ע.א. 471/73 - עוה"ד ד. אחיעזר וד. שטרן מקבלי נכסים ... נגד אי.אס.אל. בע"מ ואח'
*זכויות בעל אגרת חוב שיש לו שעבוד צף.
* המחאת חוב הנוגדת את תנאי אגרת החוב.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק המ' 3894/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים הם כונסי נכסים של אלקטרוג'ניקס בע"מ (להלן - החברה). ביום 191.72 נכתב מכתב ע"י החברה לחברה בשם אלסינט בע"מ שבו מודיעה החברה לאלסינט כי "המחאנו עפ"י חוק המחאות חיובים תשכ"ט לאי.אס.אל בע"מ...כל סכומי הכסף המגיעים ושיגיעו לנו מכם"...אלסינט אישרה את הסכמתה להמחאת החוב. לפני כן, ביום 30.7.70, עשתה החברה איגרת חוב לטובת בנק מזרחי ובה קיבל הבנק שעבוד צף על כל נכסי החברה, ושיעבדה לבנק "את כל הנכסים הרכוש והזכויות ... שיש לחברה כעת ושיהיו לה בעתיד". כן התחייבה החברה שלא להעביר או לשעבד את הרכוש המשועבד ללא הסכמה מראש מהבנק. כאשר נתמנו כונסי הנכסים נשארה החברה חייבת למשיבה סכומי כסף שונים והמשיבה ביקשה לממש את המחאת החוב אצל אלסינט. זו היתה חייבת לחברה סכומי כסף והעבירה אותם לכונסי הנכסים שיחליטו מה לעשות בכספים. בינתיים גם עיקלו עובדי החברה את הכספים שבידי אלסינט. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה הינה הזכאית הראשית לקבלת הכספים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. מכתבה של החברה לאלסינט אינו מהווה המחאת חוב אלא הודעה לחייב על ההמחאה, ברם לפי חוק המחאת חיובים, העברת זכות אינה חייבת להעשות בכתב והיא תופסת מזמן שנעשתה אף 'אם לא נמסרה הודעה על ההעברה לחייב. המכתב הנ"ל מהוה ראיה על קיום המחאה בין החברה לבין המשיבה.
ב. העובדה שהמשיבה הגישה הוכחת חוב לכונסים במלוא סכום החוב מבלי שניכתה כל סכום עקב ההמחאה אינה אומרת שלא נעשתה המחאה. בהעדר הסכם המסדיר את היחסים בין הממחה ונמחה כתוצאה מהעברת החוב, הרי התוצאה של העברת הזכות היא שהנמחה נעשה הנושה של החייב במקום הממחה אך כל עוד לא פרע החייב את חובו עומדת לנמחה הזכות לגבות את המגיע מהממחה.
ג. בניגוד לנושה שמגיש הוכחת חוב בפירוק חברה או פשיטת רגל ואינו מציין שיש לו שעבוד להבטחת חובו שהוא מפסיד את הבטוחה שלו, אין הדבר חל על הגשת הוכחות חוב לכונס נכסים ואין ללמוד מהגשת הוכחת חוב על מלוא הסכום שההמחאה לא נעשתה. ד. משנעשתה העברת הזכות חדל החוב להיות חלק מנכסי החברה ונעשה חלק מנכסי המשיבה ולפי ניהול חשבונות נכון צריכה החברה לציין דבר זה בספרי החשבונות של החברה. אם בספרי החברה ממשיכה אלסינט להיות חייבת הרי שהחברה לא ניהלה את חשבונותיה כראוי אך אין מכך ראיה שהמחאת הזכות לא נעשתה.
ה. נוסח מכתב ההודעה על ההמחאה מצביע על כך שנעשתה כאן העברה מוחלטת של החוב ולא בדרך של שעבוד הטעון רישום לפי חוק המשכון, ואשר אם לא נרשם בטל הוא כלפי כונס הנכסים.
ו. אין צורך להכריע כאן בשאלה אם המחאת חוב תופשת בזכות עתידה גם לגבי חוזה שטרם נעשה בעת שההמחאה נעשית, שכן המערערים לא הצליחו להוכיח מבחינה עובדתית שבעת עשיית ההמחאה לא היה עדיין הסכם בין החברה לבין אלסינט שכתוצאתו נבעו יותר מאוחר החיובים של אלסינט לחברה.
ז. לטענת המערערים שיש לפסול את ההמחאה באשר נעשתה בניגוד לאיסור שבאגרת החוב - השעבוד של הבנק על זכויות החברה הוא שעבוד צף והלכה פסוקה היא ששעבוד צף שהוא שעבוד מן היושר נדחה בפני זכות שבדין שנרכשה בתום לב ובתמורה. בדרך
כלל בשעבוד צף אין מניעה שהחברה תמשיך למכור או למשכן את רכושה אלא אם הותנה איסור מפורש בהסכם השעבוד.
ח. על המערערת היה להוכיח שהמשיבה ידעה כאשר נעשתה המחאה כי על החברה נאסר להעביר את הרכוש המשועבד. טענת המערערים היא שלמשיבה היתה ידיעה קונסטרוקטיבית על כך הנובעת מרישום אגרת החוב אצל רשם החברות. טענה זו אין לקבל. ע"י רישום השעבוד מקבל מי שבא במגע עם החברה ידיעה קונסטרוקטיבית על הפרטים שנרשמו אצל רשם החברות אך הגבלה על זכות החברה להעביר את הנכס המשועבד איננה בין הפרטים הטעונים רישום ואין ההלכה על ידיעה קונסטרוקטיבית חלה על פרט זה שבהסכם השעבוד, רישום שעבוד צף אינו נותן ידיעה לכולי עלמא על ההגבלות שבהסכם שעבוד הצף, לכן ההגבלות האלה אינן פוגעות בקונה או בבעל שעבוד שרכש את זכותו מבלי לדעת על קיום ההגבלות. עיון ברישום אצל הרשם לא היה מגלה את קיום ההגבלה ואין לייחס למשיבה ידיעה קונסטרוקטיבית על קיום ההגבלה.
ט. אין גם לקבל את טענת המערערים שעל ביהמ"ש לשחרר אותם ככונסי נכסים מההתחייבות לפי הסכם ההמחאה. יש מקרים שיכול ביהמ"ש להורות לכונס נכסים שלא לבצע חוזה שנעשה ע"י החברה אך זאת כשנסיבות הענין מצדיקות אי ביצוע החוזה, בעניננו אין הכונסים צריכים לבצע שום חוזה בשם החברה כי הסכם ההמחאה אינו טעון ביצוע מצידם אלא השאלה היחידה היא מי זכאי לכספים שחייבת אלסינט לחברה. אין גם הצדקה להעדיף זכויות הבנק על זכות המשיבה.
י. מכיון שזכות העובדים לפי העיקול תלויה בזכות החברה לכספים שהעובדים עיקלו ומכיון שלחברה אין זכות על כספים אלו; ממילא גם אין קיום לעיקול של העובדים על הכספים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד ז. המר למערערים, עו"ד ד. פישלר למשיבה. עו"ד צ. יפה לעובדים. 30.9.74).
ע.א. 418/73 - יוסף לייט נגד קצין התגמולים משרד הבטחון
*התעוררות מחלה רדומה בעת השירות הצבאי לצורך הכרה בנכות.
(ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) בתיק ע.נ. 4643/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער גוייס לשירות צבאי ביום 1.8.67 בפרופיל רפואי 89 (סעיף עיניים) ושוחרר ביום 23.8.70 עם פרופיל רפואי 49. בתקופת שירותו בצה"ל שירת המערער ביחידות קרביות והשתתף בקרבות ובמבצעים רבים, ביניהם מארבים בלילות בתנאים קשים, עבר צניחות וקורסים שונים לקצינות שהיו כרוכים במאמץ פיסי ונפשי רב. לקראת סוף שירותו יצא לקורס אימונים בנגב ושם החל להרגיש ברע ואושפז בבית חולים שם אובחנה אצלו פעילות יתר של בלוטת המגן וסכרת. הועדה הרפואית החליטה להכיר במחלת בלוטת המגן כמחלה שנגרמה עקב השירות אך לענין מחלת הסכרת דחתה את תביעת המערער מן הטעם שזו מחלה קונסטיטוציונית ואין היא קשורה לשירות בשום צורה. חוות הדעת הרפואיות מטעם המשיב היו כי תנאי השירות בעת הקורס והאי- מונים היו נוחים מבחינה פיזית ונפשית. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. השאלה המתעוררת היא כאשר מחלה קבועה ורדומה בגופו של אדם ומתגלה לראשונה בתקופת השירות אימתי תחשב כנובעת מן השירות. הדעה המקובלת על הרופאים היא שמבחינה רפואית אין לראות את המחלה כנובעת מן השירות גם אם היא פורצת כתוצאה מהשירות אלא אם היה בשירות גורם חיצוני או אירוע בלתי רגיל הקשור בשירות שהפעיל את המחלה. אולם דעה זו אינה תואמת את ההלכה המשפטית הרואה את הקשר הסיבתי בין השירות והמחלה לאו דוקא באירוע יוצא דופן העשוי לגרום להתגלותה כי אם בתנאים הכלליים של השירות הצבאי הפעיל המלווה בדרך כלל במאמץ גופני ובמתח נפשי רב.
ב. אין לקבל את חוות דעתו של הרופא מטעם המשיב כי המערער היה שרוי בתנאים נוחים מבחינה פיזית, ונפשית וזאת אם נתייחס לעדותו של המערער על המתח והתנאים הקשים שבהם שירת.
ג. יש לציין גם את חוות הדעת של הרופא מטעם המערער שקיים קשר בין מחלת בלוטות התריס למתח הנפשי שבו היה נתון המערער וכן שפעילות היתר של בלוטת התריס נמצא גורם להתפתחות הסכרת.
ד. גם אם נקבל את דעת הרופאים כי המחלות שבהן חלה המערער הינן קונסטיטוציונליות תורשתיות, שהיו בגופו של המערער, הרי אלה לא נתנו אותותיהן לפני הגיוס ולכל הדעות תנאי השירות שלו היו מלווים במאמץ גופני ניכר ובמתח נפשי. מסתבר שהם הם ששחררו את המחלה שהיתה רדומה ואלמלא כן אין כל סיבה לחשוב שהמחלה היתה מופיעה באותו זמן דוקא ובאותה עוצמה.
ה. השאלה האמיתית היא אם האיש היה נתון בתנאים קשים יוצרי מתח ודאגה מעל ומעבר לאלה הצפויים בחיים האזרחיים, ולאו דווקא אם אירע לאיש בעת שירותו אירוע יוצא דופן.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד ש. שרון למערער, היועץ המשפטי למשיב. 23.10.74).
ע.א. 246/73-245 - פקיד השומה ת"א נגד תכנון המים לישראל בע"מ
*מס הכנסה מרווחי כספים שהופרשו לקופת פיצויי פיטורין.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בע.מ.ה. 933/72 - ברוב דעות נדחה ערעורו של המערער ונתקבל ערעורה של המשיבה).
.
העובדות:
עובדי המשיבה יסדו קופת תגמולים ופיצויי פיטורין והמשיבה מעבירה מדי חודש לקופה סכומי כסף שונים. באחת משנות המס הסכימה החברה כי תשעה עובדים יפסיקו עבודתם וכתוצאה מכך שולמו לעובדים הסכומים שהצטברו בחשבונותיהם בקופה כפיצויי פיטורין ותוספת סכומים מסוימים שהחברה שילמה מכספיה היא וכן היו לעובדים אלה רווחים שסכומי פיצויי הפיטורין הכניסו בקופת התגמולים. הסכומים הנ"ל עלו על משכורת של חודש לשנת עבודה והמשיבה פנתה לפקיד השומה שישתמש בסמכותו עפ"י החוק ויגדיל את המענק שמותר לתת לעובדים. פקיד השומה חילק את קבוצת העובדים לשתי קבוצות: לקבוצה אחת אישר פיצויי פיטורין של חודשוחצי לשנה ולקבוצה שניה אישר פיצויי פיטורין של 2250 ל"י לשנה (המקסימום המותר בחוק) ובאישור זה הוסיף כי יש לראות את הריבית והפרשי ההצמדה שהצטרפו לפיצויים שבקרן הפנסיה חלק בלתי נפרד מהפיצויים. לאתר מכן הוברר כי אם מוסיפים את הרבית והפרשי ההצמדה עולים
הסכומים בקבוצה הראשונה על מכפלה של חודש וחצי ובמקרה השני על מכפלה של 2250 ל"י. פקיד השומה דרש תשלום מס הכנסה מן הסכומים העולים על המכפלות כאמור וביהמ"ש המחוזי החליט כדלהלן: ביחס לאותה קבוצת עובדים שבה לא סייג פקיד השומה במפורש כי הרווחים של קרן הפנסיה יכללו בסכום שהוא מאשר אין לשלם עבור רווחים אלה מס הכנסה, ואילו בקבוצה השניה שבה ציין במפורש שיש לראות ברבית והפרשי הצמדה חלק בלתי נפרד מהפיצויים יש לשלם מס הכנסה מהסכום העודף. על כך הערעור.
החלטה - (חלק ראשון - ערעור פקיד השומה):
השופט י. כהן דעת מיעוט: יש לקבל את ערעורו של פקיד השומה ולחייב במס הכנסה גם את הקבוצה הראשונה באותם הסכומים העולים על מכפלה של חודש וחצי בשנות העבודה.
השופטים מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני, עציוני: יש לדחות את ערעורו של פקיד השומה.
(חלק שני - ערעורה של החברה):
השופטים מני, י. כהן דעת מיעוט: יש לדחות את ערעורה של החברה. השופטים מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני: יש לקבל את ערעורה של החברה ולפטור מתשלום מס הכנסה בקבוצה השניה גם את הסכום העולה על 2250 ל"י לחודש.
פסקי דין מקיפים נכתבו ע"י השופטים מני, י. כהן, ויתקון. כן כתב פס"ד קצר מ"מ הנשיא זוסמן.
השופטים לצורך החלטותיהם התייחסו בעיקר לסעיפים 3(ד)(1) לפקודת מס הכנסה והיחס שבין זה לסעיף 9(7א)(א) לפקודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן , ויתקון, מני, עציוני, י. כהן עו"ד ד. נייגר לפקיד השומה, עו"ד י. עמיהוד בן פורת למשיבה. 17.10.74).
ע.א. 350/74 - חברת בטוח מגדל ואח' נגד מסעוד ממן ואח'
*הבאת ראיות במשפט אזרחי הנוגד פסק דין שניתן במשפט פלילי.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 1231/70 - הערעור נתקבל).
.
העובדות:
בשנת 1966 אירעה התנגשות בין רוכב אופנוע שבו נהג המשיב מסעוד ממן לבין טנדר שהיה מבוטח אצל חברת הביטוח מגדל (להלן המערערת). במושב האחורי של האופנוע ישב אחיו של מסעוד ממן יחיאל ממן, (המשיב השני), השנים נפצעו. בשנת 1967 הועמד מסעוד ממן לדין פלילי ולאחר שמיעת העדויות קבע ביהמ"ש כי הוא אשם בכך שלא נהג את רכבו בצד הימני של הכביש וכן בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, השאלה במשפט הפלילי היתה אם מסעוד נהג בזהירות ובמסלול הנכון והנהג השני סטה אם לאו. לאחר שהוגשה התביעה האזרחית של המשיבים נגד המערערת פורסם חוק לתיקון פקודת הראיות שעל פיו הממצאים והמסקנות של פס"ד פלילי המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. כאשר התובעים העלו את עדיהם להוכיח שמסעוד לא היה אשם בתאונה ביקשו המערערות להגיש פסה"ד הפלילי והתנגדולהבאת ראיות הנוגדות את פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את התנגדות המערערות בקובעו כי ההוראה בדבר קבילותו של פסה"ד המרשיע במשפט אזרחי כראיה אין להחילה רטרואקטיבית. לדעתו אין מדובר כאן בתיקון הנוגע לדרכי הדיון באשר במשפט הפלילי נקבעו זכויות והתחייבויותברורות של הצדדים המעורבים. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. בפסה"ד הפלילי לא נקבעו לא זכויות ולא התחייבויות ברורות ביחסי הצדדים המתדיינים במשפט האזרחי אלא נקבע אם הנהג אשם או לא אשם לצורך המשפט הפלילי.
אלמלא התיקון בפקודת הראיות לא היה בפסה"ד הפלילי כדי ליצור כל מעשה בי"ד בין הצדדים האזרחיים.
ב. תיקון החוק נוגע לדרכי הראיה בלבד ותוצאתו היא שפסק ההרשעה הפלילי שלפני כן לא היה ראיה קבילה במשפט אזרחי הוכשר לראיה ועם הגשתו מוגבלת האפשרות לסתור את האמור בו.
ג. שינוי דיני הראיות כמוהו כשינוי בסדרי הדין והוא חל על כל הליך שבפני ביהמ"ש ואין זה חשוב אם ההליך החל לפני צאת החוק המתקן או אחריו, האף אין נפקא מינה בכך שהעילה נושא אותו הליך תמה והושלמה כולה בעבר.
ד. אין הנתבע צריך להמתין, אף אינו יכול להמתין, בדרישתו להציג את פסה"ד הפלילי עד שיגיע תורו להביא ראיית. שכן עליו להתנגד להבאת ראיות הבאות לסתור את פסה"ד הפלילי גם כאשר ראיות אלה מובאות ע"י התובע. על כן זכאי הוא כבר באותו שלב לדרוש להביא כראיה פסה"ד הפלילי במסגרת התנגדותו להבאת ראיות של התובע.
ה. בעוד האיש שהורשע בעצמו, בעניננו הנהג מסעוד ממן, אינו יכול להביא ראיות לסתור את פסה"ד הפלילי ורק לעתים נדירות יאפשר לו ביהמ"ש להביא ראיה כזו מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות דין, הרי אחיו שלא היה צד במשפט הפלילי יכול להביא ראיות לסתור את המימצאים של בימ"ש הפלילי. אולם גם לגבי אדם שלישי כזה מהווה פסה"ד המרשיע ראיה לכאורה כשרה שמותר לצד שרוצה להעזר בו להביאו כראיה, משקלו של פסה"ד הזה כראיה כנגד האדם הזר יהיה רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי על פיהן את המסקנות של ביהמ"ש הפלילי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני , י. כהן עו"ד ויינברג למערערות, עו"ד לויתן למשיבים. 23.10.74).
ע.א. 140/73 - יוסף שרם נגד שמואל גרינברג
*תשלום "פיצוי סמלי" בהפרת חוזה לאחר חקיקת חוק החוזים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי (השופטת וינוגרדוב) בה.א. 1483/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
ביום 27.3.71 נכנס לתוקפו חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). ביום 1.4.71 נעשה חוזה בין המערער כמשכיר לבין המשיב כשוכר שענינו שכירות מושכר למשך שנה אחת ודמי השכירות היו 600 ל"י. המערער הפר את החוזה והמשיב הגיש נגדו תביעת פיצויים לביהמ"ש המחוזי בסכום של12,000 ל"י. לא הצדדים ולא ביהמ"ש התייחסו לחוק החוזים החדש שכבר חל על הסכם זה, ביהמ"ש המחוזי פסק למשיב "פיצויים סמליים" בסך 500 ל"י לאחר שהמשיב לא הוכיח את הנזק של 12,000 ל"י. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. לפי המשפט האנגלי יכול היה ביהמ"ש לחייב נתבע בתשלום פיצוי סמלי אם התובע הוכיח הפרת חוזה ולא הוכח מידת נזקיו. אולם בענינים שהחוק החדש חל עליו אין להזקק עוד לדיני המשפט המקובל.
ב. סעיף 11 לחוק החדש דן בשני מקרים שבהם רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק ובשני המקרים מדובר בנזק שהוא גלוי לעין, שעובדת גרימתו אינה טעונה
ראיה, ושעורו נקבע בחישוב אריתמטי פשוט. מכלל הן אתה שומע לאו. מקום שהנזק הוא מן הגלויות שאינן צריכות ראיה מותר לפסוק פיצויים אף ללא הוכחת נזק ומקום שהנזק הנובע מהפרת החוזה איננו גלוי וצריך ראיה, אין ביהמ"ש פוסק פיצויים אלא אם הוכח הנזק להנחת דעתו.
ג. לפי סעיף 10 לחוק זכאי המשיב לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו ובעד תוצאות ההפרה אך תנאי הוא למימוש זכות הפיצויים שהמשיב יוכיח את נזקו כתוצאה מהפרת החוזה ע"י המערער. משלא הוכיח את נזקו להנחת דעתו של ביהמ"ש תביעתו לפיצויים צריכה להדחות ואין מקום לפיצויים סמליים.
ד. אילו התכוון המחוקק להשאיר לביהמ"ש סמכות לפסוק פיצויים סמליים כאשר התובע לא מוכיח את נזקו כי אז צריך היה הדבר להאמר מפורשות בחוק.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן. י. כהן. עו"ד א. שליה למערער, עו"ד מ. לוינסון למשיב. 31.10.74). ע.א. 481/73 - א. רוזנברג, עו"ד מנהל עזבון נגד אפרים שטטל
*החלת חוק הגנת הדייר על "בן זוג הידוע בצבור".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים ארליך, כהן, ואבנור) בע.א. 118/72 - הערעור נדחה ברוב דעות).
. העובדות:
המנוחה אירמה ביין התגוררה כדיירת בדירה שהיתה שייכת למנוחה אלזה ברגמן שהמערער מנהל עזבונה. המשיב חי עם המנוחה אירמה ביין חיים משותפים במשך כ-11 שנה כבעל ואשה לכל דבר. השנים היו "ידועים בצבור", ברם הכל ידעו שהשניים אינם נשואים, לאחר מותה של אירמה ביין ביקש המשיב לזכות בהגנת הדייר, מכך סעיף 16 (א) לחוק הגנת הדייר, המורה כי בן זוג של דייר מוגן יהיה לדייר אם הדייר נפטר ולנוכח האמור בסעיף 1 לחוק כי בן זוג "לרבות הידוע בציבור כבן זוג". שופט השלום שבפניו באה המחלוקת שבין הצדדים פסק כי הכוונה "ידוע בציבור כבן זוג" הינה שהציבור, היינו השכנים והמכרים סבורים בטעות כי השניים נשואים ומכיון שכאן ידעו שאינם נשואים ציווה על המשיב לפנות את הדירה. ביהמ"ש המחוזי שאליו ערער המשיב פסק כי בן זוג זוכה בהגנת החוק אם ידוע בציבור כבן זוגו של המנוח היינו כבן זוג שחי אתו ביחד, וזאת אף אם הכל יודעים כי למעשה לא היו נשואים, על כך הערעור.
החלטה - השופטים מני וי. כהן (בשני פסקי דין נפרדים - דעת מיעוט):
צדק בימ"ש השלום כי בן זוג נהנה מהגנת החוק כשהוא ידוע בציבור כבן זוג וכאשר הציבור סבור בטעות שהשניים נשואים. אין החוק מגן על בן זוג החי עם השני חיי בעל ואשה כאשר הציבור יודע שלמעשה אינם נשואים.
השופטים עציוני, ויתקון, מ"מ הנשיא זוסמן (בשלושה פסקי דין - דעת הרוב):
המחוקק בא לתת הגנה של קורת גג לבן הזוג הנותר בחיים ולשם כך פרש את חסות החוק גם על בן זוג שלא היה נשוי ובלבד שחי עם בן הזוג המנוח ביחד כבעל ואשתו. אין זה נפקא מינה אם הציבור חשב שהם נשואים או שהציבור ידע שאינם נשואים, בכל מקרה אם חיו ביחד "כידועים בציבור" זכאי בן הזוג הנותר בחיים להגנת החוק על זכויותיו כדייר מוגן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן , ויתקון, מני, עציוני, י. כהן עו"ד ד. אשכנזי למערער, עו"ד צ. יעקבי למשיב. 17.10.74).
ע.א. 26/73 - רות ויואל מגן נגד אברהם נקר
*ביצוע בעין של הסכם להעברת מניות.
* העברת מניות לאחר תחילת פירוק חברה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט לרון) בת.א. 243/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הראשון והמשיב היו בעלי מניות ומנהלים של חברת "לום מתכת אשדוד בע"מ". ביום 30.9.68 נערך ביניהם הסכם שלפיו התחייב המשיב למכור את מניותיו בחברה לאשת המערער (המערערת) במחיר שיקבע ע"י רואה חשבון של החברה "אשר יעריך את התמורה המלאה והנאותה למניות". מלאכתו של רואה החשבון וביצוע העיסקה צריכות היו להסתיים עד יום 31.12.68. רואה החשבון לא קבע את המחיר בכלל, המערערים לא שילמו דבר למשיב וביום 4.7.69 הגיש המשיב תובענה לביהמ"ש המחוזי בה תבע סכום של 32 אלף ל"י, או לחילופין ביצוע בעין של הסכם מכירת המניות ע"י תשלום הסכום של 32 אלף ל"י כמתיר המניות, או מינוי רואה חשבון שיקבע את מחיר המניות. בעוד המשפט נמשך הגיש המערער בקשה לביהמ"ש המחוזי לפרק את החברה האמורה וביום 21.10.70 נענה לו נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע וציוה לפרק את החברה. בינתיים הקים המערער חברה חדשה בשם "אלום מגן בע"מ" והוא ממשיך במסגרת החברה החדשה את עסקי החברה הקודמת, ואף הוציא מן המושכר הקודם של החברה את כל הציוד והמלאי שהיושם והעבירם למושכר חדש שבו הוא מנהל את החברה, ביום 10.12.72 החליט ביהמ"ש המחוזי לחייב את המערער לשלם למשיב סכום של 21,000 ל"י כמחיר המניות לשם ביצוע בעין של הסכם המכר האמור, ועוד סך 2,500 ל"י פיצויים קבועים ומוערכים מראש עפ"י ההסכם, על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. זו פרשה עגומה של עשיית עושר ולא במשפט ואילו אמנם צדקו המערערים בטענותיהם שאין למשיב עילת תביעה נגדם צריך היה להתייאש מן הצדק שבדין, ברם אין ממש אף באחת מטענותיהם של המערערים.
ב. אין ממש בטענה שההסכם איננו הסכם באשר לא נקבע בו מחיר. בעלי ההסכם הסכימו ביניהם שהמחיר שישולם בעד המניות יהיה ערכן המלא והאמיתי ורואה החשבון רק צריך היה לערוך את חשבון ערכן זה בהתאם להנחיות מפורטות שניתנו לו בהסכם עצמו. בעלי ההסכם לא מסרו לשיקול דעתו של פלוני מה יהיה מחיר המניות אלא הסכימו ביניהם על המחיר והשאירו בידי אחר את החישוב האריתמטי. משלא עשה רואה החשבון את החישוב אין מניעה שביהמ"ש יעשה זאת עפ"י הנחיות ההסכם.
ג. לטענה שבטרם חל חוק החוזים אין הסכם להעברת מניות ניתן לביצוע בעין - במקרה כמו זה שלפנינו, כאשר העברת המניות אושרה כדרוש עפ"י תקנות החברה, אין כל מניעה לצו ביצוע בעין.
ד. לשאלה אם ניתן לבצע הסכם להעברת מניות גם לאחר תחילת פירוק החברה - שאלה זו נענתה בחיוב במשפט האנגלי בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. במקרה שלפנינו מצדיקות הנסיבות מתן צו ביצוע בעין ובעיקר בשל העובדה שה,מערער הוא שביקש את צו הפירוק ולמעשה קיבל לידיו את השליטה המלאה על החברה עוד קודם לכן. המערער שהביא לידי פירוק החברה אינו יכול להשמע בטענה שיש בפירוק כדי לפוטרו מחבותו עפ"י ההסכם שעשה עם המשיב.
ה. לכל הטענות נגד תביעת הביצוע בעין - אין זה משנה כיצד תקרא תביעת המשיב, אם ביצוע בעין, ואם תביעת מחיר המניות, האם תביעת פיצויים, הרי מה שהמשיב תובע ומה שמגיע לו הוא הטבת נזקו על אשר לא שולמה לו במועד התמורה המוסכמת. הוא עשה את שלו בעזבו את החברה ועסקיה בידי המערער ועתה על המערער לבצע את התחייבותו הוא.
ו. אין מניעה לכך שביהמ"ש יפסוק גם ביצוע בעין, היינו תשלום המחיר, וגם פיצויים מוסכמים מראש כאשר המערערים הם שהפרו את ההסכם.
ז. לענין חישוב מחיר המניות - צדק ביהמ"ש שאין הוא צריך כרואה חשבון לאשר כל פרט רק אם ישנה אסמכתא מלאה ודי אם הוא עושה חישוביו בזהירות, ובדיוק הניתנים בנסיבות.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד י. שטיינמן למערערים, עו"ד פ. הרצברג למשיב. 28.10.74).
ע.א. 288/73 - רם טרום בע"מ נגד משה נוימן ואח'.
*פירוק חברה ניתן צו פירוק החברה המערערת בעקבות בקשה של נושה שטען שהחברה אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה. הערעור על צו הפירוק נדחה. החברה נדרשה להפקיד ערבון בסך 1000 ל"י להבטחת הוצאות המשיבים והיא לא עשתה כן וביקשה אורכה של 45 עם כדי להפקיד את הערבון. עובדה זו משמשת ראיה נוספת על מצב עניניה של החברה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד גב' ד. רביב - ברטון למשיבים. 9.10.74).
ע.א. 157/74 - יוסף אלפוצי נגד שלום לוי ואח'.
*ההבחנה בין שוכר לבר - רשות המשיבים, בעלי בית של דירה, השכירו למערער בשנת 1965 דירה ל- 20 חודשים ופורש בהסכם השכירות שחוקי הגנת הדייר לא יחולו על השכירות, משתמה תקופת השכירות הסכימו בעלי הבית להרשות למערער להשאר בדירה לתקופה קצרה ולא נערך הסכם שכירות חדש ביניהם. המערער סירב לפנות את הדירה בטענו כי הפך לדייר מוגן, בימ"ש השלום נתן צו פינוי בקובעו כי אמנם המשיך הדייר להיות שוכר אך לא דייר מוגן, ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק הפינוי אך מן הטעם שהדייר נשאר בדירה כבר-רשות ולא כשוכר והערעור על כך נדחה, בדרך כלל מוכרים שני מצבים - של דייר ושל בר- רשות וההבחנה ביניהם קשה. בעניננו, בהתחשב בתקופה הקצרה שהסכימו בעלי הבית להרשות לדייר לגור ובנתונים האחרים, יש לאמר כי אכן נשאר הדייר במקום כבר רשות. אשר לאבחנה של בימ"ש השלום שראה את המערער כשוכר לפי השכירות המקורית שהינה שכירות לא מוגנת - יתכן שישנה דרך כזו אך אין צורך לקבוע כאן אם אכן קיימת אפשרות שהדייר ישאר במקום כשוכר אך לא כשוכר מוגן למרות שלא נערך חוזה חדש, שכן כאמור ניתן לראות כאן את הדייר כבר-רשות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד י. סלטון למערער, עו"ד א. שגיב למשיבים. 15.10.74).
ע.א. 297/73 - כבל בע"מ ואח' נגד בנק כללי לישראל בע"מ
*התנאת תנאים במתן רשות להתגונן הבנק המשיב הגיש בקשה לביצוע שטרות נגד המערערים והללו בקשו רשות להתגונן בטענה כי הבנק קיבל את השטרות מאדם שלישי והבנק לא קיבל אותם בתמורה ובתום לב והיתה לו ידיעה על טיב השטרות ביחסים שבין המערערים לבין אותו אדם. הרשם נתן למערערים רשות להתגונן אך ביהמ"ש המחוזי שינה את החלטתו והיתנה את מתן הרשות בהפקדת מחצית סכום התביעה בקופת ביהמ"ש. המערערים לא עמדו בתנאי זה וניתן פס"ד
נגדם והערעור על כך נתקבל. המצהירים מטעם המערערים פירטו את הגנתם די צרכם בתצהירים שהגישו וגם נחקרו בחקירה נגדית ולאור הנסיבות לא היה כאן מקום להתנות את מתן הרשות להתגונן במילוי תנאים המכבידים על הנתבעים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. עוה"ד רביב ושבטהולץ למערערים, עו"ד וייגל למשיבה. 21.10.74).
ע.א. 554/73 - צבי שבח נגד יפה שרה ואח'.
*קיום צוואההמנוחה רבקה שבח נפטרה ביום 13.9.71 וארבעה ימים לפני כן, בשכבה על ערש דווי עשתה צוואה שבה הורישה את כל עזבונה למשיבות. בעלה של המנוח, המערער, התנגד לקיום הצוואה אך התנגדותו נדחתה והערעור על כך נדחה. אכן היו ראיות נסיבתיות המעלות חשד שהחתימה על הצוואה איננה של המנוחה ואולם היתה עדות חיובית של רופא במחלקה שבה היתה המנוחה מאושפזת כי המנוחה אכן חתמה על הצוואה וזאת לאחר שהוא, העד, הסביר לה על מה היא חותמת והיא אמרה לו שהיא מבינה על מה היא חותמת והוא אף חתם כעד על הצוואה. עדות זו היתה מהימנה על ביהמ"ש מחוזי ודי היה בה כדי להשתית את המימצא שהצוואה נעשתה בידי המנוחה מרצונה ובדעה צלולה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. כהן למערער, עוה"ד מ. אור וע. וקס למשיבות. 21.10.74).
ע.א. 213/74 - פלוני נגד פלונית.
*מזונות מתוך הנחה כי המערער מרויח 1500 ל"י נטו לחודש, חייב אותו ביהמ"ש המחוזי לשלם מזונות לאשתו ולשני ילדיו בסכום של 800 ל"י ובנוסף לכך לשלם משכנתא בסך 125 ל"י לחודש ולשאת בהוצאות מים, חשמל, מסים וכו'. מכיון שמתברר ששכרו האמיתי היה כ-130 ל"י, הפחית ביהמ"ש את התשלום מ-ס80 ל"י לחודש ל-700 ל"י. בינתיים גם החלה המשיבה לעבוד ועל כן הועמד הסכום שעל המערער לשלם מהתאריך שהאשה החלה לעבוד, על 600 ל"י לחודש עבור מזונות הילדים והטיפול בהם.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד מ. בר- שלטון למשיבה. 32.10.74).
ע.פ. 323/74 - מוחמד שיבלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה) המערער נהג במשאית מעפולה עילית לעפולה כשרכב מסוג סמיטריילר מחובר למשאית. עקב המצב הירוד של צמיגי הסמיטריילר, שהיה ידוע למערער, נע הסמיטריילר הנגרר על פני הכביש בצורה כזו שסטה שמאלה לא פחות מ- 68 ס"מ. לקראת המערער בא מן הכוון הנגדי רכב צבאי והסמיטריילר פגע בו וגרם למותם של שניים מנוסעיו ושניים אחרים נפצעו קשה, המערער הרגיש בתוצאות התאונה אך המשיך לנסוע ונעצר רק כעבור חמישה ימים. הוא הסביר את בריחתו מן המקום בכך שפחד מן האנשים שנתקהלו שם. ביהמ"ש המחוזי מצא אותו אשם בגרימת מוות ובריחה ממקום התאונה ודן את המערער ל- 9 חודשי מאסר בפועל קנס של 3000 ל"י ופסילה לתקופה של 10 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה, בעיקר התעכב המערער על תקופת הפסילה אך לנוכח חומרת המעשה אין מקום להפחיתה, רשלנותו של המערער שגרר מאחוריו סמיטריילר "שרקד" על הכביש וסתם את הדרך הינה רשלנות רבתי ואם לא די בכך ברח מהמקום לאחר הפגיעה. טענת המערער כי ברח מהמקום מתוך פחד שאנשים שנתקהלו במקום יפגעו בו, אינה יכולה לשמש עילה לקולה בעונשו, שכן הוא כלל לא פנה למשטרה עד שנעצר כעבור חמישה ימים. נוסף לכך יש למערער הרשעות קודמות לא מועטות המעידות עליו כי הוא מזלזל בכללי התנועה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד ג. לשם למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 17.10.74).
ע.פ. 326/74 - יוסף ארדנשטיין נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בהתפרצות וגניבה המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של התפרצות וגניבה וכן בעבירה לפי סעיף 311 לפח"פ בגין החזקת טובין שלא יכול להסביר הדרך בה השיג אותם ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על הרשעתו נדחה. באחד הימים, בשעה 5 בערב, בוצעה פריצה בדירה בת"א ונגנבו משם תכשיטים שונים ובאותו יום לאחר כשעתיים נעצר המערער בתוך מונית ונמצאו תכשיטים בבגדיו ובשקית שהיתה מונחת לידו והיו אלה התכשיטים שנגנבו שעתיים לפני כן. כיון שהתכשיטים נמצאו אצלו סמוך אחרי הפריצה, הרי בדין הורשע בעבירות פריצה וגניבה. אשר לתכשיטים שנמצאו לאחר מכן בדירתו של המערער - לגבי אלה לא הוכח כי נגנבו ממאן דהו, אך לפי סעיף 311 לפח"פ די בכך שהתביעה תוכיח שיש רגליים לדבר שהסחורה גנובה והנאשם צריך לשכנע כי רכש את הסחורה בדרך חוקית. בעניננו קבע ביהמ"ש כי יש רגליים לחשד כי רוב התכשיטים גנובים וזאת לנוכח אמצעיו הכספיים של המערער שלא יכול היה לרכוש תכשיטים בכמות כזו, וכן חלק מן התכשיטים היו מונחים מתחת לחלון המרפסת של המערער ועצם המצאם במקום בו נמצאו היא ראיה כי החזקה היתה בלתי חוקית.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד לויט למערער, עו"ד גב' לויצקי למשיב 30.10.74).
ע.פ. 338/74 - מדינת ישראל נגד מנשה רובין
*קולת העונש (ריבוי נשואין) המשיב שהיה נשוי הסתכסך עם אישתו, הופיע במשרד הרבנות בנתניה, הביא עדים שהוא רווק והתחתן עם אשה שניה. כשנודע הדבר לאשתו הראשונה הובא בפלילים ביוזמתה, והוטל עליו עונש של שיטה חודשי מאסר בפועל וקנס של 1000 ל"י, הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון עמד על החומרה הרבה של מעשהו של המשיב, אשר בנגוד למקרים אחרים שבהם דובר באנשים שהגיעו ארצה ושהיו מורגלים לאורח חיים של ריבוי נישואין, הרי המשיב הוא יליד הארץ ויודע היטב דבר האיסור בריבוי נישואין. כמו כן גרם לכך שאנשים יעידו על רווקותו ביודעם שאינו שרוי עם אשה, כיון שכך מן הדין היה להטיל עליו עונש מאסר יותר גבוה. ברם הערעור נתברר יום אחד לאחר שהמשיב כבר סיים ריצוי עונשו ושוחרר מבית הכלא ובדרך כלל אין ביהמ"ש העליון פוסק להחזיר אדם לכלא אפילו העונש שריצה קל יחסית. משום כך הסתפק ביהמ"ש העליון בכך שהגדיל את הקנס והעמידו על 4000 ל"י במקום 1000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' ז. לויצקי למערערת, עו"ד צימרינג למשיב 30.10.74.
=ע.פ. 606/73 - חנאן מעוור נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בגרימת מוות בתאונה המערער נסע בשעת לילה מוקדמת באורות נמוכים כשיכול היה לנסוע באורות מלאים וכך צמצם את טווח ראיתו במידה ניכרת. בנסיעתו גרם למות אדם ובימ"ש השלום קבע כי הוכחה רשלנותו של המערער הן בכך שנסע באורות נמוכים והן בכך שצריך היה לראות את המנוח לפני הפגיעה גם בנסיעה באורות נמוכים ולא כל שכן לו השתמש באורות מלאים. אעפ"כ לא הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה לפי סעיף 218 לפח"פ אלא בעבירה לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה וזאת באשר לדעת שופט השלום יתכן שהנהג ראה את המנוח מהלך על השוליים בנסיבות שלא צריך היה לצפות שיזנק לכביש ולפתע זינק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערער לפי סעיף 218 והערעור על כך נדחה. לאפשרות שהעלה שופט השלום לא היה כל סימוכין בחומר
הראיות ולא עוד אלא שהמערער עצמו הודה שלא ראה את המנוח ולא חש בו עד שנפגע ע"י מכוניתו. המסקנה היחידה המסתברת היא שהנהג לא ראה את המנוח ופגע בו ומכאן הקשר הסיבתי שבין רשלנות המערער לגרם המוות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר, החלטה - השופט ברנזון, עו"ד ילינק למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 30.10.74).
ע.פ. 208/74 - סאדק אל כטיב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לגרום מות ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער כי באחד הימים בסביבות השעה 10.30 בבקר תקף את בת אחיו כשהיא בבית הוריה ודקר אותה 25 דקירות בכוונה לגרום למותה. זאת על רקע כבוד המשפחה באשר היו ראיות שהמתלוננת עסקה בזנות. ביהמ"ש דן את המערער ל-5 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. סמוך לאחר מעשה הדקירה נתגלתה המתלוננת ע"י דוד אחר כשהיא מתבוססת בדמה ושאל אותה מי עשה את המעשה והיא השיבה "דקר אותי דודי סאדק אל כטיב". בבית החולים חזרה על דבריה אלה בפני קצין משטרה ורופא שטיפל בה אך מאחר שמצבה היה חמור ומסוכן ותחילה אף התייאשו מלהציל את חייה לא הרשה הרופא לגבות עדות מן המתלוננת. ביום המעשה יצא המערער מירושלים לירדן ולאחר ארבעה חדשים חזר מירדן ואז נעצר והועמד לדין. בשעת הדיון העידה המתלוננת אך אמרה שאינה זוכרת דבר על הדקירה ואף לאחר שהוכרזה כעדה עויינת נשארה איתנה בסירובה לגלות מיהו הדוקר, תוך כדי חקירתה ע"י הסניגור קם המערער על רגליו והטיח כלפיה מלים המאשימות אותה כי היא יודעת מי הדוקר ואינה מגלה את שמו וכי הדוקר מסתובב חופשי ואילו הוא המערער יושב במעצר. העדה התפרצה באופן ספונטני ונרגש ובזעקה ובבכי חזרה לגירסתה הראשונה שהמערער הוא שביצע את המעשה. ביהמ"ש נתן אימון בדברי העדה ואין ביהמ"ש שלערעור מתערב במימצא עובדתי וקל וחומר בנסיבות של הענין דנא כאשר היה ברור לביהמ"ש כי המתלוננת גמרה אומר בתחילה שלא לסבך את דודה ולחפות עליו. אם צריכים היו דבריה שנמסרו בדרך זו לחיזוק הרי הם נתחזקו די הצורך ע"י אמרי פיה סמוך לביצוע הפשע. חיזוק נוסף לגירסת התביעה היא העובדה שהמערער טען כי בשעות הבוקר עזב את ביתו כשהוא מלווה ע"י אשתו ובנו והלך במישרין לתחנת מוניות בשער שכם לנסוע לגשר אלנבי, אך הוא לא העיד בביהמ"ש לא את אשתו שהיתה באולם המשפט ולא את בנו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד ט. גולדמן למערער, עו"ד ר, יאראק למשיבה. 23.10.74).
ע.פ. 402/74 - עומר בשתאוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לצאת לירדן באורח בלתי חוקי) המערער יחד עם אחר החליט לצאת באורח בלתי חוקי מן הארץ, הגיע עד הגבול וחתך את גדר הבטחון אך מפאת עוצמת זרם נהר הירדן לא עלה בידיהם בחשיכה לעבור את הירדן ואף למחרת לא הצליחו לעבור בשל משמר ירדני שנמצא מן העבר השני ומנע את כניסתם של השניים. הנאשמים נדונו כל אחד לשנה אחת מאסר על תנאי ושנה אחת מאסר בפועל והמערער ערער על חומרת העונש. ערעורו נדחה. אמנם מדובר באדם צעיר אשר עברו נקי אך מאידך העבירה היא בעלת אופי בטחוני וישנם שיקולים אחרים המחייבים החמרה בדין אף לגבי אדם כזה. הסיכון הבטחוני הכרוך בחציית הגבול שלא כדין מחייב הטלת עונשים מרתיעים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. המערער לעצמו, עו"ד יאראק למשיבה. 23.10.74).
בג"צ 397/74 - רחל פאלק נגד מפקח עבודה ראשי במשרד עבודה ואח'
*היתר לפיטורי אשה הרה העותרת היתה מועסקת ע"י משרד החינוך בתור מורה ובהיותה בהריון פיטרו אותה. הפיטורין אושרו ע"י שר העבודה בהתאם לחוק עבודת נשים והעתירה נגד מתן ההיתר נדחתה. עפ"י סעיף 9 לחוק עבודת נשים לא יכיר השר בפיטורי אשה הרה אם לדעתו הפיטורין הם בקשר להריון. כאן היתה דעת השר כי הפיטורין אינם קשורים להריון וכל עוד לא הוכח שההיתר ניתן בחוסר תום לב לא יתערב ביהמ"ש בענין. הענינים עד להשגת ההיתר השתבשו ולפני העותרת פתוחה הדרך לביה"ד לעבודה לתבוע את שכרה או לתבוע פיצוי. ביה"ד לעבודה יהיה מוסמך לפסוק בשאלת תקפו של היתר הפיטורין אם הכרעתו בשאלה זו תהיה דרושה כדי להחליט בתביעות האחרות שהן בגדר סמכותו. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד י. דובר לעותרת, 23.10.74).
בג"צ 401/74 - הרשקו אפרים ואח' נגד משרד השיכון ואח'
*עתירה שמגמתה קבלת צו מניעה נגד המדינה בהתדיינות אזרחית בהתדיינות שבין העותרים למשיבים השיגו העותרים בביהמ"ש המחוזי צו מניעה האוסר על משרד השיכון העברת הדירה השייכת לעמידר ואשר העותרים החזיקו בה לפני שזכו בשיכון מטעם משרד השיכון. לאחר מכן ביקשה המדינה ביטול צו המניעה מן הטעם שאין להוציא צו מניעה או צו ביצוע בעין נגד רשות ממלכתית, כיון שכך בקשו העותרים מביהמ"ש העליון את הצו על תנאי נגד המשיבים. העתירה נדחתה.
הענות לבקשת העותרים פירושה עקיפת החוק אשר בפירוש קבע שבתביעה רגילה שהמדינה היא צד בה אין לתת צו מניעה או צו ביצוע בעין נגדה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד לרנר 28.10.74) .
=בג"צ 359/74 - שרצר אהוד נגד שר השיכון
*עתירה שמגמתה קבלת צו מניעה נגד המדינה בהתדיינות אזרחית לעותר סכסוך עם משרד השיכון בענין חלוקת דירות בבית מסוים במסגרת מפעל החסכון לבנין שהעותר משתתף בו, העותר ביקש מביהמ"ש המחוזי פסק דין הצהרתי נגד המשיב לעיכוב ההגרלה בקשר לחלוקת הדירות ומשמעות העיכוב היא צו מניעה נגד משרד השיכון. כיון שאין אפשרות לתת סעד של צו מניעה נגד המדינה ביקש העותר צו על תנאי נגד שר השיכון שלא יבצע את ההגרלה. העתירה נדחתה. המחוקק גילה את דעתו ברורות שבמשפט רגיל שהמדינה צד בו אין לתת סעד של צו מניעה נגד המדינה ובג"צ לא יעקוף הוראה זו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני, החלטה - השופט ברנזון, העותר לעצמו, עו"ד לרנר למשיב, 24.10.74).
בג"צ 405/74 - שלום בר- עד נגד סרן אמנון מדר ואח'
*שפיטת חייל ע"י מפקדו העותר שהוא עו"ד במקצועו היה בשירות מילואים, וללא רשות ובניגוד להוראות שקיבל ממפקדיו יצא לחופשה. הוא הובא לדין בפני המשיב מספר אחד, הורשע ונדון ל- 14 ימי מחבוש. העותר מנה לבג"צ בעתירה קודמת באמצעות עו"ד אך ביום שמיעת הבקשה לא הופיע אותו עו"ד ואז הגיש העותר את עתירתו השניה וכעת טען כי בפעם הראשונה נתן יפוי לעו"ד רק להגיש את העתירה אך בדיון רצה העותר לטעון לעצמו ונבצר ממנו לצאת מן הבסיס. העתירה נדחתה. ראשית, צריך היה העותר לדאוג כי בעתירה הראשונה יהיה לפרקליטו יפוי כח מלא ואין להטריד את בג"צ בעתירות זהות מדי יום ביומו. גם לעצם הענין הרי אם נכונות טענות העותר שהתנכלו לו בנושא החופש
יכול היה להגיש קובלנה או לפנות לנציב קבילות חיילים, אך העותר בחר לעשות דין לעצמו, להפר פקודה ולהעדר ללא רשות מן המחנה ואין ספק שמעמדו בחיים האזרחיים מחייב אותו לרמת התנהגות אחראית גם בעת שירותו הצבאי, לטענה שהמשיב ששפט אותו הוא גם שיזם את הגשת התלונה ושימש בתפקיד המאשים והשופט בעת ובעונה אחת דבר הפוגע בעקרונות הצדק הטבעי - אילו היה קורה כדבר הזה בבימ"ש רגיל היה יסוד לטענה זו של העותר. אך אינו דומה השיפוט בבימ"ש רגיל לדין משמעתי צבאי. קצין השיפוט הבכיר הוא בדרך כלל מפקדו של החייל העומד לדין והוא האחראי על אכיפת המשמעת. אחת מן הדרכים היא להעניש את מפירי המשמעת. בחיי המחנה אין המפקד יכול לשמור על מעמד מורם מעם של שופט, הוא מעורב עם אנשיו וזכותו להביע דעות על הפרת המשמעת גם לפני המשפט.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט עציוני. העותר לעצמו. 21.10.74).
המ' 435/74 - משה רוזנשטיין נגד מטלוטכניקה בע"מ
*הארכת מועד להפקדת ערבון המועד להפקדת ערבון בערעור אזרחי של המבקש עבר ובאיחור של כ- 5 שבועות, לאחר שהערעור נרשם לדחיה, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד. בקשתו נדחתה. אמנם בעניננו אין צורך בטעם מיוחד להארכת מועד ודי בסיבה טובה וסבירה, ויתכן ונימוקי המבקש שהאיחור נובע מטעות ובעומס יתר של עבודתו בעניני החברה שבניהולו, היו נימוקים סבירים אילו הוגשה בקשה תוך זמן סביר, ולא באיחור רב. ברם, אם הסתבך המבקש בניהול חברתו דבר שהקשה לדבריו הפקדת הערבון יכול היה לפנות לביהמ"ש תוך תקופת ההפקדה ולבקש הארכת המועד ולא להמתין עד עבור המועד. (בפני: הרשם ברטוב, עו"ד מ. גלעד למבקש, עו"ד בראוטבר למשיבה. 22.10.74).
המ' 601/74 - יצחק שטרן ואח' נגד מרדכי צלניקר
*הארכת מועד להפקדת ערבון המועד להמצאת ערבון בערעור שהגישו המבקשים נגד המשיב נסתיים ביום 24.9.74 ולמעשה הגיע הערבון לביהמ"ש ביום 6.10.74. הערבון הוחזר עפ"י צו מיום 9.10.71. ב"כ המערער טוען כי ביום 19.9.74, דהיינו תוך המועד שנקבע לכך, שלשלה פקידתו את המעטפה שבה נשלח הערבון לתוך תיבת הדאר של ביהמ"ש והוא רואה בכך מסירה כדין. לחילופין הוא סבור כי יש בכך סיבה טובה להארכת המועד. טענתו נדחתה. מועד קבלת הערבון הוא המועד שהערבון מגיע למזכירות ביהמ"ש, ואם בעל דין בוחר לעצמו העברתו באחד מענפי התקשורת או הכנסתו לתיבת הדאר, הרי עליו הסיכון אם הערבון מגיע לתעודתו לאחר המועד הקבוע לכך.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד פ, קניר למבקש, עו"ד ירון למשיב. 30.10.74).
המ' 432/74 - יצחק נחמיאס נגד מרים נחמיאס.
*בקשה להארכת מועד להתנגדות לבצוע שטר המשיבה שהיא אמו של המבקש הגישה נגדו ב-1969 בקשה לביצוע ארבעה שטרי חוב בסכום כולל של 2000 ל"י. בתיק של לשכת ההוצל"פ לא נמצא מסמך המעיד אם הומצאה ומתי הומצאה הבקשה למבקש. היתה גם בקשה לעקל את נכסי המבקש וראש ההוצל"פ נעתר לה אך עד שנת 1974 לא נעשה דבר. עתה ביקשה המשיבה להמשיך בפעולות, המבקש בא להוצל"פ בהתנגדות לביצוע השטרות והדבר הועבר לשופט השלום. כאן טענה המשיבה שהמבקש איחר בהגשת התנגדותו. המבקש מצידו ביקש להאריך את המועד להגשת ההתנגדות אך בקשתו נדחתה ואף ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה, אין ראיה אם הומצאה למבקש הבקשה לביצוע שטרות, אך המבקש לא טען שהבקשה לא הומצאה לו ואף ביקש להאריך לו את המועד, על כן
אינו יכול להשמע בטענה שלא הומצאה לו הבקשה. לגופו של ענין אין לאמר ששתי הערכאות השונות טעו בסרבן להאריך את המועד. ההשהייה בהליכי ההוצל"פ הוסברה להנחת דעתו של השופט ולא הובאו כל עובדות המחייבות את המסקנה שהיה טעם מיוחד להצדקת הערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד וינר למבקש, עו"ד מזור למשיבה, 22.10.74).
המ' 490/74 - חברה ארזן בע"מ נגד מדינת ישראל
*פס"ד בערעור פלילי שניתן בלי שהנאשמת ופרקליטה הופיעו המבקשת עוסקת באריזת מזון ובתוך שקית אורז סגורה שנארזה במפעלה נמצא גם עכבר. נתגלו גם ליקויים חמורים במפעל המבקשת, לא היו במפעל סידורים לרחיצת ידיים, סחורה שהיתה מוחזקת בחדר שהיה מוקד לעכברים ועל שולחן אריזת דבש נמצאו שכבות של לכלוך. בבקורת נוספת שבועות אחדים לאחר מכן נמצאו בחדרי העבודה סימני צואה של עכברים. שופט השלום הטיל על המבקשת קנס של 750 ל"י והמדינה ערערה על כך בפני ביהמ"ש המחוזי. בעת הדיון הראשון בביהמ"ש המחוזי לא הופיעו הנאשמת וסנגורה שלא הוזמנו, ואז הורה ביהמ"ש להזמין את החברה ואת הסניגור. למעשה הוזמנה רק החברה והסניגור לא הוזמן, ובעת שמיעת הדיון לא התייצב איש מטעם המבקשת. ביהמ"ש דן בערעור המדינה והגדיל את שעור הקנס ל-3000 ל"י. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן היה צורך לדאוג שיוזמן גם הסניגור ולא רק הנאשמת ואולם הנאשמת הוזמנה כדין וביהמ"ש היה רשאי לדון בערעור בהעדרה. לענין העונש אין הוא חמור מדי.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גלרש למבקש, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 22.10.74).
המ' 461/74 - אליעזר וייס נגד מדינת ישראל.
*אחריות בפלילים של נבחן שפגע ברכב בעת מבחן רישוי נהיגה המבקש נהג באוטובוס נהיגת מבחן כשלידו יושב בוחן מטעם משרד הרישוי. בכביש שרוחבו 9 מטר חנתה מכונית בכוון נסיעתו של המבקש ,אך המבקש לא סטה מספיק לצד שמאל כדי לעקוף את המכונית, ביצע את העקיפה בחוסר כשרון ופגע במכונית החונה. ביהמ"ש הרשיע את המבקש בנהיגה בלתי זהירה ובקשתו לרשות ערעור נדחתה, הטענה אשר לגביה נתבקשה רשות הערעור היא שהמבקש היה פטור מקיום הכללים שנקבעו בפקודת התעבורה ובתקנות התעבורה הואיל ובשעת המקרה לא היה מורשה לנהוג, טענה ז,ו מופרכת מעיקרה. אין כל הוראה המגבילה את החיובים בפקודת התעבורה לבעלי רשיון בלבד. אין בכך כלום שבשעת התאונה המבקש היה במבחן. גם מתלמד כזה, כאשר הוא מצטרף אל המשתמשים בכביש, חייב לנהוג כמוהם. (בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ח. משגב למבקש, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 22.10.74).
המ' 468/74 - מאיר אוחנונה ואח' נגד אורי חן ואח'
*תרומת רשלנות של אם שבנה טבע בבריכה המערערים הינם הורי ילד בן 7 שטבע בבריכת המבוגרים של המשיבים ותבעו פיצויים. ביהמ"ש דלמטה קבע כי המשיבים התרשלו בכך שהמציל לא השגיח בכניסתו של ילד בן 7 לבריכה של המבוגרים ועל כן חייבים המשיבים בפיצויים. ברם ביהמ"ש הטיל על אמו של הילד חלק מן האשמה והעריך את אשמתה ב-%30. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. האם התעכבה על יד קופת הבריכה והרשתה לארבעת ילדיה להכנס לבריכה כשהגדולה בין הארבעה היתה בת שתים עשרה וחצי והיא היתה צריכה לשמור על שלושת הילדים הקטנים. אף אם ילד קטן עצמו אינו אשם ברשלנות תורמת ההורים חייבים להשגיח על ילדיהם. לא מן המידה היה להפקיד חייהם של שלושה ילדים קטנים
בידי בת בגיל שווים עשרה וחצי ומה גם שלא נטען שאסרו עליה ואפילו הזהירו אותה שלא לתת רשות לקטנים להכנס לבריכה של הגדולים.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד שדמון למבקשים, עו"ד שילו למשיבים. 22.10.74).
המ' 440/74 - דבורה הורוביץ נגד קריטי אליהו ואח'
*טענה של מחלת נפש בתביעה לביצוע בעין של הסכם המבקשת יחד עם בתה חתמו בשנת 1972 על הסכם עם המשיבים למכירת זכות חכירה ואלה הגישו תביעה לביצוע בעין לאחר שהמבקשת סירבה לבצע את ההסכם. ביהמ"ש נעתר למשיבים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקשת היתה כי בשעת חתימתה על ההסכם לא ידעה מה היא עושה באשר לקתה באותו זמן במחלת נפש. אכן לאחר שיצא פס"ד של בימ"ש השלום נגד המבקשת נתמנה למבקשת אפוטרופוס וכיום אינה מסוגלת לדאוג לעניניה. ואולם העובדה שהמבקשת אינה מסוגלת לדאוג לעניניה אינה מחייבת את המסקנה שכבר בשנת 1972 לא היתה מסוגלת לכך. לפי העדויות הרפואיות לא עולה שכבר ב-1972 היתה המבקשת חולת נפש.
(בפני מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד צ. הניג למבקשת, עו"ד חזן למשיבים. 22.10.74).
ד"נ 27/74 - מוסך טנום את נג'אר נגד פולקסווגן...
*השלב שבו יש לטעון טענת היעדר אישיות משפטית בערעור אזרחי 254/74 בוטל פס"ד שניתן נגד המשיבה ולטובת המבקש שהיה מבוסס על כך שהמבקש איננו אישיות משפטית. ביהמ"ש העליון שביטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי סבר כי טענת העדר אישיות משפטית צריך היה להעלות בכתב ההגנה ולא לחכות עד לסוף המשפט. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. טענת המבקש הינה כי הטענה בענין אישיות משפטית, שהיא טענה משפטית מובהקת, ניתן לטעון בכל שלב משלבי הדיון, טענה זו היא מוטעית שכן טענת העדר אישיות משפטית צריך לטעון בכתב ההגנה כך שהיה בידי התובעת להוכיח שהנתבע הינו אישיות משפטית או לבקש להחליף את שם הנתבע בשמות האנשים המסתתרים מאחורי השם מוסך טנוס את נג'ר.
(בפני: הנשיא אגרנט, עו"ד פ. סלמן לעותר. 30.10.74).
ע.א. 240/74 - אלבוני פרימט נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.
*הכרה בנכות בישראל תלויה בהכרה לפי פסיקת בתיהמ"ש בגרמניה עד פרוץ המלחמה ישבה המערערת בסטניסלב אשר ברוסיה וכאשר פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה ברחה עם משפחתה ועם רבים אחרים אל פנים מדינת רוסיה. היא עברה תקופת נדודים קשה וממושכת והיא סבלה בה ממחסור וממצוקה וכתוצאה מכך חלתה. בגין כך ביקשה להכיר בה כנכה מחמת רדיפות הנאצים. בקשתה נדחתה והערעור על כך נדחה. על מנת שהמערערת תזכה לפיצויים כאן צריך שהמערערת תהיה זכאית לפי החוק הגרמני להכרה כנכה, אך לפי פסיקת בתי המשפט הגרמניים אין מכירים בנכה אם נכותו באה לא כתוצאה מהכיבוש הגרמני אלא כתוצאה מבריחה מפחד הצבא הגרמני המתקדם.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. המערערת לעצמה, פרקליט המדינה ג. באך למשיבה. 15.10.74).
ע.א. 394/74 - חברה פרחיה בע"מ נגד אדיר אגודה קואופרטיבית... בע"מ ואח'
*ערכן של מניות באגודה קואופרטיבית החברה המערערת היתה בעלת פרדס ובתור שכזו היתה חברה באגודה המשיבה, המערערת מכרה את הפרדס שלה ובכך פקעה חברותה במשיבה והלא ביקשה לשלם לה פדיון מניותיה. המערערת טענה שהפדיון צריך להיות לפי מחיר השוק של המניות ואילו
המשיבה טענה כי היא חייבת לשלם למערערת את ערכן הנקוב של המניות בלבד המסתכם ב- 255 ל"י בסה"כ. השאלה היא מהי מהותה של המשיבה אם אגודה יצרנית שמניותיה נפדות עפ"י תקנות האגודות השיתופיות לפי מחירן ביום הפדיון, או שהיא אגודה מסוג אחר שמניתה נפדית לפי ערכה הנקוב. המערערת ביקשה בביהמ"ש המחוזי הצהרה כי המשיבה היא אגודה יצרנית אך ביהמ"ש דחה את הבקשה על הסף מן הטעם שענין סווג אגודה נתון עפ"י התקנות בידי רשם האגודות השיתופיות בלבד. הערעור על החלטה זו נדחה. החלטת הרשם אמנם אינה סופית אך הדרך לתקוף החלטה כזו הינה ע"י פניה לבג"צ.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד רוזנבלום למערערת, עוה"ד קורניצקי ואלבק למשיבים. 21.10.74).
ע.א. 151/73 - בנק הלואה וחסכון בע"מ נגד יעקב קלוגמן ואח'.
*זכותו של החייב לזקוף פרעון על חשבון חוב כבחירתו המערער פרע ערבות בנקאית שנתן לטובת חברה שהמשיב יחד עם צבי לבון ואח' היו מנהליה ואשר חתמו שטרות למערער על סכום הערבות שנתן. המערער הגיש נגד המשיבים תביעה על סכום השטרות ולאחר הגשת התביעה שילם צבי לבון כ- 80 אלף ל"י ובהתאם למסמך שניתן ע"י הבנק יוצא כי מחצית התשלום נזקפה ע"י מר לבון לזכות חשבון הערבות הנ"ל. על כן ביקש המשיב כי סכום זה ינוכה מסכום התביעה שתבע המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיב והערעור על כך נדחה. עפ"י ההלכה החייב רשאי לקבוע איזה חוב הוא מבקש לפרוע וזכות הזקיפה היא בידו כשהוא משתמש בזכות זו בעת התשלום. אם לא עשה כן עוברת לנושה זכות הזקיפה והוא רשאי לקבוע על חשבון איזה חוב נזקף התשלום. כאן מוכיח מסמך של הבנק כי מר לבון, כששילם את הכסף, ביקש לזקוף ע"ח הערבות מחצית מן התשלום ששילם. על כן אין לקבל את טענת הבנק כי היא זקפה את מלוא סכום התשלום על חשבון חוב אחר של מר לבון.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני, החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. נאור למערער, עו"ד י. עמית למשיבים. 24.10.74).
ע.א. 58/73 - פלוני נגד פלונית.
*פיצויים עקב הריון בעקבות הבטחת נשואין המשיבה, אשה גרושה, הכירה את המערער וקיימה איתו חיי אישות שכתוצאה מהם הרתה לו. לאחר שהרתה נרשמו הצדדים לנישואין ולאחר מכן חזר בו המערער מהסכמתו. המשיבה תבעה פיצוי על הפרת הבטחת נישואין ואת נזקיה המיוחדים והכלליים ציינה כדלהלן: 7000 ל"י עבור הפסקת העבודה בעת ההריון ושנה אחת אחריו לשם טיפול בילד, כ- 4000 ל"י שכר דירה מוגדל מאז שנולד הילד, 10,000 ל"י בעד הצער הנפשי והבושה לרבות הקושי להתחתן מחדש, ובסה"כ כ- 21,000 ל"י. בינתיים לאחר הגשת התביעה, נישאה המשיבה לאדם אחר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מכיון שבינתיים נישאה המשיבה יש להפחית במידה נכרת את סכום הפיצויים הנדרש בתביעה וחייב את המערער לשלם 12,000 ל"י מבלי לציין את פרטי החישוב. ערעורו של המערער על גובה הסכום נדחה. טענתו העיקרית היתה שהנזק המיוחד הוא כולו תוצאה של ההריון ולא של הפרת הבטחת הנישואין ואין להביאו בחשבון כלל. נימוק זה אין לקבל. לכל הדעות ענין פיתוייה של אשה לחיות חיי אישות עם גבר בעקבות הבטחתו לשאתה לאשה הוא הגורם להגדלת הפיצויים עקב הפרת הבטחת הנישואין, ואם הפיתוי הוא גורם כזה, הרי ברור שתוצאות הפיתוי כמו הריון ולידה יהיו גורם כזה ואף יותר מזה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד הוצנר למערער, עו"ד ישראלי למשיבה. 7.10.74).
ע.א. 265/74 - שלום שוק - הלוי ואח' נגד עירית רמת - גן.
*טענה שסכום כסף נגבה ע"י עיריה באילוץ ענינו של ערעור זה סכסוך כספי שהיה בין המערערים לבין המשיבה בעקבות הסכם מסוים לחיסול בית ספר תיכון של המערערים. הסכסוך היה על סכום 50,000 ל"י אם באותו סכום היתה לעיריה זכות לחייב את המערערים ואם לאו. היו חליפות מכתבים בין המערערים למשיבה ובאחד המכתבים שנכתב בינואר 1973 הכירו המערערים בחוב מבלי להסתייג מטענתם שאינם חייבים סכום זה וביקשו הסדר תשלומים מסוים. ביוני אותה שנה שילמו המערערים את החוב אך טענו בעת התשלום כי הם משלמים מחמת אילוץ ומתוך מחאה. האילוץ למעשה היה שהעיריה סירבה לתת למערערים אישור העברה לגבי נכס מקרקעין. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אכן שולם הסכום מחמת אילוץ ומתוך מחאה ואולם המכתב שנכתב בו הכירו המערערים בחוב לא נכתב תחת אילוץ ולא צויין בו שמכירים בחוב מתוך מחאה. לפיכך הסתמך ביהמ"ש המחוזי על ההלכה הפסוקה שכאשר נגבה בעזרת לחץ בלתי חוקי חוב מגובש, להבדיל מחוב השנוי במחלוקת, לא יצווה ביהמ"ש להחזיר את הסכום שנגבה. מסקנות אלה אושרו ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד טויסטר וענבר קי למערערים, עו"ד ש. זוממר למשיבה. 2.10.74).
ע.א. 322/74 - כמאל ג'בור נגד פואז חסן סעד.
*ביטול פס"ד שניתן 27 חדשים לאחר הסיכומים ביהמ"ש המחוזי בנצרת נתן פסק דין לטובת המשיב ונגד המערער באיחור של 27 חודשים לאחר גמר הגשת סיכומי הצדדים וכשלוש שנים לאחר מסירת עדותו של המשיב. הערעור על פסק הדין נתקבל. העדות של המשיב היא שחרצה את גורל התביעה לרעת המערער ולטענת המערער היתה ההתרשמות מעדות המשיב שלילית ביותר ואם השופט סמך עליה הרי שההתרשמות נשכחה מלבו בשל הזמן הרב שעבר משמיעת העדות ועד למתן פסק הדין. טענת המערער בדין יסודה. אי קיומה של ההוראה בתקנות סדר הדין כי פסק הדין ינתן בהקדם ככל האפשר לאחר תום הדיון יורדת לשורשו של הענין ופוסלת את פסק הדין. על השופט השומע את המשפט להזדרז במתן פסק הדין ואם לא מיד בתום הדיון כי אז לפחות בהקדם האפשרי כשהכל עוד טרי ושמור בזכרונו. ענין מהימנות העדים כולו בידי ביהמ"ש היושב לדין ומתרשם מהעדים וגם השופט הטוב לא יזכור כאשר הזמן עבר את הדברים שהתרחשו לעיניו. יש להביא בחשבון שהשופט יושב יום יום במשפטם ועדים רבים עוברים על פניו והוא צריך להתרשם מכל אחד בנפרד ולשמור בזכרונו את ההתרשמות הזאת. אי לכך הוחזר התיק לביהמ"ש בהרכב אחר.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד נ. עספור למערער, ,שי עו"ד י. מחרז למשיב. 30.10.74).
ע.א. 230/74 - יורשי המנוח שלום הררי (ג'בלי) ואח' נגד יצחק בלומברג ואח'.
*תובענה בדרך של המרצת פתיחה היתה עיסקת מקרקעין והתדיינות משפטית ובסכומו של דבר נקבע באותה התדיינות כי הסכם המקרקעין קיים ומחייב. על יסוד אותו פסק דין פנו המערערים למשיבים ונדרשו לשלם לחברה הקבלנית, המשיבה הששית, סכום של - 30,000 ל"י כדי שיקבלו את הדירות שלהם. משלא הגיעו להסכמה, פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה שיקבע כמה עליהם לשלם עבור קבלת הדירות. החברה הקבלנית, בקשה למחוק על הסף את ההמרצהבטענה שהמערערים בהתנהגותם הפרו את ההסכם ועל כן היתה רשאית לבטל את ההסכם ומכאן שיש בפני ביהמ"ש שאלה ביחס לקיומו של חוזה, מכר מקרקעין ולפי תקנה 312 לתקנות סדר הדין אין לברר פלוגתא מעין זו בדרך של המרצת פתיחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה והערעור על כך נתקבל. תקנה 312 אינה מנוסחת בלשון נגטיבית
האוסרת שמיעת המרצת פתיחה שענינה תוקפו או קיומו של חוזה מכר במקרקעין. התקנה קובעת באילו ענינים יישמעו הליכים בהמרצת פתיחה וניתן לפנות בהמרצה גם בענינים אחרים ובידי השופט שיקול דעת לבחור בדרך הדיונית הנאותה בכל מקרה לגופו. בענייננו עולה לכאורה שהחוזה נחשב בעיני המשיבה כשריר וקיים והמחלוקת נסבה רק על גובה הסכום שעל המערערים לשלם כדי לצאת ידי חובתם. אין כל סיבה שלא לברר את התובענה בדרך של המרצת פתיחה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. קלינג למערערים, עו"ד א. עברון לחברה הקבלנית. 24.10.74).
ע.א. 170/74 - יוכבד היסטר ואח' נגד טאובה פליישר.
*פירוש מסמך של מתן מתנה שתי בעלות הדין הינן אחיות באות בימים שאחווה היתה שרויה ביניהן, אך עתה, נפלו סכסוכים ביניהן. המשיבה נתנה למערערת סכום כסף והוצהר כי הכסף ניתן במתנה לרכישת דירה וכן היו הסכמים בין בעלות הדין ולבסוף הגישה המשיבה תביעה להחזרת הכסף. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הכסף ניתן מתוך הסכם וההסכם סוכל ועל כן על המערערת להשיב למשיבה את כספה והערעור על כך נתקבל. ההסכם לרכישת הדירה לא היה כי השתים יגורו בדירה ושעל כן תלוי היה ההסכם ביחסים טובים שבין התובעת לנתבעת ששררו בעת עשיית ההסכם. בהסכם נאמר במפורש כי אם השתים לא יגורו בדירה תושכר הדירה ויתחלקובשכר הדירה. ואכן, הדירה הושכרה. כיון שכך לא סוכל ההסכם ולא נכשלה התמורה ויש לראות בכסף שנתנה המשיבה למערערת ושהוצהר ע"י המשיבה בשעת הנתינה כי זו מתנה, מתן מתנה המחייבת את המקבל לעשות מעשה. בעניננו החיוב הוא להשכיר את הדירה ולהתחלק בשכר הדירה, על כן יש לבטל את החיוב שהוטל על המערערת להחזיר את הכספים למשיבה ומאידך כל הכספים שהיא מקבלת מהשכרת הדירה יחולקו בינה לבין המשיבה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ז. זלצמן למערערות, עו"ד א. פוקס למשיבה. 3.10.74).
ע.א. 124/74 + 115 - רוזה קליין ואח' נגד עזבון המנוח לייב שפירא ז"ל ואח'.
*המשכיות הדיון" בבי"ד רבני שדן באישור צוואה
בעניננו הסכימו כל הצדדים לדיון ביה"ד הרבני באישור צוואת המנוח לייב שפירא ואכן בית הדין הרבני אישר בשעתו את הצוואה על תנאיה השונים. בינתיים עברו שנים ואחת הזוכות על פי הצוואה נפטרה גם היא ושוב התעוררו שאלות הנובעות עדיין מן הצוואה הראשונה ואלה הובאו בפני ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש פסק מה שפסק על פי פירוש הצוואה והערעור על הפירוש שנתן ביהמ"ש המחוזי נתקבל. בין היתר נטען גם שמכיון שבית הדין הרבני אישר בשעתו את הצוואה הסמכות לדון בידיו. טענה זו לא נתקבלה. אין לומר שחל כאן הכלל של "המשכיות הדיון". אישור צוואה הוא ענין העומד בפני עצמו והוא נפרד - מן הבחינה המשפטית - מענינים אחרים הקשורים לצוואה.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר. 24.10.74).
ב תוכן:
* ע.א. 471/73 - ............................................................38 ─ * זכויות בעל אגרת חוב שיש לו שעבוד צף.
─ * המחאת חוב הנוגדת את תנאי אגרת החוב.
─* ע.א. 418/73 - .....................39 ─ * התעוררות מחלה רדומה בעת השירות הצבאי לצורך הכרה בנכות.
─* ע.א. 246/73 + 245 - ............40 ─ * מס הכנסה מרווחי כספים שהופרשו לקופת פיצויי פיטורין.
─* ע.א. 350/74 - .................41 ─ * הבאת ראיות במשפט אזרחי הנוגד פסק דין שניתן במשפט פלילי.
─* ע.א. 140/73 - ..................................42 ─ * תשלום "פיצוי סמלי" בהפרת חוזה לאחר חקיקת חוק החוזים.
─* ע.א. 481/73 - ....................43 ─ * החלת חוק הגנת הדייר על "בן זוג הידוע בצבור".
─* ע.א. 26/73 - ..................................44 ─ * ביצוע בעין של הסכם להעברת מניות.
─ * העברת מניות לאחר תחילת פירוק חברה.
─* ע.א. 288/73 - פירוק חברה..................................................45 ─* ע.א. 157/74 - ההבחנה בין שוכר לבר - רשות..................................45─* ע.א. 297/73 - התנאת תנאים במתן רשות להתגונן...............................45─* ע.א. 554/73 - קיום צוואה..................................................46 ─* ע.א. 213/74 - מזונות......................................................46─* ע.פ. 323/74 - חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה).............................46─* ע.פ. 326/74 - הרשעה בהתפרצות וגניבה.......................................47 ─* ע.פ. 338/74 - קולת העונש (ריבוי נשואין)...................................47─* ע.פ. 606/73 - הרשעה בגרימת מוות בתאונה....................................47─* ע.פ. 208/74 - הרשעה בנסיון לגרום מות......................................48 ─* ע.פ. 402/74 - חומרת העונש (נסיון לצאת לירדן באורח בלתי חוקי)..............48 ─* בג"צ 397/74 - היתר לפיטורי אשה הרה........................................49 ─* בג"צ 401/74 - עתירה שמגמתה קבלת צו מניעה נגד המדינה בהתדיינות אזרחית......49 ─* בג"צ 359/74 - עתירה שמגמתה קבלת צו מניעה נגד המדינה בהתדיינות אזרחית......49 ─* בג"צ 405/74 - שפיטת חייל ע"י מפקדו........................................49─* המ' 435/74 - הארכת מועד להפקדת ערבון......................................50 ─* המ' 601/74 - הארכת מועד להפקדת ערבון......................................50─* המ' 432/74 - בקשה להארכת מועד להתנגדות לבצוע שטר..........................50─* המ' 490/74 - פס"ד בערעור פלילי שניתן בלי שהנאשמת ופרקליטה הופיעו..........51 ─* המ' 461/74 - אחריות בפלילים של נבחן שפגע ברכב בעת מבחן רישוי נהיגה........51 ─* המ' 468/74 - תרומת רשלנות של אם שבנה טבע בבריכה...........................51─* המ' 440/74 - טענה של מחלת נפש בתביעה לביצוע בעין של הסכם..................52 ─* ד"נ 27/74 - השלב שבו יש לטעון טענת היעדר אישיות משפטית....................52 ─* ע.א. 240/74 - הכרה בנכות בישראל תלויה בהכרה לפי פסיקת בתיהמ"ש בגרמניה.....52 ─* ע.א. 394/74 - ערכן של מניות באגודה קואופרטיבית............................52─* ע.א. 151/73 - זכותו של החייב לזקוף פרעון על חשבון חוב כבחירתו.............53 ─* ע.א. 58/73 - פיצויים עקב הריון בעקבות הבטחת נשואין........................53 ─* ע.א. 265/74 - טענה שסכום כסף נגבה ע"י עיריה באילוץ........................54 ─* ע.א. 322/74 - ביטול פס"ד שניתן 27 חדשים לאחר הסיכומים.....................54 ─* ע.א. 230/74 - תובענה בדרך של המרצת פתיחה..................................54─* ע.א. 170/74 - פירוש מסמך של מתן מתנה......................................55 ─* ע.א. 124/74 + 115 - "המשכיות הדיון" בבי"ד רבני שדן באישור צוואה...........55 ─
─
─
─
─
─
─