ע.א. 71/75 - יהודית מרגלית ואח' נגד דוד אברבנאל ואח'
*הגדרת הפרה יסודית.
* הפרת הסכם וביטולו עפ"י חוק החוזים החדש.
(ערעור על פס"ד בימ"ש המחוזי בת"א (השופטת ולנשטיין) בהמ' 5731/74 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערים התחייבו למכור למשיבים מגרשים תמורת סכום כולל של 420 אלף ל"י כשחלק מהסכום שולם ולגבי היתרה נקבע שהיא תשולם לא יאוחר מיום 31.3.73. סעיף בחוזה קבע כי המועדים הם "מאושיות החוזה". על חשבון יתרת התמורה שולמו מספר תשלומים והאחרון בהם ביום 13.4.73 וגם אז נותר סכום של 10,000 ל"י שלא שולם. במשך שנת 1973 קיימה אחת המוכרות,גב' עמית, שיחות עם המשיבים בדבר תשלום יתרת המחיר אך הסכום לא שולם. ביום 2.5.74 שיגרה גב' עמית מכתב למשיבים בו דרשה תשלום יתרת המחיר בסך 10,000 ל"י בצירוף פיצויים של 5,000 ל"י והזהירה כי אם הסכום לא ישולם יראו המוכרים עצמם חופשים לבטל את ההסכם. היא לא נענתה וביום 4.6.74 חזרה על הדרישה והודיעה למשיבים כי לפנים משורת הדין היא נותנת להם אורכה נוספת של 7 ימים ואם תוך מועד זה לא תקבל את הסכום הנדרש יראו המערערים את ההסכם כבטל ומבוטל. לאחר מכן, על פי בקשת המשיבים, קיימה גב' עמית ביום 14.6.74 פגישה עם עו"ד של המשיבים ובה הוברר שאכן נותר חוב של 10,000 ל"י. ביום 16.6.74 קיימה הגב' עמית שיחה עם אחד המשיבים ושוב דרשה השלמת המחיר אך היא נענתה בתגובה פוגעת וב- 17.6.74 שלחה מכתב למשיבים בו הודיעה על ביטול החוזה. ביום 23.6.74 כתבה מכתב נוסף שהכסף עומד לרשות המשיבים. לאחר מכן פנתה לביהמ"ש וביקשה פס"ד הצהרתי שההסכם בוטל ע"י המערערים כדין וביום 1.8.74 שלחו המשיבים לגב' עמית שיק על סך 10,000 ל"י אך היא לא פדתה אותו. ביהמ"ש המחוזי פסק, עפ"י חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כי אף שאי תשלום הסך 10,000 ל"י מהוה "הפרה יסודית" לא נעשה ביטול ההסכם כדין באשר לא נעשה תוך זמן סביר ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. בחוזה נקבע כי המועדים הינם מ"אושיות החוזה" ואין לקבל טענת המשיבים שהביטוי "אושיות החוזה" אינו ברור למדי כדי לאפשר לצד לראות מראש את ההפרה ותוצאותיה כנדרש לפי סעיף 6 לחוק החוזים. אין לדרוש ממנסחי הוראה בענין זה שישתמשו רק במונחים או בביטויים המצויים בסעיף 6 לחוק ודי שהכוונה תעלה בבירור מלשון התנייה.
ב. אין לקבל את הטענה שהתניה הנ"ל היא גורפת. אין למצוא אי סבירות בכך שאנשים יסכימו מראש כי מועדי התשלום או מועד העברת הבעלות, או מועד מסירת החזקה, חשובים עד כדי כך שאיחור בהם יהווה הפרה יסודית המצדיקה את ביטול החוזה (אין להוציא מכלל אפשרות שע"פ החלק הראשון של סעיף 6 ניתן להגיע לתוצאה שאי תשלום עודף מחיר במועד הוא בבחינת הפרה יסודית של החוזה גם אם הדבר לא מצויין בתוך החוזה) .
ג. משהגענו למסקנה שההפרה של המשיבים היתה יסודית קמה לנפגע הזכות לבטל את החוזה עפ"י סעיף 7 (א) לחוק ולענין דרך הביטול יש לפנות לסעיף 8. מאחר שניתנה אורכה לקיום החוזה חלה הסייפא של סעיף 8, היינו שהודעת הביטול מהצד הנפגע לצד המפר תבוא תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה שניתנה. המכתב מיום 2.5.74 אינו יכול להיחשב כהודעת ביטול שכן הוא מכיל רק אזהרה שהמערערים יראו את עצמם חופשים לבטל את החוזה ולמעשה גם לא יכלו לתת הודעת ביטול בעלת תוקף לאחר שעברו 16 חודש מההפרה מבלי שנתנו אורכה לקיום התנאי. האורכה ניתנה במכתב מיום 4.6.74 והיא ניתנה ל- 7 ימים שהיא אורכה מתקבלת על הדעת והודעת הביטול שניתנה תוך כמה ימים לאחר תום האורכה יש לראות אותה כהודעת ביטול שניתנה תוך זמן סביר לאחר שחלפה האורכה. רק אם הודעת הביטול לא באה תוך זמן סביר לאחר שעברה האורכה שוב אין לתת הודעת ביטול אלא אם ניתנת אורכה נוספת.
ד. יש להבדיל בין אורכה הניתנת במקרה של הפרה לא יסודית לבין אורכה הניתנת במקרה של הפרה יסודית. במקרה הראשון מתן האורכה חובה ובמקרה השני רשות אלא אם כן עבר זמן רב מההפרה. כמו כן במקרה של הפרה לא יסודית אין הכרח לנקוב במשך זמן האורכה, אך המפר חייב לקיים את התחייבותו תוך זמן סביר לאחר שזו ניתנה. במקרה של הפרה יסודית כשעבר זמן מההפרה ועד לניצול זכות הביטול יכול הצד הנפגע להגביל את משך האורכה בהתאם לנסיבות.
ה. העובדה שלאחר שהגב' עמית נתנה למשיבים את האורכה נפגשה עם עוה"ד שלהם וגילתה אורך רוח לפנים משורת הדין, אין לפרשה כמתן אורכה נוספת שלא תם מועדה.
ו. גם אילו ההפרה האמורה של המשיבים היתה הפרה לא יסודית המסקנה הסופית לא תשתנה, שכן ניתנה להם אורכה והם לא ניצלוה, ועל כן גם כך קמה למערערים הזכות לבטל את החוזה.
ז. אין לקבל את טענת המשיבים שהמערערים חייבים להשיב להם את כספם ומשלא השיבו אין הביטול תופש בכלל, ומכל מקום אין זה צודק לתת תוקף לביטול כל עוד לא בוצעה ההשבה. עפ"י החוק הביטול הינו ביטול כאשר הוא עומד בדרישת החוק ורק בעקבותיו קמה הזכות להשבת הכסף מהמבטל לצד השני. כאן הודיעה גב' עמית למשיבים שהכסף נמצא אצלה עבורם והם נדרשו לבוא ולקבלו אך הם נמנעו מכך.
ח. הואיל והסעד המבוקש הוא סעד שביושר, רשאי ביהמ"ש להתנות את נתינתו בתנאים, והוא מתנה את מתן ההצהרה על ביטול החוזה בהשבת הסכום של 410 אלף ל"י למשיבים תוך חודש ימים בצירוף ריבית חוקית מירבית מיום קבלת כל סכום ע"י המערערים עד למועד בו הועמד לרשות המשיבים ביום 23.6.74 והם נמנעו מלקבלו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. עוה"ד ל. וינברג ו- א. עמית למערערים, עו"ד מ. טלגם למשיבים. 11.7.75).
ע.א. 728/74 - סיבוני דוד ואח' נגד יעקב ליפקוביץ ואח'
*פינוי קונסטרוקטיבי" לצורך שחרור מחוקי הגנת הדייר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 1175/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביום 30.3.67 השכירו המשיבים למערער דירה בבית ישן בראשון לציון לתקופה של שלוש שנים עד 15.3.70. בהסכם השכירות (להלן - ההסכם הראשון) נאמר כי אם בתום תקופת השכירות לא יפנה השוכר את הדירה עליו יהיה לשלם ביום 15.3.70 סכום של 20,000 ל"י בתור דמי מפתח מוסכמים מראש. אם לאו, ייחשב השוכר למפר תנאי עיקרי של ההסכם והמשכירים יהיו רשאים לנקוט בצעדי פינוי נגדו. בתום תקופת ההסכם הראשון לא פינה המערער את הדירה ולא שילם דמי מפתח והמשיך לשבת בדירה עד ליום 25.5.70 שבו נערך הסכם חדש בין הצדדים (להלן - ההסכם השני). נאמר בהסכם השני כי המשכירים משכירים למערער את הדירה לתקופה של שלוש שנים מיום 13.5.70 עד ליום 15.5.73 ובהקדמה להסכם השני נאמר כי השוכר הפר את ההסכם הראשון "והמשכירים זכאים לפנותו על פי דין, והשוכר מסכים כי הוא נמצא בדירה כבר רשות"; להלן נאמר בהסכם כי בגמר השכירות מתחייב השוכר לפנות את הדירה ואם לא יעשה כן ישלם 25 ל"י עבור כל יום של איחור. בהסכם הוצהר כי לא שילם דמי מפתח עבור הדירה והיא הושכרה לשוכר כשהיא פנויה מכל דייר ועל כן לא יחול על המושכר חוק הגנת הדייר. נמסר למשיבים ע"י המערער שטר על סך 10,000 ל"י שיוצג לפרעון אם לא יסבו המערערים את הדירה לאחר תום תקופת ההסכם השני ומתוך שטר זה יוכלו המשיבים לגבות את הפיצוי של 25 ל"י ליום. המשיבים
הגישו את השטר לביצוע והמערערים טענו כי בתקופת שבין 15.3.70 לבין 15.5.70 היינו בין תום מועד ההסכם הראשון לבין מועד חתימת ההסכם השני, הפכו לדיירים מוגנים ועל כן אין לגבות מהם את התשלום של 25 ל"י ליום עבור האיחור בפינוי הדירה שכן הם לא חייבים לפנות את הדירה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המערערים לא הפכו לדייר מוגן ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. בשאלה אם יש לראות שוכר כמי שמחזיק בדירה שנתפנתה כדין לפי סעיף 8 של חוק הגנת הדייר (הוראות שונות) תשכ"ח- 1968 נפסק כי די ב"פינוי קונסטרוקטיבי" כדי שתתמלא דרישת סעיף 8 על מנת לראות את הדירה כזו שנתפנתה כדין אע"פ שלמעשה באופן פיזי לא נתפנתה.
ב. הובחן בפסיקה בין הסכם שכירות שמלכתחילה ניתן היה להוציאו מתחולת הגנת הדייר והסכם השכירות השני בא להחליף אותו שאז די ב"פינוי קונסטרוקטיבי", לבין מקרה שבו כבר בהסכם הראשון לא ניתן היה להוציא את הדירה מתחולת הגנת הדייר שבמקרה כזה אין רואים את הדירה ככזו שנתפנתה. בעניננו לא ניתן היה להוציא את הדירה מגדר תחולת חוק הגנת הדייר בעת שנעשה ההסכם הראשון והאפשרות נוצרה רק עם חקיקת החוק משנת תשכ"ח, לפני עשיית ההסכם השני. אך במקום רעיון "הפינוי הקונסטרוקטיבי" בהסכמת הצדדים שעליו הושתתה ההלכה הקודמת, בא במקרה שלפנינו פינוי קונסטרוקטיבי מכח סעיף 8 (ד) של חוק תשכ"ח, שכן למשיבים היתה עילת פנוי טובה נגד המערער בגין אי תשלום דמי המפתח המוסכמים בתום תקופת ההסכם הראשון. מכיון שהיתה להם עילת פינוי, הרי זה כאילו נתפנתה הדירה ואכן כך ראו הצדדים את המצב בהסכם השני.
ג. שינוי המעמד מדיירות מוגנת לשכירות בלתי מוגנת צריך שתיעשה בהסכמתו של הדייר, ללא שמץ של הטעיה מצד בעל הבית, ועל כך יקפידו בתי המשפט מאד כדי לא לתת ידם לעיסקות מדומות ובלתי הוגנות. כאן נתקיים תנאי זה במלואו. המשיבים ויתרו על הגשת תביעת פינוי וזו תמורה טובה שניתנה למערער עבור הסכמתו לשינוי מעמדו מדייר מוגן לבר רשות ומבר רשות לשוכר בלתי מוגן.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד י. ירון למערערים, עו"ד נ. לאונר למשיבים).
ע.א. 47/75 - יהודה יהודה נגד אי.תי.ס. נהיגה עצמית בע"מ
*טעות הדדית בהסכם.
* רשות להתגונן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.א. 476/73 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המשיבה עוסקת בהשכרת מכוניות והמערער היה אחד מלקוחותיה. בידו היה כרטיס אשראי של אוויס שבארה"ב ובחוזה שבין המערער לבין המשיבה צויין כי התמורה תשולם ע"י מעבידתו של המערער שהיא חברה אמריקאית (להלן החברה) דרך שיטת האשראי של אוויס. בהסכם האחרון שבין המערער למשיבה הציג המערער כרטיס אשראי ולאחר מעשה התברר כי בעת שהציג את הכרטיס כבר היה זה מבוטל אם בשל סכסוכים בין אוויס לבין החברה ואם בשל סכסוכים בין החברה ובין המערער, על כל פנים איש מבעלי הדין לא ידע על הביטול בשעת עשיית ההסכם. משנודע על ביטול כרטיס האשראי הגישה המשיבה למערער חשבון על סכום של כ- 15,000 ל"י. המשיבה תבעה את המערער בסדר דין מקוצר והמערער העלה בבקשתו לרשות להתגונן שתי טענות: כי לא הוא אחראי לתשלום החשבון וכי אין הוא יכול לאשר את תוכנו של החשבון. בהחלטתו אמר הרשם כי "טענת ההגנה היחידה של המבקש... כי חברת אוויס בארה"ב... היא שתשא בהוצאות
ההשכרה". הרשם לא הזכיר את טעות המערער כי הוא אינו יכול לאשר את החשבון. בביהמ"ש המחוזי יצאו הצדדים מתוך הנחה כי הרשות להגן ניתנה רק בגין הטענה שהמערער אינו אחראי לחשבון אך לא לשאלת נכונות החשבון. לבסוף קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער הוא האחראי לתשלום. הערעור נסב על קביעת ביהמ"ש המחוזי בענין זה ועל כך שלא ניתן להוכיח בביהמ"ש המחוזי שהחשבון שהוגש ע"י המשיבה איננו נכון.
החלטה - השופט ויתקון:
א. לענין החבות עפ"י הסכם שכירת המכונית - המערער נרשם בהסכם כשוכר המכונית ובאין תניה מפורשת אחרת מסתמא נושא השוכר בשכר. המערער הגיש כרטיס אשראי אך יש להבין שכל הסידור של כרטיסי אשראי אינו אלא סידור של ייעול ההתחשבנות שבסופו של דבר, אם לא יסודר החשבון בדרך הנקובה בכרטיס האשראי נשאר החייב חייב.
ב. ההסכם האחרון שנעשה היה מבוסס על טעות הדדית. כאשר כרטיס האשראי הוצג בפני המשיבה והיה נראה שריר וקיים על פניו כבר היה בטל ומבוטל כחסר תוקף. כך שאפילו היינו אומרים שלפי ההסדר המתוכנן לא המערער היה חייב לפרוע את החשבון, הרי כל זה היה נכון אילו החברות שבארה"ב היו חבות את סכום החוב. כאן מלכתחילה לא היו צריכות לשלם שכן כרטיס האשראי היה בטל כאשר ההסכם נערך.
ג. לענין גובה החשבון, אין לפרש את החלטת הרשם כאילו ניתנה רשות להתגונן רק באשר לטענת אי החבות. אילו התכוון הרשם למנוע את טענת ההגנה בדבר נכונות החשבון צריך היה למחוק מתוך התצהיר את הטענה בדבר נכונות החשבון ודבר זה לא נעשה ומעצם ההחלטה אינו עולה איפוא שהרשות ניתנה בהגבלה כלשהי.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד א. הררי למערער, עו"ד צ. בן שלמה למשיבה. 9.7.75).
ב"ש 127/75 - היועהמ"ש נגד חיה שפירא ואח'
*בקשה להארכת מועד בטענה שתיק ביהמ"ש לא נמצא ביום 13.3.75 ניתן פס"ד בתיק עזבונות ובעת מתן פסה"ד הושמע החלק האופרטיבי בלי פירוט הנימוקים. ביום 13.5.75 הגישה המבקשת בקשה להארכת המועד להגשת ערעור בנימוק כי המזכירות לא הצליחה לאתר את התיק עד ליום 22.4.75 ועל כן לא ידעו אם לערער ועל מה לערער. על כל פנים הבקשה להארכת המועד הוגשה כאמור שלושה שבועות לאחר מציאת התיק. ב"כ המדינה טען כי אם קיים טעם מיוחד לאיחור הרי שוב עומדת לרשות בעל הדין תקופה של 30 יום ממציאת התיק וגם אם עברו שלושה שבועות ממציאת התיק ועד להגשת הבקשה אין לדחות בשל כך את הבקשה. טענה נוספת בפי ב"כ המדינה כי חשיבות הבעיה העומדת לדיון מצדיקה את הארכת המועד. הבקשה נדחתה. גם אם קורות תקלות במזכירות ביהמ"ש אין הן מצדיקות הארכת מועד. השאלה היא אם אכן עשו באי כח המבקשת את כל אשר ניתן כדי למצוא את התיק. למעשה פנו למנהל הארכיב ולמזכיר הראשי של ביהמ"ש והסתפקו בכך אך לא מצאו לנכון לפנות לשופט או לרשם ובכך לזרז את מציאת התיק. אי עשיית מאמצים אלה פוגמת בטענת הטעם המיוחד שבהעלמותו של התיק. כמו כן אין לקבל את הטענה כי אם קיים טעם מיוחד הרי יש שוב לרשות בעל הדין 30 יום. התקופה של 30 יום לא נועדה רק לשם דיונים לגופו של ענין אם להגיש ערעור או לא, אלא גם להתגבר על מכשולים ותקלות העלולים לצוף תוך המועד. על כן לא היה מקום להשהות את הגשת הבקשה להארכת המועד במשך שלושה
שבועות. בעל דין הרוצה להסתמך על הטעם המיוחד שיש לו צריך לגלות זריזות ולהוכיח שקיימת מצדו דאגה לגורלו של הערעור. מכיון שנדחו הטענות של טעם מיוחד, הרי חשיבות הבעיה לכשעצמה אינה מצדיקה את הארכת המועד.
(בפני: הרשם ברטוב. 2.7.75).
המ' 292/75 - עמרם ארפי נגד רשות הנמלים בישראל
*דחיית אגרה בקשת המבקש לדחות את תשלומה של האגרה בערעור נדחתה. גם אם אין בידי המבקש לשלם את האגרה אין לדחות את התשלום משום שאין כל סיכוי להצלחה בערעור. ביהמ"ש המחוזי קבע שאינו נתון אמון במערער ועד התביעה שהופיע לפניו וכי לא קרתה כל תאונה שבה היה מעורב המערער. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש שלערעור לא יתערב בהעדפת עדים ובקביעות עובדתיות של בימ"ש קמא ואין טעם איפוא לערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. 2.7.75).
ע.א. 303/75 - מדינת ישראל נגד אילן רפאל ואח'
*פירוש "שירות צבאי" לצורך פטור המדינה מאחריות בנזיקין המשיב (להלן - התובע) היה בשירות מילואים ונסע באוטובוס אגד שהועמד לרשות החיילים מטעם הצבא למקום מגוריו. בדרך אירעה תאונת דרכים והתובע נפצע והגיש תביעת נזיקין נגד המשיב ונגד חברת אגד. הנתבעים הגישו הודעת צד שלישי למדינה הואיל וההתהפכות נגרמה ע"י הופעה פתאומית של משאית צבאית שהגיחה לתוך נתיב נסיעת האוטובוס. המדינה ביקשה לדחות או למחוק את הודעת צד שלישי על הסף מכיון שהיא פטורה מאחריות על נזיקין לפי הוראות סעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) כאשר המעטה שבגינו נתבעים דמי הנזיקין נגרם לתובע בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי. סעיף 6 מפנה לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) לצורך פירוש "שירות צבאי". בחוק הנכים לפני תקונו לא ראו כשירות צבאי נסיעה שאינה קשורה לשירות הצבאי עצמו אך לאחר תיקון חוק הנכים בשנת תשכ"ה רואים חבלה שאירעה לחייל עקב שירותו הצבאי גם אם נגרמה בדרך למחנה או ממנו. המדינה טענה כי על שירות צבאי לפי סעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים הנ"ל חלה ההגדרה המתוקנת בחוק הנכים ועל כן גם נסיעה זו היתה בשירות הצבא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נסיעה כגון זו שנסע החייל מהמחנה למגוריו איננה עקב שירות כמשמעותו בסעיף 6 הנ"ל והתיר משלוח הודעת צד שלישי. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ח. כהן וי. כהן שסברו כי ההגדרה בחוק הנכים המתוקן היא ההגדרה לצורך סעיף 6 לחוק הנזיקין הנ"ל, ואילו השופט עציוני אישר את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שיש להבחין בין שירות צבאי לפי סעיף 6 עליו חלה הפסיקה כפי שהיתה לפני תיקון חוק הנכים, לבין שרות צבאי לפי חוק הנכים הכולל נסיעת החייל הביתה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד פ. אלבק למבקשת, עו"ד מ. כספי למשיבים, עו"ד י. ירון לתובע. 30.6.75).
בג"צ 93/75 - התאחדות הסוחרים ואח' נגד שר האוצר ואח'
*שיהוי העותרים בקשו כי תקנות שעת חירום המתייחסות להיטל מלאי והיטל יבוא ביחס לתקופת ביניים שבין נובמבר 1974 לפברואר 1975 יבוטלו מן הטעם ששר האוצר חרג מסמכותו כשהתקין אותן. העתירה נדחתה מחמת שיהוי. אילו בוטלו התקנות בדבר היטל יבוא היה יוצא כי מוכרי הטובין היו מתעשרים שלא כדין, כאשר מצד אחד בוטל הפיקוח על המחירים הנמוכים בעקבות פיחות שער המטבע ומצד שני היו נפסלות התקנות בדבר היטל יבוא. כפי שנפסק לא פעם השאלה אם שיהוי בפניה לבג"צ חייב לגרור אחריו דחיית
העתירה תלויה בנסיבות כל ענין וענין. בעניננו אין להצדיק את השיהוי ובגינו יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד י. רסלר לעותרים, עו"ד עדיאל למשיבים. 9.7.75).
ד.נ. 15/75 - עירית אילת נגד בשמת... בע"מ ואח'
*מינוי כונסי נכסים בדיון קודם, בע.א. 689/74, החליט ביהמ"ש העליון לבטל צו זמני למינוי כונס של נכסי המשיבים מן הטעם שהצו היה גורף ובניגוד להלכה שנקבעה בע.א. 224/47 שבשלושה סוגי מקרים ניתן למנות כונס נכסים והמקרה שלפנינו אינו אחד מהם. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. בפסה"ד הקודם ביקשה העותרת להרחיב את ההלכה בדבר המקרים שבהם ניתן למנות כונס נכסים וביהמ"ש החליט להרחיב את ההלכה, כך שיש להשאיר מרחב סביר לשיקול דעתו של השופט בהתחשב בהתפתחות הצורות המשפטיות של עסקי המסחר והכלכלה. הרחבת ההלכה אמנם מהווה חידוש הלכה אך חידוש זה עולה בקנה אחד עם דרישתה של העותרת ועל כן אין לעותרת מבחינה עקרונית על מה להלין וענין זה כשלעצמו אינו מצדיק קיום דיון נוסף. מאידך גיסא הנמוקים שהובאו בפסה"ד הקודם לביטול צו המינוי נוגעים לאופן יישום הסמכות הדיסקרציונית האמורה בשים לב להלכה שבע.א. 224/47 ואף אם מתחשבים בסייג המרחיב הנזכר. כאשר הענין הוא בהחלטה שאין בה יותר מאשר אפליקציה של ההלכה שנשתרשה זה מכבר על המקרה הקונקרטי שנדון והסקת המסקנה שנסיבותיו אינן מצדיקות לסטות מן ההלכה שנשתרשה כי אז אין לפנינו ענין של קביעת הלכה הראויה לדיון נוסף.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד א. פרונט לעותרת, עו"ד צ. קליר למשיבים. 14.7.75).
ב"ש 171/75 - יעקב מכבי נגד מדינת ישראל
*עיכוב יציאה מהארץ המבקש הועסק בעבר ע"י חברה מסוימת באירן וכיום הוא מועסק ע"י חברה אחרת שם. הוא גר באירן יחד עם בני משפחתו ועתה הוא מואשם כי בשנת 1972 ביצע עבירה של גניבה ממעבידו דאז. הוא בא ארצה לרגל עסקיו כעת וכאן נעצר והובא למשפט את הכסף שלקח החזיר בשעתו לבעליו והגנתו היא שלא עבר עבירה אלא קיבל את הסכומים הנדונים כעמלה בעיסקת תווך. המבקש שוחרר בערובה ונאסר עליו לצאת מהארץ וטענתו היא שהחזקתו בארץ גורמת לו סבל ונזק רב ומונעת ממנו הכנת הגנתו שכן הספרים ורוב העדים נמצאים בחו"ל. השופט ברנזון החליט להרשות למבקש לצאת מן הארץ לאחר מתן ערבות של 100 אלף ל"י במזומנים וערבות צד שלישי על סך 50 אלף ל"י, כי יתייצב למשפטו בישראל כאשר יוזמן.
(בפני: השופט ברנזון. עו"ד ד. ליבאי למבקש. 7.7.75).
המ' 366/75 - משה לנדשפט נגד מדינת ישראל
*רשות לערעור נוסף בגרימת מוות מסקנת ביהמ"ש המחוזי בדבר אשמתו של המבקש בגרימת מותה של המנוחה הינה נכונה ואין מקום להרשות ערעור על פסק דינו. אין חולק על כך שהולכת הרגל המנוחה ירדה מהמדרכה בכביש עירוני ועמדה במרחק של מטר וחצי מן המדרכה כאשר המבקש שנהג באוטובוס נמצא במרחק וחל כ- 40 מטר משם. בנסיבות אלה הפך המקום בדרכו של הנהג להיות מסוכן וחובתו היתה לנסוע במהירות כזו שתאפשר לו למנוע את הסכנה ולעצור לפני אותו מקום. על כן מהירות של 63 קמ"ש שבה נסע המבקש היתה מהירות מופרזת. העובדה שהמנוחה הסתכלה על האוטובוס בעת שעמדה על הכביש אינה מעלה או מורידה. נסיון החיים מלמד שהולך רגל עלול בנסיבות כאלה להתפרץ לפתע כדי לחצות את שארית הכביש מתוך מחשבה שיקדים את הרכב הנוסע בדרכו.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ש. פסקא למבקש עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 19.6.75).
ב.ר.ע. 158/75 - סרף אילן ואח' נגד חדד ישראל
*התנית רשות להתגונן בהפקדת פקדון המבקשים רכשו דירה מאת המשיב, נשארו חייבים על חשבון המחיר 25 אלף ל"י ותפשו את החזקה בה לפני הזמן. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים לתשלום יתרת המחיר וכן לפיצויים קבועים ומוערכים בסך 20 אלף ל"י. הרשם נתן למבקשים רשות להתגונן וביהמ"ש המחוזי התנה את הרשות בהפקדת סכום של 30 אלף ל"י בביהמ"ש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לטענת המבקשים שזמן פרעון החוב טרם הגיע - טענה זו אינה יכולה להשמע מפיהם כאשר תפשו חזקה בדירה בטרם זמנם. אשר לטענתם כי הם חסרי אמצעים - צודק המשיב בחששותיו כי אם לא יופקד הפקדון אין כל סיכוי שהמבקשים יוכלו לשלם למשיב אם יצליח בתביעתו. לפחות לגבי יתרת המחיר בסך 25 אלף ל"י אין למבקשים לכאורה כל הגנה סבירה.
(בפני: השופט ח. כהן. 20.7.75.)
ב"ש 175/75 - סיומה ברמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה וגניבה)
העורר נתפש יחד עם אחרים בעת ביצוע פריצה וגניבה בבית מגורים כאשר ברשות הפורצים נמצא אקדח ומשתיק קול. ביהמ"ש המחוזי ציוה על מעצר העורר עד לגמר בירור המשפט והערר על כך נדחה. העורר טען שנקלע במקרה לחברת הפורצים ולא ידע על המעשה המתוכנן ולא על האקדח שברשות הפורצים, ברם הנסיבות שבהן נמצא מראות אחרת. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו על חומר הראיות ולא היה מוכן להאמין בגירסה שאנשים היוצאים לבצע פריצה יקחו עמם חבר שאינו יודע במה מדובר.
(בפני: השופט ברנזון. עו"ד גב' לידסקי לעורר, עו"ד גורני למשיבה. 22.7.75).
בתוכן
* ע.א. 71/75 - ...................350 ─ * הגדרת הפרה יסודית.
─ * הפרת הסכם וביטולו עפ"י חוק החוזים החדש.
─* ע.א. 728/74 - ....................351 ─ * "פינוי קונסטרוקטיבי" לצורך שחרור מחוקי הגנת הדייר.
─* ע.א. 47/75 - .................352 ─ * טעות הדדית בהסכם.
─ * רשות להתגונן.
─* ב"ש 127/75 - בקשה להארכת מועד בטענה שתיק ביהמ"ש לא נמצא................353 ─* המ' 292/75 - דחיית אגרה................................................354 ─* ע.א. 303/75 - פירוש "שירות צבאי" לצורך פטור המדינה מאחריות בנזיקין......354 ─* בג"צ 93/75 - שיהוי.....................................................354 ─* ד.נ. 15/75 - מינוי כונסי נכסים.........................................355 ─* ב"ש 171/75 - עיכוב יציאה מהארץ.........................................355 ─* המ' 366/75 - רשות לערעור נוסף בגרימת מוות..............................355 ─* בר"ע 158/75 - התנית רשות להתגונן בהפקדת פקדון...........................356─* ב"ש 175/75 - מעצר עד תום ההליכים (פריצה וגניבה) .......................356 ─
─
─