תקציר סביר כרך ט' חוברת 2

ע.א. 285/73 - לגי טרמפולין... בע"מ נגד אסתר נחמיאס ואח'

*פיצויי נזיקין ותוקף של סעיף פטור.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלוצקי) בת.א. 70+470/70/469 - הערעור נדחה).

בשתי הזדמנויות נפרדות בחודש יולי 1969, נזקו שני המשיבים הראשונים כאשר השתמשו בטרמפולינה של המערערת במרכז הטרמפולינות בחוף הכרמל בחיפה. המדובר במכשיר התעמלות שניתן לקהל הרחב להשתמש בו תמורת כרטיס כניסה ובעוד שלכאורה נראה המכשיר בלתי מסוכן הרי הוא מסוכן אם אין יודעים להשתמש בו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת, בעלת הטרמפולינה, בתשלום פיצויי נזיקין למשיבים. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון בשלשה פסקי דין התיחס לבעיות המתעוררות באשר לאחריות המזמין למוזמן ; נטל הראיה בענין ההתרשלות כאשר מדובר בדבר מסוכן ; החובות של המזמין למוזמן ; תנאי שמתנה צד אחד לאחר שכבר נעשה החוזה כגון בעניננו כאשר הופנתה תשומת לבו של המוזמן לאחר שכבר נכנס לשטח לסיכון שבמכשיר מעל גבי לוח מודעות וסעיף פטור שבאותו לוח ; באיזה מידה מחייבים התנאים המודפסים על כרטיס הכניסה והאם צריך להעלות על הדעת שעל כרטיס הכניסה מודפסים תנאים ; מה דינו של סעיף פטור המשחרר את בעל המכשיר מנזק שייגרם למי שישתמש בו ; מה דינו של סעיף פטור המנוגד לסדר הציבורי ; סעיף של הסכמת האדם לסיכון כאשר מדובר בחיי אדם או בנזק לגופו או לבריאותו.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד א. שרויאר למערערת, עוה"ד גלזר, ישורון, סלומון, קציר וגוטשלק למשיבים השונים. 10.9.74).

ע.א. 403/73 - ברוך בצלאל ואח' נגד שושנה סמנטוב ואח'

*צו מניעה בגין מטרד, הפרעה לאור השמש והשגת גבול.
ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים : ב. כהן, ארליך, בן-עתו) בע.א. 196/71 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערערים הם דיירים בדירה שבקומת קרקע בבנין של ארבע דירות. מעליהם גרים המשיבים. המערערים משתמשים גם בשטח קרקע שליד דירתם שבה יש להם חזקה ייחודית. המשיבים יש להם דירה מעל לדירת המערערים וביקשו להרחיב את דירתם לכל רוחב הבנין באופן שימנע את האור והשמש מדירת המערערים ויפריע להם את השימוש בשטח הקרקע. המערערים ביקשו צו מניעה נגד המשיבים, בימ"ש השלום דחה את תביעתם וכן שופטי הרוב ב. כהן וארליך בביהמ"ש המחוזי. על כך הערעור.

החלטה - השופט ח. כהן:

א. המדובר בסכסוך שבו שני הצדדים צודקים. אלה שלמעלה רוצים להרחיב את מגוריהם למשפחתם הגדולה ואלה שבקומה התחתונה רוצים למנוע בניה שתשלול מדירתם אור ושמש.
ב. אילו היתה עילת תביעתם של המערערים מטרד ליחיד בלבד היה מקום לדחות את תביעתם באשר המטרד שייגרם למערערים אינו שקול כנגד ענינם הלגיטימי של המשיביםלהרחיב את דירתם. אם כי לפחות לענין העוולה המיוחדת של הפרעה לאור השמש, לפי סעיף 48 לפקודת הנזיקין, אין בפי המשיבים תשובה.
ג. אבל היתה למערערים עילת תביעה חילופית של השגת גבול ע"י היזק או הפרעה למקרקעין שלא כדין. על עילה זו אומרים שופטי הריב בביהמ"ש המחוזי כי התובעים אכן מחזיקים בפיסת קרקע בתור גינה בהחזקה ייחודית ברם בנסיבות הענין אין החזקה יכולה להיות מוגנת עד רום הרקיע. קביעה זו אין לקבל.

ד. בשאלה אם החדירה לתחום האויר של הזולת היא בגדר השגת גבול, יש לפסוק עפ"י המשפט הישראלי ובסעיף 11 לחוק המקרקעין נקבע כי זכות הבעלות בקרקע מתפשטת גם בחלל הרום שמעליו. אמנם באותו סעיף מדובר בזכות בעלות בקרקע, אך ההוראה חלה גם על זכות החזקה. יש לקרוא את סעיף 29 לפקודת הנזיקין לענין מקרקעין כפי שהוגדרו בסעיף 11 לחוק המקרקעין דהיינו שהשגת גבול במקרקעין היא גם בחלל הרום שמעליהם.
ה. לפי סעיף 74 לפקודת הנזיקין לא יצווה ביהמ"ש להמנע מהשגת גבול אם הפגיעה בתובע היא פגיעה של מה בכך אך כאן הכל מודים שאין זו פגיעה של מה בכך.
השופט ברנזון:
יש לקבל את הערעור ולעשות את צו המניעה הזמני לתמידי הן לפי עוולת מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין, ולפחות לפי העוולה המיוחדת של הפרעה לאור השמש עפ"י סעיף 48 לפקודה, והן בעילה של פגיעה ברכוש שלא כדין. סעיף 74 לפקודת הנזיקין מונע מתן צו מניעה אם נתקיימו תנאים מיוחדים אך כאן לא נתקיימו התנאים לפי סעיף 74.
עו"ד נ. לאונר למערערים, עו"ד ר. אליגון למשיבים. 3.9.74).

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני.)

ע.א. 216/74 - ד"ר ה. ויגל נגד אצם מפיצים בע"מ

*תחולת שעורי ריבית למפרע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בת.א. 4504/70 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות לעומת דעתו החולקת של השופט ח. כהן שיש לקבל את הערעור במלואו).

.
העובדות:
חוק פסיקת ריבית תשכ"א העלה שעור הרבית שהיה בתוקף לפני תחילת החוק, נאמר בו כי תקופת הרבית תהיה מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום ובסעיף 12 נאמר מפורשות כי החוק יחול למפרע גם על ענינים התלויים ועומדים ביום תחילתו לפני כל רשות שיפוטית. ב- 1972 הוחק חוק הרבית (שינוי שעורים) בו הוסמך שר האוצר לשנות את שעור הרבית. ב- 29.4.73 פירסם שר האוצר צו שתקפו מיום 14.5.73 המעלה את שעור הרבית ל- %15. בעניננו תבע המערער שכ"ט מהמשיבים, התביעה הוגשה ביום 30.11.70, ביהמ"ש נתן את פסק דינו ביום 6.3.74 ופסק רבית בשעור של %11 בלבד. המערער טוען כי מגיעה לו רבית של %15 מיום הגשת התביעה.
החלטה - השופט ויתקון:
א. צודקים המשיבים כי אין להחיל את השעור המוגדל של הרבית אלא, לכל היותר, מיום תחילתו של הצו בדבר השעור, דהיינו ממאי 1973, וכך יש לפסוק.
ב. אין לקבל את טענת המערער כי סעיף 12 שבחוק המקורי הקובע כי יחול למפרע חל גם על התיקונים המאוחרים בחוק ושינויי השעורים. סעיף 12 האמור יש לראותו כהוראת מעבר לגבי ענינים שהיו תלויים ועומדים ביום תחילתו של החוק.
ג. כלל הפרשנות הוא שבמקרה של ספק אין לייחס לחוק מהותי תוקף למפרע. הצו לשינוי שעור הרבית שינה את החוק המהותי ולכאורה אין תוקפו אלא מכאן ואילך.

השופט אשר: מסכים.

השופט ח. כהן - (דעת מיעוט):
לפי סעיף 41 לחוק הפרשנות יש לקרוא עתה את סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית כאילו במקום 11 אחוז כתוב בו 15 אחוז ומכיון שהחוק קובע שתקופת הרבית תהיה מיום הגשת התביעה עד יום התשלום נמצא שמיום הגשת התביעה רשאי ביהמ"ש לפסוק רבית של 15 אחוז. אין לראות בצו העלאת רבית שינוי דין מהותי אשר אין להחילו למפרע באשר פסיקת רבית כמותה ככל "סעד טפל" ענין שבסדרי דין וניתן לחוקקו למפרע. השופט כהן מבהיר גם מתי הזכות לרבית היא מהותית ומתי היא דיונית.
השופטים קיסטר וברנזון בשני פסקי דין נפרדים הצטרפו לדעת השופט ויתקון שאין להעלות את שעור הרבית אלא מיום פרסום ההוראה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן, קיסטר, אשר עו"ד א. בר-שלום למערער, עו"ד י. שטיינמן למשיבים. 6.10.74).

ע.א. 139/74 - מרים פפר ואח' נגד יחיאל גדול ואח'

*הפרת הסכם ע"י אי תשלום חלק מהתמורה.
* תביעה לביצוע בעין המוגשת ע"י הצד המפר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת ולנשטיין) בהמ' 7027/73 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברנזון, י. כהן נגד דעתו החולקת של השופט מני).

העובדות:
המערערת רכשה מהמשיבים מחצית חלקת קרקע בראשון לציון. התמורה היתה ששים אלף ל"י והספיקה לשלם על החשבון חמישים ושנים אלף ל"י. את היתרה סירבה לשלם לאחר שהעיריה הטילה על הקרקע מס השבחה ומתוך הסכום שנשארה חייבת ביקשה המערערת לנכות את החלק שיש לשלם לעיריה באשר לטענתה על המוכרים לשלם את המחצית של מס ההשבחה. המשיבים התנגדו לכך. היתה התכתבות בין עורכי-דין במשך כשנה. לבסוף הפקידה המערערת בידי פרקליט המשיבים שיק על יתרת הכסף שישולם למשיבים בתנאי שינתן לה יפוי כח בלתי חוזר להעברת מחצית הנכס. המשיבים התנגדו ואף התנו הסכמתם לקבלת יתרת המחיר בתנאי שיצויין במפורש כי אין המוכרים צריכים לשלם מס השבחה. לבסוף הגישה המערערת בקשה לצו ביצוע בעין של ההסכם, הבקשה נדחתה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט י. כהן (דעת הרוב):
א. מתוך ההסכם עולה כי הקונה חייבת היתה לשלם קודם את המחיר ורק לאחר מכן היה חייב המוכר לגרום להעברת הממכר לקונה. על כן צדק ביהמ"ש דלמטה בקובעו שהקונה לא היתה רשאית לעכב תחת ידה כסף לתשלום מס השבחה ובהתנהגותה היא הפרה את החוזה.
ב. אין בהסכם כל הוראה שזמני התשלום הנקובים בו הם מעיקרי החוזה ואין כל הוראה הנותנת למוכר את הזכות לבטל את ההסכם עקב אי תשלום יתרת המחיר עד לתאריך פלוני.
ג. השאלה היא אם הפרת החוזה ע"י הקונה נתנה זכות למוכר לבטל את החוזה. את התשובה לכך יש לחפש בתחומי החוזה עצמו. היינו יש לחפש בחוזה תשובה לשאלה אם באותו אי תשלום ישנה הפרה עיקרית היורדת לשורשו של החוזה. הדבר תלוי בטיב
החוזה ובתניותיו והשאלה אם ההפרה היא מן ההפרות המזכות את הצד המקיים לבטל את החוזה היא שאל של פירוש החוזה המסויים.
ד. בעבר נפסק כאשר אדם קנה נכס במחיר של 5,500 ושילם 3000 ל"י ,והפסיק את תשלומיו כי התנהגות זו כמוה כהסתלקות מהחוזה. אך אין לאמר שכל אי תשלום של חלק מהמחיר מהווה הפרת חוזה הנותנת זכות למוכר לבטלו והזכות לבטל את החוזה הינה כשהתנהגות הקונה כמוה כהסתלקות מהחוזה. בעניננו אין לראות בהתנהגות הקונה הסתלקות מהחוזה. בין היתר משום שהסכום שנותר לתשלום הווה רק %13 מהסכום הכללי וכל היתר שולם.
ה. מכל האמור עולה שהקונה פעלה מתום אמונה כנה, אם כי מוטעית, שלפי המצב המשפטי היא זכאית לעכב את התשלום. טעות כזו איננה עילה לביטול חוזה כאשר ברור שהקונה רוצה בקיומו של החוזה ואיננו מסתלק ממנו.
ו. כיון שלא היתה למוכר זכות לבטל את החוזה נשאלת השאלה אם זכאית הקונה לקבל צו ביצוע בעין שכן לזכות בצו כזה צריך היה התובע להראות שהוא מצידו היה מוכן למלא את התחייבויותיו וכי צדק יעשה אם הצו ינתן. אמנם הקונה כאן הפר את ההסכם ואולם לא היתה זו הפרה מאותו סוג שמצדיק בטולו ומכיון שאת המוכר ניתן לפצות על עיכוב התשלום אין סיבה שלא לצוות על ביצוע בעין של ההסכם.
השופט מני (דעת מיעוט)

אמנם לא כל הפרה מזכה את הצד המקיים להביא את החוזה לקיצו ואולם הצד המקיים רשאי לעשות כן בשני מקרים: אם החוזה מכיל תניה המזכה אותו לבטל את החוזה בשל אותה הפרה ; אם ההפרה יורדת לשורשו של החוזה. בעניננו סירובה העקשני והבלתי מוצדק של הקונה לשלם את יתרת המחיר גם לאחר שניתנה לה אורכה של שנה מהווה ללא ספק הפרה מוחלטת ויורדת לשורשו של ההסכם המצדיקה את ביטולו.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד א. מלחי למערערות, עו"ד ש. קינג למשיבים. 27.9.74).

ע.א. 241/74 - מנשר חברה לבנין בע"מ נגד דן הורשהורן

*טענת מעשה בית דין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בהמ' 2778/73 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערת התחייבה למכור למשיב דירה ואחד התשלומים האחרונים היה בסכום של 15,000 אותו צריך היה המשיב לקבל כהלואה מהסוכנות. בין הצדדים פרץ סכסוך לענין הצמדת הגג לדירת המשיב ובסופו של דבר הגיש המשיב תביעה נגד המערערת לקבלת החזקה בדירה. לאחר הגשת התביעה הודיעה המערערת למשיב על ביטול החוזה באשר לא העביר לה את ההלואה בסכום 15.000 ל"י במועד. אחרי הודעת הביטול ולאחר שהמשיב סיים את עדותו בביהמ"ש ביקשה המערערת תיקון כתב הגנה ע"י הוספת טענה שהחוזה בוטל עקב אי תשלום הסכום הנ"ל. הבקשה נדחתה, ובימ"ש השלום נתן צו נגד המערערת למסור את הדירה למשיב. בפס"ד קבע השופט שהמשיב היה מוכן להסדיר את ההלואה אלא שהמערערת הציבה לפניו מכשולים. בינתיים הגישה המערערת תביעה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי שהחוזה בין בעלי הדין בוטל מחמת אי תשלום הסכום הנ"ל של 15,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה על הסף עקב מעשה בית דין. על כך הערעור.

החלטה - השופט י. כהן:
א. אמנם שופט השלום סירב להרשות תיקון כתב הגנה ע"י הכללת הטענה של בטלות החוזה וקבע במפורש שהוא יוצא מן ההנחה שהחוזה הנו תקף, ואולם טענת מעשה בית דין לא נטענה כהשתק עילה של קיומו או בטלותו של החוזה אלא טענה של השתק פלוגתא היינו השאלה מי אשם בכך שהסכום של 15,000 ל"י לא שולם. ענין אי תשלום הנ"ל היה נימוק ההגנה העיקרי של המערערת בתביעה למסירת החזקה וענין ההלואה היה הציר המרכזי בדיון הראשון. כיון שכך נתקיימו כל התנאים של השתק עקיף או השתק פלוגתא פסוקה.
ב. ההלכה בענין השתק כזה היא שאם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והוכרעה יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגבי אותה שאלה עובדתית במשפט השני ובלבד שמימצא זה נקבע כמימצא חיובי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.
ג. השאלה אם עשה המשיב את כל המוטל עליו כדי לקבל את ההלואה מהסוכנות לא היתה שאלה אינצידנטאלית שהסמכות הייחודית להכריע בה היא בידי ביהמ"ש המחוזי אלא טענת הגנה עיקרית של המערערת שבימ"ש השלום היה מוסמך וחייב להכריע בה בסכסוך בין בעלי הדין.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. בפני השופטים: ברנזון, מני, י, כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. כספי למערערת, עו"ד א. בר-שלום למשיב. 10.10.74).

ד.נ. 23/74 - א. יוניש ושות' בע"מ ואח' נגד רחל טייכר ואח'

*נימוקים לדיון נוסף בע.א. 432/73 (תקציר ח' 233) נפסק בסכסוך בין הצדדים בדבר הצמדת שטח מסויים לאחת היחידות בבית משותף. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. ראשית, אין סיכוי לערעור ההלכה בדבר הצמדת שטח הנכנס לגדר "חדרי מדרגות" שבהגדרת "רכוש משותף". שנית, פסק הדין מבוסס על הפירוש שנתן ביהמ"ש לתניה בחוזה שבין הצדדים וברור שעל פי הרגיל אין לראות בפירוש שנתן ביהמ"ש העליון להסכם מסויים שבין הצדדים, משום קביעת הלכה בעלת חשיבות כללית, שבגללה יש לקיים דיון נוסף. (בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד י. דיאמנט למבקשים, עו"ד חיים יניב למשיבים. 11.9.74).

ע.פ. 295/74 - דוד סורני ובנימין פרץ נגד מדינת ישראל.

*אי זיהוי בביהמ"ש לאחר זיהוי במשטרה שני הנאשמים הורשעו בגניבת כסף משתי נוסעות שהסיעו במכוניתם לאחר שהיכו אותן וביהמ"ש קיבל את ערעורו של סורני על הרשעתו ודחה את ערעורו של פרץ, ביהמ"ש המחוזי רשאי היה עפ"י עדות המתלוננת להרשיע את פרץ שזוהה על ידה ולעומת זאת לא היה מקום להרשיע את סורני שלא זוהה ע"י המתלוננת בעדותה בביהמ"ש. אמנם העדה זיהתה אותו כאחד השודדים במסדר זיהוי שנערך במשטרה, אך בעדותה בביהמ"ש לא נתבקשה להתייחס למה שאמרה במסדר הזיהוי ולאשר בשבועה את נכונות דבריה, מה שאמרה במסדר במשטרה כשלעצמו, איננה ראיה כשרה ומספקת נגד מערער זה. גזר הדין שהוטל על המערער פרץ היה 4 שנים וביהמ"ש העליון החליט להקל בעונשו ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על שנתיים.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. עו"ד ח. קרסו לסוריני. עו"ד אלוני לפרץ, עו"ד יאראק למשיבה. 29.9.74)

ע.פ. 160/74 - מדינת ישראל נגד רסקו בע"מ

*עבירה על תקנות הבטיחות בעבודה המשיבה הפעילה עגורן בעבודות בניה וביום 12.10.69 ניתנו לה ע"י בודק מוסמך מטעם משרד העבודה הוראות עבודה. ביום 7.1.70 הופעל העגורן שלא בהתאם להוראות אשר ניתנו לה כאמור. ביה"ד האיזורי לעבודה הרשיע את המשיבה בעבירה על תקנות הבטיחות בעבודה. ביה"ד הארצי לעבודה בטל את ההרשעה משום שסבר כי המצב ביום 7.1.70 אינו קובע לצורך ההוראות שניתנו ואם ההוראות בוצעו כאשר העגורן הופעל לראשונה כי אז לא הפרה המשיבה את ההוראות. הערעור על כך נתקבל. עפ"י תקנה 90 לתקנות הבטיחות בעבודה (עגורני צריח) ההוראות שניתנו ע"י הבודק המוסמך ישארו בתוקפן עד שיבוטלו, לאמור, שעד שההוראות יבוטלו אין הגבלה זמנית על תחולתן וחיובן.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. פרקליט המדינה ג. בך למערערת, עו"ד שלוש למשיבה. 6.9.74).

ע.פ. 570/73 - ארמון עסאף נגד מדינת ישראל

*זיוף שיק וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות המערער קיבל שיק מהמתלוננת על סך 100 ל"י, הוסיף לו אפס וקיבל מהבנק סכום של 1,000 ל"י. הוא הורשע בזיוף מסמך, הפצת מסמך מזויף וקבלת דבר במרמה והכל בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש העליון אישר את הרשעת המערער בקובעו כי ביהמ"ש יכול היה לקבל את גירסת המתלוננת לעומת גירסת המערער, ברם אם כי ניתן לאמר כי קבלת הדבר במרמה היה בנסיבות מחמירות, היינו באמצעות זיוף המסמך והפצתו, הרי אין לאמר שזיוף המסמך והפצתו היו בנסיבות מחמירות. צריך שתהיה חומרה מיוחדת למעשה הזיוף ולשימוש במסמך מזויף כדי שניתן יהיה להרשיע בעבירה בנסיבות מחמירות. עקב כך הקטין ביהמ"ש העליון את הקנס שהוטל על המערער אך השאיר על כנו מאסר של שלשה חודשים.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. מרש למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 12.9.74).

ע.פ. 398/74 - מדינת ישראל נגד יואל לרנר.

*הרשעה בהסתה למרד והפעלת מאסר על תנאי חופף זה ערעור וערעור נגדי הנוגע להרשעת המשיב בעבירות של הסתה למרד ושל קשירת קשר לביצועו של פשע. המשיב מערער על ההרשעה והמדינה ערערה על כך שעונש מאסר על תנאי הופעל כחופף לתקופת מאסר בפועל שהוטלה על המשיב. לענין ההרשעה קבע ביהמ"ש העליון כי אין ממש בערעור הנאשם שכן חומר הראיות שעליו מתבססת ההרשעה, מסמכים בכתב ידו של המשיב המדברים על הקמת קבוצת מחץ ועל הכנות למניעת החזרת יהודה ושומרון וכן ספר להכנת חומרי חבלה מצדיקים את ההרשעה בעבירות האמורות. באשר לעונש - עפ"י החוק אין להטיל באופן חופף מאסר על תנאי שהופעל ומאסר בשל הצבירה הנוספת, זולת אם ראה ביהמ"ש טעמים מיוחדים לכך שיירשמו בעניננו לא נרשם כל טעם לכך ועל כן יש להפעיל את המעצרים במצטבר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' סוכר למערערת, עו"ד שכטר למשיב. 1.10.74).

ע.פ. 10/74 - מדינת ישראל נגד עבדול גאני וטלאל איברהים

*גרימת חבלה חמורה ונזק לרכוש המשיבים הורשעו בגרימת חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 238, וגרימת נזק לרכוש עבירה לפי סעיף 326 ונדונו לקנס של 3000 ל"י ומאסר על תנאי של שלוש שנים. המשיבים ערערו על הרשעתם והמדינה על קולת העונש, ביהמ"ש העליון ציין כי לא
היה מקום להרשיע את המשיבים בשל אותו מעשה גם בעבירה לפי סעיף 238 וגם בעבירה לפי סעיף 250 ועל כן יש לבטל את ההרשעה לפי סעיף 250. ביחס למערער איברהים יש גם לבטל את הרשעתו לפי סעיף 326 לפח"פ שכן לא הוכח שידו היתה גם בגרימת נזק לרכוש. אשר לעונש - לא צדק ביהמ"ש המחוזי שאין להטיל עונש מאסר בשל עבירות חמורות מן הטעם שעונש המאסר לא תמיד מביא תועלת. ראויים היו שני המערערים שיוטלו עליהם עונשי מאסר לתקופות ארוכות למדי אך כיון שביהמ"ש המחוזי לא עשה זאת וכבר עבר זמן רב מהמעשה על כן לא מיצה ביהמ"ש העליון את חומרת העונש לגבי המשיבים. ביחס לאיברהים שלא היה בעל ריבו של המתלונן לא החמיר בעונשו ואילו ביחס למשיב עבדול גאני החליט ביהמ"ש העליון כי ששה חדשים (מתוך המאסר שהוטל עליו יהיה מאסר בפועל.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. עו"ד גורני למדינה, עו"ד אבו חנה למשיבים. 1.9.74).

ע.א. 207/73 - יצחק זהבי נגד יהלומי ארצי ואח'.

*טענת אי חוקיות של עיסקה המערער הציג לפרעון שיק שעשו המשיבים לפקודתו על סך 50,000 ל"י, השיק לא כובד ובתביעה שהגיש המערער נגד המשיבים התגוננו בטענה של אי חוקיות, לגירסתם קיבלו מאת המערער דולרים הלואה ובתמורה מסרו את השיק הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבים בכל הנוגע לעיסקה ולאי חוקיותה ודחה את תביעת המערער והערעור על כך נדחה. מתוך המסמכים שהוגשו יכול היה, ביהמ"ש להגיע למסקנה כי גירסת המשיבים היא הנכונה. אשר לטענה כי המשיבים לא הוכיחו שהמערער איננו סוחר מוסמך הרשאי לסחור בדולרים - ראשית, יש להניח שהעובדה שהמערער איננו סוחר מוסמך נתקבלה בלא פקפוק בביהמ"ש המחוזי. אך אפילו לא כך הדבר הרי המערער העיד שהוא רשאי לקבל דולרים של הבורסה בעיסקאות הקשורות ביהלומים ומכלל הן אתה שומע לאו. זאת ועוד אחרת, כשם שבעבירה פלילית על מטבע זר מוטל על הנאשם להוכיח שיש לו רשיון לסחור במטבע חוץ ועליו להרים את נטל ההוכחה כך בעניננו. אם כי בדרך כלל הנטל להוכחת טענת הגנה מוטל על הטוען אותה, הרי בעניננו המערער בחזקת שאינו סוחר מוסמך. על אף דחיית הערעור לא חייב ביהמ"ש את המערער בהוצאות בקובעו כי המשיבים קיבלו כסף מאת המערער כהלואה ולא החזירוהו ומעשיהם הם מעשי עושק שתוכננו בשלב מוקדם של קבלת ההלוואה.

(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, אשר, החלטה - השופט קיסטר. עו"ד מ. שרף למערער, עו"ד ג. אמיתי למשיבים. 1.9.74).

ע.א. 198/73 - פלוני נגד פלונית

*זכותו של צד להשתתף בדיון על מתן תשבונות גם לאחר מחיקת כתב הגנתו.
הצדדים נשואים והמשיבה הגישה נגד המערער תביעה לחלוקת נכסים בטענת שיתוף בנכסים וכן ביקשה חשבונות לגבי נכסי בני הזוג. הבעל הגיש כתב הגנה בו טען נגד השיתוף בנכסים אך לבסוף נמחק כתב הגנתו. לאחר מכן נתקיימה ישיבה לבירור חשבונות שהוגשו ובאותה ישיבה מנע ביהמ"ש מאת הבעל להוכיח את החשבונות כפי שהגיש אותם והסתפק בכך שב"כ האשה נתן את פירושו הוא לחשבונות שהוגשו ועל יסוד כך פסק מהו הרכוש שיש לחלקו בין הצדדים. הערעור על כך נתקבל. לא צדק ביהמ"ש כשמנע מהנתבע השתתפות בעריכת החשבונות ובדיקתם. כאשר מדובר בתביעת חשבונות בשותפות והתובע איננו דורש סכום קצוב או בלתי קצוב אלא הגשת חשבונות וחלוקת הרכוש הרי בין אם הנתבע הכחיש לחלוטין קיום שותפות וטענתו לא נתקבלה ובין אם הודה בקיום השותפות, אין מונעים ממנו השתתפות בבירור החשבון ונותנים לו אפשרות להוכיח ולהסביר את החשבונות שהגיש. זאת גם אם איננו מגיש כתב הגנה
ואיננו טוען שהשותפות לא קויימה. אין המצב שונה כאשר נמחק כתב ההגנה. כאשר יש לערוך חשבונות הרי גם בהעדר כתב הגנה צריך לתת לנתבע מעמד בבירור החשבונות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר, החלטה - השופט קיסטר. עוה"ד א. וולף ומ. ינובסקי למערער, עו"ד דן אבי יצחק למשיבה. 11.10.74).

ע.א. 476/73 - דפוס ניידט בע"מ ואח' נגד שלמה זימן ואח'

*חזקה במקרקעין כבר-רשות או כדייר מוגן בערעור זה התעוררה שאלה אם רשות לחזקה שניתנה ע"י המשיב למערערים היתה זכות של בר-רשות או זכות של דיירות שהפכה לדיירות מוגנת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המדובר בבר-רשות והערעור על כך נדחה. בחוזים העונתיים שבין הצדדים דובר במפורש על מתן רשות לתקופות של 11 חודש וכי חוקי הגנת הדייר לא יחולו על החזקה בנכס. המבחן לפתרון הבעיה כי מחזיק בנכס הוא דייר או בר רשות הינו כוונת הצדדים, אם נתכוונו לקשור קשר של שכירות או לתת למחזיק רשות גרידא להמצא בנכס. כוונה זו היא שאלה שבעובדה התלויה במכלול נסיבותיו של כל ענין וענין ובעניננו אין סיבה מדוע לא יראו את כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בחוזה שביניהם.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד ע. חשין למערערים, עו"ד א. שולביץ למשיב. 10.10.74).

ע.א. 423/73 - מפעלי וולקן בע"מ נגד גזית ושחם בע"מ

*התישנות ביום 1.11.64 התקשרו הצדדים בהסכם לאספקת עגורן ע"י המערערת למשיבה. בפברואר 1965 נתגלו פגמים בעגורן שמנעו את הפעלתו. בעקבות זאת ביקשה המשיבה שהמערערת תחליף את המגדל הפגום וזו הסכימה. לאחר מכן התחרטה המשיבה וביום 18.6.65 הודיעה שהיא חוזרת בה מהסכמתה. המערערת מצידה לא הסכימה לביטול האמור. היתה התדיינות קודמת בין הצדדים ועתה הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה לתשלום התמורה עפ"י ההסכם המקורי ולחילופין לתשלום היתרה בתור פיצוי על נזקיה. המשיבה טענה טענת התיישנות, טענתה נתקבלה, והערעור על כך נדחה. לטענת המשיבה עילת התביעה של המערערת נולדה ביום 18.6.65 כאשר חזרה בה מהסכמתה לקיים את ההסכם המקורי אם יוחלף החלק הפגום ומאותו תאריך עברה תקופת ההתיישנות. המערערת טענה מאידך כי בהסכימה להחליף את החלק הפגום חזר לתקפו ההסכם המקורי והסכם זה היה בר תוקף עד שבוטל ע"י המערערת ביום 19.4.66 ומאז לא עברה תקופת ההתיישנות. בית המשפט העליון קיבל את עמדת המשיבה כאשר הפרה המערערת את ההסכם ע"י אספקת עגורן פגום היתה הזכות בידי המשיבה לבטל את ההסכם. לאחר מכן בא הסכם ההחלפה והודעת המשיבה מיום 18.2.65 כי היא חוזרת בה מהסכם ההחלפה הוותה הפרה מיידית של הסכם ההחלפה ואין לראות בה הפרה צפויה של החוזה המקורי. אישור החוזה המקורי נעשה בכפוף לכך שמגדל העגורן יוחלף וכל עוד החלק הפגום לא הוחלף אין קיום לחוזה המקורי שבוטל ע"י המשיבה בגלל הפרתו ואין זה משנה מי האשם באי קיום התנאי. ההחלפה לא יצאה לפועל, אמנם באשמת המשיבה, ולגבי התנהגות זו היתה למערערת תרופה של תביעה על ביטול הסכם ההחלפה והודעת הביטול מיום 18.2.65 היא העילה לתביעה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ל. ד. קומיסר למערערת, עו"ד י. לאלו למשיבה. 7.10.74).

ע.א. 267/74 - פלוני נגד פלונית ואח'.

*סמכות ביהמ"ש בעניני מזונות המערער והמשיבה הראשונה הם בעל ואשה והמשיבים האחרים הם ילדיהם. בביה"ד הרבני מתנהלת תביעת גירושין בין הצדדים ותביעת מזונות של האשה לה ולילדיה. לאחר שנפסקו לילדים מזונות פנתה האשה לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות לילדים
וטענת הבעל שביהמ"ש מחוסר סמכות באשר הענין נדון בביה"ד הרבני נדחתה, והערעור על כך נדחה. התביעה המקורית בביה"ד הרבני היתה תביעת האשה והיא לבד מופיעה בה כתובעת. אם כי את המזונות תבעה עבור ילדיה ועבור עצמה, הרי זה מקרה הדומה להמרצה 38/65 פד"י י"ט (1) 262 וכמו שם גם כאן אין הילדים מנועים מלהביא את תביעתם באמצעות האם לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. המערער לעצמו, עו"ד גולדנצוייג למשיבים. 3.9.74).

ע.פ. 66/74 - מדינת ישראל נגד משה הלוי ויצחק צמח

*קולת העונש (עבירת שוחד) שני המשיבים עבדו במימשל הצבאי ביהודה ובשומרון ונטלו שוחד משני תושבי ירדן בשטחים המוחזקים על מנת להשיג בשבילם רשיונות לישיבת קבע. ביהמ"ש המחוזי הקל בעונשם של המשיבים ודן אותם למאסר על תנאי ולקנס כספי עד 3000 ל"י. את קולת העונש נימק ביהמ"ש המחוזי בכך שזו עבירתם הראשונה של המשיבים והמעשים לא היו מלווים בשערוריות ציבוריות. הערעור על קולת העונש נתקבל. העובדה שמדובר בעבירת שוחד ראשונה אין לה כל משמעות במשפט וכן אין לייחס חשיבות לשערוריות שנתלוו לפרשיות שוחד אחרות ולא לפרשיות אלה. עצם לקיחת השוחד במקרה זה שלפנינו היא כשלעצמה שערוריה ציבורית בין אם הדבר מגיע ובין אם אינו מגיע לידיעת הציבור. עבירת שוחד הקשורה בשטחים המוחזקים נזקה כפול ומכופל. מרקם היחסים בין השלטונות והאוכלוסיה בשטחים מחייב הקפדה מיוחדת על טוהר המידות של שליחי המימשל והטלת עונשים מתאימים על הסוטים מדרך הישר. אי לכך יש להטיל על כל אחד מהמשיבים מאסר בפועל של שנה וחצי והקנסות ישארו בעינם.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י, כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד גרין למשיבים. 4.9.74).

ע.א 358/72 - חנה קסיר ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*השמעת עדים בהמרצה הנוגעת לפיצויים על הפקעת מקרקעין בתביעה לפיצויים על הפקעת מקרקעין שהוגשה בדרך המרצה הובאו תצהירים של שני הצדדים וחוות דעת של מומחים ביחס לשווי הנכס. המערערים בקשו גם להשמיע עדויות בע"פ, ביהמ"ש המחוזי סירב והערעור על כך נתקבל בהגבלות שונות, ביהמ"ש העליון ציין כי החלטת ביהמ"ש שלא לשמוע עדויות בע"פ היתה נכונה בשלב שבו ניתנה. בדרך כלל אמנם אין משמיעים עדויות בע"פ. אולם טענת המערערים היתה והינה שישנן עובדות או שאינן ידועות לשמאים או שהן במחלוקת ואין אפשרות להוכיחן אלא בעזרת עדים מבחוץ. ביסודו של דבר צודקים המערערים בטענה זו. לפיכך על ביהמ"ש המחוזי, בגמר בשמיעת עדויות המומחים, לשקול מחדש את הענין. במידה שימצא כי הבקשה להשמעת עדים בע"פ מתייחסת לעובדות שלא הובררו ושלא ניתן היה לבררן בעזרת המומחים, ירשה להשמיע את העדים הדרושים להוכחת עובדות אלה, במידה והן חשובות לענין.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. בירן למערערים, עו"ד גב' ראב למשיבים. 8.9.74).

ע.א. 374/73 - נוני אדם נגד קצין התגמולים.

*טענת נכות עקב שירות בצה"ל המערער גוייס לצה"ל בפרופיל גבוה ובמשך שירותו הורד הפרופיל שלו פעמיים ולבסוף שוחרר המערער בפרופיל 24 עקב סכיזופרניה. קצין התגמולים וועדת העררים הכירו בכך שהמאמץ של השירות החמיר זמנית את מצבו של המערער במחלת הסכיזופרניה אך דחו את תביעת המערער להכיר בכך שהמחלה נגרמה ע"י השירות הצבאי. ערעורו של
המערער נדחה. העובדה שהמערער נכנס לשירות צבאי בפרופיל גבוה ועזב כשהוא חולה במחלה האמורה איננה ראיה שהמחלה נגרמה עקב השירות הצבאי או שהחמרת המחלה לא היתה זמנית אלא תמידית. רק מתוך ספק הסכימו המשיבים להכיר בכך שהמחלה החמירה באופן זמני וכי ההחמרה חלפה כעבור זמן מה. בשירות הצבאי עצמו לא היו כל מאורעות יוצאי דופן והמערער לא שירת כחייל קרבי בתנאים קשים. כמו כן קיים רקע משפחתי בעל חשיבות בקשר למחלה הנ"ל אצל המערער. שתי ועדות רפואיות קבעו כי לכל היותר היתה החמרה זמנית של המחלה אם כי מומחה מטעם המערער סבר שהחמרת המחלה שנגרמה בשירות הצבאי לא היתה חולפת אלא תמידית. אין כאן מקרה שבו קיימות שתי אסכולות רפואיות שאין להכריע ביניהן, אלא קיימות שתי חוות דעת של מומחים שביהמ"ש רשאי להעדיף אחת על פני השניה.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד נ. גרינברג למערער, עו"ד ר. סוכר למשיב. 9.9.74).

ע.א. 459/73 - מנדלבלט ברינדל נגד קצין התגמולים.

*תביעה לזכאות בתגמולים לפי חוק חיילים שנספו במערכה בעלה של המערערת חלה בשחפת הריאות בהיותו בצבא ובוצעה בגופו כריתת ריאה. הוא הוכר כנכה עקב שירות ונקבעה לו דרגת נכות בשעור %60. הדבר היה בשנת 1951. במאי 1971 נפטר המנוח באופן פתאומי ובתעודת הפטירה נאמר כי סיבת הפטירה היא בצקת בריאה מצב שלאחר שחפת ריאות וכריתת ריאה. המערערת ביקשה להכיר בה כאלמנתו של נספה לפי חוק משפחות חיילים שניספו במערכה. בקשתה נדחתה והערעור על כך נדחה. ועדת העררים שמעה חוות דעת של רופא מטעם המשיב ששלל באופן מוחלט את הקשר הסיבתי בין נכותו של המנוח לבין פטירתו באופן פתאומי וחוות דעתו של רופא מטעם המערערת כי איננו במצב שהוא יכול לחייב את הקשר אך מאידך אין לשלול את הקשר. חובת ההוכחה על קיום קשר סיבתי בין נכותו של המנוח לבין המוות מוטלת על המערערת וגם לפי חוות דעת המומחה שלה לא הוכח הקשר הזה באופן חיובי או לפחות כמסתבר מן הנסיבות.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד נ. גרינברג למערערת, עו"ד ר. סוכר למשיב. 9.9.74).

ע.א. 289/74 - אלישע אביב נגד קצין התגמולים

*טענת נכות עקב שרות בצה"ל והארכת מועדים המערערת שירתה בצבא בשנים 1956 - 1958 ובינואר 1973 הגישה תביעה להכיר במחלה שהיא סובלת ממנה, כנכות שנגרמה בזמן השירות ועקב השירות. תביעתה נדחתה והערעור על כך נדחה. תביעתה של המערערת התיישנה שנים מרובות לפני שהוגשה. בנסיבות המקרה אין כל אפשרות חוקית להאריך את המועד להגשתה. קיימים תנאים מסויימים שבהם רשאי קצין התגמולים להאריך מועד להגשת התביעה, אך התנאים הללו לא נתקיימו בעניננו. יתר על כן, עברו למעלה מ- 12 שנה משחרורה של המערערת מהשירות הצבאי והשהייה זו עלולה להקשות במידה לא מועטה, דבר אשר גם הוא שולל את סמכות קצין התגמולים להאריך מועד בענינים שהוא רשאי להאריך.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערערת לעצמה, עו"ד ר. סוכר למשיבה, 9.9.74).

ע.א. 644/72 - ורדי אילן וחברת מנורה לאחריות בע"מ נגד רחל גולן ואח'

*אחריות המדינה בנזיקין עקב תקלה בכביש המערער נהג בכלי רכב בדרך באר-שבע וכתוצאה מהחלקה על סולר שהיה על הכביש התהפכה המכונית ונהרג בה מורישם של המשיבים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי
הנהג התרשל בנהיגתו והטיל עליו את מלוא האחריות לתאונה. הוא לא קיבל את טענת המערערת שיש להטיל את האחריות גם על המדינה שלא דאגה לנקות את הכביש מהסולר השופט ציין כי אין להטיל אחריות על המדינה עד שלא הוכח כי ידעה או צריכה היתה לדעת על התקלה שנוצרה בדרך, ולדעתו לא היתה הוכחה שמבחינה עובדתית ידעה המדינה, באמצעות שליחיה, על הסולר. הערעור על מימצא זה נתקבל. עפ"י הראיות שהיו בביהמ"ש עולה כי נמסרה הודעה למחלקת עבודות ציבוריות על קיומו של סולר במקום ועל כן יש להטיל על המדינה מחצית האחריות לנזק.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מנדה למערערים, עו"ד גב' לרנר למדינת ישראל. 5.9.74).

ע.א. 100/74 - משחה סמואלוב נגד עירית ת"א.

*חישוב פיצויים בהפקעת דירת מגורים לצרכי ציבור דירתה של המערערת הופקעה לצרכי ציבור וביהמ"ש המחוזי פסק לה פיצויים. בחישוב הפיצויים ניכה שליש מסכום ההערכה של השמאי בהניחו שהפיצויים הם מעין דמי מפתח ששליש מהם מגיע לבעל הבית. בנקודה זו הסכימו המשיבות בביהמ"ש העליון שלא היה מן הראוי לנכות את השליש של בעל הבית בדמי מפתח וביהמ"ש העליון ביטל ניכוי זה.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד ב. בצלאל למערערת, עו"ד גב' נ. נעמן למשיבות. 15.9.74).

ע.א. 214/73 - שמחה עזר נגד אמיל מנשה

*קיום צוואה המנוח ראובן בן עזר עשה שטר צוואה ובו ציוה דירתו ברמת-גן למשיב. הוגשה התנגדות לקיום הצוואה, ההתנגדות נדחתה והערעור על כך נדחה. על הצוואה חתמו כעדים שני עורכי-דין אך את האישור לא ניסחו במדוייק כאמור בסעיף 20 לחוק הירושה אלא אישרו בלשונם הם כי המצווה חתם "על שטר צוואה זה מרצונו הטוב והחופשי". אין ספק שע"י זה יצאו ידי חובת סעיף 20 הנ"ל. אך צדק גם ביהמ"ש המחוזי שקבע כי אפילו אין לשון זו עונה על חובת הסעיף הרי הוא משתמש בסמכות המוקנית לו בסעיף 25 בחוק לקיים את הצוואה על אף פגם אפשרי באישור העדים. אשר לטענה כי העדים לא היו כשרים באשר לא ידעו את השפה שהיתה שפתו של המצווה - אין שפתם של העדים לצוואה צריכה להיות שפתו של המצווה. העיקר שהמצווה ידע על מה הוא מצווה ואם הוא חתם על צוואה בשפה שאינה שפתו - שתורגם לו מה שכתוב בה. כאן נחה דעתו של ביהמ"ש המחוזי שהעדים שראו את המצווה חותם נוכחו לדעת .. שהוא ידע על מה הוא חותם.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד לברן למערער, עו"ד גבאי למשיב. 30.9.74).

ע.א. 705/72 - מדינת ישראל נגד סלים זועבי ואח'

*מחיקת תביעה על הסף המדינה שהיתה הנתבעת בביהמ"ש המחוזי בנצרת עוררה על הסף טענות שונות שלדעתה מצדיקות מחיקת התובענה על הסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למחיקה על הסף והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי השאיר את בירור הטענות שעוררה המדינה לגופן לשלב מאוחר יותר של המשפט ואכן כמה מן הטענות מעוררות שאלות משפטיות נכבדות וסבוכות ואין זה מן הראוי לבררן ולהכריע בהן בהליכי ביניים.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד מישייקר למערערים, עו"ד עמאר למשיבים. 11.9.74).

ע.א. 446/73 - הליגה לזכויות האדם בישראל נגד מרדכי שורר ואח'

*סמכויות "פקיד בחירות" שנתמנה בסכסוך באגודה עותומנית המשיב נתמנה ע"י ביהמ"ש כפקיד בחירות בסכסוך שבין האגודה לבין אנשים שונים שרצו להיות חברים בה ולהשתתף בבחירות למוסדות המערערת. המשיב עמד בפני בעיות שונות כאשר בא לבדוק בקשות הצטרפות לאגודה אם זכו בטיפול הנאות, ובמקום לפתור את הבעיות לפי שיקול דעתו הלך לביהמ"ש וביקש שיתן לו הוראות. ביהמ"ש נתן לו הוראות כמבוקש והערעור על כך נתקבל. שני הצדדים וגם ביהמ"ש רוכשים אימון מלא למשיב, ואין כל סיבה מדוע לא יכריע המשיב לפי שיקול דעתו ובהתאם לתקנות האגודה, לענין תוקפה של כל חברות וחברות לאגודה ובכל שאלה אחרת שמתעוררת.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. ברקאי למערערת, עו"ד מ. שורר לעצמו, עו"ד א. ברקת למשיבים האחרים. 2.9.74).

ע.א. 503/73 - משה גושקוביץ נגד אורי מקוב ואח'

*התחייבות למסירת חזקה בנכס וביצועה המערער התקשר עם המשיבה השניה (להלן - המשיבה) בהסכם למכירת נכס. בהסכם התחייב המערער למסור את הנכס למשיבה כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ ולהעבירו על שם המשיבה. בעת עריכת ההסכם התגוררו בנכס המערער ובנו. המערער ביצע את העברת הבעלות בנכס למשיבה ופינה את הנכס אך הבן סירב לפנות את הנכס. כיון שכך הופקד בידי המשיב שיק על סך 35,000 על מנת שימסרנו למערער עם פינוי הנכס ומסירת החזקה הבלעדית למשיבה. המערער הרשה למשיבה להרוס את הבית ולסלק את חפצי הבן מהנכס ואכן המשיבה עשתה זאת והרסה את הבית. לאחר מכן הביא הבן מפוח גדול והניחו בנכס והמשיבה סילקה את המפוח, אך הבן שב והניחו בחזית הנכס ושם הוא מונח. לאחר כל הדברים האלה פנה המערער למשיב שימסור לו את השיק, המשיב סירב ופנה לביהמ"ש בהמרצת פתיחה וביהמ"ש החליט שטרם הגיע הזמן למסור את השיק למערער באשר לא עמד בהתחייבותו שהבן יפנה את הנכס. הערעור על כך נתקבל. בפועל סולק הבן מהמקום, החפצים שהיו הועברו למקום אחר והבית נהרס. לא חשוב מי עשה כל זאת, המערער או המשיבה בהסכמת המערער, שכן השיגה המשיבה החזקה בלעדית בנכס. משהוצא הבן מחוץ לנכס ולא הצליח בעזרת ביהמ"ש למנוע סילוקו, כי אז כל נסיון לשוב אינו אלא ירידה לנכסי הזולת ובכוחם של הבעלים למנוע פלישה כזו. אשר לטענת המשיבה כי הכרעתו של הנאמן הינה סופית - הנאמן יכול לחשוב מה שהוא רוצה ולהחליט כפי שהוא מבין אך אין ספק שכל החלטה כזו נתונה לבקורתו של ביהמ"ש.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד צנעני למערער, עוה"ד י. יהלומי וש. איתן למשיבים. 27.9.74).

ע.ש.מ. 2/74 - פלוני נגד נציב שירות המדינה.

*חומרת העונש בעבירת משמעת בשל עבירות משמעת פוטר המערער משירות המדינה ללא תשלום פיצויי פיטורין ועררו על אי תשלום פיצויים נתקבל בחלקו. לא מדובר כאן בפיטורין עקב הרשעה בפשע שיש עימו קלון כגון מעילה וכדומה, אלא בעבירות משמעת בלבד שלא היה עמהן כל קלון פלילי. אם כי מדובר בעבירות משמעת חמורות הרי שלילה מוחלטת של פיצויי פיטורין הינה עונש חמור מדי. על כן שונה גזר דין ביה"ד המשמעתי ונקבע כי המערער יקבל %25 מפיצויי הפיטורין.

(בפני: השופט ח. כהן. 5.9.74).

המ' 514/74 - יהושע בן ציון נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה העורר ביקש להשתחרר ממעצרו לימי ראש השנה, ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו והערר על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי סבר שבשחרור העורר יהיה משום הפליה פסולה
לטובתו לעומת יתר העצורים שגם הם רוצים לבלות את החג בחיק משפחתם - ואולם אין לו לדיין אלא בעל דין המתייצב בפניו. הפליה אפשרית בין בעל דין זה לבין בעלי דין שלא התייצבו ולא ביקשו שחרור אין בה לפטור את ביהמ"ש מלשקול את בקשתו של המבקש לגופה. לגופו של ענין החליט השופט ח. כהן שניתן לשחרר את העורר לימי ראש השנה כפוף לתנאים שונים וביניהם הצבת שוטרים לשמירה על העורר כאשר שכר השוטרים ישולם מכספי העורר.

(בפני: השופט ח. כהן. 15.9.74).

המ' 530/74 - יהושע בן ציון נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה בשעתו ביקשה המדינה מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו ובאותו מעמד התנגד המבקש וביקש את שחרורו. ביהמ"ש המחוזי החליט לצוות על מעצרו, המבקש הגיש ערר לביהמ"ש העליון וביקש את שחרורו ועררו נדחה. לאחר כמה זמן פנה המבקש שנית לביהמ"ש המחוזי וביקש לשחררו בערובה. הוא סמך את בקשתו על שתיים : ראשית, ההליך הקודם לא היתה בקשת שחרור בערובה ולכן הרי זו בקשתו הראשונה והשופט ידון בה כאמור בסעיף 30 לחוק סדר הדין הפלילי ; שנית, הנסיבות נשתנו ועל כן יש צידוק בדיון חוזר עפ"י סעיף 33 לחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה ,את הבקשה על שני חלקיה והערר על כך נדחה. בשעת הדיון בערר הראשון נדונה אמנם בקשת המדינה לעצור את המבקש אולם המבקש מצידו ביקש את שחרורו ובקשה לשחרור בערובה יכול שתוגש גם בדיבור פה. נמצא שכבר נדונה בקשת המבקש לשחרור בערובה ואין להגיש בקשה חדשה אלא בתנאים המפורטים בסעיף 33 לחוק הנ"ל. יש על כן לדון בטענות כי הנסיבות נשתנו וזאת רואה המבקש בכך שמצב בריאותו הורע. עפ"י התעודה הרפואית נראה שמצבו של העורר לא הורע.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד שימרון למבקש. עו"ד קירש למשיבה. 25.9.74).

ב"ש 116/74 - מגדל בנין חברה לבטוח בע"מ נגד שמואל דניאל

*העברת דיון המשיב, ילד כבן 7, נפגע בתאונת דרכים שאירעה בחולון שהיא בתחום שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, התאונה נחקרה ע"י משטרת ת"א והנהג הועמד לדין בבימ"ש בת"א והודה באשמה. המשיב אושפז בבית חולים בתל-השומר שהוא קרוב יותר לת"א מאשר לבאר שבע ועדי הראיה מתגוררים באיזור השיפוט בביהמ"ש המחוזי בת"א. אעפ"כ הגיש המשיב את התביעה בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע שגם בה המבקשת מנהלת את עסקיה, לנוכח עומס העבודה העצום הרובץ על שכמו של ביהמ"ש המחוזי בת"א. הבקשה להעברת הדיון לת"א נדחתה. אכן העובדה שבבאר-שבע מתברר משפט יותר מהר אינה מצדיקה לעקור תובענה מן המקום הראוי לבירורה. ברם, בעניננו יש צידוק מה לא להעביר המשפט מבאר-שבע לאחר שהמשיב הודיע כי מכח התיקון לפקודת הראיות אין בדעתו לקרוא אף אחד מן העדים שעליהם הצהירה המבקשת שהם מתגוררים באיזור ת"א, וכי יוכיח את תביעתו ע"י הבאת ההרשעה בפני ביהמ"ש. מבלי לחוות דעה בשאלה אם התיקון האמור בפקודת הראיות כוחו יפה למפרע לתאונה שקרתה לפני תיקון הפקודה, הרי ישנה אפשרות סבירה שהתיקון יחול ואז יצטמצם הדיון לקביעת שעור הנזק. אין לקבל את טענת המבקשת שהנתבעים עשויים להתגונן לעומת הרשעת הנהג בטענת רשלנות תורמת כאשר מדובר בילד בן שש וחצי.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' וייל למבקשת, עו"ד י. מנדה למשיב. 24.9.74).

ב.ש. 147/74 - אליהו פנחסי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים שופט ביהמ"ש דלמטה לא דק פורתא בדבריו כאשר נימק מעצר העורר המבקש עד גמר ההליכים נגדו בכך שעם הגשת אישום יצא ביהמ"ש מתוך ההנחה שהאשמה הינה
מבוססת. עצם הגשת כתב אישום עדיין אינה מצדיקה, כשלעצמה, מאסר עד גמר ההליכים. עדיין על ביהמ"ש לבדוק אם לאישום יש על מה שיסמוך. ברם בעניננו קיים חומר מספיק אשר מצדיק מעצר המבקש עד גמר ההליכים נגדו.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. מוסק למבקש, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 24.9.74).

בג"צ 375/74 - בזק חברה ישראלית להוצאת מדריכים בע"מ נגד שר התיירות

*ביטול המלצת משרד התיירות להוצאת שבועון לתיירים מראשית שנות ה-60 מפרסמת העותרת חוברת שבועית בשפה האנגלית המספקת מידע על המתרחש בישראל במשך השבוע, ניתנת חינם לכל דורש וקיומה מבוסס על מודעות פרסום. היתה לחוברת המלצת משרד התיירות אך בזמן האחרון היו מקרים של מודעות שלא לרוחו של המשרד ועל כן הודיע לעותרת כי הוא מסיר את המלצתו מהחוברת. העתירה נגד החלטה זו נדחתה. ביטול ההסכמה לקבל את החוברת תחת חסות משרד התיירות לא נעשה בשרירות לב כי אם מתוך שיקולים עניניים. יתירה מזו, אין כל חובה על משרד ממשלתי לתת את שמו על פרסום פרטי, והעובדה שהוא עשה זאת במשך זמן רב לא יצרה כל זכות חוקית בענין זה לטובת העותרת.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. ניסים לעותרת. 30.9.74) .

=בג"צ 321/74 - יגאל תומרקין נגד עירית ת"א ואח'
*הפרת הסכם להצבת אנדרטה העותר זכה בתחרות להקמת אנדרטה לשואה ולתקומה בת"א וכאשר נבחר מר להט לראש עירית ת"א בדק מחדש את הענין ולבסוף הורה לעותר שלא להציב את האנדרטה במקום שתוכנן עד לקבלת הודעה נוספת. העתירה נגד החלטה זו נדחתה. לכאורה נראה שיש בהודעת ראש העיר משום התערבות בביצוע חוזה שהעיריה צד לו, ואולם אם אמנם כן הוא כי אז זכאי העותר לכל סעד שבימ"ש מוסמך יכול לתיתו בשל הפרת חוזה.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ה. מקוב לעותר. 2.9.74).

בג"צ 229/74 - חיים עדיני ואח' נגד יוסף נבו ומועצת עירית הרצליה

*מינוי ועדות בעיריה

ענינו של בג"צ זה מינוי ועדות העיריה בהרצליה ויושבי ראש הועדות. עתירת העותרים נדחתה וביהמ"ש העליון קבע כי: ההרכב הסיעתי הכולל של כל ועדות העיריה יהיה בהתאם להרכב הסיעתי של המועצה אך אין חובה כי בועדה פלונית יהיו מיוצגות כל הסיעות המיוצגות במועצה ; אין חובה למנות יושבי ראש וסגני יושבי ראש לועדות באופן יחסי להרכב הסיעתי של המועצה ; המועצה בבואה לבחור את יושבי הראש תשקול במסגרת שיקוליה גם ההרכב הסיעתי של העיריה ; המועצה בבואה להציע את ההרכב הסיעתי של הועדות השונות תשקול גם את הענין שיש לסיעה פלונית בייצוג בועדה זו או אחרת ; אין כל חובה על מועצת העיריה לבחור בבת אחת כל הועדות והיא רשאית לעשות זאת מפעם לפעם במועדים שונים.