ע.פ. 309/74 - גוטוירט סלומון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מטבע וחומרת עונש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קווארט) בת.פ. 876/71 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער שהה בארץ כתייר ופתח על שמו חשבון בנק שדרכו העביר כ- 2 מליון דולר ע"י הפקדות עשרות אלפי שיקים בסכומים קטנים ומשיכות מתוך החשבון וכן העברות לחו"ל לבנקים שונים. לאחר שהעירו לו מהבנק על העיסקות הרבות שהוא מבצע בחשבונו פתח חשבון על שם תושב חוץ אחר שהוא היה מיופה כוחו וגם דרך חשבון זה העביר כ- 800 אלף דולר ע"י הפקדה כ- 30 אלף שיקים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער עבר עבירות על תקנות ההגנה (כספים) בביצועהעיסקות הנ"ל ודן אותו ל- 18 חדשי מאסר. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. ביהמ"ש דחה את גירסת המערער כי ההעברות בוצעו ע"י המערער בתום לב לפי הוראות חברה ולפי הנסיבות יכול היה ביהמ"ש לקבוע את המימצאים העובדתיים שלפיהם המערער הוא שעשה את כל העיסקות ע"י רכישת שיקים, הפקדתם בבנק, משיכת דולרים והעברת דולרים לחו"ל.
ב. אשר לצד המשפטי של הטעון אין ספק כי המערער עבר על הרישא של תקנה 3 (1) לתקנות ההגנה הנ"ל בכך שקנה את המטבע מבלי שהיה לו רשיון לכך. משנמצאו מטבע חוץ ושטרי חליפין ברשות המערער רואים אותו כאשם בעבירה אלא אם יוכיח שלא עבר עבירה, ובעניננו אף אין צורך להזקק להוראה זו בדבר נטל הראיה שכן היו ראיות מספיקות שהמערער עבר את העבירות.
ג. אשר לסיפא של תקנה 3 (1) המדברת על איסור מכירת מטבע חוץ והוצאת מטבע חוץ נטען ע"י המערער שהיה פטור מאיסור זה עפ"י הוראות תקנה 6 לתקנות הנ"ל. תקנה 6 אמנם פוטרת מהאיסורים של מכירת מטבע חוץ כאשר מדובר בתייר, ואולם היתר זה אינו חל כאשר מדובר במטבע חוץ שאותו תייר מקבל "תמורת התעסקות" כלשהי המבוצעת בישראל. את המובן של "תמורת התעסקות" יש לפרש כמטבע המושגת בישראל תוך כדי התעסקותו ולאו דוקא כשהמטבע מתקבלת תמורת התעסקות כלשהי. כמו כן יש לקבל את טענת המדינה שהפטור אינו חל על מטבע חוץ שהושג בדרך שיש בה משום עבירה על התקנות.
ד. אשר לעבירה של תשלום מטבע חוץ לאדם שהוא תושב הארץ - לא היה צורך להוכיח שהמערער העביר כספים גם לתושבי הארץ שכן המערער ביצע תשלומים רבים לאנשים רבים בארץ, הוא לא מסר פרטים על זהות אותם אנשים אם כי עובדות אלה היו בידיעתו המיוחדת (ולגבי עובדות שבידיעה מיוחדת של הנאשם נטל הראיה שעל התביעה קל בהרבה מאשר לגבי עובדות אחרות) ומותר לו לביהמ"ש להניח שבין אלפי האנשים שקיבלו תשלומים מידי המערער היו גם תושבי הארץ.
ה. לענין גזר הדין - אמנם עברו שש שנים מביצוע העבירה ועד לגמר המשפט אך אעפ"כ העונש איננו חמור. העובדה שאדם אחר שעבר עבירות דומות נדון רק למאסר על תנאי ולקנס אינה יכולה להשפיע כאן. העבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות, מרובות ובעלות היקף נרחב ואין לייחס חשיבות לכך שאין לו הרשעות קודמות. העובדה שעבר זמן רב עד לגזה"ד יש לייחס לכך שהחקירה היתה מסועפת, נשמעו עדים רבים והוגשו אלפי מסמכים. ממילא גם לא מיצה ביהמ"ש המחוזי את חומרת הדין עם המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. עו"ד שטיינמן למערער, עו"ד גב' בניש למשיבה. 2.6.75).
ע.א. 649/74 - פולי- סטיק... בע"מ ומצא סימן טוב נגד חברת סגקול
*הפרת הסכם לניצול נוסחאות ייצור.
* יריבות.
(ערעור על פס"ד חלקי של ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 4682/70 - הערעור נדחה)
העובדות:
החברה המשיבה עוסקת בייצור ובהפצת חומרי דבק שמקום מושבה בצרפת. המערער השני וגוף בלתי מאוגד בשם "פולי- סטיק" חתמו עם המשיבה על שני הסכמים בדבר מתן רשות של המשיבה לייצר בארץ דבק לפי נוסחת ייצור של המשיבה ולשווק דבק זה. זמן קצר לפני שנסתיימה תקופת ההסכם רשם המערער השני (להלן - המערער) את החברה המערערת (להלן - המערערת) כחברה בע"מ והעביר לה, ללא תמורה, את כל זכויותיו בייצור. בתום תקופת ההסכם המשיכו לייצרדבק בנגוד להסכם ומבלי לשלם למשיבה את חלקה כפי שהיה משתלם בתקופת ההסכם. המשיבה הגישה נגד המערערים תביעה נגד המשך הייצור והשווק של הדבק עפ"י הנוסחה של המשיבה ובשמות של המשיבה ובשמות של מוצרים הזהים לשמות של המשיבה, וכן תבעה חשבונות, תשלום שכר ראוי מן ההכנסה כפי שהיה בתקופת ההסכם וכן פיצוי של מאה חמשים אלף ל"י על אובדן מוניטין ושימוש ברכושה. בפס"ד חלקי נתן ביהמ"ש המחוזי צו האוסר על המערערים להשתמש בנוסחאות של התובעת. כן אסר על המערערים להשתמש בשמות המוצרים כדרישת המשיבה, חייב את המערערים לספק למשיבה חשבונות ולשלם לה את השכר הראוי כפי שהיה בתקופה החוזית. מאידך דחה את בקשת המשיבה לפיצויים בגין אובדן מוניטין ושימוש ברכושה. על החיוביםהשונים נסב הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. השאלה הראשונה המתעוררת היא שאלת היריבות בין המשיבה לבין המערערת, שכן המערערת לא היתה חתומה על ההסכמים בין המשיבה לנתבעים המקוריים. השאלה היא אם כל חיוב המוטל על המערער יחול גם על המערערת. התשובה לשאלה זו היא חיובית. המערערת נרשמה כחברה פרטית בע"מ קודם למועד סיום החוזים. באמצעות "פולי- סטיק" שהיה גוף בלתי מאוגד החסר אישיות משפטית, ניהל המערער את עסקיו, מאז הווסד החברה המערערת מחזיק המערער בכל מניותיה פרט לאלה השייכות לאשתו, והוא העביר למערערת את מפעלו ללא חוזה וללא תמורה. מעובדות אלה יש להסיק כי המערערת נטלה על עצמה את כל התחייבויותיו של המערער. המערערת קיבלה מהמערער את כל המפעל ואת כל המידע שקיבל מהמשיבה, ובידיעה שהמערער מעביר לה כל זאת תוך הפרת החוזים עם המשיבה. כדי להטיל אחריות על צד ג' אין בהכרה צורך להוכיח שצד ג' נוצר כדי לעקוף את התחייבויות הצד החתום על החוזה אלא מספיק שמידע אותו השיג צד ג' מהצד המקורי לחוזה היה מידע שעל הצד המקורי נאסר להעבירו.
ב. בדין אסר ביהמ"ש המחוזי להמשיך ולהשתמש בנוסחאות המשיבה והמשיבה לא היתה חייבת להוכיח כי הנוסחאות שסיפקה במסגרת ההסכמים הם סוד מסחרי. היא צריכה היתה רק לשכנע את ביהמ"ש כי המוצרים שמיוצרים ע"י המערערים מיוצרים על בסיס נוסחאותיה של המשיבה שסופקו למערערים.
ג. לענין איסור השימוש בשמות של המוצרים - בנושא זה נחלקו דיעותיהם של השופט עציוני בדעת מיעוט והשופטים לנדוי וויתקון בדעת הרוב. בעוד שהשופט עציוני סבר שביהמ"ש המחוזי לא צדק באוסרו על המערערים להשתמש בכל השמות כבקשת המשיבה, פסקו שופטי הרוב שיש לאשר את פסה"ד האוסר על המערערים להשתמש בכל השמות שביקשה המשיבה. השופטים סקרו בהרחבה את ענין השימוש בשמות בסימני מסחר דומים, ענין העוולה של גניבת עין והשאלה של החלת תנאי מכללא לתוך החוזים שנכרתו בין הצדדים בדבר השימוש בשמות האמורים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון , עציוני. עו"ד ו. ברטלר למערערים, עו"ד מ.סטכירלניץ למשיבה. 29.5.75).
בג"צ 212/74 - מרגלית לוי נגד ביה"ד הרבני האיזורי באר- שבע ואח'
*מחיקת פיסקה מגבילה בתעודת גירושין.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות)
העובדות:
העותרת היתה נשואה למשיב השני, בשנת 1971 נפרדו בני הזוג וביום 11.12.73 נתגרשו בפני ביה"ד הרבני בבאר- שבע. למחרת קבלת גטה הגישה העותרת לביה"ד בקשה להחיש מסירת תעודת הגירושין ונימוקה שכאשר חיה בנפרד מבעלה הרתה לאחד שמחה שרון והיא מבקשת להנשא לו בטרם יוולד הילד. בעקבות הודעה זו הורה ביה"ד להוציא תעודת גירושין ועליה הגבלה כי האשה "אסורה לבעלה ולבועלה שמחה שרון". העותרת מבקשת בעתירתה כי פיסקה מגבילה זו תמחק.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן (דעת הרוב):
א. צו גירושין הינו מעשה בי"ד ומה שנעשה לאחר הגירושין הוא בגדר הוצאה לפועל ובתעודת הגירושין אין לרשום אלא מה שיש בפסק הדין. הכלל הוא שהמוציא לפועל החלטה שיפוטית חייב להוציאה לפועל כמות שהיא.
ב. גם אם ההחלטה השניה של ביה"ד הדתי שיש להוסיף את ההגבלה בתעודת הגירושין הינה המשך למעשה בי"ד של פסק הגירושין דין הפיסקה המגבילה להמחק. אם לאחר מתן הגט אמנם נתקיים דיון שיפוטי חדש כי אז על ביה"ד להמנע מפגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ומכיון שגם הבועל נפגע מן ההחלטה השניה ולא רק האשה צריך היה גם אותו להזמין כצד לדיון השני.
ג. אכן ענין האיסור של האשה לבעלה ולבועלה הוא ענין שבהלכה אך כאן לא עומדת לדיון השאלה אם חייב רושם הנשואין לאשר נישואי העותרת לשרון. אילו היה סירוב שכזה חזקה על בג"צ שלא היה מתערב בהחלטת ביה"ד הרבני. ברם כאן העתירה היא לגבי מעשה מינהלי של הוצאת תעודת גירושין, שהחובה להוציאה באה מן המחוקק החילוני והעובדה שרשות דתית מוציאה את התעודה הזאת אינה הופכת את הענין לענין שבהלכה.
ד. הרשות היוזמת אסור לה להוסיף לתעודת הגירושין פיסקה מגבילה. הפרטים שיש לרשמם בפנקס הרישום בנישואין ובגירושין אינם כוללים רישום פיסקות מגבילות כאמור.
השופט מני: מסכים.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
א. ההחלטה השניה בדבר רישום הפיסקה המגבילה שנתקבלה ע"י ביה"ד הרבני מהווה מעשה בי"ד ואין היא מהווה החלטת ביצוע של פסה"ד הראשון.
ב. אין לאמר שעקרונות הצדק הטבעי נפגעו בכך שהבועל לא הוזמן לדין. מעשה ביה"ד מחייב רק לגבי האשה ואין לו נפקות משפטית לגבי האדם השלישי.
ג. גם אם קיימת פגיעה כלשהי, אין פסה"ד בטל מעיקרא אלא ניתן לביטול אם הצד הנפגע יבוא ויטען שזכותו נפגעה וכאן לא בא אותו שרון לטעון טענה זו.
ד. לטענה כי נפגעו כללי הצדק הטבעי באשר לא הוברר לאשה שנתקיים לגביה הליך שיפוטי כאשר ביקשה החשת מתן תעודת הגירושין - ברור וגלוי מדבריה שלא נגרם לה כל אי צדק, שכן היא לא חלקה על כך שהתשובה שנתנה לביה"ד בדבר היחסים שקיימה עם שרון היתה תשובה נכונה.
ה. אין כל חריגה מסמכות של הרשות הרושמת אם היא מוסיפה בתעודת הגירושין פרטים שאינם נקובים בפקודת הנישואין והגירושין (רישום). השופט י. כהן הציע אמנם כי לא ייכתב בתעודה כי האשה אסורה לבעלה ולבועלה אלא כי תוסף פיסקה שהתעודה אין ענינה לצרכי נישואין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עוה"ד פלדמן וזכרוני לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיב. 3.6.75).
בג"צ 90/75 - מרדכי אלראי ואח' נגד שר הדתות
*בחירת שני רבני עיר שני תושבי העיר טבריה, אחד אשכנזי והשני ספרדי, פנו לבג"צ בעתירה למנוע בחירת רב אשכנזי בטבריה כאשר בעיר היה רב עיר ספרדי. בעבר היו שני רבני עיר בטבריה אך משעזב רב העיר האשכנזי ביקש המשיב לנקוט בהליכים לבחירת רב עיר אשכנזי חדש ונגד כוונתו זו פנו העותרים לבג"צ והצו שהוצא נגד שר הדתות הפך להחלטי. עפ"י התקנות לבחירות רבני עיר יכהן בכל עיר מן הסוג של העיר טבריה רב עיר אחד, אלא אם כן עלה מספר תושבי העיר על 6000 ורק אם יש לפחות מיעוט של שליש אשכנזים או ספרדים יהיו שני רבני עיר ושליש כזה אין בטבריה. המשיב ביקש לפרש את התקנה המגבילה בחירת שני רבני עיר שכוונתה למקומות שלא כיהנו בהם שני רבני עיר בעבר ואילו מקום שנפסקה כהונתו של רב עיר של עדה אחת יש לבחור רב אחר במקומו. פירוש זה לא נתקבל ע"י בג"צ. בתקנות הקודמות היה סעיף שמשהתפנה מקומו של רב עיר ויש באותה עיר רב אחר לא יבחרו ברב נוסף ובתקנות החדשות נפקד מקומה של תקנה זו אך אין ללמוד מכך שלפי התקנות החדשות יבחר רב עיר שני כאשר נתפנה מקומו של הרב הקודם. משהוחלפו התקנות הקודמות במלואן, כלל גדול של פרשנות הוא שיש לפרש את התקנות החדשות עפ"י הדין האמור בדין החדש ואין להשתעבד להלכת העבר. לענין זכות העמידה של העותרים - מבלי להתייחס לזכות העמידה של אחד העותרים הרי אחד מהם מכהן כחבר המועצה הדתית בעיר ולכן יש לו עמידה בבג"צ בענין זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד אלקין לעותרים, עו"ד עדיאל למשיב. 29.5.75).
בג"צ 376/74 - "הכרטיסיה המשפטית" הוצאה לאור ואח' נגד שר התקשורת
*תעריף מוזל למשלוח דברי דאר "כעתון" העותרים מוציאים לאור את הכרטיסיה המשפטית והם ביקשו כי ההוצאה תירשם כ"עתון" כדי לזכות בתעריף דאר מוזל במיוחד. משרד התקשורת דחה את בקשת העותרים ועתירתם לבג"צ נדחתה. ביהמ"ש העליון ניתח את הסעיף בפקודת הדאר הדן בפרסומים שיחשבו כעתונים והגיע למסקנה, מבלי לקבוע עמדה אם צודק המשיב בטענה שפרסום שחוג קוראיו מצומצם או שהוא מופיע בשכפול ולא בדפוס איננו עתון, הרי יש לדחות את העתירה מן הטעם שמטרתו העיקרית של עתון הוא למסור לקוראיו מידע או להביא לפניהם דיעות והסברים על כל המתרחש ומתחדש בדרך כלל או בתחום מסוים, ואילו בכרטיסיה המשפטית לא האינפורמציה השוטפת היא העיקר בפרסום, אלא הסדור המחלק את תחום המשפט לסעיפים ולסעיפי משנה וכו'.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד בנאדי לעותרים, עו"ד י. עדיאל למשיב. 30.4.75) .
=בג"צ 94/75 (המ' 370/75) - ג'ורג' מאסר נגד ביהמ"ד של העדה הארמנית ואח'
*מתן תשובה לבג"צ לאחר המועד העותר הגיש עתירה לבג"צ נגד המשיבים ובעוד שהמשיב הראשון הגיש תשובה לא הגישה המשיבה מס' 2 (להלן - המשיבה) תשובה תוך 30 יום מיום המצאת הצו כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש. עתה ביקשה המשיבה להאריך לה את המועד ובקשתה נדחתה. הרשם קבע כי: אין לקבל את הטענה שניתן להגיש תשובה לבג"צ גם לאחר שעבר המועד כשם שניתן להגיש כתב הגנה גם לאחר שעבר המועד ובלבד שכתב ההגנה מוגש לפני מתן פסה"ד; אין ללמוד מתקנות סדר הדין האזרחי לבג"צ בענין שהוסדר בתקנות סדר הדין בביהמ"ש הגבוה לצדק; המועד שהוחמץ ע"י המשיב אמנם ניתן להארכה בלי טעם מיוחד אך טעם כלשהו צריך להראות והמועד לא יוארך כדבר שבשגרה; חשיבות הבעיה כשלעצמה אינה יכולה לבוא במקום חבותו הראשונית של מבקש הארכת מועד להראות סיבה, ולו רק כלשהי, לאיחור עשיית דבר תוך המועד שהוקצב לו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. שמיר לעותר, עו"ד רובין למשיבה. 4.6.75).
ע.א. 553/73 - שלמה אליהו נגד סלם חנחן ואח'
*חלוקת האחריות בתאונת דרכים בצומת רחובות נחלת בנימין ולווינסקי בת"א, אירעה התנגשות בין מכונית פרטית של המערער שנסעה ברחוב נחלת בנימין ובין מונית שהיתה נהוגה ע"י המשיב שהגיע מימין המערער מרחוב לווינסקי. הצומת אינה מרומזרת אך למונית היה תמרור "עצור" וקו עצירה ואילו למכונית הפרטית ברחוב נחלת בנימין לא היה תמרור ולא קו עצירה. בכניסה לצומת נסעו שני הנהגים במהירות של 40 קמ"ש וההתנגשות אירעה באמצע הצומת, למרות התמרור "עצור" לא עצר נהג המונית לפני שנכנס לצומת. המערער מצידו אותת באורותיו לפני שנכנס לצומת אך פרט לכך לא נקט בשום אמצעי זהירות נוספים - לא האט את מהירות נסיעתו ולא הסתכל לצדדים אם הדרך פנויה. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות לתאונה בין המערער למשיב והטיל על המערער 20 אחוז מן האחריות והערעור על כך נדחה. הנהג המתקרב לצומת שאינו מרומזר אף שניתנה לו זכות קדימה בשל תמרור עצור המצוי ברחוב החוצה את דרכו, אין פירוש הדבר שיש לו זכות מוחלטת להכנס לצומת מבלי להתאים את מהירות הנסיעה ולוודא שהדרך חופשית. אשר לגובה הפיצויים שנפסקו למערער - אין ממש בטענות השונות שהועלו בערעור המערער ובערעור הנגדי נגד דרכי חישוב הפיצויים ופרטי החישוב. נתקבלה טענה אחת של המערער הנוגעת להוון הפסד ההשתכרות לעתיד. ללא סיבה הנראית לעין עשה ביהמ"ש המחוזי את ההוון עפ"י לוחות בנסון על בסיס של 7 אחוז רבית לשנה ולא כנהוג ומקובל מימים ימימה על בסיס של 5 אחוז רבית לשנה. אחוז ההוון אינו דבר שרירותי הנתון לליבו של כל שופט.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קלינג למערער, עו"ד ח. שמיר למשיבים. 1.5.75).
ב"ש 100/75 - בנימין פויכטוונגר ואח' נגד סעדיה דמתי ואח'
*העברת משפט בקשת המבקש להעביר דיון בתובענה של המשיבים מביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע לתל- אביב נדחתה. הדיון בתובענה יתרכז בעיקר בשאלת גובה הנזק שנגרם למשיבים והרופא שיעיד מטעם המשיבים הצהיר שהוא מוכן להופיע בביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע ורופא אחר שיעיד מטעם המבקשים גר בירושלים. שלושה רופאים אחרים שסיכומי מימצאיהם צורפו לכתב התביעה של המשיבים גרים אמנם בת"א אך המשיבים הודיעו שיסתפקו בעדותו של הרופא הירושלמי. ב"כ המבקשים הודיע כי הוא מתכוון לקרוא אותם שלושה רופאים לעדות אך אי הנוחות הכרוכה בנסיעתם של אלה מאיזור ת"א לבאר- שבע לא די בה כדי להצדיק העברת הדיון.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ב. זינגר למבקשים, עו"ד ד. גוטפריד למשיבים. 5.6.75).
המ' 312/75 - שלום פדידה ואח' נגד מדינת ישראל
*סתירה בין "הודאת הנאשם" והכרעת הדין המבקשים הועמדו לדין בבימ"ש השלום ובהכרעת הדין נאמר "הנאשמים מודים בעובדות הנטענות בכתב האישום" ועל יסוד כך הורשעו. לפי הדברים האלה יוצא שהמבקשים הודו בכל אחת מהעובדות המפורטות בכתב האישום ואולם האימרה הנ"ל בהכרעת הדין אינה עולה בקנה אחד עם נוסח "ההודייה" שהשמיעו באמצעות פרקליטם כי הם "מודים בעובדות המהוות עבירה על סעיף 251 (ה)". נוסח זה מתייחס רק לעובדות האופרטיביות הנזכרות בסעיף האמור כמרכיבי העבירה הנדונה ואינו מהווה הודיה בעובדות שנטענו בכתב האישום. עפ"י סעיף 136 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי הנאשם להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום או לכפור בהן. מכאן שהכתוב בהכרעת הדין בדבר הודית המבקשים לא היה נכון והמשפט צריך היה להתנהל על הבסיס שהמבקשים כפרו בעובדות האישום. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר ביטל את הכרעת הדין של בימ"ש השלום והחזיר אליו את התיק לדיון מחודש.
(בפני : הנשיא אגרנט. עו"ד ב. שיפמן למבקשים, עו"ד ז. לויצקי למשיבה. 12.6.75).
ע.פ. 31/75 - אליהו בר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה) המערער הסיע את המתלוננת בטרמפ במשאיתו ובדרך ניסה לעשות בה מעשה מגונה אך היא הצליחה להתחמק ממנו. הוא רדף אחריה והפילה ארצה ומכונית עם חיילים שהגיעה למקום סיכלה את כוונות המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של מעשה מגונה בכח והטיל עליו עונש מאסר בפועל של שנתיים וכן שלל את רשיון הנהיגה שלו לתקופה של 7 שנים החל משחרורו. הערעור על עונש המאסר נדחה ועל השלילה בפועל נתקבל. ביהמ"ש העליון הטעים כי למרות שאין למערער הרשעות קודמות הרי העונש של מאסר לתקופה של שנתיים איננו מוגזם בהתחשב בחומרת העבירה ובצורך להרתיע אחרים מלבצע מעשים כאלה כלפי נערות צעירות התופשות טרמפ. אשר לשלילת רשיון הנהיגה, צדק ביהמ"ש המחוזי כי ביצוע העבירה נתאפשר או הוקל ע"י השימוש ברכב כאמור בסעיף 44 לפקודת התעבורה. אולם בהתחשב בכך שלמערער אין הרשעות קודמות ושהוא נהג מקצועי ופרנסתו תלויה בשמוש ברכב, די בכך אם רשיון הנהיגה ישלל מהמערער למשך תקופה של שלוש שנים על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 14.4.75).
ע.א. 392/74 - שושן חנינה נגד מדינת ישראל
*תאונת עבודה התובעת עבדה כעובדת נקיון במשרד מסחר והתעשיה בחיפה ובמהלך עבודתה נפגעה וסבלה נזק. היא תבעה פיצויים מהמדינה בטענה שבמקום עבודתה לא היתה תאורה מספקת ועל כן לא קיימה המדינה את חובתה לדאוג למקום עבודה בטוח לעובדיה. תביעתה נדחתה והערעור על כך נדחה. היו עדויות של התובעת ועדיה שלא היה אור טבעי מספיק במקום ולא היתה תאורת חשמל ומאידך היו עדויות מטעם המדינה שהיתה קיימת תאורה במקום. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדי ההגנה על פני עדי התביעה ואין להתערב במסקנתו. אכן אילו נקבע שלא היתה תאורה מספקת במקום ניתן היה לחייב את המדינה בנזיקין, אך טענת התובעת בענין התאורה, כאמור, לא נתקבלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ליבר למערערת, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 5.6.75).
ע.א. 515/74 - אלברט לוגאסי וזהבה לוגאסי נגד ארישא קלמן
*התערבות בימ"ש שלערעור בפירוש עובדות שנקבעו ע"י בימ"ש קמא הצדדים חתמו על הסכם לפיו התחייבו המערערים להעביר למשיב את זכותם בשכירות של דמי מפתח. ההסכם הופר והתעוררה שאלה מי הפר את ההסכם המערערים או המשיב.
בימ"ש השלום קבע את העובדות ומתוכן הסיק כי המשיב הוא שהפר את ההסכם ופסק את הדין לטובת המערערים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע כי המערערים הם שהפרו את ההסכם ופסק את הדין לטובת המשיב. ערעורם של המערערים נדחה. לטענת המערערים שביהמ"ש המחוזי לא רשאי היה להתערב במסקנותיו העובדתיות של בימ"ש השלום - בימ"ש השלום לא פסק את הדין מתוך העדפת עדויות אלה על אחרות אלא שאימץ פירוש מסוים לעובדות שקבע בפסק דינו, וביהמ"ש המחוזי נתן פירוש אחר לאותן עובדות בלי להתערב במימצאים העובדתיים של בימ"ש השלום. הפירוש של ביהמ"ש נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון העיר אגב כך כי סיכומי המשיב הארוכים הודפסו באותיות קטנות ובצפיפות בלתי רגילה ואין לאמר שבכך נתמלאה מצוות המחוקק בסעיף 389 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי שכתבי הערעור צריכים להיות מוגשים בצורה נוחה לקריאה. מן הראוי כי כל כתב תביעה וכל מסמך המוגש לביהמ"ש יוגש בצורה נוחה לקריאה, בכתב ברור ורווח מתאים בין שורה לשורה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. איתן למערערים, עו"ד י. לוברט למשיב. 12.6.75).
ע.א. 273/74 - נעמן בע"מ נגד מוחמד אבו זאלס
*טענת רשלנות תורמת המשיב עבד אצל המערערת בתור פועל פשוט בעבודות שונות. ביום התאונה נפצע המשיב כאשר החליק ליד מכונה, הרים אינסטינקטיבית ידו להתפש במשהו על מנת לא ליפול לבור שהיה במקום ובכך הוא נפצע. אכן צודקת המערערת שסיבת ההחלקה אינה ידועה ואולם לא ההחלקה היא עילת החיוב אלא חוסר הבטיחות של המקום שבו הוצרך המשיב לעבוד ולפי הנתונים של המקום צריך היה להתקין מעקה שבו יוכל אדם להחזיק את עצמו כשהוא עובד במדרכה צרה שלצידה בור עמוק. ביהמ"ש העליון הביע צערו על כך שבעלי דין אינם שועים לדברי ביהמ"ש העליון שלא לבוא אליו בערעורים בענינים שבעובדה. הנסיון להעמיד שאלות שבעובדה לדיון בפני ביהמ"ש שלערעור אינו אלא שימוש לרעה בערכאה משפטית. אי לכך החליט ביהמ"ש להביע מורת רוחו על הגשת ערעור שכזה והטיל על המערערת תשלום הוצאות בסך 10,000 ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד שפט למערערת, עו"ד טאנוס למשיב. 3.6.75).
ע.א. 326/75 - פלונים נגד היועהמ"ש לממשלה ומשרד הסעד
*אימוץ המערערים הם אמה הטבעית של ילדה והורי האם והם מערערים על החלטת ביהמ"ש המחוזי שבה דחה את בקשתם לפסול את הסכמת האם למסור לאימוץ את הילדה או לקבל התנגדותה למתן צו האימוץ. הערעור נדחה. האם הרתה לאדם נשוי בהיותה בת 15 והיא ילדה את הבת עוד לפני שמלאו לה 16 שנה. לאחר הולדתה סודרה הילדה ע"י העיריה במוסד מתאים ומשרד הסעד נשא בהוצאות החזקת הילדה עד שמלאו לה שש שנים. הענינים הסתבכו והמערערים סירבו לקבל את הבת. נעשו מאמצים חוזרים ונשנים להחזיר את הילדה לאם או להוריה אך ללא הצלחה. לבסוף נמסרה הילדה למשפחה מאמצת ורק כשבאו לאשר את האימוץ הביעה האם התנגדותה לכך. ביהמ"ש שמע עדויות ובין היתר עדות רופא פסיכולוג קליני כי הילדה עברה משברים ואם גם עתה יוציאו אותה מבית המשפחה המאמצת היא עשויה לעבור משבר שיגרום לכך שיצטרכו לאשפז אותה בבית חולים לחולי נפש לכל חייה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להתחשב בעיקר בטובת הילד כאשר באים לפסוק בענין אימוץ וביהמ"ש העליון אישר מסקנה זו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, המערערים לעצמם, עו"ד פ. אלבק למשיבים. 4.6.75).
ע.א. 13/75 - ארנון בלומנפלד ואח' נגד חברת הדר פלסט בע"מ ואח'
*סיכול חוזה עקב שינוי נסיבות המשיבים התחייבו לייצר עבור המערערים רולטות במחיר מסוים וקיבלו מהמערערים כמאה אלף ל"י לרכישת חומרים לשם ייצור הרולטות. בסופו של דבר לא בוצע ההסכם וכל אחד מהצדדים האשים את הצד השני כי הוא שהפר את ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מלחמת יום הכיפורים טרפה את הקלפים של שני הצדדים והביאה למצב שהחוזה סוכל שלא באשמת הצדדים. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה על יסוד העובדות שהוכחו בביהמ"ש המחוזי כי המשיבים הם שהפרו את ההסכם ושלא הצליחו להראות כי הפרת החוזה מצידם היתה תוצאה מנסיבות שלא יכלו לראותם בעת כריתת החוזה. לענין סעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אין לקבוע מסקנות וכללים מדויקים מתי השינוי במצב יחשב כשינוי יסודי המצדיק את תחולת סעיף 18 הנ"ל, אלא המחוקק השאיר את הענין לקביעתו של ביהמ"ש בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה. מגמת הפרשנות צריכה להיות שרק שינוי נסיבות מרחיק לכת יצדיק את הקביעה שצד המפר פטור מתוצאות ההפרה ואין לעשות שימוש בהוראות סעיף 18 הנ"ל בכל מקרה של עליה גדולה במחירים. על כל פנים הצד המפר את החוזה עליו להוכיח את הנסיבות ששונו והמצדיקות ביטול החוזה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. קנטור למערערים, עו"ד י. ווסטמן למשיבים. 5.6.75).
ע.א. 511/73 - יוסף חייט ואח' נגד כרמלה כהן
*פיצויים בגין קיום יחסים בטענת מרמה של גבר שהוא גרוש המערער הציג עצמו בפגישתו עם המשיבה כאדם גרוש וקיים איתה יחסי מין. לאחר מכן נודע למשיבה כי המערער עדיין איננו גרוש וכי הוא בעל לאשה ואב לילד אך דבר זה לא הניע אותה לנתק את הקשרים עם הנתבע. לאמר מכן נכנסה להריון ועשתה הפלה ושוב הרתה וילדה. ביהמ"ש דחה את תביעת התובעת לפיצויי נזק בשל הפרת הבטחת נישואין ועל דחיה זו לא הוגש ערעור. לעומת זאת קבע ביהמ"ש כי על הנתבע לפצותה בשל מעשה נזיקין שעשה כלפיה בכך שהציג את עצמו כאדם גרוש. קביעה זו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון. העובדה שהתחלת היחסים לא נבעה מהבטחת נישואין אין בה כדי לסתור את הקביעה שהנתבע הציג את עצמו כגרוש וע"י כך נתפתתה התובעת לקיים איתו יחסים וסבלה נזק. אשר לגובה הנזק קבע ביהמ"ש המחוזי תשלום של 15 אלף ל"י וביהמ"ש העליון פסק כי סכום זה מוגזם ביותר בהתחשב בנסיבות המקרה. כל מה שהתובעת זכאית לקבל הוא פיצוי על נזק ממון שנגרם לה עד שנודע לה שהנתבע הוא אדם נשוי. אי לכך הועמד סכום הפיצויים על שלושת אלפים ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד שור למערערים, עו"ד זליכה למשיבה. 2.6.75).
ע.א. 114/74 - אריה קנר ואח' נגד יוסף גולדברג ואח'
*חיוב שותפות ע"י חתימת אחד השותפים המערער היה שותף בשותפות מסוימת והשותף השני חתם על התחייבות לשלם למשיב סכום של 50,000 ל"י שלווה ממנו עבור השותפות. מועד הפרעון נקבע "בזמן שנמכור את כל המגרשים בכרמל...". הקבלה נושאת תאריך 18.9.63 ואילו התביעה הוגשה בחודש אוגוסט 1971. טענת המערערים היתה כי התביעה התיישנה באשר עברה תקופה של יותר מ- 7 שנים מזמן שנולדה עילת התביעה ועד הגשת התביעה. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. לפי תנאי הקבלה ההלואה עמדה לפרעון רק אחרי מכירת המגרשים והנתבעים לא הוכיחו שתנאים אלה לפרעון ההלואה נתמלאו לפני יום 23.8.64 שממנו ועד הגשת התביעה עברה תקופה של 7 שנים. המערערים היו יכולים להצליח בטענתם לו היו מוכיחים כי מיום מתן הקבלה ועד התאריך הקובע לצרכי התיישנות כאמור עבר יותר
מאשר זמן סביר שהיה נחוץ לשם מכירת המגרשים, ברם כל הוכחה כזו לא הובאה. אשר לטענה שהשותף לא היה מוסמך לחתום בשם השותפות - התשובה לשאלה אם פעולה מסוימת נחשבת לפעולה במהלך העסקים הרגיל של שותפות תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה ובמהות ובהיקף עסקי השותפות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. הוכברג למערערים,עוה"ד א. טויסטר וש. שומסקין למשיבים. 2.6.75).
ע.פ. 301/75 - יעקב סאלם נגד מדינת ישראל
*בקשה ששופט יפסול עצמו בביהמ"ש המחוזי הוגש כתב אישום נגד המערער ואדם אחר ושניהם הואשמו בעבירת רצח בכוונה תחילה. השניים כפרו תחילה באשמה וקרוב לסיום פרשת הוכחות התביעה החליט הנאשם השני להודות בעקבות עסקת טיעון שעשה עם התביעה והורשע בעבירת הריגה. לאחר מכן נשמע הטיעון לעונש וביהמ"ש גזר את דינו של הנאשם השני. בנמקו את גזר הדין הסתמך על עובדות המקרה כפי שהועלו בהודעות שמסר הנאשם השני במשטרה. עתה ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול את עצמו מאחר שיש לו כבר דעה קדומה ולא יוכל להכריע אשמתו או חפותו באובייקטיביות הדרושה. הבקשה נדחתה והערעור על כך נדחה. נשיא ביהמ"ש העליון ציין כי המבחן שיש להזקק לו בענין פסלותו של שופט המיחסת לו דעה קדומה כגון זו שלפנינו הוא מבחן "האפשרות הממשית" שמשמעותו הוא שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת כי נבצר מהשופט לשקול באוביקטיביות הדרושה. בעניננו לא קיימת אפשרות ממשית כזו. חזקה על השופטים שהם שופטים מקצועיים כי יתחשבו רק בחומר הראיות שיובא לפניהם כדין ושיתייחסו ושיבחנו את העדויות באוביקטיביות הדרושה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 3.6.75).
ב"ש 147/75 - מדינת ישראל נגד ציון יעקובוב
*שחרור בערובה נגד המשיב הוגש כתב אישום בשל עבירות סחיטה, תקיפה חבלנית, איומים והנעת אדם להמנע ממסירת הודעה תוך שימוש בכח ועל אף חומרת האישומים שמעצם טיבם מעוררים חשש להתערבות מצד הנאשם בהליכי המשפט צווה ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב בערובה. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי הסכים שלכאורה יש בידי המשטרה ראיות נגד המשיב וכן לא התעלם מחומרת האישומים וכן היה ער לעובדה שלמשיב יש הרשעות קודמות, אך סבר כי קיימת אפשרות שהמשיב ישפיע על עדים יותר בשבתו במעצר. בקבלו את הערר על כך ציין ביהמ"ש העליון כי קשה להבין כיצד יכול המשיב להשפיע מהמאסר על העדים יותר מאשר מחוץ למאסר. די בכך שיש ראיות לכאורה כדי להצדיק את מעצרו של המשיב וזאת בעיקר בהתחשב במהות העבירות וברור כי יש כאן סכנה חמורה להשפעה על העדים.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד י. בלטמן למבקשת, עו"ד רום למשיב. 9.6.75).
ע.פ. 156/75 - בצלאל משיח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) באחת השבתות הוקם מחסום אבנים ליד בית כנסת ברחוב ירושלמי שאיננו סגור במחסומים של המשטרה והמערער החל להסיר את המחסום שהוקם באותו מקום שלא כדין. החלו צעקות "שאבס, שאבס" והמערער זרק אבן לתוך פרוזדור של בית כנסת ופגע בראשו של נער שנפל ללא הכרה, נותח ויצא מכלל סכנה אך נשארה לו צלקת עמוקה בגולגלתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגרימת חבלה חמורה ודן אותו לשלושה חודשי מאסר בפועל ולתשלום של 1500 ל"י לנער בתורת פיצוי חלקי על הנזק והסבל שנגרם לו והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי וי. כהן כנגד דעתו החולקת של השופט ברנזון. השופט לנדוי ציין בפסק דינו כי אמנם נראה שהמערער זרק את האבן תוך התגרות
וכתגובה על התנהגות הקהל הדתי שסובב אותו, ולא כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי כי לא היתה כל התגרות, אך גם אם כך היה, עדיין עשה המערער מעשה אסור ומסוכן בזורקו את האבן לכוון בית הכנסת, מעשה שיכול היה להסתיים בתוצאה יותר חמורה. אשר לעונש הרי אפילו בהתחשב בכך שהיתה התגרות וכן בעברו הנקי של המערער, הרי התגובה הנכונה למעשים בלתי חוקיים איננה בעשיית דין לעצמו. בימים אלה של חתירה תחת יסודות החוק, על בתי המשפט להגיב בחומרה על כל מעשה אלים של עשיית דין לעצמו. השופט ברנזון, בדעת מיעוט, סבר כי לנוכח נסיבות המקרה כאשר הקימו מחסום שלא כדין וניסו בכח למנוע מהמערער את הסרת המחסום, די בכך שיוטל על המערער עונש של מאסר על תנאי בלבד.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד א. גורן למערער. עו"ד י. משייקר למשיבה. 2.6.75)
ע.פ. 563/74 - מדינת ישראל נגד יצחק לחמיש וציון צוברה
*קולת העונש (מעשה חטיפה ואונס ברוטלי) שני המשיבים הכניסו בכח את המתלוננת אל תוך מכונית פרטית, והסיעו אותה לראש העין ובמשך ארבעה לילות ושלושה ימים החזיקו אותה בבית עזוב וחברים נוספים הצטרפו לשני המשיבים. כל החבורה עישנה חשיש ואף המתלוננת הוכרחה לעשות כן, וכתוצאה מכך היתה חלק מהזמן נטולת הכרה. במשך התקופה נאנסה ע"י החבורה כולה. לאחר שלושה ימים הצליחה להמלט. המקרה אירע בחודש אוגוסט 1970. תלונה על כך הוגשה מיד למשטרה, ונעצרו חמישה עשר איש, והחקירות נמשכו עד שהוגש כתב אישום בחודש אוקטובר 1971. לאחר מכן היו קשיים בניהול המשפט מחמת העובדה שידובר בחמישה עשר איש והמשפט התחיל בחודש מאי 1973. שלושה עשר מהנאשמים הודו באשמות ואילו שני המשיבים כפרו באשמה והמשפט נמשך מחודש מאי אותה שנה ופסה"ד ניתן רק בדצמבר 1974. שני הנאשמים הורשעו בעבירות אינוס ועבירות אחרות ובעת גזר הדין הביא ביהמ"ש בחשבון ששני הנאשמים הם צעירים וכן שמביצוע העבירה ועד מתן פסה"ד עברו למעלה מארבע שנים והטיל עליהם עונש של ארבע שנות מאסר בפועל ועוד ארבע שנים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי העונש המירבי הקבוע בחוק הוא עשרים שנה מאסר וחומרת המעשה מגיעה לדרגה כזו שאלמלא נסיבות מיוחדות צריך היה להטיל במקרה הזה את העונש המקסימלי. אולם מכיון שמדובר בשני אנשים צעירים צריך היה ביהמ"ש להתחשב בעובדה זו ואלמלא האיחור בסיום ההליכים להטיל עליהם 15 שנות מאסר. עכשיו שישנה גם הנסיבה המקילה של הסחבת מביצוע העבירה ועד פסה"ד יש בשל נסיבה זו להפחית עוד את העונש, ואולם גם לאחר הפחתה זו יש להעמיד את עונש המאסר בפועל על עשר שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' סוכר למערערת, עוה"ד עדיני והירש למשיבים. 1.6.75).
ע.פ. 138/75 - דוד אסולין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וגניבה המערער הורשע בארבע עבירות של התפרצות וגניבה ונדון לעונש של ארבע שנות מאסר והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בנוגע להרשעה טען המערער כי תחילה הודה באשמה ולאחר מכן ביקש לחזור בו מן ההודאה ולא ניתנה החלטה בקשר לכך. עובדה זו לא גרמה לעוות דין שכן המשפט התנהל על בסיס שהמערער כפר בכל העובדות והובאו ראיות לעובדות המשמשות יסוד לעבירה. השופט אף קבע כי אינו סומך את ההרשעה על דברי ההודאה הנ"ל. לטענה כי ההודאה שמסר המערער במשפט שעליה סמך ביהמ"ש הוצאה מידי המערער שלא כדין. אין יסוד להתערב במסקנת ביהמ"ש כי אין לפסול את ההודאה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד י. בניטה למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 26.5.75).
ע.פ. 252/75 - אילן גרישנפכט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מגע עם סוכן זר)
המערער הורשע במגע עם סוכן זר ונדון למאסר שש שנים והערעור על חומרת העונש נדחה. לפי כתב האישום פנה המערער בשוויץ לשגרירות זרה והציע שזו תשלח אותו לישראל עם מכונית תופת שבה יוטמנו חומרי נפץ על מנת לבצע חבלה כאן. המערער בא לידי הסכם עם הפרקליטות בדבר הודאה בחלק מסעיפי האשמה אך מתוך ההודאה, לא ברור בדיוק במה הודה ואם אכן ההודאה מכוונת גם למגע עם הסוכן הזר וגם למטרת המגע. על כל פנים גם אם מדובר במגע בלבד עם סוכן זר, המעשה חמור מאד והעונש של שש שנות מאסר בשל כך בלבד אינו מוגזם, גם אם המערער לא התכוון לבצע מעשה חבלה בישראל.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. לב למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 5.6.75).
בתוכן
* ע.פ. 309/74 - ............................306─ * הרשעה בעבירות מטבע וחומרת עונש.
─* ע.א. 649/74 - .............307─ * הפרת הסכם לניצול נוסחאות ייצור.
─ * יריבות.
─* בג"צ 212/74 - ...........308─ * מחיקת פיסקה מגבילה בתעודת גירושין.
─* בג"צ 90/75 - בחירת שני רבני עיר........................................309 ─* בג"צ 376/74 - תעריף מוזל למשלוח דברי דאר "כעתון"........................309─* בג"צ 94/75 - מתן תשובה לבג"צ לאחר המועד................................310 ─* ע.א. 553/73 - חלוקת האחריות בתאונת דרכים................................310─* ב"ש 100/75 - העברת משפט................................................310─* המ' 312/75 - סתירה בין "הודאת הנאשם" והכרעת הדין.......................311 ─* ע.פ. 31/75 - חומרת העונש (מעשה מגונה)..................................311─* ע.א. 392/74 - תאונת עבודה...............................................311─* ע.א. 515/74 - התערבות בימ"ש שלערעור בפירוש עובדות שנקבעו ע"י בימ"ש קמא..311 ─* ע.א. 273/74 - טענת רשלנות תורמת.........................................312 ─* ע.א. 326/75 - אימוץ.....................................................312─* ע.א. 13/75 - סיכול חוזה עקב שינוי נסיבות...............................313 ─* ע.א. 511/73 - פיצויים בגין קיום יחסים בטענת מרמה של גבר שהוא גרוש.......313 ─* ע.א. 114/74 - חיוב שותפות ע"י חתימת אחד השותפים.........................313─* ע.פ. 301/75 - בקשה ששופט יפסול עצמו.....................................314 ─* ב"ש 147/75 - שחרור בערובה..............................................314 ─* ע.פ. 156/75 - חומרת העונש (חבלה חמורה)..................................314─* ע.פ. 563/74 - קולת העונש (מעשה חטיפה ואונס ברוטלי)......................315 ─* ע.פ. 138/75 - הרשעה בהתפרצות וגניבה.....................................315─* ע.פ. 252/75 - חומרת העונש (מגע עם סוכן זר)..............................316─
─
─