ע.פ. 216+243/74 - גד כהן נגד מדינת ישראל
*אמרות של הנאשם לחוקרי משטרה כראיות נגדו במשפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים מ. גולן, הלוי, הדייה) בת.פ. 279/73 -הערעור נתקבל).
העובדות:
באחד הלילות בשנת 1973 נשדד המתלונן מכספו כאשר הלך מבית עסקו לבית מגוריו והשודדים נמלטו. המערער הואשם בכך שהוא היה אחד השודדים, כפר באשמה וטען שלא היה לו חלק במעשה השוד. ביהמ"ש המחוזי סבר שנמצאו ראיות מספיקות להשתית עליהן את הרשעתושל המערער. ההרשעה התבססה על התרשומות שנערכו ע"י חוקרי המשטרה שחקרו את המערער ואמרותיו של המערער לחוקרי המשטרה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. הלכה היא שהודיות הנאשם כמשמעותן בפקודת ראיות, לא רק הודיה מלאה בעובדות העבירה אלא גם כל אמרה שיש בה כדי להפלילו במשמע ועל התביעה להוכיח שאמרה כזו ניתנה מרצון. המערער העלה טענות שונות כנגד כשרות אמרותיו, ברם בביהמ"ש ביהמ"ש המחוזי לא נטען שאמרות המערער נאמרו שלא מרצונו ולא היתה התנגדות להגשת התרשומות ואין להעלות בשלב הערעור טענות שהאמרות נאמרו שלא מרצונו.
ב. השאלה היא אם יש באמרות אלה כדי להפלילו. באחת האמרות אמר שהיה מוכן להודות בשוד אך יש שיקולים מסוימים המונעים זאת בעדו. אפשר ללמוד מכך שהיה לו חלק כלשהו בשוד שאם לא כן אין על מה להודות. ברם כאשר ההודיה עצמה לא ניתנה ורק נאמר שהמערער מוכן להודות אין בכך כדי להפלילו. באופן כללי מי שמביע נכונותו להודות ואינו מודה בסופו של דבר, אין להביא נכונות זו כראיה נגד האיש. כשם שאין גם להביא נגד הנאשם במשפט הודיה שהודה במשפט קודם וחזר בו מן ההודיה ברשותו של ביהמ"ש.
ג. אמרה שניה של המערער היתה שהוא מוכן לפצות את המתלונן ולשלם לו 20,000 ל"י שנשדדו ובתנאי שיבטל את התלונה. אמנם הצעת הנאשם להטיב את הנזק שנגרם במעשה העבירה עשויה להוכיח שהוא עשה את המעשה, אך זאת כאשר בהצעה משתמעת הודיה בעשית המעשה ולא כן בהצעה שניתן לפרשה על דרך אחרת.
ד. באחת האמרות, כשסופר למערער כי על השיקים שנשדדו ושנמצאו נתגלו טביעות אצבעותיו, אמר המערער כי יוכל למצוא לכך הסבר ואמר מהו ההסבר. האמת היא שלא נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער על השיקים ואילו התמוטט המערער ולשמע הסיפור שנתגלו טביעות אצבעותיו היה מודה בפה מלא במעשה השוד, אז היתה מתעוררת השאלה אם ניתן לאמר על הודיה שהושגה במרמה שהיא ניתנה מרצון. אולם המערער לא התמוטט ולא הודה, מעצם ההסבר שהעלה אין ללמוד מאומה להפללת המערער ולו מן הסיבה בלבד שההסבר איננו אמת כשם שהעובדה הטעונה הסבר לא היתה אמת.
ה. אמרה אחרת מתייחסת להצעת חוקר המשטרה כי המערער יעיד כעד המדינה נגד שותפו והסכמתו של המערער לכך. אם מובטחת לעד מדינה חסינות מפני אישום תמורת מתן העדות על אחת כמה וכמה צריכה להיות מובטחת לו חסינות מפני השימוש בהסכמתו כראיה נגדו.
ו. קיימת אמרה נוספת של המערער לחוקר שהוא מעדיף לשתוק, כי אם ישתוק ולא ידבר עלול הוא לשבת במאסר שנה אחת ואילו אם הוא יפתח את פיו וידבר עלול הוא
לשבת 10 שנים. מכאן ניתן להסיק אמנם על מצפונו הרע של המערער אך לא שעבר את העבירה המיוחסת לו. אמרות המראות תודעת אשם, אך המשתמעות לשתי פנים, אינן ראיות מפלילות לענין אישום פלוני. ברם באופן כללי אימרה כמו זו של המערער, שאם יפתח פיו עלול הוא להפליל את עצמו, פסולה כראיה משום שזכות השתיקה של הנאשם אינה רק בסתימת הפה ובדומיה גמורה כי אם גם בסירוב מפורש לדבר וסירוב כזה אינו יכול לשמש ראיה נגד החשוד אם הוא מנומק.
השופט ויתקון:
מסכים לתוצאה שיש לקבל את הערעור אך מסתייג מכמה נימוקים של השופט כהן. בעיקר מתייחס השופט ויתקון לאימרתו של המערער שהוא היה מוכן להודות אלמלא נימוקים שונים. אין לאמר שמי שמביע את נכונותו להודות ובסופו של דבר אינו מודה דומה למי שהודה בביהמ"ש וחזר בו מהודאתו. הודאה שניתנה בביהמ"ש רשאי המודה לחזור בו ממנה ורואים אותו כאילו לא ניתנה מלכתחילה ההודאה. מאידך הודאה שניתנה במשטרה והמודה מבקש לחזור בו ממנה היא עדיין חומר ראייתי קביל ולגיטימי נגדו.
לענין התחבולה שנקט החוקר כאשר סיפר למערער כי טביעות אצבעותיו נמצאו על השיקים אין לשלול מחוקרי משטרה להשתמש בתחבולות. הלכה פסוקה היא בביהמ"ש בישראל כי אין לפסול הודאה שהושגה בתחבולה. ברם, אותם הדברים שאמר המערער, שהוא מוכן להודות ואינו עושה כן (אם כי בעקיפין יש לראות בזה הודאה) וכן גם ההצעה לפצות את המתלונן, מעידים אמנם על מצפון לא נקי אך בכל זאת אם מסתכלים על האימרה של המערער בכללותה תוך התחשבות באישיותו ניתן לאמר כי הדברים נאמרו מתוך שחצנות גרידא ולא מתוך העובדה שאכן המערער היה אשם.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד אבי-יצחק למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 20.11.74).
ע.א. 203/73 - אליהו שריטי נגד נור שחאדה
*סעיף ביטול הסכם מכר מקרקעין עקב פיגור בתשלום.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 1359/71 - הערעור נתקבל).
. העובדות:
המערער התחייב להעביר על שם המשיב חלקת קרקע מסוימת תמורת 24,000 ל"י. הוסכם שהמחיר ישולם ע"י המשיב בתשלומים חודשיים. בחוזה קיים סעיף שלפיו אם הקונה "יפגר בביצוע שני תשלומים כלשהם ויעברו שבועיים מיום שיחול פרעון התשלום השני הרי ההסכם יהיה בטל ומבוטל וכל הסכומים ששולמו... ישולמו כפיצויים קבועים מראש", מתוך 52 תשלומים חודשיים שילם הנתבע 35 תשלומים במועדם ולאחר מכן פיגר בשלושה תשלומים חודשיים בזה אחר זה. המערער הגיש תביעה לפס"ד הצהרתי כי ההסכם שבין הצדדים בטל ומבוטל ולחילופין לחייב את המשיב לשלם לו 15,000 ל"י פיצויים מוסכמים מראש. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מן הטעם שלדעתו ההוראה בדבר ביטול ההסכם עקב פיגור בתשלומים נגועה באי חוקיות או נוגדת את טובת הציבור. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני (דעת הרוב):
א. אין לראות את ההוראה בדבר ביטול ההסכם כבלתי חוקית או מנוגדת לתקנת הציבור. זו הוראה מקובלת בחוזים רבים ואין בה כל פגם ופירושה הוא מתן אופציה לצדהמקיים את ההסכם לבטל את ההסכם או להמשיך לדרוש את קיומו בעקבות הפרתו ע"י
הצד השני, המערער הודיע למשיב כי הוא רואה את ההסכם כמבוטל וכך בחר באופציה שניתנה לו לבטל את החוזה.
ב. אין בסעד הצהרתי זה משום חוות דעת על גורל החזקה בחלקה שכבר נמסרה למשיב עם חתימת החוזה ועל גורל הסכומים ששולמו ע"י המשיב. יתכן שהמשיב יוכל עוד לקבל סעד מן היישר שישחרר אותו מן החילוט או יחייב את המערער להחזיר לו את התשלומים. אין צורך להחליט כעת אם הפיצויים שנקבעו מראש הם בחזקת קנס אם לאו.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
אכן אין אי חוקיות בסעיף הקובע ביטול ההסכם ואולם אין לתת כבר עתה למערער את ההצהרה שההסכם בטל ויש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי.
עדיין יתכן שהמשיב יצטרך להתבסס על ההסכם כדי לממש זכויות שביושר שרכש על פיו ויש לאפשר לו תיקון כתב הגנתו לצורך זה, העובדות שהמשיב מחזיק בקרקע וששילם את מרבית המחיר ושהתחייב, על דעת המערער, למכור את הקרקע לצד שלישי, מצביעות על כך שעומדות לו זכויות שביושר העשויות להיות שקולות כנגד זכותו של המערער לבטל את ההסכם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני עו"ד נ. כהן למערער, עו"ד ר. הבר למשיב. 27.11.74).
ע.א. 434/74 - אברהם גרבי ואח' נגד רסלס מיכאל ואח'.
*שיקול דעת במתן סעד זמני והתערבות בית משפט שלערעור המשיבים דיירים בבית משותף שבו יש למערערים מפעל לייצור נקניק ובשר מעושן. המפעל מייצר מאז 1962 עם הפסקות וכאשר בשנת 1974 ביקשו המערערים לחדש את הייצור השיגו הדיירים צו מניעה זמני בהעדר המערערים האוסר פתיחת המפעל. לאחר פניית המערערים החליט השופט לבטל את הצו ונימוקו כי מתוך חקירת המשיבים על תצהיריהם התברר שעובדות רבות שהצהירו עליהן אינן מדויקות ואינן נכונות וכן היה שיהוי בהגשת תביעתם לאחר שבמשך שנים שתקו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המערערים .ביטל את החלטתו של בימ"ש השלום ונימק את התערבותו בשיקול דעת שופט השלום בכך שלמרות הפגמים ואי הדיוקים בתצהירים אין בעובדות אלה משקל נגד לעובדה שיש כאן הפרה ברורה של הסכם הבית המשותף. הערעור על כך נתקבל. אין בימ"ש לערעורים מתערב בשיקול דעת בימ"ש דלמטה אלא אם התעלם ביהמ"ש מן העקרונות המשפטיים במתן סעד שביושר. העקרונות אשר לפיהם צריך לפעול בימ"ש בענין סעד שביושר הם בין היתר אם בא התובע לבימ"ש נקי כפיים או שמא העלים עובדות חשובות ואם השהה התובע את פנייתו זמן רב יתר על המידה. בעניננו גם העלימו התובעים עובדות חשובות וגם השהו את פנייתם יתר על המידה. העילה שעליה סמכו התובעים היתה עילה של מטרד וכלל לא סמכו תביעתם על הסכם הבית המשותף. יש הבדל מהותי בין שתי העילות וביהמ"ש המחוזי לא יכול היה לתת החלטה על סמך הסכם הבית המשותף שכלל לא נטען בתביעה.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן, החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. אברמוביץ למערערת, עו"ד א. וינצקי למשיבים. 14.11.74).
ע.א. 263/73 - ועד הר הכרמל נגד בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ ואח'.
*מחיקת זכות חכירה כשמוטלת עליה משכנתא המשיבה השלישית (להלן - המשיבה) היתה חוכרת של זכויות במקרקעין והמערער היה המחכיר. המשיבה רשמה משכנתאות על זכות החכירה לטובת שני המשיבים הראשונים
(להלן - המשיבים). לאחר מכן התנהלו משפטים בין המשיבה לבין המערער באשר המשיבה הפרה את תנאי החכירה והושג הסכם בביהמ"ש שאם המשיבה לא תמשיך בתשלום מי החכירה תמחק זכות החכירה. בעת הדיון בביהמ"ש לא היה ידוע לא למערער ולא לביהמ"ש כי קיימות משכנתאות הרשומות על זכות החכירה, רק לאחר שניתן פס"ד למחיקת שטר החכירה פנו בעלי המשכנתאות לביהמ"ש המחוזי ותבעו ביטול פסק הדין שמחק את החכירה מכיון שלא צורפו כנתבעים לתביעה בבימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי צווה על ביטול פסק דינו של בימ"ש השלום והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון עמד על זכויות בעלי הנכסים ובעלי המשכנתאות כשהמדובר במשכון זכות חכירה וכן על הבעיות הקשורות בזכותו של מבקש כלשהוא להצטרף כנתבע בתובענה שבין שני הצדדים, והגיע למסקנה כי בעלי המשכנתאות זכאים היו להצטרף לתביעה ועל כן היה מקום לבטל את פסה"ד שניתן נגד החוכר בדבר מחיקת זכויות החכירה, ביהמ"ש העליון העיר כי על המשיבים להראות בבקשתם כי יש להם סיכויים בתביעה נגד מחיקת החכירה ואכן הראו שיש להם סיכויים לכאורה בטענותיהם נגד מחיקת זכויות החכירה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. ארדנשטייו למערער, עוה"ד מ. ליפשיץ וע. גרובר למשיבים, עו"ד מ. מטרי למשיבה. 7.11.74).
ע.א. 356+361/74 - ארלוק זורה ואח' נגד שלמה יוניצ'מן.
*התנגדות לביצוע שטר התנגדותם של המערערים לבצוע שטרות שהגיש המשיב נגדם נדחתה ע"י ביהמ"ש והערעור על כך נדחה. בהתנגדות לביצועו של שטר כמו בבקשה להתגונן בסדר דין מקוצר די בכך שהנתבע יראה שיש בפיו הגנה אפשרית שהוא עשוי להצליח בה במשפט, בדיון בהתנגדות ובבקשה לרשות להתגונן אין ביהמ"ש נכנס בעובי הקורה ואין הוא קובע עובדות השנויה במחלוקת. עם זאת אין הנתבע זכאי לכך שביהמ"ש יתן לו רשות להתגונן על סמך תצהירו כדבר שבשגרה. אין מרשים להתגונן על סמך טענה סתמית שאינה מראה עילה להגנה בתקוה שעד שתגיע שעת הדיון יצליח הנתבע, אולי, להעמיד הגנה של ממש. בעניננו לא הראו המערערים כל הגנה אפשרית ועל כן בדין נדחתה ההתנגדות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד ע. חרל"פ וע. פלדמן למערערים, עו"ד בר-חיים למשיב. 14.11.74).
ע.א. 17+18/74 - טירת מיכל ואברהם בע"מ נגד מדינת ישראל.
*פיצויים עקב הפקעת מקרקעין פורסמו שני צווים להפקעת חלקים מחלקה השייכת למערערת. צו אחד פורסם במרץ 1959 ובו הופקעו 451 מטר מתוך החלקה וצו שני פורסם במרץ 1973 שלפיו נועדו להפקעה 551 מטר מהחלקה. המערערת הגישה תביעה לפיצויים וטענה כי יש להעריך את הקרקע לפי שוויה ביום שהמדינה תפשה את החזקה וזה היה ביולי 1973. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וגם ע"י ביהמ"ש העליון שכן הפיצוי צריך להנתן לפי הערך ביום שבו יכלה הרשות לתפוש את החזקה וזהו מועד מתן צו ההפקעה. שאלה שניה התעוררה אם יזם לקבוע את השווי לפי המצב ביום מתן צו ההפקעה השני או לגבי 451 מטר לפי השווי בעת מתן הצו הראשון ו-100 מטר לפי השווי בעת מתן הצו השני. ביהמ"ש המחוזי סבר כי כוונת נותן הצו השני היתה לשנות את הצו הראשון ועל כך ההערכה צריכה להיות לפי השווי בעת מתן הצו השני. הערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים מני וקיסטר נגד דעתו החולקת של השופט ברנזון. השופט מני ניתח את נוסח הצו השני ואת נסיבותיו וכן העובדה שעברו שנים מאז הצו הראשון ושלא פעלו לפי הצו הראשון והגיע לכלל מסקנה כי הצו החדש בא לבטל את הצו הקודם ובא במקומו. השופט ברנזון מאידך סבר כי בהתחשב בכך שהצו הראשון היה כשר בתכלית ובשעת מתן הצו השני עמדה ההפקעה הראשונה בעינה ולא
היתה כל סיבה לבטלה, אין לאמר שהכוונה היתה לבטל את ההפקעה הקודמת ולהפקיע על פי הצו החדש.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני. עו"ד ח. גרוסמן למערערת. עו"ד יאראק למשיבה. 19.11.74).
ע.א. 270/73 - שומוט בע"מ ואח' נגד בן ציון מוזיילוף ואח'.
*זכויות עכבון ומתן ערובה במקום זכות העכבון המערערים התחייבו לבנות בנינים עבור המשיבים ובמהלך הבניה הפרו המערערים את ההסכם והפסיקו את העבודה כשלטענתם עדיין המשיבים חייבים להם כספים. ביהמ"ש המחוזי נתן רשות למשיבים להמשיך בבניה והערעור על כך נדחה, בין אם הסכימו הצדדים על ביטול ההסכם ובין אם לאו, יכלו המשיבים מצידם לבטלו עקב הפרה יסודית מצד המערערים. לטענת המערערים כי יש להם זכות עכבון על החלק שבנו עד שיגבו את כספיהם ועל כך אין להרשות למשיבים להמשיך בבניה - מחוץ לחוק המקרקעין לא נאמר בחוקים אחרים שבהן קיימת זכות העכבון כיצד מתבצעת זכות זו. ההגיון מחייב כי אין אדם יכול לטעון לזכות עכבון מבלי לפרט את הסכום הנדרש, ובמקרה של סכסוך על גובה הסכום יכול להפקיד הצד שכנגד ערובה בטוחה במקום העכבון. אילו היו המערערים נוקבים בסכום שמגיע להם היתה להם הזכות לתבוע ערובה מהמשיבים אך הם לא עשו כן. בנוסף לכך, לאחר פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מסרו המערערים את הבנינים לידי המשיבים ואלה עשו עבודות בנין נוספות ועתה אין להחזיר את הגלגל אחורנית, וזכות העכבון של המערערים פקעה.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד רינת למערערים, עוה"ד סוכובולסקי ושמש למשיבים. 24.11.74).
ע.א. 345/74 - חאני עלי נטור נגד זמיר קבלנות כללית בע"מ ואח'.
*נטל ההוכחה לסיבות של אי ביצוע הסכם עבודה המשיבה היתה צריכה לבצע עבודה במחנה צבאי עבור משרד הבטחון והתקשרה עם המערער, בתור קבלן משנה, לבוא לאותו מחנה יחד עם פועלים כדי לבצע את העבודה. המשיבה מסרה למערער שיקים על סכום של 10,000 ל"י והלה סיחר את השיקים אך לא ביצע את העבודה. האיש שאליו סוחרו השיקים קיבל פס"ד נגד המשיבה לתשלום סכום השיקים והמערער חוייב להחזיר למשיבה סכום זה. הערעור על כך נדחה. היו גירסאות שונות מדוע לא ביצע המערער את העבודה והשופט העדיף את גירסת המשיבה על זו של המערער כאשר כל גירסה נתמכה ע"י עד יחיד. על המערער היה מוטל נטל ההוכחה הן אם העלה את גירסתו כהגנה בפני תביעה להשבת תמורה שנכשלה או במסגרת תביעה לפיצוי על הפרת ההסכם מצד המשיבה. בין כך ובין כך על המערער להוכיח מדוע לא ביצע את העבודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א.איראני למערער, עוה"ד י. בכר וש. פיכמן למשיבים. 27.11.74).
ע.א. 354/73 - ישראל אדלר נגד צבי ויינברג ואח'.
*תביעת פיצוי נגד שכן בטענה שבנה בניגוד לחוקי הבניה המערער הינו קבלן והמשיבים תבעו ממנו פיצויים עקב בנין שהקים בקרבת הדירות שלהם. לפי הפסיקה אדם הבונה ברכושו, כשהבניה איננה בהתאם לחוקי הבניה החלים על המקום, והוא גורם נזק כספי לשכנו או פוגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו, והנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של הבניה הבלתי חוקית, מבצע עוולת נזיקין כלפי השכן ועליו לפצותו. בעניננו הוכחה פגיעה בנוחיות ובהנאת המשיבים מרכושם והוכח כי הפגיעה הינה תוצאה של הבניה האמורה אך השאלה היא אם הבניה איננה בהתאם לחוקי הבניה. במקום קיימת תכנית מפורטת משנת 1949 ותכנית מתאר מקומית משנת 1961.
בהתאם לתכנית המפורטת קיים שביל במקום ועל כן היה צריך המערער להרחיק יותר את הבנין שבנה, ואילו עפ"י תכנית המתאר, כך נטען ע"י המערער, לא קיים שביל. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום פיצויים בהתייחסו לתכנית המפורטת בלבד ולא לתכנית המתאר. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי צריך היה להתייחס גם לתכנית המתאר המקומית לבדוק אם על פיה קיים שביל במקום אם לאו ומהי התכנית המחייבת בענין שלפנינו ואת זאת לא עשה ביהמ"ש המחוזי. כמו כן לא התייחס ביהמ"ש המחוזי לטענת המערער כי המשיבים השהו את תביעתם בכך שלא פנו אליו מיד כשהתחיל לבנות בדרישה להרחיק את הבנין על פי חוקי התכנון והבניה. ביהמ"ש צריך היה להתייחס לטענת הויתור על זכות חוקית עקב שיהוי. אי לכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בשתי הנקודות האמורות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. בן-עמי למערער,עו"ד ש. בן-עוז למשיבים. 26.11.74).
המ' 573/74 - דשנים אורגנים חברה בע"מ נגד מדינת ישראל.
*רשות ערעור בימ"ש השלום הורה על המבקשת לסגור מפעל לעיבוד אשפה בחיריה המתנהל ללא רשיון ומהוה מטרד חזק לשכנים ואף פוגע בבריאותם. למרות שהענין נמשך שנים נתן בימ"ש השלום, שהרשיע את המבקשת בניהול עסק ללא רשיון, זמן של שלוש שנים לסגירת המפעל. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי והלה קבע כי כתב האישום לא בא למבקשים בהפתעה והם יכלו לדאוג לפני כן להעברת המפעל למקום אחר והורה לסגור את המפעל ב-31.12.74. הבקשה, לרשות ערעור נדחתה, הכלל הוא שלגבי ענין אשר תחילתו בבימ"ש שלום פסקו של ביהמ"ש המחוזי היא סוף פסוק ואין מרשים ערעור נוסף אלא אם מתעוררת שאלת חוק הראויה להתברר נוספות. בעניננו אין שאלת חוק כזו. מ"מ הנשיא הביע תמיהה על הסכמת המדינה למתן רשות ערעור שנועד למעשה להאריך למבקשים את ניהול עסקם ללא רשיון למשך תקופה נוספת עד שיבוא ערעורם בפני ביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. אלמוג למבקשת, עו"ד גורני למשיבה. 26.11.74).
ב"ש 180/74 - מדינת ישראל נגד אליהו ראובן.
*מעצר עד גמר ההליכים נגד המשיב הוגש כתב אישום בו הואשם בשתי עבירות של החזקת סמים ובעבירה של החזקת רימון יד. המדינה ביקשה לצוות על מעצרו של המשיב עד סיום ההליכים נגדו, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נתקבל. בהחלטת ביהמ"ש המחוזי צויין כי המשיב הוא בעל הרשעות קודמות שנעברו משנת 1965 ואילך, רשומות לחובתו עבירת סמים, וגם עבירות שיש עימן אלימות. הרשעתו האחרונה היא מ-18.5.72 והעבירה של החזקת סם נעברה, לטענת המדינה, בזמן שהמשיב היה משוחרר בערבות באישום הראשון של החזקת הסם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מכיון שמדובר בעדות של עד יחיד זכאי האזרח להיות חופשי ממעצר כל זמן שאין הוכחות חד משמעיות נגדו, בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי מדובר באדם שקופת שרצים מאחוריו ולא להגנת אנשים מסוג זה התכוון המחוקק בבואו להגן על אזרח בפני מעצר בטרם נמצא אשם בעבירה. אין חשיבות לכך שמדובר בעדות של עד יחיד, שכן העד הינו שוטר שהיה עד ראיה ממש, אשר לפי עדותו ראה את המשיב כשהוא מטמין את האופיום במקום שנמצא, לכאורה זוהי עדות חזקה ביותר אשר ניתן להרשיע על פיה אם השופט יאמין לעדות זו.
(בפני: השופט עציוני. 29.11.74).
בג"צ 275/74 - עזבון המנוח אברהם בס ואח' נגד שר האוצר ואח'.
*בקשה לביטול הפקעת בית בעיר העתיקה
העותרים הם מנהלי עזבונות של המנוח אברהם בס ואשתו שהיה להם בית ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ולאחר שהרובע הופקע הם דורשים ביטול ההפקעה או דיור במסגרת איכלוס העיר העתיקה. היורשים גרים בארה"ב והם טוענים כי שניים מהם מוכנים לעלות לישראל ולהשתקע בעיר העתיקה. עתירתם נדחתה. לענין ההפקעה-אין ביהמ"ש מהרהר אחרי קביעת השר כי מטרה פלונית הלא מטרה ציבורית לצורך הפקעה, ומבחינה מעשית ישנה להפקעה משימה מבחינה לאומית, מדינית ובטחונית. אשר לבקשת העותרים לקבל דיור במסגרת איכלוס העיר העתיקה, הרי הם איחרו את המועד. כאשר היתה הרשמה לדיור בעיר העתיקה לא פנו בבקשה להשתקע שם, לאחר שכבר נסגרה הרשימה והם פנו לועדת האיכלוס החליטה ועדת האיכלוס לאפשר להם להרשם למרות שהרשימה נסגרה ואם תהיה אפשרות יקבלו דירה בעיר העתיקה במיסגרת השיקולים והאפשרויות שתווצרנה בעתיד. התנאי היה שיירשמו תוך חודש ימים אך הם לא נרשמו ועברה למעלה משנה כאשר חזרו לאותו ענין של קבלת דירה. אי לכך אין מקום לעתירתם.
(בפני השופטים: ויתקון, ה. כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. מקליס לעותרת, עוה"ד גולדמן ובן-זאב למשיבים. 25.11.74).