ד.נ. 6/75 - מדינת ישראל נגד גבריאל פרץ
*מילוי תנאי הגדרת "גניבה" לצורך הרשעה בשוד.
(דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בתיק ע.פ. 329/74 - פסק הדין הקודם אושר).
העובדות:
בביהמ"ש המחוזי בחיפה הורשע המשיב בעבירת שוד לפי סעיף 288 לפח"פ בכך שהיכה את המתלונן והוציא כסף שהיה בכיסיו. הנסיבות לא הובהרו אך ביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה שהמשיב צדק בטענתו כי המתלונן היה חייב לו כסף, וכי באותה הזדמנות שבה יוחס למשיב השוד נטל מהמתלונן, לאחר שהיכה אותו, כסף שהמתלונן היה חייב לו. אעפ"כ הרשיע ביהמ"ש המחוזיאת המשיב באשמת שוד וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המשיב וזיכה אותו. על כך הדיון הנוסף.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. הגדרת העבירה של שוד לפי סעיף 287 מפנה אותנו להגדרת הגניבה של סעיף 263 ועפ"י הוראות סעיף זה אין לך גניבה אלא אם נטל הנאשם את החפץ ללא תביעת זכות בתום לב. בדרך כלל משהואשם אדם בגניבה ניתן להסיק מהנסיבות שלא היתה לנאשם תביעת זכות בתום לב ואולם בעניננו אם אמנם המתלונן היה חייב כסף למשיב הרי שלא נתמלאו תנאי ההגדרה של גניבה בסעיף 263 וממילא לא בוצעה העבירה של שוד.
ב. אין לקבל טענת המדינה כי תביעת זכות בתום לב מתקיימת כאשר הנאשם לא רק מאמין בזכותו על הטובין אלא גם כאשר הוא מאמין בכנות שהדרך בה הוא נוטל את הדבר המגיע לו אינה אסורה ע"י החוק הפלילי. כאן אמנם נטל הנאשם את הכסף מהמתלונן בדרך של תקיפה האסורה ע"פ החוק הפלילי אך אין בכך כדי לשלול את טענת הזכות בתום לב. לענין התקיימותו של היסוד של תביעת זכות בתום לב אין נפקא מינה באשר לאמצעים שהשתמש בהם הנאשם לשם נטילת החפץ אם אלה היו אמצעי מרמה או אמצעי אלימות.
ג. אין להביא ראיה לענין הדרכים שבהם מבצע הנאשם את המעשה עפ"י סעיף 263 וטענת תום לב שבסעיף זה מהוראות סעיף 10 לפקודה הנוגע לעבירות המתייחסות לרכוש. אין להוסיף לביטוי תביעת זכות בתום לב שבסעיף 263 את הסייגים שבסעיף 10.
ד. העקרון של תביעת זכות בתום לב חל לא רק על מקרה שבו נטל הנאשם חפץ מסוים אלא גם על נטילת כספים תמורת דמי הלואה שנתן בעבר אם כי המטבעות שהוא נוטל אינם זהים לדמי ההלואה. אם הנאשם האמין בכנות שבידו הזכות החוקית ליטול חפץ מידי אחר אזי לא היתה לו כוונת גניבה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן, עציוני. עו"ד י. בלטמן למבקשת, עו"ד מ. רום וי. וולף למשיב. 25.6.75).
ע.א. 19/74 - אהובה שקרצ'י נגד שמעון שם- טוב
*פיצויים בגין אי מילוי התחייבויות שונות עפ"י הסכם רכישת דירה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטת בן- פורת) בת.א. 211/67 -הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
העובדות:
בפברואר 1965 התקשר המשיב עם בעלת חלקת קרקע בירושלים לרכישת החלקה תמורת שתי דירות וזו התחייבה להעביר את שאר הדירות לפי הוראות המשיב. לאחר שנה התקשר המשיב עם המערערת והתחייב למכור לה שתי דירות למסור את הדירות בדצמבר 1966 וכן להצמיד לכל
אחת משתי הדירות מקום חניה למכונית. על חוזה המכר היתה אמורה לחתום גם בעלת החלקה אך היא סירבה לחתום על החוזה מפאת התנגדותה להצמדה. כאשר נרשם הבית כבית משותף לא הוצמדו לדירות המערערת מקומות חניה המובטחים. בהתאם לתכנית הבית הוכנו חמישה מקומות חניה המשותפים לדיירים כולם. בחלק שהיה צריך להיות מילוי ורכוש משותף הקים המשיב לעצמו מחסן והדיירים הגישו תביעה לפקיד בתים משותפים לבטל את רישום המחסן כיחידה נפרדת על שם המשיב. לביהמ"ש המחוזי הגישה המערערת תביעה לפיצויים בגין אי הצמדת שני מקומות חניה, הקמת מחסן והוצאתו מן הרכוש המשותף, איחור במסירת הדירות, ליקויים בדירות, ליקויים ברכוש המשותף. ביהמ"ש המחוזי הכיר בהפרות חוץ מאיחור במסירת הדירה ופסק למערערת כדלהלן: בגין אי הצמדת שני מקומות חניה 5000 ל"י; בגין לקויים בדירות כ- 3,000 ל"י; באשרלליקויים ברכוש המשותף חייב את המשיב לתקנם; באשר להקמת המחסן ע"י המשיב קבע ביהמ"ש המחוזי את הנזק לשלושת אלפים וחמש מאות ל"י אך מכיון שהוגשה תביעה לביטול רישום המחסן ע"ש המשיב והפיכתו לרכוש משותף, לא חייב ביהמ"ש המחוזי את המשיב בתשלום סכום זה. על הקביעות השונות של ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין מקומות החניה - העובדה שהחוזה היה אמור להיות חתום גם ע"י בעלת החלקה וזו לא חתמה, אינה מצביעה על כך שהמערערת ויתרה על מקומות החניה. מבחינה עובדתית קבע ביהמ"ש המחוזי שהמערערת לא ידעה על סירובה של בעלת החלקה להסכים להצמדות, וכי המשיב קיבל על עצמו את ההתחיבות גם לאחר שבעלת החלקה סירבה לחתום על החוזה. העובדה כשלעצמה, שהצדדים להסכם יודעים כי דרושה הסכמה של צד שלישי לביצוע התחייבות, אינה מבטלת את ההתחייבות ואינה מתלה את תוקפה בהשגת ההסכמה.
ב. אשר לגובה הנזק עקב הפרה זו - עפ"י העדויות שבאו בפני ביהמ"ש המחוזי יש לקבוע את גובה הנזק על 10,000 ל"י ולא 5,000 ל"י. זאת גם בהתחשב בכך שלמעשה יש לבית חמישה מקומות חניה ושהמערערת תוכל להשתמש בהם.
ג. לענין הקמת מחסן ברכוש המשותף - בינתיים פסק הפקיד המוסמך כי אין זו סמכותו לדון בתביעה, ומכיון שכך יש לחייב את המשיב בתשלום סכום הפיצויים של 3,500 ל"י, ואם בסופו של דבר יוחזר המחסן לבעלי הדירות יוחזר סכום זה למשיב.
ד. אשר לאיחור במסירת הדירות - לפי סעיף זה לא פסק ביהמ"ש המחוזי פיצויים, באשר ראה בכך מניעת רוח, ובאותו זמן צריך היה להוכיח שההפרה היתה זדונית ובכונה רעה כדי לחייב פיצויים בגין מניעת רווח. שאלה גדולה היא אם אמנם הנזק הנובע מאי מסירת הדירות בזמן הוא בגדר מניעת רווח. ברם צדק ביהמ"ש המחוזי בנימוקו השני לאי פסיקת פיצויים בגין האיחור בכך שהמערערת ביקשה לבצע שינויים בדירה והאיחור נגרם במידה רבה בעטיים של השינויים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד ש. מצא למערערת, עו"ד שטראוס למשיב. 25.6.75).
ע.א. 39/75 - דוד שמחון נגד אברהם רדינגר
*התנאים להשבת המצב לקדמותו עקב סיכול חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: כהן, הרפזי, אשר) בע.א. 400/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביום 27.4.72 קנה המערער מהמשיב שהוא סוחר מכוניות משומשות מכונית פרטית במסגרת עיסקת חליפין שלפיה מסר המערער למשיב מכונית שלו וקיבל במקומה את המכונית המשומשת, (להלן המכונית). נשוא ערעור זה בתוספת של 2,000 ל"י בגין הפרש המחיר. רשיון המכונית היה
ע"ש אחת גב' כצנלסון. המשיב מסר למערער שטר מכר החתום ע"י גב' כצנלסון לטובת אדם בשם לוי, שטר מכר שני חתום ע"י לוי ללא שם הקונה, ובאותו שטר מכר הכניסו יותר מאוחר את שמו של המערער. התברר שהמכונית גנובה, והגב' כצנלסון פנתה למשטרה וכן לביהמ"ש, ודרשה את מכוניתה. ביהמ"ש נתן צו זמני, כי המכונית תועבר לחזקתה של הגב' כצנלסון, עד שיוכרע מה יעשה בה. המערער לא נקט כל הליך נגד הגב' כצנלסון, אלא תבע מהמשיב להשיב לו את תמורת המכונית בסך 10,000 ל"י. בימ"ש השלום קיבל את תביעת המערער וחייב את המשיב לשלם לו את הסכום הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב ועל כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. העיסקה נכנסת לגדר הוראת סעיף 34 לחוק המכר שענינה תקנת השוק והמערער יכול היה למצוא את סעדו בהליך נגד הגב' כצנלסון, שכן המשיב עסק במכירת מכוניות משומשות, המכירה היתה במהלך הרגיל של עסקי המשיב, והמערער קנה וקיבל את חזקתו בתום לב.
ב. המשיב הודה בכתב הגנתו כי עיסקת המכר סוכלה משהתברר שהמכונית גנובה ושטרי המכר זוייפו, ואין הוא יכול לחזור בו מהודאתו זו, ועל כן יש לראות את עיסקת המכר כמסוכלת.
ג. כיון שכך, אין צורך לבדוק כאן את השאלה אם בעובדה שהמכונית הועברה באורח זמני לגב' כצנלסון יש סיכול של המכר כהוראת סעיף 18 לחוק התרופות. עם זאת, אין תרופת ההשבה עומדת לו למערער. סעיף 18 לחוק התרופות מקנה לביהמ"ש שיקול דעת לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל עפ"י החוזה. הכונה היא להשבה הדדית והחזרת המצב לקדמותו. אמנם לפי סעיף 18 הנ"ל יש לביהמ"ש שיקול דעת לא לצוות על השבה הדדית או השבה מלאה במידה שהדבר צודק בנסיבות הענין, אך במקרה דנן כשהחזקה במכונית נשללה מהמערער בגלל הזנחה שלו ואין ראיות שהמוכר לא פעל בתום לב, אין מקום לצוות על השבה חד צדדית לטובת הקונה. המערער לא עשה דבר כדי להשיב לעצמו את המכונית ואילו היה דואג להחזרת חזקתו במכונית מכח סעיף 34 לחוק המכר, יכול היה ליטול חלק בהשבה. אם נפגע המערער אין לו אלא להלין על עצמו, שכן בד בבד עם הגשת תביעתו נגד המשיב צריך היה לדרוש שהמכונית תוחזר לו מכח סעיף 34 לחוק המכר.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד י. לוי למערער, המשיב לעצמו. 1.7.75)
בג"צ 470/74 - ארגמן מפעלים לצביעת טקסטיל בע"מ נגד המועצה המקומית יבנה ואח'
*חובת מועצה מקומית לפנות אשפה לעותרת מפעל בתחומה של המשיבה. המשיבה התקשרה עם קבלן פרטי לפנות את האשפה הביתית של תושבי יבנה למזבלה הנמצאת מחוץ לתחום השיפוט של יבנה. הקבלן סירב לפנות את האשפה מתוך המפעל של העותרת והמועצה המקומית נקטה עמדה שהיא אינה חייבת לפנות את הפסולת המצטברת אצל העותרת. התעוררו שתי שאלות: האם חייבה המשיבה להקצות מקום למזבלה בתוך תחום המועצה, והאם הסירוב לפנות פסולת תעשיתית מהווה הפליה. בג"צ החליט כי עפ"י החוק אין מועצה מקומית חייבת להקצות מקום למזבלה בתחומה, ואף אינה חייבת לדאוג לפינוי אשפה. כן קבע בג"צ כי אין לראות הפליה בכך שהמשיבה מסרבת לפנות פסולת תעשיתית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד א. מזור לעותרת, עוה"ד ליכטנברג ובכור למשיבים. 30.6.75).
בג"צ 62/75 - חברת רחוב חיבת ציון ... בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון רמת- גן ואח'
*היתר בניה העותרת הגישה בקשה להיתר בניה על נכס שעליו יוקם בנין של ארבע קומות, כאשר לפי תכנית המתאר מותר לבנות רק שלוש קומות. את הסטיה נימקה המבקשת בכך שהופקע פס קרקע בחזית הנכס וכתוצאה מכך השטח של החלקה הוקטן. ועדת המשנה של המשיבה החליטה להעתר לבקשת העותרת, אך הועדה המחוזית לא אישרה את התכנית הנוגדת את תכנית המתאר. בפרק הזמן מהעברת המלצת הועדה המקומית לועדה המחוזית ועד החלטת הועדה המחוזית חל שינוי במצב המשפטי ע"י תיקון חוק התכנון והבניה, וכעת אין צורך באישור הועדה המחוזית להקלה בבניה כאשר מדובר בבניה למגורים. מהנדס העיר היה סבור כי לאחר התיקון בחוק אין צורך להביא את הענין לדיון מחדש בפני הועדה המקומית, והודיע לעותרת כי תוכל לקבל רשיון. אעפ"כ הובא הענין לועדה המקומית וזו החליטה לא לתת את הרשיון. עתירת העותרת נגד המשיבים נתקבלה. אין ספק כי לאחר התיקון בחוק צריך היה להביא את הענין בפני הועדה המקומית וזו היתה לה סמכות להשתמש בשיקול דעתה ולהעניק את הרשיון עם הסטיה כמבוקש, אך הועדה סברה כי מדובר בסטיה נכרת, ועל כן על פי החוק אינה מוסמכת לתת היתר עם ההקלה. בג"צ החליט כי לא היתה סטיה ניכרת בשימוש החורג שביקשה העותרת ומכיון שכך היה מקום להחזיר את הענין לועדה המקומית לדון בו מחדש. אך מכיון שעברו שנים מאז החל הטיפול, החליט בג"צ לחייב את המשיבה לתת היתר בניה לעותרת בהתאם לבקשתה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. שחטר לעותרת, עוה"ד מוניץ, גודל וגולדמן למשיבים. 30.6.75).
בג"צ 268/75 - בית המדרש המרכזי חיפה ואח' נגד ועדת הבחירות לבחירת רבני העיר
*שיהוי עתירת העותרים היא לבטל בחירתו של הרב שאר ישוב כהן לרבה הראשי של חיפה. עתירתם נדחתה. במידה ועילת העותרים נעוצה באי שתופם בגוף הבוחר, צריכים היו לפנות לבג"צ לפני מועד הבחירות. הוא הדין לטענות נגד התקנות שהתקין שר הדתות, ואשר לטענת העותרים הותקנו שלא כדין ומתוך משוא פנים. אשר לטענה שכאשר הרב כהן הגיש את מועמדותו עדיין לא הוקמה ועדת בחירות ועל כן יש להתייחס אל הרב כהן כאל אדם שלא הגיש כלל את מועמדותו - זאת היא טענה ממין הטענות שאין בג"צ נזקק להן לביטול מעשה שנעשה ונשלם. למעשה היתה מועמדותו של הרב כהן לעיני הגוף הבוחר ומה לי אם הוגשה במועדה ואם הוגשה לפני מועדה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. 30.6.75).
המ' 322/75 - אומניה ... מינכן נגד סרטי נח בע"מ
*מועד להגשת ערעור על פס"ד שתוקן בערעור בפסק דין של בימ"ש המחוזי שניתן ביום 19.6.71 חוייבה המשיבה לשלם למערערת סכום של 52 אלף ל"י. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לתקן את פסה"ד וביהמ"ש נעתר לבקשה והעמיד את החיוב על כ- 30 אלף ל"י. החלטת התיקון ניתנה ביום 11.7.74 כאשר טרם עבר המועד להגשת ערעור על פסה"ד הנ"ל. המערערת ערערה על החלטת התיקון לביהמ"ש העליון וביום 21.1.75 פסק ביהמ"ש העליון כי "הערעור נתקבל, החלטתה של השופטת המלומדת מיום 11.7.74 מתבטלת, ופסק דינה מיום 19.6.74 יוחזר על כנו". לאחר הדברים האלה ניסה המשיב להגיש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, לפי תוכנו המקורי, אך המזכירות של ביהמ"ש סירבה לקבל את הערעור מן הסיבה שהמועד לכך הוחמץ. המשיבה פנתה לרשם והוא החליט להרשות למשיבה להגיש את הערעור, באשר לדעתו מתחילה הספירה של התקופה להגשת הערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מהיום שבו פסק ביהמ"ש העליון לבטל את החלטת התיקון של ביהמ"ש המחוזי. הערעור על כך נדחה.
עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי היה ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בבקשת התיקון של המשיבה ולהכריע בה, אלא שפסה"ד של ביהמ"ש העליון מלמד שכאשר ביהמ"ש נעתר לבקשת התיקון עשה שימוש מוטעה בסמכותו, שכן התיקון לא היה תיקון טעות סופר אלא תיקון מהותי. לפי המבחן הפונקציונאלי, כאשר היתה לביהמ"ש סמכות שיפוט ועשה שימוש מוטעה, ההחלטה אינה בטלה מעיקרא, אלא ניתנת לביטול, וכל עוד לא בוטלה היא שרירה וקיימת. אילו היה ביטול החלטת התיקון בערכאת הערעור כוחו למפרע ניתן היה לאמר שהמשיבה החמיצה את המועד, אך אם החלטת ביהמ"ש העליון פועלת מן היום שפסה"ד ניתן, לא החמיצה המשיבה את המועד. לפחות כאשר מדובר בשאלה פרוצדוראלית גרידא יש להחיל את הכלל שבטולו של פסה"ד בערעור פועל מכאן ולהבא בלבד ולא למפרע. יש להוסיף גם כי אפילו היתה המערערת צודקת מבחינה משפטית, היה כאן מקום להאריך את המועד להגשת הערעור.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד עבר כהן למערערת, עו"ד אלישיב למשיבה. 9.7.75).
בג"צ 258/75 - הרב מרדכי לופז נגד שר הדתות ואח'
*שיהוי העותר היה מועמד בבחירות לרב ראשי בחיפה ולא נבחר, והוא מתרעם על כך שהרב עובדיה יוסף פנה ימים אחדים לפני מועד הבחירות לחברי האסיפה הבוחרת וגזר "דין תורה" שעליהם להצביע בעד מועמד אחר מאשר העותר. עתירת העותר נדחתה. הבחירות התקיימו ביום 27.5.75 והעתירה הוגשה ביום 10.6.75. לא נאמר בעתירה אימתי נודעו לעותר פרטי התערבותו של הרב יוסף ועל כל פנים המתין העותר עד לפרסום תוצאות הבחירות כדי לפנות לבג"צ. מי שרוצה להניע את בג"צ שיתערב בבחירות לגופים ציבוריים צריך להזדרז לבוא לביהמ"ש מיד עם הוודע עילת עתירתו, ובדרך כלל לא יזקק ביהמ"ש לעתירה המוגשת אליו לאחר תום הבחירות, אם העתירה אינה מגלה נסיבות של ממש שמנעו בעד העותר מלהקדים ולבוא.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. 30.6.75).
ע.פ. 11/75 - חברת סלון מרכזי... בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*פסלות צו שקבע מחירי מצרכים המערערים הועמדו לדין בעבירות לפי סעיף 2 של צו שעת חירום (איסור העלאת מחירים - תשל"א) בכך שבתאריכים שונים באוגוסט 1971 מכרו מכונות כביסה מסוגים מסוימים במחירים שעלו על "המחיר היציב" כמשמעותו בתקנה 43 לתקנות שעת חירום. הערעור על הרשעתם נתקבל. עפ"י תקנה 45 לתקנות, צו של שר הניתן לפי אותה תקנה יכול להיות לגבי מחירו של מצרך לפני מתן הנחה המקובלת בעסקאות באותו מצרך, ויכול להיות לגבי מחירו של מצרך לאחר מתן הנחה כאמור. עפ"י מצוות התקנה על השר לפרש בצו את האפשרות מבין שתי האפשרויות החילופיות האמורות שהוא בחר בה לענין המחיר היציב שאסור לעבור עליו. כיון שבצו לא פורש אם המחיר היציב מחושב לפני מתן הנחה או אחריה, הרי שהצו איננו ממלא אחרי הוראות התקנה ולפיכך הוא חסר תוקף. אין לקבל את טענת המדינה שגם אם לוקה הצו בחסר עדיין אין לשלול אותו וזאת מן הטעם שעל ביהמ"ש להעניק לדבר חקיקה פירוש המאפשר לתת לו תוקף, והפירוש יהיה שכוונת השר היתה לאפשרות שהיא יותר נוחה למוכר, דהיינו כי "המחיר היציב" הוא המחיר לפני מתן ההנחה המקובלת. הכלל שעל ביהמ"ש לתת פירוש המונע את שלילת תוקפו של צו הוא כאשר קיימים שני פירושים בדבר חקיקה שאחד מקיים את תוקפו והשני שולל את תוקפו. בעניננו הפרוש שניתן לתקנה 45 אינו מביא לשלילת תוקפה של התקנה אלא שולל את הצו שאינו עולה בקנה אחד עם המטרה העומדת מאחורי התקנה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד י. אדרת למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 25.6.75).
ע.א. 175/75 - שייבוביץ ראובן נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים המערער הוכר כנכה רדיפות הנאצים בקשר למחלות מסוימות, והערר נוגע לתביעתו להכיר בליקוי שמיעה כנכות שנגרמה לו עקב רדיפות הנאצים. עובדת הליקוי בשמיעה נקבעה עוד כאשר הועמד המערער לבדיקה רפואית ע"י ועדת גיוס בשנת 1952, והשאלה היא אם הוכח הקשר בין הליקוי ובין הרדיפות. המומחה מטעם המשיבה השיב בשלילה על כך כאשר בדק את המערער לראשונה בשנת 1965 כאשר המערער העלה את הטענה שהנכות בשמיעה נובעת מרדיפות הנאצים. מפעם לפעם בא המערער בבקשות לדיון מחדש בענינו כאשר מדי פעם הגיש תעודות רפואיות שונות חדשות לבקרים. לאחר כל פניה מחודשת עבר המערער בדיקה נוספת אצל הרופא מטעם המשיבה, שעמד בדעתו שאין קשר בין המחלה לבין הרדיפות. עתה בא המערער בדרישה כי המשיבה תעמיד אותו לבדיקה רפואית אצל רופא אחר. הועדה דחתה את בקשתו והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון ניתח את העדויות השונות שהובאו ע"י המערער והראה את הסתירות שבהן, ואת העובדות שהמערער עצמו נמנע מלייחס את נכותו בשמיעה לרדיפות הנאצים בעדויותיו השונות לפני החוקר מטעם המשיבה. ביהמ"ש דחה את הטענה של המערער כי חוות הדעת הרפואיות הסותרות מעלות את הענין לגדר מחלוקת בין שתי אסכולות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. זיינפלד למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 30.6.75).
ע.פ. 183/75 - רחמים מזרחי נגד היועהמ"ש לממשלה
*חומרת העונש (מעשי מרמה) המערער הורשע עפ"י הודאתו במעשי מרמה שבהם הוציא סחורות וכסף במזומן ובשיקים בסכום כולל של כ- 12,000 ל"י, וזאת בהיותו פושט רגל המשוחרר ברשיון להתהלך חופשי מתקופה מאסר קודמת שריצה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 7 שנות מאסר ועל זה התווסף שליש העונש הקודם והערעור על כך נדחה. המערער הינו רמאי מקצועי, ובמשך שנים רבות עד לעבירות הנדונות היה עוסק במעשי תרמית, וגם הוטלו עליו עונשי מאסר חמורים בעבר, אך כל זה ללא הועיל. בנסיבות הענין העונש שהוטל על המערער היה חמור מאד, אך ההגנה על הציבור מפעילותו העבריינית הנמשכת של המערער היא השיקול המכריע.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד מישייקר למשיב. 6.7.75).
ע.א. 146/74 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד ברקו אבלינה
*תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים המשיבה תבעה תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, הרשות המוסמכת דחתה את תביעתה, ועדת העררים קיבלה את ערעורה של המשיבה והערעור על כך נתקבל. המערערת דחתה את תביעת המשיבה מן הטעם שאין הוכחות כי הנכות שהיא תובעת בגינה תגמולים נגרמה לה עקב רדיפות הנאצים. ועדת העררים קיבלה את הערר באשר העוררת הוכרה כ"נרדפת" בהחלטת משרד הפיצויים הגרמני, ולדעת הועדה לעותרת בתור "נרדפת" הזכויות המוקנות לנרדפים לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים הגרמני. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי ההכרה בלבד כנרדפת עדיין אינה מקנה זכות לפיצויים לפי החוק הגרמני, וכדי לזכות בפיצויים צריך התובע להכנס למסגרת ההגדרה של נכות הנובעת מן הרדיפות. ביהמ"ש העליון ניתח את הסעיפים השונים של החוק והגיע למסקנה שלפי חוק הפיצויים הגרמני לא היתה המשיבה זכאית לפיצויים. הוראות חוק הפיצויים הגרמני נדונו בע.א. 51/73 (פד"י כ"ט (1) 253) ובאותו פס"ד נקבע כבר מהו החוק הגרמני ומהי הפסיקה הגרמנית, ועל כן אין צורך להביא מומחה כדי להוכיח מהו החוק.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. פרקליט המדינה ג. בך למערערת, עו"ד א. סגל למשיבה. 6.7.75).
ע.א. 467/74 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד גולדה ציזר
*קשר בין מחלה לבין רדיפות הנאצים
המשיבה הגישה תביעות בגין מספר מחלות אשר לטענתה קשורות לרדיפות הנאצים, הרשות המוסמכת דחתה את תביעותיה, וועדת העררים הכירה במחלת עצבים של המערערת הנובעת מרדיפות הנאצים והערעור על כך נתקבל. העדויות הרפואיות שבאו בפני הרשות המוסמכת לא היה בהן כדי להראות קשר כלשהו בין רדיפות הנאצים לבין מחלת העצבים של המשיבה. בשנת 1951 נתקבלה המשיבה לקופת חולים ללא הגבלה ורק ב- 1956 נתגלו אצלה הסימנים למחלת העצבים. הטיפול במחלה החל 12 שנה לאחר הרדיפות ועל המשיבה היה נטל ההוכחה ולא הביאה כל ראיה. אין מקרה זה דומה למי שהיה במחנה רכוז או במחנות כפיה שלגביו הוכחת הקשר קלה ביותר. ביהמ"ש ציין כי קיים ספק באשר למה שעבר על המשיבה בתקופת מלחמת העולם השניה. נתגלה כי סיפור של המשיבה על תקופת השואה הינו כוזב, ולמעשה היתה המשיבה בבית הוריה משך כל תקופת הכיבוש הגרמני.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. ד. גולדמן למערערת,עו"ד ע. שמואל למשיבה. 30.6.75).
בתוכן
* ד.נ. 6/75 - ................................342 ─ * מילוי תנאי הגדרת "גניבה" לצורך הרשעה בשוד.
─* ע.א. 19/74 - .............................342 ─ * פיצויים בגין אי מילוי התחייבויות שונות עפ"י הסכם רכישת דירה.
─* ע.א. 39/75 - ................................343 ─ * התנאים להשבת המצב לקדמותו עקב סיכול חוזה.
─* בג"צ 470/74 - חובת מועצה מקומית לפנות אשפה..............................344 ─* בג"צ 62/75 - היתר בניה.................................................345 ─* בג"צ 268/75 - שיהוי.....................................................345─* המ' 322/75 - מועד להגשת ערעור על פס"ד שתוקן בערעור.....................345 ─* בג"צ 258/75 - שיהוי.....................................................346 ─* ע.פ. 11/75 - פסלות צו שקבע מחירי מצרכים................................346─* ע.א. 175/75 - תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים...........................347 ─* ע.פ. 183/75 - חומרת העונש (מעשי מרמה)...................................347─* ע.א. 146/74 - תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים...........................347─* ע.א. 467/74 - קשר בין מחלה לבין רדיפות הנאצים...........................348 ─
─
─