תקציר סביר כרך ט' חוברת 24

ע.פ. 171/75 - יצחק מושיאשוילי ורפאל אלקריף נגד מדינת ישראל

*הרשעה של אדם בהחזקת סמים כאשר אלה נתפסו ברשות אדם אחר שהיה יחד אתו
* הרשעה בנסיון לסחר בסמים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בת.פ. 34/75 - ערערו של המערער הראשון נתקבל בחלקו וערעורו של המערער השני נתקבל).

העובדות:
באחד הלילות סמוך לחצות נראו שני המערערים ע"י סיור משטרה בסביבות תחנת אוטובוסים בקטמון בירושלים. כשהבחינו המערערים בניידת המתקרבת התחילו לברוח והשוטרים דלקו אחרי המערער הראשון ותפשו שקית עם סמים שזרק במנוסתו ושהכילה חשיש ואילו המערער השני ברח ונעצר לאחר מכן. שני המערערים הורשעו בהחזקת סמים מסוכנים והמערער הראשון גם בנסיון לסחרבסמים. על כך הערעור.

החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. סעיף 5 לפח"פ קובע חזקה כי אם היו שני אנשים או יותר ואחד מהם מחזיק ברשותו או בחזקתו דבר, "בידיעתם ובהסכמתם של השאר", ייחשב הדבר כאילו נמצא הדבר בחזקתו וברשותו של כל אחד מהם. הגדרת החזקה בסעיף 8 לפקודת הסמים המסוכנים אינה באה לשלול את ההגדרה של סעיף 5 לפח"פ אלא באה להרחיב אותה כך שגם לענין סמים ניתן להשתמט בהוראות סעיף 5 לפח"פ.
ב. כשם שהשוטרים ראו את השקית שבידי המערער הראשון כך ודאי ראה המערער השני את השקית והעובדה שהחליט לברוח כשהתקרבה המשטרה מוכיחה כי ספורו שחיכה במקום למונית היה סיפור כוזב. מבריחתו יכול היה ביהמ"ש להסיק שהיה לו קשר עם המחזיק בפועל של הסם ועל מעורבתו בחזקת הסם. אולם עפ"י סעיף 5 לפח"פ ידיעתו של אדם לבדה לא סגי בה אלא אם הוא גם הסכים לה. בעוד שניתן להסיק ידיעת המערער השני מן הנסיבות, אין יסוד בטוח לקביעה שהדבר נעשה גם בהסכמתו. על כן אין הרשעתו של המערער השני יכולה לעמוד.
ג. אשר לנסיון לסחר בסמים - עפ"י סעיף 30 לפח"פ נסיון מתבטא בכך שהנאשם מתחיל לבצע את זממו לעשות את העבירה. כאן אמנם החזיק המערער הראשון את הסמים ויתכן שהחזקה היתה לצורך הכנת המסחר בסם, אך החזקתו בנסיבות בהן הוא נתפש אין לאמר שהגיעה לשלב של התחלה בסחר בסמים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד ר. בסן למערערים, עו"ד גב' גורני למשיבה. 15.6.75).

ע.א. 52/74 - סופיה רוגובסקי ואח' נגד עדנה סביר ואח'

משכורות מנהלים בחברה.
מניות הנהלה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צלטנר) בת.א. 1789/69 - הערעוריםנדחו).

העובדות:
בחברה פרטית למערערים 50 אחוז ולמשיבים 50 אחוז מן המניות הרגילות בעוד שמניות ההנהלה נמצאות 80 אחוז בידי המערערים ו- 20 אחוז בידי המשיבות. המשיבות בקשו בביהמ"ש המחוזי פס"ד הצהרתי לגבי זכותן להשתתף בהנהלת החברה; צו נגד מנהלי החברה להחזרת המשכורות
שקבלו וכן מתן צו להתיר להם לעיין בספרי החברה. ביהמ"ש המחוזי נתן את הצו לעיון בספרי החברה, הורה לאחת המנהלות להחזיר לקופת החברה את המשכורות ששולמו לה משהגיע למסקנה כי היא אשה בת 76 והעסקתה איננה פעולה הנעשית בתום לב לטובת החברה, אך דחה את הבקשה כי שני המנהלים האחרים יחזירו את המשכורות שהם מקבלים וכן דחה את הבקשה כי המשיבות תהיה להם זכות להשתתף בהנהלת החברה. על כך הערעור.

החלטה - השופט י. כהן:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו בענין העסקת המנהלת בת ה- 76 שאיננה לטובת החברה. ביהמ"ש המחוזי התרשם מהמנהלת שהופיעה בפניו שאין להצדיק את העסקתה, ויכול היה לקבוע זאת לא רק מיום הופעתה בפניה אלא גם לגבי העבר מיום הגשת התביעה.
ב. העובדה שהמשיבות יש להן 20 אחוז מזכויות ההצבעה במניות ההנהלה אינה אומרת שיש להן זכות להשתתף בהנהלת החברה. ענין השתתפות בהנהלת החברה יש לחתוך עפ"י תקנות החברה והזכויות שמוענקות לבעלי מניות ההנהלה. לפי תקנות החברה בחירת המנהלים נעשית ברוב דעות של בעלי מניות ההנהלה ולבעל מניית הנהלה, לא ניתנה כל זכות מיוחדת למנות מנהל או להיות חבר בהנהלה.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו שהמשכורות שמקבלים שני מנהלי החברה אינן מוגזמות וצדק כשקבע שקיימת החלטת האסיפה הכללית המאשרת תשלום המשכורות למנהלים. ביהמ"ש העיר כי אין לקבל את טענת המשיבות שההחלטה שבה אישרה האסיפה הכללית כל הוצאות המשכורות ששולמו זוייפה והעיר כי הוכחת טענת הזיוף היתה מוטלת על המשיבות ולא יצאו ידי חובתן בהוכחת הטענה. אין להביא ראיה לכך שהפרוטקול זוייף ושלא הוחלט דבר בענין משכורת מנהלים מן העובדה שהענין לא נכלל בסדר היום שכן בסדר היום היה סעיף שונות ובמסגרתו נקבעו המשכורות.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד שוויג למערערים, עו"ד טורובוביץ למשיבים. 24.6.75).

ע.פ. 454/74 - מדינת ישראל נגד מאיר ושדי וחיים חוזה

*הרשעה כשותף לעבירה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: קנת, מני, שנבוים) בת.פ. 601/74- הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

העובדות:
באחד הימים נסעה המתלוננת עם חברים ובמקום מסוים ירדה מהמכונית והמערער חוזה דרש שהיא תתלווה אליו ומשסירבה דקר אותה ולאחר מכן התלוותה אליו אל דירתו של ושדי. מלכתחילה לא הבין ושדי כי מדובר באיום שמאיים חוזה על המתלוננת ולאחר שרחצה את עצמה מן הדם במטבח פתחו שני הנאשמים ספה מתקפלת בחדר הסמוך ופרשו עליה סדין ותוך איום בסכין הורה חוזה למתלוננת לעלות על הספה והיא נעתרה לו תוך שהיא בוכה. שני הגברים נשכבו משני צידיה של המתלוננת. אח"כ הפשיט חוזה את המתלוננת וחרף התנגדותה בא אתה במגע מיני. המתלוננת פנתה לושדי שישפיע על חברו להרפות ממנה אך הוא הרגיע אותה שלא תצעק ושהיא תתן לו לגמור. לאחר שעתיים שוב אנס אותה, וגם הפעם אמר ושדי למתלוננת כי תתן לחוזה לגמור ושהיא לא תצעק. לבסוף נתנו למתלוננת ללכת ואיימו עליה שהיא לא תדבר. ביהמ"ש לא היה מוכן להסיק מתוך ההסתודדות של השניים כשהמתלוננת היתה במטבח כי ושדי ידע על זממו של חוזה לאנוס את המתלוננת, ואם כי סמוך לבעילה צריך היה לדעת שהמתלוננת מתנגדת הרי לדעת ביהמ"ש המחוזי כל מה שעשה ושדי במשך קרות המקרה הוא שנשאר אדיש והרגיע את המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את חוזה באשמת אינוס בנסיבות מחמירות וגרימת חבלה חמורה אך את ושדי זיכה מן האישום באונס והרשיעו בעבירה על סעיף 33 לפח"פ. על כך הערעור.

החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. טעה ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי מעשיו ומחדליו של ושדי אינם מחייבים הרשעתו כשותף לעבירת האינוס. יש כאן עבירה לפי סעיף 152 לפח"פ הואיל והעבירה בוצעה ע"י שניים שחברו יחד ואחד מהם אף נשא נשק קר. ממילא נעברה העבירה בנסיבות מחמירות כאמור בסעיף 154 (א) לפח"פ.

ב. לפי סעיף 23 (1) לפח"פ אשם כשותף לעבירה שנעשתה כל העושה או אינו עושה איזה מעשה כדי לאפשר לאדם אחר את מעשה העבירה או כדי לסייע בידו במעשה העבירה. ברור כי מעשה או מחדל הסיוע כשהוא לעצמו אין בו כדי להרשיע כמשתתף עפ"י סעיף 23 הנ"ל אם לא היה מלווה כוונה לסייע לעבריין העיקרי. קרוב לבעילה הראשונה היה ברור לושדי שחברו עומד לאנוס את הבחורה. אם עשה ושדי לאחר שהדברים הגיעו לשלב זה מעשה או מחדל של סיוע אין ספק בכך שעשה אותו לקדם מטרתו הפלילית של חברו. למעלה משתי שעות הוחזקה הבחורה כשבויה, ושדי שכב לצידה האחד כשחברו שוכב מצידה האחר של המתלוננת ומבצע בה את זממו. גם התנהגותו הפסיבית של אדם הנוכח בביצוע של פשע יכול שתעלה לכדי השתתפות בעבירה ובעניננו התנהגותו של ושדי לא היתה פסיבית גרידא אלא פעילה ומסייעת. כשהמתלוננת התחננה בפניו הוא השיב לה שהיא תתן לחוזה לגמור. דברים אלה עשויים להחליש התנגדותה של הבחורה וממילא יש בכך משום מעשה של סיוע.
ג. בקבלו את ערעור המדינה העלה ביהמ"ש העליון את עונשו של חוזה מחמש שנות מאסר לתשע שנות מאסר ועל ושדי הטיל ביהמ"ש עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וזאת בהתחשב בכך שריצה ששה חדשים בבית הסוהר והספיק להשתחרר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד גב' ברנשטיין למערערת, עו"ד מקרין למשיבים. 24.5.75).

ע.פ. 68/75 - יוסף שושנה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת חשיש) המערער נעצר כשבתוך מכונית שברשותו מזודות שכללו 345 ק"ג חשיש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בסחר בסמים מסוכנים ובהחזקת סמים כאלה ודן אותו ל- 9 שנות מאסר. הערעור נתקבל בחלקו. ביהמ"ש העליון ציין כי העובדה שברשות המערער נמצאה כמות כה גדולה של חשיש מעידה על כך שהתכוון לעשות עיסקת סחר אך לא הוכחה העבירה של סחר בחשיש. לענין עבירת הסחר בסם מסוכן יש להוכיח עיסקה ממש והעובדה של החזקת כמות כה גדולה של חשיש מעידה על כוונה לסחור אך לא על עשיית עיסקה ממש. על כן יש לזכות את המערער מן העבירה של סחר בחשיש. לענין העונש - אמנם גם החזקת כמות גדולה כזו של חשיש היא עבירה חמורה מאד ואולם מאחר שהמערער זוכה מעבירת הסחר יש להקל במידת מה בעונשו ולהעמיד את עונש המאסר על 7 שנים.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 23.6.75).

ב.ש. 123/75 - חנה אנגלנדר נגד יצחק אשכנזי

*הארכת מועד המבקשת הגישה ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי. העתק מפסה"ד שהוגש אושר ע"י עובד ביהמ"ש בלבד ולא ע"י המזכיר הראשי של ביהמ"ש כנדרש. אי לכך החזירה מזכירות ביהמ"ש העליון את המסמכים למבקשת ובינתיים חלף המועד להגשת הערעור. בקשת המבקשת להארכת מועד נתקבלה. רשם ביהמ"ש העליון ציין כי ניתן לראות בתקלה האמורה "טעם מיוחד" להארכת המועד. הוא הטעים כי יש לאבחן בין תקלה ותקלה ולא לעשות הכללות ובעוד שיש תקלות שלא יוכרו כטעם מיוחד יש כאלה שניתן להכיר בהן כטעם מיוחד.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. מייזליש למבקשת, עו"ד מ. שטקלמן למשיב. 18.6.75).

ב"ש 152/75 - ביה"ד הרבני האיזורי באר - שבע נגד מרגנית לוי ואח'

*הארכת מועד המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף בענין שנפסק בו ע"י ביהמ"ש העליון בתיק בג"צ 212/74. בקשתו נדחתה. נימוקו של העותר להארכת המועד היה שאם יוארך המועד למשך חודש ימים יתכן שימצא פתרון מעשי לנושא בכללו ומבחינת האפקט הציבורי החשוב של הנושא עדיף למצוא לו פתרון שלא בדרך הדיון הנוסף. נימוק זה אין לקבל. מבחינה משפטית אין בו "טעם מיוחד" להשעות את סופיות פסה"ד שניתן בענין דנא. הבקשה להארכת המועד הוגשה בתוך המועד והמבקש לא החמיץ את השעה להגשת העתירה לדיון הנוסף בתוך המועד הקבוע.

(בפני: הנשיא אגרנט. עוה"ד צ. טרלו ומ. חשין למבקש, עו"ד זכרוני למשיבה. 16.6.75).

בג"צ 265/75 - בנוי ופתוח בנגב בע"מ נגד ראש אגף בנוי במשרד הבטחון

*קבלת עבודה במכרז נגד אחד ממנהלי ובעלי החברה העותרת ונגד פקיד אגף מחלקת עבודות ציבוריות במשרד העבודה וחבר ועדת הרכישות באגף זה מתנהלת חקירה משפטית בדבר מתן שוחד ע"י העותרת לאותו פקיד. עפ"י ההודעות שנגבו עד כה ע"י המשטרה קיים חשד סביר למעשה השוחד הנ"ל. כתוצאה מכך מסרב המשיב לשתף את העותרת במכרזים מטעם המשיב ועתירת העותרת נגד המשיב נדחתה. לא מדובר כאן בשלילת זכות יסוד של האזרח במובן זה שהוא בחזקת זכאי בעבירה פלילית כל עוד לא הוכחה אשמתו, אלא מדובר במדיניותו של המשיב שלא להתקשר בחוזה עיסקי עם אדם שלגביו קיים חשד סביר שהוא קשור בפרשת מתן שוחד לעובד מדינה בקשר עם ביצוע עבודות.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ב. גרוס לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיבה. 22.6.75).

ב.ר.ע. 118/75- הטכניון ואח' נגד יוסף לוי ואח'

*דרישה "לביקור במקום" בתובענה שבין הצדדים ביקשו המבקשים כי ביהמ"ש יבקר במקום נשוא התובענה לפני שמיעת עדותו של עד פלוני וביהמ"ש החליט לשמוע תחילה את העד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. השאלה אם לבקר במקום ומתי לבקר, או לבקר בעצמו או שהביקור יערך ע"י חוקר שנתמנה לכך, הן השאלות הנתונות לשקול דעת ביהמ"ש המנהל את המשפט ובימ"ש שלערעור אינו עשוי להתערב בכגון דא. אם סדרי הדיון גרמו לעוות דין ניתן לערער גם בשל כך בערעור על פסה"ד לגופו.

(בפני: השופט ח. כהן. 3.7.75).

ב.ר.ע. 110/75 - יוסף שטין ואח' נגד יוסף כהן

*עיון במסמכים המקור של הצהרות המשיב נמסר לפקיד השומה המחזיק בהן, ואין המשיב חייב להוציא את ההצהרות מרשות פקיד השומה או להרשות לאדם אחר לעיין בהן. בדין דחה השופט דלמטה את בקשת העיון מן הטעם שאין אדם יכול או חייב לאפשר עיון במסמכים שאינם מצויים תחת ידו.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 23.6.75).

ב.ר.ע. 154/75 - פלונית נגד פלוני

*עיכוב דיון בתביעת מזונות כאשר מתנהלת תביעת גרושין המבקשת הגישה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי ובטרם נפסק בתביעה הגישה תביעת גירושין לביה"ד הרבני המוסמך. משהגיעה התובענה לבירור דחה ביהמ"ש את הבירור עד להכרעת הדין בענין תביעת האשה לגט. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הלכה פסוקה היא כי מקום שהוגשה תובענת אשה לגירושין תשאר תביעתה למזונות בביהמ"ש המחוזי תלויה ועומדת עד להכרעת הדין בביה"ד הרבני. אין נפקא מינה אם קדמה התביעה לגירושין את התובענה למזונות או להיפך.

(בפני: השופט ח. כהן. 2.7.75).

ב.ר.ע. 123/75 - רות איזנברג נגד הועדה המקומית ת"א ואח'

*פיצויים בהפקעה מקרקעין של המבקשת הופקעו ע"י המשיבות, המבקשת הגישה תביעה לפיצויים והמשיבה שילמה למבקשת סכום של 250 אלף ל"י כסכום שאינו שנוי במחלוקת. המבקשת דרשה סכום נוסף של כ- 120 אלף ל"י בטענה כי בידי המשיבה חוות דעת של מומחה שהוזמן ע"י המשיבה שערך המקרקעין המופקעים עולה לסך 380 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה תביעה זו והערעור על כך נדחה. אינו דומה מקרה זה למקרה שבו העיד עד מטעם הרשות המפקיעה ואז פסק ביהמ"ש כי על הרשות המפקיעה לשלם בינתיים הסכום שעליו העיד העד מטעמה. בענין שלפנינו ישנה חוות דעת שהוזמנה ע"י המשיבה והמונחת בתיקיה וחוות דעת כזו אינה מחייבת אותה ואינה משמשת הודייה מטעמה בסכום שהיא צריכה לשלם.

(בפני: השופט ח. כהן. 29.6.75).

ע.ש.מ 2/75 - פלוני נגד נציב שירות המדינה

*עבירות משמעת של דוור שסירב לעלות במדרגות המערער עבד כדוור ועבר עבירות משמעת, בעיקר בכך שסירב לעשות את עבודתו וטען כי אינו יכול לעלות במדרגות לשם חלוקת דברי דואר, הוא ננזף ע"י ההנהלה אך ללא הועיל. ביה"ד המשמעתי החליט על פיטוריו תוך תשלום פיצויים מלאים עד יום השעייתו והערעור על כך נדחה. הועדה הרפואית קבעה כי המערער מסוגל לבצע את עבודתו וקביעתה היא סופית. נוצר מצב ללא מוצא וללא נשוא שהמערער מתעקש שלא לבצע את עבודתו כדוור ואילו לעבודה אחרת בפקידות אין הוא מתאים. יתר על כן העברתו לעבודה פקידותית היתה פוגעת קשות במשמעת של חבריו לעבודה העשויים ללכת בדרכו אם יווכחו שדוור מצליח לעבור לעבודה יותר נוחה. כאשר ביה"ד בא לשקול את העונש הוא צריך לשקול לא רק מידת אשמתו של העובד אלא גם את צרכי השירות, היינו את ההשפעה המחנכת והמשפיעה של הסנקציה המשמעתית על עובדים אחרים בשירות המדינה.

(בפני: השופט לנדוי. עו"ד גנסין למערער, עו"ד יאראק למשיב. 8.7.75).

ב"ש 159/75 - (ע.פ. 335/75) - מדינת ישראל נגד הנריק מצגר

*ע"פ 335/75) - מעצר עד גמר הערעור של נאשם ברצח שזוכה באשמה של עבירת רצח, היה המשיב עצור עד למתן פסה"ד נגדו וביהמ"ש זיכה אותו לאחר שפסל את ההודאה שמסר במשטרה. התביעה הגישה ערעור לביהמ"ש העליון ויחד עם זאת ביקשה לצוות על מעצרו של המשיב עד לגמר בירור הערעור. הבקשה נדחתה. לבימ"ש שלערעור שקול דעת אם לצוות על מעצרו של נאשם ואין לקבל את טענת התביעה כי אם הוגש ערעור על עבירה שהיא רצח חובה על ביהמ"ש לצוות על מעצר הנאשם עד לגמר בירור הערעור. השופט י. כהן ציין כי סעיפי החוק אינם ברורים אך יש להניח כי אילו התכוון המחוקק לחייב מעצר אדם שזוכה מאשמת רצח עד גמר הבירור נגדו היה מציין זאת במפורש. ביהמ"ש גם לא יכול לשחרר אדם כזה בערבות והוא צריך או לשחררו או לצוות על מעצרו. עם זאת הטיל ביהמ"ש על המשיב תנאים שונים של התייצבות יום יומית במשטרה וכד' ואם המשיב לא יקיים את התנאים האלה תוכל התביעה לפנות שוב לביהמ"ש ולבקש לשקול מחדש מעצר המשיב עד לגמר הערעור.

(בפני: השופט י. כהן. עו"ד בלטמן למבקשת, עו"ד נילסקי למשיב. 25.6.75).

ד.נ. 12/75 - מ. דנקר ובניו בע"מ נגד ישראל טלמון עו"ד ואח'

*מינוי כונסי נכסים ביהמ"ש המחוזי סירב להעתר לבקשת המבקשת לבטל מעיקרא את מינוי המשיבים ככונסי נכסים של שותפות מסוימת. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי והבקשה לדיון נוסף נדחתה. טענת המבקשת הינה כי מינוי כונסי הנכסים נעשה ללא סמכות הואיל והמקרה שלגביו נתמנו כונסי הנכסים אינו אחד משלושת המקרים שבהם
יש למנות כונס נכסים לפי ההלכה שנפסקה בע.א. 224/47 פד"י ב' 414. בערעור הקודם קבע ביהמ"ש כי אכן הוא מקבל את ההלכה האמורה כהלכה מחייבת מבלי לעיין בה מחדש ואולם מינוי שנעשה למטרה שונה מאלה שהוגדרו בהלכה הנ"ל אינו בטל מאליו אלא ניתן לבטלו. המבחן אם חרג ביהמ"ש מתחום סמכותו הענינית חריגה יסודית השוללת כל תוקף מהחלטתו הוא המבחן הפונקציונאלי. אם ניתנה סמכות בידי ביהמ"ש הרי ניתנה לו גם הרשות לשגות והמשגה יכול לשמש נימוק לערעור אך אינו מוציא את הענין מגדר סמכותו של השופט. יוצא שביהמ"ש עשה מחמת טעות משפטית שימוש בלתי נכון בכח שניתן לו למנות כונס נכסים אך לא חרג מתחום סמכותו הענינית. על כן המינוי היה ניתן לביטול אך לא בטל מעיקרה. משנפלה טענת חוסר הסמכות הרי כל הטענות האחרות אין בהן ענין המצדיק דיון נוסף.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מ. שרף למבקשת, עוה"ד טלמון ומ. כהן למשיבים. 27.6.75).

ע.פ. 259/75 - אברהם פרנפס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצה) המערער פרץ יחד עם אחר למחסן הנמצא בנמל התעופה לוד וגנב כלי שרברבות בשווי של כ- 5000 ל"י. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי בעל המחסן היה חייב לו כספים ולא שילם לו ועל כן פרץ את המחסן. ביהמ"ש המחוזי ראה את המקרה כחמור למדי וגזר על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל וכן הפעיל חצי שנה מאסר על תנאי באופן חופף. הערעור על חומרת העונש נתקבל. הוגשה לביהמ"ש המלצה חמה של יו"ר הועדה למניעת עבריינות נוער וכן התקבל אישור מאת החברה הקבלנית שבעת המקרה היה מנהל החברה בחו"ל ואחרי שובו התברר שהחברה אכן חייבת למערער סכום כסף ולדברי הסניגור הסכום הוא 5000 ל"י. בכל הנסיבות האלה החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את עונש המאסר על ששה חדשים שיחפוף את הפעלת המאסר על תנאי.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. עו"ד נ. סילביו למערער, פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 1.7.75).

ע.פ. 448/74 - פלוני נגד מדינת ישראל

*שוחד המערער הינו עו"ד ששימש כנוטריון ציבורי ובארבעה מקרים שבהם נתבקש בשעות הערב לצאת ממקום מגוריו אל מקום מרוחק כדי לאשר חתימותיהם של החותמים על מסמכים מסויימים קיבל תשלום של 30 ל"י לכל מקרה. טענתו היתה כי הכספים קיבל עבור הוצאות נסיעה במונית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של לקיחת שוחד והערעור על כך נתקבל. המערער אמנם לקח את הסכום של 30 ל"י לכל פעם בפעולה הקשורה בתפקידו אך בכך בלבד לא מספיק כדי שאפשר יהיה להרשיע בעבירות שוחד. צריך שתהיה כוונה פלילית ללקיחת שוחד. בדרך כלל ניתן להסיק את הכוונה הפלילית מתוך הנסיבות ובענין שלפנינו לא היה בנסיבות כדי לחייב את המסקנה שאמנם התכוון המערער לקחת שוחד. מחומר הראיות עולה שהמזמין את הנוטריון מחוץ לשעות העבודה חייב לשלם לו את הוצאותיו ובדרך כלל המדובר בהוצאות נסיעה. המערער אמנם לא יכול היה לנקוב בסכומים המדויקים שהוציא עבור נסיעותיו במוניות אך הוא לא הסתיר שנקב סכום עגול עבור הוצאותיו ולא טען שהוציאם בפועל ממש. המערער הורשע בעוד שתי עבירות עפ"י החוק העותומני על הנוטריונים הציבוריים בכך שאימת חתימות של אנשים שהופיעו בפניו בשני מקרים ואימות זה לא היה אימות אמת והערעור על הרשעה זו נדחה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ע. מישייקר למשיבה. 29.6.75).

ע.פ. 532/74 - מדינת ישראל נגד יעקב שמש

*קולת העונש (תקיפת אסיר) המשיב כלוא בבית הסוהר תל מונד לעשר שנות מאסר בגין מעשי שוד ופריצות.כנקמה באחד האסירים שהעיד נגדו במשטרה ושגרם למאסרו, תקף המשיב את האסירובסכין גילוח עשה חתך לאורך 20 ס"מ בלחיו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונששל 9 חודשים מאסר שיהיו חופפים את המאסר של 10 שנים והערעור על קולת העונש נתקבל. אמנם צדק ביהמ"ש המחוזי שמדובר באסיר שעליו לרצות עונשי מאסר לתקופהארוכה מאד ואילו היה מדובר רק בנסיבותיו האישיות של המשיב אולי אפשר היה להסכיםשכאשר מדובר באדם צעיר כזה וכאשר תקופת מאסר ארוכה שהוא צריך לרצות, אין להוסיףלו תקופת מאסר נוספת. אולם עונש קל כפי שניתן כאן תהיה לו השפעה הרסנית על המשטר שיש לקיימו בבית הסוהר בין כלל האסירים. אם אסיר ששפוט לתקופה ארוכה יווכח שהואיכול להתעלל בחברו ולצאת מהמעשה פטור בלא כלום, הרי קיימת הסכנה שישתרר משטרשל טרור בין אסיר לאסיר בבית הסוהר. אי לכך הועמד העונש על שנה אחת שיצטברעל עונש המאסר שמרצה המערער.