ע.פ. 275/74 - הרצל אביטן ואורי וולף נגד מדינת ישראל
*זיהוי לצורך הרשעה בשוד.
* ראיות סיוע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צ'רנובילסקי, חלימה, לוין) בת.פ, 633/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים הואשמו בכך כי באו למקום בת"א שם היה מזנון ולאחר סגירתו התנפלו על בעל המזנון ופצעו אותו ותוך כך חיטטו בכיסיו וירו יריה אחת מאקדח גנוב. אצל המתלונן לא נמצא דבר ובתו שהיתה עמו הרימה קול צעקה ואז איים עליה אחר התוקפים ואמר "תשתקי ואל תצעקי", כעבור זמן קצר נורתה יריה שניה והמערערים נמלטו במכונית גנובה. שני המערערים הורשעו בעבירות של תקיפה לשם שוד, פציעה, נשיאת נשק וכו' ונדונו לחמש שנות מאסר כל אחד. ע% כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. במכונית שזוהתה כמכונית שבה הגיעו התוקפים ונמלטו, נמצאו בחלון מהצד הפנימי טביעות אצבעותיו של המערער אביטן והוא לא הצליח להוכיח מנין הגיעו טביעות האצבע שלו למקום. פרקליטו העלה השערות שונות אך אין להן זכר בראיות ואין די בהפרחת השערות כאלה כדי להפחית ממשקלה של טביעת האצבע שנמצאה בתוך מכונית בה בוצע הפשע ואשר נגנבה רק כ- 40 שעות לפני כן.
ב. אשר לזיהוי של המערער וולף - בתו של והמתלונן אמרה בחקירתה במשטרה כי האיש שציווה עליה לא לצעוק מוכר לה לפי קולו ומבנה גופו והוא אחד בשם אורי שגר באיזור. היא ציינה כי היא לא בטוחה שזה היה אורי רק שהיא חושבת שזה אורי לפי קולו ומבנה גופו. במסדר קולות שנערך ע"י המשטרה הוכח כי העדה מסוגלת לזהות את קול המערער בין קולותיהם של אחרים ועל תוכן הודעתה במשטרה חזרה העדה בביהמ"ש כי זיהתה את הקול באופן ספונטני ולא כתוצאה משיחזור לאחר מעשה. האמירה "אני חושבת" יכולה לנבוע מקפדנותו של עד הנרתע מלקבל על עצמו להעיד במלוא הודאות, ויכול שמקורה בספק כלשהו המקנן בלב העד. לזכות המערער ניתן להניח שאמירת העדה "שהיא חושבת" שזה היה המערער נבעה מספק, כך שלא היתה זו עדות שניתנה במידת ודאות גמורה. אבל גם לעדות מזהה כזו יש ערך ומשקל משלהם שאם כי אין להרשיע עפ"י עדות יחידה כזו הרי עם הוכחות מסייעות ניתן להרשיע על פיה.
ג. היתה ראית סיוע כזו, בדברי המערער אל אנשי המשטרה כשהיה נתון במעצר כי הוא מוכן לספר את האמת על חלקו בשוד אך הוא רוצה לשמוע תחילה מה תועלת תצמח לו מכך. בעדותו בביהמ"ש לא הכחיש המערער שאמר מה שאמר רק הסביר כי ישב בתא בידוד ועל כן "חשבתי שאולי שאם אודה למישהו יחזירו אותי" אך הוסיף ואמר "לא יתכן שאודה רק בגלל סיבה כזו אם אני חף מפשע". דברי נאשם למשטרה שהוא מוכן להודות יש בהם בעקיפין משום הודאה ועל כל פנים ודאי שיש בהם עדות מסייעת לעדות האחרת.
ד. גם העובדה שוולף היה בחברת אביטן באותו ערב סמוך לביצוע הפשע מהווה ראיה נוספת לחובת וולף. הראיה איננה מפני שאביטן הורשע, אלא שהעדויות שהובילו להרשעתו של אביטן מוכיחות לפחות מקצתן גם את אשמתו של וולף. משהוכח ע"י טביעת האצבע של אביטן על שמשת המכונית שהוא היה בתוך המכונית הרי ממילא יפה כוחה של אותה ראיה גם כלפי המערער וולף שהיה בחברתו.
ה. אשר למידת העונש - עונש זה אינו מוגזם נוכח חומרת העבירות שבהן הורשעו המערערים.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד לידסקי למערער הראשון, עו"ד גב' קפלן למערער השני, עו"ד גב' גורני למשיבה. 11.6.75).
ע.פ. 100/75 - מדינת ישראל נגד הרשקו בראונשטיין
*גרימת מות עקב החשת מותו של אדם חולה לב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: פרידמן, יהודי, כרמי) בת.פ. 299/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב והמנוח נהגו כל אחד במכונית פרטית בחיפה וניסו אחד לעבור את השני באופן ששני כלי רכב השתפשפו. משנעצרו שתי המכוניות ירד המשיב ממכוניתו, ניגש אל חלון המכונית של המנוח שישב כשהוא חגור בחגורת בטחון ותקף אותו דרך החלון ופגע בחלק העליון של גופו. לאחר מכן שיחרר המנוח את עצמו מתוך חגורת הבטחון, יצא מן המכונית החוצה והתפתחה קטטהבין השניים והמנוח הרים ידו על יריבו לתקוף אותו ולבסוף התערבו אנשים אחרים והפרידו בין הניצים. המשיב היה בדרכו חזרה אל מכוניתו כשהמנוח צנח לפתע ונפטר. בביה"ח נקבע כי המנוח סבל ממחלת לב ומת מהתקף לב. עפ"י העדות הרפואית שבאה לביהמ"ש הוחש מותו של המנוח עקב התרגשות. ביהמ"ש המחוזי מצא בדברי העדות הרפואית כי המנוח כחולה לב יכול היה למות באותו מקום ובאותו זמן גם אלמלא ההתרגזות וזיכה את המשיב. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. עפ"י הסעיפים 212 ו- 219 (ד) לפח"פ רואים אדם כמי שגרם למות זולתו, גם אם מעשהו איננו הגורם המידי או הגורם היחידי למות אם החיש מיתתו של אדם הסובל ממחלה אשר גם בלי אותו מעשה היתה גורמת למות.
ב. העדות הרפואית אמנם היתה כי האיש יכול היה למות במקום גם אלמלא ההתרגשות, אולם אותה עדות רפואית הוסיפה "כי במקרה הנוכחי קיים קשר סיבתי בין המתח ... כתוצאה מהקטטה עם גורם המות והמתחים הנ"ל גרמו למותו", נוכח קביעה זו שאינה משתמעת לשני פנים, אין לאמר שההתרגשות לא גרמה למות. אין עוסקים באפשרויות תיאורטיות אלא במה שקרה בפועל ובפועל גרמה התרגשות למות לפי העדות הרפואית.
ג. אעפ"כ אין לקבל את ערעורה של המדינה מסיבה אחרת. לאירוע היו שלושה שלבים. השלב הראשון היה השתפשפות המכוניות ולגבי ההתרגשות הזו קבעה העדות הרפואית שאין בה כדי לגרום למות. בשלב השני תקף המשיב את המנוח ולבסוף בא השלב השלישי שבו יצא המנוח מהמכונית והוא שפתח בתגרה. מבחינה משפטית אסור היה למנוח להרים יד על יריבו אפילו אחרי ההתגרות של המשיב במנוח. עפ"י העדויות ברור שהשלב השני נסתיים ורק לאחר מכן יצא המנוח ממכוניתו, לא לשם התגוננות אלא כדי להשיב מלחמה שערה. בזה הוא פתח בשלב השלישי וגרם לתגרת הידים שהיתה שיא התקרית וכך ניתק הקשר הסיבתי עם התקיפה של השלב השני. מכיון שיתכן שרק השלב השלישי גרם למות המנוח והשלב השני לא תרם דבר לתוצאה קטלנית הרי זכאי המשיב להנות מן הספק.
ד. לחילופין ביקשה התביעה כי ביהמ"ש ירשיע את המשיב לפי סעיף 250 בשל תקיפת המנוח כאשר זה עדיין ישב במכוניתו. התביעה למעשה לא ביקשה זאת אפילו לחילופין בטענות הסיכום בביהמ"ש המחוזי אך השופטים שקלו את האפשרות וציינו שהמשיב היה נתון במעצר במשך שלושה שבועות עד ששוחרר בערבות, והיה נאלץ להתגונן בשל אשמה כבדה שרבצה עליו כסיוט, ועל כן לא השתמשו בשיקול דעתם לפי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי ולא הרשיעו את המשיב לפי סעיף 250. מסיבות אלה החליט ביהמ"ש העליון שגם הוא לא ישתמש בשיקול דעתו להרשעה החילופית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן , לנדוי , מני. עו"ד גב' נאור למערערת, העו"ד מ. כספי וש. שפיר למשיב. 10.6.75).
ע.א. 105/75 - ורדה הופר נגד קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ואח'
*סעיף בוררות בתקנות אגודה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמ' 861/74 (ת.א. 213/74) הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת היא חברה בקופ"ח ומשעברה לסניף מסוים נתקלה בהתנגדות מזכיר הסניף (המשיב השני). בכתב התביעה התלוננה המערערת על שני דברים: על סירוב המשיבה לתת את השירות הרפואי המגיע לה ועל הוצאת שם רע נגדה ע"י מזכיר הסניף ותבעה פיצויים בסכום של 80,000 ל"י.המשיבים ביקשו לעכב את ההליכים בהסתמכם על תקנון קופ"ח הכולל סעיף בוררות. מבוקשם ניתן להם ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין לקבל את טענת המערערת שלא הוכח הסכם בכתב למסור את הסכסוך לבוררות, תקנון קופ"ח הכולל סעיף הבוררות הוגש כמוצג והרי לך מסמך בכתב. כאשר נערך מסמך בכתב המכיל הוראת בוררות אין צורך שהצדדים יהיו חתומים וניתן להוכיח בראיה חיצונית כי התנאים הרשומים במסמך מהוים חוזה בין הצדדים. כלל זה יחול על הוראת בוררות שבתקנות חברה או אגודה שיתופית. לפי אותו כלל יחשבו הוראת בוררות בתקנותיה של חברה או אגודה שיתופית כשטר בוררות.
ב. לטענת המערערת כי סעיף הבוררות הנוגע לסכסוך שהתגלה בין הקופה לבין המבוטחים חל על סכסוכים שבגדר השירותים אך לא על תביעת נזיקין בגין מעשה עולה זדונית - כשם שתקנת הבוררות חלה עפ"י נוסחה גם על תביעת נזיקין בשל רשלנות שבטיפול רפואי כך גם על תביעת נזיקין בשל לשון הרע או אפילו בשל תקיפה.
ג. אכן גם אם חל על סכסוך כעין זה סעיף הבוררות, עדיין על ביהמ"ש לבדוק אם אין זה מן המידה שלא לעכב את ההליכים למרות סעיף הבוררות. בלי להכנס לברור הטענה שהצדק דורש כי תביעת נזיקין בשל לשון הרע תהא מתבררת בביהמ"ש ולא בבוררות סגורה - גם ענין זה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש וקשה לראות סיבה שתצדיק כאן שביהמ"ש ישתמש בשיקול דעתו שלא לעכב את ההליכים.
(בפני השופטים: ויתקון , מני, עציוני. המערערת לעצמה, עו"ד ש. בועזסון למשיבים. 18.6.75).
ע.א.184/75 - פלונית ואח' נגד פלוני
*סמכות בי"ד רבני בענין החזקת ילדים שנכרך בתביעת גרושין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בתיק מ.א. 78/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביום 12.11.73 הגישה המערערת לביה"ד הרבני תביעה נגד המשיב, בעלה, ובה ביקשה מזונות לה ולילדיה. לאחר מכן דן ביה"ד הרבני בהסדרת פגישות בין הבעל לבין הילדים וביום 19.3.74 נתן ביה"ד החלטה בענין זה. למחרת הגיש הבעל לביה"ד הרבני בקשה להחליט על גירושין בין הצדדים לנוכח המצב השורר בחיי המשפחה וכרוך בגירושין להחליט בענין המזונות של האשה וכן להחליט בדבר החזקתם של הילדים. בעקבות תביעה זו ביקש ב"כ האשה מביה"ד לבטל את תיק המזונות שהאשה הגישה אך ביה"ד לא החליט בענין זה. ב"כ הבעל הבהיר כי מאחר שכבר הוגשה תביעת גירושין יש סמכות לביה"ד והוסיף כי הגיש תביעת הגירושין "כדי לחסום את הדרך ... ללכת לביהמ"ש". הוא ציין כי התביעה שהגיש היא כנה. ביה"ד הרבני החליט שעל הצדדים להתגרש וכן החליט שיש לו סמכות לדון בענין החזקת הילדים. לאתר מכן תבעה האשה בביהמ"ש המחוזי מזונות והחזקת הילדים, ביהמ"ש מחק את התביעה על הסף ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לענין תביעת המזונות של האשה - היא הגישה תביעה לביה"ד הרבני ולא הושם קץ לתביעת מזונות זו. אמנם ב"כ האשה ביקש לסגור את התיק אך כל החלטה בענין זה לא ניתנה ע"י ביה"ד. עפ"י תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים ההחלטה לקבל בקשה לסגירת תיק או לדחותה מסורה לשיקול דעתו של ביה"ד.
ב. אשר להחזקת הילדים - ענין זה כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין, להבדיל מענין מזונות, שאינו כרוך כך אלא ניתן לכריכה כאשר הבעל הקדים את האשה ופנה לביה"ד הרבני, וזאת אם תביעת הגירושין היתה כנה וגם הכריכה נעשתה בכנות. אין הלכה זו יפה לענין החזקת הילדים הכרוכה בתביעת גירושין. די בכך שהוגשה תביעת גירושין בביה"ד הרבני כדי שענין החזקת הילדים יהיה כרוך בכך.
ג. אפילו תוחל הלכת הכנות על תביעת החזקת ילדים הכרוכה בתביעת גירושין, הרי די בכך שעצם תביעת הגירושין היא כנה ואין כל צורך לבדוק אם כריכת החזקת הילדים היתה כנה.
ד. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל דעה שתביעת הגירושין היתה כנה למרות דברי ב"כ הבעל שהתביעה הוגשה כדי לחסום את הדרך ללכת לביהמ"ש. נתברר ללא צל של ספק, שהפתרון היחידי לסכסוך בין הצדדים הוא ע"י גירושין ועל כן קשה להטיל ספק בענין כנותו של הבעל בהגשת תביעת הגירושין. על כל פנים הקביעה בענין כנות הבעל היא מימצא עובדתי שביהמ"ש שלערעור לא יתערב בו. האשה טוענת כי היא מתנגדת לדיון בבי"ד רבני מפני חשש של משוא פנים לטובת בעלה שהוא רב וראש ישיבה, אין יסוד להטלת חשד כה חמור בכל מערכת השיפוט של בתי דין רבני.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן , מני, י. כהן. עו"ד ד. אבי- יצחק למערערים, עו"ד ע. מאק למשיב. 19.6.75).
ע.א. 650/74 - מדינת ישראל נגד רפאל נאי ואח'
*ביטול חיסולה של חברה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 6010/74 - הערעור נתקבל).
העובדות:
חברת אריך נאי בע"מ (להלן - החברה) התפרקה מרצון וחוסלה לפי הודעת רשם החברות ביום 10.8.72. ביום 4.8.74 הגישה המדינה בקשה לבהמ"ש המחוזי, לפי סעיף 236 לפקודת החברות, לבטל את החיסול על מנת לאפשר לפקיד השומה בהתאם לסעיף 77 לפקודת מס הכנסה, לראות רווחי החברה כמפולגים ולשום את בעלי המניות של החברה בגין רווחים אלה. לבקשה צורף תצהיר שלפיו היו בידי החברה לפני פירוקה רווחים בסכום של כמליון ל"י שלא פולגו ובכך נמנעו בעלי המניות מתשלום המס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיב שהמדינה השהתה את הגשת הבקשה יתר על המידה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. עפ"י סעיף 236 לפקודת החברות יש להגיש את הבקשה לביטול חיסולה של חברה תוך שנתיים מיום החיסול וכאן הוגשה הבקשה בתוך שנתיים. העובדה שהיא נשמעה לאחר שעברו שנתיים אין לה נפקות לצורך הסעיף הנ"ל.
ב. אין לקבל טענה נוספת של המשיבה כי המדינה איננה בבחינת מעונינת לצורכי הסעיף 236 הנ"ל לשם הגשת הבקשה לביטול החיסול. כדי לראות את המדינה כמעונין די בכך
שהוצהר כי היו רווחים וכי פקיד השומה יבקש לראות הרווחים כמפולגים. כל הפעולות לצורך פילוג הרווחים יכול שייעשו לאחר שיבוטל חיסולה של החברה, את הזכות הניתנת לאדם מעונין לבקש ביטול חיסולה של חברה יש לפרש על דרך ההרחבה ולא על דרך הצמצום.
ג. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כשקיבל את טענת המשיב שיש לדחות את בקשת המדינה בגלל שיהוי. אכן אין לקבל את טענת המדינה שביה"מש חייב לבטל חיסולה של חברה אם הוגשה על כך בקשה בתוך שנתיים ויש לביהמ"ש שיקול דו~ח בענין זה. ברם בעניננו לא היה מקום לדחות את בקשת המדינה. לא הובאו כל הוכחות כי קיימות נסיבות שבגללן יהיה בלתי צודק שביהמ"ש ישתמש בסמכותו לבטל את החיסול. לא הובאו כל ראיות שבגלל השיהוי ייגרם נזק למישהו.
ד. ביהמ"ש העליון העיר כי אין זה כלל בטוח שנציב מס ההכנסה אינו רשאי להפעיל את סמכותו לפילוג הרווחים לגבי חברה שחוסלה ויתכן שאין צורך לבטל את החיסול לשם כך, אך מכיוון ששני הצדדים יצאו מתוך ההנחה שיש צורך לבטל את החיסול לא יחווה ביהמ"ש דעתו בשאלה זו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון , י. כהן. עו"ד ד. גורני למערערת, עו"ד ב. נהיר למשיב. 8.6.75).
ע.א.9/75 - שיך סולימאן אל עוקבין נגד מינהל מקרקעי ישראל
*הפסקת דיון במשפט מן הטעם של "ענין תלוי ועומד".
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע (השופט וולינסקי) בתיק קרקעות 1/74 - הערעור נדחה למעשה).
העובדות:
המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע תביעה למתן צו ביניים להחזקת 750 דונם קרקע עפ"י סעיף 47 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, בטענה כי חלקות אלה הוקנו לו לפני עשרות שנים מכח ירושה ומכח עיסקת מכר. חדשים מספר לפני שהוגשה תביעת המערער הוגשה ע"י המינהל לבימ"ש השלום בבאר- שבע תביעה לסילוק יד המתייחסת לשטח של 400 דונם בעוד שהתביעה עפ"י סעיף 47 היא לגבי שטח של 750 דונם הכוללים אח 400 הדונם האמורים. בביהמ"ש המחוזי נטען ע"י המינהל שיש לדחות את הבקשה על הסף מן הטעם של "ענין תלוי ועומד" בפני בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו ודחה את התביעה על הסף. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. לפי ההלכה, כמו ב"מעשה בי"ד", כך גם ב"ענין תלוי ועומד", העילות צריכות להיות זהות. ברם, הזהות אינה נקבעת לפי צורת התביעות אלא לפי מהותן. אין זה הכרחי שתהיה חפיפה מוחלטת בכל הענינים העשויים לידון בשתי התובענות והעיקר הוא שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית. בעניננו אמנם הסעדים בשתי התביעות שונים אך כאמור זהות העילות ולא סוג הסעד קובע. במקרה דנא השאלה המהותית העיקרית שבה יצטרך ביהמ"ש להכריע היא למי צריכה להיות החזקה בחלקות ומשום כך יש לראות את העילות כזהות.
ב. אמנם התביעה לביהמ"ש המחוזי מתייחסת לשטח גדול יותר מאשר השטח נשוא התביעה בבימ"ש השלום אך השאלה המרכזית בשתיהן היא זהה ואיננה שונה במהותה, ואותן הבעיות המתעוררות לגבי 400 הדונם מתעוררות גם לגבי 350 הדונם הנותרים.
ג. כדי להחיל את הלכת "הענין התלוי ועומד" אין זה חשוב אם בשתי התביעות התובע הוא אותו אחד או שבתביעה השניה הנתבע הראשון הוא התובע ואילו התובע הראשון הוא הנתבע.
ד. כדי להחיל את הלכת "ענין תלוי ועומד" לגבי שתי התביעות, אין זה משנה שכל אחת מהן מתבררת בבימ"ש אחר מחמת השוני ביניהן בכל הנוגע לסמכות הענינית של בתי המשפט. העובדה שהסמכות הענינית שונה אין ללמוד ממנה על שוני בעילות.
ה. צודק המערער כי אפילו אם יש להחיל את עקרון "ענין תלוי ועומד" הרי אין לדחות את התביעה על הסף או למוחקה אלא יש לעכבה עד גמר ההליכים בתביעה הראשונה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן , מני, עציוני. עו"ד מ. לם למערער, עו"ד גולדמן למשיב. 12.5.75).
ע.פ. 480/74 - צבי גרוסמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י עובד מדינה) בשנת 1972 עבד המערער כסגן מנהל השקם באל- עריש. משאית שהובילה סחורה לשקם התהפכה, חלק מן הסחורה נפל מן המשאית ולפי קביעת ביהמ"ש המחוזי כל מי שהיה מסביב היתה לו יד בהעלמת סחורה ששוייה הגיע ל- 40,000 ל"י. עפ"י חומר הראיות גנב גם המערער חלק מן הסחורה והערעור על ההרשעה נדחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את העדות שבאה נגד המערער והרי זה ענינו של ביהמ"ש השומע את העדים להעריך את הראיות ולשקול את העדויות שבאו בפניו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 5 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 500 ל"י והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין כי זו עבודתו הראשונה של המערער, כי כמות הסחורה שנגנבה ע"י המערער לא התבררה וכן שהמשפט נמשך זמן רב, עם זאת אין להסכים לעונש הקל שהוטל. גזר הדין שניתן החטיא לחלוטין את מטרות הענישה. העונש היחידי המגיע למעשה כגון זה הוא מאסר בפועל. שליחת יד ברכוש הציבור נעשתה תופעה נפוצה במדינה ונטשטשו התחומים בין מותר ואסור. כדי לעצור סכנה זו לא די בעונש שהוטל כאן. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון להטיל על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל. השופט ח. כהן הסכים והוסיף כי עדיין הוא עומד בדעתו שביהמ"ש לא ישלח אדם למאסר על עבירה שעבר לפני שנים רבות ומאז התהלך חופשי ולא נתפש בעבירה אחרת, אלא אם יווכח ביהמ"ש תחילה שההגנה על שלום הציבור מחייבת ענישתו של הנאשם במאסר דוקא. צרכי ההגנה על שלום הציבור כוללים בחינת טיב העבירה, המשכיותה וסכנתה. מעשי שחיתות של עובדי ציבור בעידן זה הם ממין הפשעים המחייבים, לשם הגנה על שלום הציבור, תגובה שיפוטית חריפה וחד משמעית וזאת תגובה של מאסר בפועל. הנסיבות האישיות של העבריין והזמן שחלף מביצוע העבירה ועד לענישה אינן יכולות להשפיע על טיב העונש כי אם על מידתו בלבד.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד יהל למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 8.5.75).
ע.פ. 198/75 - ישראל סעיד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפה, אונס ושוד) המערער המשרת קרוב לשנה וחצי בצבא, הורשע בשתי עבירות של אונס ועבירה של שוד, שתי עבירות של חטיפת אדם לשם קיום יחסים מיניים ונדון ל- 18 חדשים בפועל ו- 30 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. נסיבות המקרה היו שהמערער
ושניים אחרים תכננו תכנית שלפיה אחד הנאשמים הלך לפרוצה שעמדה על הכביש, הציע לה לקיים יחסי מין במכונית תמורת תשלום ומשהסכימה לכך המתלוננת ובאה למכונית, התנפלו עליה השלושה הובילו אותה לפרדס וקיימו אתה יחסי מין נגד רצונה ולאחר מכן שדדו גם את כספה. מעשה זה חזר בשני מקרים לילה לאחר לילה. בהתחשב בחומרת המעשה, התכנון מראש והניצול המחפיר של שתי נשים, אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. עו"ד שיוביץ למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 5.6.75).
ע.א. 344/74 - קצין תגמולים נגד שמואל זלצמן
*תביעת נכות עקב שרות צבאי המשיב התגייס לצה"ל ולפני גיוסו סבל, בחודשי החורף, מנזלת, שיעול וקוצר נשימה קל. בחורף 1969 כאשר שירת ברמת הגולן לקה בהתקף ראשון של אסטמה. התקף זה עבר וחלף והמשיב השתחרר בפרופיל בריאות גבוה, בחורף 1972 שוב לקה המשיב בהתקף של אסטמה ולטענתו נגרמה לו נכות עקב שירותו הצבאי. ועדת הערעורים קיבלה את עמדת המשיב כי מצבו הוחמר בצבא ועל כן הוא זכאי לתגמול. הערעור על כך נתקבל. אילו היה מימצא זה מתייחס להתקף הראשון שאירע למשיב בהיותו בצבא היתה מסקנת ועדת הערעורים מוצדקת. אולם עילת התביעה אינה ההתקף הראשון אלא ההתקף השני שאירע לאחר שחרור המשיב מהשירות ולא באה כל עדות רפואית המקשרת התקף זה עם ההתקף הראשון. אי לכך הוחזר הענין לועדה על מנת לאפשר למשיב להביא חוות דעת רפואית משלו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גולדמן למערער, המשיב לעצמו. 27.5.75).
ע.א. 425/74 - מאיר בצלאל ואח' נגד צאלח סיגמן ואח'
*פיצויים עקב תאונה שני המערערים נפצעו בתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי פסק להם סכום פיצויים המסתכם ב- 63 אלף ל"י. ערעור המערערים לגבי חלק מהפריטים נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע למערער הוצאות עזרה ומשק בית מעת התאונה ועד להגשת התביעה ומיום מתן פסה"ד אך לא בעד התקופה שבין הגשת התביעה ועד מתן פסה"ד ויש להוסיף תשלום בגין תקופה זו. המערער הראשון לא יכול היה לעבוד תקופה ארוכה לאחר התאונה ולא קיבל כל פיצוי בגין הפסד ההשתכרות בתקופה זו. אי לכך יש לפצותו על כך. מומחה רפואי קבע למערער נכות של חמישה אחוז לצמיתות אך ביהמ"ש לא קבע כל תשלום בגין הפסד השתכרות עקב נכות זו. כמסתבר סבל המערער וגם יסבול בעתיד ממחלת "שושנה" ברגל שבה נפגע ואם כי לא הובאו ראיות מהימנות על משך הזמן של אי כושר עבודה שמחלה זו גורמת הרי ברור שעקב התקפות חוזרות ונשנות של המחלה לא יהיה המערער מסוגל בפרקי זמן מסוימים לעבודה. בהעדר נתונים מדויקים יש לצאת מתוך הנחה כי הפסד ההשתכרות יהיה חמישה אחוז כדרגת נכותו. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המערערים שכ"ט עו"ד בסכום של 2,600 ל"י וסכום זה נראה נמוך מדי גם בהתחשב שהמערערים זכו רק בחלק מהסכום שתבעו. בעקבות תיקון הסכום שיש לשלם למערערים והעמדתו על 87 אלף לירות הועמד סכום שכה"ט שישולם למערערים על סך 12 אלף ל"י בשתי הערכאות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן החלטה - השופט י. כהן. עו"ד בן- יעקב למערערים, עו"ד אלמוג למשיבים. 4.6.75).
בג"צ 211/75 - יוסף ידי נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*טענת מניעות נגד המינהל בהפקעת מקרקעין בהודעה שפורסמה באוגוסט 1970 בילקוט הפירסומים הופקעה קרקע עפ"י מפה ולא הזכירה חלקה מסוימת, בעת ההפקעה לא ניתנה לבעלים הודעה על ההפקעה וגם לא נרשמה הערת אזהרה בספרי האחוזה על ההפקעה. בשנת 1972 ביקש העותר לרכוש את החלקה הנדונה ופנה לממונה על ההפקעות במינהל מקרקעי ישראל לאשר לו שהחלקה אינה כלולה
בהודעה על ההפקעה. הוא קיבל אישור שלפי החומר הנמצא במינהל החלקה לא הופקעה. בעקבות אישור זה רכש העותר את החלקה וזו נרשמה על שמו במשרד רושם הקרקעות. לאחר זמן התברר שלאמיתו של דבר הופקע חלק מהחלקה והודעה על כך נשלחה לעותר. טענתו של העותר היא שלאור המידע שנמסר לו ע"י המינהל, שינה את מצבו לרעה, והמשיבים מנעים מלטעון היום על קיום ההפקעה. עתירת העותר נדחתה. שאלה גדולה היא אם בכלל קיימת מניעות כלפי רשות ציבורית על סמך מידע או הבטחה שניתנו ע"י עובד הרשות לאזרח כאשר נתברר לאחר מכן שהמידע איננו נכון או שההבטחה איננה ניתנת למימוש. זאת ביחס לדבר שצריך להעשות ע"י הרשות הציבורית ולגבי דבר עשוי על אחת כמה וכמה. כאן מדובר בהפקעה שנעשתה שהיא שרירה וקיימת ואין לקבל את הטענה שבהבל פיו של עובד ציבור פוקעת או מתבטלת ההפקעה מאליה או שניתן בשל כך לבטלה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד טפרברג לעותר. 10.6.75).
בג"צ 502/74 - טרנט אפריקה ... בע"מ נגד שר התקשורת
*ביטול רישיון להקמת תחנה אלחוטית ענינה של עתירה זו הקמת תחנה אלחוטית ע"י העותרת שנועדה לשדר הודעות ללקוחותיה ואלה קולטים אותן במקלטים קטנים המוחזקים בכיס, מלכתחילה נתן המשיב רשיון לעותרת אך הענין הסתבך לאחר מכן, המשיב סירב לקיים בידי העותרת את הרישיון והצו על תנאי נגד המשיב הפך להחלטי. בג"צ פירש את לשון הרשיון כפי שניתן והתכתובת לצורך קבלת הרשיון והגיע למסקנה שיש להמשיך ולאשר את הרשיון לתחנה האלחוטית. בג"צ לא קיבל את טענת המשיב המתבססת על "טובת הציבור", היינו, כוונתו של המשיב להפעיל בעתיד שירות קריאה כדוגמת זה של העותרת ושעל כן יש להשאיר שירות זה בידי הדאר. המשיב סתם ולא פירש מה נעשה עד כה כדי להוציא תכנית זו מן הכח אל הפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד מיתר לעותרת, עו"ד עדיאל למשיב. 19.6.75).
בג"צ 191/75 - אורדילן חברה ליבוא ושווק בע"מ ואח' נגד שר המסחר והתעשיה
*אי תשלום ריבית על כספי הפקדה של יבואנים מכח סמכותו לפי סעיף 3 לפקודת הסמכויות בענין יבוא ויצוא הורה שר המסחר והתעשיה כי המייבא סחורה חייב להפקיד בידי אוצר המדינה סכום כסף בשעור של 20 אחוז משווי הסחורה המיובאת והפקדון מוחזר למפקיד כעבור שנה מיום הפקדתו, בצו לא נקבע שהמפקיד יזכה ברבית. עשרה יבואני עצים ביקשו מן השר לתקן את הצו ולקבוע שתשולם להם רבית על ההפקדה כפי שהיה בצו קודם שפורסם ב- 1970 אך תשובת השר היתה שלילית והעתירה נגד השר נדחתה. השר רשאי אמנם לקבוע בצו כי ישולם רבית על הפקדון אך הדבר נמסר לשיקול דעתו ואין זו חובה המוטלת על השר להורות על תשלום רבית. ישנם ענינים בהם קיימת בצידה של הרשות הנתונה לגוף ציבורי גם החובה להשתמש באותה רשות לטובת האזרח ואולם המקרה דנא אינו אחד מהענינים הללו. הכנסת הסמיכה את השר להטיל חובת פקדון והמטרה היתה להכביד על יבוא טובין ולהגביל את הבאתם ארצה. ע"י החובה להפקיד סכום כסף ללא רבית מתייקר מחירה של סחורה מיובאת ולכאורה יש בכך אמצעי יעיל לרסן את היבוא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד רוטלוי לעותרים. 5.6.75).
ע.פ. 235/75 - דב אלדד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (איומים) באחד הימים בחודש אוקטובר 1974 בא המערער ללשכת ראש עירית נתניה, שלף אקדח טעון שהיה בכיסו, נטל רימון יד ושחרר את הנצרה שלו והכריז כי יתאבד ויהרוג את כל
הנוכחים. הוא דרש כי יובא למקום עיתונאי מסוים שיודיע מעל דפי העתונות על הפרשה בגינה ביצע המערער את מעשהו. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, בתי המשפט חייבים לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותם כדי להגן על עובדי ונבחרי ציבור מפני מעשי אלימות, ולכאורה עונש מאסר בפועל של שנה אחת אינו חמור יתר על המידה. אולם מדובר כאן במקרה יוצא דופן. המערער הוא בן 63 שהתנהגותו בעבר היתה ללא דופי, שירת בהגנה ובצבא ואף כי נפצע והפך לנכה התנדב לצבא קבע. לאחר מכן התקבל בעירית נתניה כמפקח על הבניה, התפטר מפני שלא רצה להיות שותף לאי סדרים ואי יושר שלטענתו ראה בעיריה. היתה גם תקופה שנזקק לטיפול פסיכיאטרי, סכום כסף שהיה לו השקיע בבנית בית ולטענתו הבניה אושרה וכשהגיע לקומה הששית הוציאה העיריה נגדו צו מניעה כי יפסיק את הבניה. זאת כאשר בבנין הגובל עימו הרשתה העיריה להמשיך בבניה ובניתו הושלמה. המערער פנה לנציב התלונות אך ראש עירית נתניה לא השיב לנציב התלונות והחקירה בענין לא התקדמה. מן החומר שהובא בפני השופט יוצא כי קיים חשד שמעשים פליליים נעשו במחלקת מהנדס העיר של העיריה, במצב זה עשה המערער את מעשה היאוש שעשה כדי לעורר תשומת לב על הנעשה בלישכת ראש עירית נתניה. בכל הנסיבות האמורות די בכך אם עונש המאסר בפועל שישא המערער יהיה ששה חודשים בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד סלע למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 8.6.75).
ע.פ. 224/75 - אברהם שמאלשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מרמה וחומרת העונש המערער הוציא במרמה מהמתלונן 6,000 ל"י כתמורה למכירה של 1,500 דולר ובמקום השקית עם הדולרים נתן למתלונן שקית מלאה פיסות ניר. במסדר תמונות זוהה המערער ע"י אחד שהיה נוכח בעת שהמעשה נעשה. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי היה מוכן לסמוך על עדותו של העד ללא היסוס וללא סייג ולא נמצא שום פגם בסדרי המסדרים שבהם זוהה המערער. כיון שכך אין להתערב בהכרעת הדין. אשר לעונש אין הוא חמור מדי. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון לצורך גזירת הדין את העובדה שהמערער ביצע כחודש ימים לאחר מעשה העבירה הראשון עבירה נוספת מסוג זה אין פסול בכך שהשופט נתן את דעתו גם על הרשעה בעבירה יותר מאוחרת שהרי היא מצביעה על אופיו ודרכו של המערער לעסוק ברמאויות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בן אפרים למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 10.6.75).
ע.פ. 186/75 - נור אל דין אבועטה ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) שני המערערים הורשעו בעבירת שוד חמור בכך שתקפו את המתלונן שהוא אדם בן 67, איימו עליו בסכין שיתן את כספו וכאשר סירב היכו בו והוציאו ממנו בכח כסף שהיה לו, ביהמ"ש המחוזי דן את השניים לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. למערערים אין הרשעות קודמות ולאחר שנעצרו הודו בעבירה ופייסו את המתלונן ושילמו לו פיצויים. אך כל הנסיבות המקילות נלקחו בהשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. לאור נגע עבירות השוד המתרבות והולכות בזמן האחרון מן הדין לגזור עונשים מרתיעים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד מ. נחמיאס למערער הראשון, המערער השני לעצמו. עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 4.6.75).
ע.פ. 130/75 - שאול הרוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה) סמוך לחצות בנובמבר 1974 נהג רופא צבאי במכוניתו בכביש חיפה יגור ובעוברו בתל חנן נעצרה המכונית. המערער בעט במכונית וכאשר יצא המתלונן מן המכונית הותקף ע"י המערער ואז הצטרפו צעירים נוספים למערער ויחד הרביצו למתלונן. הוא הצליח לחזור למכוניתו וקרא לעזרת המשטרה וכשהגיע שוטר למקום הותקף גם הוא. ביהמ"ש דן את המערער ל- 14 חודשי מאסר וערעורו על חומרת העונש נדחה. אפילו נכונה העובדה שחברי המערער היה להם חלק יותר גדול במעשה הבריוני הרי עובדה שאנשים הוכו ע"י המערער על לא עוול בכפם. חומרה מיוחדת נודעת למעשה של תקיפת שוטר. מחובתם של בתי המשפט להגן על עובדי ציבור החושפים את עצמם במילוי תפקידם לפגיעה בגופם ע"י בריונים. כמסתבר היה המערער שתוי או מסומם אך לא שתיה ולא צריכת סמים יכולים לשמש היתר לפגיעה בזולת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. גילפז למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 12.6.75).
ע.פ. 208/75 - מדינת ישראל נגד דן גרבי
*קולת העונש (פריצה וגניבה) המשיב הינו בעל הרשעות קודמות לא מועטות, בחודש מאי 1972 התגייס לצבא ובהיותו חייל ביצע גניבה ונדון עליה לשנה אחת מאסר. עתה הואשם בעבירות פריצה וגניבה שביצע בחודש מרץ 1974. לצורך העונש הביא ביהמ"ש בחשבון עוד שלוש עבירות שעבר הנאשם, ובאותה הקופה היו שני מאסרים על תנאי של שנה מצטברת תלויים ועומדים נגדו. ביהמ"ש הקל מאד בעונשו של הנאשם בהביעו תקוה כי עכשיו משנשלח הנאשם לראשונה למאסר למד לקח ויחזור למוטב, ועל כן דן אותו לשנה אחת מאסר בשל העבירות החדשות שתהיה חופפת את שני המאסרים על תנאי שהופעלו. העונש קל מאד, אעפ"כ לא יתערב ביהמ"ש העליון בחלק זה של גזר הדין שכן עוד לא אבדה תקוה כי עתה, לאחר שהמשיב נשא אשה ונולדה לו ילדה, ישנה את דרכו, ואולם תשומת לבו של שופט ביהמ"ש המחוזי לא הופנתה להוראת החוק שלפיה העונש של שנת המאסר מתחילה מיד עם גזר הדין אם השופט לא הורה אחרת, מכאן יוצא שעונש המאסר יהיה חופף גם עם המאסר שהוטל על המשיב בשל העבירה הצבאית ולכך אין צידוק. על כן יתקבל הערעור במובן זה שתקופת המאסר בפועל של שנה אחת תתחיל מתום תקופת המאסר האחר שהוטל על הנאשם בביה"ד הצבאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' ראב למערערת, המערער לעצמו. 8.6.75).
ע.פ. 313/75 - שמחה ניר נגד מדינת ישראל
*טענה של פסלות שופט המערער הועמד לדין בבימ"ש השלום בירושלים בעבירה של ביזוי ביהמ"ש. בכתב האישום נאמר שהמערער, שהוא עו"ד, פירסם בעתון מודעה ובה השתמש במלים שונות מתוך כוונה להשמיץ את נשיא ביהמ"ש העליון, את שופטי ביהמ"ש העליון, ואת כל אחד מהשופטים בישראל. כשהופיע המערער בפני שופט השלום בירושלים טען כי על השופט לפסול את עצמו מלדון בענין הואיל והאשמות המיוחסות לנאשם מופנות לדברי השמצה שהשמיץ בהם את כלל השופטים בישראל ויש בכך חוסר הגינות שבמשפט רגיש כזה ישב אחד השופטים שגם לגביו נאמרו הדברים. טענות המערער נדחו ע"י שופט בימ"ש השלום והערעור על כך נדחה. טענות הפסלות שמעלה המערער אינן מתייחסות במיוחד לאותו שופט שבפניו נקבע המשפט לשמיעה אלא לכלל השופטים במדינה ואם תתקבל טענת הנאשם הרי מי שמשמיץ את כל שופטי המדינה לא יתן את הדין ולא יהיה שפיט לפי חוקי המדינה. העקרון שאין בעל דין נעשה דיין הוא מעקרונות הצדק הטבעי אך אינו חל כשאין אפשרות לדון אדם מבלי שאותו דיין שנגדו מועלית טענת הפסלות ישב לדין באותו ענין. אגב, כאשר
הובא הענין לדין בפני השופט י. כהן ביקש המערער שהשופט יפסול את עצמו מלדון בערעור מאותם הנימוקים שביקש ששופט בימ"ש השלום יפסול את עצמו. גם בקשה זו נדחתה ע"י השופט י. כהן.
(בפני: השופט י. כהן, המערער לעצמו, עו"ד גב' גורני למשיבה. 20,6,75).
ע.פ. 568/74 - ראובן שיינבק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י עובד עמידר) המערער עבד בחברת עמידר כגובה כספים מדיירים. במשך תקופה ארוכה שילשל לכיסו סכומים שהסתכמו ב- 50,000 ל"י ולא החזיר ממנו סכום כלשהו לעמידר. נוסף לכך השתלט על דירה שנתפנתה מדיירה והתיישב בה בעצמו. כדי לחפות על המעשה גנב את התיק הנוגע לאותה דירה והסתירו בביתו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא עובד ציבור לצורך הדין הפלילי וכלפי מעשי שחיתות של אלה חייבים בתי המשפט לנהוג בחומרה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ויתקון. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד מ, רוזנפלד למשיבה. 11.6.75 ).
ע.א. 51/75 - פלוני נגד פלוני ואח'
*מזונות ערעור זה הינו בדיון בין בעל ואשתו התובעת ממנו מזונות עבורה ועבור בנה. בדיון קודם הגיע הענין לביהמ"ש העליון שקבע לענין סכום המזונות, אך יחד עם זאת החזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שיקבע אם הבעל עושה נסיונות כנים להחזיר את אשתו ואת ילדו לבית בני הזוג. בדיון המחודש שמע השופט ראיות על מאמצי הפיוס שנעשו ע"י הבעל וקבע שמאמצים אלה לא היו כנים אלא למראית עין ופסק מחדש שהבעל חייב במזונות אשתו. הערעור על כך נדחה. לטענת הבעל כי האשה הודיעה שהיא בשום פנים לא מוכנה לחזור הביתה ועל כן אין חשיבות למאמצי הפיוס שלו - אין להסיק מדברי האשה באופן מוחלט שמאמצי פיוס כנים לא היה בהם כדי לשנות את עמדתה. על כן הצהרת האשה לא פטרה את הבעל לנסות ולפייס אותה. ברם אם יתברר שאכן נחושה החלטת האשה שלא לחזור לבית בעלה בשום תנאי ושאין שום סיכוי לשנות את עמדתה על אף רצונו הכן של הבעל לאחות את הקרע ביניהם לא תוכל האיטה לזכות בעתיד במזונות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. ברקול למערער, עו"ד מ. שפירא למשיבים. 12.6.75).
ע.א. 147/74 - חנן ידידיה נגד משרד הבטחון
*תביעת נכות עקב שרות צבאי המערער לקה בסכרת בהיותו בשירות סדיר בצה"ל והוא ביקש כי יוכר כנכה מחמת מחלה זו, קצין התגמולים דחה את תביעתו, ועדת הערעורים דחתה את עררו והערעור על כך נדחה. בפני הועדה היתה רק חוות דעת אחת, מטעם המשיב, כי המחלה הינה תורשתית קונסטיטוציונאלית ולא היו גורמים של תנאי השירות שהיה בכוחם לגרום להופעתה או להחמרתה. המערער מצידו לא הביא חוות דעת אחרת. אמנם קיימת פסיקה של ביהמ"ש העליון כי מאמץ גופני ומתח נפשי וחרדה עשויים לגרום להופעת מחלת הסכרת, אך יש צורך בחוות דעת רפואית הקובעת כי שירות ממושך כמו זה שהמערער עבר אותו יכול היה להחשב כגורם קונקרטי להופעת מחלתו. המומחה הרפואי מצד המשיב קבע במפורש שאין נקודת אחיזה כלשהי לאפשרות שגורמים סביבתיים במקרה שלנו יכלו להיות גורם מחמיר. זוהי קביעה עובדתית מובהקת בשאלה רפואית שאין יסוד להתערב בה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד א. משאלי למערער, פרקליט המדינה ג. בך למשיב. 16.6.75).
ע.א. 709/74 - מחמוד עלי יעיש נגד דפי ניר ישראל בע"מ
*טענת כשלון תמורה חלקי ושעור ריבית המשיבה הגישה לבצוע ששה שיקים של המערער בסכום של כ- 45,000 ל"י, התנגדותו של המערער לבצוע נדחתה והערעור על כך נדחה. לגבי אחד השיקים טען המערער כי ניתנה עבורו רק תמורה חלקית, אך כבר הוחלט לא פעם שהעדר תמורה חלקי אינו יכול לשמש הגנה מפני גביה עפ"י שטר, פרט לאותם מקרים שבהם סכום התמורה שנכשל הוא סכום קצוב, כלומר, שהוא ניתן לקביעה ע"י פעולה חשבונית פשוטה שאינה מסבכת את הבירור העניני. צודק המערער רק בענין הרבית אשר נקבע בשעור 15 אחוז בעוד שעד 14.5.73 שעור הרבית היה 11 אחוז ורק מ- 14.5.73 עלה ל- 15 אחוז. השיקים ניתנו בתאריכים שונים בשנת 1972 ועל כן מתאריכי השיקים ועד 14.5.73 שעור הרבית יהיה 11 אחוז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד א. מטלון למערער, עו"ד א. אירני למשיבה. 16.6.75).
ע.א. 588/73 - המועצה המקומית גוש חלב נגד מדינת ישראל ואח'
*תיקון לוח זכויות המועצה המקומית גוש חלב ערערה על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה שבו נדחתה בקשתה לתקן את לוח הזכויות שפורסם לאדמות הכפר ולרשום שתי חלקות על שם המועצה המקומית בעוד שאלה נרשמו בשם מדינת ישראל. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע ששתי החלקות הנדונות שימשו בעבר כגורן לחלק מתושבי הכפר וכי השימוש בשטח הנדון כגורן חדל עוד לפני 1945. משום כך לא היתה המועצה המקומית יכולה לתבוע את החלקות כאדמת מתרוכה של הכפר והיא תבעה את החלקות בטענה שהיתה זו אדמת מירי בבעלות פרטית שהוקצתה ע"י בעליה כשימוש גורן לעצמם ולתושבים אחרים של הכפר. כדי להוכיח שמדובר בחלקות מסוג מירי שהוקצו ע"י בעליהם כגורן היה על המערערת להוכיח רישום הקרקע כמירי או חזקה ועיבוד ושום רישום כזה לא הוכח וחזקה ועיבוד אי אפשר היה להוכיח שכן מדובר באדמה שאינה ניתנת לעיבוד. אשר לטענה כי לפי תכנית המתאר לאיזור מיועדות שתי החלקות הנדונות לבניה ציבורית ולפי סעיף 23 לפקודת ההסדר יש לרשמה ע"ש המועצה המקומית - תכנית המתאר אינה משנה זכויות קניניות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. מהרז למערערת, עו"ד מ.ד. גולדמן למשיבה. 19.6.75).
ע.פ. 237/73 - אברהם בחג'אן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד לפי עדות שותף לעבירה וראיות סיוע בשנת 1972 נשדד פעמיים בנק לאומי לישראל בשדרות הר ציון בת"א ברווח זמן של שלושה חודשים. שני אנשים הועמדו לדין בקשר לשני מקרי השוד הנ"ל. אחד הורשע בשעתו וערעורו נדחה והשני הינו המערער. לגבי השוד הראשון היתה עדותו של אחד צרפתי שהשתתף גם הוא בשוד וביהמ"ש המחוזי היה ער לסכנה הכרוכה בהרשעת הנאשם על יסוד עדותו של אותו אדם שאופיו כולו שלילי, אך משהחליט לתת בו אמון לא יסטה ביהמ"ש שלערעור מן הכלל שקביעת העובדות מסורה לערכאה ראשונה. על ביהמ"ש שלערעור לדון רק בטענה כי עדותו של צרפתי לא נסתייעה בראית סיוע ממשית כדרוש. ראיה כזו מן הצורך שתהיה שקולה כנגד חולשת עדותו של עד המדינה שבהיותו בעצמו עבריין עלול להלשין על חברו כדי להציל את עורו. ראית הסיוע שנתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי די היה בה לבסס את ההרשעה. באשר לשוד השני - צרפתי היה העד העיקרי גם כאן אך הוא לא היה שותף לדבר עבירה אלא העיד על מה שהמערער סיפר לו שהשתתף באותו שוד. גם כאן סבר ביהמ"ש המחוזי כי אין לבסס את ההרשעה על דבריו של אותו צרפתי אם לא יקבלו תוספת עדות מהותית ממקור אחר ותוספת כזו נמצאה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד וגמן ודגן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 8.6.75).
ע.א. 18/75 - מאיר ליברמן נגד אריה דייסלצוייג ואח'
*שימוש בפטנט שנמחק ונרשם מחדש המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד חמשת המשיבים בגין הפרת פטנט לייצור משולשים זוהרים, המדובר הוא בפטנט שפקע מחמת אי תשלום אגרת חידוש אך לאחר כשלוש שנים חזרו הבעלים ורשמו אותו. בתקופת הביניים החלה המשיבה הרביעית (להלן - החברה) ביצור לפי הפטנט. משנרשם הפטנט מחדש ביקש המערער לאסור על המשיבים לייצר את המשולש ולשווק אותו אך ביהמ"ש המחוזי הסתמך על סעיף 63 לחוק הפטנטים שלפיו מי שהחל לנצל המצאה של הפטנט שפקע, זכאי להוסיף ולנצל את ההמצאה לצורכי עיסקו בלבד גם לאחר שהוחזר הפטנט לתוקפו. המערער ביקש לפרש סעיף זה על דרך הצמצום כמכוון לניצול ככל שהדבר דרוש לניהול התקין של העסק, אך לא לצרכיו העסקיים היינו לייצר או לשווק את המוצר בתורת עסק. המשיבים בקשו לפרש את הביטוי על דרך ההרחבה כי מי שהחל לנצל את הפטנט כאשר תוקפו פג רשאי לנצלו בצורה עיסקית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הפירוש של המשיבים וביהמ"ש העליון אישר את הפירוש הזה. לשנים מהמשיבים היה הסכם עם המערער שלא ישווקו את המוצר אלא באמצעות המערער והם הפרו את ההסכם, אך ביהמ"ש קבע כי ההסכם והגבלותיו היו רחבים עד כדי כך שחל עליו חוק ההגבלים העיסקיים ומכיון שההסכם נוגד את החוק אין לתבוע על פיו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. מוסקונה למערער, עוה"ד י. זיסמן וא. גבריאלי למשיבים. 19.6.75).
ע.א. 34/75 - פלונית נגד פלוני
*סמכות בתביעת מזונות המערערת הגישה תביעת מזונות נגד בעלה המשיב וביהמ"ש דחה על הסף את התביעה מחוסר סמכות, באשר בעלי הדין התדיינו לפני ביה"ד הרבני והוא פסק שעל הצדדים להתגרש ולא יהיו להם זה כנגד זה כל תביעות. הערעור על הדחיה על הסף נתקבל. המערערת הצהירה בביהמ"ש המחוזי שלא הסכימה לוותר על זכויותיה וערערה על פסה"ד של ביה"ד הרבני, ועל כך אמר המשיב שלא קיבל הודעת ערעור כזו. עוד שאלה שבעובדה שלא הובהרה היא על שום מה לא קויים פסה"ד של ביה"ד הרבני ולא סודר הגט. על פני הדברים נראה שמסירת הגט והויתור על הזכויות תלויות אלה באלה, והאשה קשורה בויתור אם היא מצידה אשמה בכך שפסק ביה"ד לא קויים. מכיון שהעובדות האמורות לא נתבררו יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיברר את העובדות לאשורן.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד אראלי למערערת, עו"ד גב' רמון למשיב. 30.6.75).
ע.א. 57/73 - דב יוסף ואח' נגד מדינת ישראל
*פיצוי בגין הפקעת מגרשים לכל אחד משני המערערים מגרש על הר הצופים ושני המגרשים הופקעו עפ"י הודעה שפורסמה ע"י שר האוצר ביום 11.1.68. בפועל נודע הדבר למערערים סמוך למועד ההפקעה אך למעשה נשלחה להם ההודעה שיש לשלוח לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) רק ביום 25.10.68. ביהמ"ש המחוזי קבע את הפיצוי כפי שהיה ערך הקרקע ביום פרסום ההודעה על ההפקעה ודחה את בקשת המערערים כי הפיצוי יועמד על מחיר הקרקע ביום שנשלחה להם ההודעה בפועל לפי סעיף 5 לפקודה והערעור על כך נדחה. גזירת המחוקק היא כי הפיצוי יינתן עפ"י ערך הקרקע ביום פרסום ההודעה ברשומות ואין כל דרך לפרש את החוק אחרת מכפי שפורש כאמור. ביהמ"ש העליון התייחס לשאלה גם איזה פיצוי זכאי לקבל בעל הקרקע כנזיקין עקב האיחור במסירת ההודעה לפי סעיף 5. ביהמ"ש הבהיר כי הפיצוי צריך להיות עפ"י הבסיס של ירידת ערך הכסף והדרך הטובה ביותר היא לקבוע את הפיצוי של ירידת ערך הכסף עפ"י מדד יוקר המחיה. ביהמ"ש דיבר גם על הפיצוי בנזיקין בהתייחס לעלית ערך הקרקע בין פרסום
ההודעה על ההפקעה ואי מתן הודעה לפי סעיף 5 ובין המועד שנודע לבעל הקרקע על ההפקעה אך השאיר את השאלות השונות בצריך עיון.
(בפני השופטים: לנדוי ויתקון, קיסטר. החלטות - השופטים: לנדוי, ויתקון, עו"ד שפאר למערערים, עו"ד ברנזון למשיבה. 15.6.75).
ע.א. 186/74 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד מלבינה לקר
*תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תקופת השואה עברה על המשיבה בעיר יאסי שברומניה וביום 3.10.69 הגישה תביעה לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ביחס למספר מחלות כולל מחלת עצבים. הרשות המוסמכת דחתה את התביעה מחוסר הוכחות שהמחלות נגרמו עקב הרדיפות הן מבחינה עובדתית והן מבחינה רפואית. בערעור בפני ועדת העררים שמעה הועדה עדה נוספת על אלה שהעידו בפני הרשות המוסמכת ולאחר מכן התחלפו חברי הועדה ואלו המשיכו לדון מאותו שלב שבו הפסיקה הועדה הקודמת וקבעה, בניגוד למסקנת הרשות המוסמכת, כי המשיבה עבדה עבודות כפיה ולפיכך קשרה את מחלת העצבים שלה עם רדיפות הנאצים. הערעור על כך נתקבל, טענה אחת של המערערת כי דין הרשות המוסמכת כדין בימ"ש קמא ודין ועדת ערר כדין בימ"ש שלערעור ושעל כן אין ועדת הערר יכולה להתערב במימצאים עובדתיים, נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. הרשות המוסמכת איננה אלא צד החוקר בענין בעוד אינסטנציה שיפוטית ראשונה היא ועדת העררים הרשאית גם לשמוע עדים נוספים על אלה שהיו בפני הרשות המוסמכת. עפ"י העדויות שבאו לפני ועדת העררים יכלה זו להגיע למסקנה שגירסת המשיבה שעבדה עבודת כפיה היא נכונה. לטענת המערערת כי מן הדין היה שהועדה תחקור מחדש את העדה ולא תסמוך על החקירה שנערכה בועדה בהרכב הקודם - אף אחד מהצדדים לא ביקש מהוועדה לנהוג כך וממילא יכלה להמשיך בעבודתה מן השלב אליו הגיעה הועדה בהרכבה הקודם. מאידך צודקת המערערת כי לא הוכח קשר בין מחלת העצבים של המשיבה לבין הרדיפות. הטיפול במחלת העצבים של המשיבה התחיל רק בשנת 1962 ועל קיום המחלה לפני כן לא הובאה כל ראיה רפואית. אילו נתגלתה המחלה סמוך לאחר סיום המלחמה ניתן היה להניח הנחה לכאורה בדבר קיומו של הקשר בין המחלה לבין הרדיפות ולא כאשר עבר זמן כה רב עד להתגלות המחלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. מישייקר למערערת, עו"ד א. שטיך למשיבה. 19.6.75).
ע.א. 119/74 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות
המשיבים הם אשתו של המערער וחמשת ילדיו הקטינים שתבעו מזונות בסכום כולל של 1,500 ל"י לחודש. האשה העידה שהסכום הדרוש לה למחייתה ולמחיית ילדיה הוא 1,400 ל"י לחודש וביהמ"ש חייב את המערער בתשלום סכום זה. האשה מקבלת קיצבה עבור הילדים מהמוסד לביטוח לאומי בסכום של 210 ל"י לחודש ומשביקש המערער כי ביהמ"ש יקח בחשבון סכום זה אמר ביהמ"ש המחוזי כי הקיצבה אין לה כל נגיעה עם חובתו של הנתבע לפרנס את אשתו וילדיו. ערעורו של המערער על גובה הסכום של 1,400 ל"י לחודש נדחה, אולם ערעורו על אי ניכוי קיצבת הביטוח הלאומי מן הסכום הנ"ל נתקבל, אילו היתה בפני ביהמ"ש ראיה שצורכי המשיבים עולים לסך 1,400 ל"י לחודש לאחר שמביאים בחשבון את הקיצבה המתקבלת מן הביטוח הלאומי לא היה מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. ברם העדות היתה כי המשיבים זקוקים לסכום של 1,400 ל"י לחודש באופן כולל. על כן יש לנכות את הקצבה מן הסכום שחוייב בו המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד דובר למערער, עו"ד רותם למשיבים. 26.6.75).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 275/74 - ......................318 ─ * זיהוי לצורך הרשעה בשוד.
─ * ראיות סיוע.
─* ע.פ. 100/75 - ...........................319 ─ * גרימת מות עקב החשת מותו של אדם חולה לב.
─* ע.א. 105/75 - ................320 ─ * סעיף בוררות בתקנות אגודה.
─* ע.א. 184/75 - ......................................320 ─ * סמכות בי"ד רבני בענין החזקת ילדים שנכרך בתביעת גרושין.
─* ע.א. 650/74 - ..............................321 ─ * ביטול חיסולה של חברה.
─* ע.א. 9/75 - .................322 ─ * הפסקת דיון במשפט מן הטעם של "ענין תלוי ועומד".
─
─* ע.פ. 480/74 - חומרת העונש (גניבה ע"י עובד מדינה).........................323 ─* ע.פ. 198/75 - חומרת העונש (חטיפה, אונס ושוד).............................323─* ע.א. 344/74 - תביעת נכות עקב שרות צבאי...................................324 ─* ע.א. 425/74 - פיצויים עקב תאונה..........................................324─* בג"צ 211/75 - טענת מניעות נגד המינהל בהפקעת מקרקעין......................324 ─* בג"צ 502/74 - ביטול רישיון להקמת תחנה אלחוטית............................325 ─* בג"צ 191/75 - אי תשלום ריבית על כספי הפקדה של יבואנים....................325 ─* ע.פ. 235/75 - חומרת העונש (איומים).......................................325─* ע.פ. 224/75 - הרשעה בעבירת מרמה וחומרת העונש.............................326 ─* ע.פ. 186/75 - חומרת העונש (שוד)..........................................326─* ע.פ. 130/75 - חומרת העונש (תקיפה)........................................327 ─* ע.פ. 208/75 - קולת העונש (פריצה וגניבה)..................................327─* ע.פ. 313/75 - טענה של פסלות שופט.........................................327─* ע.פ. 568/74 - חומרת העונש (גניבה ע"י עובד עמידר).........................328 ─* ע.א. 51/75 - מזונות......................................................328─* ע.א. 147/74 - תביעת נכות עקב שרות צבאי...................................328─* ע.א. 709/74 - טענת כשלון תמורה חלקי ושעור ריבית..........................329 ─* ע.א. 588/73 - תיקון לוח זכויות...........................................329─* ע.פ. 237/73 - הרשעה בשוד לפי עדות שותף לעבירה וראיות סיוע................329 ─* ע.א. 18/75 - שימוש בפטנט שנמחק ונרשם מחדש................................330 ─* ע.א. 34/75 - סמכות בתביעת מזונות.........................................330─* ע.א. 57/73 - פיצוי בגין הפקעת מגרשים.....................................330─* ע.א. 186/74 - תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים............................331 ─* ע.א. 119/74 - מזונות.....................................................331─
─
─
─
─
─