצמו. עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 10.4.75).
ע.פ. 377/74 - אליהו דוידוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות זיוף ומרמה) המערער הורשע במספר רב של עבירות זיוף ומרמה שבהם הוציא משלטונות גרמניה מאות אלפי מרקים כשילומים עבור תובעים שלא היו ולא נבראו. המערער זייף מסמכים במאות, חתימות של עורכי- דין ונוטריונים על אישורים כוזבים, הצהרות כוזבות של עדים שלא העידו מעולם, פסקי דין של בתי דין שלא דנו והעתקי רישומים במרשם האוכלוסין שלא נרשמו. גם כאשר נתפש ושוחרר בערבות המשיך בפשעיו והגדיל את היקף מעשי התרמית. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 6 שנות מאסר בפועל ועוד 4 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. אין עד כה אח ורע למעשה המערער בכל מה
שבא בפני ביהמ"ש במשפטי תרמית וזיוף בקשר לשילומים מגרמניה, לא מבחינת היקף העבירות ולא מבחינת אופים המסועף והנועז.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד בן ברוך למערער, עו"ד ביניש למשיבה. 24.3.75).
ע.פ. 43/75 - אחמד חוסיין אבו טיב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פציעת פקח עירוני) פקח עירוני רשם למערער דו"ח ובעקבות זאת דקר המערער את הפקח בסכין ברגלו. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער 10 חודשי מאסר בפועל ו- 8 חודשי מאסר על תנאי והערעור על כך נדחה. זו צרה צרורה בארץ שאנשים רבים מדי, מזלזלים בממלאי תפקידים ציבוריים ואף מוכנים לפגוע בגופם כשהם ממלאים את התפקידים המוטלים עליהם. כאן מדובר בפציעה בסכין שהוא "נשק קר" במובן החוק, שהעונש המירבי על העבירה הוא שש שנות מאסר. על כן אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אבו עטא למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 16.3.75).
ע.פ. 418/74 - מסעוד ועקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש המערער שכר מכונית, הסיע בה את המתלוננת לפרדס ושם אנס אותה. הוא נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן נפסל לנהיגה למשך שנתיים והערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. ההרשעה מבוססת על בסיס כפול מוצק, דהיינו זיהוי תמונתו של המערער ע"י המתלוננת מתוך חמישים תמונות שהוצגו בפניה, ולאחר מכן זיהתה את המכונית שבה הוסעה מתוך שלוש עשרה מכוניות שעמדו ליד משרד ההשכרה. כן זיהתה המתלוננת את המערער אישית בין פועלים שעבדו על אניה. אין למצוא פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לתת אימון בטענת האליבי שנטענה ע"י המערער. חובת ההוכחה של האליבי היתה מוטלת על המערער, אחרי שהתביעה הביאה ראיות לזיהוי המערער כמי שביצע את העבירה. אשר לעונש - אין הוא מוגזם מדי על עבירה פלילית אלימה ומה גם שלמערער עבר פלילי ובין היתר עבירת אינוס קודמת. אין ספק שביהמ"ש היה מטיל על המערער עונש חמור יותר אלמלא העובדה שהמערער נפצע במלחמת יום הכיפורים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א.א. לוי למערער, עו"ד מישוקר למשיבה. 6.4.75).
ע.פ. 587/74 - משה טקומי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה של עובד מדינה) המערער שימש מטעם משרד הסעד, קצין מטה סעד ליד הממשל הצבאי באזור יהודה ושומרון ובמסגרת תפקידו הגיעו לידו סכומים של למעלה ממאה אלף ל"י אשר במקום להחזיר אותם למשרד הסעד נטלם לעצמו. לאחר מעצרו החזיר את הסכום שמעל בו בצירוף ריבית. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער בגין העבירה הנ"ל לשלוש שנות מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. אכן מעצרו של המערער גורמת טרגדיה לבני משפחתו כאשר למערער שני ילדים קטנים מנישואיו הראשונים לאשתו שנפטרה בלידה. כמו כן נמצא בביתו ילד של אשתו מנישואיו השניים וכן נולד לו בן לפני חדשים אחדים, אולם בהתחשב בחומרת העבירות יש להעדיף את האינטרס הציבורי המחייב הטלת עונשים מרתיעים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עוה"ד ש. תוסיה כהן וי. תוסיה כהן למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 19.3.75).
ע.פ. 65/75 - אקוע ציון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה) המערער נהג במכונית ולא ציית לתמרור עצור ופגע ברוכב קטנוע שנפטר לאחר מכן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של גרימת מות ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן נפסל לנהיגה למשך שלוש שנים. הערעור נדחה. תחילה הואשם המערער בעבירה על סעיף 212 לפח"פ וביהמ"ש המחוזי אומר בהכרעת הדין שלא בלי היסוסים שינה את סעיף האישום ל- 218. רשלנות המערער היתה חמורה, הוא נסע במהירות של למעלה מ- 40 קמ"ש והפר את האיסור המפורש של התמרור עצור. אכן אין זה דבר קל לשלוח אדם צעיר כמו המערער דנא למאסר לתקופה לא מבוטלת, אבל הצורך להרתיע נהגים פזיזים הוא חיוני בהתחשב בקציר הדמים הגובר והולך בכבישי הארץ.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. עו"ד מימון למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 8.4.75).
ע.פ. 392/74 - עבדללה זידאן וסייף אדין זידאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על פי הודאות הנאשמים במשטרה שני המערערים הורשעו ברציחתה של חוסנייה זיידאן בתו של המערער הראשון ואחותו של המערער השני. ערעורם על הרשעתם ברצח נדחה. המנוחה שהיתה רוקה נרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה משנודע למערערים ששכבה עם גבר. מיד לאחר הרצח הודה האח במשטרה שהוא רצח את אחותו, והודאה נמסרה גם ע"י האב שהוא רצח אותה. בשתי ההודאות לא הזכירו אחד את השני. ימים מספר לאחר מכן מסר האח הודעה שניה למשטרה וטען כי לא הוא שרצח את אחותו. ביהמ"ש קבע שגם האב וגם האח השתתפו ברצח וכי כל אחד מהם לא סיבך את השני כדי להגן על השני. ביהמ"ש העליון קיבל הסבר זה ובאשר לשאלה מה היה חלקו של כל אחד מהמערערים ברצח, הרי משהוכחה נוכחות שני המערערים במקום המעשה לשם ביצוע מעשה הרצח חל עליהם הכלל כי עצם הפעולה בצוותא ובדעה אחת יש בה משום עזרה וסיוע הדדיים ואין עוד צורך להוכיח מה בדיוק היה חלקו של כל אחד מהשותפים במעשה. כמו כן היה ה"דבר מה" הנוסף הדרוש להודאת הנאשם במשטרה.
אשר לטענת האב כי בהודאת בתו בפניו כי חיללה את כבוד המשפחה היה משום קנטור ההופך את המעשה להריגה - העדר קנטור הוגדר כהריגת אדם בקור רוח בלא שהרגיזו את ההורג סמוך לכך. ההרגזה צריכה להיות סמוך למעשה ההריגה וכאן היתה עדות כי כבר כחודש ימים לפני הרצח חשד המערער בבתו ומספר ימים לפני הרצח אמר לאשתו שהבת מתעסקת עם אותו גבר ובנסיבות אלה לא באה עליו הודעת המנוחה ביום המקרה כרעם ביום בהיר. האב גם הודה בבית המשפט כי לא פעל מתוך ערפול חושים ואובדן שליטה וכי ידע היטב את אשר לפניו ואת אשר הוא חייב לעשות נגד הפגיעה בכבוד המשפחה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י.כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ברקאי למערער, עו"ד גב' ביניש למשיבה. 7.4.75).
ע.פ. 586/74 - זאב כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק וסמים וחומרת העונש המערער הורשע בהחזקת אקדח ללא רשיון ובהחזקת סם מסוכן ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. האקדח נמצא באינטרסול של דירה בת"א שהושכרה ע"י בעליה לאחת בשם לנדס. כחדשיים לפני תום תקופת השכירות נסעה השוכרת לחו"ל ומסרה למערער את המפתח לדירה כדי שיוכל להשתמש בה כשהוא מזדמן לת"א. כאשר נערך החיפוש נמצא המערער בדירה ביחד עם
חברה ושני חברים. הוא טען שלא ידע על המצא האקדח בדירה. שכן העיד מטעם ההגנה שמדי פעם היו נכנסים גם אנשים אחרים לדירה. ביהמ"ש ציין כי לפי סעיף 66 א(ד) מקום שנמצא בו נשק רואים את המחזיק כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח הפוכו של דבר. המערער הוא המחזיק בדירה לאחר שקיבל את המפתחות מאת הדיירת שיצאה לחו"ל והוא בא במקומה בתור מי שהשליטה והפיקוח על הדירה בידיו. העובדה שעוד אנשים היו נכנסים לדירה אינה עדיין סותרת את ההנחה הנובעת מחזקת המערער בדירה. האחרים היו אורחים שנכנסים ויוצאים בעוד שהשליטה המלאה והמתמדת על הדירה היתה בידי המערער. אך אפילו היתה לאותם אורחים חזקה משותפת עם המערער בדירה עדיין לא יצא המערער ידי חובת השכנוע, שהיתה מוטלת עליו, הנובעת מחזקתו שלו בדירה. אשר להחזקת הסמים - החשיש נמצא תחת מושב המכונית של המערער שחנתה ליד הדירה ובדין נדחה הסברו של המערער שבקלות יכלו לפתוח את דלת המכונית ולהכניס את הסם מתחת למושב המכונית.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 3.4.75).
ע.פ. 74/75 -שמואל מור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף ומרמה) המערער היה שותף בחברת תובלה ומשהסתבכה בעסקיה השיג כספים באמצעי זיוף ומרמה לטובת החברה. ביהמ"ש דן אותו לשמונה חודשי מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר נקי, ויש לו עבר צבאי עשיר במלחמות ישראל עד למלחמת יום הכיפורים שבה עשה גדולות כקצין רכב של חטיבת שריון כמתנדב מעבר לנדרש מגבר בגילו. כמו כן היה מוכן כבר להודות לפני שנתיים אך באשמת התביעה לא יצא הדבר לפועל כך שהיה עינוי דין. אעפ"כ אין להקל בעונשו בהתחשב בצורך להגיב בעונשים של ממש על עבירות מסוג זה שהפכו למכת מדינה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד מקרין למערער, עו"ד גב' מ. נאור למשיבה. 10.4.75 ) .
=ע.פ. 157/75 - יואל אברהם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת מצרכים ע"י מנהל קנטינה של שק"ם) המערער היה מנהל קנטינה ובהתאם לכתב האישום שהוגש נגדו גנב יחד עם אחרים בתקופה של כמחצית השנה מצרכים מתוך הקנטינה השייכת לשקם. בכתב האישום צויין כי באחד המקרים גנבו הנאשמים מוצרים בשווי כולל של כ- 600 ל"י, אך לא ידוע מהן הכמויות שנלקחו בפעמים הקודמות. המערער הודה בעבירה בה הואשם וביהמ"ש הטיל עליו עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל ביחס לגובה מאסר על תנאי. לענין המאסר בפועל ציין ביהמ"ש כי אמנם הודה המערער במעשה העבירה ואין לו הרשעות קודמות וכן מדובר בסכומים לא גדולים, אולם יש להרתיע גם עובדים במפעלים קטנים ממעילות וגניבות. הרתעה כזאת יכולה להעשות רק ע"י עונש מאסר בפועל ושנה אחת מאסר איננה מוגזמת. אולם ביחס למאסר על תנאי הרי גם מאסר על תנאי עונש הוא, ואם ישנו חשש אפילו קל שהמאסר יופעל הרי פירושו של דבר שיופעלו נגד המערער שלוש שנות מאסר נוספות ואז העונש חמור מדי. על כן הועמד המאסר על תנאי על שנה אחת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 14.4.75).
ב.ר.ע. 69/75 - קבוץ גדות נגד חברת החשמל בע"מ
*הגשת כתב תשובה לטענה משפטית בכתב הגנה המבקש הגיש תביעה ובה המשיבה היא אחת הנתבעות. המשיבה העלתה בהגנתה טענה משפטית פלונית ועל טענה זו ביקש המבקש לענות בכתב תשובה אך כתב התשובה הוגש לביהמ"ש באיחור מה. בגין האיחור ביקשה המשיבה למחוק את כתב התשובה. רשם ביהמ"ש המחוזי האריך למבקש את המועד, חברת החשמל עירערה על כך לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה באשר המבקש לא הראה "טעם מיוחד" שיצדיק הארכת המועד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה ע"י השופט ח. כהן, שציין כי למעשה אין כל צורך במתן תשובה על טענה משפטית שבכתב הגנה. את טענותיו המשפטיות יוכל לטעון המבקש בבוא זמנם תוך כדי בירור המשפט.
(בפני: השופט ח. כהן. 10.4.75).
ע.א. 503/74 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות אשתו למרות שאין היא גרה עימו והערעור על כך נדחה. טענות המערער הן שהוא עשה הכל כדי להחזיר את אשתו אך היא סירבה, אולם ביהמ"ש המחוזי מצא כעובדה שאמרותיו של המערער בעבר לא היו כנות ושהאשה אינה חייבת לחזור אליו על מנת לזכות במזונותיו. מאז הוגשה התובענה עברו ארבע שנים ובענינים אלה יתכן שהנסיבות משתנות והמערער יוכל כעת להוכיח לביהמ"ש שהוא עושה הכל להחזיר אליו את אשתו. במצב שהיה קיים בשעת בירור המשפט כשעוד היתה תלויה ועומדת בקשת המערער בביה"ד הרבני להתיר לו לשאת אשה על אשתו, לא היה למעשה מנוס מן המסקנה שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. המערער לעצמו. עו"ד לשצ'ינסקי למשיבות. 15.4.75).
ע.א. 368/74 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות המערער נשוי למשיבה וביהמ"ש המחוזי פסק שעל המערער לשלם למשיבה ולבנם הקטן סכום של 750 ל"י לחודש כמזונות וכן קבע כי הסכום יותאם מדי פעם לשינוי מדד יוקר החיים. המשיבה גרה עם הבן בבית המשפחה בקרית חיים ואילו המערער עם שני בנים יותר גדולים גר בקיבוץ שבו הוא עובד בהנהלת חשבונות. ערעורו של המערער על גובה דמי המזונות נדחה. המערער ביקש לקבוע את סכום המזונות על פי ההכנסה שיכול היה להשתכר אילו הוסיף לעבוד במקום העבודה שבו עבד לפני שעבר לגור בקיבוץ. ברם אין להזקק לשכרו של המערער בעבר אלא יש לקבוע את המזונות עפ"י רמת החיים של המערער בקיבוץ. עפ"י הנהוג בקיבוץ מקבל המערער את כל מחסורו מקופת הקיבוץ. מחסורו כולל גם את המזונות המגיעים לאשתו ולבן לפי רמת חיים דומה לזו שהקיבוץ מאפשר לו עצמו. את ההתאמה למדד יוקר החיים יש לעשות לא מדי חדש בחודשו, אלא מדי ששה חודשים כפי שנהוג לגבי תוספת היוקר המשתלמת לשכירים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גרובר למערער, 17.4.75 ).
המ' 28+216/75 - ליאו גולדברג בע"מ נגד ג'מיל סלמה
*ערעור על החלטה לדחות בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד המשיב הגיש תביעה כספית נגד המבקש וביום שמיעת המשפט לא הופיע המשיב וניתן פס"ד שדחה את תביעתו. המשיב הגיש בקשה לביהמ"ש לבטל את פסה"ד והגיש תצהיר מטעם פרקליטו שהיה במילואים ועל כן לא הופיע ביום המשפט. בימ"ש השלום סירב לבטל את פסה"ד והמשיב הגיש בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. שופט ביהמ"ש המחוזי החליט לשמוע את הבקשה כערעור גופו ולדון בה כשופט יחיד, ופסק שיש לבטל את פסה"ד שניתן בהעדר המשיב ולהחזיר את הענין לבימ"ש השלום לדון לגופו. הבקשה לרשות
ערעור נדחתה. הטעם שניתן לאי הופעת ב"כ המשיב הינו טעם מספיק ובדרך כלל נאמן עו"ד על דברתו אלא אם יש בידי יריבו ראיות ברורות כדי לסתור את דברי חברו. באשר לטענתו העיקרית של המערער שלא היה בסמכות שופט יחיד לדון בבקשה שבערעור - החלטה הדוחה בקשה לבטל פס"ד כמוה כהחלטה המבטלת את פסה"ד שניתן במעמד צד אחד. אין מערערים עליה אלא ברשות ודינה כדין החלטה אחרת ולא כדין פס"ד וממילא חלה הוראת החוק כי בימ"ש מחוזי ידון בענין כזה גם בשופט אחד.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מ. שרף למבקשת, עו"ד א. גורן למשיב. 17.4.75).
ע.פ. 420/74 - עבד שורבג'י נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים על יסוד עדות "סוכן מדיח" והסיוע לעדות זו המערער הורשע בהחזקת סמים מסוכנים והרשעתו התבססה על עדות שותף לעבירה שזוכה מחמת הספק ועוד עד שהיה למעשה סוכן מדיח של המשטרה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לא היה סומך על שתי העדויות ללא סיוע ומצא את הסיוע בשקריו של המערער הן בהודעתו במשטרה והן בעדותו הראשית בביהמ"ש. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה. בלי להתייחס לעדות השותף לדבר עבירה שלא ניתן לסמוך עליה בכלל הרי עדותו של העד השני היא לבדה מהווה לכאורה ראיה המסבכת את המערער בעבירה המיוחסת לו. עד זה שימש סוכן מדיח בעבירה זו ולא היה שותף לעבירה ולפיכך לא היתה עדותו טעונה סיוע במובן המשפטי הטכני. הכלל הוא כי מקום שהקטגוריה הביאה עדות המבוססת לכאורה, מבחינה כמותית, לשם הרשעת הנאשם, כי אז עשויים שקריו להוסיף משקל למהימנות העדות הנ"ל. שקרים כאלה יכולים לחזק את הוכחות התביעה מבחינה איכותית אם כי לא להוסיף עליהן מבחינת הכמות. אין ספק כי דברי הכזב של המערער מוסיפים משקל למהימנות עדותו של הסוכן המדיח כאמור. המערער נדון למאסר של 21 חודשים וערעורו על חומרת העונש נדחה. יש לבער את הנגע של עבירות סמים מסוכנים על ידי עונשי מאסר בפועל שהם מרתיעים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד צ. גור למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 14.4.75).
ע.א. 533/74 - שמחה לוסטיג נגד פקיד שומה ת"א
*הסכם בין נישום לבין פקיד שומה
בין המערער לבין המשיב היה ויכוח בדבר שיעור המס שעל המערער לשלם לגבי חלק מהכנסותיו בשנות שומה מסוימות. אותו ויכוח היה גם בין שותפו של המערער לבין פקיד השומה וענינו של השותף הגיע לביהמ"ש ובאותו זמן הוסכם בין המערער לבין המשיב להמתין עד שביהמ"ש יחרוץ את דינו לגבי המחלוקת. לבסוף ויתר השותף על הערעור ואז חתם גם המערער על הסכם עם המשיב בדבר ההכנסות לאותן שנות מס אך לא צויין בהסכם דבר בענין שיעור המס. לאחר מכן התעוררה שאלה אם ההסכם חל על שיעור המס או רק על גובה ההכנסות והמשיב פנה בענין זה בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי בנסיבות הענין, המו"מ שקדם להסכם ונוסחו של ההסכם, יש לאמר כי ההסכם חל גם על שיעור המס והערעור על כך נדחה. בביהמ"ש העליון התעוררה שאלה אם הדרך שבה הלך המערער בפנותו לביהמ"ש בהמרצת פתיחה היתה הדרך הדיונית הנכונה בענין הנדון. הן המערער והן המשיב הסכימו כי אכן היה צריך לפנות לביהמ"ש בהמרצת פתיחה וכי בענין שיעור המס אין מקום לערעור לביהמ"ש לפי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה. מאידך העיר השופט ויתקון כי למעשה הדרך הנכונה לא היתה המרצת פתיחה אלא ערעור לפי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה. השופט עציוני העיר כי אכן נראה לו כי אמנם זו הדרך הנכונה אך כיון ששני הצדדים כאן הסכימו שהדרך היא המרצת פתיחה הוא מעדיף להשאיר את הענין בצריך עיון.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. 9.4.75).
בתוכן
* ע.א. 134/74 - ......................242 ─ * טענת רשלנות בנזיקין.
─ * דו"ח תאונה לביטוח לאומי כ"הודאה" מחוץ לכתלי בית המשפט.
─* ע.א. 437/73 - .................242 ─ * הקשר הסיבתי בין רשלנות לבין הנזק.
─* ע.א. 570+572/73 - ................243 ─ * שינוי פריטי החיוב בנזיקין ע"י בית המשפט שלערעור.
─* ע.פ. 185/74 - ............................244 ─ * שלושת היסודות המרכיבים את הכוונה תחילה ברצח.
─* ע.א. 621/73 - ...........................245 ─ * חיוב נתבעים עפ"י העיסקה האמיתית למרות שזו "עורפלה" ע"י עיסקה פיקטיבית.
─* ע.א. 686/74 - ........................246 ─ * מתן צו ירושה ע"י הרשם.
─* בג"צ 515/74 - ..........247 ─ * הכרזת המדינה כיורשת בהעדר יורשים.
─ * זכות ייצוג ע"י עו"ד בהליכי בדיקה לפי חוקת השיפוט הצבאית.
─* ב.ר.ע. 36/75 - ביקורו של נתבע בדירת התובע כשהתביעה היא פגם בבניה........247 ─* ב.ר.ע. 40/75 - סמכות שיפוט מקומית.......................................247─* ב.ר.ע. 63/75 - סמכות דיון במזונות.......................................248 ─* ב.ר.ע. 39/75 - עיון בחוות דעת רפואיות...................................248─* ב.ר.ע. 74/75 - ערעור על צירוף צד ג'.....................................248─* ב"ש 74/75 - שחרור בערובה.............................................249 ─* בג"צ 119/75 - סמכות מועצת העיריה לדון בפיטורי עובד.....................249 ─* בג"צ 21/75 - מכרז למסירת עבודה ע"י רשות מקומית........................249 ─* בג"צ 138/75 - אי קבלת ערעור שנוסח בעברית ע"י בימ"ש ברמאללה.............249 ─* בג"צ 461/74 - אישור לניהול קורס נהיגה לרכב צבורי.......................250 ─* בג"צ 344/74 - שיפור תנאים בבית הסוהר...................................250─* ע.פ. 377/74 - חומרת העונש (עבירות זיוף ומרמה)..........................250 ─* ע.פ. 43/75 - חומרת העונש (פציעת פקח עירוני)...........................251 ─* ע.פ. 418/74 - הרשעה באינוס וחומרת העונש................................251─* ע.פ. 587/74 - חומרת העונש (מעילה של עובד מדינה)........................251 ─* ע.פ. 65/75 - חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה)..........................252 ─* ע.פ. 392/74 - הרשעה ברצח על פי הודאות הנאשמים במשטרה...................252 ─* ע.פ. 586/74 - הרשעה בהחזקת נשק וסמים וחומרת העונש......................252─* ע.פ. 74/75 - חומרת העונש (זיוף ומרמה).................................253 ─* ע.פ. 157/75 - חומרת העונש (גניבת מצרכים ע"י מנהל קנטינה של שק"ם).......253 ─* ב.ר.ע. 69/75 - הגשת כתב תשובה לטענה משפטית בכתב הגנה....................254 ─* ע.א. 503/74 - מזונות...................................................254─* ע.א. 368/74 - מזונות...................................................254─* המ' 28+216/75 - ערעור על החלטה לדחות בקשה לביטול פסק דין שניתן ─ במעמד צד אחד............................................254─* ע.פ. 420/74 - הרשעה בהחזקת סמים על יסוד עדות "סוכן מדיח" והסיוע ─ לעדות זו.................................................255─* ע.א. 533/74 - הסכם בין נישום לבין פקיד שומה............................255─
─
─