ע.פ. 57/75 - דוד עקיבא נגד מדינת ישראל
*עבירות מס הכנסה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת בן-עתו) בת.פ. 1081/72 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערער הורשע בעבירות על פקודת מס הכנסה ובכללן מסירת תרשומת כוזבת, השמטת הכנסות במזיד והשמטת הכנסות ללא הצדק ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ו- 250 אלף ל"י קנס. המדובר בהשמטת סכום של למעלה ממליון לירות מהצהרות הון ובהשמטת הכנסות של כשלוש מאות אלף ל"י לשלוש שנות מס בכוונה להתחמק ממס והשמטת סכומי הכנסה נוספים של כחצי מליון ל"י ללא אלמנט של כוונה להתחמק מהם. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנתו כי הכספים אשר היו בחשבונות בנקים על שם אביו של המערער ואחותו היו של המערער ויכול היה לסמוך על הודעות המערער ואביו בעת חקירתם לפני המשפט בעוד שעדויותיהם במשפט היו מתחמקות.
ב. לענין הזדון הנלווה לדוח"ות הכוזבים - העובדה שבדרך כלל פקידי המס לא התייחסו ברצינות לדווחיו של המערער ותמיד נעשתה שומה עפ"י פשרה על יסוד התחשיב לענף הדפוס אין בה כדי לשלול את הזדון. לא מדובר כאן בחוסר דיוק במילוי הדו"ח או בהקלת ראש בחשיבותו מתוך הנחה שבין כה וכה יתנהל מו"מ עם פקיד השומה, שכן פה היתה מגמה בולטת להוליך שולל את פקידי המס ע"י דווח כוזב. מגמה זו עולה מעצם ההפרשים העצומים שבין הסכומים שדווחו לבין הסכומים שהועלמו על ידו.
ג. לטענה שהתחשיב בענף הדפוס מוכיח את גרסתו של המערער בענין ההוצאות שהיו לו - ראשית, יכול היה ביהמ"ש לקבל את בסיס התחשיב של חוקר מטעם מס הכנסה; שנית, מה לנו התחשיב כאשר העובדות שהוכחו טופחות על פני ההערכות שבתחשיב.
ד. אחד הפרטים שבהם הורשע המערער הוא ענין השמטת הכנסה בשנות המס 1969 - 1965 והרשעה זו הושתתה על השוואה של הצהרת הון משנת 1965 וסכומי ההון לשנת 1969 תוך שימוש בחזקה הקבועה לפי סעיף 223 של פקודת מס הכנסה. אכן בדרך כלל אפשר לקבל הצהרת הון כהוכחה על ההון של הנישום, ברם, במקרה דנן אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו: כשם שהוכח לגבי הצהרות ההון לשנים 1969 ו- 1970 שהן כוזבות כן יש להניח לגבי ההצהרה לשנת 1965. אכן ביהמ"ש חיפש ולא מצא ראיה חותכת שאותה הצהרת הון היתה כוזבת, אך היה ספק סביר שמא היא כוזבת ועל התביעה המסתמכת על ההצהרה חובת השכנוע. בעקבות הזיכוי מסעיף אישום זה הופחת הקנס ב- 50 אלף ל"י.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד י. צ. בוכהלטר למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 24.7.75).
ע.א. 517/74 - יוסף ופנינה פטרובר נגד משה"ב חברה לשיכון בע"מ
*מימוש זכויות בהסכם בין שני צדדים ע"י צד ג'
* פירוש הסכם.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב (השופטת ולנשטיין) בהמרצת פתיחה 276/74 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
עירית רמת- גן פירסמה תכנית לבניית שכונים ובכללם בנין של 24 דירות לזוגות דתיים והמערערים נרשמו לרכישת דירה שם. בתכנית ובדפי ההסבר נאמר כי הדירות הן בנות 3 חדרים בשטח של 78 ממ"ר בערך והמחיר הוא 52 אלף ל"י צמוד למדד יוקר המחיה מדצמבר 1971, עם אפשרות להמיר את ההצמדה בתוספת מתאימה למחיר. נאמר גם כי לגבי חלק מהדירות ייתכנו
שינויים קלים במחיר בהתאם לגודל. ביום 4.6.72 נחתם הסכם בין העיריה ובין המשיבה הכולל בין היתר שני תנאים: כי מחיר דירה בת 78 ממ"ר יהיה - 52,200 ל"י לפי מדד הבניה של דצמבר 1971, תוך התאמה במחקר אם שטח הדירה ישתנה; כי המשתכן יוכל להמיר את ההצמדה בתשלום תוספת של 8 אחוז למחיר הדירה. המערערים זכו בדירה בקומה ה' של הבנין, על דבר הזכיה הודיעה להם העיריה ובהודעה ישנה חזרה על התנאים הנוגעים למחיר הדירה ולאפשרות המרת ההצמדה כאמור. המערערים הופנו ע"י העיריה למשיבה. כשהמשיבה הגישה למערערים טופס חוזה לחתימה לא היה בו סעיף בדבר אפשרות המרת הצמדה בתוספת מחיר, אך אחד ממנהלי המשיבה הודיע להם כי המשיבה מסכימה להמרת ההצמדה. בפועל לא השתמש אף אחד מהמשתכנים בזכות ההמרה, רק לאחר כחודש וחצי, כשהמשיבה הודיעה כי אפשרות ההמרה אינה קיימת עוד, פנו המערערים לביהמ"ש בהמרצת פתיחה וביקשו להצהיר על זכותם להמיר את ההצמדה למדד בתוספת של 8 אחוז למחיר הדירה וכן בקשו להצהיר שהמשיבה חייבת לקבוע את מחיר הדירה לפי קנה מידה של שטח בלבד ואינה רשאית להוסיף למחיר בשל היותה בקומה החמישית סכום של 4000 ל"י. על העובדה שהמחיר בחוזה כולל בתוכו תוספת בגין הקומה החמישית נודע למערערים במקרה אחרי שחתמו על חוזה עם המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים הן לגבי ההצמדה והן לגבי תוספת המחיר ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. מתוך ההודעות השונות שנשלחו למשתכנים, ההסכמים שבין העיריה לבין המשיבה והשיחות שבין המשתכנים לבין מנהלי המשיבה עולה כי זכות ההמרה היתה מוגבלת בזמן, היינו עד חתימת החוזה, ומשלא הודיעו המערערים על רצונם לבצע את ההמרה בטלה זכותם זו.
ב. ביחס לתוספת מחיר בגין הקומה שבה נמצאת הדירה - אין הצדקה לגביית תוספת זו. המערערים היו רשאים להסתמך על הוראות ההסכם שבין העיריה לבין המשיבה שנעשה למענם ולטובתם ושבו לא דובר דבר בענין קביעת מחיר על יסוד המצאות הקומה שבה נמצאת הדירה. אצלנו, להבדיל מאנגליה, רשאי צד ג' לממש זכויות שהוקנו לו בחוזה שבין צדדים אחרים ישירות מאת הצד המבטיח ולאו דוקא באמצעות הצד השני לחוזה.
ג. העובדה שהמערערים חתמו על החוזה שבו נקבע מחיר הדירה אינה אומרת שהסכימו "לתוספת קומה". המחיר לא היה קבוע סופית והיה עלול להשתנות לפי גודל הדירה והמערערים יכלו לחשוב שהמחיר המוגדל הוא בגין שטח מוגדל של הדירה ולא היתה להם שום סיבה לחשוב שזה בשל הקומה שהיא מצויה. אין לקשור את המערערים לדבר שקיבלו על עצמם שלא מדעת מתוך אמונה כנה שמה שנדרש מהם הוא בהתאם למוסכם עפ"י המסמכים המחייבים שקדמו לעשיית החוזה שלהם עם המשיבה.
(בפני השופטים : ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד מ.אורנשטיין למערערים, עו"ד י. פריבס למשיבה. 14.7.75).
ע.א. 82/75 - כתריאל לשוביץ בע"מ ואח' נגד פייבל פרבמן בע"מ
*בקשת רשות להתגונן כדי להגיש תביעה נגדית
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט וולך) בת.א. 2861/74 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המשיבה התחייבה בחוזה לספק למערערות כ- 5000 מ' מרצפות ובחוזה נאמר כי המחיר לא ניתן לשינוי ואין תוספת הובלה. למעשה סיפקה המשיבה רק כ- 4000 מ' מרצפות. היא הגישה חשבון על סכום של כ- 70 אלף ל"י כשהסכום כולל כ- 4000 ל"י עבור "הפרשי הובלה שהזמן גרמם", היינו מלחמת יום הכיפורים כשהיה מחסור בכלי תובלה. המערערות שילמו למשיבה רק 54 אלף ל"י והמשיבה הגישה נגד המערערות תביעה בסדר דין מקוצר על הסכום הנותר. המערערות בקשו רשות להתגונן וטענו כי המשיבה הפרה את החוזה כיון שסיפקה רק 4000 מ' מרצפות ולפיכך זכאיות
המערערות לקבל רשות להתגונן כדי שיוכלו להגיש תביעה שכנגד על נזק בסך 10,000 ל"י. כן טענו כי אין הן חייבות לשלם את הסך 4000 ל"י עבור הפרשי הובלה. הרשם דחה את הבקשה לרשות להתגונן ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. צדק הרשם ביחס לסכום של 10,000 ל"י כשדחה את הבקשה לרשות להתגונן. הלכה ידועה היא שרק במקרים נדירים ובנסיבות מיוחדות יתן ביהמ"ש רשות להתגונן כדי להגיש תביעה שכנגד. כאשר אין לנתבע מה להשיב לעצם התביעה עפ"י החוזה אלא שהוא מבקש להתגונן מפני שיש לו תביעה אחרת בקשר לחוזה נגד התובע לא יתנו לו רשות להתגונן. יתכן שאילו היו המערערות מודיעות למשיבה כי עקב הפרת החוזה מצידה הן מבטלות את החוזה אולי היה להן מקום להתגונן.
ב. אין גם לקבל את טענת המערערות שלא מדובר כאן בהגשת תביעה שכנגד אלא בטענת קיזוז, היינו שמדובר כאן בטענת הגנה ולא בעילה לתביעה שכנגד. זכות קיזוז היא אמנם תרופה שכדי להנות ממנה אין צורך לפנות לביהמ"ש ומסורה בידי זה שמבקש להפעילה, אך אין ספק שבשעה שמבקשים להנות מתרופה זו יש להודיע על כך לצד השני כדי שיוכל להגיב על כך או לשקול את צעדיו.
ג. גם לגופו של ענין טענת הקיזוז כשלעצמה אינה מהוה סיבה להרשות להגיש כתב הגנה. העילה לטענת הקיזוז במקרה דנן היא אותה טענה של הפרת החוזה וכשם שאין מקום להרשות להתגונן כדי להגיש תביעה שכנגד כך גם כאשר הנתבע מבקש להשתמש באותה זכות תביעה כטענת הגנה של קיזוז כיון שלעצם התביעה אין לנתבע מה להשיב.
ד. אשר לתוספת מחיר הובלה בסכום של 4000 ל"י כאמור - כאן צודקות המערערות. כדי להגיש תביעה בסדר דין מקוצר צריך שתהיה ראיה בכתב וכאן אין שום ראיה בכתב שהמערערות הסכימו, ולו מכללא לשלם תוספת דמי הובלה, שהרי בחוזה נאמר במפורששאין למשיבה זכות לגבות מהמערערות את דמי ההובלה.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד ח. קליין למערערות, עו"ד ש. עידה למשיבה. 15.7.75).
ב.ר.ע. 127/75 - אליהו בראון נגד מודיעין אזרחי בע"מ
*סמכות שיפוט המבקש והמשיבה עשו הסכם מסוים בבלגיה - תחילה הסכם בשפה הצרפתית ולאחר מכן הסכם בשפה העברית שביטל תניות שונות מן ההסכם הקודם. בסופו של דבר כתב המבקש למשיבה מכתב בשפה העברית שבו הוא מודה שהוא חייב למשיבה, סכום של 5000 דולר. הוגשה תובענה נגד המבקש והוא ביקש לדחותה על הסף מחוסר סמכות באשר בהסכם הראשון היתה הוראה כי על ההסכם יחול השיפוט הבלגי. וכן ביקש לבטל את ההוראה להמציא לו את התובענה מחוץ לתחום השיפוט שכן הוא ממשיך להתגורר בבלגיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו והערעור על כך נדחה. במכתב שנשלח ע"י המבקש למשיבה בישראל די לכאורה להעניק סמכות שיפוט מקומית בישראל שכן המקום הנועד לקיום ההתחייבות הוא מקום עיסקו של הנושה עפ"י חוק החוזים (חלק כללי). תנית סמכות השיפוט לבית המשפט בבלגיה בהסכם הראשון שבין הצדדים אינה חלה
שכן נעשה הסכם שני שבו אין תניית שיפוט ומסתמא התכוונו לבטלה כמו תניות אחרות שבהסכם הראשון. אשר להמצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט - ביהמ"ש המחוזי קבע כי מקום מושבו של המבקש נשאר בישראל על אף מגוריו בבלגיה ומכיון שכך יכול היה להרשות מסירת מסמכים מחוץ לישראל.
(בפני: השופט ח. כהן. 9.7.75).
ב"ש 143/75 - יוסף יהודאי ואח' נגד מתילדה הוכמן ואח'
*שיהוי בבקשה להעברת דיון בגין תאונה שאירעה בת"א הגישו המשיבים 1 - 4 תביעת נזיקין נגד המבקשים בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע. בקשת המבקשים להעביר את ברור התביעה לביהמ"ש המחוזי בת"א נדחתה מחמת שיהוי בהגשתה. התובענה הוגשה בדצמבר 1974, כתב ההגנה של המבקשים הוגש באפריל 1975 והבקשה הנוכחית הוגשה רק ביוני 1975 מכאן שהמבקשים השהו יתר על המידה את בקשתם להעברת הדיון וענין זה די בו כדי לדחות את הבקשה. העובדה שהיה משא ומתן לפשרה אינה מעלה או מורידה לענין זה. יתר על כן, לא הוגש תצהיר לאימות העובדה שהתנהל משא ומתן לפשרה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד צ. שניידר למבקשים, עו"ד גב ז. לויצקי למשיבים. 3.7.75).
ב"ש 167/75 - מדינת ישראל נגד עבדאללה ג'בלי
*שחרור בערובה המשיב הואשם בנסיון להתנקש בחיי המתלונן ולאחר תום פרשת התביעה ציוה ביהמ"ש המחוזי לשחרר אותו בערובה. הערר על כך נתקבל. הסניגור טוען שההוכחות שהובאו נגד המשיב הן קלושות אך ביהמ"ש המחוזי לא נענה לטענה שאין להשיב על האשמה ויש להניח איפוא שהובאה הוכחה מספקת לכאורה נגד המשיב. נוסף על חומרת האישום הוגשו ראיות לכאורה כי המשיב איים על חיי המתלונן ואחרים, וכן יש לו הרשעות קודמות של מעשי אלימות. מטעמים אלה לא היה מקום לשחרר את המשיב בערבות ויש לעצרו עד תום המשפט.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד ר. יאראק למבקשת, עו"ד גולדברג למשיב. 4.7.75).
המ' 462/75 - עזבון המנוח יעקב לוין נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*הבאת ראיות נוספות בערעור בקשת המבקש להרשות לו להביא ראיות נוספות בערעור נדחתה. כל הראיות שבהן מדובר היו ברשותו של המבקש או שיכול היה להשיגן לפני הבירור בביהמ"ש המחוזי. המבקש לא עשה כל נסיון להביא ראיות אלה בפני ביהמ"ש המחוזי ואין בבקשתו כל הסבר מדוע לא הובאו הראיות בפני ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט י. כהן. 16.7.75).
ב.ר.ע. 162/75 - פלוני נגד פלונית
*מזונות ביהמ"ש המחוזי העלה דמי מזונות חדשיים שעל המבקש לשלם לבתו מסך 400 ל"י שנקבע באוקטובר 1974 לסך 600 ל"י במאי 1975. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו על כך שחלה עליה תלולה ביוקר המחיה בתקופת הזמן הנדונה ולא היה צורך בהוכחה שההוצאות גדלו. גידול ההוצאות מפאת העליה ביוקר החיים מן המפורסמות הוא שאינן צריכות ראיה.
(בפני: השופט ח. כהן. 8.7.75).
ב.ר.ע. 163/75 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות המבקשים התרעמו על כך שביהמ"ש המחוזי פסק להם מזונות זמניים מתאריך
מאוחר מאשר הם ביקשו וכן בסכומים נמוכים ממה שבקשו. בקשתם לרשות ערעור נדחתה. כל טענות המבקשים יוכלו לבוא על סיפוקן או פתרונן לכשיגיע המשפט עצמו לבירור. המדובר הוא במזונות זמניים ואין בפסיקתו של ביהמ"ש המחוזי כדי לקבוע מסמרות לענין המזונות הסופיים.
(בפני: השופט ח. כהן. 8.7.75).
ב.ר.ע. 160/75 - מרקו מוסקוביץ ואח' נגד ברוך קוזקרו
*דחיה על הסף המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים בדבר דירה שרכש מהם והמבקשים בקשו לדחות את התביעה על הסף בטענה שהמסמך שעליו מבסס המשיב את תביעתו אינו יוצא ידי חובת סעיף 8 לחוק המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי בדק את המסמך ומצא בו את האלמנטים המנויים לענין סעיף זה בפסיקת ביהמ"ש העליון ועל כן סירב לדחות את התביעה על הסף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. השאלה אם יש במסמך הנדון כדי לצאת ידי חובת סעיף 8 הנ"ל אם לאו, תוכרע בעת בירור המשפט עצמו והעובדה, שיש בידי התובע מסמך בכתב כלשהו לבסס עליו את תביעתו דייה כדי שהתביעה לא תדחה על הסף.
(בפני: השופט ח. כהן. 8.7.75).
ב.ר.ע. 150/75 - אדוארדה לוינסון נגד רומן דרוז'קביץ ואח'
*ביטול "מתן הוראות" כשהמתנגד לא הופיע לדיון המבקשת והמשיב הראשון הם היורשים של מוריש פלוני. לפי צו הירושה צריך היה העזבון להתחלק ביניהם שווה בשווה. ברם השניים עשו הסכם בו קבעו דרך אחרת לחלוקת העזבון ביניהם. המשיב מס 2 שהוא מנהל העזבון פנה לביהמ"ש וביקש הוראות כיצד לחלק את העזבון. מתוך בקשתו עולה, שביקש הוראות לחלק את העזבון עפ"י ההסכם שבין הצדדים. ביום שיועד לשמיעת הבקשה למתן הוראות לא הופיעה המבקשת וביהמ"ש נתן הוראות לחלק את העזבון עפ"י ההסכם. המבקשת ביקשה לבטל את מתן ההוראות, בקשתה נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביום הדיון בדבר מתן הוראות בביהמ"ש המחוזי היה ב"כ המבקשת בבנין ביהמ"ש ונפגש עם המשיבים ולאחר מכן הודיעו המשיבים בביהמ"ש כי ב"כ המבקשת הסכים למתן ההוראות. לאחר מכן טען ב"כ המבקשת כי הוא אמר שאינו מסכים למתן ההוראות. יהא דבר זה כאשר יהא, על כל פנים אם רוצים להתנגד למתן הוראות יש להופיע בפני השופט ולנמק את ההתנגדות ולא להעדר מן הדיון. בכלל ספק אם ניתן היה לבטל את ההסכם בדרך התנגדות המבקשת למתן הוראות לבצעו. החוק קובע עילות ודרכים לביטול חוזים והתנגדות אשר כזאת אינה נמנית עליהם.
(בפני: השופט ח. כהן. 15.7.75).
המ' 498/75 - מרדכי סילברמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד גמר ההליכים של חשוד פחות מגיל 21 העורר נעצר עד גמר ההליכים במשפט פלילי שהוגש נגדו בגין קשירת קשר לבצע הבער של בנין בעיר העתיקה בירושלים בפעילות של ארגון "טרור נגד טרור". ביהמ"ש המחוזי ציוה תחילה לשחרר את העורר בערבות אך המדינה ערערה על החלטת ביהמ"ש המחוזי ושופט ביהמ"ש העליון קיבל את הערר של המדינה וציוה על מעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו. לאחר כשבוע הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה לדיון חוזר בהחלטה הנ"ל עפ"י סעיף 33 לחוק סדר הדין הפלילי, והנימוק הוא שהעורר הוא למטה מגיל 21 ועל כן אין לעוצרו ללא קבלת תסקיר של קצין מבחן. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר על כך נדחה. עפ"י סעיף 33 הנ"ל יש לפנות בבקשה לשינוי החלטה קודמת, אם נתגלו עובדות חדשות או תל שינוי בנסיבות, לביהמ"ש שנתן את ההחלטה הקודמת ועל כן ספק אם היה מקום לפנות בענין זה לביהמ"ש המחוזי ולא לביהמ"ש העליון שנתן את ההחלטה הקודמת.
אך לא בשל כך נדחתה הבקשה. העובדה שהעורר הוא למטה מגיל 21 היתה ידועה בכל שלבי הדיון ואין זו עובדה חדשה שניתן בגינה לשנות החלטה קודמת. נוסף לכך הטענה לגופה אין בה ממש. רק כשמדובר במאסר לאחר הרשעה צריך ביהמ"ש לדרוש תסקיר בכתב של קצין מבחן.
(בפני: השופט ברנזון, עו"ד ד. ינובסקי לעורר. 24.7.75).
בג"צ 277/75 - פלוני נגד ביה"ד הרבני ת"א
*עיכוב יציאה ע"י בי"ד רבני בפני ביה"ד הרבני בת"א תלויה ועומדת תביעת העותר לשלום בית עם אשתו ובינתיים ביקשה האשה מביה"ד צו עיכוב נסיעת העותר לחו"ל כדי למנוע חשש עיגונה. ביה"ד נתן צו עיכוב כמבוקש והתנה את ביטולו בתנאים שונים. עתירת העותר נדחתה. אין בג"צ יושב כבימ"ש לערעורים על החלטות בתי דין רבניים וסמכותו של בג"צ מוגבלת לדאוג לכך שבי"ד רבני ישאר בתחום סמכותו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו. 15.7.75).
ע"פ 125/75 - מדינת ישראל נגד גבריאל מרץ
*חומרת העונש (מעילה) המשיב הוא עובד מדינה שהושאל למחלקת הקליטה של הסוכנות ונשלח בגדר תפקידו למדינה זרה. הוא שלח ידו בכספי הסוכנות באותה מדינה ומעל בסכום של 100,000 ל"י, בשל משחקי הימורים. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל והמאסר הועמד על 18 חדשים בפועל ו- 18 חדשים על תנאי. מדיניות הענישה שהתווה ביהמ"ש העליון מחייבת הטלת עונשי מאסר בפועל שיש בהם כדי להרתיע מבצוע מעשי מעילה בכספי הציבור לא רק את העבריין עצמו, בעניננו קיים האלמנט החמור שהכספים הם פרי תרומותיהם של יהודים מחו"ל שנתרמו למטרות קליטה והסיבה למעילה היתה הסתבכות עקב משחקי הימורים. במקרים כאלה מכריעים שיקולים של טובת הציבור הדורשים להגביר את יסוד ההרתעה שבהטלת העונש והם עדיפים על הנסיבות האישיות המקילות של העבריין שישנן כאן.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד עדיאל למערערת, עו"ד מ. טורנטו למשיב. 9.7.75).
ע.פ. 167/75 - חיים בן-נון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת זנות וחומרת העונש המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של סרסרות למעשה זנות ונדון למאסר ארבע שנים, הערעור על ההרשעה נדחה ואילו על חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה באה עדותה של המתלוננת שלפיה היא עסקה בזנות והיא גרה יחד עם המערער ומסרה לו את רווחיה מעיסוקה. אמנם כאשר במסגרת פרשת ההגנה נקראה המתלוננת להעיד בשנית כעדת הגנה חזרה בה מעדותה הראשונה והפעם העידה שרווחיה היו יותר קטנים ושלא היתה מוסרת אותם למערער, אך ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדותה השניה של המתלוננת ורשאי היה לנהוג כך. אם עובר זמן מסוים בין הערות הראשונה של העד ובין העדות השניה הסותרת של אותו עד רשאי ביהמ"ש להעדיף את העדות הראשונה על העדות האחרונה. יתר על כן אין מחלוקת שהמערער התגורר עם המתלוננת כאשר עסקה בזנות והוא ידע על כך ועל כן קיימת חזקה שהוא חי על רווחיה אלא אם כן הוכח הפוכו של דבר. אשר לענין העונש - העבירה היא חמורה במיוחד בהתחשב בכך שהמתלוננת היתה למטה מגיל 18 שנה. למערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות ונדון כבר לתקופות מאסר ארוכות למדי. אעפ"כ ניתן להקל במידת מה בעונשו בהתחשב בכך שהמתלוננת עסקה בזנות עוד לפני שבאה בחברתו של המערער וכן שלאחר מכן התחתן עם המתלוננת ונולד להם ילד. על כן הועמד עונש המאסר בפועל על שלוש שנים.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד בן-סירא למערער, עו"ד
גב' גורני למשיבה. 2.7.75).
ע.פ. 230/75 - עדנאן סלימאן וחלאד עווד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וגניבה וחומרת העונש שני המערערים הורשעו במעשה התפרצות לחנות בשכם וגניבת כספת מתוכה ועל המערער סלימאן הוטלו עונשי מאסר של שנתיים בפועל ושנה על תנאי ואילו על המערער עווד הוטל נואסר של 30 חודש שמהם 18 חדשים בפועל ושנה על תנאי. ערעורו של סלימאן על חומרת העונש נדחה וערעורו של עווד על הרשעתו נדחה, ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה הרי זו התבססה על הודאתו של מערער זה במשטרה וטענתו כי ההודאה הוצאה ממנו במכות ע"י אנשי המשטרה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון לא יתערב בקביעה של ביהמ"ש המחוזי ששמע את העדים והתרשם מהם. אשר לעונש, הרי בהתחשב בכך שחלקו של מערער זה במעשה היה קטן וכן כי הוא נטש את חיי הפשע מזה שנים יש להעמיד את עונש המאסר בפועל על שנה אחת ואת המאסר על תנאי על 18 חדשים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. המערערים לעצמם, עו"ד גב' ראב למשיבה. 10.7.75).