ע.א. 162/74 - אלישבע פרידמן ואח' נגד יוסף בדריאן ואח'

*פיצויים וביצוע בעין.
* ביטול יפוי כח בלתי חוזר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 2192/74 - הערעור נדחה).




העובדות:
המערערים הם בני זוג ובנם. האם והבן, שפעל עפ"י יפוי כח של האב לטובת האם, חתמו על הסכם עם המשיבים למכירת דירה למשיבים. בהסכם נקבע פיצוי מוסכם בסך 25,000 ל"י על איחור בבצועו וכן נקבעה בנוסף לכך זכות של בצוע בעין. המערערים לא קיימו את ההסכם והמשיבים הגישו תביעה לביצוע בעין וכן לתשלום פיצויים בסך 25,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעהועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. לטענה כי המערערת היתה חולת נפש כשחתמה על ההסכם וביהמ"ש נהג שלא כדין כאשר לא נתן להוכיח את מצבה הנפשי של המערערת אותו זמן - בעת ניהול המשפט אמנם הוגשה בקשה לביהמ"ש להכריז על המערערת כפסולת דין, אך לא נטען כי כאשר חתמה על ההסכם היא לא היתה שפויה בדעתה, לו גם הוכח שהמערערת היתה בלתי שפויה בדעתה בעת שחתמה על ההסכמים גם אז יכלו המערערים האזורים להבנות מזה מאחר וההסכמים נעשו בערבות הדדית ולפי סעיף 17 לחוק הערבות כאשר נפגם תוקפו של חיוב מבחינת כשרותו או ייצוגי של החייב רואים את הערבות כהתחייבות לשיפוי.
ב. לטענה כי האב ביטל את יפוי הכח - יפוי כח שנעשה לטובת צד שלישי, היינו האם, אין לבטלו אלא בהסכמת האם. אך גם אם הצד השלישי מסכים לביטול אין הביטול תופש כלפי צד אחר שלא ידע עליו ובתום לב עשה עיסקה בהסתמך על יפוי הכח.
ג. לטענה שהמשיבים לא היו זכאים לתבוע ביצוע בעין ופיצויים גם יחד - הלכה זו כוחה יפה כשאין בחוזה הוראה מפורשת אחרת. כאשר חוזה קובע במפורש גם פיצויים וגב ביצוע בעין יכול הצד המקיים לתבוע את שניהם גם יחד.
ד. לטענה כי מאזן הנוחיות הינו כזה שאין הצדקה לצוות על ביצוע בעין באשר מבחינת הדיור מצב משפחתה של המערערת איננו קל בעוד שהמשיבים בינתיים רכשו להם דירה אחרת - ראשית, הדירה האחרת של המשיבים אינה טובה כמו דירת המערערים ואם בדרך כלל ניתן אצלנו כדבר שבשגרה צו לבצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין אפילו היתה הקניה לשם מכירה ועשיית רווח על אחת כמה וכמה כשמדובר בדירה שנרכשה לשם מגורים. בנוסף לכך, המצב שבו נמצאים המערערים כאשר מחירי הדירות האמירו הוא פרי מעשיהם של המערערים שלא קיימו את ההסכם, ולא על המשיבים תלונתם שהיו כל הזמן מוכנים ומזומנים לקיים את ההסכם.


(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד י. טויסטר וי. שפירא למערערים, עו"ד ד. שפר למשיבים. 12.8.75).


ע.א. 258/75 - עזבון המנוח האשם יוסף ואח' נגד ירדניה חברה לבטוח בע"מ

*ביטול פוליסה עקב מתן פרטים כוזבים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 519/72 - הערעור נתקבל).




העובדות:
המנוח האשם יוסף ביטח מכוניתו לסיכוני צד שלישי ולשאלה בטופס ההצעה בדבר עסקו השיב "נהג וברזלן", ואשר לתאריך בו קיבל רשיון נהיגה ומספר הרשיון היתה חשובה סתמית
"משנת 1961" מבלי לציין את מספר הרשיון. לאמיתו של דבר לא היה למנוח רשיון נהיגה כאשר ביטח את המכונית ורק מספר חודשים לאחר מכן קיבל רשיון. עד אז נהג במכונית אדם אחר שהוא בעל רשיון ולפי הפוליסה רשאים היו לנהוג במכונית המבוטח וכל אדם הנוהג בפקודתו וברשותו.כחודשיים לאחר שהמנוח קיבל את הרשיון אירעה תאונה כאשר נהג בעצמו במכונית ובה נספו ארבעה אנשים ובכללם המנוח וכן נפצע אדם נוסף, תלויי ההרוגים והפצוע והמוסד לביטוח לאומיהגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי הן נגד עזבון המנוח ונגד המשיבה מבטחו והן נגד בעל הרכב השני שהיה מעורב בתאונה. אותה שעה עדיין היה בתוקף סעיף 25 לפקודת ביטוח כלי רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) שלפיו יכול מבטח להשתחרר מחבותו כאשר המבוטח העלים עובדה חשובה או הציג עובדה כוזבת בפרט חשוב שיש בהם כדי להשפיע על שיקול דעתו של מבטח זהיר בהחלטתואם לקבל עליו את הסיכון ובאלה פרמיות ותנאים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן הושג הביטוח על יסוד העובדה הכוזבת האמורה ושחרר את המשיבה עפ"י הפוליסה. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. כדי לפסוק שחרור מבטח מחבותו עפ"י הפוליסה צריך שהעובדה הכוזבת היתה כזו שיש בה כדי להשפיע על שיקול דעתו של מבטח זהיר לקבל עליו את הסיכון וכן כי הפוליסה הושגה עקב ההצהרה הכוזבת. על המבטח להוכיח שאלמלא הועלמה העובדה הכוזבת מבטח זהיר היה מונע עצמו מלהוציא את הפוליסה כמו שהיא ובנוסף לכך עליו להוכיח כי הוא כמבטח היה מושפע הלכה למעשה מההצהרה כוזבת והפוליסה הושגה ממנו עקב העלמה או הצהרה כוזבת.
ב. קשה לאמר על המשיבה שהיא נהגה כמבטח זהיר. היא לא עמדה על מתן תשובות מלאות לשאלות וכאשר לא ניתן מספר הרישיון של המבוטח היא לא חקרה מדוע לא ניתן מספר הרשיון. מבטח זהיר אינו מוכן לקבל תשובות סתומות וחצאי תשובות.
ג. עפ"י הראיות בפני ביהמ"ש ניתן לקבוע שהפוליסה לא הושגה עקב הצגת העובדות הכוזבות. הראיות מראות שגם אילו ידעה החברה שאין למציע רשיון נהיגה אך שהרכב היה אמור להיות נהוג בידי אדם בעל רשיון פרטי לא היתה מהססת להוציא את הפוליסה באותם תנאים שהפוליסה הוצאה.
השופט י. כהן:
מסכים שיש לקבל את הערעור מן הטעם שהמשיבה לא הצליחה להוכיח שהפוליסה הושגה עקב אי הגילוי או עקב ההצהרה הכוזבת ואין צורך להחליט בשאלה אם העובדה הכוזבת היא כזו שהיה בה להשפיע על שיקול דעתו של מבטח זהיר.


(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. 19.8.75).


ע.א. 4/74 - חנוך ברמן נגד משרד להובלת משאות... בע"מ

*הסכם להגבלת חופש עיסוק.
(ערעור על פס"ד המחוזי בחיפה (השופט נוימן) בת. א. 417/71 - הערעור נדחה).




העובדות:
המשיבה עוסקת באיזור פרדס חנה בהובלת משאות ,והמערער היה מנהלה במשך כ- 15 שנה ובתפקיד זה קיים מגע עם לקוחות המשיבה והוא היה האיש העיקרי שעסק בכל עניני המשיבה. לימים החליט לפרוש מעבודתו אצל המשיבה ונסיונות ההנהלה למנוע זאת ממנו לא נשאו פרי. מתוך רצון להטיב עם המערער לרגל פרישתו העלו את משכורתו מספר חודשים למפרע והוענקו לו פיצויי פיטורין לפי משכורת זו. בשיחות שקיים המערער לקראת פרישתו והענקת פיצויי פיטוריןהוא הודיע להנהלה כי בדעתו לא לעסוק עוד בהובלת משאית וביקש לזרז את הענינים כי הוא רוצה לפתוח תחנת דלק והכסף דרוש לו לשם כך. בישיבת ההנהלה שבה הוחלט להעניק לו את הפיצויים הבטיח המערער בע"פ שלא יפתח עסק להובלת משאות באיזור פרדס הנה. בעקבות התחייבות זו הוחלט לשלם לו פיצויי פיטורין. ברם מיד לאתר קבלת הפיצויים והפרישה מהחברההלך המערער ופתח עסק להובלת משאות המתחרה בעסק המשיבה. הוברר שבעוד היותו בשירות
המשיבה ניהל מו"מ עם מספר נהגים שעבדו אצל המשיבה כי יעברו לעבוד אצלו ולאחר מכן אף הצליח להעביר לחברתו החדשה חלק מהלקוחות של המשיבה. המשיבה הגישה תביעה נגד המערער ועילות התביעה היו הפרת התחייבות ותרמית או מצג שוא, וביקשה צו מניעה שיאסור על המערער לעסוק בעסק מתחרה עם המשיבה. ביהמ"ש הכיר בעילות של הפרת הסכם ותרמית ואסר על המערער להמשיך לנהל את העסק המתחרה. על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. מתקבל על הדעת כי הגבלת עיסוקו של המערער לאחר הפרישה לא התייחסה לכל חלקי המדינה באופן בלתי מוגבל אלא לאיזור פעולתה של המשיבה אם כי לזמן בלתי מוגבל. הגבלה כזו איננה בהכרח בלתי סבירה לא מבחינת אינטרס הצדדים ולא מבחינת טובת הצבור.
ב. בתפקידו כמנהל העסקים של המשיבה עמד המערער בקשר מתמיד עם לקוחותיה והיה זה אינטרס של המשיבה להבטיח עצמה מפני התחרות מצד המערער לאחר פרישתו. על פי הפסיקה תנאי מהסוג שהותנה בין המשיבה למערער לא יפסל ע"י ביהמ"ש כרחב מדי ובלבד שהוא בא להגן על אינטרס לגיטימי של המעביד. זאת גם כאשר ההסכם נעשה בתחילת עבודתו של העובד ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא נעשה עם פרישתו וכשניתנה תמורה מלאה ומיוחדת עבור הסכם כזה.
ג. הנימוק ההיסטורי להצדקת ההגנה הניתנת לעובד נגד הגבלת חופש העיסוק שלו אחרי תום עבודתו אצל מעבידו הוא כפול: חולשתו של העובד לעומת המעביד וטובת הציבור המעונין למנוע פגיעה בכושר העבודה והיצירה של אדם במקצועו. לענין חולשתו של העובד לעומת המעביד - נימוק זה ירד מגדולתו וספק אם עודו תופש ברוב המקרים כיום כאשר העובד מיוצג ע"י ארגוני עובדים חזקים.
ד. אשר לנימוק של טובת הציבור - חשיבותו בעינה עומדת אך היא משנית לעומת הנימוק המתייחס לאינטרס של הצדדים עצמם. מניעת הגבלת חופש העיסוק באה כדי לשמור על התחרות חופשית במשק ובעבודה אך זאת עד גבול מסוים. עם כל חשיבותו של עקרון זה אין הוא יכול לעמוד בפני התחייבות מפורשת שלא להתחרות, שניתנה באורח חופשי ובתמורה מלאה, כאשר אינה חורגת מבחינת המקום והזמן מההגנה הנדרשת באורח סביר על הצד השני. רק לעתים רחוקות תחשב הגבלה על חופש העיסוק כנוגדת את האינטרס הציבורי כאשר היא סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם.
ה. מאז שהופרה הבטחת המערער ונפתח העסק המתחרה עברו ארבע שנים וחצי, ובינתיים התבססה חברת ההובלה של המערער, אך עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי לקפח את זכות המשיבה לזכות במה שהובטח לה ע"י המערער.


(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד י. ישורון למערער, עו"ד טויסטר למשיבה. 12.8.75).


ע.פ. 137/75 - יום טוב נורדיה נגד מדינת ישראל

*אישום בהעלמת מס, והפרשים בין הצהרות הון.
(ערעור על גזר דין ופסק דין ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע בת.פ. 42/73 - הערעור נתקבל בעיקרו).




העובדות:
המערער, שהוא חבר אגד, דווח כדין על הכנסותיו ממקור זה, התעורר חשש שהיו לו מקורות הכנסה נוספים של מתן הלואות, ועל כן נדרש להגיש הצהרות הון לתאריכים של מרץ 1968 ומרץ
1971. הוא הגיש שתי הצהרות כאלה, לאחר מכן הואשם בכך שהצהרתו במרץ 1971 היתה כוזבת ושהשמיט ממנה פרטי רכוש המסתכמים ב- 40 אלף ל"י. כן הואשם בהעלמת הכנסה בשלוש שנות המס וזאת עקב גידול ההון במרץ 1971 לעומת מרץ 1968. דא עקא שהצהרת ההון לתאריך מרץ 1968 הלכה לאיבוד ולתביעה לא היתה ראיה על מצב ההון של המערער במרץ 1958. הוא העיד וביהמ"ש לא האמין לפריטים שעליהם העיד. ביהמ"ש המחוזי הפחית את הסכום שעליו העיד המערער לשנת 1968 והגיע להפרש הון של 78 אלף לירות. לפי דוחו"ת ההכנסה שהגיש המערער היו לו בשלוש השנים האמורות הכנסה של 73 אלף ל"י וביהמ"ש הוריד מכך הוצאות מחיה לפי סכום של 1,800 ל"י לחודש כך שהמערער יכול היה לחסוך רק 19,000 ל"י בשלוש השנים הללו, וכיון שכך יוצא שהמערער השמיט סכום גדול מהכנסותיו. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. בסכום הכסף שהיו חייבים כביכול למערער במרץ 1971 ואשר לא דווח עליהם הפחית. כבר ביהמ"ש המחוזי חלק גדול מן הסכומים שננקבו ע"י התביעה אך גם בפריטים שנותרו אין להרשיע בכולם את המערער, פריטים אחרים מצא השופט עפ"י דברי עדויות שבאו לפניו אך אלה לא הופיעו בכתב האישום ואין להרשיע בהם את המערער, כך שלמעשה יש להעמיד את הסכום שהושמט על 9000 ל"י.
ב. לענין הפרש ההון שבין מרץ 1968 למרץ 1973, לא די בכך שהשופט לא האמין למערער על מצב ההון שלו במרץ 1968 שכן על התביעה להוכיח מה היה מצב הונו של המערער באותו מועד ולעומתו ההגדלה במרץ 1971. על התביעה היה להוכיח שהונו של המערער היה פחות מזה שעליו העיד והוא לא הפריכה את גרסתו והיא לא הוכיחה שהוא שיקר. יש איפוא להניח שהונו של המערער הגיע לסכום שעליו העיד כך שהגדלת הסכום במשך שלושת השנים היתה בסכום 25 אלף ל"י בקירוב. באשר לגובה ההוצאות קבע ביהמ"ש המחוזי סכום של 1800 ל"י לחודש כהוצאה אך לקביעה זו לא היה כל בסיס בראיות. מאידך הביא המערער חומר מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שממנו עולה שסכום ההוצאה הממוצע למשפחה כמו שלו הגיע ל- 1000 ל'" בקירוב לחודש. ע"י השינוי בהוצאות המחיה מתכסה ההפרש הבלתי מוסבר בין שתי הצהרות ההון ואין להרשיע את המערער בהעלמת הכנסות למשך שלוש שנות המס. על יסוד הנ"ל הוקל עונשו של המערער וביהמ"ש ביטל את המאסר על תנאי שהוטל על המערער וכן הקטין את הקנס שהוטל עליו מ- 25 אלף ל"י ל- 3000 ל"י.
ג. צודק המערער כי עבירה שבאים להוכיחה עפ"י החזקה בסעיף 223 לפקודה, היינו חזקה של השמטת הכנסות עקב גידול והצהרות הון, יכולה להיות אך ורק עבירה עפ"י סעיף 217 ולא עבירה עפ"י סעיף 220.


(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד שליט למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 12.8.75).


ע.פ. 382/74 - יוסף קובי נגד מדינת ישראל

*השארת עונש בעינו - כאשר בוטל חלק מהאישום ע"י ביהמ"ש שלערעור.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט מרגלית) בת.פ. 71/72 - הערעור נדחה בעיקרו).




העובדות:
המערער הואשם בחמשה פרטי אישום של עבירות על פקודת מס הכנסה, האחד נוגע לאי ניהול ספרים ולגביו לא הוגש ערעור; שני פרטי אישום נוגעים למסירת הצהרות כוזבות שגם לגביהם לא הוגש ערעור: פרט אישום אחד נוגע להשמטת הכנסות שיש לכוללם בדו"ח לשנת מס מסוימת ולגביו נדחה הערעור ופרט אישום אחר (להלן - פרט האישום הרביעי) שענינו מסירת ידיעות לא נכונות ללא הצדק סביר לפי סעיף 217 במשולב עם סעיף 223 (2), היינו הסעיף של החזקה הנובעת מגידול הון. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער מאסרים חופפים בכל אחד מן הסעיפים כאשר הגדול בהם הוא 7 חודשים באופן שהמערער ירצה 7 חודשי מאסר. כמו כן הטיל על המערער
תשלום קנס של 125 אלף ל"י בגין האישים הרביעי. ביהמ"ש העליון זיכה את המערער מפרט האישום הרביעי והשאלה העקרית שהתעוררה בערעור היתה אם ביטול האישום בפרט זה יש בו לשנות את מידת העונש ולבטל את תשלום הקנס שביהמ"ש המחוזי הטיל בגין פרט אישום זה. בתשובה לשאלה זו נחלקו הדיעות בביהמ"ש העליון כפי שייראה להלן.

החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. בפרט האישום הרביעי הנוגע למסירת דו"ח לא נכון ההרשעה מבוססת על סעיף 217 במשולב עם סעיף 223. כאשר סומכים על החזקה בסעיף 223 אין להוכיח אלא עבירה של השמטת הכנסה או רישום חסר של הכנסה. ברם בעניננו הואשם המערער לפי פרט האישום הרביעי במסירת ידיעות לא נכונות וכאן אין לסמוך על החזקה של סעיף 223 הנובעת מגידול הון אלא יש להביא ראיה של ממש. מכיון שראיה של ממש לא הובאה והמערער הואשם מכח החזקה שבסעיף 223 במסירת ידיעות לא נכונות, לא הראה הפרט הרביעי עבירה שניתן להרשיעו בה.
ב. בשאלה העיקרית אם ביטול ההרשעה בפרט האישום הרביעי מחייב את המתקת העונש וביטולו של אותו חלק מן העונש שהוטל באותו פרט אישום נחלקו הדיעות, מ"מ קל הנשיא זוסמן והשופט ברנזון הגיעו למסקנה כי בימ"ש שלערעור מנוע מלהחמיר בעונשו של נאשם המערער על גזר דינו כאשר התביעה לא ערערה, ואולם במסגרת העונש שנקבע ע"י ביהמ"ש דלמטה יכול בימ"ש שלערעור לקיים את העונש גם אם המערער זוכה בחלק מן הסעיפים שבהם ערער. זאת גם אם ביהמ"ש לא הטיל עונש כולל על כל פרטי האישום אלא עונש נפרד לכל פרט אישום. מאידך סבר השופט עציוני כי כאשר הוטל עונש בפרט אישום מסוים אין לצרף את העונש שהוטל על אותו פרט ממנו זוכה המערער בערעור לעונשים האחרים שהוטלו בפרטי האישום האחרים.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. עו"ד שמרון למערער, עו"ד ע. וגנר למשיבה. 12.8.75).


ע.א. 682/74 - יקותיאל אברהם נגד בינה ברגמן ואח'

*ביצוע בעין של הסכם למכירת דירה.

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 3269/72 - הערעור נתקבל).




בשנת 1951 רכש המערער דירה למגוריו שהיתה רשומה על שם שני בני זוג ושהיתה בחזקת הבעל שנפרד מאשתו. האשה היתה חולת נפש ולא היתה מסוגלת לחתום על חוזה. המערער קיבל מהבעל העברת מחצית הדירה על שמו וכן קיבל את החזקה בדירה וגר בדירה מאז 1954. ביחס לחלקה של האשה חתם המערער הסכם עם בנותיה של האשה שמכרו לו את החלק של אמם בסכום של 1000 ל"י והתחייבו כי בכל מקרה שחלקה של האם יגיע להן הן בדרך ירושה והן בכל דרך אחרת ימכרו ויעבירו את המחצית של האם למערער, מאז עברו 20 שנה ובינתיים נפטרה אמן של המשיבות ואלה ירשו את חלקה בבית. המערער ביקש שיעבירו על שמו את המחצית של האם ומשסירבו פנה לביהמ"ש המחוזי אך תביעתו לביצוע בעין נדחתה באשר לדעת שופט ביהמ"ש המחוזי נוגד ההסכם את סעיף 8 לחוק הירושה שלפיו "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם בטלים". הערעור על כך נתקבל. עיקרו של הנימוק שבגללו נתקבל הערעור הינו שכאן לא היה הסכם בדבר ירושתו של אדם אלא התחייבות המשיבות למכור נכס השייך לצד שלישי. אין כל מניעה שאנשים יתחייבו למכור נכס השייך לצד שלישי. בשני פסקי דין
מקיפים סוקרים השופט ח. כהן והשופט י. קיסטר את החוקים וההלכות הנוגעים למכירת נכס אשר טרם הגיע לידי המוכר וכן כל הקשור להסכם בדבר נכס שיבוא בירושה וכדומה. בעוד שהערעור על פסה"ד נתקבל פה אחד, הרי היו חלוקות הדעות בשאלה כמה צריך המערער לשלם למשיבות, השופטים קיסטר וברנזון סברו כי על המערער לשלם למשיבות את הערך של 1000 ל"י בהתחשב בירידת הערך, כך שעל המערער לשלם למשיבות סכום של 10,000 ל"י, שהוא סכום המייצג את הערך של סך 1000 כפי שהיה במרץ 1954. מאידך סבר השופט ח. כהן כי המשיבות הן שגרמו לכך שלא יקבלו את הסכום של 1000 ל"י בשעתו ואין על המערער לשלם יותר מאשר הסכום הנקוב בהסכם, השופט ח. כהן ציין כי השאלה אם ביהמ"ש מוסמך לעשות שיערוך של הכסף שירד מערכו, העסיקה את ביהמ"ש בעבר ונראה כי הדיעה המוסמכת היא שאין ביהמ"ש עושה מעשה שיערוך אלא תוך כדי שימוש בשיקול דעתו, שעה שהוא נדרש לצוות על בצוע בעין של חוזה אשר אותו יוכל להתנות בתנאים שנראים צודקים בעיניו. אולם בעניננו הותנה בהסכם במפורש שאין לשלם יותר מ- 1000 ל"י ותניה זו חלה בכל מקרה.


(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ג. גרמן למערער, עו"ד א. ארן למשיבות, 12.8.75).


ע.פ. 286/75 - משה בבראשוילי נגד מדינת ישראל

*החזקת רכוש גנוב המערער נראה בקבוצת אנשים שעסקה בפריקת סחורה ממשאית. הסחורה נגנבה לילה קודם לכן והובאה לחנותו של מי שקנה אותה. המערער זוכה מאשמת השתתפות בפריצה וגניבה עצמה והורשע בקבלת סחורה גנובה והערעור על הרשעתו נדחה. השתתפות בפריקת הסחורה מוכיחה חזקה ברכוש הגנוב. המערער בא יחד עם האחרים עם הסחורה במשאית ועסק בפריקתה ואם אין זו חזקה קשה לדעת חזקה מהי. העונש של 6 חודשים מאסר שהוטל על המערער אינו חמור,


(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה, 22.7.75).


ע.פ. 106/75 - ישראל גרמון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ממעביד) המערער עבד בבית חרושת ליהלומים ובמשך תקופה של חצי שנה גנב אבנים יקרות שערכן כ- 40 אלף ל"י ע"י החלפתן ביהלומים מסוג גרוע. הוטל על המערער עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן קנס של 2500 ל"י. נוכח חומרת העבירה ונסיבותיה מן ההכרח היה להטיל על המערער מאסר בפועל אך לגבי תקופת המאסר החליט ביהמ"ש העליון להקל במידת מה עם המערער בהתחשב עם הנסיבות המקילות, היינו שאין למערער הרשעות קודמות והחזיר למעבידו את כל הנזק שנגרם לו ע"י העבירה, והמעביד אף מחל וקיבל אותו חזרה לעבודה וכן מחלתו של המערער. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון כי המערער ירצה מאסר בפועל של 3 חודשים ואלו הקנס הועמד על 5000 ל"י.


(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד יאראק למשיבה, 16.7.75).


ע.פ. 203+236/75 - מדינת ישראל נגד גרשון פסנזולין

*חומרת העונש (התפרצות ושימוש בנשק) המשיב פרץ לבית מגורים בכוונת גניבה ומשנתקל בהתנגדות הוציא אקדח וירה לעבר האנשים שנמצאו בדירה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב מאסר על תנאי של שלוש שנים והעמיד אותו לפקוח שירות המבחן והערעור על קולת העונש נתקבל. המדובר בהתפרצות המגיעה לידי מעשה שוד ובמעשה טמונה סכנה לא רק לרכוש אלא גם לחיי אדם. לא היתה זו עבירתו הראשונה של המשיב ולא היה מקום להסתפק בהעמדתו למבחן.
על כן החליט ביהמ"ש העליון להטיל עונש של שלוש שנים מאסר בפועל. עונש זה יהיה חופף עונש אחר של מאסר שנתיים שהוטל על המשיב בגין נשיאת נשק חם וגרימת חבלה י חמורה, בתיק אחר.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני, החלטה - השופט ח. כהן עו"ד בלטמן למערער, עו"ד קרת למשיב. 14.7.75).

ע.פ. 325/75 - נאיל אבו חאטום נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חבלה) המערער הורשע בגרימת חבלה בכך שחתך את פניו של המתלונן בסכין גילוח והוטל עליו עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה, וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. המתלונן שהעיד בפני ביהמ"ש היה מהימן על ביהמ"ש ועל כן ניתן היה להרשיע את המערער עפ"י עדותו של המתלונן, השופט הזהיר את עצמו כדבעי שעדותו של המתלונן היתה עדות יחידה ולא היה פגם ודופי בהנמקתו של השופט בהכרעת דינו. לענין העונש - אין להתעלם מכך שהחתך שגרם המערער למתלונן בפניו היה בגדר חבלה חמורה אם כי המערער הואשם רק בחבלה סתם. כמו כן מדובר בחבלה שבוצעה בנשק קר. כמו כן המערער הוא בעל י הרשעות קודמות מרובות המעידות עליו שהוא איש אלים, אי לכך הועמד עונשו של המערער על שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ד. גושן למערער, עו"ד יאראק למשיבה, 5.8.75).


ע.פ. 356/75 - מדינת ישראל נגד ישעיהו כגן

*קולת העונש (שוחד) המשיב שימש כמעריך במשרד מס רכוש בחיפה ונטל שוחד המסתכם בסכום של 5000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליו עונש 6 חדשי מאסר בפועל ואת הקנס המירבי בסכום 10,000 ל"י. הערעור על קולת העונש נדחה, ביהמ"ש העליון העיר כי העונש מפתיע בקלותו ובפסקי דין קודמים של ביהמ"ש העליון צויין כי יש להחמיר בעונשם של עובדי מדינה הנוטלים שוחד. ביהמ"ש העליון חזר והעיר כי ביהמ"ש צריך להחמיר בעונשם של לוקחי שוחד על מנת להבהיר לציבור העובדים כי מעשי שחיתות כאלה אינם משתלמים ואחד דינם למאסר לתקופה של שנים ולא לתקופה של חודשים בלבד, ברם במקרה המיוחד שלפנינו יכול היה ביהמ"ש המחוזי להתרשם מטענות התביעה שקיימות לגבי נאשם זה נסיבות מיוחדות המחייבות התחשבות מיוחדת והשופט עשה כבקשת התביעה והטיל על המשיב את הקנס המירבי הקבוע בחוק, בהתחשב בכל הנסיבות המיוחדות אין מקום להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני עו"ד יאראק למערערת, עו"ד י. חיון למשיב. 5.8.75).


ע.פ. 180/75 - הרצל בוטבול ויוסף בן- הרוש נגד מדינת ישראל

*הרשעת שותף לעבירה וחומרת העונש המערער בוטבול סיכם עם עצור בשם בן שושן כי כאשר הלה יובא לביהמ"ש לשמיעת משפטו יעזור לו בוטבול ואחרים להמלט. בוטבול בא בדברים עם בן- הרוש שביום הקבוע יבוא ברכב לבאר- שבע לביצוע המשימה. בן הרוש ביצע שתי פריצות שבאחת מהן גנב רכב וביום המקרה הבריחו את העציר בן שושן. לאחר מכן נעצרו וביהמ"ש הטיל על בוטבול ארבע וחצי שנים מאסר בפועל והפעיל נגדו גם מאסר על תנאי ואילו בן הרוש נדון לארבע שנות מאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונשים נדחו בהתחשב בחומרת העבירות. בוטבול ערער גם על ההרשעה שהורשע בשתי הפריצות שעשה בן הרוש להשגת המכונית ולטענתו חשב שבן הרוש יבוא עם מכונית משלו. טענתו נדחתה שכן במשטרה לא הזכיר כלל שחשב שלבן הרוש יש מכונית והודה כי אמר לבן הרוש שידאג
להביא רכב ולאו דוקא רכב שלו. הקשר ביניהם כלל השגת רכב בדרך כלשהי ואם הוא הושג בפועל בדרך הגניבה הרי שכל אחד מהקושרים נישא באחריות לגניבה.


(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. המערערים לעצמם, עו"ד י. בלטמן למשיבים. 14.7.75).


בג"צ 339/75 - יוסף נוריאל נגד ועדת הבוחנים ליד נציבות שירות המדינה ואח'

*מתן נימוקים לפסילת מועמד במכרז העותר הציע את עצמו במכרז כמועמד למשרה של קצין מחוז והוא הופיע בפני ועדת בוחנים שערכה לו ולעוד מועמד בחינה בע"פ, לאחר הבחינה לא המליצה הועדה על אף אחד מהמועמדים למשרה, עתירת העותר נגד המשיבים נדחתה, עפ"י כללי השירות הנוגעים לבחינות ומבחנים רשאית היתה הרשות המוסמכת לקבוע בחינה בע"פ בלבד ולא היה צורך לקבוע גם בחינה בכתב. אשר לדרישת העותר כי יגלו לו את הנימוקים של ועדת הבוחנים - דיוני הועדה ונימוקיה הם סודיים ואין לדרוש מהועדה למסור אותם לנבחן. גם בתשובה לצו על תנאי לא יוכל ביהמ"ש לחייב את ועדת הבוחנים להרים את מסך הסודיות מדיוניה, כמו כן אין בתי המשפט נוהגים לבדוק תוצאותיה של בחינה שנקבעו ע"י הגוף המוסמך לכך וביהמ"ש לא יקח לעצמו את התפקיד של הבודק ומה גם כשהדבר נוגע לתוצאות בחינה הנתונה לשיקול דעתו ולהתרשמותו של הגוף הבוחן.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. בן- דור לעותר. 5ד.29.7).

ע.פ. 98/75 - שלמה גינצבורג נגד מדינת ישראל

*מידת העונש המתאים בהוצאת כספים במרמה המערער היה עובד מדינה ובמשך מחצית השנה הוציא מן המדינה כ- 530 ל"י במרמה בכך שמילא טפסי הוצאות כאילו הוציא סכומים מסוימים על ארוחות צהריים ונסיעות בו בזמן שלא הוציא הוצאות אלה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 12 אלף ל"י קנס וכן מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. העונש המירבי לעבירה שהמחוקק קבע לה מאסר ולא קנס הינו 5000 ל"י אך בעניננו פורטו בכתב האישום שלשה מעשים שונים שהם שלוש עבירות שונות ועל כן יכול היה ביהמ"ש להטיל קנס העולה על 5000 ל"י. אעפ"כ יש להקל בעונש. המחוקק גילה לענין שיעורי הקנסות הבאים בשל עבירות שנעברו לשם השגת טובת הנאה כספית, את דעתו בסעיף 29 (א) לחוק דיני העונשים (דרכי ענישה), שיאה לעבירות אלה קנס פי שלושה משוויה של טובת ההנאה שהושגה ע"י העבירה. אכן הקנס פי שלושה כאמור בא לאפשר הטלת קנס בשעור גבוה יותר מהקנס המירבי הקבוע בחיקוק, אבל כשביהמ"ש אינו עומד להטיל את הקנס המירבי או אף קנס המתקרב אליו והוא מחפש קנה מידה סביר למדוד ולקצוב לנאשם את הקנס היאה לו, הרי יוכל לסמוך על קנה המידה המונח ביסוד ההוראה שבסעיף 29 (א) הנ"ל. על כן די בכך אם הקנס בעניננו יועמד על סכום שהוא פי שלוש מן הסכום שהמערער קיבל ע"י עבירות המרמה שלו.


(בפני השופטים: ברנזון, ח, כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 22.7.75).


ע.פ. 247/75 - מרדכי הדר נגד מדינת ישראל

*מסירת עדות שקר המערער נדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל בעבירה של מסירת עדות שקר במשפטו של אדם אחר שכתוצאה ממנה זוכה אותו אדם. ערעורו של המערער נדחה. לטענתו כי נאלץ לשנות את עדותו הקודמת במשטרה בשל לחץ ואיומים - צדק ביהמ"ש כי אם יגלו סלחנות כלפי אנשים המשקרים בשבועה במשפטים כתוצאה מלחץ יביא הדבר להרס
מערכת המשפט. אשר לבקשת המערער כל חלק מתקופת המאסר בפועל תומר במאסר על תנאי - למערער ניתנו בעבר מספר הזדמנויות כאלה כשהוטלו עליו מאסרים על תנאי והוא לא עמד בתנאי והמאסרים הופעלו. המאסר על תנאי נועד לשמש אזהרה לאדם שנכשל בעבירה בפעם הראשונה בחייו ואם האזהרה אינה מועילה אין טעם לחזור עליה שוב ושב.


(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ח. צברי למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה, 22.7.75).


ע.ל.ע. 2/75 - פלוני נגד הועדה המחוזית של לשכת עוה"ד בירושלים

*ייצוג לקוח שלא שילם שכ"ט לעו"ד שייצגו באותו תיק המערער הורשע בעבירה על כלל 39 (א) לכללי לשכת עורכי- הדין בכך שטיפל בענינו של לקוח פלוני לאחר שעו"ד אחר טיפל באותו לקוח, הלה הפסיק את הטיפול תוך הודעה לביהמ"ש כי הוא מסכים שעו"ד אחר יטפל בתיק בתנאי שלפני כן הלקוח ישלם לו את שכרו, הדברים נרשמו בפרוטקול. לאחר מכן הגיש המערער בשם הלקוח ערעור לביהמ"ש העליון ללא שדאג כי עוה"ד השני יקבל את שכרו וזאת למרות שקרא היטב את הפרוטקול ואת ההודעה של עוה"ד שצויינה בפרוטקול. ביה"ד המשמעתי האיזורי הרשיע את המערער והטיל עליו תשלום פיצויים לעוה"ד התל- אביבי, ביה"ד הארצי אישר את ההרשעה אך הקל בעונש של המערער מן הטעם שהכלל 39 נוסח באופן שעלול היה להטעות את המערער בפירוש שיש לתת לו. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה. טענת המערער כי הואיל והניסוח של הכלל עלול היה להטעות מן הדין היה לזכותו מן העבירה שיוחסה לו אין לקבלה. גם אם הנסוח אינו בהיר לחלוטין והמערער יכול היה לטעות בפירושו אין זו סיבה לזכותו. ביהמ"ש העליון חייב את המערער לשלם למשיב הוצאות המשפט. אע"פ שבכללי לשכת עורכי- הדין אין כל הוראה בדבר אפשרות לחייב בהוצאות משפט מסוג זה, הרי מכח הסמכות הטבעית הטבועה בכל בימ"ש לקבוע הוצאות משפט יש סמכות לביהמ"ש העליון לנהוג בערעור כזה כמו בכל ערעור אחר גם בענין הוצאות משפט. על כן חוייב המערער בתשלום 1000 ל"י למשיב.


(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ע. דוברונסקי למערער, עו"ד עליאש למשיב, 13.7.75).


ע.א. 336/75 - רוטהיים שרה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*הארכת מועד בתביעת תגמולים של נכה רדיפות הנאצים המערערת הגישה בשנת 1964 בקשה להארכת מועד להגשת תביעת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, היינו איחור של 4 שנים מהתאריך 15.8.60 שבו ניתן היה להגיש תביעה כזו. את האיחור נימקה המערערת בטעמים רפואיים. כעבור שלוש שנים הודיעה המשיבה כי הטעמים הרפואיים הנ"ל לא התקבלו על ידה כטעם להארכת מועד ועל כן דחתה את התביעה. בשנת 1969 הגישה המערערת תביעה בעקבות התיקון מספר 2 לחוק נכי רדיפות הנאצים משנת 1969, והמשיבה הכירה ב- %30 נכות בשל מחלת עצבים אך את התגמולים קבעה רק מהגשת התביעה ב- 1969, בשנת 1973 הגישה, המערערת בקשה להארכת המועד ושוב הסתמכה על מחלת עצבים שלה כסיבה לאי הגשת התביעה במועד ובין היתר אף טענה כי לא הגישה את התביעה באשר לא רצתה כי בעלה וילדיה ידעו שהיא סובלת ממחלת עצבים. שוב דחתה המשיבה את הבקשה להארכת המועד מן הטעם שהמחלה אינה מהווה טעם מיוחד. הערעור נתקבל. אמנם לא די בהעלאת טענה שמבקש הארכת המועד הוכר כנכה באחוז מסוים בכל מחלה שהיא כדי לאפשר לו קבלת תגמולים ממועד מוקדם יותר, אך במקרה שלפנינו יש לאפשר למערערת למצות את מלוא זכויותיה בתשלומים. יש לנקוט גישה ליברלית כלפי אנשים ששהו במחנות השמדה ושהוכרה
להם נכות בגין מחלת עצבים הנובעת משהיה במחנות מות ואין למנוע מנכים אלה את מלוא זכויותיהם מטעם פרוצדוראלי בלבד שלא מהרו לממש זכויותיהם, אכן אין לזלזל בתאריכים שנקבעו ע"י המחוקק אך יש לדון כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו כשהנטיה להקל עם אלה שאמנם הוכח שפגיעתם הנפשית בגין מחנות ההשמדה היתה רצינית.


(בפני השופטים: מני, עציוני, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. זיינפלד למערערת, עו"ד י. מיישקיר למשיבה. 19.8.75).


ע.א. 466/74 - הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים נגד משה פולק

*תביעת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים המשיב תבע תגמולים עפ"י חוק נכי רדיפות הנאצים והמערערת דחתה את תביעתו מן הטעם שביום הקובע, הוא יום 1.1.47, היה במחנה עקורים בגרמניה, ובתור שכזה הוא זכאי לתגמול כנכה מאת השלטונות בגרמניה ועל כן אין הוא נחשב כ"נכה" במובן חוק נכי רדיפות הנאצים כזכאי לתגמולים בארץ, ועדת העררים שאליה ערר המשיב קיבלה את הערר ונימוקיה כי אם הרשות המוסמכת בדעה שאדם ששהה בתאריך הקובע במחנה עקורים בגרמניה היתה לו הזכות להגיש תביעה כזו לשלטונות הגרמניים הרי עליה ההוכחה. הערעור על כך נתקבל. אדם ששהה ביום הקובע במחנה עקורים במובן חוק הפיצויים הגרמני אין להכיר בו כנכה לפי החוק שלנו, וחובת ההוכחה שהתובע תגמול כנרדף הנאצים הוא נכה במובן החוק שלנו מוטל עליו, לרבות ההוכחה שעל אף היותו נרדף הנאצים ושהה ביום הקובע במחנה עקורים אינו זכאי בגלל נכותו לתגמול בגרמניה.


(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, שמגר. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד ג. בך למערערת, עו"ד ל. פלדהמר למשיב. 19.8.75).


ע.א. 332/75 - בש משה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*תביעת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ערעור זה נסב בין היתר על השאלה אם מחלת קיבה שבה חלה המערער נובעת מרדיפות הנאצים. המשיבה הכירה למערער נכות הנובעת מהפרעות במערכת העצבים ומאידך דחתה קשר סיבתי ישיר בין מחלות קיבה של המערער לבין רדיפות הנאצים. טענת המערער הינה כי חוות הדעת הרפואית שללה רק קשר סיבתי ישיר בין המחלות לבין הרדיפות אך לא קשר סיבתי עקיף ולטענתו השאלה אם קיים קשר סיבתי עקיף היא שאלה משפטית שעל ביהמ"ש לענות לה. טענת המערער נדחתה, אפילו נניח שביהמ"ש יודע ידיעה שיפוטית שמחלות קיבה נגרמות ע"י הפרעות במחלת עצבים עדיין צריך לקבוע אם מחלת הקיבה של המערער דנן אמנם נגרמה ע"י מיחושיו במערכת העצבים ולכך צריך ראיה רפואית. בנוסף לכך אין דרכי גרם המחלות למיניהן נמנות על המפורסמות שאינן צריכות ראיה. לא אצל אנשי המשפט בלבד, אלא גם אצל חכמי הרפואה עדיין אין דברים אלה בגדר המפורסמות.
(נפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. זיינפלד למערער, גב' ד. ביניש למשיבה. 19.8.75).

ע.א. 109/75 - פלוני ואח' נגד פלוני

*מזונות המשיבה השלישית התגרשה מהמשיב בשנת 1963 ואז נקבע בהסכם ביניהם, שקיבל תוקף של פס"ד, כי המשיב ישלם למזונות שני ילדיו המערערים סכום של 200 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה. המשיב עמד בתשלומיו והגדיל אותם מפעם לפעם עד לסכום של 400 ל"י לפי דרישת המערערת במכתבה למשיב במרץ 1974. לאחר מכן הגישו המערערים, ילדי המשיב ואשתו לשעבר, תביעה להעלאת התשלום
החודשי לסכום של 1000 ל"י לחודש וביהמ"ש המחוזי קבע את צרכי המערערים בסכום של 700 ל"י לחודש. הערעור על כך נדחה. אכן הסכם בין ההורים אינו מחייב את הילדים ויכולים הם לתבוע מזונות כמידת צרכם על אף ההסכם בין ההורים, בעניננו אם כוונת המערערת בתביעתה היתה כי המשיב אינו עומד בהסכם שהוסכם בשעתו הרי צדק ביהמ"ש בקובעו שהמזונות יהיו בסכום של 200 ל"י בתוספת מדד יוקר המחיה מאז עריכת ההסכם, ואם זו תביעת הילדים שאינה קשורה להסכם הרי צדק ביהמ"ש כאשר קבע תשלום מינימום של 700 ל"י במידה שהבסיס של 200 ל"י בתוספת ההצמדה אינו מגיע לסכום זה. אגב פסה"ד סקר השופט שמגר את הדינים וההלכות השונים הנוגעים להסכמי מזונות בין ההורים בכל הנוגע לילדיהם והחיובים השונים של ההורים כלפי ילדיהם הן במסגרת הדין האישי והן במסגרת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). מכל הבחינות חייבים במזונות הילדים שני ההורים במידת האפשרויות שלהם והילדים זכאים לתבוע מזונות מן האב כאשר למרות ההסכם בין ההורים אין האם יכולה לעמוד בהתחייבויותיה על פי ההסכם.


(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר, עו"ד צ. בן- שלמה למערערים, עו"ד ש. אופיר למשיב. 5.8.75).


ע.א. 171/75 - אקו"ם בע"מ נגד עירית רמת- גן

*פירוש חוזה בענין זכויות יוצרים ערעור זה נסב על פירוש חוזה שבין המערערת לבין המשיבה בדבר השמעת יצירות של קומפוזיטורים שהמערערת מייצגת אותם באירועים שעורכת המשיבה והשאלה היתה אם השמעת היצירות במסגרת תערוכת הפרח מחייבת תשלום עפ"י ההסכם למערערת ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי פירש את החוזה כך שהאירועים המחייבים תשלום אינם כוללים אירוע כזה כמו השמעת יצירות בתערוכת הפרח והערעור על כך נדחה על יסוד נתוח סעיפי ההסכם. ביהמ"ש העליון ציין כי אין ספק שהשמעה פומבית ללא רשיון של יצירות, תוך כדי אירועים פומביים אחרים, כמנגינות רקע לדוגמא, היא המרה של זכות יוצרים ואולם במקרה שלפנינו לא הועמדה לדין השאלה אם המשיבים היו זכאים להשמיע את היצירות ללא רשיון אלא פירושו של הרשיון שנתנה המערערת למשיבה ומהותם והיקפם של הזכויות שהוענקו על פיו. פסה"ד נכתב ע"י השופט שמגר והשופט ח, כהן הוסיף כי כאשר קיים הסכם בין הצדדים אין להתייחס לחוק זכויות היוצרים. כאשר קיים הסכם יש לפרש אותו כמו כל הסכם אחר עפ"י כוונת הצדדים ואם לשון ההסכם משתמעת לשתי פנים יד מנסחו של החוזה על התחתונה.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד ו. חזן למערערת, עו"ד ש. זומר למשיבה. 19.8.75).


ע.א. 163/75 - הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א ואח' נגד אברהם טבשי ואח'

*הגשת ערעור לאחר המועד בפס"ד שניתן בשעתו בקשר להפקעת מקרקעין ע"י המערערת חוייבו המערערות. לשלם למשיבים סכומי כסף שונים וכן ריבית על סכום הפיצויים מיום הגשת התביעה אם כי החזקה במקרקעין לא נמסרה למערערות עד יום מתן פסה"ד. פסה"ד לא הוקרא בפני הצדדים ולאחר שהמערערות קראו את פסה"ד הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי לתיקון "טעות" בפסה"ד באשר על פי פסיקת ביהמ"ש העליון אין משלמים רבית אלא מיום מסירת החזקה. ביהמ"ש המחוזי אכן ראה בפסיקת הריבית פליטת קולמוס ותיקן את פסה"ד בכך שביטל את תשלום הרבית. על כך ערערו המשיבים לביהמ"ש העליון וזה קבע כל אין לראות בענין פסיקת הריבית פליטת קולמוס ועל כן לא רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לתקן את פסה"ד. בעקבות פס"ד זה הגישו המערערות ערעור לביהמ"ש העליון על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שבו פסק את הריבית. הערעור הוגש לאחר מועד
ללא בקשה להארכת מועד ומזכירות ביהמ"ש העליון קיבלה לרישום את הערעור. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור מן הטעם שהוגש באיחור, מי שרוצה לבקש הארכת מועד צריך לבקש זאת באופן מפורש בבקשה בדרך המרצה ולא להגיש את הערעור מבלי להעיר תשומת לב המזכירות שהוא מוגש באיחור ולסמוך על כך שבעת הדיון יתבקש ביהמ"ש להאריך את המועד. אגב, ציין ביהמ"ש העליון כי המדובר כאן במועד שנקבע ע"י המחוקק, ולא ע"י ביהמ"ש, ועל כן צריך טעם מיוחד להארכת המועד. אין לראות בהשתלשלות הענינים בעניננו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. היו אלה המערערות אשר בחרו לבקש תיקון החלטת ביהמ"ש המחוזי בדרך של תיקון פליטת קולמוס כך שהטעות המשפטית היתה בסופו של דבר של המערערות ובכך אין טעם מיוחד כדי להצדיק הארכת מועד.


(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. נעמן למערערות, עו"ד ר. בלומנפלד למשיבים. 12.8.75).


ע.א. 136/75 - שבתה פטריגלהשרילי נגד המשרד לקליטת עליה

*בקשה לפס"ד הצהרתי כשיש תרופות אחרות המערער הינו עולה חדש וכדי לקבל ניקוד לצורך קבלת רשיון מונית הגיש לועדה המיוחדת שהוקמה לשם כך כרטיס עבודה שלפיו עבד כנהג מונית בעיר שבגרוזיה במשך 18 שנה, מ- 1953 עד עלותו ארצה בשנת 1971, לפני הועדה התעורר חשד שהכרטיס מזויף, הענין הועבר למשטרה והמשטרה המליצה בפני הפרקליטות להעמיד את המערער לדין. כיון שכך פנה המערער לביהמ"ש בהמרצת פתיחה וביקש פס"ד הצהרתי כי הוא שימש כנהג מונית בין השנים 1953 עד 1971. בביהמ"ש נתן תצהיר לאימות העובדות וטען כי כרטיס העבודה שהגיש איננו מזוייף ועל כל פנים כשקיבל את הכרטיס לא ידע שהוא מזויף שכן לא יכלו להוציא את המסמכים מגרוזיה וקיבלו אותם תמורת כסף אחרי שעברו את הגבול. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן פס"ד הצהרתי באומרו כי פס"ד כזה הוא בגדר דיסקרציה של ביהמ"ש ולא יינתן כאשר המבקש בא בידים לא נקיות. הערעור על כך נדחה, לטענת המערער כי לא ידע שהמסמך הוא מזויף - הוא יכול לפנות לועדה ולהביא בפניה כל אותן ראיות שהוא מתכוון להביא בפני ביהמ"ש ולשכנע את הועדה שאכן עבד כנהג מונית בגרוזיה. הוא אינו מנצל את כל האפשרויות שבפניו והכלל הוא שמקום שקיימת תרופה אלטרנטיבית לא יינתן פסה"ד הצהרתי. כמו כן מן המפורסמות שמתן פס"ד הצהרתי הינו סעד הנתון לשיקול דעת ביהמ"ש הדן בענין ובימ"ש של ערעור לא יתערב בשיקול דעת זה.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד מ. ד. גולדמן למשיב. 5.8.75).


ע.א. 640/73 - מררכי גלבנק נגד עזבון המנוח ניסן גילאי ואח'

*סתירת החזקה לכאורה של רשות למלא פרט מהותי חסר בשטר שטרות שהיו בחתימת חברה מסוימת שבה היו המנוח והמשיב השני מנהלים יחד עם אחר הגיעו לידי המערער לאחר שהמשיבים עזבו את החברה. בשטרות לא היה שם הנפרע וטענת המשיבים היתה כי השטרות היו בידי נפרע אחר ונפרעו כאשר הם עוד היו בחברה ונשארו בידי החברה לצורך ניהול חשבוני, אך לאחר שהם פרשו עשו המנהל הנותר והמערער יד אחת והשטרות הועברו לידי המערער על מנת להוציא כספים מאת המשיבים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער על יסוד השטרות והערעור על כך נדחה. מבלי להכנס לשאלה אם פרעונם של שטרות שלא ציינו את תאריך. הפרעון ואת שם הנפרע הינו בגדר פרעון כדין, השאלה תהיה בעניננו אם צריך היה לראות את המערער כאוחז, אם כי לא כאוחז כשורה, ואם רשאי היה להשלים את תאריך הפרעון ואת שם הנפרע אחרי שקיבל את השטרות בדרך ובנסיבות שקיבלן. התשובה
לכך היא שלילית. עפ"י סעיף 19 לפקודת השטרות כאשר השטר חסר פרט מהותי הרי האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר כפי שנראה לו. שם הנפרע ומועד הפרעון הינם פרטים מהותיים כאלה ואולם הרשות הינה לכאורה בלבד ואפשר לסתור את ההנחה האמורה. בעניננו נסתרה ההנחה לכאורה שהמחזיק פעל כמורשה למילוי הפרטים החסויים. אדם יכול להתגונן נגד שטר שהושלם אחרי הוצאתו כי לא נתן הרשאה כלשהי להשלמת הפרטים וכי במעשה מרמה מדובר, ואם הצליח וסתר את החזקה של סעיף 19(א) ,אין הוא חב מאומה, אשר לטענה כי סיכומי המשיב נתקבלו לאחר המועד - אין בטענה זו מאומה שכן עפ"י- תקנות סדר הדין רשאי ביהמ"ש להורות על הארכת המועד להגשת הסיכומים וכאן האריך ביהמ"ש את המועד.


(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. אלדור למערער, עו"ד ד. רימלט למשיב. 29.7.75).


ע.א. 562/75 - אורה ויעקב עמנואל נגד שמעון ואורה ליפשיץ ואח'

*זכות יוצרים ארכיטקטונית המערער טוען לזכות יוצרים בבית שבנה למגוריו ולטענתו הופרה זכות היוצרים בידי המשיבים שהחלו לבנות דירה לעצמם תוך הפרת זכות יוצרים. בקשתו לצו מניעה האוסר על המשיבים המשך הבניה נדחתה והערעור על כך נדחה. גם בהנחה שזכות יוצרים הופרה לא היה מקום לתת צו מניעה בהליכי ביניים שכן לפי חוק זכות היוצרים זכות ארכיטקטונית המוקנית בידי היוצר המקורי אינה צריכה למנוע הקמת בנינים שבניתם כבר החלה ובמקרה כזה סעדו של בעל זכות היוצרים הוא בפיצויים בלבד. אין נפקא מינה אם הצו המבוקש הוא למניעת עצם עבודות הבניה ואם הוא למניעת צעדים הכנתיים הקודמים לבניה כגון בקשה למנוע הגשת תכניות לועדת התכנון והבניה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד י. ויינברג למערערים, עו"ד רכטמן למשיבים. 5.8.75) .

=ב"ש 196/75 - יפת נגר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה המבקש עצור בגין עבירה, משפטו החל ופרשת הקטגוריה נסתימה בסוף חודש יוני. עם סיום פרשת הקטגוריה דחה ההרכב השומע את המשפט את בקשת המבקש להשתחרר בערבות. לאחר מכן נדחה המשך המשפט עד למחצית השניה של חודש אוקטובר ומשהתברר כך הגיש המבקש בקשה נוספת לשחרור בערובה ואב ביה"ד של ההרכב דחה את הבקשה מן הטעם שהנסיבות לא נשתנו מאז ההחלטה הקודמת. הערר נדחה אך השופט ח. כהן העיר כי השופט דלמטה טעה בקבעו שהנסיבות לא השתנו. חל שינוי בכך שקביעת המשפט נדחתה ועל השופט לתת דעתו לעובדה זו בטרם 9 יחליט שלא לשחרר את המבקש, אעפ"כ הגיע השופט כהן לידי החלטה שלא להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שכן השופטים השומעים את המשפט יודעים את טיב חומר הראיות שהובא נגד המבקש וחזקה על ביהמ"ש ששקל יפה אם אמנם מצדיק החומר את המשך המעצר.


(בפני: השופט ח. כהן. 15.8.75).


ב"ש 207/75 - מדינת ישראל נגד מאיר אזולאי ואח'

*שחרור בערובה ארבעת המשיבים חשודים בגרימת חבלות ע"י שימוש בנשק הם, בימ"ש השלום הורה על מעצרם ל- 15 יום ואילו ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורם באשר לדעתו אין למדינה ראיה ישירה הקושרת אותם לשימוש בנשק כלשהו. עררה של המדינה נתקבל. בחקירה משטרתית הנוגעת לגרימת, חבלות חמורות ע"י שימוש בנשק חם,
הכלל הוא שמעצרם של החשודים דרוש כדי לאפשר למשטרה לחקור ללא סיכון התערבות מצד החשודים בעדים אפשריים. ב"כ המדינה הצהיר שיש בידי המשטרה ראיות מספיקות לקשור את המשיבים למקרה הנדון ובנסיבות אלה יש לקבל את הבקשה בדבר מעצר המשיבים.


(בפני: השופט ח. כהן. 15.8.75).


ב"ש 210/75 - מדינת ישראל נגד מרדכי שפר

*איסור יציאה מהארץ של נאשם בעבירת שוחד בתי המשפט דלמטה התירו למשיב לצאת את גבולות המדינה לאחר ששוחרר בערובה בעקבות חשד שעבר עבירה של מתן שוחד. טרם הוגש כתב אישום נגד המשיב אם כי חקירת המשטרה נסתיימה והחומר הועבר לפרקליטות המדינה. בתי המשפט דלמטה התרשמו מן הנתונים האישיים של המשיב והמניעים הדורשים ממנו לעזוב את הארץ לפני התחלת משפטו ועוד זאת שאין חשש שהמשיב לא יתייצב למשפטו בארץ לכשידרש, אעפ"כ נתקבל עררה של המדינה. השאלה איננה שאלה אישית הנוגעת למשיב בלבד אלא שאלה עקרונית שכן הדין היאה למשיב צריך להיות נאה לכל אדם אחר החשוד בעבירה ממין העבירה שהמשיב חשוד בה. אין לקבוע מסמרות בדבר אך לכאורה כשמדובר בעבירה שהיא פשע הכלל הוא שהאדם צריך לשבת בארץ ולהמתין לדינו ואין לאפשר לו לצאת לחו"ל ולחייב את רשויות השפוט להמתין לבואו חזרה כדי לקיים את משפטו. גם בכלל זה יש יוצא מן הכלל כאשר הגשת כתב האישום מתעכבת למעלה מכל מידה סבירה.


(בפני: השופט ח. כהן. גב' רוזנפלד לעוררת, עו"ד ע. בן- פורת למשיב. 20.8.75).


ב.ר.ע. 189/75 - פלוני נגד פלונית

*החזקת ילד ביהמ"ש המחוזי הורה למבקש למסור את בנם הקטין בן 3 לרשות אמו המשיבה וכן לשלם מזונות זמניים. הבקשה לרשות ערעור בדבר מסירת הילד לאמו נדחתה. אכן אין טוען שהאב אינו דואג לשלומו ולצרכיו של הילד ואולם השופט המחוזי ראה ושמע את שני ההורים והגיע למסקנה כי טובת הילד מחייבת העברתו לרשות אמו עפ"י צו ביניים. בצדק תמך השופט יתידותיו בהוראות, סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית הקובע הסדר כללי שיחול כל עוד לא שוכנע ביהמ"ש כי טובת ילד שהוא למטה מגיל 6 מחייבת שלא ימצא ברשות אמו.


(בפני: השופט ח. כהן. 20.8.75).


ב.ר.ע. 181/75 - עטיה עבד עטאר נגד אחמד אלקאוי ואח'

*חוסר סמכות בתאונה שאירעה ברצועת עזה




המבקש נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעה נגד המשיב ונגד המשיבה השניה שביטחה את המשיב. המשיבה טענה כי התאונה אירעה בשטח רצועות עזה ועל כן אין לביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע סמכות מקומית לדון בתובענה. ביהמ"ש קיבל את הטענה והבקשה לרשות ערעור נדחתה, לפני ביהמ"ש הוגשה תעודת עובד ציבור שניתנה ע"י ראש לשכת התנועה במטה נפת עזה כי התאונה קרתה בשטח הרצועה, בתוקף תפקידו הרשמי מקבל ראש לשכת התנועה של המשטרה מידע מפיקודיו על מקומות הקרות תאונות דרכים ועל סמך מידע זה רשאי הוא להוציא תעודת עובד ציבור ואין לראות בכך ראיה מפי השמועה. טענת חוסר סמכות מקומית כבר הועלתה בפני הרשם כשהמבקש ביקש לדחות תשלום אגרה והרשם דחה את הטענה אך אין בכך מעשה בית- דין. הרשם הניח שהסמכות קנויה בידי ביהמ"ש המחוזי שבו הוא כיהן וביסס את הנחתו על מה שאמר לו המבקש שהתאונה אירעה בצד הישראלי של הגבול, אך אין בכך מעשה בי"ד.


(בפני: השופט ח. כהן. 19.8.75).



ב ת ו כ ן
* ע.א. 162/74 - ....................374 ─ * פיצויים וביצוע בעין.
─ * ביטול יפוי כח בלתי חוזר.
─* ע.א. 258/75 - ......374 ─ * ביטול פוליסה עקב מתן פרטים כוזבים.
─* ע.א. 4/74 - .........................375 ─ * הסכם להגבלת חופש עיסוק.
─* ע.פ. 137/75 - .............................376 ─ * אישום בהעלמת מס, והפרשים בין הצהרות הון.
─* ע.פ. 382/74 - ..................................377 ─ * השארת עונש בעינו - כאשר בוטל חלק מהאישום ע"י ביהמ"ש שלערעור.
─* ע.א. 682/74 - ..........................378 ─ * ביצוע בעין של הסכם למכירת דירה.
─
─* ע.פ. 286/75 - החזקת רכוש גנוב............................................379 ─* ע.פ. 106/75 - חומרת העונש (גניבה ממעביד).................................379─* ע.פ. 203+236/75 - חומרת העונש (התפרצות ושימוש בנשק)......................379 ─* ע.פ. 325/75 - חומרת העונש (חבלה).........................................380 ─* ע.פ. 356/75 - קולת העונש (שוחד)..........................................380─* ע.פ. 180/75 - הרשעת שותף לעבירה וחומרת העונש.............................380─* בג"צ 339/75 - מתן נימוקים לפסילת מועמד במכרז.............................381 ─* ע.פ. 98/75 - מידת העונש המתאים בהוצאת כספים במרמה........................381 ─* ע.פ. 247/75 - מסירת עדות שקר.............................................381─* ע.ל.ע. 2/75 - ייצוג לקוח שלא שילם שכ"ט לעו"ד שייצגו באותו תיק............382 ─* ע.א. 336/75 - הארכת מועד בתביעת תגמולים של נכה רדיפות הנאצים.............382 ─* ע.א. 466/74 - תביעת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים....................383 ─* ע.א. 332/75 - תביעת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים....................383 ─* ע.א. 109/75 - מזונות.....................................................383─* ע.א. 171/75 - פירוש חוזה בענין זכויות יוצרים.............................384 ─* ע.א. 163/75 - הגשת ערעור לאחר המועד......................................384─* ע.א. 136/75 -בקשה לפס"ד הצהרתי כשיש תרופות אחרות.........................385 ─* ע.א. 640/73 - סתירת החזקה לכאורה של רשות למלא פרט מהותי חסר בשטר.........385 ─* ע.א. 562/75 - זכות יוצרים ארכיטקטונית....................................386 ─* ב"ש 196/75 - שחרור בערובה................................................386─* ב"ש 207/75 - שחרור בערובה................................................386─* ב"ש 210/75 - איסור יציאה מהארץ של נאשם בעבירת שוחד.......................387 ─* ב.ר.ע. 189/75 - החזקת ילד................................................387─* ב.ר.ע. 181/75 - חוסר סמכות בתאונה שאירעה ברצועת עזה......................387 ─
─
─
─
─
─