בג"צ 527/74 - חנה חלף ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון ואח'
*ביטול תוקף "תכנית מפורטת" עקב פגם בפרסום.
* פניה לבג"צ כשישנה תרופה חילופית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות).
העובדות:
העותרים הינם הבעלים של חלקת קרקע חקלאית בכפר רמה והמשיב השלישי הוא הבעלים של חלקה הגובלת עם זו של העותרים. לבקשת המשיב השלישי (להלן - המשיב) הסכימה המשיבה לשנות את ייעוד החלקה שלו מאדמה חקלאית לתחנת דלק ומסעדה והחליטה להפקיד תכנית מפורטת הנותנת תוקף לשינוי זה בייעוד החלקה. התכנית פורסמה בילקוט הפרסומים ובשלושה עתונים יומיים, קיבלה תוקף ולאחר מכן קיבל המשיב רשיון בניה על החלקה. המקום נמצא באיזור שבו האוכלוסיה הערבית עולה על 10 אחוז ובהתאם לחוק התכנון והבניה צריך היה לפרסם את ההודעה על הפקדת התכנית גם בעתון בוקר בשפה הערבית ודבר זה לא נעשה. לעותרים טענות בשני מישוריםשונים נגד הבניה: שרשיון הבניה שניתן למשיב הוא בניגוד לתכנית המתאר החלה על האיזור והבניה המתבצעת פוגעת ברכושם; ששינוי הייעוד והתכנית המפורטת הם חסרי תוקף משפטי מאחר שההודעה לא פורסמה בעתון ערבי. בקשר לטענות שהרשיון הוא בניגוד לתכנית המתאר והבניה פוגעת ברכושם פנו העותרים לבימ"ש השלום בנצרת בתביעה נגד המשיב וקיבלו צו מניעה זמני. בבג"צ מבקשים העותרים להביא לביטול התכנית המפורטת מפני שדבר הפקדתה לא פורסם כחוק ונשללה מהם האפשרות להשתמש בזכותם החוקית להגיש התנגדות.
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. הפגם של אי פרסום ההודעה בעתון בשפה ערבית יורד לשורש הענין ויש בכוחו להביא לבטלותה של התכנית ולרשיון הבניה שניתן לפיה. אכן, אילו הוכח כי בפועל ידעו העותרים על דבר הפקדת התכנית מכל מקור שהוא ולא היו מגישים התנגדות במועד לא היה צידוק להתערבות בג"צ. אך דבר כזה לא הוכח.
ב. לטענה שאין להזקק לעתירה מאחר וענינה יכול לבוא על פתרונו בבימ"ש השלום במסגרת התביעה נגד המשיב השלישי - אינו דומה המקרה שלפנינו להלכה הידועה שנפסקה בענין איגרא רמא (בג"צ 16/50 פד"י ה' 229) ופסקי הדין המרובים שהלכו בעקבותיה. בענין איגרא רמא המדובר היה ברשיון בניה בלתי חוקי וזה ענין שבין מקבל הרשיון לבין נותן הרשיון ומי שנפגע מהרשיון יכול להביא לפסילתו ע"י פניה לביהמ"ש. שם לא מתן הרשיון פוגע באינטרסים אלא הבניה הבלתי חוקית וע"י הגשת תביעה לביהמ"ש המוסמך יכול הנפגע להביא לעיכוב הבניה הבלתי חוקית. מה שאין כן בעניננו. לפי חוק התכנון והבניה ניתן מעמד חוקי לכל מעונין להגיש התנגדות וכאשר זכות זו נשללת יכול האדם לפנות בעתירה לבג"צ נגד הרשות ששללה ממנו את זכותו.
ג. העובדה שבמישור אחד יש לעותרים עילת תביעה נגד המשיב בבימ"ש השלום אינה צריכה למנוע את זכות העותרים לפנות לבג"צ במישור אחר. בימ"ש השלום מוסמך לפסול את רשיון הבניה אך אינו מוסמך להורות על ביטול התכנית ולהחזיר לעותרים את הזכות החוקית שנלקחה מהם שלא כדין להתנגד לתכנית.
ד. העובדה שהמשיב רכש את החלקה מהבעלים הקודמים על סמך ההנחה שמובטח שינוי ייעודה על יסוד התכנית המפורטת שפורסמה אין בה כדי להועיל לו. אין בג"צ יכול לשקול זה כנגד זה את מידת הנזק והפגיעה של התובע והנתבע.
השופט ויתקון מסכים ומוסיף:
בדרך כלל לא יתערב בג"צ בענין העשוי לבוא על פתרונו בבימ"ש או בי"ד אחר והמגמה היא לצמצם את התערבות בג"צ. השאלה היא תמיד האם יוכל העותר לבוא על סיפוקו בבימ"ש אחר ובעניננו אכן יכולים היו העותרים בדרך עקיפין להגיע לפסילת
התכנית המפורטת ע"י פסילת היתר הבניה בעילת נזיקין של הפרת חובה חקוקה. ברם למרות זאת, בענין כגון זה אין לאמר שהדרך של תביעת נזיקין - דרך התקיפה העקיפה - נותנת לנפגע הגנה מספקת בפני פגיעה באחת מזכויותיו.
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
לעותרים יש סעד חילופי מלא בבימ"ש השלום והם כבר טענו בבימ"ש השלום כל מה שטענו ויכלו לטעון בבג"צ ובנסיבות הענין עתירתם לבג"צ גורמת לכפל דיון מיותר. בקשת העותרים בפני ועדות התכנון לפני שבאו לבג"צ לא היתה אלא שהמשיב יקבל היתר בניה חדש ותקף ושיבנה בהתאם לתכנית המתאר. העותרים מעולם לא טענו בפני ועדות התכנון שבגלל חוסר הפרסום בעתון הערבי הפסידו את זכותם להתנגד לתכנית המפורטת או שהם מעונינים להשתמש בזכות ההתנגדות, כיון שהענין יכול לבוא על פתרונו בבימ"ש השלום אין להזקק לו בבג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד ר' ג'רג'ורה לעותרים, עו"ד גב' מ. נאור לועדה המחוזית, עו"ד צ. הדסי למשיב. 14.5.75).
ע.פ. 472/74 - אלי אבוטבול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ממעביד.
* הרשעה בעבירת שוחד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט אלקיים) בת.פ. 455/74 - הערעור על פסה"ד נתקבל בחלקו והערעור על גזר הדין נדחה).
העובדות:
המערער וחבר מרעיו גנבו מנמל אשדוד מטען של 16 טון פלסטיק ומכרוהו במחיר של 60,000 ל"י. חלקו של המערער בשלל זה היה סך 10,000 ל"י. על מנת לאפשר את הגניבה שולם שוחד לאחד השומרים אשר לא היה עובד רשות הנמלים אלא נשלח לעבודה כשומר ע"י חברת שמירה פרטית, עפ"י העובדות שבהן הודה המערער בביהמ"ש המחוזי הורשע המערער בגניבה לפי סעיף 270 ובגניבה ממעביד לפי סעיף 275, במתן שוחד לפי סעיף 3 לחוק דיני עונשין (עברות שוחד), ובקשר לעשות פשע לפי סעיף 34 לפח"פ וכן בקבלת רכוש גנוב ונדון ל- 4 שנות מאסר. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. אין מקום להרשיע בגין אותו מעשה הן בעבירה לפי סעיף 270 ,לפח"פ והן בעבירה לפי סעיף 275 לפח"פ. עצם קיום הנסיבות המיוחדות המתוארות בסעיף 275 מוציא את סעיף 270 מכלל תחולה והשאלה היא אם מדובר כאן בעבירה של גניבה ממעביד או בעבירה של גניבה סתם. כיון ששניים משותפיו של המערער במעשה הגניבה היו עובדי רשות הנמלים הרי מכח הוראות סעיף 23 לפח"פ נושא גם המערער באחריות למעשה כאילו היה עובד רשות הנמלים. כמו כן בגניבה של עובד ממעבידו גם אם הנכס לא היה בבעלותו של המעביד אלא בהחזקתו העובד הגונב את הנכס עובר את העבירה לפי סעיף 275.
ב. האישום בעבירה נפרדת של קשירת קשר ניתן להאשים בה גם כאשר העבירה עצמה בוצעה וההתקשרות יצאה מן הכח אל הפועל, אך אישום כזה מיותר הוא לגמרי ואין להתחשב בו לצורך העונש גם אם ההרשעה לפי סעיף של קשירת קשר בדין היא.
ג. לענין ההרשעה בעבירה של מתן שוחד - אין הרשעה זו יכולה לעמוד. האיש שקיבל את השוחד היה שומר שנשלח ע"י חברת שמירה פרטית. סעיף 1 (ב) לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות שוחד) מגדיר "עובד ציבור" ככולל גם "עובד של תאגיד" המספק שירות
לציבור" אך המדובר הוא בתאגיד שענינו הספקת שירות לציבור ולא בתאגיד פרטי אשר לפעמים גם מספק שירות לציבור.
ד. אין גם להרשיע אדם בקבלת רכוש גנוב בידיעה שנגנב, כאשר אותו אדם הורשע לגבי אותו רכוש בגניבתו.
ה. לענין העונש סבר השופט ח. כהן כי עם ביטול חלק מן ההרשעות יש להקל בעונש. אך מאידך סברו השופטים לנדוי וי. כהן כי העבירה היא כל כך חמורה שלמרות ביטול חלק מן האישומים עדיין העונש של ארבע שנות מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי איננו עונש חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י, כהן. עו"ד שפאר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 4.5.75).
ע.פ. 143/74 - אורי מזרחי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד עדות שותף לעבירה והסיוע הנדרש * הודאה בפני ביהמ"ש בעת הוצאת פקודת מעצר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 243/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
שלושת המערערים אורי מזרחי, ציון אבוטבול ומשה דנינו הורשעו בעבירת רצח בכוונה תחילה בכך שגרמו למותו של חיים אפרגן בחיפה. ההרשעה היתה מבוססת על עדותו של שותף לדבר עבירה ועדותה של אשה שעסקה בזנות ואשר הנאשמים וכן הקרבן היו מוכרים לה ועדותה נגעה לשיחות של המערערים בנושא הרצח. על ההרשעה נסב הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי שהאמין לדברי עדותו של השותף לדבר עבירה שהפך לעד המדינה והעיד נגד המערערים. ביהמ"ש יכול היה לתת אימון בדבריו וכן בדברי העדה השניה. כל הטענות כלפי מהימנותה של העדה שדבריה שימשו סיוע לעדותו של השותף לדבר עבירה אין לקבל. גם בהנחה שיש לראות את העדה כ"מעורבת" בדבר עבירה אין בכך כלום, הואיל והלכה פסוקה היא שעדותו של מעורב בעיסקת עבירה יכולה לשמש סיוע לעדותו של שותף לעבירה.
ב. נגד הנאשם השלישי הובאה כראיה גם הודאתו בעבירת הרצח המיוחסת לו כאשר הופיע בביהמ"ש להארכת מעצרו. אין לקבל את טענת הסניגוריה כי הודאה זו לא היתה כשרה לראיה. סעיף 137 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי נאשם שהודה בפני ביהמ"ש בעובדה אם לפני המשפט ואם במהלך המשפט רשאי בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה ברשות ביהמ"ש אינו ענין לכאן. ראשית, לא הובאה ראיה שהנאשם ביקש לחזור מן ההודיה וקיבל רשות של ביהמ"ש לכך. שנית, וזה העיקר, סעיף 137 דן בקביעת עמדת הנאשם לגבי העובדות שנטעו נגדו בכתב אישום. בעניננו לא היתה הודאה לצורך תשובה לכתב האישום אלא לענין המעצר. הודאה זו מהווה על כן ראיה כשרה והדבר מה הדרוש להודאה סופק ע"י העדות שמסר המערער במשפטו הוא שבה הודה שהיה נוכח בשעת מעשה הרצח.
(עו"ד קידר למערער 1, עו"ד ש. תוסיה כהן למערער 2, עו"ד עצמון לב למערער 3, פרקליט המדינה ג. באך למשיבה. 23.4.75).
ע.א. 706/74 - יהודה יראוני נגד הלוואה וחסכון ירושלים
*שחרור מערבות אישית והשלכתה על מישכון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק המ' 733/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביולי 1969 ניתנה הוראת מישכון לרושם המשכונות שלפיה מישכנו המבקש ועוד שני אנשים לטובת המשיבה, דחפור שהיה בבעלותם המשותפת, כערובה לקיום חיוביה של חברה מסוימת (להלן - החברה) למשיבה. בנובמבר 1972 כתבה המשיבה למערער מכתב שלפיו הוא "משוחרר בזאת מכל ערבות אישית שנתת בגין חובות" של החברה למשיבה. על סמך מכתב זה טען המערער כי גם המישכון של הדחפור שוחרר במסגרת שחרורו מערבויותיו האישיות שנתן למשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתו ועל כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. בהעדר הוכחה של עובדות נוספות, הזורעות אור על משמעות הביטוי "ערבות אישית" הנזכר במכתב השחרור הנ"ל, יש לפרש ביטוי זה לפי מובנו הרגיל ומובן זה הוא "ערבות אישית להבדיל מערבות חפצית". הביטוי "ערבות אישית" כוונתו למקרה שבו התחייב הערב להיות אחראי באופן אישי לקיים החיוב של אדם אחר ואילו עיסקת המישכון טומנת בחובה ערבות של רכוש מסוים שממנו זכאי הנושה להפרע בדרכים מיוחדות הקבועות בחוק. מכאן שאין חלקו בדחפור כלול במכתב השחרור הנדון.
ב. בניתוח ההגדרות של ערבות ואת המשמעות שניתנה למונח "ערבות" בחוק הערבות, וההגדרה של המשכון והמשמעות של משכון, וההבחנה בין הערבות שהיא למעשה חיוב אישי לבין המשכון שהוא שעבוד חפצי, עולה כי השימוש במילת התואר "אישית" במכתב המשיבה בא להדגיש שע"י הודעת השחרור התכוונה המשיבה לוותר אך ורק על הסעד האישי שהיה בידה נגד המערער מכח ערבותו האובליגטורית ולא על הסעד החפצי שהמשכון העניק לה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן. עו"ד צ. טל למערער, עו"ד ע. עצמון למשיבה. 14.5.75).
ע.א. 556/73 - חברת אשראי בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ולבנייה קרית מוצקין
*פיצוי בהפקעת מקרקעין.
* התיחסות דבר חקיקה לחוק שביטל חוק קודם.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כספי) בת.א. 1658/70 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המשיבה הפקיעה שטח קרקע השייך למערער ואשר בחלקו הגדול היה מסווג כאתר לבניה צבורית ומקצתו כשטח ציבורי פתוח, הערעור נסב על סכום הפיצויים.
החלטה - השופט ויתקון:
א. שוויו של נכס שהופקע הוא המחיר הצפוי להתקבל במכירה חופשית ממוכר מרצון לקונה מרצון. כשמדובר בנכסים שאין להם שוק או שיש להם שוק מצומצם נכונה השיטה כי מעריכים את שווי הנכס המופקע עפ"י אחוז מסויים משווי הנכסים שבסביבה. בדין העריך ביהמ"ש המחוזי את החלק המיועד לבניה צבורית ב- 70 אחוז משוויו כאדמת בניה ואת החלק של שטח ציבורי ב- 10 אחוז משוויו כאדמת בניה.
ב. בשעתו הוציאה המערערת הוצאות פיתוח על החלקה, אף על פי כן יתכן מאד שבקביעת
שוויו של נכס על בסיס המחיר שצפוי היה להתקבל במועד הקובע בשוק החופשי לא יכסה אותו מחיר את מלוא ההוצאות שהשקיע המוכר ברכושו והוא נמצא מפסיד.
ג. קיימות "הנחיות המעריך הממשלתי" שלפיהן יש לעשות את ההערכה, כך שרק לאחר קביעת השווי מתייחסים להוצאות הפיתוח ששולמו ומוסיפים אותם להערכת השווי. הנחיות אלה הוגשו אך ביהמ"ש לא היה מוכן להתחשב בהן באשר לדעתו זוהי ראיה בלתי קבילה. בכך טעה ביהמ"ש, ההנחיות אמנם אינן מיועדות לפרסום אך איש לא פיקפק במהימנותן ואפשר היה לקבלן כשם שאפשר לקבל ספרות מקצועית אף בלי אפשרות לחקור את המחבר על דיעותיו. ואולם גם אם מקבלים את ההנחיות כראיה עדיין שאלה היא מהי משקלה של ראיה כזו ואין ביהמ"ש צריך לקבל אותה כראיה מוחלטת. עם זאת, בהתחשב בהנחיות ובעדויות שבאו בפני ביהמ"ש, מן הדין להגדיל את הפיצוי שנפסק למערערת בחלק מן ההוצאות שהוציאה לפיתוח החלקה.
ד. ביהמ"ש ניכה מסכום הפיצוי 40 אחוז באשר עפ"י החוק ניתן להפקיע 40 אחוז מן השטח ללא פיצוי. המערערת טענה כי כבר הפרישה בשעתו 33 אחוז מן השטח ללא תמורה ועל כן אין להפקיע עתה ללא תמורה אלא 7 אחוז, טענה זו אין לקבל שכן עד לחקיקת חוק דיני הרכישה לצורכי ציבור בשנת 1964, אפשר היה להפקיע בזה אחר זה חלקים של חלקה מבלי לצרף חלק לחלק לצורך תשלום פיצויים. החוק מתשכ"ד הורה שההפקעות שקדמו לחוק מצטברות לצורך החישוב ואולם זאת רק בהפקעות שבוצעו עפ"י אחד החוקים המנויים בסעיף ההגדרות של החוק וההפקעה הנוכחית לא בוצעה לפי אחד החוקים האלה. הרכישה לא בוצעה לפי פקודת בנין ערים משנת 1936 אלא לפי פקודה שקדמה לפקודה מ- 1936 וכשהתייחס המחוקק בחוק מתשכ"ד - 1964 לפקודה מ- 1936 אין לאמר שהתייחס גם לכל חקיקה שהיתה לפניה ולחקיקה כזו שהפקודה מ- 1936 באה במקומה. עפ"י פקודת הפרשנות אזכור של חוק שבוטל מתפרש כמאזכר את החיקוק שביטל את החוק המבוטל אך לא להיפך.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד מ. מזור למערערת, עו"ד א. שניאור למשיבה. 12.5.75).
ע.א. 603/73 - טוביה קופר ואח' נגד דוד עמר ואח'
*חלוקת רשלנות בנזיקין.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.א. 73/72 - הערעורים נתקבלו).
העובדות:
בלילה חשוך נעצר בעל עגלה בחשד של גניבה ליד אחד המחנות הצבאיים בכביש עכו - חיפה, ניידת של המשטרה הגיעה למקום וסמל שבניידת הורה לשוטר לעלות על העגלה ולהוביל את העגלון לתחנת המשטרה, העגלה לא היתה מוארת והסמל נתן לשוטר פנס על מנת שהלה יאיר קדימה ואחורה תוך כדי נסיעה אך השוטר האיר רק קדימה, משולש שצריך היה לתלות על העגלה מאחורנית לא נתלה ובמקום לנסוע על השוליים נסעה העגלה על הכביש. המערער נהג אוטובוס במהירות של 67 קמ"ש התנגש בעגלה פצע את השוטר ואת העגלון והערעור נסב על תביעת העגלון לפיצויים עקב הפגיעה. ביהמ"ש המחוזי מצא את העגלון אשם ב- 25 אחוז תרומת רשלנות ואילו את הרשלנות בין הנהג והשוטר חילק והטיל שני שליש על הנהג ושליש על השוטר. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. נהג האוטובוס התרשל בכך שנהג בכביש חשוך ורטוב במהירות של 67 קמ"ש אם כי המהירות המקסימלית המותרת בכביש בין עירוני עולה בהרבה על כך. בהתחשב עם
הגשם שירד באותה שעה ועם חוסר התאורה היה נהג זהיר וסביר מאיט מלכתחילה ולא היה מגיע לכדי מהירות אשר כזאת.
ב. רשלנות השוטר היתה בכך שלא כוון את הפנס שבידו שיאיר את הדרך גם מאחורי העגלה, לא דאג להתקין משולש אזהרה ולא הורה לעגלון לנסוע בשולי הכביש. לאלה מתווספות רשלנותו של הסמל בכך ששלח את השוטר בעגלה בלתי מוארת בניגוד לתקנות התעבורה.
ג. בהתחשב בהתרשלות האמורה של השוטר ושל הסמל, הרי למרות האשם החמור של הנהג אין לאמר שמידת האשם שלו עולה על זו של השוטר והסמל. על כן יש לחלק את האחריות של הנהג ושל המדינה באופן שווה לאחר הניכוי של 25 אחוז תרומת רשלנות של העגלון.
ד. לעגלון נגרמה נכות של 10 אחוז לצמיתות וביהמ"ש פסק לו 10,000 ל"י פיצוי גלובלי על הפסדי השתכרות אפשריים ו- 7,500 ל"י על כאב וסבל. בהתחשב בכך שהעגלון הוא עוד צעיר לימים יש להכפיל את הפיצויים בגין הפסד השתכרות בעתיד וכן יש להעמיד את הפיצויים בגין כאב וסבל על סך 12,000 ל"י.
ה. אין לקבל את טענת המדינה שמכיון שהשוטרים מילאו תפקיד ציבורי עפ"י דין, היינו מעצר עפ"י פקודת סדר הדין הפלילי, אין לחייבם בגין חוסר הזהירות הנובעת משטח המשפט האזרחי. גם כאשר אדם ממלא תפקיד עפ"י חיקוק עליו לנקוט בזהירות הנדרשת מאדם סביר ונבון. רק בנסיבות שבהן האדם הסביר והנבון היה ממלא חובתו הציבורית תוך כדי התעלמות מפגיעה אפשרית בזכויות הפרט ניתן לאמר שחובת הזהירות נדחית, מפני החובה הציבורית.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, עציוני. 29.4.75).
ע.א. 217/75
*סמכותו של בימ"ש לבטל אישור שנתן לעיסקה של קטין.
נחום ואלישבע לוי נגד עידה נחול ואח'
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט בהלול) בתיק ב"ש 19/74 - הערעור נתקבלברוב דעות).
העובדות:
המשיבה היא אמם ואפטרופסם הטבעית של ילדיה הקטינים שהם בעלי חלק מסוים של חלקת קרקע. המשיבה התחייבה בשמה ובשם הקטינים למכור למערערים את חלקת הקרקע. החוזה בין הצדדים נערך באוגוסט 1971 והמחיר נקבע בסך 4,000 ל"י לדונם. רק ביולי 1973 הוגשה בקשה ע"י המשיבה לביהמ"ש המחוזי בנצרת לתת את האישור לעיסקה כנדרש לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. בפני ביהמ"ש המחוזי הובאה הערכה שלפיה ערך הקרקע בשנת 1971 היה כ- 2,000 ל"י לדונם אם כי בשנת 1972 כבר הוערך בסכום של 5,000 ל"י לדונם, בעוד שבאוגוסט 1971 נמכר כאמור הדונם ב- 4,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי נתן את האישור והמערערים שילמו את כל התמורה. לעומת זאת לא ביצעה המשיבה את העיסקה ופרקליט חדש מטעם המשיבה פנה לביהמ"ש ב- 1974 וביקש שישתמש בסמכותו לפי סעיף 74 לחוק לבטל את האישור שניתן. המשיבה טענה כי נתברר שבשנת 1973, כאשר הענין הובא לאישור ביהמ"ש, היה ערך דונם קרקע באותו מקום 20,000 ל"י, ובעוד שהיא חשבה שמדובר בקרקע חקלאית הרי זו היתה כבר קרקע לבניה. ביהמ"ש אכן ביטל את החלטתו הקודמת וביטל את אשורו לעיסקה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן (דעת הרוב):
א. נכון שכאשר מדובר בדברים הנוגעים לקטינים הרי כל שינוי בנסיבות וכל עובדה
המתגלית יכול ויחייבו שינוי הסדרים שנעשו עפ"י החלטות קודמות של ביהמ"ש. ואולם חייב ביהמ"ש, בטרם ישנה או יבטל החלטותיו הקודמות, להווכח שיש בשינוי או בגילוי של הנסיבות החדשות כדי ליצור מצב חדש המחייב פעולה שיפוטית חדשה.
ב. עפ"י העדויות לגבי המחירים שהיו בשנת 1971 אין לאמר כי המשיבה חשבה שמדובר בקרקע חקלאית שכן אדמה חקלאית באותו איזור עלתה פחות בהרבה מהסכום של 4000 ל"י לדונם והמקום הפך לשטח בניה עוד בשנת 1967.
ג. אולם, העיקר הוא, שהקונים כבר פעלו עפ"י החלטתו הקודמת של ביהמ"ש, שינו את מצבם לרעה וקיימו את כל מה שהיה מוטל עליהם הן לפי החוזה והן לפי צו ביהמ"ש.
ד. אכן, לפי העדויות עתה, הרי בשעת מתן האישור בשנת 1973 היה מחיר הדונם 20,000 ל"י. אולם ביהמ"ש אישר את העיסקה כפי שצריכה היתה להגמר עפ"י החוזה שנעשה, אע"פ שעברו שנתיים מיום חתימת החוזה ועד למתן האישור וידוע היה לכל שבינתיים מחירי הקרקע עלו בהרבה ויכול היה להתנות העלאת המחיר ואם הקונים היו מסרבים לא היתה המשיבה מבצעת את ההסכם.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
סעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית מסמיך את ביהמ"ש לשנות ולבטל את החלטותיו הקודמות אם נשתנו הנסיבות או נתגלו עובדות נוספות, לא מדובר בעובדות שלא ניתן היה לגלותן לפני מתן ההחלטה אלא מספיק שהעובדות נתגלו עתה. הסמכות של ביהמ"ש הלא רחבה מאד והיא כוללת גם מקרה כגון זה שלפנינו כאשר ניתן אישור מכירה ולאחר מכן, ולפני שבוצעה העברת המקרקעין, נתגלו עובדות שלא היו ידועות לביהמ"ש בעת שדן בבקשה לאשר את ההסכם ואשר אילו היו ידועות לא היה נותן את אישורו. עברו שנתיים בין עשיית העיסקה לבין הגשת הבקשה לאשורה ואין לנקות גם את הקונים מן האשמה בקשר לכך שכן לא עשו דבר להביא את הענין לביהמ"ש. כאשר ביהמ"ש אישר את ההסכם לא הובאה בפניו כל עדות על מצב המחיר בשעת האישור אלא על המצב שהיה בעת עריכת העיסקה. עתה ברור שבעת אישור העיסקה היה ערך הקרקע פי חמישה מהמחיר שהקטינים קיבלו ועובדה זו לא היתה ידועה לאם ולביהמ"ש. אכן, על ביהמ"ש להשתמש בסמכותו לפי סעיף 74 בזהירות רבה ורק במקרים מיוחדים, ברם במקרה דנא כשההבדל במחירים הוא במאות אחוזים התערבותו של ביהמ"ש לטובת הקטינים היא מוצדקת.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. 13.5.75).
ע.א. 689/74 - בשמת חברה להשקעות ופיננסים בע"מ ואח' נגד עירית אילת
*המקרים שבהם ניתן למנות כונס נכסים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק המ' 8800/74 ת.א. 2875/74 - הערעור נתקבל).
המשיבה הגישה תביעות שונות נגד המערערים, אבנר תומר וחברות שבשליטתו, עוד בטרם נדונו התביעות השונות ביקשה המשיבה וקיבלה צו קבלת נכסים גורף על כל נכסיהם של המערערים. הערעור על כך נתקבל. בפס"ד מקיף סוקר השופט עציוני את ההלכות השונות הנוגעות למינוי כונס נכסים וההגבלות המתלוות למינוי כזה. השופט מגיע לידי מסקנה כי אין לתת צו גורף למינוי כונס נכסים, בפרט בשלב מוקדם כאשר אין ראיות אפילו לכאורה לתביעות השונות שהגישה המשיבה, ביהמ"ש מתייחס להלכה שבערעור אזרחי 224/47 בענין המטרות שלשמן ניתן למנות מקבל נכסים, למרות שלדעת ביהמ"ש יכולים להיות מקרים נוספים לאלה המצויינים באותה הלכה, שבהם ניתן למנות כונס נכסים, הרי מינוי של כונס נכסים במקרה שלפנינו אינו נכלל בהם.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד קליר למערערים, עוה"ד י. הררי וגב' א. פרונט למשיבה. 28.4.75).
ע.א. 94/74 - פלוני נגד פלונית
*שיתוף בנכס בני הזוג במרץ 1968 עשתה המשיבה חוזה לקניית דירה בת"א ובאותה שעה היו בעלי הדין רשומים ברבנות לנישואין ויומיים לאחר עריכת החוזה נישאו. לאחר זמן נרשמה הדירה ע"ש המשיבה. כעבור שלוש שנים הגיש הבעל תובענה בה ביקש הצהרה כי הוא בעל זכויות במחצית הדירה ואז כבר לא שרר השלום במעונם של בני הזוג. התובענה היתה מבוססת על טענת הסכם ולחילופין הסתמך המערער על הלכת שיתוף הנכסים בין בני הזוג. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה, ביהמ"ש המחוזי קבע ממצא עובדתי שלא היה הסכם שלפיו תהיה הדירה רכושם המשותף של בני הזוג, אשר להלכת השיתוף בנכסים בין בני הזוג - אמנם רישום הדירה על שמו של אחד מבני הזוג אינו ראיה מכרעת של העדר שיתוף בנכסים אבל הבא לסתור את הרישום עליו הראיה שבני הזוג התכוונו לראות את כל רכושם כמשותף. ראיה כזו יכולה להתקבל גם אם היא קלושה כאשר נסיבות הענין תומכות בה, כגון שבני הזוג חיו במשך פרק זמן ניכר בשלום ואורח חייהם מעיד על כך שהתיחסו אל רישום הנכסים כאל ענין פורמלי גרידא, שאיננו קובע ולא כלום לגבי זכויותיהם בפועל. כאן לא הביא המערער אפילו ראיה קלושה כזו, העובדה שהמערער שילם את מיסי העיריה וביטוח הדירה אין בה כדי להועיל לו. הוצאות אלה הן הוצאות רגילות הכרוכות בהחזקת הדירה וכל זמן שבני הזוג גרו יחדיו החזיק בה גם המערער ואין פלא שנשא בהוצאות אלה גם אם לא היה בעלים של הדירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י, כהן. עו"ד צ. תמיר למערער, עו"ד רפואה למשיבה. 27.4.75).
ע.א. 232/74 -- גל עוז ישראל נגד קצין התגמולים
*נכות עקב השירות המערער היה בתפקיד בקולנוע באילת ובהפסקה היה ויכוח בינו לבין אחד הצופים שנבע מסכסוך שהיה ביניהם קודם לכן. תוך כדי ויכוח נפגע המערער ותבע תגמולים לפי חוק הנכים, קצין התגמולים דחה את תביעתו, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר והערעור על כך נדחה, אילו היה המערער עסוק בשעת התקיפה ליד הכניסה בבדיקת תיקים וארנקים היה צודק בכך שהיווה מטרה נוחה יותר לתוקפו מאשר בנסיבות רגילות. אולם המקרה היה לאחר שהסתיימה הבדיקה ובנסיבות אלה לא פגע מילוי תפקידו של המערער במידת עירנותו כלפי מי שבא לתקוף אותו. הנכות נגרמה אמנם בעת מילוי תפקיד כאיש הג"א אך היא לא קרתה עקב השירות, חובתו של המערער להמצא באותו מקום בו נמצא בעת התקיפה לא הגדילה את סיכון התקיפה במאומה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיב. 7.5.75).
ע.א. 30/75 - פילו ליאון נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*קביעת נכות רדיפות הנאצים המערער הגיש למשיבה תביעה לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים וזו נדחתה לגבי חלק מן המחלות, הערעור על כך נדחה, ביחס לאחת המחלות בעמוד השדרה הביא המערער חוות דעת רפואית שלפיה נתעוררה המחלה ע"י התנאים במחנות הריכוז, ואולם הועדה רפואית מטעם המשיבה היתה בדעה אחרת והיו בפניה חוות דעת המסתמכות על בדיקות שנערכו בעמוד השדרה של המערער בעת גיוסו לצה"ל ובעקבות אותן חוות דעת הגיעה הועדה הרפואית למסקנה כי המחלה הופיעה באיחור ולא כתוצאה מרדיפות הנאצים. מדובר כאן בענין שבו נחלקו הרופאים בדעותיהם ואין להחיל בענין זה את "הלכת בוסאני" בענין אסכולות רפואיות שונות שצריך ללכת בהן לטובת זו התומכת בנכה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י.כהן. עו"ד ז. גוטר למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 5.5.75).
ע.א. 171/74 - מדינת ישראל נגד לאה רונים
*פיצויים עקב טעות רפואית עקב הבחנה מוטעית של פתולוגית על קיום ממאירות סרטנית בשדה של המערערת נכרת השד תוך כדי ניתוח. בבדיקה שנערכה לאחר מכן התברר שהיתה כאן טעות ושלא היתה ממאירות סרטנית. ביהמ"ש המחוזי מצא את הפתולוגית אשמה ברשלנות וחייב את המדינה בתשלום פיצויים של 115 אלף לירות והערעור על כך נדחה. אכן גם רופא אינו אלא בשר ודם והוא עלול לטעות. כדי שטעותו לא תהווה רשלנות הגוררת אחריות בנזיקין היא חייבת להיות כזאת שרופא רגיל המאומן כהלכה יכול היה באורח סביר להגיע לטעות זו. בכל נסיבות המקרה הטעות צריכה להיות סבירה בשים לב למעשה שעומדים לעשותו ולתוצאות האפשריות לגבי החולה וכן שהטעות עצמה צריך שיהיה לה יסוד מספיק בנסיבות המקרה בהתחשב עם המומחיות הרגילה הנדרשת מהרופא העוסק בדבר. נכון שאם רופא עומד בפני ברירה לעשות או לחדול והוא בוחר בעשייה מתוך אמונה כנה שמחדל עשוי לסכן את החולה הרי גם אם התברר לאחר מכן שהיתה כאן טעות לא ישא באחריות. אולם בעניננו המצב היה שונה. כאן ניתן היה לדחות את הניתוח עד לעריכת בדיקה יסודית ודחייה כזו לא היה בה כדי לסכן את שלום החולה. השיקופיות מן הבדיקה המהירה מראות כי לא היה זה ודאי וחד משמעי שמדובר בממאירות סרטנית וצריך היה לדחות את הניתוח עד לאחר בדיקה יסודית יותר. אין כל ספק שכאן היה מקום לספק והסימנים חייבים היו לעורר ספק בלב כל רופא זהיר שלא להגיע למסקנה נחפזת בדבר קיום ודאי של ממאירות על כן בדין נקבעה רשלנות הרופאה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. ולנט למערערת, עו"ד מ. בן-דרור למשיבה. 30.4.75).
מ"ח 5/75 - ארדשטיין יוסף נגד מדינת ישראל
*עילות לעריכת משפט חוזר המערער הורשע בעבירות לפי סעיפים 295, 270, ו- 311 לפח"פ, ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו ועתירתו של המבקש למשפט חוזר נדחתה. רוב טענותיו של המבקש מכוונות לערער קביעות עובדתיות ואינן טענות המגלות עילה מן העילות המפורטות בסעיף 9 לחוק בתי המשפט שבגינן יהיה מקום למשפט חוזר. הטענה שהשופט שבירר את האישומים נגדו צריך היה לפסול את עצמו מכיון שדן בעבר במשפטים פליליים אחרים של המבקש אינה מצדיקה קיום משפט חוזר, לא רק מפני שאין ממש לגופו של ענין, אלא גם מפני שטענה זו היתה ידועה למבקש לפני שמשפטו החל להתברר והוא לא עורר את הטענה. טענה אחרת של המבקש כי נודע לו שסמל המשטרה שתפש אותו וערך חיפוש בגופו היה לו מניע לסבכו בעבירות הנדונות בשל סכסוכים שהיו בין המבקש לבין אחיו של הסמל - גם טענה זו אינה מצדיקה קיום משפט חוזר. ראשית, לדברי המבקש עצמו דבר המניע הנ"ל הוא בגדר השערה גרידא; שנית - המבקש אינו מזכיר בבקשה מי הם העדים שיעידו על קיום המניע הנ"ל ומה יהיה תוכן עדותם בענין זה.
(בפני: הנשיא אגרנט. 4.5.75).
בר"ע 85/75 - מקור חקלאי בע"מ נגד אברהם אבייה
*ליקוי בתאור התובע בכתב תביעה ומחיקה על הסף בשם המשיב הוגשה תביעה נגד המבקשת והתובע תואר בכתב התביעה כ"אברהם אבייה בפש"ר... ע"י הנאמן בפשיטת רגל עו"ד...". המסמך לא נוסח כיאות שכן לא ניתן לקבוע על פיו בבטחון מיהו התובע - פושט הרגל או הנאמן. עקב הניסוח הרשלני של כתב התביעה נטה השופט לדיעה שפושט הרגל הוא התובע ואילו עתה אומר הנאמן שהוא ראה את עצמו כתובע. אם כך הוא הרי על הנאמן המגיש את התביעה לתאר את התובע,
היינו את עצמו, כמצוות סעיף 72 לפקודת פשיטת הרגל, וכן עליו לציין בתוך כתב התביעה שניתנה הסכמת ועדת הבקורת או הסכמת כונס הנכסים. על אף ליקויים אלה אין טעם להתיר הגשת ערעור על סירוב השופט למחוק את התביעה, תיאור התובע ניתן לתיקון. אמנם השופט נתן בו במקום הרשות להגיש תובענה, אך הדבר חרג מגדר תפקידו של השופט, שכן ועדת הבקרת או כונס הנכסים הם המפקחים על מעשה הנאמן בהגשת תובענות. אולם העדר הסכמה אינו משמש הגנה לנתבע. נאמן המגיש תובענה ולא הצטייד בהסכמה הדרושה מסתכן שישא באופן אישי בהוצאות המשפט אם תדחה תביעתו אך אין זו עילה למחיקת התובענה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. הכט למבקשת, עו"ד ח. עדיני למשיב. 11.5.75).
ב"ש 120/75 - אברהם צין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה העורר הורשע בבימ"ש השלום בירושלים בעבירה של משיכת שיקים ללא כיסוי ונידון ל- 6 חודשי מאסר וכן הופעל נגדו עונש מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של העורר סירב ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המבקש בערובה עד גמר בירור ערעורו והערר על כך נתקבל. באופן רגיל לא היה מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, אלא שכאן העורר מתכוון לטעון שלא הבין את האמור בכתב האישום כאשר הודה בעובדות הנזכרות שם ולפי הנסיבות יש רגליים לטענה זו בהתחשב בין היתר שהעורר לא היה מיוצג ע"י עו"ד. יתר על כן, לאחר הכרעת הדין ולפני מתן גזר הדין ביקש העורר לחזור בו מהודאתו. לענין זה מתווספים תנאיו הסוציאליים הקשים של העורר. נוכח כל אלה מן הצדק לשחרר את המבקש בערובה עד לגמר בירור הערעור.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד א. הכהן למבקש, עו"ד מישייקר למשיבה. 15.5.75).
ב"ש 114/75 - מדינת ישראל נגד יוחנן רפיח
*שחרור בערובה המשיב נעצר בחשד אי מתן שוחד לפקידי משרד הבטחון בימ"ש השלום הורה להאריך את מעצרו, ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו וערר המדינה נתקבל. בבואו להחליט אם יש מקום לעצור את החשוד צריך ביהמ"ש להשתכנע, נוסף לקיום חומרת עבירה, כי ישנו יסוד סביר לחשד בביצוע העבירה ע"י החשוד. כאן השתכנע שופט השלום מחומר הראיות שקיימות ראיות נסיבתיות הקושרות את החשוד למעשה העבירה וכן ציין את חומר הראיות הרב שבידי המשטרה הדורש זמן לבירורו. ביהמ"ש המחוזי הסכים כי החקירה אינה חקירת סרק אלא שהיה בדעה כי החשד נגד המשיב בנוי על הנחות וחשדות ללא ראיות מפורשות להוציא עד מדינה שיש להתייחס לדבריו בהסתייגות מובנת, בכך לא צדק השופט המחוזי. אין כאן מקום בשלב זה להעריך את מהימנות העד, גם אם זה עד מדינה, לכאורה, עדות כזו היא כשרה, ואם היא קושרת את המשיב, לעבירות המיוחסות לו שהן חמורות ביותר אין מקום לשחרר את המשיב ממעצרו.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד ברנזון למבקשת, עו"ד עצמון למשיב. 6.5.75).
בג"צ 121/75 - אלמון שלמה נגד משטרת ישראל ואח'
*אישפוז חולה נפש העותר הואשם בעבירה של השגת גבול ועל סמך תעודה רפואית שהוגשה לביהמ"ש אושפז העותר בבית חולים לחולי נפש ומפעם לפעם ביקש להשתחרר ולא נענה. הדיון היה בועדה פסיכיאטרית מחוזית שלא בנוכחות העותר והוחלט לדחות את בקשת השחרור שלו. על החלטה זו הגיש העותר ערעור לביהמ"ש המחוזי וזה היה סבור כי אין זכות ערעור על ההחלטה ובפני העותר פתוחה דרך לבג"צ והעביר את הענין לבג"צ. ביהמ"ש הגבוה
לצדק ציין כי ענינו של העותר נופל לאמיתו של דבר בגדר סעיפים בחוק הטיפול בחולי נפש שמאפשרים ערעור מהועדה הפסיכיאטרית לביהמ"ש המחוזי, אך מכיון שביהמ"ש המחוזי העביר את הענין לבג"צ עפ"י סעיף 37 (ב) לחוק בתי המשפט אין בג"צ רשאי להחזירו לביהמ"ש המחוזי. לגוף הענין החליט בג"צ כי יש להחזיר את ענינו של העותר לועדה על מנת שהעותר יופיע בפניה ושהרופאים בועדה יבדקו אותו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד גב' נאור למשיבים. 24.4.75).
בג"צ 143/75 - שמעון כמון נגד שר החקלאות ואח'
*בקשה להתערבות בג"צ בניסוח תקנות בענין יצוא פרחים המבקש עוסק בגידול פרחי צפורן ננסית לייצוא והפרחים אינם מורשים לייצוא אלא לאחר שהם עומדים בבקרת איכות. עפ"י חוק הפיקוח על ייצוא הצמח ומוצריו ניתנה הסמכות לשר החקלאות להתקין תקנות פיקוח ובאחת התקנות נקבע קריטריון מהם צמחי הנוי המתאימים לייצוא. העותר טוען שהקריטריונים אינם ברורים והוא מבקש מבג"צ שיצווה על שר החקלאות להתקין תקנות אחרות. עתירתו נדחתה, אינו דומה המקרה שלפנינו למקרה שבו לא הוציאו השרים הממונים על החוק תקנות ובג"צ הורה לשרים למלא את החובה שהוטלה עליהם בחוק ולהתקין תקנות. כאן הותקנו תקנות והן שרירות וקיימות ובג"צ לא יאמר לשר איזה תוכן למלא בתקנות שיהיו לרצון העותר.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, ויתקון. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. דגן לעותר. 22.4.75).
בג"צ 25/75 - אריה צ'רטוק נגד הועדה הרפואית העליונה לענין חוק הנכים
*קביעת אחוזי נכות לנפגע מלחמה העותר נפצע במלחמת יום הכיפורים ונקבעה לו נכות בשיעור של 20 אחוז לפי פריט מסוים בתקנות הנכים והוא ביקש שייקבע לו אחוז נכות לפי פריטים אחרים שבהם האחוז הוא יותר גבוה. הועדות השונות דחו את בקשתו ועתירתו נדחתה. בג"צ הגיע למסקנה כי בנסיבות הרפואיות הנוגעות לעותר אין עילה להתערב בשיקול דעתה המומחית של המשיבה. מאידך קבע בג"צ כי ענינו של העותר נבדק תחילה ע"י ועדה בהרכב מסוים ובדיון נוסף שנערך כבר היתה הועדה מורכבת מחברים אחרים. בכך שגתה הועדה שכן בכל בקשה ובקשה יש לקבוע הרכב מסוים ואין ההרכב יכול להשתנות בין ישיבה לישיבה. בעניננו לא נפגע העותר מתקלה זו שכן הועדה הרפואית העליונה ראתה את העותר והוא עבר את הבקורת גם של ערכאה רפואית עליונה. כמו כן שגתה הועדה הרפואית בכך שסירבה לשמוע מפי העותר טענות משפטיות ודרשה ממנו לטעון בפניה רק ביחס לענינים הרפואיים שלו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. העותר לעצמו, עו"ד ביניש למשיבה, 13.5.75).
ע.פ. 220/75 - מרסל אילוז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת סמים) וחילוט כספים שבידי העבריין המערער נמצא אשם בהחזקת שני גרם חשיש ונסיון למוכרו ונדון לארבעה חודשים מאסר בפועל ושמונה חדשים מאסר על תנאי וכן הורה השופט לחלט סכום של כ- 800 ל"י שנמצא אצל המערער בעת מעצרו. הערעור על חומרת העונש נדחה ואילו על חילוט הכסף נתקבל. לענין העונש - אין להתערב בו בהתחשב בכך שככל הנראה לא היתה זו העיסקה היחידה והבודדת של המערער אם כי זו הרשעתו הראשונה, לענין חילוט הכסף - המדינה טוענת כי השופט רשאי היה לחלט את הכסף מכח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי
(מעצר וחיפוש). לפי סעיף זה מותר לשוטר לתפוש ולאחר מכן רשאי ביהמ"ש לחלט עפ"י סעיף 39(א) לאותה פקודה, חפץ אם הוא ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה. אולם כאן לא הוכחו התנאים המצדיקים את החילוט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד גרברג למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 1.5.75).
ע.פ. 360/74 - ינקו זילברשטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הונאה) המערער הועמד לדין בגין פעולות רבות של הוצאת כספים מזקן ע"י שהציג עצמו כאיש משטרה אך לבסוף לא היה ביהמ"ש מוכן לסמוך על עדותו של הזקן הסובל מסכלרוזה וזיכה את המערער מחמת הספק ברוב סעיפי האישום פרט לסעיף אחד של רכישת תמונה זולה במחיר 13 ל"י ומכירתה למתלונן במחיר של 6,400 ל"י. בענין זה הואשם המערער תחילה בגניבת הסכום של 6,400 ל"י אך השופט שינה את האישום מסעיף של גניבה לסעיף של הוצאת כסף במרמה בנסיבות מחמירות וכן הורשע המערער בהתחזות כשוטר. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער בגין כל אחת מהעבירות עונש של שלוש שנות מאסר במצטבר והערעור על חומרת העונש נתקבל. לענין קבלת כסף במרמה אין להרשיע את המערער בביצוע העבירה בנסיבות מחמירות שכן בתיקון כתב האישום הוזכרה רק קבלת הכסף ולא תוספת נסיבות מחמירות. אשר לעונש, לא פירט ביהמ"ש המחוזי את הסיבות לחומרת העונש אלא זאת שנעשו עבירות שבנסיבות המקרה הן אכזריות. יש חשש שהשופט הושפע, בהטילו את העונש, ממה ששמע בעדויות על הפרשיות הנוספות שמהן זוכה המערער. הטלת עונש מירבי על כל אחת משתי העבירות שבהן הורשע המערער וזאת במצטבר מהווה עונש חמור יתר על המידה, על כן החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את עונש המאסר על שלוש שנים וכן הטיל על המערער קנס של 10,000 ל"י.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 30.4.75).
ע.פ. 457/74 - שלמה משה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*פסילת הודאה של נאשם במשטרה המערער הורשע בשתי עבירות של פריצה לבתי מגורים וגניבה שביצע יחד עם אדם אחר שהודה במשפט אחר והורשע. הערעור נתקבל. הנאשם השני בעבירות אלה לא הובא להעיד, והמדינה ביקשה להוכיח את אשמת המערער ע"י הודאה שנגבתה ממנו. המערער התנגד לקבלת הודאתו בטענה שהיא הושגה ממנו לאחר ששוטרים שעסקו בחקירה יחד עם אדם אחר היכו אותו במשך שלוש שעות עד שלא יכול לעמוד על רגליו ולכן הודה. ביהמ"ש המחוזי האמין לשוטרים כי אמנם דיברו עם המערער במשך שלוש שעות אך לא היכו אותו, אך עם כל זה נשארת העובדה שיום קודם למסירת ההודאה סירב המערער להודות וגם אז נמשכה החקירה לא פחות משלוש שעות. אכן בדרך כלל אין דרכו של בימ"ש שלערעור להתערב כאשר ביהמ"ש דלמטה קיבל הודאה ככשרה, ואולם כאן מצטרפות לנסיבות שבהן נגבתה ההודאה האמורה עובדות נוספות ומשקלן המצטבר מעורר ספק לגבי צידקת ההרשעה. העובדות הן: האחת - שכאשר הובא המערער ממש לפני חקירת המשטרה שנסתיימה בהודאתו, לשופט שלום לשם הוצאת פקודת מעצר, נלוה אל השוטרים איש שהוא בעל מכון קרטה והיה בכך כדי לעורר רגשות של אימה ופחד בלבו של המערער; העובדה השניה - כשהובא המערער בפני ביהמ"ש המחוזי לקבל צו מעצר עד תום ההליכים נגדו הוא טען שהוכה במשטרה ועקב כך מסר את הודאתו ואז הורה ביהמ"ש המחוזי על בדיקה רפואית של המערער לבירור ענין המכות אך בדיקה כזאת לא נעשתה. לנוכח כל אלה אין זה יסוד בטוח לביסוס ההרשעה על הודאתו של המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ברנשטיין למשיב. 1.5.75).
ע.פ. 521/74 - יהודה ברמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) המערער נהג במשך שנים להגיש לפקיד השומה דוחו"ת למס הכנסה שלא היו מבוססים על הנהלת ספרים אלא התיימרו להיות מבוססים על היקף הקניות מהספקים בצירוף אחוז הרווח שהמערער קבע לעצמו. פקיד השומה נהג להזמין את המערער לדיון, היה דורש העלאה ניכרת על מה שהצהיר המערער ולבסוף הגיעו הצדדים לידי פשרה. לימים נתגלה, אחרי חיפוש שנערך בעסקו של המערער, שהיו לו פנקסים ולא עוד אלא שהיתה לו פנקסנות כפולה. האחת המבוססת על תעודות משלוח וקבלות ללקוחות שבקשו חשבונות והאחת ללקוחות שלא ביקשו חשבונות. הדבר הוכן מראש כדי להעלים את אלה מעינו של פקיד השומה. המערער הועמד לדין בעבירות של כוונה להתחמק ממס ובמזיד לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה וערעורו על ההרשעה נדחה. בנסיבות כאמור היו ראיות למכביר המבססות את העבירה. אשר לעונש - הוטל על המערער עונש של שלושה חודשי מאסר בפועל ותשלום קנס הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר הקל בעונשו של המערער והתחשב בגילו שהוא בן 64 ולכך יש להוסיף את השלמתו של פקיד השומה עם התנהגותו הפסולה של המערער במשך שנים רבות כאשר לא דרשו ממנו פנקסים והסתפקו י בהצהרות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד הירש למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 4.5.75).
ע.פ. 456/74 - רפאה סעיד אגבריה נגד מדינת ישראל
*הרשעה המבוססת על עדות שותף לדבר לעבירה המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 297 לפח"פ ונדון לשלוש שנים מאסר. הרשעתו של המערער היתה מושתתת על עדות שותפו לעבירה וביהמ"ש המחוזי ראה סיוע לעדות בכך שטענת האליבי של המערער שנטענה לא הוכחה. הערעור על ההרשעה נתקבל. גם בא כוח המדינה הסכימה שאין לאי הוכחת טענת אליבי כדי לשמש סיוע לעדות שותף לעבירה, נשאר סיוע רק בעדותו של איש משטרה כי המערער הציע לו עיסקה שהוא יודה שעבר את העבירה הנדונה וישמש למשטרה מודיע ותמורת זאת לא יוטל עליו מאסר. אין לראות בכך סיוע. יתכן שהציע את אשר הציע באשר העיסקה נראתה לו כדאית אף אם יודה בעבירה שלמעשה לא ביצע אותה. פס"ד זה ניתן ע"י השופט ח. כהן והשופט עציוני הוסיף כי לעדות שותף לעבירה צריך סיוע ולפעמים מספיק סיוע קל ולפעמים סיוע חזק יותר, הכל תלוי בנסיבות הענין. כאן אמנם האמין ביהמ"ש לעדותו של השותף לעבירה אך אין להתעלם מנסיבות המקרה ומן העובדה שהמערער והעד העיקרי היו מסוכסכים וכי עד י, זה הודה שבקשר לאותו ענין כבר שיקר פעם במשטרה. במקרה כזה צריך סיוע כבד משקל שלא ישאיר כל ספק המקשר את הנאשם במעשה העבירה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד מ. הרצברג למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 8.5.75).
ע.פ. 41/75 - מוחמד סעיד עודה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פציעת אנשים ביריות) המערער שהוא חבר המועצה בכפר ג'לג'וליה רצה להבחר כראש המועצה. בעת שהתכנסה המועצה לבחירת יו"ר פרצה קטטה והמערער הזמין משטרה למקום כדי להשליט סדר. כח המשטרה היה קטן מדי ובינתיים יידו אנשים אבנים במערער ואף השתמשו במקלות והמערער נפצע. למערער היה אקדח ברשיון והוא ירה יריות לעבר ההמון ופצע שני אנשים וכן גם את בנו. המערער הורשע ונדון לששה חדשי מאסר בפועל ושמונה עשר חודשים
מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. בנסיבות המקרה די בכך ששלושה חדשים יהיו מאסר בפועל והיתרה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. מיישייקר למשיבה. 7.5.75).
ע.פ. 61/75 - שמעון אטיאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף מסמכים ע"י עובד מדינה) בהיותו פקיד ממשלתי זייף המערער מסמכים בתקופה שנמשכה חמש שנים וגנב למעלה מ- 6000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. גם בהתחשב בנסיבות המקילות, היינו שהמערער מילא את תפקידו הממשלתי בחריצות ומסירות במשך כ- 20 שנה ואיבד את מקום עבודתה וכן כי יש לו אשה ושלושה ילדים קטינים הסובלים ממחלות שונות, מן ההכרח להטיל על עבירות שחיתות עונשים מרתיעים ואין לראות את העונש כמוגזם.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 28.4.75).
ע.פ. 112/75 - זעים אלוהידי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) המערער הועסק במוסך אגד באשקלון ובימי מלחמת יום הכיפורים כאשר עובדי אגד גוייסו נשאר המערער אחראי במוסר וגנב מרכוש אגד חפצים ששווים מגיע ל- 30 אלף ל"י ואשר מרביתם הוחזרו לבעליהם. המערער הורשע בגניבה ממעביד ונדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. מצבו המשפחתי של המערער כבר נלקח בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי בקביעת העונש. המערער הועמד לדין בעבירות אחרות בפני ביהמ"ש בעזה ומכיון שמדובר בבימ"ש שאינו ישראלי לא יכול היה ביהמ"ש בענין דנא לקחת בחשבון את העבירות ההן כדי לאפשר לנאשם לגמור אחתולתמיד את כל העניינים התלויים ועומדים נגדו. עובדה זו אין בה כדי להביא להקלה בעונשו. אין שאילו צירפו גם תיקים אלה לעבירה הנדונה היה ביהמ"ש מחמיר יותר בעונשו של המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ג.צבר למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 6.5.75).
ע.פ. 584/74 - דוד דוקרקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות) המערער נפגש עם המנוח בדירת חבר שם שתו קוניאק וכאשר היו שתויים פרץ ריב שפתיים בין המנוח לבין המערער שבעקבותיו היכה המערער מכות בפניו של המנוח והלה נפל ארצה מחוסר הכרה ואז גרר אותו המערער החוצה והפקירו שם. בבדיקה רפואית לאחר המות התברר שהמנוח מת משטף דם במוח ולדברי הרופא ניתן היה להצילו אלמלא
( בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו,עו"ד מישייקר למשיבה. 4.5.75).