ב"ש 48/75 - רחמים ידיד נגד מדינת ישראל
*פסילת שופט מפאת דעה קדומה ממשפט קודם.
(בקשה לפסילת שופט בתיק תעבורה - הבקשה נתקבלה).
העובדות:
בשעתו אירעה תאונה כאשר מכונית פרטית התנגשה באוטובוס ונהג המכונית הפרטית הועמד לדין פלילי. במשפטו העידו בוחן המשטרה ונהג האוטובוס ושופט התעבורה זיכה את נהג המכונית הפרטית בקובעו כי "אין להוציא מכלל אפשרות סבירה שנכונה גירסת הנאשם... יצא לפניו האוטובוס ... לעקיפה במרחק שלא היה סיפק בידי הנאשם שלא לסטות שמאלה... לאור זה התוצאה המזיקה שקרתה לא קרתה באשמת הנאשם ויש לזכותו". בעקבות זיכוי זה הוגש כתב אישום נגד נהג האוטובוס והענין הובא בפני אותו שופט תעבורה. הלה ביקש מן השופט לפסול את עצמו משום שיש לו דעה קדומה נגדו, באשר קבע כי נהג המכונית הפרטית איננו אשם בתאונה וממילא הוא, נהג האוטובוס, אשם. שופט התעבורה החליט לדחות את הבקשה בציינו כי זיכויו של הנאשם הראשוןאינו דורש מן ההכרח את המסקנה שהנהג השני הוא האשם בתאונה מבחינה משפטית. על כך הערעור.
החלטה:
א. לענין פסילתו של שופט עקב דעה קדומה שהיא פרי ממצאיו של השופט במשפט קודם, מתעוררת השאלה המשפטית מהו המבחן שמן הדין להזקק לו כדי להחליט אם הפסילה מוצדקת אם לאו. באנגליה קיימים 2 מבחנים: מבחן אחד הוא שאם מסכת העובדות יש בה לעורר חשש סביר שהשופט ינהג בחוסר אוביקטיביות כי אז הוא פסול מלדון בו - הדגש על חשש סביר; המבחן השני הוא, לפסול שופט מלדון בענין שלפניו כאשר קיימת אפשרות ממשית של הכרת פנים לאחד מבעלי הדין - דגש על אפשרות ממשית. אם גם ההבדל בין שני המבחנים אינו גדול הרי מבחן "האפשרות הממשית" הוא יותר צר ממבחן "החשש הסביר" ונראה כי בסוג מקרים זה שבו מייחסים לבעל התפקיד השיפוטי נגיעה בנשוא הדיונים, שאינה נגיעה כספית או חפצית, יש להעדיף את מבחן "האפשרות הממשית" על פני מבחן "החשש הסביר".
ב. בפסק דינו הראשון אמנם דיבר השופט בתחילת הכרעת הדין על אפשרות סבירה שנכונה גירסת הנאשם אך לבסוף קבע באופן פסקני כי "התוצאה המזיקה שקרתה לא קרתה באשמת הנאשם".
ג. שני כתבי האישום סובבים על תאונת דרכים אחת ובכל אחד מהם הואשם הנהג שהוא גרם בנהיגתו הרשלנית לתאונה. נסיבות התאונה הן כאלה שרק אחד משני הנהגים יכול להיות אשם בהסבת התאונה ואין פלא כי משזוכה נהג המכונית הפרטית הועמד לדין נהג האוטובוס.
ד. לנוכח נסיבות המקרה כפי שצויינו לעיל המסקנה היא שקיימת אפשרות ממשית של נגיעת השופט בנשוא כתב האישום העומד ותלוי נגד המערער במידה שתמנע ממנו לעשות דין צדק ולפחות באופן תת הכרתי.
(בפני:הנשיא אגרנט. עו"ד א. בריק למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 15.5.75).
ע.פ. 197+248/75 - זכריה טרלימאן נגד אחיהוד, מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ
*בזיון ביהמ"ש עקב הפרת צו מניעה זמני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט נתניהו) בהמ' 975/75 - הערעור נתקבל).
העובדות:
האגודה המשיבה השיגה צו זמני האוסר על המערער לבצע בניה במושב "וזאת עד מתן פס"ד בבוררות המתנהלת בין הצדדים". צו המניעה הותנה בכך שתוגש ערבות עצמית של המשיבה על סך 25 אלף ל"י לשיפוי נזקי המערער. על צו המניעה הזמני לא הוגש ערעור. המערער המשיך בבניה למרות הצו והוגשה נגדו תביעה על בזיון ביהמ"ש, הוטל עליו קנס בסך 5000 ל"י בצו אחד ולאחר מכן בצו שני הוטל עליו קנס נוסף בסך 3,000 ל"י, בין הצו הראשון לבין הצו השני הוצא פסה"ד של הבוררות ובפסה"ד לא אושר צו המניעה הזמני. על אי אישור הצו הזמני הגישה המשיבה ערעור לפני ערכאת הערעור של הבוררות עפ"י תקנון מושב עובדים הקובע שתי ערכאות של בוררות, על הצוים של ביהמ"ש בגין בזיון ביהמ"ש נסב הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. כדי לקנוס בגין בזיון ביהמ"ש לשם אכיפת הצו צריך לקבוע אם צו המניעה הזמני היה בר אכיפה. הצו היה מותנה בהמצאת ערבות עצמית של המשיבה אך זו התיימרה אמנם להציע ערבות ואולם הערבות לא נחתמה כדין. המדובר באגודה שיתופית שעל פי תקנותיה צריך היה שלוש חתימות בצירוף חותמת האגודה ואילו כתב ההתחייבות לא נשא חותמת האגודה. מכיון שהמשיבה לא המציאה ערבות כדרוש עפ"י תקנותיה לא נכנס צו המניעה לתוקפו ועל כן אין לכפות את ביצועו.
ב. זאת באשר להטלת הקנס הראשון, שכן לאחר הדיון הראשון הוטבעה חותמת האגודה על הערבות ומשהמשיך המערער בהפרת צו המניעה הזמני ניתן היה להעמידו לדין פלילי על בזיון ביהמ"ש. אולם עד שבאה בקשה שניה לנקיטת אמצעי כפייה על בזיון ביהמ"ש הספיקו הבוררים להוציא את פסקם ולא אישרו את צו המניעה הזמני, משלא אושר צו המניעה הזמני פג תוקפו ואין לכפות את ביצוע הצו לא לגבי העתיד ולא לגבי העבר.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מכיון שהמשיבה ערערה על אי אישור הצו הזמני, הרי הליכי הבוררות לא נסתיימו וצו המניעה הזמני בעינו עומד. נימוק זה אין לקבל. הכלל של חוק הבוררות בענין אישור סופי של צו מניעה הולך אחר הכלל הנהוג בביהמ"ש. כדרך שסעד זמני שניתן ע"י ביהמ"ש פג תוקפו עם סיום הערכאה בה ניתן כך גם סעד זמני שניתן לפי חוק הבוררות ולא בוטל יעמוד בתוקפו עד למתן פסק הבוררות. משניתן פסק הבוררות בערכאה הראשונה בטל צו המניעה הזמני אם לא אושר ע"י הבוררים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד בן דור למערער, עו"ד ברק למשיבה. 20.5.75).
ע.פ. 556/74 - מימון פדידה ויעקב אטיאס נגד מדינת ישראל
*סיוע לעבירות אינוס
* קולת העונש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע (השופטים: אלקיים, מלול וטירקל) בת.פ. 238/74 וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
העובדות:
שני המערערים הורשעו בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות ונדונו לשלוש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ההרשעה התבססה בעיקרה על עדותה של המתלוננת שהיתה מהימנה ע"י ביהמ"ש ועל סיוע. פדידה מערער הן על ההרשעה והן על חומרת העונש אטיאס מערער על חומרת העונש ואילו המדינה מערערת על קולת העונש.
החלטה - השופט ברנזון:
א. פדידה התכחש לענין האונס וטען בהודעותיו במשטרה כי בערב המעשה כלל לא ראה את המתלוננת ולא דיבר עמה. דברים אלה היו כוזבים והשקר הוכח ע"י עדות מהימנה כי אותו ערב דיבר פדידה עם המתלוננת. כדי לקבוע אם השקר הזה מהווה סיוע לעדות המתלוננת יש לראות אם הוא עונה על ארבעת התנאים הנדרשים: כי השקר יהיה מהותי; כי נעשה בזדון מתוך כוונה להעלים את האמת; כי יהיה ברור וחד משמעי; כי השקר היה מוכח מתוך עדות עצמאית ולא מתוך העדות העיקריות הטעונה סיוע. השקר בעניננו עונה על כל הדרישות הללו. יש והנאשם מבקש ע"י שקריו להרחיק את עצמו מזירת הפשע בזמן הקובע ויש והוא מנסה להרחיק את עצמו מקרבן הפשע בזמן הקובע כפל שהיה במקרה שלפנינו. הפרשה היא אחת ונמשכה מהרגע שהמערערים נטפלו למתלוננת ועד בעילתה נגד רצונה ואין להפריד בין שלביה השונים. כשם שהסיוע הישיר אינו חייב להשתרע לאורך כל החזית ודי אם הוא מתייחס לנקודה ממשית הנוגעת לענין, כך גם הסיוע העקיף הנובע משקריו של הנאשם.
ב. אשר לאטיאס - הוא הודה כי בעל את המתלוננת באותו ערב אך טען כי עשה זאת ,י4 מרצונה ובהסכמתה. עפ"י נסיבות הענין, היינו שהמתלוננת הלכה למשטרה לפנות בוקר כאשר השניים שחררו אותה, כי משהגיעה הביתה סיפרה לאביה סיפור המעשה וחזרו לתחנת המשטרה להתלונן, כי הבדיקה הראתה שריטות על חלקים שונים בגופה של המתלוננת, כל אלה מהוים סיוע לעדות המתלוננת כי נבעלה שלא מרצונה.
ג. אשר לעונש - המערערים הם בעלי עבר פלילי לא מבוטל ויש להם עבירות של שימוש באלימות ואיומים וגם הפעם ביצעו את זממם תוך שימוש באמצעים אלה, וכן האינוס היה ע"י שניים בצוותא תוך שימוש בנשק קר, כך שבשל כל אחת משתי הנסיבות הללו העונש המירבי הוא 20 שנות מאסר. אולם ביהמ"ש המחוזי שוכנע שהמערערים הולכים ומשתקמים בעבודתם ובעיסוקיהם הנוכחיים ומשום כך הקל עמהם. אם כי העונש הוא מן הקלים שהוטלו בנסיבות דומות הרי מאותה סיבה שהניעה את ביהמ"ש המחוזי שלא להחמיר עם המערערים לא יחמיר גם ביהמ"ש העליון עמם.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. עו"ד מן לפדידה, עו"ד קאזיס לאטיאס, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 28.5.75).
ע.א. 683/74 - מרכז החשמל נגד מדינת ישראל
*חילוט טובין ע"י מנהל המכס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בת.א. 342/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת ייבאה רדיאטורים חשמליים וברשימון על יבוא הטובין שהגישה למשרד המכס הוצהר על מחיר מסוים שנראה נמוך ביותר בעיני מנהל המכס והבלו. לפיכך החליט להשתמש בסמכות המוקנית לו עפ"י סעיף 149 לפקודת המכס וליטול את הטובין ולשלם את מחירם המוצהר. סמכות זו מוקנית לו תוך 30 יום מתאריך הגשת ההצהרה על המחיר ע"י היבואן. כאן הגיעה הודעתמנהל המכס למשרד המערערת באיחור והפקידה סירבה לקבל את ההודעה ואת התשלום שהומצא למשרד. יותר מאוחר התברר למנהל המכס שההצהרה על המחיר כוזבת לתלוטין ואז החליט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 204 לפקודת המכס ולחלט את הטובין ולא לשלם תשלום כלשהו. עתה באה המערערת בטענה כי ההחלטה הקודמת של מנהל המכס היתה כדין והגיעה תוך התקופה של 30 הימים ומכיון שנטל את הטובין בתשלום אין הוא יכול לחלט את הטובין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החילוט היה כדין ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. ההודעה הראשונה על נטילת הטובין בתשלום הגיעה 36 יום לאחר הגשת הרשימון של היבואן ועפ"י הפקודה ניתן לנכות מן הזמן העובר את ימי השבת ואת מועדי ישראל שהוכרזו כחגים ציבוריים לענין אותה פקודה. כאן היו חמש שבתות ויום חג אחד אך זה יום חג שלא הוכרז כחג ציבורי לענין אותה פקודה ועל כן היתה הנטילה שלא כדין וממילא בא החילוט ללא שנמסרה קודם הודעה על נטילת הטובין בתשלום.
ב. לא הוכחה נטילה בפועל של הטובין ע"י מנהל המכס ולכן אין זה מונע את השימוש בכח החילוט. לכל הדעות לא נעשתה שום פעולה של נטילה פיסית והעובדה שהטובין היו מאוחסנים במחסנים של המדינה אינה הופכת את החלטת הנטילה לנטילה פיסית. בהעדר כל פעולה של ממש המצביעה על כוונה ליטול את הטובין הלכה למעשה ולהעביר את הבעלות מן המערערת אל המדינה אין לאמר שהיתה נטילה במובן סעיף 149 לפקודה.
ג. גם אם היתה נטילה כחוק אין כל סיבה ששלטונות המכס לא יוכלו לחזור בהם מצעד זה לאחר שהוברר להם כי לאמיתו של דבר, לפי מצב הדברים שנודע להם לאחר הנטילה, בכוחם לנקוט בצעד דרסטי יותר העומד לרשותם. החלטת המנהל ליטול את הטובין בתשלום היא החלטה מינהלית ולא שיפוטית ואם הנסיבות מצדיקות זאת רשאי המנהל לחזור בו ממנה ולקבל החלטה אחרת המתאימה לנסיבות האמיתיות.
(בפני השופטים:ברנזון, ויתקון, ח. כהן. עו"ד י. גולדברג למערערת, פרקליט מחוז חיפה למשיב. 20.5.75).
ע.פ. 88/75 - מיכאל בסיל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה לאחר קינטור חמור) המערער נמצא אשם בהריגת אשתו לפי סעיף 212 לפח"פ ונדון ל- 12 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. אין חולק על כך שהמערער עשה את מעשהו בכונה לגרום למות האשה אלא שהוא טען טענת קנטור והמדינה לא הביאה ראיה לסתור. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהמדינה לא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה להוכחת העדר קנטור ועל כן לא הרשיע את המערער ברצח אלא בהריגה. היתה מידה רבה של קנטור והרגזה מצד המנוחה. לא זו בלבד שאמרה לו שמקומו אינו בבית בני הזוג אלא העליבה אותו בנוכחות אנשים זרים, ובאחד הערבים ניסתה לסלק אותו מהבית באומרה לו שאיננו דרוש שם כי הוא איננו גבר והילד איננו ילדו. לנוכח נסיבות הענין ניתן לאמר שמידת הקנטור היתה כה גדולה שניתן במקצת להקל בדינו. על כן הועמד עונש המאסר על תשע שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ע. לב למערער, עו"ד מישייקר למשיבה, 4.5.75).
ע.פ. 97/75 - מדינת ישראל נגד אנטואן כארם
*קולת העונש (הריגה עקב נהיגה בשכרות) המשיב היה תחת השפעת אלכוהול, נטל מכונית של חברו נסע בה במהירות שכשלעצמה לא היתה מוגזמת אך מכיון שהיה שתוי לא שלט על ההגה והוא ידע על כך. הוא עלה תוך כדי נסיעתו על שולי הכביש שם הלכה קבוצת נערים וגרם למותו של צעיר אחד, הוא המשיך בנסיעתו וסטה לצד שמאל של הכביש והתנגש במכונית אחרת ותוצאת שתי התאונות היתה גרימת מותם של ארבעה אנשים ופציעתם של ארבעה אחרים כשהמשיב עצמו נפצע ברגלו ונשאר נכה לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בהריגה ודן
אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי ופסל אותו לצמיתות מלהחזיק רשיון נהיגה והערעור על קולת העונש נדחה. אכן העונש נראה לכאורה קל מדי בהתחשב עם חומרת המעשה ותוצאותיו. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את אופיו הטוב של המשיב ועובדה זו כשלעצמה אין די בה כדי להצדיק את קולת העונש. ברם היה הסכם בין התביעה והסניגוריה כי המשיב יודה באשמות ולא יוטלו עליו עונשים מצטברים בשל שתי העבירות של גרימת מות, ושביהמ"ש ידון בענין כאילו היה זה מעשה אחד כולל. ההסכם עם הקטגוריה השפיעה על ביהמ"ש להקלת העונש ולנוכח חומרת המעשה לא היתה צריכה המדינה להגיע לידי הסכם עם הסניגוריה. ברם מאחר שהשופטים הושפעו, ובצדק, מן ההסכם שנעשה בין הצדדים אין זה מן הראוי להתערב בעונש אף אם המשיב ראוי לעונש חמור יותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד גב' סוכר למערערת, עו"ד שגיא למשיב. 6.5.75).
ע.פ. 520/74 - מדינת ישראל נגד עמוס סולמי
*קולת העונש (החזקת סמים) בפרוזדור ביהמ"ש העליון, כאשר הובאו אסירים לביהמ"ש, הסתובב שם גם המשיב ונתגלו ברשותו 50 גרם חשיש ויש רגליים לסברה שבא כדי למסור את הסם לאחד האסירים. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב לתשלום קנס של 2000 ל"י וששה חדשים מאסר על תנאי, הערעור על קולת העונש נדחה, אכן בתי המשפט הורו פעמים אין ספור שיש להחמיר בעונשים של סוחרי סמים ומתווכים אלא שכאן החליט ביהמ"ש המחוזי שלא להטיל על המשיב עונש מאסר בפועל מאחר שאין לו הרשעות קודמות, ומה שיותר חשוב, עדותו של מפקד המשיב בצבא ששיבח את התנהגותו במלחמה ולדברי המפקד היה שמח אילו כל פיקודיו היו כמו המשיב דנא. אלה הן נסיבות מיוחדות, אשר אפילו אינן מצדיקות הטלת עונש כה קל, הרי יש בהן כדי למנוע התערבותו של בימ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד ריכטמן למשיב. 12.5.75).
ע.פ. 5/75 - מנשה שם - טוב נגד מדינת ישראל
*ערעור נאשם על זיכוי מחמת ספק המערער זוכה בביהמ"ש המחוזי מפאת ספק והוא מערער על כך שלא נקבעה חפותו מפשע אלא ניתן לו להנות מן הספק, בטענה זו אין בידי ביהמ"ש שלערעור לדון. פס"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן לערעור ע"י מי שרואה עצמו מקופח על ידיו והמערער לא קופח הואיל והוא זוכה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיבה. 12.5.75).
ב"ש 112/75 - יעקב פינקלשטיין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה נגד המבקש הוגש כתב אישום שבו הוא מואשם בסיוע, כבודק מכס, להברחת טובין בשווי של מליון ל"י בערך ובהחזקת מטבע זר בדירתו בסכום של 32 אלף דולר. ביהמ"ש המחוזי סירב לשחרר את העורר בערבות עד לגמר בירור דינו והערר על כך נדחה. למרות שמדובר בעוונות הרי אלה עבירות בעלות אופי חמור ואין הצדקה להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה גם בהתחשב בכך שבשלב זה המבקש הוא בחזקת זכאי.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מ. רבינוביץ למערער, עו"ד מישייקר למשיבה 15.5.75).
ב"ש 95/75 - סאלה טאהר אלעלמי ואח' נגד שיקך מוחמד אלמועטי ואח'
*הארכת מועד בתאריך 18.2.75 ניתן פס"ד בתיק שבין הצדדים וביום 18.4.75 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסה"ד. טענתם היתה כי רק ביום 3.4.75 הצליח פרקליטם לקבל העתק של פסה"ד וכי פעמים רבות פנה למזכירות ביהמ"ש ונענה כי התיק
איננו במקומו. הבקשה נדחתה. כבר נפסק ע"י ביהמ"ש העליון כי אין לראות בעיכוב פסקי דין במזכירות של ביהמ"ש טעם מיוחד להארכת מועדים, יתר על כן, בעניננו גם אם היה קיים טעם מיוחד הרי נפגם טעם זה ע"י העובדה, שחל איחור של שבועיים מן היום שלכל הדעות היה פסה"ד מוכן ועד ליום שהוגשה הבקשה להארכת המועד.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד תוסיה כהן למבקשים, המשיב לעצמו. 21.5.75).
בג"צ 199/75 - שמחה ניר, עו"ד נגד ועדת הבחירות של לשכת עורכי - הדין ואח'
*בחירות לשכת עורכי - הדין העותר פנה כבר מספר פעמים לבג"צ בענין הבחירות ללשכת עורכי- הדין ובקשתו להכריז על פסלות הבחירות נדחתה. עתה מבקש העותר כי בג"צ יסטה מן ההלכה באופן שהבחירות שנתקיימו עפ"י הפסק הקודם של בג"צ יבוטלו. לביסוס עתירתו מפנה העותר להוראת סעיף 33 לחוק בתי המשפט שלפיו ביהמ"ש העליון אינו קשור בהלכה שהוא עצמו פסק והוא רשאי לסטות ממנה. עתירתו נדחתה. ביהמ"ש העליון אמנם רשאי לסטות מהלכה שפסק אך אין הוא נוהג לעשות כן אלא במקרים נדירים בלבד. בעניננו אין כלל לדון בשאלה אם יש לסטות מהלכה פסוקה ואם לאו, שכן בג"צ לא ישתמש בסמכותו עפ"י סעיף 7 לחוק בתי המשפט ולא יורה לגוף ציבורי הנתון למרותו לפסול מעשה שאותו גוף עשה, כאשר מעשהו תואם את פסה"ד שיצא מביהמ"ש עצמו. גופים ציבוריים הנתונים לסמכות בג"צ ומכלכלים צעדיהם בהתאם להחלטת ביהמ"ש, נוהגים כשורה ופועלים כדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. העותר לעצמו. 22.5.75).
בג"צ 181/75 - חוה זיינפלד נגד האוניברסיטה העברית ואח'
*לימודים באוניברסיטה העותרת עמדה לסיים לימודים להכשרת מורים באוניברסיטה אך מחמת שביתת מדריכי הוראה ומרצים באוניברסיטה השתבשה תכנית הלימודים וסיום הלימודים עשוי להדחות. העותרת מבקשת להורות לאוניברסיטה להרשות לה לסיים לימודיה כמתוכנן במועד אם כי לא זכתה להשלמת ההוראה, או שהאוניברסיטה תכנע לדרישות העובדים ותביא לסיום השביתה. העתירה נדחתה. לעותרת אין עילה לפניה לבג"צ ואין זה מתפקידו של בג"צ לברר אם השביתה צודקת או לא ואין בידיו לכפות על המשיבים להביא לסיומה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י, כהן. החלטה - השופט לנדוי. העותרת לעצמה. 22.5.75).
בג"צ 78/75 - פלוני נגד ביה"ד הצבאי לערעורים ואח'
*שיפוט בפני בי"ד צבאי מחוסר סמכות התובע הצבאי במחוז שיפוט צפון הגיש כתב אישום נגד העותר לביה"ד הצבאי המחוזי במחוז שיפוט צפון ונשיא ביה"ד הצבאי לערעורים הורה להעביר את כתב האישום לביה"ד הצבאי המחוזי גייסות השריון, מאחר שהעותר הוצב ליחידה של גייסות השריון. בגלל טעות משרדית הועבר התיק לביה"ד הצבאי מחוז שיפוט דרום, נשיא ביה"ד במחוז שיפוט דרום הרכיב בי"ד לשמיעת המשפט, הצדדים הופיעו למשפט ונטענו טענות טרומיות שונות. ביה"ד הצבאי המחוזי קיבל טענה אחת וביה"ד הצבאי לערעורים ביטל את החלטת ביה"ד המחוזי והחזיר אליו את התיק. אז העלה הסניגור לראשונה טענה חדשה כי כל הדיון בביה"ד המחוזי הדרום וגם הערעור היו בטלים מעיקרא, כי בפני ביה"ד במחוז הדרום לא היה כתב אישום בר תוקף שכן הענין הועבר ע"י נשיא ביה"ד הצבאי לערעורים למחוז שיפוט גייסות שריון, טענתו נתקבלה ע"י בג"צ. בהתאם לחוק השיפוט הצבאי כשהועבר הענין למחוז שיפוט גייסות שריון ניתנה הסמכות לאותו בי"ד ולמעשה כתב האישום לא נתקבל כדין ע"י מחוז שיפוט דרום וכל מה שנעשה כאילו לא נעשה. על כן בוטלו כל ההליכים שבפני אותו בי"ד.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד שוויג וברנשטיין לעותר, עו"ד ביניש למשיבים. 26.5.75).
ע.פ. 536/74 - קרון ליבוביץ וברוך גוטליב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס שני המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירות אינוס בכך שבעלו את המתלוננת כאשר היתה במצב שלא יכלה להתנגד להם מפני השפעת חשיש שעישנה וכדורים שבלעה. הערעור על הרשעתם נתקבל. ההרשעה התבססה על עדותה של המתלוננת ועדותו של אחד שהביא את המערערים אל המתלוננת ונסע יחד איתם למקום אשר בו עישנו את הסמים. מתוך חומר הראיות עולה כי אין זה בטוח לקבוע שאמנם המתלוננת הגיעה למצב כזה שהעישון הביא אותה לאובדן חושים ולמניעת כח הרצון שלה להתנגד. כמו כן קיים ספק שמא טעו המערערים טעות כנה וסבירה בענין חוסר הסכמתה של המתלוננת למעשה הבעילה (אם אמנם היה חוסר הסכמה), כי גם טעות כזאת יש בה כדי לשלול את הכונה הפלילית לבצע את עבירת האינוס.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט לנדוי, (הוסיף השופט ח, כהן). עו"ד הגלר למערער מס' 1, עו"ד רסלר למערער מס' 2, עו"ד ראב למשיבה. 8.5.75).
ע.פ. 555/74 - מדינת ישראל נגד פרידריך באייר
*חומרת העונש (שוחד) המשיב הועסק כטכנאי ראשי במחלקה לחקר החלל במכון וולקני השייך למשרד החקלאות ובמסגרת עבודתו עשה בדיקה שתוצאותיה היו בלתי משביעות רצון, הזמין את הגוף שעבורו עשה את הבדיקה וקיבל שוחד של חמשת אלפים לירות על מנת לעשות בדיקה חדשה. ביהמ"ש הרשיע את המשיב בעבירות שוחד ודן אותו לשנה אחת מאסר על תנאי ולתשלום קנס בסך 3,000 ל"י והערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי התחשב בכך שהמשיב עבד 20 שנה במכון ופוטר, שהוא בגיל קרוב ל- 60 שנה וללא הרשעות קודמות. ביהמ"ש העליון העיר כי העונש ההולם עברייני שוחד בשירות הציבורי הוא מאסר בפועל ותהיינה הנסיבות האישיות אשר תהיינה. תופעת השחיתות בשירות הציבורי חדלה להיות נדירה ויוצאת דופן והנגע הגיע לממדים נרחבים ומסכן את עצם קיומו של משטר חברתי וציבורי תקין במדינה. עברו שלוש וחצי שנים מאז המעשה אך עצם עבור הזמן איננו סיבה לאי הטלת עונש מאסר, ואולם רק בהתחשב בכך יסתפק ביהמ"ש העליון בהטלת מאסר בפועל של שנה אחת בלבד.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד גב' ברנשטיין למערערת, עו"ד נ. רבינוביץ למשיב. 21.5.75).
ע.א. 54/74 - מוצרים כימיים בע"מ נגד יעקב רוזנטל
*מחיקה על הסף וצירוף נתבע המשיב שהוא תושב ניו יורק הזמין אצל המערערת מוצרים שונים. ההזמנה היתה על ניר מכתבים שעליו התנוסס שם פירמה מסוימת ועל המכתב, שהיה מכתב אישי ולבבי שבין המשיב לבין מנהל המערערת, חתום המשיב אישית. כתוצאה מסכסוך מסוים לא שילם המשיב למערערת את דמי המוצרים שהיא שלחה ובהיות המשיב בישראל לביקור הוגשה נגדו תובענה ובוצעה המצאת מסמכים לידי המשיב. בבקשתו לרשות להתגונן טען המשיב כי הפירמה שעל ניר שלה בוצעה ההזמנה הינה אישיות משפטית נפרדת ואינה זהה עם המשיב ואין לחייב אותו באופן אישי, מלבד טענת חוסר היריבות כאמור טען גם נגד סמכותו המקומית של ביהמ"ש בישראל לדון בענין. הטענה נגד הסמכות נדחתה ע"י בתי המשפט דלמטה ואילו הטענה על חוסר היריבות נתקבלה והערעור על כך נתקבל באופן שניתנה הרשות למערערת לצרף את הפירמה כנתבעת. לענין חוסר היריבות לא היתה בפני ביהמ"ש ראיה להוכיח את טענת המשיב שהפירמה האמורה היא אישיות משפטית נפרדת ושהוא רק בעל זכות חתימה מטעמה. אולם די בטענה שנטענה בכתב הגנה כדי להטיל על המערערת את חובת הראיה שהיריב שלה הוא אמנם המשיב אישית. אולם
אין בכך כדי לחייב את דחיית התביעה וביהמ"ש רשאי להורות על הוספת שמה של הפירמה כנתבעת ואם יתברר שהפירמה היא אישיות משפטית יפסק הדין נגדה ואם לאו יפסק הדין נגד המשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, ויתקון. החלטה - השופט ח. כהן. 14.5.75).
ע.א. 519/74 - גרבליך חברה לבנין בע"מ ואח' נגד קרול דוהן ואח'
*פירוש חוזה בין הצדדים היה חוזה למכירת דירה של המערערת למשיבים והתעוררו שאלות שונות של פגמים בבניה והשאלה העיקרית היתה פירוש חוזה שבין הצדדים. בחוזה נאמר כי במקרה של חילוקי דעות הנוגעים ללקויים יימסר הדבר למהנדס כמומחה והחלטתו תחייב את הצדדים. המשיבים הודיעו למערער על הליקויים אך לא פנו למהנדס ואחרי עבור זמן רב פנו לביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי סירב לבקשת המערערת לדחות את התביעה על הסף ופסק סכומי כסף לטובת המשיבים והערעור על כך נדחה. פירוש החוזה איננו כי המהנדס יהיה בורר אלא שפניה אליו מהווה תנאי מוקדם לביצוע התיקונים. אולם צדק ביהמ"ש המחוזי כי התנאי המוקדם לא היה מוטל על הקונים דוקא והמוכרת יכלה אף היא לפנות למהנדס משקיבלה הודעה מן הקונים על הליקויים. משלא עשתה כן במשך תקופה ארוכה אין לה אלא להלין על עצמה ואין הדבר מחייב דחיית התביעה על הסף. מאידך קיבל ביהמ"ש את ערעורם הנגדי של המשיבים וקבע את הרבית על הסכום שנפסק להם מיום הגשת התביעה ולא מיום פסה"ד.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד ד. טיבלום למערערת, עו"ד ג. גושן למשיבים. 1.5.75).
ע.א. 221/74 - סואג' פאתום נגד פכרי פוהוס
*טענות פסלות של צוואה שנערכה בפני שופט המנוחה מונירה פהום ערכה צוואה בפני שופט בימ"ש בנצרת כאמור בסעיף 22 לחוק הירושה. לאחר מותה ביקש המערער לקיים את צוואתה. המשיב התנגד לקיום הצוואה וטען שהיא פסולה מחמת שהיא נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת, הוא הביא לפני ביהמ"ש ראיות שונות שמהן השיג ביהמ"ש שאמנם המנוחה לא היתה מסוגלת ליצור לעצמה רצון משלה כאשר ערכה את הצוואה ושהיא פעלה בהשפעת בנותיה שבביתן התגוררה. למרות הראיות שהובאו ע"י המשיב לא הביא המערער מצידו כל ראיות לסתור. ביהמ"ש המחוזי לא קיים את הצוואה והערעור על כך נדחה. צוואה שנעשתה בפני שופט כאמור בסעיף 22 יש בה משום ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה. אך גם זאת רק ראיה לכאורה. לעומת זאת לענין כשרותה מהבחינות האחרות בחוק אין בעשיית הצוואה לפני השופט אפילו ראיה לכאורה. אכן הטוען שהצוואה איננה כשרה עליו הראיה שהיא פסולה מכח אחת מהוראות החוק ובעניננו הביא כאמור ראיות להוכחת טענות הפוסלות ואלה לא נסתרו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן, עו"ד א. אבו- חנא למערער, עו"ד א. טויסטר למשיב. 6.5.75).
ע.פ. 528/74 - נחום פליקס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לגנוב המערער עבד בימות החול כשרת במתקן ספורט של עירית ת"א והאישום נשוא ערעור זה התייחס למעשה שעשה המערער בעיסוקו בעבודה אחרת ביום שבת כאשר עבד כקופאי של בריכת בית הנוער וקיבל כסף עבור כרטיסים משומשים. הוא הורשע בעבירות על סעיפים 140 ו- 276 (ג) לפח"פ ונדון לחודשיים מאסר בפועל ו- 22 חודשים מאסר על תנאי וערעורו נתקבל באשר לסעיף האישום וכן באשר לחומרת העונש. לענין ביצוע העבירה במסגרת עבודתו כעובד עיריה - המערער הודה בעובדות הכלולות בכתב האישום וביניהן
נאמר כי היה עובד עירית ת"א והועסק כקופאי בבריכה, הבריכה הינה מתקן עירוני ובין אם קיבל המערער שכר מיוחד עבור עבודה זו מן העיריה ובין אם קיבל שכרו ממקום אחר אין הדבר משנה לצורך הרשעה בסעיף הנ"ל. מאידך באה אמנם עדות שהמערער מכר כרטיסים משומשים אך הכסף עדיין היה בקופה ולא באה עדות שהמערער נטל את הכסף לעצמו כאשר נתפש. אי לכך ניתן להרשיעו על עבירה בנסיון לגנוב לפי סעיפים 29 ו- 276 (ג) לפקודה. מכיון שונה סעיף האישום כאמור הורה ביהמ"ש העליון שכל תקופת השנתיים תהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ברקאי למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 12.5.75).
ע.א. 193/75 - יהושע ברוכמן נגד בית חינוך עוורים לישראל ועו"ד אבוטבול
*צירוף צד לתביעה לקיום צוואה ענינו של ערעור זה, צוואה של המנוחה בראוכפלד שצוותה חלק מנכסיה לבית חינוך עוורים ועו"ד אבוטבול חתם כעד לצוואה ונתמנה ע"י המצווה להיות מבצע הצוואה המשיב ביקש את קיום הצוואה והמערער התנגד וביקש לצרף את עו"ד אבוטבול כצד לתביעה. בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. משהוגשה התנגדות לצו קיום צוואה מתנהל הדיון עפ"י סדרי הדין הנהוגים בדיון בתובענה, מי שביקש את קיום הצוואה הופך לתובע ומי שמתנגד הופך לנתבע. אין מקום לצרף את המשיב השני כתובע. עפ"י תקנה 24 לתקנות סדר הדין ביהמ"ש מצרף בעל דין באחד משני המקרים: כאשר האדם שמבקשים לצרפו צריך היה מלכתחילה להיות בעל דין; כשביהמ"ש נוכח לדעת שנוכחותו של אדם נוסף דרושה כדי לאפשר לו לפסוק ולהכריע ביעילות בשאלות הכרוכות בתובענה. בעניננו אין טוען שהיתה קיימת חובה לצרף מלכתחילה את המשיב השני כבעל דין ולענין החלופה השניה אין לראות שההכרעה בשאלת תוקף הצוואה תהיה לוקה בחסר אם לא יצורף המשיב השני כבעל דין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ג. קטון למערער, עו"ד י. גאגין למשיבים. 19.5.75).
ע.א. 628/73 - אשר פויכטונגר בע"מ נגד יוחנן פלזנטל
*אחוז נכות בפגיעת עבודה המשיב נפגע בתאונת עבודה ועל המערערת הוטלה אחריות שילוחית למעשה רשלני של עובד שלה וחוייבה בתשלום פיצויים למשיב. הערעור על כך נדחה, לענין גובה הפיצויים - רופא מטעם המערערת העריך את נכותו של המשיב ב- 15 אחוז ורופא מטעם המשיב העריך את נכותו ב- 30 אחוז, ואילו השופט לא אימץ אף אחת משתי הערכות אלה, אלא לקח את הממוצע של שניהם. אין למצוא פסול בכך ואין השופט חייב לקבל הערכתו של רופא זה או אחר ומותר לו לקבוע את המצב כפי שהוא רואה אותו לאור מכלול הראיות שבאו לפניו בענין זה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד בייניש למערערת, עו"ד ב. שיפמן למשיב. 13.5.75).
ע.א. 736/74 - חברת משכוכית בע"מ נגד מנהל מחלקת עבודות ציבוריות ואח'
*פיצויים בגין הפקעת מקרקעין בשנת 1957 פורסם צו לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל שלפיו הופקעה קרקע ברוחב של 40 מטר בחלקה מסוימת לשם סלילת כביש. בשנת 1963 רכשה המערערת את החלקה האמורה. בשנת 1964 פורסם צו נוסף המחיל את הפקודה על אותו כביש והפעם על רצועה שרוחבה 50 מטר והצו הקודם לא הוזכר בצו החדש. המערערת טענה כי מכיון שהצו החדש לא הזכיר את הצו הקודם הרי בטל הצו הקודם מכללא, ההפקעה הנוכחית היא של 50 מטר ולא רק תוספת של 10 מטר ומגיעים לה פיצויים עבור ההפקעה כולה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו והערעור על כך נדחה. אין מקרה זה דומה להלכה שנפסקה בע.א. 114/70
פד"י כ"ד (2) 531, שכן להבדיל מן העובדות שם, לא היה כאן שום ספק בדבר תוקפו של הצו משנת 1957 אשר חל על החלקה הנדונה. כמו כן שם חלפו חמש שנים מפרסום הצו מבלי שנעשתה פעולה בשטח ואילו כאן כבר נתפשה החזקה ברצועה של 40 מטר לפי הצו הראשון ונסלל הכביש בחלקה. לטענת המערערת מגיעים לה פיצויים בעילת נזיקין משום שלא נרשמה הערה על ההפקעה לפי הצו הראשון - אך הוברר שלמרות שלא נרשמה הערה על מתן הצו הרי המערערת ידעה בעת רכישת הקרקע על ההפקעה ואף שילמה עבור הקרקע בהתחשב בכך.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד סמו למערערת, עו"ד גולדמן למשיבים. 20.5.75).
ע.פ. 120/75 - צדוק התוקה ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית משפט עקב אי הופעת עד התביעה שני המערערים הועמדו לדין בגין עבירה על חוק התכנון והבניה, נתקיימו ישיבות רבות של ביהמ"ש אך עדיין לא הגיע ביהמ"ש לדיון בגוף הענין. בישיבה האחרונה של ביהמ"ש לא הופיע עד התביעה, התובע ביקש לדחות, הסניגור התנגד ואז זיכה ביהמ"ש את הנאשמים, בערעור טען התובע כי ביהמ"ש חייב היה לדחות את הישיבה ולהעתר לבקשתו להביא את עד התביעה ע"י המשטרה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור והערעור על כך נדחה. השאלה היחידה היא אם אמנם ביקש התובע מביהמ"ש כי יורה על הבאת העד ע"י המשטרה ואם ביקש זאת לא היתה ברירה בידי השופט אלא לדחות את המשפט ולהורות על הבאת העד. בפרוטקול בימ"ש השלום אמנם לא רשומה בקשה כזו של התובע אך הענין הועלה בביהמ"ש המחוזי כאמור והסניגור לא כפר בטענה שהיתה בקשה כזו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד לברן למערערים, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 13.5.75).
ע.פ. 29/75 - אחמד ג'בארין נגד מדינת ישראל
*הגנה במשפט תקיפה של מסיג גבול פקיד מינהל מקרקעי ישראל נכנס לשטח שהיה בחזקתם הבלעדית של המערער ובני משפחתו, הוא הסביר את מטרת בואו לשם מטעם המינהל, ואז ביקש המערער שיעזוב את המקום וקילל אותו ומשלא עזב תפש בו המערער בחולצתו ודחף אותו ואז ברח מן המקום, בתי המשפט דלמטה הרשיעו את המערער בעבירה לפי סעיף 249 לפח"פ והערעור על ההרשעה נתקבל. נוכח העובדות האמורות אין לאמר בודאות כי מידת הכח בה השתמש המערער כדי להרחיק את העד מהשטח המוחזק על ידיו לא היתה סבירה או שלעד לא היתה הזדמנות נאותה לעזוב את המקום, ולפחות מבחינה זו המקרה הוא על הגבול. כיון שכך עומדת למערער ההגנה האמורה בסעיף 18 (א) לחוק המקרקעין ולא הוכח היסוד שמעשה התקיפה בוצע ע"י המערער שלא כדין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט, עו"ד נקארה למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 12.5.75).
ע.פ. 66/75 - חברת צידה בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הפקעת מחיר המערערים מקיימים מזנון בשדה התעופה באילת והועמדו לדין על הפקעת מחיר בזה שקיבלו בעד בקבוק משקה מקורר מחיר העולה על זה שנקבע בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים לתשלום בקיוסק או במזנון. השאלה שהתעוררה היא אם המקום שבו נמכר המשקה הוא מזנון או בית קפה. בימ"ש השלום קבע שהמדובר במזנון והרשיע את המערער והערעור על כך נדחה. המלה מזנון אינה מוגדרת בחוק ובהתאם לכללי הפרשנות המקובלים יש לתת לה אותה משמעות טבעית ורגילה השגורה בפי העם, המבחן הוא מה מובן עשוי האדם הרגיל לתת למלה זו, השאלה אם מדובר במזנון אם לאו היא בסופו של דבר שאלה של עובדה
ומכיון שעל סמך חומר הראיות ניתן היה לשופט השלום להגיע למסקנה שמדובר במזנון אין להתערב במסקנתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד ד. לב למערערים, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 5.5.75).
ע.פ. 206/75 - מוחמד אלקואסמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה על יסוד טביעות אצבעות המערער הורשע בעבירה של פריצה וגניבה לבית דירה ונדון ל- 8 חדשים מאסר בפועל ו- 10 חדשים מאסר על תנאי וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה התבססה על טביעת אצבעות של המערער שנמצאו על הצד הפנימי של שברי זכוכית של דלת שנפרצה והמערער לא הצליח להסביר כיצד הגיעו לאותו מקום טביעות אצבעותיו. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון הרשעה קודמת של המערער בביהמ"ש בבית לחם ואין לקבל את טענת המערער כי לצורך העונש יש להביא בחשבון את עברו של הנאשם רק במדינה. הרשעה בעבירה קודמת של נאשם היא ראיה להוכחת אופיו ואין נפקא מינה אם העבירה הקודמת נעברה בארץ או נעברה בחו"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן ברנזון, ח, כהן, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ד, מימון למערער, עו"ד י, משייקר למשיבה. 7.5.75).
ע.פ. 593/74 - שלום ניניו נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש באחד הערבים נעלמה מכוניתם של המתלוננים ובאותו לילה נתגלתה להם המכונית כאשר המערער ישב ליד ההגה. המתלונן ניסה לתפוש את הגה המכונית ואח"כ המתלוננת ניסתה לעצור את המכונית ואז נסע המערער לעברה ופגע בה במכונית. לאחר ימים מספר באו שוטרים לבית המערער כדי לעצרו בקשר לתקרית הנ"ל ואז הוא התפרע ואיים על השוטרים בסכינים. באותו יום נערך מסדר זיהוי שבו זיהה המתלונן את המערער בודאות ואז שוב השתולל המערער ודחף את השוטרים שהובילוהו לתא המעצר, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות גרם חבלה חמורה, שימוש ברכב ללא רשות, איומים ותקיפת שוטרים ודן אותו לעונש מצטבר של חמש שנים מאסר. וערעור על ההרשעה בגרם חבלה חמורה נתקבל והערעור על חומרת העונש נדחה. לענין הזיהוי - שאלת הזיהוי היא שאלה שבעובדה והשופטים נתנו אמון מלא בעדות המתלונן ובכך אין להתערב. לענין החבלה החמורה - מתוך חומר הראיות עולה כי אין להרשיע את המערער בגרם חבלה חמורה אלא בגרם חבלה. עם זאת בהתחשב בהתנהגות הבריונית של המערער, בתקיפת השוטרים והאיום עליהם, דברים המציגים את המערער כאדם פרוע אלים, ולנוכח הרשעותיו הקודמות הרבות של המערער אין לשנות את מידת העונש למרות שינוי סעיפי האישום.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי. י. כהן. עו"ד רכטמן למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה, 13.5.75).
ע.פ. 580/74 - אברהם רכס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י עובד מדינה) המערער שימש כגובה ראשי במשרד מס הכנסה בנהריה ובתור שכזה הרבה לבוא במגע עם נישומים, קיבל כספים שונים מנישומים ולא הכניסם לקופת מס הכנסה אלא שילשלם לכיסו. במשך 15 חדשים ביצע תשע עבירות שבהן גנב כ- 33 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של ארבע שנות מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. סניגורו טען כי הפרקליט שייצג את המערער בביהמ"ש המחוזי הודיע לביהמ"ש שהמערער איננו מסוגל לשלם קנס כספי אך עתה עלה בידי המערער לגייס כסף השווה לסכום המעילה ועל כן מבקש הסניגור החדש להמיר מקצת המאסר למאסר על תנאי ולהוסיף עליו את הקנס המדובר. אכן מצב עובדתי זה נכון אך יש לבדוק אם העונש של
ארבע שנות מאסר שהוטל על המערער הוא חמור יתר על המידה. בהתחשב בעמדה הנכבדה שהיתה למערער כגובה ראשי של משרד מס הכנסה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. החלטה מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד וגמן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 25.5.75).
ד"נ 31/74 - מדינת ישראל נגד אדמון עטאף
*העונש המירבי בעבירת מרמה בע"פ 570/73 נדון ערעור הנוגע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובמסגרת פסק דינו של ביהמ"ש העליון נאמרו דברים הנוגעים לסעיפים 28 (3) לחוק דרכי ענישה ו- 29 (א) לאותו חוק. המדינה ביקשה דיון נוסף מתוך חשש שנסוחו של פסה"ד האמור יתפרש כאילו סעיף 29 המדבר על הטלת קנס פי שלושה משוויו של נזק שנגרם בעבירה על החוק באה לגרוע מסכום הקנס המקסימלי הקבוע בחוק. ביהמ"ש העליון בדיון הנוסף הסביר את דבריו והבהיר כי סעיף 29 האמור בא להחמיר ולא להקל, היינו שניתן להטיל את הקנס המקסימלי הקבוע בחוק או פי שלושה מסכום הנזק אם לדעת ביהמ"ש הקנס המירבי הקבוע בחוק לא די בו כדי למצות את חומרת העבירה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' ברנשטיין למבקשת, עו"ד גב' נוימן למשיב. 12.5.75).
בג"צ 175/75 - דרור חריש נגד שר התחבורה ואח'
*קבלת עבודה באל- על העותר הוא טייס קרב ששירת בחיל האויר ולאחר שהשתחרר ביקש להתקבל כטייס אזרחי באל- על. תחילה לא נמצא מתאים ולאחר שעבר אימון והתייצב שוב בפני ועדת מיון נמצא מתאים מבחינת כישוריו לעבודה כחניך טייס בחברה, אבל מפאת חוסר מקומות פנויים בתקן לא יכלה החברה להענות לבקשתו להתקבל בחברה. עתירתו נגד סדרי קבלת עובדים באל- על נדחתה. מבלי להכנס לשאלה אם אל- על נתונה לפקוחו של בג"צ בענין כמו זה שלפנינו, הרי אין בג"צ יכול להכתיב לאל- על את סדרי קבלת עובדים בצורה זו או אחרת ואין בג"צ יכול להתערב לגופו של ענין שהעמיד לפניו העותר.
(בפני השופטים: ברנזון,ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו. 13.5.75).
ע.פ. 136/75 - מאיר ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת עובדת סוציאלית) העותר פנה לעובדת סוציאלית וזו נהגה בו באדיבות ובאורך רוח אך המערער גמל לה בתקיפה ברוטלית שבה נשברה לה לסת והיא נזקקה לתקופת אישפוז ממושכת. המערער נדון לשנה אחת מאסר בשל גרימת חבלה חמורה והערעור על כך נדחה, לא היתה זו התפרצות האלימה הראשונה של המערער ויש לו הרשעות קודמות אשר על פיהן ניתן ללמוד כי הוא מנסה להשיג את שלו בדרכי אלימות. לגבי אדם כזה יש צורך בענישה של ממש כדי לשים מעצור לנטיותיו האלימות. עובדים סוציאליים ועובדים אחרים העושים את עבודתם בתנאי מתח גבוהים ראויים להגנה על שלומם בכל דרך אפשרית וכולל תגובה עונשית חריפה על תקיפתם.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. עו"ד גת למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 11.5.75).
ע.פ. 115/75 - יצחק אהרונוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף רשיון נהיגה) המערער שהוא עולה חדש השיג רשיון נהיגה מזוייף ממדינת מוצאו ובאמצעותו הגיש בקשה למשרד הרישוי כדי לקבל רשיון נהיגה ישראלי. הוא הורשע בעבירה של הפצת מסמך מזוייף ובנסיון לקבל דבר מה במרמה בנסיבות מחמירות ונדון לששה חדשי מאסר. הערעור נדחה. החזקת רשיון נהיגה לא באה רק כדי לאפשר לנהוג ללא קבלת רשיון, אלא שעפ"י תעריף המכס והפטור זכאי לקבל מכונית פטורה ממכס עולה שיש בידו רשיון נהיגה.
ביהמ"ש העליון ציין כי דוקא העובדה שרבים השיגו רשיונות ישראליים על סמך רשיונות חוץ מזוייפים מחייבת החמרה בעונש. לענין "הנסיבות המחמירות" - החוק לא קבע מהן והכל תלוי בנסיבות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ע. מאק למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 6.5.75).
ע.א. 731/74 - יוסף אייזן ואח' נגד יורשי סמרה פרסי ז"ל ואח'
*טענת חוסר יריבות המערערים הגישו תביעה בגין הצמדת חלק שטח של בית משותף לדירות מסוימות בעוד שבחוזים שלהם הוסכם כי שום שטח לא יוצמד לדירות מסוימות. ביהמ"ש המחוזי מחק שניים מתוך המערערים מכתב התביעה באשר לאלה אין חוזים עם הקבלנים שבנו את הבנין אלא הם רכשו את הדירות שלהם אצל קודמיהם אשר להם היו חוזים עם המשיבים. הערעור על כך נדחה. חלק מהאנשים רכשו את הדירות מן הקבלנים לאחר רישום כל הדירות והצמידויות כבית משותף וממילא אין פרשת התביעה מגלה תביעה מצד אותם תובעים. אשר לאנשים שרכשו את הדירות מן הקונים שיש להם הסכמים עם הקבלנים הרי אין זכויות הבאות מכח קודמיהם, הם רכשו את דירותיהם מבעלי הדירות הקודמים להם ולקבלנים לא היה כל ענין בעיסקאות אלה. צדק גם ביהמ"ש שאין תובעים אלה זכאים לסעדים עפ"י דיני היושר שכן באין הסכם ביניהם לבין הקבלנים אין גם בסיס ליצירת זכויות שביושר. ניתן לטעון זכויות שביושר נגד צד שלישי נתבע, אבל אין צד שלישי יכול לתבוע זכויות שביושר נגד הנתבע שהתחייב כלפי צד אחר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. קובו למערערים, עו"ד ח. אורין למשיבים. 29.5.75).
ע.א. 672/74 - מכלה שרף נגד ר. דודזון
*תחולת ההגבלה בתוספת שכ"ד בערעור זה התעוררה שאלה אם סעיף 52 (ה) של חוק הגנת הדייר המורה על העלאה הדרגתית של דמי שכירות, שנקבעו ע"י בי"ד לשכירות, חל גם על בית עסק שלגביו אין הגבלה של מקסימום דמי השכירות. בתי המשפט דלמטה פסקו כי העלאה ההדרגתית חלה גם על בתי עסק מסוג כזה והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. שרף למערערת, עו"ד מ. לם למשיב. 26.5.75).
ע.א. 155/75 - פקיד השומה נגד יצחק להר
*קביעת אגרות בית משפט המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים ערעור על שומות מס הכנסה למספר שנות מס וגזבר ביהמ"ש קבע לערעור אגרה לכל שנת מס בנפרד בהתאם לתקרה לפי הפריט הקבוע לערעורי מס הכנסה. שופט ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב כי יש לקבוע תקרה אחת לערעור כולו למרות שהוא מתייחס למספר שנות מס והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון קבע כי יש גם לקבל את טענת המשיב שפקיד השומה אינו צד לענין קביעת גובה האגרה. שאלת גובה האגרה היא ענין שבין המדינה לבין מי שמשלם את האגרה ולא לבעלי הדין. ביהמ"ש העליון ציין, לגופו של ענין, כי קיים ערפל בשאלת האגרות ומחוקק המשנה יצר ע"י כל מיני תיקונים מעשי טלאי על גבי טלאי, אבל כל עוד קיים הערפל אין להטיל על בעל דין אגרה שאין לה יסוד ברור בתקנות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מישייקר למערער, עו"ד א. שפאר למשיב. 2.6.75).
ע.א. 268/75 - גד חברה לבנין בע"מ נגד מנהל מס רכוש
*שווי קרקע לצורך מס רכוש מינהל מקרקעי ישראל החכיר למערערת קרקע והיה תנאי מגביל כי ייבנו על הקרקע דירות שיימכרו במחירים מוזלים לזוגות צעירים ולעולים חדשים וכד'. התעוררה שאלה כיצד יש להעריך את הקרקע לצורכי מס רכוש. החוק קובע כי שוויה של הקרקע לצורך מס רכוש יהיה הסכום העשוי להתקבל בעדה ממוכר מרצון לקונה מרצון. המערערת טענה כי מכיון שיש הגבלה של מכירת דירות במחירים מיוחדים ולסוגי אנשים מיוחדים יש לשום את הקרקע לפי שוויה בשוק ללא התנאים המגבילים. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה. רק תנאים מגבילים סטטוטוריים, כגון הגבלה בתכנית מתאר, יש להביא בחשבון קביעת שוויה של הקרקע.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד רמי קוק למערערת, 8.6.75) .
=המ' 346/75 - פלטיאל זינגר נגד מרים קימלמן
[פ"ד כט (2) 335]*הארכת מועד המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון ונשלחה לו ע"י מזכיר ביהמ"ש הודעה על הפקדת הערבון תוך 30 יום מיום מסירת ההודעה. המועד עמד להסתיים ביום 18.5.75. כמסתבר חלה טעות משרדית אצל ב"כ המערער וזה סבר כי המועד מסתיים יומיים לאחר מכן. על כל פנים ביום 15.4.75 שלח ב"כ המערער בדאר את סכום הערבון וזה הגיע למזכירות ביהמ"ש ביום 20.5.75. בעקבות האיחור הגיש המבקש בקשה להארכת מועד ובקשתו נתקבלה. אינו דומה מקרה זה למקרה אחר שבו שולשלה המעטפה עם הערבון לתיבת המכתבים של ביהמ"ש ,ונמצאה לאחר שעברו שבועיים מתום המועד. אין זה נהוג לשלשל כך מכתבים. בעניננו פעל ב"כ המבקש בדרך סבירה והשתמש בשרותיו המקובלים של דאר ישראל ושלח את המכתב 3 ימים לפני תום המועד ובאופן רגיל צריך היה המכתב להגיע בזמן. לולא הטעות אף היה שולח את הערבון מקודם יותר. אמנם טעות מעין זו אינה מהוה "טעם מיוחד" כאשר טעם כזה דרוש בהארכת מועד שנקבע בחיקוק, אך הוא מצדיק הארכת מועד שנקבע ע"י מזכיר ביהמ"ש. כמו כן יש לציין את התקופה הקצרה שעברה כאן מתום המועד ועד להפקדת הערבון.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד לין למבקש, עו"ד גת למשיבה. 29.5.75).
בר"ע 101/75 - סיור וטיול בע"מ נגד אגבריה חסן
*העברת משפט מבימ"ש מחוזי לבימ"ש שלום
אירעה תאונת דרכים והמבקשת תבעה את המשיב בעילת נזיקין בביהמ"ש המחוזי. בינתיים הרשיע בימ"ש שלום את המשיב בעבירה על תקנות התעבורה ואז פנתה המבקשת לביהמ"ש המחוזי וביקשה להעביר את תובענתה לשופט השלום שהרשיע את המשיב, מכח הסמכות הנתונה בידו על פי סעיף 35 א' לחוק בתי המשפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר על כך נדחה. על ידי סעיף 35א' הנ"ל קמה סמכות חדשה, היא הסמכות הנגררת של שופט פלילי לדון בתובענה אזרחית. ואולם סמכות זו לא גרעה מכח השיפוט של בתי המשפט כקבוע בחוק, וגם עכשיו ניתן להביא תובענה כזו בבימ"ש אזרחי ולהשתמש שם בפסה"ד הפלילי כראיה. כיון שביהמ"ש המחוזי עודנו מוסמך לדון בתביעה, לא נתמלא התנאי שנקבע בסעיף 37 לחוק בתי המשפט שלפיו יועבר ענין לבית משפט אחר כאשר ביהמ"ש שאליו הובא הענין הוא מחוסר סמכות.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד הרי קב למבקשת, עו"ד א. גנאל למשיב. 8.6.75).
ב ת ו כ ן
* ב"ש 48/75 - ...................................290 ─ * פסילת שופט מפאת דעה קדומה ממשפט קודם.
─* ע.פ. 197+248/75 - ..................291─ * בזיון ביהמ"ש עקב הפרת צו מניעה זמני.
─* ע.פ. 556/74 - ....................291 ─ * סיוע לעבירות אינוס
─ * קולת העונש.
─* ע.א. 683/74 - ............................292 ─ * חילוט טובין ע"י מנהל המכס.
─
─* ע.פ. 88/75 - חומרת העונש (הריגה לאחר קינטור חמור)........................293 ─* ע.פ.97/75 - קולת העונש (הריגה עקב נהיגה בשכרות)..........................293─* ע.פ. 520/74 - קולת העונש (החזקת סמים)....................................294 ─* ע.פ. 5/75 - ערעור נאשם על זיכוי מחמת ספק................................294─* ב"ש 112/75 - שחרור בערובה................................................294─* ב"ש 95/75 - הארכת מועד...................................................294─* בג"צ 199/75 - בחירות לשכת עורכי - הדין...................................295 ─* בג"צ 181/75 - לימודים באוניברסיטה........................................295─* בג"צ 78/75 - שיפוט בפני בי"ד צבאי מחוסר סמכות............................295─* ע.פ. 536/74 - הרשעה בעבירות אינוס........................................296 ─* ע.פ. 555/74 - חומרת העונש (שוחד).........................................296─* ע.א. 54/74 - מחיקה על הסף וצירוף נתבע....................................296─* ע.א. 519/74 - פירוש חוזה.................................................297 ─* ע.א. 221/74 - טענות פסלות של צוואה שנערכה בפני שופט......................297 ─* ע.פ. 528/74 - הרשעה בנסיון לגנוב.........................................297─* ע.א. 193/75 - צירוף צד לתביעה לקיום צוואה................................298 ─* ע.א. 628/73 - אחוז נכות בפגיעת עבודה.....................................298─* ע.א. 736/74 - פיצויים בגין הפקעת מקרקעין.................................298─* ע.פ. 120/75 - דחיית משפט עקב אי הופעת עד התביעה..........................299 ─* ע.פ. 29/75 - הגנה במשפט תקיפה של מסיג גבול...............................299─* ע.פ. 66/75 - הפקעת מחיר..................................................299─* ע.פ. 206/75 - הרשעה על יסוד טביעות אצבעות................................300 ─* ע.פ. 593/74 - גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש..............................300─* ע.פ. 580/74 - חומרת העונש (גניבה ע"י עובד מדינה).........................300─* ד"נ 31/74 - העונש המירבי בעבירת מרמה.....................................301 ─* בג"צ 175/75 - קבלת עבודה באל- על.........................................301─* ע.פ. 136/75 - חומרת העונש (תקיפת עובדת סוציאלית).........................301─* ע.פ. 115/75 - חומרת העונש (זיוף רשיון נהיגה).............................301─* ע.א. 731/74 - טענת חוסר יריבות...........................................302 ─* ע.א. 672/74 - תחולת ההגבלה בתוספת שכ"ד...................................302─* ע.א. 155/75 - קביעת אגרות בית משפט.......................................302─* ע.א. 268/75 - שווי קרקע לצורך מס רכוש....................................303 ─* המ' 346/75 - הארכת מועד..................................................303─* בר"ע 101/75 - העברת משפט מבימ"ש מחוזי לבימ"ש שלום........................303─
─
─
─
─
─