בג"צ 425/74 - סימר חברת בונים בע"מ נגד שר הפיתוח וחברת החשמל
*עתירה נגד חברת החשמל בענין שיש לו תרופה בבימ"ש רגיל.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרת הקימה בית מגורים וביקשה מחברת החשמל לחבר את הבית לרשת החשמל ולספק לו חשמל כמקובל במקרים אלה. לטענת העותרת סירבה החברה למלא את בקשתה והתנתה תנאים בלתי מוצדקים בדבר הקמת טרנספורמטור ולבסוף בוצע החיבור והעותרת נדרשה לשלם, ואף שילמה תוך מחאה, סכום של 70,000 ל"י וכמות החשמל המסופקת אינה מספיקה. העתירה היא לספק לעותרת חשמל כדרישתה וכן לא להתנות את החיבור בתשלום.
החלטה - השופט ויתקון:
א. חברת החשמל היא חברה ציבורית. היא מייצרת חשמל ומספקת אותו על פי זכיון שקיבל גושפנקא בפקודת זכיון החשמל ועל פי חוקים וצוים שונים. עפ"י התקדימים סמכות בג"צ לפי סעיף 7(ב) לחוק בתי המשפט מותנית בכך שהגוף נגדו נתבקש הצו ממלא תפקיד ציבורי על פי דין וסמכות בג"צ לפי סעיף 7(א) אינה מותנית בקיום תנאים אלה. אין צורך לא לענין סעיף 7(ב) ולא לענין סעיף 7(א) שאותו גוף יהיה גוף סטטוטורי ציבורי. הוא יכול להיות גם גוף פרטי כגון חברה בע"מ. אך הן לענין סעיף 7(א) והן לענין סעיף 7(ב) התערבותו של בג"צ באה כשהיא דרושה למען הצדק וכשאין הענין בסמכותו של בימ"ש או בי"ד אחר.
ב. בעניננו יכולה העותרת לבוא על סיפוקה ע"י הגשת תביעה לבימ"ש רגיל. נחתם הסכם בין העותרת לבין החברה על הספקת החשמל וכל הנובע מן ההסכם יכול לבוא על פתרונו בביהמ"ש המחוזי. גם הכסף ששילמה, לטענתה שלא כדין, וכתוצאה מאינוס יכולה היא לתובעו בחזרה בבימ"ש רגיל. אפילו נקבל טענת העותרת שעילתה הינה רק שעל החברה לקיים את חובותיה הסטטוטוריים עדיין לא הראתה העותרת שלא ניתן לתבוע בבימ"ש אחר בעילה של הפר חובה סטטוטורית. העובדה שבבימ"ש אחר צפויה העותרת למשפט ממושך אינה מצדיקה עתירה לבג"צ.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. עוה"ד ס. וולף ואנגלמן לעותרת, עוה"ד מ. חשין, גולדברג וקפלן למשיבים. 22.4.75).
בג"צ 284/74 - אברהם אורן ואח' נגד שר המסחר והתעשיה ואח'
*עתירה בענין שיש לו תרופה בבימ"ש רגיל.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
חברת החשמל לישראל רשומה כחברה ציבורית והון המניות שלה מוחזק בעיקרו, כ- 90 אחוז, בידי המדינה והשאר הוא בידי אנשים פרטיים. העותרים הם בעלי מניות בחברת החשמל. עפ"י סעיפי הזכיון זכאית החברה לייקר את התעריפים עד למצב שבו תוכל לחלק לפחות דיבידנדה של 8 אחוז לשנה. העותרים מבקשים שבג"צ יצוה על המשיבים כי יאשרו לחברת החשמל עליית מחירים באופן שתוכל לחלק דיבידנדה כאמור בעוד שלפי התעריפים של היום צוברת חברת החשמל הפסדים.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לעותרים יש זכות עמידה בבג"צ בענין זה, שהרי אם החברה אינה פועלת להשגת מחיר גבוה יותר, או שבעלי הסמכות מסרבים לאשר העלאה אין בעלי המניות זוכים בדיבידנדה המובטחת להם כחוק ונגרם להם נזק בכך.
ב. השאלה היא אם יש להם תלונה נגד המשיבים הראויה לדיון בבג"צ ושיש להזדקק לה למען הצדק. אילו הוכיחו העותרים שחברת החשמל פנתה למשיבים וביקשה העלאת מחירים אז היתה להם עילה נגד המשיבים. אולם כדי שהמשיבים יאשרו העלאת תעריפים צריכה החברה לפנות אליהם בבקשה כזו ולא הוכח כי החברה פנתה בבקשה כזו.
ג. המהות האמיתית של טענת העותרים היא עושק המיעוט ע"י הרוב בכך שהרוב הממשלתי השולט בחברה מוותר על המגיע לו ע"פ הזקוק כדי שמחיר החשמל בארץ יהיה נמוך. ביסודו זהו סכסוך בין הרוב והמיעוט בחברה או בין המיעוט ומנהלי החברה על אופן ניהול עניני החברה והמקום לבירור סכסוך זה הוא בביהמ"ש המחוזי.
ד. גם אם הצו המבוקש הוא לא ישירות נגד החברה כי אם נגד השרים כמפעילי הכח השלטוני הנתון להם לאשר את מחירי החשמל של החברה, הרי החברה נוגעת ישירות לענין והיא צד הכרחי בו והכלל הנקוט בידי בג"צ הוא שכל הנוגעים בדבר יש לצרפם לדיון ולתת להם הזדמנות נאותה להשמיע את דברם. דבר זה לא נעשה ע"י העותרים וגם בשל כך אין לדון בעתירתם.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד שגב לעותרים, עו"ד חשין למשיבים. 30.4.75).
ע.פ. 476/74 - סמית חוסין אבו הרב נגד מדינת ישראל
*רצח בכוונה תחילה והוכחת הכוונה הקטלנית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: פרידמן, יהודאי וכרמי) בת.פ. 154/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
משאיתו של המערער נסעה בשעות הלילה ממקום מגוריו של המערער בשפרעם עד לכביש עכו חיפה וחזרה לשפרעם. היא פגעה תוך כדי נסיעתה שלוש פעמים בזו אחר זו במכונית מסוג אופל, כעבור זמן קצר פגעה בחלק האחורי של מכונית פורד, לאחר מכן עלתה בכח רב על החלק האחורי של מכונית דופין קטנה ומעכה אותה כשזו עמדה על השוליים לצד הכביש ואז נהרגו שלושה אנשים ושלושה אחרים נפצעו. זמן קצר לאחר מכן סטתה המשאית לשולי הכביש ודרסה למוות שתי צעירות שעמדו על השוליים. המשאית זוהתה עוד באותו לילה ולפנות בוקר הגיע סמל משטרה לבית הוריו של המערער ומצא את המערער בביתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה של חמשת ההרוגים ודן אותו למאסר עולם. על ההרשעה נסב הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. המערער זוהה ע"י אחת השכנות כמי שנהג במשאית ואולם לא היה זה מספיק לסמוך על זיהוי זה ועל כן אין להתייחס לזיהוי לצורך הרשעת המערער.
ב. ברם היו ראיות אחרות לחובת המערער אשר על פיהן בלבד ניתן לפסוק שהוא נהג במשאית: אחרי המסע הקטלני נמצאה המשאית חונה במקום חנייתה הרגיל בשפרעם כשדלתות תא הנהג נעולות והמפתחות נמצאו בידי המערער כשנעצר ואין לאיש בלעדיו מפתחות לאותה משאית; כשנעצר נאמר למערער שמשאיתו היתה מעורבת בתאונה אך לא נאמר לו שהמשאית גרמה לאובדן חיים ומדבריו לשוטר שעצרו עולה שידע ידיעה עצמית על קרבנות בנפש; בדרכו לתחנת המשטרה לא ביקש שיאפשרו לו לבדוק את המשאית אם נגרמה לה נזק למרות שזו היתה כלי העבודה העיקרי שלו.
ג. לטענת המערער כי היה שתוי ולא הוכחה כוונתו לקטול את קרבנותיו - עפ"י עדות רופא הכמות של כוהל שנתגלתה בדמו גורמת לכך שאדם הנוהג במצב כזה תגובותיו איטיות, אך עם זאת אם תוך כדי נהיגה הוא פוגע במכונית אחרת יגרום הדבר לגירוי חזק
שיהיה די בו כדי לחדור לתודעתו. לכן אם בפגיעות הראשונות במכונית האופל והפורד עדיין לא היתה לו כוונה לקטול, הרי בעת הפגיעות הדורסניות כבר קיננה בלבו כוונה כזו. ההלכה היא שעל הנאשם הטוען טענת שכרות חובת ההוכחה שמצב שכרותו שלל ממנו את היכולת ליצור כוונה לקטול, אך גם בלי להזקק להלכה זו קבע ביהמ"ש באופן פוזיטיבי כי בעת הפגיעות הדורסניות כבר קיננה בלב המערער כוונת קטילה. על יסוד העובדות שהוכחו יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי מתוך כוונת קטילה ולא מתוך לא איכפתיות ונהיגה חסרת זהירות גרם המערער למותם של האנשים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד ש. תוסיה למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 5.4.75).
ע.פ. 429/74 - יוסף מחמוד פחרי ואח' נגד מדינת ישראל
*תקיפת שוטר.
* כשרות הודאה במשטרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קוארט) בת.פ. 137/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
שני המערערים הועמדו לדין והורשעו בעבירות הקשורות עם עיסקת סמים והמערער השני גם בעבירה של תקיפת שוטר, בכך שכאשר השוטר ניסה לעצרו עקב עיסקת הסמים תפש במעילו של השוטר כדי להפריע לו בפעולתו. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לענין תקיפת השוטר - תפישת מעילו של השוטר מהווה תקיפה. התפישה במעיל באה להגביל את תנועותיו של השוטר וע"י תפישה זה הופעל כח מסוים, אם כי לא גדול, כלפי גופו של השוטר ועפ"י סעיף 248 לפח"פ כל שימוש בכח מכל מין שהוא כלפי גופו של אחר נכלל בגדר תקיפה.
ב. על המערער הראשון הוטל עונש של 18 חודשי מאסר בגין עבירת הסמים ושלושה חדשים בגין תקיפת השוטר כששני העונשים מצטברים ואין העונש חמור מדי שכן מדובר כאן בעיסקת סמים בכמות לא קטנה. אמנם נאשם זה היה מתווך ושליח בלבד ואין לו הרשעות קודמות, אולם במסחר של סמים תפקידם של מתווכים ושליחים הוא חיוני בשביל קיום המסחר ואין דרך להרתיע מפני עבירות מסוג זה אלא ע"י הטלת עונשים מרתיעים על שליחיהם של הסוחרים.
ג. המערער השני נעצר ששה ימים לאחר המעשה ובתחילה טען שאין לו קשר לעיסקה. לאחר מכן פנה מיזמתו לקציני המשטרה ולקח את אנשי המשטרה למקום שבו הוסתר החשיש ואכן שם נתגלה החשיש. הודאת המערער שימשה יסוד להרשעתו ובדין קבע ביהמ"ש שאין לפסול הודאה זו. לטענת הסניגור השיטה שבה נגבתה ההודאה היתה פסולה כאשר המשיכו לחקור את הנאשם למרות הודעותיו הראשונות שאין לו קשר עם הענין, אולם היוזמה למו"מ החדש עם אנשי המשטרה יצאה מן הנאשם והוא שהביע את נכונותו לגלות את מקום החשיש באם יקבל הבטחות מסוימות מאנשי המשטרה. בנסיבות אלה אין להגיד שהיה פגם בפעולות אנשי המשטרה.
ד. הובטח לנאשם שעובדת שיתוף פעולתו עם המשטרה תובא לידיעת ביהמ"ש ובהבטחה כזאת אין למצוא שום פגם והיא בודאי לא שללה את רצונו החופשי של הנאשם בהצבעה על מקום החשיש ובמסירת ההודאה ולא היה שום פיתוי פסול.
ה. היו בהודאה של נאשם זה דברים שאינם מתאימים למציאות, אך ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהסתירות שבין דברי הנאשם לבין העובדות שהוכחו ונתן הסבר לסתירות אלה. אין ביהמ"ש חייב להסביר כל סתירה ורשאי הוא לסמוך על הדברים שלפי דעתו ולפי חומר ראיות אחר משקפים את האמת.
ו. אין לקבל את הטענה כי צריך היה להרשיע את המערער השני רק בנסיון ולא בעבירה מושלמת. השוטר כבר הגיע להסכם עם הנאשם הראשון שיקנה באמצעותו את הסם במחיר מסוים והנאשם השני שתווך תפקידו הסתיים בעת שהוא מסר את הסם לנאשם הראשון.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. עו"ד מלמד למערער הראשון, עו"ד הרצברג למערער השני, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 25.4.75).
ע.פ. 567/74 - זיסו ליפשיץ נגד מדינת ישראל
*עבירות מטבע חוץ והברחת טובין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: פרידמן, יהודאי כרמי) בת.פ. 36/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער, שוטר מכס העובד בעבודה זו למעלה מ- 20 שנה, זכה בנסיעת חינם באוניה לחו"ל וחזרה. באניה היה חברו שבתור איש צוות היה זכאי להנחה בקניות באניה של סחורות הפטורות ממכס. למערער היה סכום של 250 דולר ולפי בקשתו שילם עבורו חברו סכום של 400 דולר נוספים עבור טובין שונים שקנה בחנות שבאניה. בזמן שהותו בחו"ל רכש המערער טובין שונים נוספים. עפ"י מידע שהתקבל אצל שלטונות המכס הוחלט לערוך בדיקה מדויקת אצל המערער בשובו לישראל. מכוניתו של המערער הורדה מהאניה כשכל המטען שלו עליה בצורה גלויה ואז נמסר לו שנתקבל עליו מידע ושתערך בדיקת מטען. לפני שנערכה הבדיקה נדרש המערער למסור רשימה של הטובין שיש לו והוא מסר רשימה לא מדויקת והעלים עשרות זוגות מכנסים, עשרות שמלות ומערכות לבוש לאשה, למעלה מ- 60 חולצות, 14 מעילי גשם, 14 שעונים, מערכת סטריאופונית ועוד. ערך הטובין שלא הצהיר עליהם הסתכם בלמעלה מ- 6000 ל"י ודמי המכס החלים על טובין אלה הסתכמו ב- 7000 ל"י. בכתב האישום שהוגש נגד המערער יוחסו לו שש עבירות בקשר עם הפרשה הנ"ל, ביהמ"ש השלום הרשיע את המערער בשלוש עבירות: הלוואת מטבע זר, יבוא טובין ללא רשיון ומסירת אמרה לא נכונה בהצהרת המכס. בימ"ש השלום הטיל על המערער קנס מצטבר של 2,600 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער גם בעבירה של הברחה, הגדיל את הקנס לסך 3,000 ל"י ובגין עבירת ההברחה הטיל עליו עונש של 3 חדשים מאסר על תנאי. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. התשלום בדולרים באניה ע"י חברו של המערער מהווה הלואה של מטבע חוץ ללא היתר. המושג הלואה אינו מוגדר ויש לפרש את הביטוי בלשון בני אדם. אין מקום לספק שאדם רגיל היה מגדיר את העיסקה שבין המערער לבין חברו כהלואה.
ב. הטובין שעליהם הצהיר המערער רחוקים מלהקיף אף בקירוב את המגוון והכמות של הטובין שהמערער הביא איתו וברור שהצהרתו לא רק רחוקה היתה מלהיות מדויקת אלא גם לא נכונה. ההבדל בין מה שנאמר בהצהרה לבין תוכן המטען הוא כה גדול ובולט שהתירוץ בדבר אי הדיוק מחמת עייפות ושכחה אין לקבלו.
ג. אין לקבל את טענת המערער כי בעת שחתם על הצהרתו ידע שמטענו ייבדק ולא היה לו מניע למסור הצהרה לא נכונה. מהנסיבות ברור שבזמן מילוי ההצהרה קיווה המערער שעובדי המכס יתנו לו להוציא את מטענו ללא בדיקה מדויקת ויסתפקו בהצהרתו ובבדיקה שטחית ועל כן מסר הצהרה לא נכונה.
ד. ניתן היה להרשיע את המערער ביבוא ללא רשיון עבירה לפי סעיף 5(1) לפקודת הסמכויות בענין היבוא שכן הטובין שייבא צריך לגביהן רשיון. לטענת המערער כי אין זה מקובל שנוסע החוזר ארצה יבקש רשיון יבוא לטובין לפני הגיעו ארצה - גם אם נכון הדבר אין בכך להביא לזיכויו של המערער, אין הדבר עשוי להשפיע על מידת העונש. כיון שהמערער לא הצהיר על הטובין כשהגיע ארצה אין לראות בעבירה זו עבירה טכנית בלבד. כמו כן ניתן להאשים בעבירה לפי סעיף 5(1) הנ"ל גם אם באותו ענין נעברה עבירה לפי חיקוק אחר.
ה. בימ"ש השלום זיכה את המערער מעבירת הברחה מחמת ספק אם היתה לו המחשבה הפלילית הנחוצה לשם הברחה. אולם ניתן היה להרשיע את המערער בעבירת הברחה שכן המערער כשוטר מכס ותיק חייב היה לדעת כי קיים איסור לייבא סחורות בכמויות כאלו ושסמך על כך שחבריו לא יקפידו עימו בשחרור הטובין. למערער אמנם נודע על החשד נגדו אך מהתנהגותו ברור שקיווה כי יעלה בידו לשחרר את הטובין בלי רשיון יבוא ובלי תשלום מכס ומס קניה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד הדסי למערער, עו"ד בניש למשיבה. 23.4.75).
ע.א. 541/74 - פרימינסקי יהודה ואח' נגד דוד וזיוה סנדרוב
*המסמך הנדרש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין.
* חתימה של בעל בשם אשתו כשלא מינתה אותו כמיופה כח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 492/70 - הערעור נתקבל נגד המשיב הראשון ונדחה ברוב דעות נגד המשיבה השניה).
העובדות:
המערערים הם קבלני בנין ובעזרת מתווך ניהלו מו"מ עם המשיבים לרכישת חלקת קרקע. באחד הימים, ביום ששי בשבוע, סוכמו עיקרי הדברים בין המערערים לבין המשיב שהתייעץ בכל פרט עם אשתו וקיבל את הסכמתה. באותו מעמד מסרו המערערים למשיב שיק על סך 5,000 ל"י על חשבון התמורה המוסכמת ונדברו עם עו"ד להפגש ביום א' במשרדו כדי לערוך חוזה. במועד שנקבע לכך הופיעו המערערים, המשיב והמתווך במשרדו של עוה"ד והוא ערך זכרון דברים עפ"י הפרטים ששמע מפיהם. בזכרון הדברים הכתוב בכתב ידו של עוה"ד אינו חסר דבר מן הדברים הנוהגים לקבוע ולפרט לגבי עיסקת מכר של מקרקעין מסוג זה: מועד ההעברה, מסירת החזקה, המחיר במזומנים ומועדי התשלום, פירוט טכני של דירה שתיבנה בבית המשותף עבור המשיבים, תשלומי המיסים וכן פיצויים של 15,000 ל"י על הפרת החוזה. עם זאת לא כלל זכרון הדברים את שטח הדירה שהמערערים צריכים לבנות עבור המשיבים בבית המשותף שהתכוונו להקים על המגרש נשוא המכר. בפגישה אצל עוה"ד השתתף המשיב אך אשתו המשיבה נעדרה, אם כי בדרכה לעוה"ד הבטיחה לבעלה להצטרף אליו. היא איחרה לבוא ועוה"ד הציע שהבעל יחתום על זכרון הדברים גם בשמה והמשיב נענה וחתם גם בשם אשתו. לגבי זכרון הדברים התעוררו שתי שאלות: האם הוא ממלא דרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין כדי שיהווה התחייבות בת תוקף משפטי לעשיית עיסקה במקרקעין; ואם כן האם היה המשיב שלוחה של אשתו לצורך העיסקה. ביהמ"ש המחוזי לא הכריע בשאלה השניה באשר הגיע למסקנה שזכרון הדברים אינו מהווה מסמך בר תוקף המחייב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. זכרון הדברים שנחתם מהווה מבחינת תוכנו מסמך הממלא אחרי הדרישות של סעיף 8 לחוק המקרקעין ויכול שיהא בו משום התחייבות בת תוקף משפטי. אמנם אין לאמר שבדרך כלל כשאדם רוכש דירה בבית משותף לפני בנייתו לא יבקש לדעת את גודל הדירה,
צורתה וחלוקתה הפנימית. אך כאן אין זו עיסקת מכר רגילה כי אם עיסקה מורכבת של מכירת נכס מקרקעין ובניית בית מידות שבו זוכה המוכר באחת הדירות. בעיסקה כזו אין לצפות מאדם שתהיה בידו תכנית מוכנה מראש ודי בכך שהתחייב למסור דירה. יש לציין עוד כי ביחס לשטח הדירה ולחלוקתה הפנימית לא נתעוררה כל שאלה ועל כל פנים הוסכם כי הדירה תהיה לפי בחירת המשיבים.
ב. לענין טיב התרופה שהמערערים זכאים לה בנסיבות המקרה - אין זה מקרה מתאים לצוות על ביצוע בעין של התחייבות המשיבים בדבר העברת הבעלות לידי המערערים. מול התחייבות זו של המשיבים עומדת בין השאר התחייבות המערערים לבנות את הבית המשותף כדי להעניק דירה למשיבים וזו התחייבות שביהמ"ש יתקשה לאכוף את ביצועה באשר כרוכים בה תהליכים ממושכים של בניה וגם תוצאתה הסופית אינה ניתנת לקביעה מדויקת, מה גם שלא קיימת תכנית מפורטת ומוסכמת של הבית או של הדירות. אם לא ניתן בידי ביהמ"ש להבטיח שתובע המבקש צו לביצוע בעין יבצע גם הוא את המוטל עליו נמנעים דיני היושר מלהושיט לו סעד.
ג. (דעת מיעוט בענין השליחות):
בשאלת השליחות אם חתימת הבעל מחייבת גם את האשה, בנסיבות המקרה בחותמו בשם אשתו היה המשיב מוסמך מטעמה לעשות כן. לפי סעיף 3(א) לחוק השליחות אחת הדרכים ליצירת שליחות היא ע"י התנהגות השולח כלפי השלוח או כלפי צד שלישי. התנהגות המשיבה במקרה דנא הספיקה כדי שהמערערים יראו בבעל מיופה כח מטעם האשה לחתום גם בשמה על העיסקה באם לא תגיע במועד לחתום בעצמה. רק במקרה נעדרה המשיבה בזמן החתימה על זכרון הדברים ואין טענה שעד לחתימה חזרה בה מהסכמתה.
השופט קיסטר (דעת הרוב לענין השליחות):
אין ספק כי זכרון הדברים הוא מבחינת תוכנו ברור למדי ומחייב ואולם יכול הוא לחייב רק את הבעל ולא את האשה שלא חתמה עליו. העובדה שאדם בעל נכסים מוכן למכור נכס כלשהו והסכים בע"פ עם הקונה את כל הפרטים ביחס לקניה, ואפילו שתה לחיים ועשו תקיעת כף, אין זה מחייבו מבחינה משפטית כל עוד לא נעשה הסכם בכתב. אמנם אדם יכול למנות שליח לעשות עבורו הסכם בכתב אך אין לאמר שכאן האשה עשתה את בעלה כשליח. העובדה שהאשה הסכימה למכור את הנכס ולתנאים של המכירה, אם לאחר מכן התחרטה וסירבה לחתום אין לכוף אותה למכור את הנכס.
על יסוד האמור בפסקי הדין של השופט ברנזון והשופט קיסטר הוחלט לקבל את הערעור ביחס למשיב הראשון ולחייבו עפ"י ההסכם לפיצויים בסך 15,000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן , קיסטר. עו"ד פ. מאירוב למערערים, עו"ד ז. פרידמן למשיבים. 24.4.75).
ע.א. 534+536/74 - רזיאל כוכבי נגד עופר כוכבי וחברת הביטוח אליהו
*קביעת ממצא עפ"י עדות יחיד.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 363/71 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
קטנוע שעליו רכב המערער התנגש במונית והמערער נפצע קשה. אין חולקין על כך שנהג הקטנוע היה אשם בתאונה. השאלה שבמחלוקת היתה מי נהג בקטנוע, אם נהג בו המערער ואז אין חברת הביטוח שבה מבוטח הקטנוע חייבת דבר למערער, או שמא נהג בו המשיב הראשון, אחיו
של המערער, ומכיון שהוא אחראי לתאונה חייבת חברת הביטוח בנזקי המערער. בחדר המיון של בית החולים אמר המשיב, שהיה אז נער בן 16, כי אחיו המערער נהג בקטנוע, אך כמה ימים לאחר מכן חזר והודה במשטרה כי הוא נהג בקטנוע וכן גם במשפט פלילי שהתקיים נגדו. בביהמ"ש העיד ואמר שהוא נהג בקטנוע והסביר כי בחדר המיון הטיל את האשמה על אחיו משום שהיה נהג חדש שזה עתה קיבל את הרשיון וחשש מאביו. בביהמ"ש המחוזי העיד מומחה מטעם המערער כי לפי צורת הפגיעה בראשו של המערער ישב במושב האחורי; מאידך העיד מומחה מטעם חברת הביטוח שלפי צורת הפגיעה של המערער נהג הוא בקטנוע. מומחה מטעם המשטרה העיד כי מצורת הפגיעה אי אפשר ללמוד מי נהג בקטנוע ומי ישב במושב האחורי. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיב הוא שנהג בקטנוע בציינו כי בשאלה הזו אין להכריע על פי דברי המומחים, שכן אין זו שאלה שבה יכולים מומחים להעיד דברים ממשיים מתוך ידיעתם המקצועית, וסמך על עדות המשיב הראשון שנתן בה אמון וחייב את חברת הביטוח לשלם פיצויים למערער. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. נראים דברי ביהמ"ש המחוזי כי אין לסמוך על דברי מומחים על פי צורת הפגיעה מי נהג בקטנוע. תנועות הרוכבים על קטנוע הן חופשיות למדי, מושפעות על ידי תנועות הקטנוע ותגובות אינסטינקטיביות של הרוכבים, העשויות ליצור מצבים שאין בידי מומחי תנועה להעריכם.
ב. ביהמ"ש רשאי היה לקבל את ההסבר שנתן המשיב לסתירה שבין דבריו בחדר המיון ובין הודעתו לאחר מכן שהוא נהג בקטנוע. נכון שבמקרה כמו זה היה מקום לחשש של קנוניה בין בני המשפחה ואולם ביהמ"ש היה ער לנקודה זו ורשאי היה לקבל את הסברו של המשיב לאחר שהתרשם שהעד העיד את האמת בביהמ"ש.
ג. לענין הפסד ההשתכרות של המערער בעתיד, צודק המערער שנפסק לו בראש נזיקין זה סכום נמוך מדי. המערער היה תלמיד אלקטרוניקה ורצה לעסוק בעבודה כאלקטרונאי ולעסוק בנגינה בתזמורת לאחר השלמת לימודיו. ביהמ"ש לקח בחשבון את משכורתו של אלקטרונאי רגיל אך לא לקח בחשבון שישנם עובדי אלקטרוניקה שעובדים באופן עצמאי ומרויחים יותר ומפיקים מכך הכנסות ניכרות וכן שיכול היה להגדיל את הכנסתו באמצעות נגינה.
(בפני השופטים: ויתקון , קיסטר, י. כהן. עו"ד חטר ישי למערער, עו"ד י. אלמוג לחברת הביטוח. 22.4.75).
ע.א. 217/74 - יצחק גמזו נגד דוד גולוב
*פסילת צוואה מחמת פגמים בצורתה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.ע. 662/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
הצדדים הינם אחים ואמם המנוחה השאירה צוואה. המערער מועדף בצוואה על פני המשיב וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער לאשר את הצוואה. ביהמ"ש סבר כי לא נתמלאו תנאי סעיף 20 לחוק הירושה, מפני שהמנוחה לא הצהירה בפני העדים שזו צוואתה והעדים לא אישרו בחתימת ידם שהמנוחה הצהירה זאת. ביהמ"ש המחוזי שקל אם למרות פגמים אלה ניתן לקיים את הצוואה לפי סעיף 25 של החוק, ומסקנתו היתה שלילית משום שנותרו בלבו ספיקות באמיתות הצוואה, היינו אם המנוחה עשתה את הצוואה מרצונה החופשי או שהמערער הפעיל עליה השפעה בלתי הוגנת ושמא לא הוסבר למנוחה תוכן הצוואה לפני שחתמה עליה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. קיימת חשיבות במילוי מדוקדק אחרי ההוראות הפורמליות שבסעיף 20 לחוק ואין לאמר שעמידה על קיום תנאים אלה מהווה "דקדוקי עניות". המחוקק אמנם השאיר אפשרות בסעיף 25 לאשר צוואה למרות פגמים בצורתה אך זאת בתנאי שביהמ"ש שוכנע למעלה
מכל ספק באמיתות הצוואה. ספק אם זו נעשתה מרצונו החופשי של המצווה הוא בכלל ספק באמיתות הצוואה.
ב. המערער היה פעיל מאד בהכנת הצוואה ומסר את הוראות המנוחה לעוה"ד שטיפל בכך, והלך הלוך וחזור בשליחויות בין המנוחה לבין עוה"ד. אמנם עצם השליחות אינה נחשבת ללקיחת חלק בעריכת הצוואה, האסורה לפי סעיף 35, אבל פעילות רבה מדי יכולה לעורר חשד של השפעה בלתי הוגנת.
ג. בדרך כלל מוטלת החובה להוכיח השפעה בלתי הוגנת על מי שתוקף את הצוואה, ואולם כאשר קיימים פגמים בצוואה ורוצים לתת לה תוקף על פי סעיף 25, הרי החשש של השפעה בלתי הוגנת הוא לרועץ למי שמבקש להוכיח את אמיתות הצוואה וחובת הראיה במקרה זה מוטלת עליו.
ד. לטענה שגם אם היתה השפעה בלתי הוגנת בעשיית הצואה הרי שוב ניתן להכשירה לפי סעיף 21 באשר עברה למעלה משנה מיום שנעשתה הצוואה ועד הפטירה - עתים אמנם חדלה ההשפעה הבלתי הוגנת בגלל סיבות אובייקטיביות, כגון אם המשפיע מת, אך בלעדי זאת אין לדעת מתי נגמרת ההשפעה הבלתי הוגנת. חובת הראיה היא שוב על מי שמבקש להכשיר צוואה בטענה שההשפעה הבלתי הוגנת חדלה והמערער לא הוכיח מאומה בנידון זה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד גרובל למערער, עו"ד ד. גושן למשיב. 12.4.75).
ע.א. 625/73 - פלוני נגד פלונית ואח'
*המצאת כתבי בית- דין מחוץ למדינה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בתיק מזונות 1819/73 - הערעור נדחה).
המערער בא מתורכיה לישראל, נשא כאן אשה, העביר לכאן את רכושו, נולדה לו בת ולאחר מכן נסעו השלושה לתורכיה. האשה והבת חזרו לישראל וכאן הגישו נגד המערער תביעה למזונות. ביהמ"ש המחוזי התיר למשיבות להמציא כתבי בית- דין למערער מחוץ לתחום השיפוט של המדינה והערעור על כך נדחה. בפסק דינו סקר השופט קיסטר בהרחבה את השאלות הנוגעות לחיוב המערער, לכאורה, במזונות המשיבות; זכותה של האשה לחזור לישראל; סמכותו של ביהמ"ש במקום שבו נמצא קטין לדאוג לשלומו ולטובתו של הקטין; והדינים השונים הנוגעים להמצאת מסמכים מחוץ לשטח השיפוט של המדינה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון , קיסטר. עו"ד י. סמואל- מימון למערער, עו"ד בלזשטיין למשיבות. 24.4.75).
ע.א. 66/73 - פלונית נגד פלוני
*שיתוף בנכסים בין בני זוג בני הזוג נישאו בשנת 1949 ובזמן נישואיהם לא היה למערערת רכוש משלה ואילו למשיב היה רכוש מסוים. חיי הנישואין לא היו תקינים כבר מהשנה השניה לנישואין והתנהלו משפטים בין הצדדים בביה"ד הרבני. בינתיים הגדיל הבעל את רכושו בעוד האשה עסקה בניהול משק הבית ודאגה לילדי בני הזוג. על המקרה דנא לא חל חוק יחסי ממון בין בני זוג שהוחק בשנת 1973. האשה פנתה לביהמ"ש וביקשה פס"ד הצהרתי כי היא בעלת חצי הרכוש הרשום על שם בעלה, בקשתה נדחתה והערעור על כך נדחה. בפס"ד מקיף מפי השופט קיסטר נסקרת הפסיקה הנוגעת לשיתוף נכסים בין בני הזוג וביהמ"ש
מטעים שיש צורך בגמירות דעת של בני הזוג להסכים על שיתוף נכסים. ביהמ"ש המחוזי שמע עדויות מרובות ולא שוכנע שאמנם היה בין הצדדים הסכם שיתוף נכסים מפורש או מכללא ואין לערער על קביעותיו. העובדה שהבעל רשם בשנת 1953 מחצית מזכות השכירות של דירת בני הזוג על שם אשתו אינה מוכיחה שהוא עשה אותה שותפת לכל נכסיו. מאידך העובדה שיתר הנכסים נרשמו רק על שם הבעל אינה ראיה מוחלטת שהצדדים לא התכוונו לשיתוף בנכסים והאשה יכולה לסתור ראיה כזו. אך נסיבות המקרה והחיים המסוכסכים של בני הזוג מראים שלא היתה כונה לשתף את המערערת בבעלות בנכסים. הדרישה המינימאלית להוכחת כונת הצדדים על שיתוף בנכסים היא שלום בית, וכאן כאמור לא היה שלום בית בין בני הזוג.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד י. יונגר למערערת, עו"ד י. אורון למשיב. 10.4.75 ).
ב"ש 171/74 - יהודה אליהו נגד מאיר אלסטר ואח'
*הארכת מועד בדצמבר 1974 החליט הרשם של בימ"ש העליון להאריך למבקש את המועד להגשת ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי מן הטעם שאין בידיו להשיג עו"ד. הארכה ניתנה בהסכמת בא כוח המשיבים. המבקש לא הגיש את הערעור בתוך תקופת ההארכה והגיש בקשה חדשה להארכת המועד מאותר הנימוק. בקשתו נדחתה. הנימוק שאין בידיו להשיג עו"ד איננו מהווה טעם מיוחד שיצדיק הארכת מועד, ואולם בפעם הראשונה שימשה הסכמת ב"כ המשיבים להארכת המועד "טעם מיוחד" ובהעדר הסכמה בבקשה השניה גורל הבקשה להדחות.
(בפני: הרשם ברטוב. המבקש לעצמו, עו"ד שלוש למשיב. 30.4.75).
ב"ש 83/75 - ראובן פורמן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה בינואר 1975 הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד לסיום ההליכים נגדו בגין עבירות פריצה וגניבה. בינתיים הודה העורר בעבירות והורשע וגזר הדין טרם ניתן והעורר מבקש לבטל את ההחלטה לעוצרו עד לסיום ההליכים. בקשתו נדחתה. כמסתבר ביקש ביהמ"ש המחוזי דו"ח מקצין מבחן והדו"ח טרם נתקבל. טענת העורר היא שעקב הזיהוי בהגשת הדו"ח מן הראוי לעיין מחדש בצו המעצר אך זוהי עילה שטרם נדונה ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין להביאה בפני ביהמ"ש העליון בדרך של ערר. כאשר למעשה הערר אינו על צו המעצר הקודם אלא על ההתפתחות שחלה מאז.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד כרמלה חנוך למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 22.4.75).
ב"ש 81/75 - דניאל חי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב בנו של המתלונן איים העורר על המתלונן וניסה תוך איומים ואגב שימוש בכח להוציא מהמתלונן סכום של 10,000 ל"י. הוצא צו מעצר נגד העורר עד לסיום ההליכים והערר על כך נדחה. המעשה שבגינו הובא העורר לדין הוא מעשה חמור והעובדה שהמתלונן והעורר התפשרו הובאה לתשומת ליבו של השופט ואף על פי כן הורה על המעצר. העובדה שהמתלונן חזר בו מתלונתו ועושה מאמצים לגרום לשחרורו של העורר, חייבת להעלות את החשד שהשפיעו על המתלונן וחשד זה מצטרף אל חומרת העבירה המיוחסת לעורר ומחייב אף הוא את החזקתו במעצר.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד כרמלה חנוך למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 22.4.75).
המ' 123/75 - שאול קוץ נגד מדינת ישראל
*טענת טעות כנה בעבירת תעבורה שהיא עבירה מוחלטת המבקש הורשע בעבירת תעבורה בכך שבהצטלבות רחובות שבו החץ מורה לכוון נסיעה ימינה נסע המבקש שמאלה. הגנתו במשפט היתה ששוטר עמד במקום והבין שהשוטר נתן לו סימן לגשת אליו לכוון השמאלי. ביהמ"ש האמין לדברי השוטר שלא נתן למבקש סימן כזה וכן קבע שטעותו של המבקש לא היתה כנה והיה זה תירוץ בלבד. בקשתו של המבקש לרשות ערעור נוספת נדחתה. טענת המבקש היא שלא היה יסוד למסקנה כי טעותו לא היתה טעות כנה ואולם העבירה הנדונה הינה עבירה מוחלטת והשאלה אם זו היתה טעות כנה וסבירה אינה רלבנטית.
(בפני: הנשיא אגרנט. המבקש לעצמו, עו"ד גב' גורני למשיבה. 10.4.75).
המ' 147/75 - לילי טוסטה נגד סמין טוסטה
*המצאה מוחלפת של כתבי בית- דין המבקשת נישאה למשיב באיסטנבול ועתה היא בישראל. היא מבקשת להתיר המצאה מוחלפת של מסמכי עתירה לקביעת שיפוט עפ"י חוק שיפוט לעניני התרת נישואין. בתצהירה אומרת המבקשת כי המשיב נישא בגרמניה והיתה איתו בקשר עד לפני כששה חדשים, ואולם, היא אומרת בתצהירה, דוגמת רוב הפועלים הזרים בגרמניה כן גם המשיב מחליף מקום מגורים לעתים קרובות ביותר ועל כן היא מבקשת תחליף המצאה. בקשתה נדחתה. ביהמ"ש רשאי להורות על תחליף המצאה אם נוכח שאי אפשר להמציא כתבי בית- דין בדרך שנקבעה. כאן אין בתצהיר קביעה שנבצר להמציא את המסמכים למשיב במקום שהתגורר לאחרונה, אלא יש טענה כללית שפועלים זרים בגרמניה מחליפים את מקום מגוריהם.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. רינת למבקשת, עו"ד ר. יאראק למדינת ישראל. 22.4.75).
המ' 101/75 משה נחמן כהנא ואח' נגד חברת חלקה ... בע"מ ואח'
*נטישת מושכר נוכח העובדה שהמבקשים עזבו את הארץ לפני הגשת תביעת הפינוי הנדונה נגדם, ושהם מתגוררים מזה מספר שנים בארה"ב ומתפרנסים שם, וכן שהחנות נשוא תביעת הפינוי עומדת כל הזמן ריקה עוד מלפני הגשת התביעה. צדק ביהמ"ש במסקנתו שעילת הנטישה הוכחה. כמו כן אין זה מקרה מתאים להענקת סעד מן הצדק. על כן אין מקום להרשות ערעור נוסף.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד רימלט למבקשים, עו"ד ח. פאל למשיבה. 17.4.75).
בג"צ 97/75 - שמחה ניר נגד שר המשפטים ואח'
*שקול דעת שר המשפטים בהגשת קובלנה נגד שופט העותר פנה לשר המשפטים וביקש ממנו להגיש קובלנה לבית הדין המשמעתי לפי חוק השופטים, נגד אחד השופטים בביהמ"ש העליון, אשר לטענת העותר העליב אותו ובכך התנהג התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כשופט. עוזרו של שר המשפטים הודיע לעותר כי השר אינו רואה מקום להגשת קובלנה ועתירת העותר נדחתה, בלי להכנס לשאלה אם תלונת העותר מגלה עילה על פניה ואם לאו, הרי לפי החוק מוקנה לשר המשפטים שיקול דעת חופשי אם להגיש קובלנה נגד שופט אם לאו אפילו התנהג השופט שלא כהלכה. כל עוד לא הוכח בבג"צ לפחות לכאורה, שבשיקול דעתו הניעו את שר המשפטים שיקולים פסולים או בלתי חוקיים אין בג"צ מתערב בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. העותר לעצמו. 15.4.75).
בג"צ 144/75 - חברת איריס בע"מ נגד חברת החשמל בע"מ ואח'
*דחיית ההצעה הזולה ביותר במכרז העותרת השתתפה במכרזים לעבודות עפר והנחת כבלים שפירסמה המשיבה. באחד המכרזים לא זכתה העותרת באשר לא היתה המציעה הזולה ביותר, ובמכרז השני היתה הצעתה זולה ב- 1.1 אחוז מהצעתו של המציע שזכה במכרז. המשיבה העדיפה את המציע היקר יותר מכח תניית סתר שלא הובאה לפני כן לידיעת העותרת, ושעל פיה תתעלם המשיבה מהפרשי המחירים שאינם עולים על 2 אחוז. העתירה נדחתה. מבלי לחוות דעה על כשרות תניות סתר כאמור, הודתה העותרת שגם אילו ידעה על תניה כזאת לא היתה מציעה הצעה אחרת. כן עומדת בעינה תניית המשיבה בגוף המכרז שאין היא מתחייבת לקבל את ההצעה הזולה ביותר דוקא. אמנם סייג כזה אינו גורע מחובת רשות ציבורית לקבל את ההצעה הזולה ביותר דוקא, כפי שנפסק ע"י בג"צ, אולם כאשר קיימים שיקולים ענייניים להעדיף הצעה שאינה יקרה מההצעה הזולה ביותר אלא בגבול של 2 אחוז, לא יחול הכלל שחייבים לקבל את ההצעה הזולה ביותר.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד י. מילנוב לעותרת. 20.4.75).
ע.פ. 576/74 - שלום קלמיס ואח' נגד מדינת ישראל
*חזקה התכופה להרשעה בפריצה וגניבה שני המערערים נתפשו זמן קצר לאחר שבוצעה פריצה ונגנב רכוש כאשר הרכוש הגנוב נמצא בידם. המערער הראשון ערער על ההרשעה וערעורו נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין להסברו של המערער כיצד הגיע השלל לידיו סמוך לגניבתו ומאחר שנדחתה גירסתו הרי החזקה הטריה של הרכוש הגנוב בידיו יצרה הנחה משכנעת לחובתו. שני המערערים ערערו על העונש שהוטל עליהם: על המערער הראשון ארבע שנות מאסר מהן שלוש שנים בפועל, ועל המערער השני שלוש שנות מאסר מהן שמונה עשר חודשים בפועל והערעורים על חומרת העונש נדחו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. המערער הראשון לעצמו, עו"ד ברקת למערער השני. עו"ד ראב למשיבה. 27.4.75).
ע.פ. 69/75 - מדינת ישראל נגד ז'ק חגאי
*חומרת העונש (עבירת מרמה) המשיב הוא עולה חדש הנמצא בארץ כחמש שנים והספיק לצבור הרשעות בממדים מבהילים למדי. רוב עבירותיו הן עבירות מרמה, הוא כבר נדון למאסר של שנים וגם היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. רק שוחרר ושוב חזר לסורו ועתה עמד לדין על 36 עבירות מרמה, וכן עבירת סמים ונדון לשנתיים מאסר וכן הופעל נגדו שנה אחת מאסר על תנאי מצטבר. הערעור על קולת העונש נתקבל. אכן המערער הוא פסיכופט שאינו יכול לרסן עצמו ואין לו קנה מידה מוסרי אך הוא איננו חולה נפש ועל כן הוא בר עונשין. לעיני ביהמ"ש צריך לעמוד השיקול המכריע של הגנת הציבור ושיקול זה צריך להנחות גם בענין דנא. הגיע הזמן לעשות למען הגנת הצבור מפניו. על יסוד הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את תקופת המאסר על ארבע שנים ולהפעיל שנה מאסר על תנאי מצטבר.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מישייקר למערערת, עו"ד קריימר למשיב. 22.4.75).
ע.פ. 82/75 - שאול טרבולסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ביצוע מעשה מגונה ע"י שוטר) המערער הינו שוטר שנקלע לגן העצמאות כשהוא לבוש מדי שוטר, עצר צעירה שבילתה עם בחור מוסלמי, ותוך איום על הצעירה שיקח אותה לתחנת המשטרה ויגלה להוריה דבר יחסיה עם הערבי עשה בה מעשה מגונה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של שימוש לרעה במשרה ולקיחת שוחד ודן אותו ל- 18 חודשים מאסר בפועל.
הערעור על חומרת העונש נדחה. גם בהתחשב במצבו של המערער, עברו הנקי ושירותו המשביע רצון, וכן חרטתו הכנה, הרי בהתחשב בכך שמדובר באדם הממונה על שמירת החוק והמנצל את מדיו ותפקידיו למעשים מבישים אין להקל בעונשו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. שלוש למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 14.4.75).
ע.פ. 85/75 - שלמה צדקה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (רכישת טובין גנובים) במשך זמן היה ידוע על קיומה של קבוצת אנשים בנמל אשדוד הגונבת סחורות המגיעות לנמל מבלי שהמשטרה הצליחה לעלות על עקבותיהם. במקרה הנדון בערעור זה נתגלה שהמערער נתן ידו לקבוצה זו וקיבל ממנה חומר גולמי גנוב לתעשיית פלסטיק במשקל של 16 טון ששוויו כ- 130,000 ל"י ושילם תמורת הסחורה כ- 60,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לתקופה של שנה אחת מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ותשלום קנס בסך 100,000 ל"י והערעור על כך נדחה. למרות שיתוף הפעולה מצד המערער עם המשטרה שעזר לחשיפת הכנופיה מעובדי הנמל ועל אף המחלה ממנה הוא סובל אין להקל בעונשו בהתחשב בחומרת העבירה. בדרך כלל תפקידם של מקבלי רכוש גנוב אינו פחות חמור ממעשיהם של הפורצים והגנבים למיניהם ומקבלי הרכוש הגנוב משמשים עידוד לאלה ובעקיפין מסייעים להם ומאפשרים לבצע את מעשיהם הפליליים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד א. וגמן וג. דגן למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 24.4.75).
ע.פ. 515/74 - יואב שלום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לגרום חבלה חמורה המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של תקיפת שוטרים ושל נסיון לגרום חבלה חמורה שלא כחוק ונדון על כל אחת משתי העבירות לשנתיים מאסר במצטבר. עיקר הטענות בערעור הופנו להרשעה בנסיון לגרום חבלה חמורה. עובדות המקרה היו ששוטר יצא מניידת שחסמה את הכביש וניגש למכונית בה ישב המערער, וכאשר השוטר התקרב התניע המערער את המכונית וזינק איתה לעקיפת הניידת. השוטר קפץ הצידה וניצל מפגיעה. לפי ההלכה הפסוקה יש להוכיח כוונה ממשית לגרום את החבלה החמורה לשם הרשעה בנסיון לעבור את העבירה לפי סעיף 238 וכוונה ממשית כזאת לא נתגלתה כאן, מתוך קביעות ביהמ"ש המחוזי עולה שהמכונית זינקה תוך נסיון לעקוף את הניידת ולא היתה כוונה מיוחדת של פגיעה. אם אמנם היתה רק נכונות להסתכן בפגיעה או רצון לברוח מהמקום ויהי מה גם אם יגרום הדבר לפגיעה, הרי זה הלך רוח של לא איכפתיות שאין די בו כדי לבסס עבירת נסיון לעבור את העבירה לפי סעיף 238. עם זאת ניתן להרשיע את המערער באותה פרשה בעבירה לפי סעיף 243 של נהיגה ברשות הרבים עד כדי סיכון חיי אדם ואכן ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער גם על פי סעיף זה אך לא הטיל עונש נפרד בשל עבירה על סעיף זה. למרות החלפת האשמה מן הסעיף החמור יותר לקל יותר, אין מקום להקלה ניכרת בעונש פרט לכך שהעונש בשל עבירה זו יומר משנתיים ל- 18 חודש.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד ש. תמיר ויעקובוביץ למערער, המשנה לפרקליט המדינה י. בלטמן למשיבה. 20.4.75).
ע.א. 67/74 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות המערער הוא אביהם של המשיבים 2- 5 הגרים יחד עם אמם המשיבה. בני הזוג נפרדו בגט פיטורין והמשיבים הגישו תביעת מזונות נגד המערער. הלה טען כי נעשה הסכם בינו לבין המשיבה ואביה שלפיו הסכימו האם ואביה, בתמורה מסוימת, לקבל עליהם
את מזונות הילדים. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדותו של המערער והערעור על קביעה זו נדחה. טענה אחרת של המערער היתה כי מאחר והתביעה התייחסה למזונות הילדים בעד תקופת זמן של ארבע שנים לפני הגשתה הרי שביהמ"ש לא היה מוסמך לפסוק מזונות גם עבור השנה שקדמה להגשת התביעה. טענה זו לא נתקבלה. עפ"י סעיף 11 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) רשאי ביהמ"ש לדחות תביעת מזונות הנוגעת לתקופה של יותר משנה לפני הגשת התביעה. כוונת הסעיף הנ"ל היא כי ביהמ"ש, אם לא ימצא טעם סביר לאיחור בהגשת התביעה, רשאי לדחותה לגבי אותו זמן שהוא מעבר לשנה אחת לפני הגשת התביעה, אך לא לגבי השנה הקודמת להגשת התביעה. במידה וחובת המזונות קיימת ומוכחת לגבי אותה שנה הוא חייב לפסוק עבורה מזונות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. שטיין למערער, עו"ד ר. רוז'נסקי למשיבים. 23.4.75).
ע.א. 16/74 - מעשה אטיאס ואח' נגד שלום גבזו ואח'
*פיצויים עקב תאונת דרכים המדובר בתביעת שני ילדים קטינים בשל אובדן תמיכת אביהם שנספה בתאונת דרכים בגיל 34. המשיבים הודו באחריותם והשאלה היא גודל סכום הפיצויים שנפסק. המנוח עבד כפועל פשוט בחברת מקורות בשכר של 550 ל"י לחודש וטרם קיבל קביעות באותה עבודה. סיכוייו לעלייה בסולם הדרגות היו טובים, הוא היה פועל חרוץ ועפ"י קביעת ביהמ"ש המחוזי נפגע המנוח בתקופת המיתון וטרם הספיק להתאושש עד לתאונה. השופט עשה את החשבון לפי הנתונים של שכר הפועלים במקורות בסכום ממוצע, הנתונים סופקו בעדות שניתנה באוקטובר 1972 ופסה"ד ניתן בדצמבר 1973. מן המפורסמות הוא ששכר עבודה עלה במידה ניכרת למדי אפילו במשך השנה שחלפה מאז מתן העדות ועד למתן פסה"ד ומן הראוי שלפחות עליה זו תבוא לידי ביטוי בקציבת סכום הפיצויים. לפיכך הוסיף ביהמ"ש עפ"י אומדן סכום של 12,000 ל"י למערערים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. עו"ד אזולאי למערערים, עו"ד שריזלי למשיבים, 29.4.75) .
=ע.א. 5/75 - נוה חפץ בע"מ נגד דוד לובינסקי ואח'
[פ"ד כט (2) 163]*רישום יחידה בבית משותף ע"ש הקבלן כשזו יועדה בתכנית המאושרת לרכוש משותף המערערת מכרה למשיבים דירות בבית משותף ובעת עריכת החוזים צויין כי המוכר מתחייב לבנות את הבנין "בהתאם לתכניות המאושרות". בסעיף אחר בהסכם צויין כי מלבד אותם חלקים המפורטים בהסכם ושיהיו רכוש משותף יהיו כל יתר חלקי הבית שייכים למוכר באופן בלעדי. המחלוקת היא בדבר יחידה בבית המשותף שבתכניות המאושרות נועדה "למחסנים שישמשו את כל דיירי הבית" ואילו באופן מעשי נרשמה כיחידה נפרדת בבעלות המערערת. המשיבים הגישו בקשה לצוות על ביטול רישום היחידה הנ"ל והפיכתה לרכוש משותף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבים והערעור על כך נדחה. אדם הרוכש דירה בבית משותף כשבתכנית המאושרת מצויין שטח מסוים "כמחסן לדיירי הבית" רשאי וזכאי להניח כי אותו שטח מהווה חלק מהרכוש המשותף והנחה זו מחייבת את המוכר. בשעה שקיימות שתי הוראות סותרות בחוזה - האחת כי הבנין ייבנה עפ"י התכניות המאושרות והשניה כי מלבד הדברים המצויינים כרכוש משותף בחוזה שייך כל היתר לקבלן - יש לפרש את הסתום לרעת המנסח ולהגביל את הסעיף המדבר על רכוש משותף על ידי ההוראה המחייבת את הקבלן לבנות בהתאם לתכנית המאושרת. ההתחייבות בחוזה היתה לבנות את הבנין בהתאם לתכניות המאושרות ובכך עשו הצדדים את התכנית לחלק בלתי נפרד מהחוזים. לטענה כי המשיבים קיבלו את החזקה בדירות ובהתאם לחוזה עצם קבלתה מהווה ויתור על כל טענה - רישום הבית
כבית משותף והיחידה האמורה כיחידה נפרדת נעשו לאחר קבלת החזקה בדירה. אשר לרישום הדירות על שם המשיבים - הרישום נעשה לאחר הגשת התביעה כך שלא ניתן לאמר שהמשיבים השלימו אי פעם עם המצב.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד ד. שא"ג למערערת, עו"ד מ. ברגר למשיבים).
ע.א. 1/75 - בנק ישראל למשכנתאות בע"מ נגד יצחק ורחל הרשקו
*ניכוי ריבית ע"י בנק בלי להסביר ללקוח מהות הניכוי המשיבים שהם בעל ואשה רצו לקבל הלואה מהבנק המערער ולשם קבלת ההלואה עשו עם הבנק מספר עיסקות שהן זהות לעיסקות הנעשות כאשר קבלן נוטל הלואות עבור דיירים הקונים אצלו דירות. ביהמ"ש העליון מגדיר את העיסקה כמסובכת והעולה מכך שמלבד הריבית הרגילה קיימת רבית נוספת של 11 אחוז שאותה מנכה הבנק בהתחלה עם מתן ההלואה. בענינינו, מכיון שלא היה קבלן, נעשתה העיסקה המסובכת האמורה באופן פיקטיבי כאילו אשת המשיב היא הקבלן, ובאופן כזה קיבל המשיב למעשה 49 אלף ל"י במקום 55 אלף ל"י ככתוב בחוזה ההלואה. המשיבים ביקשו מביהמ"ש להצהיר כי הם לא חייבים לשלם לבנק את הסכום של ששת אלפים ל"י שניכו מהם. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המשיבים צודקים בטיעוניהם והערעור על כך נדחה. הוכח שלא הוסבר למשיבים תוכן העיסקה ולא הבינו כי בנוסף לרבית של 12 אחוז שעליהם לשלם ינוכה סכום של 11 אחוז מיד בהתחלה. העיסקה היא מסובכת והמשיבים הוחתמו על מסמכים על החלק וברור שמי שאינו מתמצא במיוחד בעיסקות כאלה לא יכול להבין שהסכום שיקבל לבסוף יהיה יותר נמוך מסכום ההלואה. אין חולק על כך שאדם קשור להסכם שהוא חתום עליו ואולם הבנק חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו ועל כן חובה היה עליו להסביר ללקוחותיו, המשיבים, את העיסקה בצורה השווה לכל נפש על כל החיובי ועל כל השלילי שבה מבחינתם. הבנק לא עמד בחובתו זו ואין לחייב את המשיבים לשלם את הסכום שנוכה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטות - השופטים ויתקון וח. כהן. עו"ד ב. לוינבוק למערער, עו"ד ש. ליפשיץ למשיבים 22.4.75).
ע.א. 551/74 - עזבון המנוח אליהו גולוביי ואח' נגד מיכאל דובינסקי
*ריבית על חוב שנפסק
נשוא הערעור היה שותפות מונית שבין המנוח לבין המשיב שנמשכה שנים רבות עד שבשנת 1965 הודיע המשיב לאלמנת המנוח שלא ימשיך לשלם לה רווחים. בשנת 1969 הוגשה תביעה הן על רווחי הפעלת המונית עד לאותה שנה והן על מחיר רשיון המונית וכן חלקו של המנוח במונית. ביהמ"ש המחוזי פסק סכומים שונים שעל המשיב לשלם למערערים ביהמ"ש העליון דחה את ערעור המשיב וקיבל בחלקו את ערעור המערערים. אכן, המשיב יכול היה לערער בערעור על פסה"ד גם על פסיקת רבית של ביהמ"ש המחוזי שנפסקה לטובת המערערים בהחלטת בינים למרות שלא ערער על אותה החלטה, שכן רשאי המשיב לעורר כעת כל טענה שיש לו נגד תוכן ההחלטה ההיא. אולם לגופו של ענין לא צדק המשיב בטענותיו השונות לענין הרבית. אמנם התביעה הוגשה בדרך המרצה וביהמ"ש לא נתבקש לחייב את המשיב בסכום קצוב אלא לערוך חשבונות אך אין לאמר שהחוב התגבש רק בעת פסה"ד שבו נעשה החשבון. החוב התגבש למעשה ביום הגשת התביעה ומאז צריך לשלם רבית. קביעת ביהמ"ש בפסק דינו בדבר ערך נכסי השותפות איננה קונסטיטוטיבית אלא דקלרטיבית. לעומת זאת צדקו המערערים כי על ביהמ"ש היה לפסוק רבית גם על סכומי הרווחים שלא הועברו ע"י המשיב למערערים.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ע. לויתן למערערים, עו"ד נ. פלדמן למשיב. 21.4.75).
בתוכן
* בג"צ 425/74 - ...................258 ─ * עתירה נגד חברת החשמל בענין שיש לו תרופה בבימ"ש רגיל.
─* בג"צ 284/74 - .................258 ─ * עתירה בענין שיש לו תרופה בבימ"ש רגיל.
─* ע.פ. 476/74 - ........................259 ─ * רצח בכוונה תחילה והוכחת הכוונה הקטלנית.
─* ע.פ. 429/74 - ...........................260 ─ * תקיפת שוטר.
─ * כשרות הודאה במשטרה.
─* ע.פ. 567/74 - ................................261 ─ * עבירות מטבע חוץ והברחת טובין.
─* ע.א. 541/74 - ..................262─ * המסמך הנדרש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין.
─ * חתימה של בעל בשם אשתו כשלא מינתה אותו כמיופה כח.
─* ע.א. 534+536/74 - .........263 ─ * קביעת ממצא עפ"י עדות יחיד.
─* ע.א. 217/74 - ...................................264 ─ * פסילת צוואה מחמת פגמים בצורתה.
─* ע.א. 625/73 - ..........................................265 ─ * המצאת כתבי בית- דין מחוץ למדינה.
─* ע.א. 66/73 - שיתוף בנכסים בין בני זוג..................................265 ─* ב"ש 171/74 - הארכת מועד................................................266 ─* ב"ש 83/75 - שחרור בערובה..............................................266 ─* ב"ש 81/75 - שחרור בערובה..............................................266 ─* המ' 123/75 - טענת טעות כנה בעבירת תעבורה שהיא עבירה מוחלטת.............267 ─* המ' 147/75 - המצאה מוחלפת של כתבי בית- דין.............................267─* המ' 101/75 - נטישת מושכר...............................................267 ─* בג"צ 97/75 - שקול דעת שר המשפטים בהגשת קובלנה נגד שופט.................267 ─* בג"צ 144/75 - דחיית ההצעה הזולה ביותר במכרז.............................268 ─* ע.פ. 576/74 - חזקה התכופה להרשעה בפריצה וגניבה..........................268 ─* ע.פ. 69/75 - חומרת העונש (עבירת מרמה)..................................268 ─* ע.פ. 82/75 - חומרת העונש (ביצוע מעשה מגונה ע"י שוטר)...................268 ─* ע.פ. 85/75 - חומרת העונש (רכישת טובין גנובים)..........................269 ─* ע.פ. 515/74 - הרשעה בעבירה של נסיון לגרום חבלה חמורה....................269 ─* ע.א. 67/74 - מזונות....................................................269 ─* ע.א. 16/74 - פיצויים עקב תאונת דרכים...................................270 ─* ע.א. 5/75 - רישום יחידה בבית משותף ע"ש הקבלן כשזו יועדה בתכנית המאושרת ─ לרכוש משותף...............................................270 ─* ע.א. 1/75 - ניכוי ריבית ע"י בנק בלי להסביר ללקוח מהות הניכוי..........271 ─* ע.א. 551/74 - ריבית על חוב שנפסק........................................271 ─
─
─