תקציר סביר כרך ט' חוברת 6

ע.א. 332/74 - יחזקאל ברטמן נגד אברהם קליין ואח'

*הגדרת מושכר עפ"י כוונת הצדדים בשעת ההשכרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: כהן, ארליך, אבנור) בע.א. 545/70 -הערעור נדחה).

העובדות:
המערער עוסק בפחחות רכב ומנהל את עסקו בסככה העומדת על חלקת אדמה שבבעלות המשיבים. החלקה כוללת עשרת אלפים מ"ר והשטח המושכר הינו כ- 300 מטר שממנו תופסת הסככה שטח של 110 מ"ר. המחלוקת בין בעלי הדין הינה אם יש לראות בשכירות את הסככה עיקר והמגרש טפל לצורך דמי שכירות ואז קיימים דמי שכירות מקסימליים, או שיש לראות את המגרש עיקר ואת הסככה טפל ואז אין מקסימום של דמי שכירות. ביה"ד לשכירות קיבל את עמדת השוכר,המערער, כי הסככה עיקר והמגרש טפל, ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשכירים וקבע כי המגרש עיקר, ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ח. כהן:
א. אין לאמר כי מדובר בקביעה עובדתית וכי על כן לא יכול היה ביהמ"ש המחוזי להתערב בהחלטת ביה"ד לשכירות. השאלה העומדת לדיון הינה, לפחות, שאלה מעורבת של עובדה ודין וביהמ"ש המחוזי פסק את אשר פסק מבחינת השאלה שבדין בלבד.
ב. ביה"ד לשכירות סבר שהסככה היא מקום עבודתו של המערער ועל כן היא עיקר, ביהמ"ש המחוזי סבר כי מקום החניה אינו נופל בחשיבותו מהסככה ולענין זה צדק ביה"ד שכן מוסכים רבים מתנהלים במקומות שאין שטחי חניה פנויים לצדם. ברם לצורך קביעת הענין שבמחלוקת יש להתייחס לכוונת הצדדים כאשר השטח הושכר. מתקבל על הדעת שהמשכירים מימיהם לא התכוונו להשכיר סככה שכן הסככה הוקמה בידי קודמו של המשיב שלא שכר אלא שטח פנוי. בין אם רכשו המשיבים זכות קנין על הסככה שהוקמה על אדמתם ובין אם לאו, על כל פנים לדידם ובכוונתם נשאר המקום עומד להשכרה תמיד כשטח פנוי.
ג. ביהמ"ש המחוזי הורה לביה"ד לשכירות בין היתר לפסוק למשיבים ריבית מיום הגשת התביעה וזאת למרות שהמשיבים העלו את ענין הרבית רק בסיכומי טענותיהם. לענין זה יטיב ביה"ד לעשות אם ירשה למשיבים, לכשיוחזר אליו הדין, לתקן את תביעתם לצורך קביעת רבית.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד א. ירון למערער, עו"ד מ. כספי למשיבים. 18.11.74).

ע.א. 312/74 - חברה לכבלים ולחוטי חשמל בע"מ נגד מרטין קריסטיאנפולד ואח'

*תקפו של הסכם המגביל עובד בקבלת עבודה במפעל אחר.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 212/74 (המ' 605/74) - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיב עבד אצל המערערת בייצור כבלים וחוטי חשמל ורכש שם ידע מקצועי. כאשר נכנס לעבודה במפעל המערערת חתם על מסמך שלפיו התחייב "לא לעבוד בכל מפעל לכבלים ולחוטי חשמל תוך תקופה של שלוש שנים" מגמר עבודתו במפעל המערערת. המשיב עזב את העבודה אצל המערערת ועבר לעבוד אצל המשיבה השניה, כבלי ציון ... בע"מ, ואז עתרה המערערת לצו
מניעה נגד המשיב שלא יעבוד אצל המשיבה וכן שלא ימסור לה את הידע ושיטות העבודה של המערערת. כן ביקשה צו מניעה נגד המשיבה שלא תעסיק את המשיב. ביהמ"ש דחה את בקשתהמערערת להוציא צו מניעה זמני והערעור נסב על החלטת ביניים זו.

החלטה - השופט ברנזון:
א. הצדדים וביהמ"ש הקדישו מאמצים מרובים וזמן רב בדיון בסעד הזמני. בינתיים עברה המחצית מתוך שלוש השנים שלגביהן ביקשה המערערת את צו המניעה. בענין כמו זה שלפנינו עדיף שביהמ"ש ידון מיד בתביעה גופה ויתן פס"ד סופי ללא דיחוי.
ב. יש הבדל בין חובת השמירה של העובד על סודיות מקצועיים וידע סודי של המעביד לבין הגבלת חופש העיסוק לאחר פרישת העובד. הסודות המקצועיים וידע הסודי הם זכויות קניניות של בעליהם ואסור לעובד להשתמש בהם לצרכיו או לגלותם לאחרים בכל זמן שהוא בין שהתחייב על כך במפורש ובין אם לאו. חובה זו היא מוחלטת ובגדר תנאי מכללא הנובע מעצם יחסי עובד ומעביד.
ג. ביחס לשאלת הגבלת חופש העיסוק של העובד לאחר פרישתו מהעבודה, כאן דרושה התחייבות חוזית מפורשת וההגבלה חייבת לעמוד בתנאי כפול: שהיא דרושה להגנת האינטרסים הלגיטימיים של המעביד שממנו פרש העובד ושהיא גם לטובת הציבור. בעניננו ההגבלה רחבה מדי ואינה סבירה לא לצורך ההגנה על האינטרסים הלגיטימיים של המערערת ולא להגנת אינטרס צבורי כלשהוא. להיפך, טובת הציבור דורשת שבדרך כלל ידע כללי ומיומנות מקצועית ישתמשו בהם ללא הגבלה כי שימוש כזה הוא לברכה לפרט ולכלל גם יחד, וגם מבחינת המערערת, אין ההגבלה עומדת במבחן.
ד. ההגבלה האמורה אף שהיא מוגבלת בזמן הרי העיקר הוא שאינה מוגבלת מבחינת המקום, ולא זו בלבד שהיא חלה על כל מפעל דומה לזה של המערערת בכל מקום בעולם, אלא היא חלה גם על כל מפעל כזה אף שאיננו מתחרה כלל עם המערערת בתוצרתו.
ה. המחלוקת בין הצדדים מתרכזת בשאלה אם על אף העובדה שההגבלה מנוסחת באופן גורף ורחב ביותר ניתן להכשירה בהיקף מצומצם יותר אם על פי כוונת הצדדים המשוערת בשעת עשייתה ואם על פי ההגבלה המסויימת הנקבעת כעת. התשובה לכך היא שלילית, את ההגבלה שהוטלה יש לפרש פשוטה כמשמעה ולא לפי המידה שהמבקשת רוצה לאכוף אותה. הסכם מגביל יכול להיות תקף או בטל מלכתחילה מרגע יצירתו ואינו יכול לבוא רגע שבו יעבור מגדר הסכמים בלתי תקפים לזה של הסכמים תקפים. אשר להפרדה בין חלקי החוזה על פי מבחן "העפרון הכחול" - אין כאן צירוף של מספר הסכמים הניתנים להפרדה אלא הסכם אחד שאינו ניתן לחלוקה בלי לשנות את תוכנו ומשמעותו המקוריים.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד נ. ליפשיץ למערערת, עוה"ד ב. לוינבוק וא. הגין למשיבים. 13.11.74).

ע.א. 436/74 - צורי קירשנבאום ואח' נגד שלמה אריאל ואח'

*פיצול תביעה עפ"י עילות או סעדים שונים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א המ' 3520/74 - הערעור נתקבל).

העובדות:
בהסכם שבין המערערים לבין המשיבים התחייבו המשיבים לבנות ולמסור למערערים דירה עד תאריך פלוני וקיבלו מהמערערים על חשבון מחיר הדירה סכום של 60,000 ל"י. הדירה לא נמסרה במועד והמערערים הודיעו למשיבים על ביטול ההסכם. בהסכם נקבע גם כי במקרה של
הפרה מצד הקבלנים יחזירו את הכסף לקונים בצירוף ריבית ובסעיף אחר של ההסכם נקבע גם תשלום פיצויים ע"י הצד המפר. המערערים הגישו תחילה תביעה נגד המשיבים להחזרת כספיהם ולתשלום ריבית על הכספים ולאחר מספר חודשים הגישו תביעה נוספת שבה ביקשו פיצויים על הפרת ההסכם. הם גם ביקשו מביהמ"ש רשות לפצל את תביעותיהם. המשיבים התגוננו נגד תביעת הפיצויים בטענה שהמערערים לא היו רשאים לפצל את הסעיפים של ריבית לחוד ופיצויים לחוד. המערערים ביקשו למחוק סעיף זה מכתב ההגנה של המשיבים, ביהמ"ש המחוזי סירב למחוק סעיף זה והביע דעתו כי התביעה לפיצויים היא חלק בלתי נפרד של העילה שלפיה נקבעה הריבית, היינו העילה של הפרת החוזה, ועל כן התובע לא היה רשאי, בלי רשות ביהמ"ש לפצל את תביעתו ואת הרשות הזו לא נתן. על כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. השאלה הראשונה היא אם מדובר כאן בשתי עילות נפרדות או עילה אחת עם שני סעדים. ניתן לאמר כי אלה הן שתי עילות. בתביעה הראשונה העילה היתה הפרת ההסכם +הזכות החוזית לתשלום רבית ואילו בתביעת הפיצויים העילה היא הפרת ההסכם + הזכות לפיצויים המגיעים למערערים עפ"י הדין. אם מדובר כאן בשתי עילות כי אז אין המערערים זקוקים כלל לרשות מביהמ"ש לפצל תביעתם.
ב. ברם, אפילו מדובר בעילה אחת עם שני סעדים צריך היה להרשות למערערים לתבוע פיצויים בתביעתם השניה עפ"י סעיף 46 לתקנות סדר הדין, בקבלת הבקשה לרשות לפצל את התביעה לא היתה שום פגיעה באינטרס לגיטימי של המשיבים.
גם השופט י. כהן סבר כי ניתן לראות בשתי התביעות שתי עילות נפרדות ואילו השופט עציוני העיר כי מכיון שברור שצריך היה לתת רשות לפצל את התביעה אפילו המדובר בעילה אחת ושני סעדים אין צורך להכריע בערעור זה בענינים הקשורים למשמעות המונח "עילה" בתקנות סדר הדין.

(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד א. בר-שלום למערערים, עו"ד י. גרנות למשיבים. 17.11.74).

ע.א. 269+283/74 - מנחם בוקובזה נגד הממונה על המרשם

*רישום הסכם שיתוף במקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בע"ש 111/73 - הערעור נתקבל).

שני בעלים משותפים של חלקת קרקע עשו ביניהם הסכם שיתוף במקרקעין שעניינו כי לכל אחד מהם תהיה זכות חזקה והנאה בלעדיים על מחציתו של מגרש באופן שכל אחד יוכל לעשות במחצית שלו ככל שיעלה על רוחו וכולל בניה וכו'. ההסכם לא היה מוגבל בזמן. השניים ביקשו כי רשם המקרקעין ירשום את ההסכם עפ"י סעיף 29(א) לחוק המקרקעין האומר כי הסכם שיתוף בדבר ניהול מקרקעין משותפים ניתן לרישום. הממונה על המרשם סירב לרשום את ההסכם ואף ביהמ"ש המחוזי סירב לצוות לרשום אותו כמות שהוא והערעור על כך נתקבל. השופט ח. כהן בפס"ד מקיף עומד על הזכויות הנובעות מרישום הסכם כזה ואם אלה זכויות אובליגטוריות אן קנייניות וכן "נצחיות" ההסכם והאפשרות לבטלו על פי חוק המקרקעין עפ"י בקשת צד מביהמ"ש, ומסקנתו היא כי אין מניעה עפ"י חוק המקרקעין לרשום הסכם כזה. השופט ח. כהן סבור כי הסכם כזה גם אם הוא נרשם הוא הסכם אובליגטורי בלבד, ואין בו כל זכויות חפצא, ואין הוא שולל זכויות קניניות מאת בעלי ההסכם עצמם. השופט י. כהן ומני הסכימו שיש לרשום את ההסכם, אך לענין מהותו של ההסכם אם הוא אובליגטורי או יש בו זכות חפצית, סברו כי אין זה אובליגטורי בלבד אלא יוצר גם זכות חפצית אך אין בכך מניעה לרשמו.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד א. סוכובולסקי למערער, עו"ד פ. אלבק למשיבה. 5.11.74).

ע.פ. 184/74 - סלאמה סלימן אל הוזייל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפה) נגד המערער הוצא צו הריסה של בית שנבנה על ידו בלי רשיון, מספר שנים עברו ממתן צו ההריסה עד שבאו אנשי מע"צ בחברת שוטרים לבצע את ההריסה. הללו הותקפו ע"י בני משפחת המערער והמערער עצמו ניסה לתקוף את איש מע"צ ,ובסכין שלופה איים עליו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בנסיון לגרום לחבלה חמורה ודן אותו ל- 9 חודשי מאסר בפועל ו- 9 חודשי מאסר על תנאי, ולתשלום קנס בסך 3,000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם עבר זמן רב ממתן צו ההריסה עד שבאו להוציאו לפועל ברם אין בכך כדי לכפר על התנגדות אלימה לביצוע צו כזה בזמן מן הזמנים ואין להקל בחומרתה של השתוללות כלפי אנשים המגיעים למלא תפקיד שהוטל עליהם.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ליפשיץ למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבים. 12.11.74).

ע.פ. 325/74 - מרכז עופות וביצים בע"מ נגד מדינת ישראל

*הרשעה עפ"י הודאה בעובדות שאינן מהוות עבירה המערערת הודתה בביהמ"ש המחוזי בעבירה לפי חוק המועצה לענף הלול בכך שהיא שווקה עופות שלא לפי מכסה. ביהמ"ש הרשיע אותה והערעור על כך נתקבל. אין בכתב האישום לא זכר ולא רמז לעובדה שהמערערת שווקה עופות שלא לפי מכסה ועל כן אין לראות כיצד יכלה להודות בעובדות שלא פורטו בכתב האישום.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד יהב למערערת, עו"ד מישייקר למשיבה. 18.11.74).

ע.פ. 274/74 - אליהו פדידה ואח' נגד מדינת ישראל

*הצורך בשינוי במסכת העובדות באישום עם שינוי סעיפי האשמה שני המערערים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירת שוד ועפ"י העובדות המפורטות בכתב האישום תקפו את המתלונן ושדדו ממנו את כספו. בביהמ"ש המחוזי החליפה התביעה את סעיף האישום מעבירת שוד לעבירת נסיון לשוד והמערערים הודו באשמה והורשעו בעבירת הנסיון. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליהם עונש של שנתיים מאסר בפועל והפעיל מאסר על תנאי נגד שני הנאשמים אך מתוך העונש החדש קבע כי ששה חודשים יהיו חופפים את המאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש העליון ציין כי משהודו המערערים בעובדות שבכתב האישום המראות שביצעו את העבירה ולא רק ניסו לבצעה דינם כאילו הודו בעבירה ולא בנסיון בלבד. אם משנים את סעיף החיקוק בכתב אישום יש צורך גם לשנות את העובדות המפורטות בכתב האישום שהרי הודאה של נאשם איננה עוד כבעבר הודאה בעבירה אלא הודאה בעובדות העבירה. אולם גם אם המדובר בנסיון לשוד בלבד אין העונש חמור מדי, מה גם שביהמ"ש הורה כי שישה חודשים מתוך העונש יהיו חופפים מאסר על תנאי שהופעל. הוראות החוק הן שלא להפעיל מאסר חדש חופף למאסר על תנאי שהופעל אלא אם ביהמ"ש ראה טעם מיוחד וטעם זה פורש בגזר הדין. על בתי המשפט להקפיד על מילוי ההוראה האמורה כדי שביהמ"ש העליון ידע מדוע לא הופעל המאסר על תנאי במלואו מבלי שיחפוף את המאסר החדש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. המערערים לעצמם, המשנה לפרקליט המדינה י. בלטמן למדינה. 17.11.74).

ע.פ. 380/74 - מחמוד מג'דוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפה) בדואי משבט השוכן בקרבת שבטו של המערער ביצע מעשה מגונה באחותו של
המערער ובסולחה שנערכה בין החמולות חוייב המתלונן לגלות במשך פרק זמן מהמקום. המתלונן יצא לגלות אך תוך תקופת ההגליה חזר לשטח והמערער הלם בו בצנור ברזל בראשו ופצע אותו קשה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 8 חודשים מאסר בפועל ו- 10 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. צדק ביהמ"ש המחוזי שענין הציבור דורש שלא להשלים עם התנהגות אלימה אפילו היא באה עקב פגיעה בכבודה של אשה. אולם שימת ליבו של ביהמ"ש לא הופנתה לכך שבשובו של המתלונן למקום לפני תום תקופת ההגליה היה משום קנטור חמור של המערער אשר חמתו התעוררה מחדש בעקבות פגיעת המתלונן באחותו. אי לכך הועמד המאסר בפועל שהוטל על המערער על חמישה חודשים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד זועבי למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 17.11.74).

ב"ש 130/74 - תלם אהרון נגד מדינת ישראל

*חילוט דמי ערבות להופעת נאשם למשפט אחד יוסלזון הועמד לדין פלילי בביהמ"ש המחוזי ושוחרר בערובה בסך 10,000 ל"י והעורר חתם על כתב ערובה והפקיד את הכסף בקופת ביהמ"ש. לאחר מכן נקבע הדיון ליום 9.7.74 והנאשם לא התייצב באותו יום לדין ועל כן דחה ביהמ"ש את הבירור וחילט מתוך הערובה סכום של 3,000 ל"י. הערר כלפי החילוט נדחה. נכון כי בעת הדיון לבקשה בשחרור בערובה הודיע פרקליטו של הנאשם כי הוא ימאי "והוא צריך לעלות על הים" ולמעשה אמנם עלה הנאשם על אניה ביום 16.6.74 וחזר ביום 18.7.74, ימים אחדים אחרי מועד המשפט. אולם הודעה על קביעת המועד למשפט נשלחה לעורר בעוד מועד והוא לא דאג להביא לידיעת ביהמ"ש כי הנאשם נמצא בחו"ל ולא דאג לכך כי המשפט יידחה. אם כי נאמר לביהמ"ש בשעת השחרור בערבות כי הנאשם צריך לעלות על האניה הרי בכתב הערובה צויינה במפורש התחייבות של הנאשם שלא לצאת את המדינה עד לגמר כל ההליכים ובצאתו לחו"ל הפר הנאשם את התנאי, לפחות בכך שלא הוא ולא העורר דאגו שבעת הצורך אפשר יהיה ליצור מגע עם הנאשם ולהודיעו שעליו להופיע לבירור המשפט. ביהמ"ש לא נתבקש בשעתו לשנות את תנאי הערבות, אשר לעובדה שגם המדינה אשמה בהשתלשלות הענינים - לכן החליט ביהמ"ש המחוזי לחלט רק סכום של 3000 ל"י מתוך סכום הערובה.

(בפני מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ד. הכהן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 14.11.74).

ב"ש 173/74 - דוד עזרן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד גמר ההליכים ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד לגמר ההליכים נגדו עפ"י סעיף 20 לחוק סדר הדין הפלילי והערר על כך נדחה. העורר שימש בעבר כסמל במשטרה והנאשם שבמהלך מילוי תפקידו קיבל משומר של חברת בניה חומרי בנין וחשמלאות שהושגו עבורו בדרך גניבה וממרכז עבודה של חברת בניה אחרת קיבל מרצפות מבנין שנגנבו עבורו. בדחותו את בקשת העורר להשתחרר בערובה ציין הנשיא כי אין חשש ששחרור העורר עלול לגרום להשפעה על עדים לשנות את עדותם, אולם העבירה כשלעצמה היא מן החמורות כאשר שוטר במדים מעורב בכך. ישנן בידי המדינה ראיות לכאורה העשויות לבסס את ההרשעה ולאחר שביהמ"ש המחוזי הגביל את תוקפו של צו המעצר עד לפני סוף חודש נובמבר, והמשפט עשוי להגמר עד לאותו מועד, אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש שהורה על מעצר העורר. זאת למרות שלא קיים החשש שמפניו חשש ביהמ"ש המחוזי כי העורר ישפיע על העדים.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד בן זאב ומינס לעורר, עו"ד גורני למשיבה. 10.11.74).

המ' 486/74 - סמואל לסר ואח' נגד רחל לביא ואח'

*בקשה לביטול פסק דין המשיבים היו דיירים מוגנים בדירה שהיתה שייכת למבקשים, בעלי הבית היו מרבים בנסיעות וקשה היה לגלות מקום המצאם לשם המצאת כתבי בית-דין, המשיבים הגישו בקשה עפ"י חוק דמי מפתח להעברת המושכר לאחרים, ניתנה הוראה על המצאת התביעה בחו"ל אך ההזמנה חזרה מבלי שנדרשה ע"י המבקשים, ביה"ד לשכירות הורה על פרסום ההזמנה בעיתון בישראל, אותו זמן שהה בארץ המבקש הראשון שהות קצרה והיתה הוראה בביהמ"ש כי המבקשים ידעו על קיום ההליכים. עו"ד ישראלי טיפל בכל הקשור לרכוש הנ"ל מטעם המבקשים ואם כי לא השיג מהם יפוי כח, התייצב בביהמ"ש מטעם המבקשיםובסופו של דבר ביה"ד לשכירות נתן היתר להחלפת הדייר בהעדרם של המבקשים. בביהמ"ש המחוזי ביקשו המבקשים לבטל את ההיתר אך ביהמ"ש המחוזי סירב לבטל את ההיתר, והורה לחדש את הבירור במעמד שני הצדדים לענין אחד בלבד, אם המבקשים קופחו ע"י כך שחלקם בדמי המפתח נקבע בשליש במקום %40. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. דין הוא כי ביהמ"ש המחוזי בשבתו בערעור הוא התחנה הסופית של דיוני משפט, זולת אם יש בידי בעל דין להצביע על שאלת חוק בעלת חשיבות כללית או עקרונית העשויה להצדיק דיון בערכאה נוספת. ביהמ"ש המחוזי מוסמך היה לסייג את ביטול פסה"ד כמו שעשה ואין לאמר כי ההגבלה שהגביל ביהמ"ש המחוזי מראה על בעיה הראויה להתעורר בביהמ"ש העליון. מבלי להתייחס לגוף הענין הרי המבקשים ידעו על כוונת המשיבים לבקש הרשאה להשכרת המושכר, הם היו בקשר עם עו"ד בארץ ששמר על אינטרסים שלהם גם בלי יפוי כח ובינתיים נמסרה החזקה בדירה לדייר המוצע והוא מתגורר בה כשנתיים. לכן על אף הפגם שבהמצאת המסמכים למבקשים די אם ניתנה להם רשות להתגונן באותה מידה שהצביעו בתצהירם על קיפוח זכותם, היינו ענין גובה חלקם בדמי המפתח.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. רגירר למבקשים, עו"ד מ. גבע למשיבים. 12.11.74).

בג"צ 413/74 - נורית וולף נגד שר העבודה

*היתר לפיטורי אישה בהריון העותרת עבדה כעורכת-דין שכירה אצל עו"ד שגוייס בפרוץ מלחמת יום הכיפורים ונעדר ממשרדו עד פברואר 1974. בינואר הודיע עוה"ד לעותרת כי הוא מפטר אותה, ואותה שעה היתה העותרת בהריון ולטענתה ידע על כך מעבידה. המעביד פנה למשיב לקבל ממנו היתר הדרוש עפ"י חוק עבודת נשים לפיטורי אשה בהריון ולאחר הליכים שונים קיבל את ההיתר בספטמבר 1974 למפרע מיום 1.2.74. העתירה נגד מתן ההיתר נדחתה. יש לעותרת תרופה אחרת ע"י פניה לביה"ד לעבודה שהרי מדובר בסכסוך כספי בין מעביד לעובד ומקומו בביה"ד לעבודה. בהתדיינות שבין העותרת למעביד תוכל להשמיע את השגותיה על החלטת שר העבודה להתיר את הפיטורין. ענין תוקפו של היתר הפיטורין נתון לסמכות ביה"ד לעבודה כאשר הכרעתו בשאלה זו תהיה דרושה כדי להחליט בתביעה שהיא בגדר סמכותו.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד בן-זאב לעותרת. 14.7.74).

בג"צ 183/74 - אדמת קריה בע"מ נגד עירית רחובות

*מתן אישור של העיריה להעברת נכס במשרד רושם הקרקעות לעותרת חלקת אדמה שמכרה אותה וכאשר ביקשה אישור העברה למשרד רושם הקרקעות סירבה המשיבה לתת את האישור מן הטעם שלפי פקודת העיריה חלה על הקרקע תשלום מס השבחה. דא עקא שהעיריה טרם קבעה מהו סכום מס ההשבחה שעל העותרת לשלם ובהתאם לחוק צריך המס להיות מוסכם ע"י הצדדים או להקבע ע"י הבורר וגם
לאחר שהסכום נקבע יש לשלמו ב- 4 תשלומים שנתיים כך שעדיין לא הגיע מועד התשלום. ביהמ"ש העליון קיבל את עתירת העותרת וקבע כי על המשיבה לתת לעותרת את האישור הדרוש. עפ"י פקודת העיריות תינתן תעודה למשרד רושם הקרקעות לאחר שכל החובות לעיריה ביחס לאותו נכס שולמו במלואם. המדובר בתשלומים שמועד פרעונם כבר חל ובעניננו טרם נקבע סכום המס וזמן פרעונו טרם הגיע. מכיון שכך אין עילה למנוע מתן האישור המבוקש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד מ. אורנשטיין לעותרת, עו"ד א. בר למשיבה. 4.11.74).

בג"צ 437/74 - דניאל פוטשבוצקי, עו"ד נגד שר האוצר

*התקנת תקנות ע"י רשות מוסמכת סעיף 9 של חוק מס מימון רכש מסמיך את שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, להתיר פדיון מוקדם של תעודות מלווה בטחון ומלווה חסכון לתשלום מס מימון רכש וזאת על אף האמור בחוקים שמכוחם ניתנו התעודות. בספר החוקים שפורסם חוק מס מימון רכש פורסמו גם תיקונים מתאימים לחוקי מלווה חסכון שונים המסמיכים את שר האוצר לאשר פדיון מוקדם של המלווים הללו. עתה מבקש העותר לצוות על שר האוצר שיתקין את התקנות בדבר הפדיון המוקדם של אגרות המלווה לצרכי תשלום מס ממון רכש ועתירתו נדחתה. החוקים הנדונים מנוסחים כולם בלשון רשות ולא בלשון חובה ועוד לא קרה שבג"צ יחייב רשות מוסמכת להתקין תקנות כאשר החוק אינו מנוסח בלשון ציווי מפורשת. אגב, העותר לא פנה לשר האוצר בענין הנדון ואין דרכו של בג"צ להזקק לעתירה שענינה לא הובא תחילה לפני הרשות הנוגעת בדבר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. פוטשבוצקי לעותר. 15.11.74).

בג"צ 318/73 - דוד הראל נגד שר הבטחון ואח'

*הכרזה על חלקת קבורה צבאית כבית קברות צבאי ענינה של עתירה זו דרישת העותר כי חלקה צבאית בבית העלמין האזרחי שבאופקים תוכרז כבית קברות צבאי על כל הנובע מכך. עתירתו נדחתה, החוק מסמיך את שר הבטחון להכריז על שטח קרקע מסוים כבית קברות צבאי והשר פועל על פי המלצת המועצה הצבורית להנצחת החייל ואין בכך שום פסול. בתשובה לצו על תנאי פירטו המשיבים את השיקולים שעל פיהם קובע שר הבטחון שטח פלוני כבית קברות צבאי ומהם השיקולים לקביעת סדרים לחלקה צבאית בבית קברות אזרחי. בעניננו אין לאמר כי שיקולי המשיבים שלא להפוך החלקה הצבאית באופקים לבית קברות צבאי אינם כדין.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד עדיאל למשיב. 17.11.74).

בג"צ 197/74 - פלונית נגד ביה"ד הדתי לערעורים של הערה היונית ואח'

*השיקול של טובת הילדים בהחלטה בידי מי יוחזקו בסכסוך שבין העותרת לבין בעלה המשיב השני (להלן - המשיב) ניתן ע"י ביה"ד הדתי של העדה היונית צו להוציא את הילדים מרשות אמם משום שהיא מורדת כלפי בעלה. הענין הגיע לבג"צ בתיק קודם והוסכם על דעת הצדדים כי ביה"ד לערעורים של העדה היונית ידון בערעורים לגופם ובאותה החלטה של בג"צ הופנתה תשומת לבו של ביה"ד לסעיפים בחוק הכשרות המשפטית וחוק שווי זכויות לאשה אשר על פיהם יש לשקול שקול ראשון את ענין טובת הילדים אשר קובעים בידי מי יוחזקו. מתוך החלטת ביה"ד לערעורים עולה כי הלה שוב קבע זכות המשיב על הילדים רק על יסוד של היות האשה מורדת על בעלה. על כן הוחזר התיק לביה"ד שידון בו מחדש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד שלהוב לעותרת, עו"ד סלמן למשיב. 11.11.74).

בג"צ 402/74 - א. הרשפינקל ובנו בע"מ ואח' נגד ראש עירית בני-ברק ואח'

*אי מתן תשובה ע"י עיריה לבקשת היתר בניה העותרים פנו במרץ 1971 לועדה המקומית לתכנון ובניה בבני-ברק וביקשו היתר בניה על חלקת קרקע. מאז הגשת הבקשה ועד היום לא קיבלו העותרים תשובה ענינית ולא הוצא להם היתר הבניה. עתירת העותרים נגד המשיבים נדחתה. העותרים לא מיצו את התרופה המינהלית הנתונה להם עפ"י חוק התכנון והבניה, לפנות לועדה מחוזית כאשר ועדה מקומית אינה מחליטה בבקשה לתת היתר בניה תוך שלושה חודשים מיום הגשתה, אין בג"צ מתערב בענין לפני שהעותרים מיצו את התרופה המינהלית הנתונה להם עפ"י החוק.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ליכטנברג לעותרים. 13.11.74).

ע.א. 99/73 - יצחק חיון נגד פקיד השומה

*שומה לפי מיטב השפיטה עקב אי ניהול ספרים המערער הינו מתווך מקרקעין ועל פי הוראות מס הכנסה חייב היה בניהול ספרים והוא לא ניהלם. השאלה היא לגבי שנת מס מסוימת אשר לטענת המערער לא עבד בה ועל כן לא ניהל ספרים ושלא כדין נערכה לו שומה לפי מיטב השפיטה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי משלא ניהל המערער ספרים נהג פקיד השומה כדין והערעור על כך נדחה. בשנים שקדמו לאותה שנת מס שבמחלוקת ניהל המערער עסקי תווך ועל כן קיימת מעין חזקה שהמשיך לעסוק בעסוק זה גם לאחר מכן. גם מתוך עדותו של המערער עצמו מתקבל הרושם שהמשיך בעיסוקיו אלא שבאותה שנת מס לא היתה לו עבודה ולא הזדמנה לו עיסקת תווך. בנסיבות אלה צדק השופט בקבעו כי המערער היה חייב לנהל ספרים. חיוב זה אינו תלוי במספר או בריבוי העיסקות שבוצעו ואפילו לא בוצעה שום עיסקה הדבר צריך להתבטא ולהשתקף בספרים.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד חריף למערער, עו"ד מ. לרנר למשיב. 20.11.74).

ע.א. 177/74 - יעקב גורני נגד קצין התגמולים

*החמרת מחלה עקב השירות המערער סובל מהתקפות כאב גב. בזמן שירותו בצבא היתה לו תאונה וכתוצאה ממנה קיבל התקף שהחמיר את מצבו. לגבי תקופת ההחמרה הכיר המשיב בהחמרה ואולם לאחר שעבר ההתקף הקודם קיבל המערער התקף מחודש של כאב גב. הועדה הרפואית סברה שאין לקשור התקפות הכאב עם התאונה וההחמרה הזמנית שבאה בעקבותיה. בפני ועדת הערעורים באו חוות דעת של הועדה הרפואית וחוות דעת נגדית מטעם המערער, ועדת הערעורים קיבלה את חוות הדעת של הועדה הרפואית והערעור על כך נדחה. כאשר ועדת הערעורים שבה חברים שני רופאים מחליטה להעדיף חוות דעת אחת על פני רעותה ואין סיבה חוקית לשלול את ההחלטה אין ביהמ"ש העליון מתערב.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד עדיאל למשיב. 6.11.74).

ע.א. 129/74 - פלוני נגד פלונית

*בקשה לפטור ממזונות בטענת מורדת בעלי הדין הם בעל ואשה ובביהמ"ש המחוזי התנהל משפט ביניהם ונשמעו בוהמרצות רבות. המערער חוייב בתשלום מזונות לאשתו ולאחר מתן פסה"ד ביקש המערער לבטל את פסק המזונות בטענה כי האשה היא מורדת. בביהמ"ש המחוזי הוגשו תצהירים והושמעו עדויות בע"פ, והשופט העדיף את עדותה של המשיבה על עדותו של המערער ודחה את בקשת המערער. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו התנהגותו הקשה של הבעל בהליכים הקודמים כלפי האשה. מכיון שמדובר בהליכים באותו
משפט מזונות טבעי הדבר שהשופט היושב בהליכים הקודמים לא יכול להשתחרר מאותם הליכים. גם אם השופט לא מציין בהחלטתו התרשמותו מהבעל בהליכים הקודמים, קשה לאמר שהשופט לא יזכור את התנהגות הבעל כלפי אשתו בענין שבו דן באחרונה. לגוף הענין אין חולקים שהיחסים בין הבעל לאשה היו רעים בשנים האחרונות ואם הבעל בא וטוען שהאשה היא מורדת באשר אינה רוצה לקיים איתו יחסים עליו להראות שבזמן שקדם לקיום היחסים התנהג עם אשתו כראוי. עפ"י הדין העברי בעל שיש לו כעס עם אשתו ורוצה לקיים יחסים איתה עליו תחילה לפייס אותה ולא להשתמש בכח. רק אם יעשה הכל והאשה לא תאות לחזור לבית ולחיות כמנהג בעל ואישה רק אז יכול הבעל לבוא בטענה כי היא מורדת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד אטינגר למערער, עו"ד ירון למשיבה. 12.11.74).

ע.א. 292/74 - שרה בן ברוך נגד ניצה שפילברג ואח'

*בקשה לקיום צוואה בעל פה המערערת ביקשה צו קיום צוואה בע"פ של אמה המנוחה אשר לפיה, לטענת המערערת, צוותה המנוחה את כל נכסיה למערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת ומאידך נתן צו ירושה שלפיו ירשה המערערת מחצית מנכסי המנוחה והמשיבים, נכדי המנוחה, ירשו את המחצית השניה. הערעור על כך נדחה. הצוואה בע"פ עליה ביססה המערערת את תביעתה מתבטאת באמירות של המנוחה בשלושה מקרים נפרדים שעליהם נרשמו "זכרון דברים" בשלושה מסמכים ע"י שלושה עדים שונים. באמירות של המנוחה ציינה כי המערערת היא כל חייה שהכל שייך לבת ולא לה ושהבת היא הלב שלה. כך נאמר בערך בכל האמירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לקיום צוואה משלושה טעמים: כי המנוחה לא היתה שכיב מרע ומי שרואה את עצמו בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות; שהמנוחה לא אמרה את דבריה בפני שני עדים; שמכל האמירות לא נראה כי היא התכוונה לצוות. המערערת קובלת על כך שלא ניתנה לה אפשרות להביא עדים, אך קובלנתה אינה מבוססת. אם צדק השופט בדעתו כי הצוואה שהמערערת מבקשת את קיומה איננה כלל צוואה לא היה כל טעם לשמוע עדים.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. בן-ברוך למערערת, עו"ד י. פרק למשיבים. 21.11.74).

ע.א. 306/74 - יליץ יעקב... בע"מ נגד לוי מרדכי

*פירוש הסכם המערערת עשתה הסכם עם חברת שיכון עובדים לבצע עבודות בניה עבור החברה. בהסכם נקבע מחיר העבודה ונקבע סעיף בדבר פיצויי התייקרות במידה שיחולו התייקרויות בחומרים ובעבודה. המערערת לא ביצעה את העבודה בעצמה אלא ע"י קבלן משנה, הוא המשיב, עפ"י הסכם עבודה שנעשה ביניהם. בהסכם עבודה זה צויין כי המשיב מקבל את מחירי החוזה (החוזה שבין המערערת לחברת שיכון עובדים) פחות %20 שתקבל המערערת וכי דין מחירי החוזה יחול גם לגבי התוספות שיהיו בעבודות הנ"ל. בינתיים חלו התייקרויות וחברת שכון עובדים שילמה סכום כסף כפיצויים עבור ההתייקרויות. המשיב טען כי פיצוי ההתייקרות נכלל במסגרת "מחיר חוזה" או במסגרת "תוספות" שנקבע בהסכם העבודה ועל כן תבע חלקו מתוך פיצוי ההתייקרות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעת המשיב והערעור על כך נדחה. המשיב טוען כי הסכום נכנס למסגרת "מחיר חוזה" ואם פיצוי ההתייקרות לא מגיע לו לפי הסכם העבודה, על כל פנים מגיע הוא לו מדיני מעין חוזים באשר הוצאות ההתייקרות היו של המשיב, ואין המערערת זכאית לעשות עושר ולא במשפט. לטענת המערערת שאם תביעת המשיב עילתה בדיני מעין חוזים יש
למחוק את הכותרת של סדר דין מקוצר מן התביעה - הסכם העבודה משמש "ראשית ראיה" להוכחת זכותו של המשיב לקבל את חלקו בפיצוי ההתייקרויות ובדין יכולה להשאר התביעה בגדר סדר דין מקוצר. ברם, אין ספק כי תוספת ההתייקרויות נכללת בהסכם העבודה. אשר לבקשת המערערת שתינתן לה רשות להתגונן לשם הגשת תביעה נגדית - הכלל הוא, אם כי יש יוצאים מהכלל, שלשם הגשת תביעה נגדית אין נותנים רשות להתגונן.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. פסי למערערת, עו"ד ש. שגיא למשיב. 21.11.74).

ע.א. 387/74 - אברהם יוסף נגד בתי מרגוע היוזם בע"מ

*מתן פס"ד ע"י שופט כשהתיק הועבר אליו משופט אחר לאחר הגשת הסיכומים המשיבה הגישה תביעה נגד המערער להשבת כספים בסך 3000 ל"י שנטל לעצמו, לטענתה, מכספי המשיבה כאשר עבד אצלה, המערער הגיש תביעה נגדית שבה תבע יתרת שכר עבודתו, דמי חופשה, ופיצויי פיטורין ושתי התביעות התבררו במשך כ- 5 שנים. לאחר שנסתיימו ההליכים והוגשו הסיכומים יצא שופט השלום שניהל את המשפט לגימלאות והענין הועבר לשופט אחר אשר זימן אליו את הצדדים וביקש לשמוע טענותיהם בקשר לצורת המשך המשפט. על פי תקנה 171 לתקנות סדר הדין האזרחי ישנה סמכות לשופט אחר להמשיך בדיון במקום שהופסק אך לטענת ב"כ המשיבה סמכותו של השופט להמשיך הינה רק אם הצדדים טרם הגישו סיכומים ואילו אם כבר הוגשו הסיכומים אין השופט יכול להמשיך מהמקום שהדיון הופסק ולתת פס"ד. שופט השלום קבע, לאחר שהפעיל את שקול הדעת המוקנה לו בתקנה, כי הוא מקבל את עמדת המערער ויתן פס"ד ללא שמיעה מחדש של המשפט, בציינו בין היתר את נימוקיו, והם שלא לגרום עינוי הדין וכן לנוכח העובדה שעברו שנים רבות וממילא אין העדים זוכרים עוד את העובדות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן רשאי בימ"ש השלום להמשיך בדיון מהמקום שבו הופסק וזאת גם אם כבר הוגשו הסיכומים, ברם לדעתו צריך ביהמ"ש לשקול שיקול עיקרי אם הוא סבור לאחר העיון בחומר שהוא מסוגל לקבוע מימצאים עובדתיים מקריאת החומר בלבד, ולדעת ביהמ"ש המחוזי לא שקל השופט שיקול זה אלא ענין של עינוי הדין וזכרון העדים. ועל כן החזיר לשופט השלום את הענין שיחליט בשאלה לאור השיקול הנ"ל. הערעור על כך נתקבל. מן המפורסמות הוא שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה אלא אם חרג מהמסגרות והתחומים שנקבעו לשיקול דעתו. תקנה 171 הנ"ל מעניקה לשופט תחום פעולה רחב ואין הוא חייב לרשום את הטעמים להחלטתו. אלמלא רשם את הנמקתו לשיקול הדעת לא היה מקום לתקוף אותו והעובדה שרשם את נימוקיו אינה משנה את העובדה. עצם העובדה שהחליט לתת פס"ד מצביעה כשלעצמה כאלף עדים שהוא סבור שיש בכוחו לרדת לחקר האמת ולתת פס"ד נכון וצודק.