ע.א. 516/73 - נפתלי אומר נגד קלרה קוגוס ואח'
*טענת צוואה בעל פה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק עזבון 3316/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
המנוחה שבגין צוואתה נסב הערעור, היתה שוכבת חלק מן היום במיטה בבגדיה ובזמן שבאים אורחים היא קמה ומכבדת אותם. באחד הימים היו אצלה אנשים והיא דיברה אתם על מה שיעשה ברכושה לאחר מותה וחיוותה דעתה מה היא חושבת. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער לראות בדברים שאמרה המנוחה צוואה בע"פ ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. נטען כי יש לאשר בעניננו צוואה בע"פ באשר חל כאן הסעיף בדבר "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". חוק הירושה דורש צוואה בכתב ובעדים ואין להשתמש בחריג אלא באופן קפדני ביותר. לסעיף הנ"ל דרוש גם אלמנט אובייקטיבי וגם אלמנט סובייקטיבי. האובייקטיבי, סכנת מוות ממשית והסובייקטיבי כי תהיה למצווה תחושה כזו. כגון, כאשר אדם סובל ממחלת לב ומרגיש התקפת לב ממשמשת ובאה, או חייל הנקרא להתקרב לחזית והוא מבקש שישימו לב לדבריו שזו צוואתו האחרונה. בעניננו אין לאמר שהמנוחה יכלה לראות את עצמה נמצאת מול פני המוות.
ב. נוסף לכך, לפי דברי העדים לא ביקשה מהם המנוחה לקבל ממנה צוואה בע"פ, אלא שוחחו מה שיעשה ברכושה לאחר מותה, והיא חוותה דעתה מה היא חושבת. קשה לראות בזה גמירות דעת לצוות באופן מוחלט, וניתן לראות בכך כוונה לצוות בעתיד אך לא צוואה.
ג. עפ"י החוק צריכים העדים לרשום מיד מה שמעו מפי המצווה ולהפקיד את זכרון הדברים בביהמ"ש. אם הדבר לא נעשה הרי זה פגם חמור ביותר ורק במקרים נדירים יוכל ביהמ"ש להשתמש בסמכותו לפי סעיף 52 לגבי צוואה בע"פ. מכיון שכאן הדבר לא נעשה הרי שגם מטעם זה אין לאשר את הצוואה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד י. מנהיים למערער, עוה"ד הדרי וגב' ראב למשיבים. 11.10.74).
ע.א. 302/74 - שלמה זימן נגד יוסף גורנשטיין ואח'
*היווצרות יחסי שכירות מוגנת.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 4385/73 - הערעור נתקבל).
העובדות:
חברת נתיבי איילון הפקיעה שטח השייך למערער והיה מוחזק בידי המשיבים והתעוררה שאלה אם המשיבים זכאים לפיצויים עקב ההפקעה בתורת דיירים מוגנים. תחילתה של החזקת המשיבים היתה כאשר בנו המנוח של המערער החזיק במקום מלטשת יהלומים ובשנת 1959 השכיר את המקום לאחיו של המשיב עלי גורנשטיין .ההשכרה היתה לשנתיים אך עלי המשיך להחזיק במושכר עד לשנת 1968, אז נפטר בנו של המערער וכחודשיים לאחר מכן עזב עלי את המקום והשאירו בידי אחיו המשיב ומאוחר יותר הצטרף אליו גיסו, המשיב השני. השניים המשיכו לנהל מלטשת יהלומים עד נובמבר 1973 ובמשך כל הזמן שילם המשיב שכר דירה למערער. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכותו של עלי היתה של דייר מוגן ולא של בר רשות, וכן כי מאז שהמשיב התחיל לשלם שכרדירה למערער נוצרו יחסי שכירות מכח התנהגות הצדדים. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין מעמדו של עלי במושכר - אין ספק כי הוא היה דייר מוגן. אפילו בנו המנוח של המערער לא היה דייר במקום הרי מכח התנהגות הצדדים במשך הזמן שעלי החזיק במקום ושילם דמי שכירות יש לאמר שנוצרו יחסי שכירות.
ב. לשאלה אם המערער היה שותפו של עלי ועל כן עברה אליו זכות הדיירות כאשר עלי שותפו עזב את המושכר - לא היתה כל הוכחה שאכן היו שני האחים שותפים. הנסיבות כולן מראות היפוכו של דבר.
ג. האם נוצרו יחסי שכירות בין המשיב לבין המערער לנוכח התנהגות שנמשכה שלוש שנים כאשר עלי כבר לא היה במקום והמשיב שילם שכר דירה - השאלה המכרעת היא אם ידע המערער על חילופי הדיירים או המחזיקים במושכר ואף על פי כן המשיך לקבל את דמי השכירות. התשובה לכך היא שלילית. הוכח שגם במשך השנים שבהן היה עלי בנכס עשה את רוב זמנו בבורסת היהלומים והמשיב שילם בדרך כלל את דמי השכירות. למערער לא נמסרה כל הודעה על חילופי המחזיקים ועל כך שהמשיב משלם עתה מטעמו את שכר הדירה ולא מטעם אחיו. הדבר הקובע לגבי השאלה אם נוצרו יחסי שכירות היא כוונת הצדדים, ובמקרה של שכירות מכללא יש להסיק את הכוונה או ההסכמה של בעל הנכס מתוך התנהגותו.
ד. הלכה פסוקה היא שאין לייחס לאדם הסכמה למצב הפוגע בזכויותיו אם כלל לא ידע את העובדות המונחות ביסוד התביעה. מכיון שהמערער לא ידע שעלי עזב את העסק וגם לא יכול היה לדעת מתוך מה שראו עיניו, אין לייחס לו הסכמה ליצור יחסי שכירות חדשים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד א. שולביץ למערער, עוה"ד ע. חשין וטלמון למשיבים. 20.9.74).
ע.א. 461/72 - ציון חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד נתן, מפעל למוצרי עץ בע"מ (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 20/70 - הערעור נדחה)
*ההוכחות הנדרשות בתביעת נזיקין בגין שריפה.
העובדות:
המשיבה מייצרת מקלות לבית חרושת לגלידה ארטיק ואת הפסולת שורפים פועלי המשיבה בבור שבקרבת מקום המפעל שלה. באחד הימים אירעה שריפה בשטח המחסנים של שלוש חברות גז שבשכנות המשיבה ורכושן ניזוק. המערערות פיצו את חברות הגז ותבעו את המשיבה לדין בעילת נזיקין. אין חולק על כך שהאש לא התחילה בתוך השטח של חברות הגז אלא הגיעה מבחוץ. המערערות טענו כי האש הגיעה מאת מפעל המשיבה ולשם כך היה עליהן להוכיח שהאש נגרמה באשמת המשיבה או לבסס את התביעה על סעיף 39 לפקודת הנזיקין. עפ"י סעיף זה משהוכח שהנתבע הוא שהבעיר את האש, או שהוא תופש את המקרקעין שמהן יצאה האש, עליו להוכיח שלא היתה התרשלות מצידו שגרמה לשריפה. ביהמ"ש דלמטה קבע כי המערערות לא הוכיחו שבבקר יום השריפה לא כובתה האש שהדליקה המשיבה בשטחה וכן כי המערערות לא הוכיחו שהאש יצאה ממקום שהיה תפוש בידי המשיבה. על כך הערעור.
החלטה:
א. עפ"י חוזה השכירות של המשיבה אין היא מחזיקה אלא במבנה שהושכר לה, והחצר מסביב אינה בחזקתה, והמקום בו שורפת המשיבה את הפסולת אינו כלול בשטח השכירות, ברם אפילו תאמר שהנתבעת השיגה את גבולו של מאן דהוא ומשתמשת בבור לשריפת הפסולת ללא רשות אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שהיא למעשה תופשת את שטח הבור ומשתמשת בו לצורך עסקיה.
ב. כיון שכך אילו הוכח שהאש יצאה מהבור די בכך כדי להעביר את נטל השכנוע על שכם הנתבעת, אולם גם זאת לא הוכיחו המערערות וחוקר המשטרה הגיע למסקנה כי קיימת אפשרות שהאש נגרמה מבדל סיגריה שנזרק למקום.
ג. ביהמ"ש דלמטה סבר שמוקד האש לא היה הבור שבו שורפת המשיבה את הפסולת אלא מקום אחר שהיה מרוחק ממנו והמערערות לא הוכיחו שהמקום שבו היה מקור האש הוחזק ע"י המשיבה.
מכיון שהמשיבה לא הגישה את כתבי הטיעון כיאות לא נפסקו לה הוצאות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד שיינדר למערערות, עו"ד גבע למשיבה. 27.9.74).
ע.א. 407/73 - יצחק גואנשיר נגד חברת החשמל לישראל בע"מ ואח'
*חסיון מסמכים שהוכנו לצורך המשפט.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בתיק המ' 6123/73 - הערעור נדחה)
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן.
א. טענת חסיון של מסמך בתצהיר גילוי מסמכים והכרזתו של עושה התצהיר על תביעת חסיון, שנעשתה כיאות, תהא לכאורה סופית. בידי השופט אמנם ניתן הכוח לעיין במסמך שלגביו נתבע חסיון ולקבוע אם יש ממש בתביעה לחסיון. אך ביהמ"ש לא יבדוק את המסמכים כדבר שבשגרה והדבר נתון לשיקול דעתו ויעשה זאת כאשר יתעורר חשד בכנות תביעת החסיון, בעניננו לא נתבקש ביהמ"ש לעיין במסמכים החסויים ולא נטענו נסיבות המעלות ספק שמא תבעה המשיבה חסיון שלא כדין.
ב. זכות העיון במסמכים הבאה בעקבות צו גילוי המסמכים אינה משתרעת על מסמכים שלגביהם נטענה טענת חסיון. הלכה פסוקה היא שמסמך שנוצר לצורך הליכים משפטיים שהיו אותה שעה תלויים או צפויים הינו מסמך חסוי. מקום שאדם הוצרך לתבוע או להתגונן מפני תביעה יש לאפשר לו לאסוף באין מפריע את החומר הדרוש לו ולהביאו בפני פרקליטו ללא חשש שדבריו יתגלו ליריבו. מטעם זה מכיר הדין בחסיון מוחלט של מסמכים שהוכנו לצורך המשפט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד א. הלפן למשיבים. 17.10.74).
ע.א. 492/73 - רפאל שפייזר ואח' נגד המועצה להסדר הימורים ואח'
*פסילת טופס טוטו שזכה בפרס.
* פסילת תקנה כחקיקת משנה לא סבירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט נוימן) בת.א. 1202/71 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערים וכן המשיב השלישי (להלן המשיב) שלחו טפסי טוטו והטפסים שלהם זכו בפרס הראשון עקב ניחוש נכון של תוצאות 13 משחקים. הטופס של המשיב הגיע למועצה ואולם בעת צילום הטפסים במיקרופילם לא צולם הטופס מפאת רשלנותו של האיש המצלם את הטפסים. תקנה 28(ב) של תכנית ההימורים קובעת כי אם לא נמצא במועצה צילום המיקרופילם של הטופס אין הטופס משתתף בהגרלה. משנתברר שאמנם הגיע הטופס ברם לא צולם סירבה המועצה לשלם למשיב את חלקו בפרס הראשון. ביהמ"ש המחוזי סבר כי התקנה הנ"ל בלתי צודקת בעליל לגבי מקרה כמו זה שלפנינו ופסל אותה לחלוטין כחקיקת משנה בלתי סבירה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. פסיקת ביהמ"ש העליון מאפשרת לפסול חקיקת משנה מכל סוג מחמת אי סבירות ואולם ביהמ"ש לא ימהר לפסול חקיקת משנה אלא כאמצעי אחרון במקרה קיצוני ביותר
שבו עשוי להגרם עוול בולט שאין לו תקנה בדרך אחרת. בדרך כלל יש לקיים חקיקת משנה עד כמה שאפשר ולפרשה כמכוונת לטובה ולא לרעה.
ב. בעניננו נועדה התקנה הנ"ל למנוע זיופים שכן במיקרופילם אי אפשר לזייף, אולם הוכח ע"י חקירה מדוקדקת שלא היה כל זיוף או מרמה מצד המשיב וכי העובדה שהטופס לא צולם נבעה מחמת רשלנות של אחד העובדים כאמור.
ג. בדיני החוזים ובדיני הנזיקין כאחד התייחסו בתי המשפט בעין לא יפה לתכניות המכוונות לפטור צד אחד מאחריות למעשה עוולה שלו. בענינים כאלה מצמצמים בתי המשפט במידה רבה את תחולתם של סעיפי פטור. נקבע כלל חשוב כי סעיף פטור כללי שניתן להחילו ולעשות בו שימוש עפ"י עילה אחרת מאשר רשלנות יפורש כמכוון לאירוע הנובע מן העילה האחרת בעוד שאם קיימת רשלנות מחייבים את הרשלן על אף סעיף הפטור. אלא אם כן המסמך קובע במפורש פטור גם במקרה של רשלנות.
ד. בחקיקת משנה ניתן ללכת באותה דרך. בעניננו ניתן לאמר כי פסילת טופס שלא נמצא צילומו במיקרופילם מתייחסת למקרה שהצילום איננו בנמצא שלא ברשלנות המועצה, שליחיה ועובדיה, כגון שצילום זה או אחר, פגום, מושחת, או מקולקל בלי שניתן למצוא את האשם בכך. אולם כאשר הוכחה רשלנותם של עובדי המשיבה בטיפולם בטפסי ההשתתפות של המשיב, אין הסעיף הנדון חל על מקרה כזה. זכותו של המשיב להשתתף בהימור בעינה עומדת על פי סעיפי התכנית השונים והוא זכאי לחלקו בפרס הראשון.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד ג'לפז למערערים, עו"ד גיצלטר למועצה, עו"ד ש. זלוף למשיב. 10.9.74).
בג"צ 347/74 - עו~ד י. גולדברג נגד היועמ"ש.
*בקשת רשיון לכהן כנוטריון העותר הגיש בקשה ביום 11.6.74 לקבל רשיון לכהן כנוטריון לפי חוק הנוטריונים למסמכים יוצאי חוץ. הועדה המוסמכת לדון בבקשות כגון אלה לא הספיקה לדון בבקשה עד שביום 23.8.74 פורסם חוק של הוראת שעה לפיו לא תידון כל בקשה לקבלת רשיון כנוטריון עד ליום 31.5.75 אלא אם כן כבר ניתנה המלצה לפני 30.5.72 למתן רשיון כנוטריון.לפיכך לא דנה הועדה בבקשת העותר ועתירתו נדחתה. החוק הנדון אינו ניתן לשום פירוש אחר מזה שנאמר בו מפורשות וברורות שכל בקשה שהוגשה אחרי 30.5.72 לא תידון לפני 31.5.75 ולא ינתן רשיון לכהן כנוטריון כאמור.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. 20.9.74).
בג"צ 291/74 - ראובן בילט ואח' נגד הרב הראשי לישראל ואח'.
*מתן פסק הלכה ע"י הרבנות בענין הצטרפות לקואליציה העותרים בקשו כי בג"צ יצווה על הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית כי לא יזקקו לשאלת המפד"ל אם מותר לה ובאלה תנאים מותר לה להצטרף לממשלה. עתירת העותרים נדחתה. השופט ח. כהן ציין כי לא מדובר כאן בניצול הסמכויות הסטטוטוריות של הרבנות למטרות פוליטיות כלשהן אלא מדובר במפלגה פוליטית אשר הרבנות יש לה בעיניה מעמד מיוחד ושהיא פונה לרבבות ללא קשר עם הסמכות הסטוטורית של הרבנות. מ"מ הנשיא זוסמן ציין כי העותרים לא פנו לבג"צ נגד הרבנות כאשר זו התכנסה ואסרה על המפד"ל להצטרף והם פונים רק כאשר הם חוששים שהרבנות תתיר את הצטרפות המפד"ל לממשלה. הרי זה כאילו באים לבג"צ שיקבע את הרכב הממשלה, השופט קיסטר
בפס"ד מקיף עמד על תפקיד הרבנים ומורי הוראה בישראל והגיע למסקנה כי הסמכויות שהוענקו לרבנות אינן באות לפגוע במעמדם של רבנים ובסמכותם המצפונית דתית כרבנים מורי הוראה בישראל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד א. הופרט לעותרים).
ע.פ. 124/74 - יוסף לוי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (מעילה) המערער היה שוטר במשטרת ישראל, הוטל עליו לבצע פקודת מעצר בשל אי תשלום חוב ובאחד המקרים גבה 500 ל"י ולא העביר את הסכום לתעודתו. ביהמ"ש גזר על המערער עונש של 8 חודשי מאסר בפועל והערעור על כך נדחה. העבירה חמורה מאד והיא נוגעת לטוהר המידות וליושר הנדרשים משוטרים ועובדי ציבור אחרים. נכון שמאז שנעברה העבירה עברו 4 שנים וייגרם צער וסבל למשפחה ברם ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכך. בענינים כגון אלה אין להתחשב רק בנסיבות האישיות של העבריין.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד אלוני למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 7.10.74).
ע.פ. 352/74 - אלי סויסה נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (שוחד) המערער היה שוטר מכס בלוד ועל סמך ראיות נסיבתיות שונות הורשע בעבירות של סיוע להברחה, מעילה באימון ולקיחת שוחד ונדון לששה חודשי מאסר ותשלום קנס של 3000 ל"י. ערעורו נדחה. אין לקבל את הטענה כי התנהגות המערער כפי שפורטה בפסה"ד רק מעוררת חשדות וכי אינה יכולה לבוא במקום ראיות חוקיות המוכיחות את ידיעתו של המערער על ההברחה והגשת עזרה להברחה. כלל הוא שניתן להרשיע על פי ראיות נסיבתיות ובפרט שהן מוליכות למסקנה חד משמעית של אשמתו של נאשם העומד לדין. בעניננו יכול היה ביהמ"ש, עפ"י הנסיבות, להגיע למסקנה כי למערער היתה כוונה לעזור לתייר בהברחה, אחרת אי אפשר לפרש את שרשרת המעשים והמחדלים שלו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 20.9.74).
ע.פ. 153/74 - בנו בן שלמה מאיר נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (שוחד) המערער שהיה בוחן תנועה במשטרה והוטל עליו לחקור תאונת דרכים קטלנית הציע לנהג שהיה מעורב בתאונה לפעול לסגירת התיק נגדו אם יקבל שוחד בסך 6,000 ל"י. המערער הועמד לדין ונדון לשנתיים מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. באופן כללי יש להחמיר בדינם של עובדי מדינה הנוטלים שוחד ואיש משטרה מוטלות עליו יותר חובות מאשר על אחרים בכל הנוגע לשמירה על החוק והסדר במדינה. המערער חטא וניסה גם להחטיא את הנהג במתן שוחד. יש לעשות הכל כדי לעקור את נגע השוחד מן הציבורי ויש להטיל עונשים כבדים ביותר על אלה הנתפשים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. נחשון למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 4.9.74).
ע.פ. 267/74 - נתן שרמר נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (הוצאת "אישורי סטודנט" מזוייפים) המערער היה סוכן לנסיעות סטודנטים לחו"ל ויזם הוצאת אישורים מזוייפים למספר ניכר של אנשים שהם כביכול סטודנטים ופטר אותם מתשלום חלק ממס הנסיעות. בימ"ש השלום דן את המערער לששה חודשי מאסר וביהמ"ש העליון הקל במידת מה בעונשו של המערער. צדק ביהמ"ש דלמטה כי לשירות הצבאי של המערער כשלעצמו אין לייחס משקל מיוחד שכן רוב בנינו ומנינו של הישוב נקרא מפעם לפעם להגן על קיום המדינה. במקרה דנא נפצע המערער תוך כדי שירותו והפגיעה השאירה בו את אותותיה. אך גם
לזה אין לייחס משקל מפליג לקולא אלא אם השירות היה מלווה בהקרבה עצמית בלתי רגילה. בכל זאת, לנוכח הנסיבות ובהיסוס רב החליט ביהמ"ש להקל במידת מה עם המערער באופן ששלשה מתוך ששת חדשי המאסר יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד י. לוי למערער, ע"וד ר. יאראק למשיבה. 4.9.74).
ע.פ. 161/74 - טאהר צאדק נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (בטחון המדינה) המערער היה סטודנט במזרח גרמניה ואיש אל - פתח הציע לו להצטרף לארגון, אך הוא סירב אם כי מסר לאיש אל - פתח רשימת שמות של צעירים ערביים הנמצאים בארצות אירופה. מששב לישראל נעצר וביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 5 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער עצמו לא התגייס לאל - פתח ומשנעצר, בהגיעו ארצה, שחזר את רשימת השמות שמסר לאיש אל - פתח וכן הביע חרטה כנה. כדי לעודד סירוב לשתף פעולה עם מחבלים מן הדין להקל בעונשו של אחד שסירב לשתף פעולה איתם. די בכך אם מתוך העונש יהיו שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. עו"ד א. גורן למערער, עו"ד גורני למשיב. 1.9.74).
ב"ש 168/74 - עמוס גלעד נגד מדינת ישראל.
*שחרור בערובה העורר נעצר בחשד של עבירת מס הכנסה והמדינה טענה בפני שופט השלום כי גבה מרוכשי דירות כ- 80,000 ל"י "מתחת לשולחן". המדובר ב- 180 דירות והמדינה ביקשה מעצר העורר כדי שאנשי מס הכנסה יוכלו לחקור את העדים. שופט השלום שחרר את העורר בערובה בתנאי שלא יפגש עם רוכשי הדירות. ביהמ"ש המחוזי ביטל את השחרור והערר על כך נתקבל. המדינה כבר הספיקה לתפוש בבית העורר מסמכים הדרושים לחוקר ואין כעת סכנה שישפיע על העדים העומדים להחקר. לפיכך יש להחזיר על כנה את החלטת בימ"ש השלום.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ג. רוזנבלום לעורר, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 22.10.74).
ב"ש 104/74 - עבד אלדראוי נגד חסן קרנאוי.
*העברת משפט לבימ"ש בעזה המבקש נתבע לדין ע"י המשיב בביהמ"ש המחוזי בבאר - שבע על פי התחייבות שנעשתה, לטענת המשיב, במושב בשור שבתחום שיפוט באר - שבע. המבקש טוען כי לשם נוחיות הדיון יש להעביר את המשפט לביהמ"ש בעזה ובקשתו נדחתה. הענין הובא לפני בימ"ש מחוזי בישראל, ועפ"י סעיף 36 לחוק בתי המשפט רשאי נשיא ביהמ"ש העליון או מי שנתמנה לכך להעבירו אל בימ"ש מחוזי אחר, היינו בימ"ש בן סמך לדון בישראל. כיון שכך אין להעביר את הענין לבימ"ש מחוזי בעזה שאיננו יושב בדין בישראל ואיננו בימ"ש שחוק בתיהמ"ש חל עליו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גדות למבקש, עו"ד מ. מימון למשיב. 15.10.74).
ב.ר.ע. 154/74 - לוקץ מרגרט נגד עו"ד אשר רוט.
*הוראה למנהל עזבון המשיב מנהל עזבון והמבקשת זכאית למחצית מתוך העזבון. ביהמ"ש המחוזי הורה לחלק את העזבון, אך כיון שהמבקשת תפשה נכס מנכסי העזבון הורה ביהמ"ש לעכב סכומים בידי מנהל העזבון, הבקשה לרשות ערעור על כך נדחתה. העובדה שביהמ"ש הורה על חלוקת העזבון עדיין אינה נותנת זכות בידי המבקשת לתפוש חלק מנכסי העזבון ומאידך אין מנהל העזבון יכול לחלק את העזבון כל עוד אינו מכנס את כל הנכסים בידיו.
(בפני: השופט קיסטר, עו"ד שכטר למבקשת, המשיב לעצמו).
המ' 345/74 - גזילה חג'אג' נגד מדינת ישראל.
*אי התייצבות הנאשמת וב"כ בערעור פלילי המבקשת נמצאה אשמה עפ"י הודאתה בעבירות הנובעות מהתפרעות במקום ציבורי ותקיפת עובד ציבור ונדונה לששה חודשי מאסר שמהם חמשה חודשים על תנאי וחודש אחד מאסר בפועל. המערערת ערערה בפני בימ"ש מחוזי אך ביום שמיעת הערעור לא התייצבו לא המבקשת ולא פרקליטה והערעור נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. פרקליט המבקש הסביר שביקש דחיית הדיון בערעור אך בקשתו נדחתה בלא שיודיעו לו על כך. עילה זו אינה יכולה לשמש צידוק להעדרו של הפרקליט, באשר עליו היה לברר מה החליט ביהמ"ש בבקשתו ובודאי שאין בכך משום צידוק להעדר המבקשת עצמה. עם זאת, כיון שמדובר במשפט פלילי יתכן שלפנים משורת הדין היה מקום לתת רשות ערעור, אך גם לגופו של ענין לפי נסיבות העבירה וחומרתה אין לראות בגזר הדין עונש חמור מדי.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. מרוז למבקשת. עו"ד מישייקר למשיבה. 15.10.74).
בג"צ 199/74 - חברת מודיעין אזרחית בע"מ נגד שר התחבורה ואח'.
*סרוב לקבל ההצעה הזולה במכרז העתירה מתייחסת לשני מכרזים שבו בקשו המשיבים הצעות למתן שירותי שמירה והבטחה בנמל קישון ובנמל אשדוד. העותרת הגישה הצעות ולטענתה צריך היה לקבל את הצעותיה, אלא שהמשיבים הושפעו משיקולים פסולים שמקורם בעמדתו העוינת של קצין הבטחון של רשות הנמלים. העתירה נדחתה. המשיבים הסבירו כי לפני שנה כבר זכתה העותרת במכרז של עבודת שמירה אך לא עמדה בתנאים ומחדליה בעבר אינם מצדיקים לתת לה את העבודה. העותרת אמנם מכחישה זאת והוגשו תצהירים במספר רב משני הצדדים, אך בג"צ אינו מקום לבירור עובדות מסובכות שבמחלוקת. בהתאם לחלק מן העובדות שהובאו בפני בג"צ עולה שנימוקם של המשיבים כי בעבר לא היו מרוצים מעבודת העותרת, אין לאמר עליו שהוא נימוק מופרך. אשר לטענת העותרת כי לפני שהצעתה נדחתה צריך היה להזמינה ולברר עימה את מידת כושרה המקצועי - כאן היו המשיבים עצמם בעלי הנסיון וכבר נוכחו בכשלון העותרת בהזדמנות קודמת.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן, החלטה - השופט ויתקון. עו"ד קרת לעותרת, עו"ד עדיאל למדינה, עו"ד עודד לב למשיבה שזכתה במכרז. 6.10.74).
בג"צ 399/74 - מחמוד מסארווה נגד רשם ביהמ"ש העליון ירושלים.
*איחור בהגשת בקשה לדיון נוסף בקשתו של העותר לדיון נוסף הגיעה באיחור לביהמ"ש העליון ונדחתה. העותר טוען כי הוא הגיש להנהלת בית הסוהר שבו הוא נמצא את הבקשה במועד וההנהלה איחרה בהגשתה לבימ"ש שאליו היא מיועדת. אם האיחור נגרם שלא באשמת העותר יכול הוא לבקש הארכת מועד אך אין מקום לעתירה לבג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. 21.10.74).
בג"צ 385/74 - רשף מכשירים לכיבוי אש בע"מ נגד משרד העבודה ואח'.
*עתירה שהוגשה טרם זמנה המשיבה הוציאה מכרז לביצוע עבודות שונות וביום 28.6.74 הודיעה המשיבה לעותרת שהצעתה לא נתקבלה. ביום 4.8.74 ביקשה העותרת מהמשיבה לנמק את דחיית הצעתה, תוך איום כי אם לא תקבל תשובה תוך 14 יום תפנה לערכאות. היא קיבלה תשובה תוך הזמן האמור והחלו התכתבויות בין הצדדים ולבסוף נכתב מכתב של העותרת ביום 20.9.74 ועל כך השיבה המשיבה ביום 27.9.74 כי מפאת החגים יחול עיכוב במתן תשובה. יומיים בלבד עברו מהחג כאשר העותרת פנתה לבג"צ. העתירה נדחתה. מלכתחילה לא היה זה מן הנימוס ולא מהטעם הטוב לאיים כבר במכתב הראשון בפניה לערכאות. לא היה זה גם מן הראוי שהעותרת תזדרז ותפנה לבג"צ לאחר שהמשיבה ביקשה אורכה של ימים אחדים
מפאת החגים. העותרת לא טרחה לפנות למשיבה מיד לאחר החגים לברר שמא יש עתה תשובה בפיה על פניתה. העתירה הוגשה בטרם זמנה ועל כן נדחתה בלי לדון לגוף הענין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד י. רסלר לעותרת. 10.10.74).
בג"צ 315/74 - מרדכי פינקלשטיין ואח' נגד המועצה האיזורית מרחבים.
*עתירה בענין חוקיות ועד אגודה העתירה מכוונת נגד בחירה המשיב השלישי (המשיב) כציר המושב יפרח למועצה האזורית מרחבים (להלן - המשיבה).
לטענת העותרים נבחר המשיב ע"י ועד האגודה כשבישיבת הועד השתתפו שני אנשים שלא נבחרו מעולם לועד. העתירה נדחתה. הסכסוך האמיתי שבגללו הוגשה העתירה מתיחס לשאלה אם שני חברי הועד האמורים מכהנים כדין בועד האגודה. שאלה זו היא בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי ואין זה ענין לבג"צ לענות בו.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. שפירא לעותרים. 9.10.74).
ע.פ. 170/74 - דוד אבני נגד מדינת ישראל.
*ניתוק הקשר שבין מהירות מופרזת לבין גרימת חבלה המערער הורשע בעבירה של נהיגת רכב במהירות מופרזת ושכתוצאה מכך גרם לתאונה שבה נחבל חבלה של ממש. הערעור מכוון נגד ההרשעה בגרימת התאונה והערעור נתקבל. כמסתבר נכנס הרכב שבו התנגש המערער למסלול נסיעתו בנסיבות שהמערער לא יכול היה לצפות אותם וברור שגם אילו היה המערער נוהג במהירות המותרת לא יכול היה למנוע את ההתנגשות, לא היה קשר סיבתי בין המהירות המופרזת של המערער ובין התאונה ועל כל פנים נותק הקשר הסיבתי ע"י הופעתו הבלתי צפויה של הרכב האחר המהווה רשלנות שאותה לא חייב היה המערער לחזות מראש.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר. י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מנדה למערער, עו"ד ד. גונדי למשיבה. 16.10.74).
ע.פ. 191/74 אליעזר עצמון נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גניבת ציוד צבאי) המערער הורשע בגניבת מעילי רוח שהגיעו מחוץ לארץ עבור צה"ל בחודש נובמבר 1973 כאשר נמשכה מלחמת ההתשה בחזית הצפונית והחיילים היו זקוקים לביגוד חם. תחילה הורשעו נאשמים אחדים ועליהם הטיל ביהמ"ש המחוזי ששה חדשי מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. לאחר מכן הורשע המערער וביהמ"ש המחוזי עמד על כך שאחד הנאשמים האחרים היה הרוח החיה במעשה ולכאורה צריך עונשו להיות חמור יותר מאשר של המערער. ברם, אין בידי ביהמ"ש להקל נוספות עם המערער לאחר שכבר הקל עם הנאשמים האחרים. הערעור על כך נדחה. אמנם מן הדין היה להחמיר יותר בדינו של הנאשם האחר ואולם לאחר שביהמ"ש המחוזי הקל בדינו של הנאשם האחר, אין המערער יכול לצפות שיוטל עליו עונש שהוא פחות מן העונש המינימלי שניתן היה להסתפק בו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. לוריא למערער, עו"ד גב' לרנר למשיבה. 13.10.74).
ע.פ. 99/74 - אחמד חלים נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת רצח המערער הורשע בעבירה של רצח וערעורו נדחה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבל את גירסת התביעה כי המנוח לא איים על המערער בסכין כפי שהלה טען בביהמ"ש. אשר להחלטה והכנה לרצח הרי על אף העובדה שהאקדח שבו בוצע הרצח היה בידי המערער ברשיון, על כל פנים בנטילת האקדח ושליפתו לאחר דין ודברים עם המנוח די להצביע
על ההכנה וההחלטה. דברי גנאי שהשמיע המנוח כלפי המערער לא היה בהם כדי לקנטר אדם סביר למעשה חמור כמו הריגת אדם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד נ. ממן למערער, עו"ד גב' לרנר למשיבה. 13.10.74).
ע.פ. 213/74 - חנא מנצור נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בנסיון לסחור בסמים המערער הורשע בנסיון לסחור בסמים לאחר שהציע לשני תיירים בעיר העתיקה בירושלים למכור להם חשיש. טענת המערער הינה כי בהצעה זו בלבד לא הושלמה העבירהשל נסיון לסחור בסמים. טענה זו אין לקבל. בהצעת הסם למכירה עשה המערער מצידו את כל הנחוץ כדי לעשות את מעשה העבירה. מה שהיה חסר להביאו לידי גמר היתה רק הסכמתו של האיש שלו הוצעה העיסקה דבר שאינו תלוי עוד במערער. הצעת הסם למכירה היא מעשה גלוי וברור לצורך ביצוע העבירה של סחר בסמים. זה נכון גם במקרה שלפנינו למרות שבידי המערער לא נמצאו הסמים כאשר נעצר. הרי זה מנהגם של סוחרים בסמים שאינם מחזיקים אצלם את הסם אלא במקום סתר ורק לאחר שמסכימים עם הקונה על המחיר מביאים את הסם.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אבו טועמה למערער, עו"ד עדיאל למשיבה. 14.10.74).
ע.א. 361/73 - ציון סאסי נגד אנגל מנדל ואח'.
*חיוב נהג בפיצויים בהסתמך על הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" המערער נהג במכונית, איבד את השליטה על ההגה, עלה על המדרכה ונכנס לחנויות של המשיבים וגרם נזק. ביהמ"ש המחוזי הפעיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" וחייב את המערער בפיצויי נזיקין והערעור על כך נדחה. על המערער היה לשכנע את ביהמ"ש כי השבר במנגנון ההגה אירע לפני איבוד השליטה על ההגה ולא לאחר מכן; כי לא ניתן היה לחוש בתקלה במנגנון ההגה ולא ניתן לגלות את התקלה באמצעים סבירים לפני שנשבר מנגנון ההגה; כי גם לאחר אובדן השליטה בהגה עשה הנתבע כל מה שמצפים מנהג סביר כדי למנוע את ההתנגשות. לענין שבר במנגנון ההגה קבע ביהמ"ש המחוזי כי זה אמנם אירע לפני אובדן השליטה, ברם לענין גילוי התקלה פסק ביהמ"ש שהמערער יכול היה לגלות את מצבו הפגום של ההגה במכונית לפני התאונה. הוא לא הביא כל עדות שתראה כי לפי מאזן ההסתברות לא היה בידו לגלות את הפגם. כיון שכך אין צורך לברר את השאלהאם עשה המערער כל מה שניתן לצפות ממנו כדי למנוע את ההתנגשות.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן, החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מאירוב למערער, עו"ד נתיב למשיבים. 17.10.74).
ע.א. 256/74 - שלמה רוטנשיין נגד עזבון המנוח אברהם פלדמן ואח'.
*העברת תובענה מהמרצה לתביעה רגילה המערער קנה חנות מקבלן שהקים בית על חלקה ושעד היום לא נרשמה על שמו. הבעל הרשום של החלקה נפטר ומנהלי עזבונו הם הנתבעים. המערער הגיש תביעה בדרך המרצה לביצוע בעין וביהמ"ש הורה להעביר את הענין לדיון כתובענה רגילה. הערעור על כך נדחה. רשותו של המערער לעתור בהמרצה לקבלת סעד הצהרתי כפופה לשיקול דעת ביהמ"ש להפנות את בעלי הדין לתובענה רגילה. אילו בוטלה ההמרצה בשל כך בלבד שכוונת המערער הינה לזרז את בירור הענין ולהרויח זמן לא ניתן היה לתמוך בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. ברם בנוסף לנימוק הנ"ל הביא ביהמ"ש המחוזי נימוקים אחרים להחלטתו ובין היתר העובדה שהנתבעים כופרים בסמכותו של הקבלן למכור את החנות והגנת העזבון מעוררת שאלות נכבדות שבעובדה ושבחוק המצדיקות בירור התובענה בדרך הרגילה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מייזליש למערער, עוה"ד טרכטינגוט וצ. גינצברג למשיבים. 17.10.74).
ע.א. 309/73 - יצחק אביטרור נגד אברהם ורשבר ואח'.
*חלוקת האחריות בין שני נהגים מזיקים בכביש פלוגות אירעה התנגשות בין משאית צבאית ובין אופנוע. האופנוע לא נסע לימין הדרך והתקרב לקו ההפרדה באמצע הכביש ואילו המשאית הצבאית שעקפה את האופנוע הימינה והיתה קרובה אף היא לאמצע הכביש ולא התרחקה מהאופנוע. אירעה התנגשות שבה נפצע אדם שנסע בסירה שהיתה מחוברת לאופנוע. הנפגע הגיש תביעה נגד נהג המשאית הצבאית ונגד המדינה בעילת רשלנות ואלה תבעו שיפוי מאת רוכב האופנוע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שני הנהגים היו אשמים בנהיגה רשלנית והטיל על המערער, נהג האופנוע, %40 מן האחריות. הערעור על כך נדחה. לפי הנתונים יכול היה נוהג האופנוע להימין יותר ולא לנסוע במרחק של שני מטר משפת הכביש וקרוב לקו ההפרדה,והוא הדין בנהג המשאית הצבאית שיכול היה להתרחק שמאלה כשראה שהאופנוע נוסע באמצע הכביש. ביהמ"ש העליון ציין כי למרבה הצער מדובר כאן באחד מן הערעורים שאינם חדלים לבוא בפני ביהמ"ש העליון אף כי לא מתעוררת בהם כל שאלה משפטית. הבאת ערעורים שאין להם כל סיכוי של הצלחה יש בה שימוש לרעה, בערכאה של ביהמ"ש העליון והדבר מונע ממנו להתפנות לדיון במשפטים הראויים להתברר בפניו. אי לכך, כדי ליתן ביטוי למורת רוחו על הגשת הערעור, נקבע סכום ההוצאות שעל המערער לשלם בסך 5,000 ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. 13.10.74).
ע.א. 224/74 - ניגויז רחל נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.
*הארכת מועד לתביעת פיצויים בהסתמך על הטעות "הגרמנית" המערערת הגישה בקשה לפיצויים בשנת 1964 ואז ביקשה הארכת מועד על יסוד נימוקים רפואיים. הבקשה נדחתה בשעתו מן הטעם שהועדה לא שוכנעה בקיום הנימוקים הרפואיים. בינתיים חל שינוי במדיניות הישראלית וכל אלה שהסתמכו על "הטעות הגרמנית"ניתנה להם הארכת מועד להגשת תביעה לפיצויים. שינוי המדיניות חל בשנת 1965 ואף על פי כן פנתה המערערת רק ב- 1969 בבקשה להארכת מועד והסתמכה על "הטעות הגרמנית", בקשתה נדחתה והערעור על כך נתקבל. על פי הלכת ביהמ"ש העליון יש לאשר דחיות מועד גם אם הבקשה על יסוד הנימוק הגרמני הוגשה באיחור. ביהמ"ש שלל את נימוקה של הרשות המוסמכת שראתה חוסר תום לב בכך שבנימוקה בשנת 1969 הסתמכה המערערת על הטעות הגרמנית בלבד ולא על הנימוקים הרפואיים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. הראל למערערת, עו"ד פ. אלבק למשיבה. 3.9.74).
ע.א. 404/73 - סטפן אלכסנדר נגד מדינת ישראל, ואח'
*קביעת פיצוי לדייר מוגן בגין הפקעה
המערער היה דייר מוגן בנכס שהופקע על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל וביהמ"ש פסק לו פיצויים בהתאם להערכת שמאי מטעם המשיבים לעומת הסכום שתבע המערער עפ"י הערכת השמאי שלו. ההערכה מטעם המערער התבססה על סכום שיצטרך המערער להוציא כדי להשיג סידור חלוף דומה לזה שהיה לו, בעוד שהשמאי מטעם המשיבים ביסס את הערכתו על שווי של השכירות המוגנת. המערער טען שחל על הענין דנא סעיף 9 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל לענין החישוב עפ"י ההוצאות של הסידור מחדש, אך לא הביא הוכחות בביהמ"ש המחוזי לענין זה. על כן נדחה הערעור. אשר לפסיקת רבית - המערער ממשיך להשתמש במקום ומפיק ממנו את מלוא ההנאה ועל כן אין לו זכות לרבית אלא מיום מסירת החזקה.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד נ. לאונר למערער, עו"ד ד. גורני למשיבים. 16.10.74).